בע"ה

אור ל-כ' סיון ע"ה – כפ"ח

אפשערעניש ישראל שי' פריימן

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. יעקב-ישראל – משה-משיח

נגנו שאמיל.

"עבדי יעקב" ו"בני בכורי ישראל"

לחיים לחיים. מזל טוב, שתהיינה בשורות טובות. לחתן של האפשערעניש קוראים ישראל, על שם הסבא ישראל, ולמעלה בקדש על שם ישראל בעל שם טוב ועל שם יעקב אבינו שנקרא ישראל כאשר נצח את המלאך, "כי שרית עם אלהים ועם אנשים ותוכל".

במוצאי שבת כתוב בלקו"ת שיש מנהג לומר "אל תירא עבדי יעקב", ובמפתחות שהרבי ערך בסוף הלקו"ת הוא אומר שזה אחד המקומות שכתוב מנהג עם הסבר על פי דא"ח אף על פי שחסידי חב"ד לא נוהגים אותו. בכל אופן, יש לפחות ניגון אחד – או כמה ניגונים – של חסידי חב"ד לפיוט "אל תירא עבדי יעקב", כמו שלמדנו מפי ר' אליה ריבקין ושרנו בדיסק של מוצאי שבת. את המנהג הזה אדמו"ר הזקן מסביר בלקו"ת, שאחרי שבת אנחנו יורדים ממדרגת ישראל שבשבת למדרגת יעקב שבחול – נכנסים לתוך רשות הרבים כדי לברר בירורים, וצפויות שם סכנות, ולכן צריך לומר ליעקב "אל תירא עבדי יעקב".

יעקב נקרא "עבדי", מה לגבי ישראל? ישראל נקרא בני – "בני בכֹרי ישראל". אחרי הפסוק שה' אומר למשה רבינו על ההתחלה לומר לפרעה, "בני בכֹרי ישראל", והוא אומר למשה שימשיך לומר לפרעה מלך מצרים "שלח את בני ויעבדני".

אחר כך, בהמשך סיפור יציאת מצרים יש חמש פעמים "שלח את עמי". פעם אחת יש "שלח את בני" ואחר כך חמש פעמים "שלח את עמי" (כעת נכנסנו לפרשת "שלח", כל "שלח" עולה הוי' פעמים אחד, דהיינו הרבוע הכפול של אחד, "שלח את בני" ועוד ה פעמים "שלח את עמי" = הוי' פעמים יד ברבוע) – "עמי" הוא בחינת עבד, כמו שנסביר, ש"עבד מלך מלך" (כפי שכתוב ברש"י בפרשתנו – בחת"ת של היום, יום השבת-קדש, יום ההולדת של ישראל שלנו – על "ומדוע לא יראתם לדבר בעבדי במשה" ש"עבד מלך מלך"). ידוע ש"עבד מלך" ר"ת עם – "אין מלך בלא עם", אין מלך בלא עבד-מלך (או עבדי-מלך). אותו עבד, שהוא העם הנבחר, הוא עצמו מלך – "עבד מלך מלך".

"משה עבדי" ו"בני אתה"

חוץ מ"עבדי יעקב" עיקר ה"עבדי" בתורה הוא "משה עבדי", "משה עבד הוי'". בכל מקום משה רבינו מתואר בתור עבד, אבל משיח – ש"הוא גואל אחרון", המשך של משה רבינו אך בבחינה שקובעת ברכה לעצמה – הוא בחינת "בני" (משה-משיח = 703, הבל במשולש – חוה פעמים הבל. עבדי-בני = 148, ד"פ הבל. יחד = 851 = חדוה פעמים הבל דהיינו שלמות של חיה פעמים יחידה, יחוד המקיף הקרוב והמקיף הרחוק שבנפש). "הוא גואל ראשון" הוא עבד, כמו יעקב, וגואל אחרון הוא בעיקר בן (היינו בסוד נ-ן, נון כפופה ונון פשוטה, המבואר בגמרא – נאמן כפוף בעולם הזה, "לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא", ונאמן פשוט, נון לשון בן ויורש עצר, בעולם הבא, כלומר בימות המשיח). כל אחד כלול מהשני כמובן (כמו שה-ן פשוטה חותמת את מילוי ה-נון פשוטה, וכמו שהמלה "נאמן" גופא כלולה מ-נ כפופה בתחלה ו-ן פשוטה בסוף). על משיח כתוב "בני אתה אני היום ילדתיך" – הוא בחינת ישראל, שהרי זהו גם ההבדל בין יעקב לישראל.

משה הוא יותר בחינת יעקב – יש הרבה מעלות ליעקב – ומשיח הוא "משיח ישראל". זה שם חתן האפשערעניש שלנו היום – ישראל, בחינת בן. עבודת עבד היא בעיקר יראה ועבודת בן בעיקר אהבה. בכל אחד יש מעלה. יש יראה עילאה שיותר אפילו מאהבה רבה, ויש אהבה בתענוגים שעוד יותר אפילו מיראה עילאה.

המשיח, שהוא בעיקר בן, "בני אתה", גם נקרא עבדי – "הנה ישכיל עבדי ירום ונשא וגבה מאד". הבחינה הראשונה שלו, הנפש שלו – נפש של היחידה הכללית של עם ישראל – היא "ישכיל עבדי" ("הנה ישכיל עבדי" = ו פעמים "עבדי", כאשר כל "עבדי" = אלהים, דהיינו אלהים פנים ואחור, בסוד "אני אמרתי אלהים אתם"), אך ככל שהוא עולה מנפש לרוח-נשמה-חיה-יחידה, "ירום ונשא וגבה מאד"[ב], הוא מגיע לעצם מעלתו ובחינתו שהיא בן (הר"ת של "ונשא וגבה מאד" = בן, ועם ה-י של "ירום" = "בני". ר"ת "הנה ישכיל עבדי" ע"ה = עבדי). ידוע שמשיח הוא בן שנעשה עבד שנעשה בן – זו בחינת ישראל.

עבד ובן – ענוה ושמחה

לפני "ומדוע לא יראתם לדבר בעבדי במשה" כתוב "לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא", שמכנים אותו "עבדי משה", ולפני כן כתוב "והאיש משה ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה". כמו שאמרנו שעבודת עבד היא יראה, כך בחינת עבד היא ענוה – "לא כן עבדי משה" וקודם "והאיש משה ענו מאד", שהוא "שפל וסבלן", בחינת עבד.

כמו שאמרנו שעבודת בן היא אהבה – כך כתוב גם בתניא – אם עבד הוא ענוה הבן הוא כבר שמחה, כידוע התלות בין ענוה לשמחה, "ויספו ענוים בהוי' שמחה". בן הוא שמח, עובד את ה' בשמחה. אף על פי שכתוב "עבדו את הוי' בשמחה" – שמחה היא גם עבודה – אבל אצל הבן האמתי שמחה היא במודעות טבעית, לא עבודה במובן של אתכפיא, שצריכים לעבוד קשה. השמחה זורמת אצל הבן טבעי לגמרי – הוא הבן של האהבה. יש לבן גם אהבה טבעית וגם שמחה טבעית – כך הבן ביחס לאביו, וכך משיח. איך יודעים שזו בחינת משיח? כי משיח אותיות יִשמח (בעצמו) ויְשמח (אחרים). ידוע שענוה ושמחה משלימות – ענוה-שמחה עולה 22 ברבוע. הם בחינת יעקב ובחינת ישראל, בחינת משה ובחינת משיח (ענוה-שמחה יראה-אהבה = תשובה, והנה יעקב-ישראל משה-משיח = תשובה תשובה, ודוק).

"ענו מאד" – עם-אדון

כמו ש"עבד מלך" ר"ת עם גם "ענו מאד" ר"ת עם. "אין מלך בלא עם" – אין מלך בלא אחד כמו משה רבינו, המלך זקוק לעבד כמו משה רבינו ש"בכל ביתי נאמן הוא", עבד נאמן, שכדי לזכות לכך צריך להיות "ענו מאד [מכל האדם אשר על פני האדמה]".

חוץ מאותיות עם ב"ענו מאד" שאר האותיות הן צירוף אותיות אדון. כמו אברהם אבינו שאחרי כל החקירה שלו נגלה אליו "אדון הכל". "ענו מאד" ר"ת עם, אך בתוך העם שלו יש את האדון, שהרי "עבד מלך מלך". "אדון עולם אשר מלך בטרם כל יצור נברא" – משה רבינו משיג את המלכות, את ה"בריש הורמנותא דמלכא", עוד לפני הגליפו, לפני ההשערה, וודאי לפני הצמצום. שם נאמר "אדון עולם אשר מלך בטרם כל יצור נברא" – זה העם והאדון של ה"ענו מאד" אצל משה רבינו. אף על פי כן זה לא מספיק וצריך לברוא עולם שיהיה עם בפועל.

שתי שלמויות במלכות

נאמר עוד ווארט מהמאמר שלמדנו מרבי אייזיק[ג]: תיקון המלכות כוללת שתי שלמויות. מלכות פועלת שלמות אצל המלך – יש לו עם שבטל אליו ומשלים את המלך עצמו. על כך כתוב "כד אתתקן רישא דעמא [אתתקן כולא עמא]" – כשהמלך נתקן, שיש לו לבוש של "ברוב עם הדרת מלך", כשהעם בא ומקבל אותו בבטול מוחלט. בלי קבלת המלכות הוא לא מלך בגלוי. כל הספירות לא חסרות בלי גילוי, אבל המלכות חסרה בעצם בלי גילוי.

אמנם כתוב "אדון עולם אשר מלך בטרם כל יצור נברא", אך מסביר רבי אייזיק שזה יתכן כי גם שם יש עם – עם שהוא "ענו מאד", כמו משה רבינו – וזה מספיק להשלים את המלכות. אבל, אומר רבי אייזיק, זה לא מספיק לעיקר תכלית המלכות – להשלים את העם הנפרד.

למדנו היום (ביום ההולדת של ישראל, י"ט סיון) בחת"ת, בתניא, שעם לשון עוממות. זה קשור למסיבה שלנו כעת במוצ"ש, חגיגת האפשערעניש של ישראל. הווארט שם הוא "אין מלך בלא עם", לשון עוממות, שרחוק מהמלך. לא יכול להיות עם קרוב למלך. בלשון הקבלה, כל עוד שהמציאות לא נפרדה מהקו, מא"ק, אין מציאות של חסרון, ואם אין מציאות של חסרון אין השלמה של המלכות – אין את שלמות בריאת העולם, תכלית בריאת העולם. שלמות העם הוא רק כאשר הוא חסר מיסודו, רק כאשר העולמות נפרדו מהקו ומא"ק יש חסרון, ואז כשהעם בטל למלך הוא מתעלה בעילוי אחר עילוי עד אין סוף, עד שחוזר למקורו.

זו שלמות העם, אבל העם לא משתלם ועולה אם אינו ירוד, כמו שנסביר. בלי נפילה וריחוק אין שלמות לעם. יכולה להיות שלמות למלך, כי יש לו עם גם לפני הצמצום – מספיק כדי להשלים את המלך בתור מלך ("אדון עולם אשר מלך בטרם כל יצור נברא") – אבל שלמות העם יכולה להיות רק אחרי ההוצאה מן הכח אל הפועל את כל סדר ההשתלשלות, כשמגיעים לעולמות התחתונים שרחוקים ונפרדים מהמלך. שוב, הווארט שקבלת המלך בעצם פועלת את ההתעלות האין סופית של העם, עד שחוזר למקורו להתאחד עם המלך – "עבד מלך מלך", גם בעם התחתון היותר כאשר מקבל את המלך.

ב. פרצוף "והאיש"

הופעות "והאיש" בתורה

נחזור לפסוק של משה רבינו – שגם מופיע בחת"ת של היום, "שביעי" של פרשת בהעלותך, יום הולדת של ישראל – "והאיש משה ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה". הפסוק מתחיל מ"והאיש". כמו בכל פעם, המלה הראשונה של הפסוק היא הכתר של הפסוק. בפרט בפסוק כזה – פסוק שיש בו בדיוק עשר תיבות, אז אפשר לכוון אותן כנגד עשר הספירות: "והאיש" כתר, "משה" החכמה, "ענו" בינה (באמת כתוב ש"משה זכה לבינה" היינו הענוה) וכו'. ידוע שמשה עולה יה פעמים חיה, "והאיש" שוה יד פעמים חיה (המכנה המשותף הוא חיה, חיה שבנפש, בחינת הבטול דחכמה, שמשם שרש התורה, תורת משה – "אורייתא מחכמה נפקת").

יש סוד גדול למלה "והאיש". "והאיש" הוא וה-איש – איש (פירוש המלה "איש" הוא ישות כלשהי כנודע) נולד מיחוד ו-ה, יחוד זו"נ, יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה (אור אין סוף הסובב כל עלמין ואור אין סוף הממלא כל עלמין).

כמה פעמים כתוב "והאיש" בתורה? איפה עוד כתוב "והאיש"? בכל חומש במדבר, החומש שלנו, יש רק עוד פעם אחת "והאיש" – דווקא בפרשתנו, בשלישי[ד]. "שלישי" של פרשת בהעלותך הוא פסח שני, ושם כתוב "והאיש אשר הוא טהור ובדרך לא היה וחדל לעשות הפסח וגו'". זה "והאיש" טהור, בדרך כלל טוב להיות טהור, אך הוא לא בסדר – הוא לא עושה את הפסח. בכל אופן, זו הפעם הנוספת היחידה שכתוב "והאיש" בחומש במדבר.

בכל התורה כולה, היה לפני כן איזה "והאיש"? רק פעם אחת לפני כן – בחומש בראשית (אין בשמות ובויקרא) – "והאיש משתאה לה מחריש לדעת ההצליח הוי' דרכו אם לא". אליעזר מגיע ורואה שרבקה מתנהגת בחסד כפי שבקש סימן מה'. בתוך "משתאה" נמצא השם משה – כאן כתוב "והאיש משה" ובפעם הראשונה, "הכל הולך אחר הפתיחה", כתוב "והאיש משתאה לה". חוץ מאותיות משה יש ב"משתאה" אותיות את. "'משה משה' לא פסיק טעמא בגוויה" – אם נוציא עוד משה מ-את ישאר נו. תיכף נגיע למי רומז ה-נו.

האם יש עוד "והאיש"? אין עוד בחומש במדבר, ובחומש דברים יש שני דינים שכתוב בהם "והאיש", אך שלא מזוהה כאיש מסוים. אם כן, בחמשה חומשי תורה יש חמש פעמים "והאיש", בחומשים בראשית-במדבר-דברים, ורק באחד מהם מוזכר שם האיש. בסיפור של אליעזר לא מוזכר כלל שמו, הוא "העבד" בכל הסיפור – אב-טיפוס של עבד, "עבד אברהם אנכי"[ה], כך כל בטל שאין לו שם פרטי בכל הסיפור.

הופעות "והאיש" בנ"ך

אחר כך עוברים לנ"ך, ויש עוד 12 פעמים "והאיש" – סה"כ בכל התנ"ך יש 17 פעמים. בכמה מהם יודעים במי מדובר – במעטים ממש כתוב בפירוש השם בסמוך, אבל בעוד כמה יודעים במי מדובר מתוך ההקשר:

כתוב בפירוש "והאיש מיכה" – בסיפור של פסל מיכה בסוף ספר שופטים, שהכהן שלו היה נכד של משה רבינו – כבר מישהו לא בסדר. אחרי "והאיש משה", הכי בסדר, קופץ ל"והאיש מיכה" ואחר כך ל"והאיש ירבעם גבור חיל", בפגישה הראשונה בספר מלכים עם ירבעם, מי שעתיד להיות חוטא ומחטיא את הרבים. נעשה רמז יפהפה: ירבעם שוה "והאיש". אחרון אחרון, בספר דניאל – שדברנו עליו הרבה לאחרונה – כתוב "והאיש גבריאל אשר ראיתי", המלאך שמכונה איש שדניאל ראה בחלום, שדבר איתו והסביר לו את החזון. אז יש ארבעה "והאיש" עם שם אחר כך – "והאיש משה", "והאיש מיכה", "והאיש ירבעם", "והאיש גבריאל".

יש עוד כמה שברור מי הם. יש "והאיש נכבד" כאשר שאול מחפש את אתונות אביו, הם הגיעו למקום שמואל וכתוב עליו "והאיש נכבד" – שמואל, ששקול כנגד משה ואהרן, נקרא "והאיש". יש עוד "והאיש" שהולך על ישי, אבי דוד המלך. יש "והאיש היה גבור חיל" (על ירבעם כתוב "והאיש ירבעם היה גבור חיל") – על נעמן שר צבא ארם.

יש עוד אחד, אחרון חביב – שבעצם כתוב קודם – ש'זכה' להקרא פעמיים "והאיש", נבל הכרמלי. קודם כתוב עליו "והאיש גדול מאד", עשיר מופלג עם ריבוי צאן ועזים וכו' – מכל ה"והאיש" יש רק שנים שהם "מאד". על משה רבינו כתוב "והאיש משה ענו מאד" ועל נבל הכרמלי שהוא איש קשה ורע מעללים כתוב "גדול מאד" (אם נחבר אותם יצא, בדרך צחות, 'ענו גדול מאד מאד'. ענו גדול = 13 ברבוע, וביחד עם מאד מאד = 7 פעמים 37, הבל שרש משה, ז הבלים שבהם נברא העולם). קודם כתוב על נבל "והאיש גדול מאד" ואחר כך – בפסוק הבא – כתוב "והאיש קשה ורע מעללים". שם, באותו פסוק, כתוב קודם "והאשה" – אביגיל. בדרך כלל כותבים אביגיל מלא דמלא, אבל בפסוק הזה כתוב אבגיל. אביגיל עולה נו (הנ"ל, היא "טובת שכל" וראויה להזדווג למשה רבינו, מקור השכל האלוקי) ואבגיל עולה מו (חיה-חיה, ויחד עם משה, יה פעמים חיה = טוב פעמים חיה = יהושע).

פרצוף "והאיש"

אם כן, יש לנו כבר פרצוף שלם של "והאיש" בתנ"ך – פרצוף שמסתדר מאד יפה לפי הספירות. נאמר קודם את הכי מוכחים:

החכמה – "והאיש משה".

הגבורה – "והאיש גבריאל".

ירבעם היה ראוי להיות משיח בן יוסף אם היה זוכה – הוא מיוסף, וה' אמר שאם יסכים שדוד בראש הוא יהיה משיח בן יוסף – הוא היסוד. המלכות שלו היתה כי ראה אש יוצאת מאמתו, והוא פגם בברית.

מי כנגד המלכות? נעמן – הוא גר תושב, שייך לכל המבצע של קירוב גוים. כשאלישע עשה לו את הנס ורפא אותו מהצרעת הוא נעשה גר תושב, "וחי עמך". הוא שר צבא למלך – יש לו זיקה למלכות. אין מקום אחר בשביל נעמן, רק במלכות (נעמן הוא סוד המלך השביעי – עצם המלכות – של עולם התהו, בעל חנן בן עכבור, ודוק).

זה שכתוב פעמיים "והאיש" אצל נבל, קודם שהוא "גדול מאד" ואחר כך שהוא "קשה ורע מעללים" – שייך לנצח והוד, שתי ספירות שהולכות יחד. הרבה פעמים ה"גדול" בחסד, אבל כאן הפשט שיש לו הרבה רכוש – גדול ברכושו, יש לו הרבה "לבר מגופא". אחר כך כתוב שהוא "קשה ורע מעללים", ובאותו פסוק כתוב "והאשה טובת שכל ויפת תאר". על אביגיל כתוב "איהי בהוד" (בין שבע הנביאות שעמדו לעם ישראל היא כנגד ההוד), ובאותו מקום ש"איהי בהוד" כתוב שנבל בעלה קשה ורע מעללים – רמז די ברור שאותו פסוק הוא הוד. הפסוק הקודם, שהיה כתוב שהוא גדול מאד ברכושו, הוא בנצח.

על אליעזר לא כתוב שמו, אבל כתוב "עבד אברהם אנכי", וזה אחד המקורות שלומדים ש"שלוחו של אדם כמותו [ממש]" – הוא היה שליח של אברהם לקדש אשה לבנו יצחק. אליעזר כל כך בטל כאן לאברהם אבינו, שכמו שאברהם הוא חסד – גם אליעזר הוא חסד[ו]. הוא עושה כאן שידוך של אהבה בין יצחק לרבקה (בשיא הסיפור נאמר "ויבאה יצחק האהלה שרה אמו [... ויאהבה]" ר"ת "והאיש", הכל מכח "והאיש משתאה לה וגו'"!). הוא משתאה שהיא נהגה בחסד ואז ראויה להכנס לבית אברהם, החסד. הוא עצמו כאן בטל לאברהם עד כדי כך שאין לו שם בפני עצמו.

שמואל שקול כנגד משה (ואהרן). למדנו לפני כמה שבועות[ז] על גדולי ישראל, שמשה הוא חכמה ושמואל הוא בינה. גם פה אותו דבר, משה הוא חכמה של הפרצוף ושמואל הוא הבינה. שמואל הוא נכבד וכל מה שישאלו אותו הוא רואה וכל מה שיאמר "בוא יבוא", הכל מתקיים – הוא מקור הנבואה שבבינה. בפרשתנו מתארים את גדולת נבואת משה, "בכל ביתי נאמן הוא... ומראה ולא בחידות ותמנת הוי' יביט", אבל משבחים אותו בענוה שלו. שמואל הוא נכבד (נכבד = עבד), והפסוק אומר שהוא נכבד בכך שכל מה שהוא אומר מתקיים – הוא רואה את הכל. זו המדרגה ששקולה כנגד משה, "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין".

נשארו לנו ישי ומיכה. מיכה עשה פסל, ועל פסלים כתוב בישעיהו "כתפארת אדם לשבת בית". זה פסוק שמביאים בחסידות בהרבה הקשרים, וכשקוראים בחסידות לא יודעים את הפשט – כמו הרבה פסוקים – אך הפשט הוא שהולך על פסל. מישהו עושה פסל, שם אותו בבית – מעמיד אותו בסלון או בחדר המטות שלו – "כתפארת אדם לשבת בית". אב טיפוס של פסל דלעו"ז הוא פסל מיכה, לכן נשים את מיכה עם הפסל שלו בתפארת.

נשאר ישי, אם כי שהוא אבי דוד המלך – אז יכול להשתייך למלכות – אך כאן נשארה ספירת הדעת שהשרש שלה הוא כתר. הרמז העיקרי לישי הוא "ויהי בישרון מלך בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל". ישי הוא כח של המלך ללכד את העם, כפי שכותב הרמב"ם שעיקר תפקיד המלך הוא ללכד-לייחד את העם. הכח לייחד הוא הדעת, ושרש הדעת בכתר – "אין כתר אלא למלך".

אם כן, עשינו פרצוף של כל מי שכתוב בו "והאיש". ולסיכום:

הופעות "והאשה" בתנ"ך

מה עם "והאשה" (אשה שנולדה מיחוד ו-ה)? באביגיל כתוב "והאשה". יש במלכים עוד "והאשה". אמרנו שב"והאיש" יש שני "מאד" – "ענו מאד" במשה ו"גדול מאד" בנבל. לגבי "והאשה" יש רק אחד שכתוב בה "מאד" – האשה העיקרית של דוד המלך, יותר מאביגיל, בת שבע – "והאשה טובת מראה מאד". על אביגיל כתוב משהו מיוחד רק בה, "טובת שכל ויפת תאר", ואצל בת שבע כתוב "מאד" רק על היפי שלה. אם כן, גם אביגיל היא "והאשה" וגם בת שבע היא "והאשה". יותר מאוחר, בסיפור משפט שתי הזונות של שלמה המלך, גם כתוב "והאשה". משמע מההקשר – לא מאה אחוז ברור, אבל משמע שמי שנאמר עליה "והאשה" היא הזונה השקרית, שמקלקלת, שלקחה את הבן החי. משמע שהאשה שהיא האמא האמתית מספרת את הסיפור, ואז "והאשה" ("אני והאשה הזאת יֹשבת בבית אחד") הולך על השקרנית.

חוץ משלש אלה, יש בתורה "והאשה" בפרשה הקודמת – בפעם הראשונה בתורה – האשה הסוטה, "ונקה האיש מעון והאשה ההיא תשא את עונה", גם הולך על אשה לא טובה. אחר כך יש עוד "והאשה" בדברים, בפרשת כי תצא, שגם הולך על איסור אשת איש – שהורגים גם את האיש וגם את האשה ("כי ימצא איש שכב עם אשה בעלת בעל ומתו גם שניהם האיש השכב עם האשה והאשה ובערת הרע מישראל"). אם כן, בתורה יש פעמיים "והאשה" – שתיהן מאד לא טוב, שתיהן חטאו בזנות.

אחר כך יש שתי "והאשה" של נשים שהיו ב'שבי', לא במקומן – אביגיל אצל נבל ובת שבע אצל אוריה, כמו פרי בתוך קליפה. בסוף יש את "והאשה" של שתי הזונות, שאם כי לא כתוב את שמותיהן בתנ"ך, אבל בכתבי האר"י כתוב הרבה על הגלגולים שלהן, חנה ופנינה ועוד גלגולים של נשים חשובות בתנ"ך.

בכל אופן, יש טוב "והאיש" ועוד ה "והאשה" – משלים טוב ל-טובה, כידוע בקבלה בחלוקת אותיות האלף-בית, טוב אותיות זכריות ו-ה אותיות נקביות, יחד כב אותיות האלף-בית.

ענות משה – להרים את ישראל מלמטה

צריך להזכיר במוצאי שבת, במלוה מלכה, את הבעל שם טוב. לפני כמה ימים עשינו סרטון קצר על הווארט של הבעל שם טוב בפסוק "והאיש משה ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה". אומר הבעש"ט שיש אחד שרק דבוק למעלה, גם כשעוסק בעניני העולם הזה דבוק במחשבה בה' – אין אצלו למטה בכלל, הכל אצלו למעלה. יש אחד הפוך, שאפילו כאשר עוסק בתורה ומצוות המחשבה שלו שקועה בגשמיות, יש לו אינטרסים, כל מיני מניעים לא טהורים. גם כשהוא לומד תורה המחשבה ממש אסורה וקשורה למטה – כולו למטה, כולו "שלא לשמה" (שאינה מביאה לידי "לשמה"). בין שני הקצוות האלה יש שני ממוצעים – אחד שרובו למעלה (גם בעסקו בגשמיות הוא מקיים "בכל דרכיך דעהו") אך מיעוטו למטה (בזמן מן הזמנים הוא נופל למטה ושוקע בישות עצמו – "שבע יפול צדיק") ואחד שרובו למטה (שקוע בגשמיות גם כשעוסק ברוחניות) אך מיעוטו למעלה (לפעמים מתעורר באמת לעבוד ולשוב אל ה'). סך הכל ארבע מדרגות כנגד ארבעת העולמות אבי"ע וכו'. הענוה של  משה רבינו, אומר הבעל שם טוב, שהוא אחד שכולו למעלה והוא "ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה", גם מאדם כזה שכולו "על פני האדמה", שכולו למטה, ואף פעם לא מתרומם (שהוא כנגד עולם העשיה הגשמי והחומרי התחתון, עליו נאמר "אף עשיתיו", שגם משה רבינו פוחד מקליפה זו – "יגרתי מפני האף" – ואף על פי כן הוא מרגיש את עצמו פחות ממנו). יש אחד שכל הזמן הוא מרומם, "ירום ונשא וגבה מאד", ויש אחד שמה שהוא לא יעשה – הוא תמיד מגושם, ירוד ונפול, הוא לא יכול להתרומם ולצאת מההגשמה שלו.

בחסידות, בחב"ד, מפרשים שמשה רבינו ראה את דרא דעקבתא דעקבתא דמשיחא, איך ליהודים פשוטים עדיין יש אמונה בה', ובפניהם הוא היה ענו. כאן יש עוד ווארט, של הבעל שם טוב עצמו, שמשה רבינו ענו גם בפני האדם הכי מגושם שיש בישראל, אדם שהכי למטה, הכי על האדמה, על הארץ (ש'פחד' אפילו לחשוב עליו).

זה קשור למה שדברנו בישיבה ביום חמישי, משל המנוף של אדמו"ר הזקן, שכדי להרים בנין צריך לתפוס אותו מלמטה ולהרים את כולו. אם אתה תופס את הבנין באמצע אתה שובר אותו. כך מדת הענוה – המנוף של משה רבינו. אם יש יהודי הכי תחתון, הכי נמוך ומגושם, ומשה רבינו יורד אליו – למטה שאין מטה הימנו – ושם מרים את העם, הוא מרים את כל העם. כל הענין של משה הוא עם, "ענו מאד" ר"ת עם, ולגלות שבתוך העם יש אדון ("ענו מאד"), "אדון עולם אשר מלך", ולשם כך הוא צריך להיות "ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה" – יותר נמוך מהכי תחתון בעם ישראל.

ג. סמיכת הנופלים-הנפילים

מסורת הנפילים

נאמר ווארט על פרשת שבוע שמתחילים, פרשת שלח, פרשת המרגלים. המרגלים אומרים "ושם ראינו את הנפילים בני ענק מן הנפִלים". כתוב פעמיים באותו פסוק נפילים, אלה שנפלו מן השמים. ההבדל שבפעם הראשונה, "הנפילים בני ענק", כתוב נפילים מלא דמלא. בפעם השניה "מן הנפלים", חסרה ה-י הראשונה. הכתיב השני הוא כמו "סומך הוי' לכל הנֹפלים" – נופלים בלי ו, אותו כתיב כמו נפילים בלי י.

האם בכל התנ"ך יש שוב את המושג נפילים? רק בסוף פרשת בראשית, שכתוב "הנפִלים היו בארץ בימים ההם וגם אחרי כן אשר יבאו בני האלהים אל בנות האדם וילדו להם המה הגבֹרים אשר מעולם אנשי השם". חוץ מהנפילים של בראשית ופעמיים הנפילים בפסוק בפרשתנו אין עוד נפילים בתנ"ך. יש עוד נופלים, אבל אין עוד נפילים. איך זה מוסבר? מוסבר שהנפילים הם מלאכים שנפלו – נפילים כמו נפלים, משיח גם נקרא נפל, "בר נפלא", שמת וחי. הנפילים הם "בר נפלא", הם נפלים, כי המלכות דאצילות לא קלטה את זרע הזכר – כך מוסבר בקבלה. זו מסורה שיש שלש פעמים נפילים – חסר, מלא, חסר. בבראשית חסר, בשלח מלא ומיד שוב חסר.

הפירוש בקבלה שהנפִלים הראשונים – החסרים – נפלו מהשמים כי הם נפל, המלכות לא קלטה את הזרע. כל י היא קליטת זרע. יש להם י אחת כנגד זרע הדכורא אך אין להם את ה-י השניה כנגד זרע הנוקבא. אבל כאשר אותם נפִלים שנפלו מן השמים באים אל בנות האדם וילדו להם "המה הגבֹרים אשר מעולם אנשי השם", הנפילים שנולדו מהם הם הנפילים של פרשת שלח (כמו שרש"י כותב). היות שבאו אל בנות האדם יש להם גם זרע נקבה, לכן כתוב נפילים מלא דמלא, עם שתי יודין. אבל הם "מן הנפִלים" החסרים, שהרי לאבותיהם יש רק י אחת. כל פירוש המסורה הזה מופיע בהיכל הברכה בפרשתנו, פרשת שלח.

סמיכת הנפילות ב"ויהי בנסוע"

הענין קשור גם לפרשת בהעלתך, כי לפני ואחרי "ויהי בנסוע" יש נונין הפוכות. יש בתנ"ך רק בעוד מקום אחד נונין כאלה – בפרק קז בתהלים יש שבע נונין הפוכות, שש מתוך השבע על ששת הפסוקים הראשונים של "יורדי הים באניות". כל נון הפוכה היא נפילה, משהו לא במקום, ועליה כתוב "סומך הוי' לכל הנֹפלים". רש"י כותב ששני הפסוקים של פרשת "ויהי בנסוע הארֹן" (שהיא ספר בפני עצמו, שבכך נשלמה התורה ל"חצבה עמודיה שבעה") הם לא במקומם (היו צריכים להכתב בפרשת במדבר לאחר הפסוק "ונסע אהל מועד מחנה הלוים בתוך המחנת כאשר יחנו כן יסעו איש על ידו לדגליהם"[ח]) ובאו כאן להפסיק בין פורענות לפורענות – הפורענות השניה היא המתאוננים, אבל מה הראשונה? רש"י לא מסביר את עצמו.

חז"ל אומרים – זו ברכה לאפשערעניש – שקודם כתוב שנסעו שלשה ימים מהר סיני. שלשה ימים שייך לגיל האפשרערעניש – שלש שנים. חז"ל אומרים על "ויסעו מהר סיני" – "כתינוק הבורח מבית הספר". לא כתוב בפירוש, אבל אומרים שזו הפורענות הראשונה. שמו את "ויהי בנסֹע הארֹן" בין התינוק שבורח מבית ספר למתאוננים שמצטערים על טורח הדרך וכניסתם למדבר הגדול והנורא מבלי להחזיק טובה לקב"ה על הנסים הגדולים שעשה אתם ודאג להם לכל הצטרכותם.

יש שתי בחינות שספר "ויהי בנסֹע הארֹן" בא לתקן – כך צריך לומר, אם שמו אותו בין שתי התופעות הלא טובים, שהוא בא לתקן אותן. הוא מתקן את התינוק שבורח מבית הספר, מהגן שלו, וגם את אלה שמתלוננים, שאינם מחזיקים טובה למי שמשפיע להם כל טוב. צריך לתקן את שני הדברים האלה, ומה שמתקן הוא "ויהי בנסֹע הארֹן ויאמר משה קומה הוי' וגו'". כנראה ש"קומה הוי'"מתקן את התינוק שבורח  מבית הספר ו"ובנחֹה יאמר" בא לתקן את המתאוננים. בכל אופן, יש כאן שתי נפילות, לפני ואחרי בפרשת "ויהי בנסֹע הארֹן".

הענו סומך את הנופלים

הווארט היה שמשה רבינו, בענוה שלו, מקיים את "סומך הוי' לכל הנפלים". סומך שוה ענו (ששוה סיון, החדש שבו קוראים את פרשת בהעלתך ופרשת שלח). בפרק שירה הנחש הוא ששר "סומך הוי' לכל הנפלים וזוקף לכל הכפופים" – החיה שנפלה פלאים[ט]. מה ניקוד שם הוי' ב"סומך הוי' לכל הנופלים" – יש בסידור אדה"ז את ניקוד השמות ב"אשרי" על פי הקבלה, צריך לכוון. הניקוד ב"סומך הוי'" הוא חולם – תפארת, רחמים, רפואה.

על הנחש כתוב ש"חבל על שמש גדול שאבד מן העולם" – לשון חז"ל היא "חבל". לשם כך צריך להיות "סומך", שוה ענו, צריך להיות "ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה", שגם אחד הכי מגושם, "על פני האדמה", נפל, מלאך שנפל מן השמים, אפילו שמחזאי שנפל מן השמים. אפשר לקרוא – כמו שהרבי לפעמים קרא לא לפי הניקוד – "סומך הוי' לכל הנפִלים וזוקף לכל הכפופים". סומך הוא מי שענו, "ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה".

נעשה רמז: אם צריך לרדת מטה-מטה, עד לנפילים, החל מהילדים שבורחים מבית הספר – יתכן שאם בורח מבית ספר גם יפול ברחוב, וצריך להרים אותו מהר (מרוב ששונא את בית הספר הוא בורח בכל הכח, ואז יש סכנה שיפול, כידוע ממעשים שהיו בדבר הזה) – וצריך להיות מיד מוכן להרים אותו, כרחם אב על בנים ברחמים רבים. סומך בגימטריא ענו – כדי לסמוך אותו צריך להיות ענו.

רמזי ענות משה במספר קטן

כדי להגיע מטה-מטה צריך לצמצם את מספרי המלים עד הערך האחרון שלהם לגמרי. כידוע יש ארבעה ערכים לכל מלה – מספר הכרחי, מספר סדורי, מספר קטן, מספר קטן אחרון. יש עשר מילים בפסוק. נצמצם כל מלה עד הסוף, לספרה אחת, להגיע ל"אף עשיתיו" (ארבע המדרגות כנגד ארבעת העולמות כנ"ל) – "והאיש [7] משה [3; עד כאן 10, משולש 4, כנגד 10 תבות הפסוק] ענו [9] מאד [9; עד כאן 28, משולש 7] מכל [9] האדם [5] אשר [6] על [1] פני [5] האדמה [1]".

הכל יחד עולה 55, משולש 10, "האדמה" (במספר הכרחי). כלומר, כל הפסוק במספר הקטן האחרון שוה המלה האחרונה במספר הרגיל. בסוף הכל מצטמצם ל-1. מגיע ל-55, "האדמה", ולפי פירוש הבעל שם טוב זה מישהו שקשור לאדמה, לא יכול להתרומם, גם אם ילמד תורה נשאר שקוע בהגשמה שלו. בכל אופן, זה מספר מושלם, מ-1 עד 10. היה לנו 10 ("והאיש משה"), משולש 4; אחר כך משולש 7 ("והאיש משה ענו מאד") והכל משולש 10 (4-7-10, הפרשים שווים של 3-3). זה תרגיל יפהפה דווקא לילדים קטנטנים.

הווארט הוא שענות משה רבינו היא היכולת שלו להיות המנוף של אדמו"ר הזקן, להגיע מטה-מטה, לדיוטא התחתונה ביותר של עם ישראל, להזדהות אתם ולהיות למטה מהם – שהוא ענו מהם, מחזיק עצמו פחות מהם. הוא תמיד קשור למעלה ויש אחד שתמיד קשור למטה, והוא מרגיש עצמו גרוע מהכי נמוך – בכך הוא "מתחת זרועות עולם", "סומך הוי' לכל הנֹפלים", הנפילים של שלח והנונין של פרשתנו, והכל מתחיל מהנפִלים של בראשית.

ברכה לילד האפשערעניש

בכל אופן, שישראל יהיה בחינת בן, כמו מלך המשיח – הענין של ישראל, "יש ששים ריבוא אותיות לתורה", שיהיה בקי בכל אותיות התורה, כולל הנקודות והטעמים כפי שאדמו"ר הזקן כותב בלקו"ת (תירוץ איך "יש ששים ריבו אותיות לתורה" אף שיש בערך חצי – שכולל כל הטנת"א). שיהיה בקי בטנת"א שבתורה. משיח בא לגלות טעמי תורה – מגלה את סוד הטעמים. ישראל הוא ילד, כבר ענו, ושיגדל להיות ענו מאד כמו משה רבינו ובכח זה יוכל להרים את כל עם ישראל, שזה כבר בחינת בן, בחינת משיח-ישמח, "ישמח ישראל". לחיים לחיים.