בע"ה

אור ל-ה' תמוז ע"ה – כפ"ח

שירת הבאר – שירת התורה ושירת הנשמה

יארצייט ר' שמשון-יעקב גינזבורג ע"ה

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. שירת הבאר

שירת הבאר – עלית הנשמה ומעלת התורה

הערב אנחנו רוצים ללמוד על שירת הבאר שבסוף ששי של פרשת שבוע, פרשת חקת – "עלי באר ענו לה". בחסידות מסבירים שהבאר היא הנשמה, וממילא "עלי באר" היא עלית הנשמה – מתאים ליארצייט שיש עלית נשמה. "עלי באר ענו לה".

יש שני מאמרים לא-מוגהים של הרבי על שירת הבאר, ויש גם פירוש מאד יפה – משהו מיוחד – של אור החיים הקדוש. אנחנו מקדישים את החדש הזה לבעל אוה"ח, שהיארצייט שלו הוא בסיהרא באשלמותא של חדש תמוז, אז ראוי שנלמד מתוכו את המעלה של שירת הבאר. הווארט הוא שבחסידות מסבירים את הבאר לגבי הנשמה ומעלותיה השונות ואילו חז"ל ובעל אוה"ח מסבירים את ענין הבאר ומעלותיה לגבי התורה.

"באר היטב" – מקור התורה שבעל פה

בארה של מרים היא בעיקר התורה שבעל פה. מרים היא "אם המלכות", כפי שרש"י כותב בתחלת פרשת שמות על הפסוק "ויעש להם [למילדות העבריות, שפרה ופועה שהן יוכבד ומרים] בתים"[ב] – "כהונה ולויה ומלכות שקרויין בתים... כהונה ולויה מיוכבד ומלכות ממרים", ודוד המלך הוא מקור התורה שבעל פה – סוד בארה של מרים.

כמובן שהפירוש המקורי של השרש "באר" הוא לשון ביאור, "הואיל משה באר את התורה זאת" – פסוק שנאמר בתחלת משנה תורה, גם מעבר מהתורה שבכתב לתורה שבעל פה, משנה תורה הוא שרש ומקור התושבע"פ בתוך התושב"כ גופא.

בסוף משנה תורה כתוב "באר היטב", ביאור בשבעים לשון – קשור למבצע של לימוד תורה לכל שבעים אומות העולם בשבעים לשון, גם שייך לסוד ה"באר" של מרים ושירת הבאר. המלה "היטב" שוה שם הוי' ובאחוריים – ה הי היט היטב – הוה שוה שבעים. הפנים כפול האחורים הם "סוד [פעמים] הוי'" – 1820 (המנין המדויק של שמות הוי' ב"ה בכל התורה כולה). בתוך המלה "היטב" יש רמז מובהק שצריכים לבאר את התורה בשבעים לשון, כך שתוכל להגיע לכל שבעים אומות העולם. הכל קשור לבארה של מרים.

שירת הבאר בפרשה – עטרת היסוד

הפרשה מתחילה ב"זאת חקת התורה" וסוף ששי הוא שירת הבאר – סוף היסוד – ארבעה פסוקים שהם פרשיה בפני עצמה. אפשר לומר שאם כל הששי הוא היסוד סיום ששי הוא עטרת היסוד – מתאים למרים שהיא מלכות, אשה, אך היא גם אחד משלשת הפרנסים (כל פרנס-מנהיג הוא בחינת "צדיק יסוד עולם") שעל ידם ניתנה תורה לישראל (והיא הגדולה ביניהם). השרש שלה ביסוד הוא עטרת היסוד[ג] – הבאר-מים-חיים היא נביעת היסוד והיא עטרת היסוד.

"אז ישיר ישראל" תשמ"ג: ההוראה הנצחית בשירת הבאר

נראה קודם משהו של הרבי, אחר כך נלך לאור החיים, ואז נחזור ונלמד מאמר שלם של הרבי. יש פה שני מאמרים של "אז ישיר ישראל". רק כדי להכנס לתוך הרוח, איך הרבי והחסידות מתייחסים לשירת הבאר, נקרא את תחלת המאמר השני – "אז ישיר ישראל" ז' תמוז תשמ"ג:

אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת עלי באר ענו לה וגו'. הנה התורה היא נצחית [נתנה לנו על ידי משה שמדתו נצח. כל התורה נצחית, ורוצה להדגיש את זה ביחס לשירת הבאר דווקא.], כולל גם השירה הזאת וגו', ומזה יובן שבכתובים אלה ישנה הוראה נצחית [כדברי הבעל שם טוב שכל התורה היא הוראה נצחית לכל אחד בכל זמן ובכל מקום. כעת מביא משהו חדש שלא מובא במאמרים האחרים:].

ובפרט על פי המבואר בגמרא [מסכת ראש השנה] דבשבת אחד משלשה שבתים היו אומרים אז ישיר דעלי באר דמנחה בשיר של תמיד בשיר של בין הערבים [דווקא את שירת הבאר אומרים בבית המקדש בשבתות – משהו נצחי – ובפרט שאומרים אותה ברעוא דרעוין, בחינת שבת דלעתיד לבוא[ד]], שמזה מובן עוד יותר איך דשיר הזה אמרו לא רק לפעם הראשונה, שהרי היו אומרים אותו בשיר של תמיד של בין הערבים. ולכן גם ההוראה שבזה היא הוראה נצחית.

וההוראה שבזה היא לכל אחד ואחד מישראל, שהרי נאמר אז ישיר ישראל [הרבי רוצה להדגיש שיש מעלה בשירת הבאר אפילו יותר משירת הים. כל התורה נצחית, אבל זו שירה שכל יהודי אומר – עוד יותר מודגש. אומר שמעלה שלא כתוב משה אלא דווקא ישראל.], שקאי על כל אחד ואחד מישראל. ובפרט שבענין זה הרי זה עוד יותר גם משירת הים, שבשירת הים נאמר אז ישיר משה ובני ישראל, דמשה הוא סוג בפני עצמו וישראל הם סוג בפני עצמם, מה שאין כן בהשירה דעלי באר גו' הרי כל ישראל נכללים בסוג אחד [דכולים שוים, וזו מעלה אפילו ביחס לשירת הים.]. וביותר מודגש החילוק (בין שירה זו לשירת הים), ע"פ המבואר בגמרא דהפירוש של אז ישיר משה ובנ"י (דשירת הים), הוא שמשה קורא וישראל עונים [יש כמה דעות בגמרא, אבל זו עיקר הפשט.], משא"כ שירה זו שכל ישראל אמרוה. שמכ"ז מובן, שההוראה דשירה זו היא נצחית ולכל אחד ואחד מישראל.

עד כאן ההתחלה של המאמר, רק כדי להבין כמה מיוחדת השירה הזו.

עבר-הוה-עתיד של הנשמה – "מעין גנים, באר מים חיים, ונֹזלים מן לבנון"

בחסידות מסבירים את הפסוק על הנשמה, ומחברים אותו לפסוק בשיר השירים "מעין גנים באר מים חיים ונֹזלים מן לבנון" – שלשה מצבים של הנשמה:

• הנשמה לפני שהיא יורדת לגוף – "מעין גנים" כשהיא בגן עדן למעלה, שני גנים, ג"ע העליון וג"ע התחתון.
• אחר כך "באר מים חיים" – הנשמה כשיורדת למטה, המים יורדים לגידי הארץ, מזדככים ונעשים מים חיים, זו עבודת הנשמה בעולם הזה.
• אחר כך זוכים ל"ונזלים מן לבנון" – שכר הנשמה לעתיד לבוא.

סימן שהפסוק הזה הוא בעצם היה-הוה-יהיה של הנשמה. לנשמה שלנו יש שלשה מצבים, שגם בעולם שלנו אפשר לחוות את שלשתם – "מאין באת", "מעין גנים"; "ולאן אתה הולך", "ונזלים מן לבנון"; וההוה של הנשמה, להיות "באר מים חיים". הביטוי "באר מים חיים" חוזר רק פעמיים בתנ"ך – בחפירת עבדי יצחק באר מים חיים ובפסוק בשיר השירים. בארה של מרים הוא ה"באר מים חיים"[ה].

ב. ביאור אור החיים על שירת הבאר – שירת התורה

"שירה זו מה טיבה?"

נפתח את אור החיים על הפסוק:

אז ישיר ישראל וגו' צריך לדעת שירה זו מה טיבה, גם למה לא אמרו שירה על המן, כמו שאמרו שירה על המים [היו שלש מתנות טובות – מן, ענני כבוד, באר. הוא לא שואל למה לא אמרו שירה על ענני הכבוד, אבל כן שואל על המן.

בפשט זו לא כל כך שאלה, לפי דברי רש"י ש"עלי באר" היינו העלי מה שיש לך להעלות – הנס שהבאר העלתה את האברים של האמוריים שהיו מזומנים להרוג את ישראל ונהרגו וכו'. בעל אוה"ח לא מתייחס כלל כאן לדרשת חז"ל זו שגם רש"י מביא בפשוטו של מקרא, אלא מפרש שהשירה היא על עצם מתנת הבאר, כפי שהמשך השירה מתייחס לכל גלגולי הבאר.

בכלל, לפי האבן עזרא – בפשט – השירה היא רק הפסוק הראשון, "עלי באר ענו לה". לפי שאר המפרשים, רובם ככולם, כל הפסוקים כאן עד הסוף הם חלק מהשירה, "באר חפרוה שרים כרוה נדיבי העם וגו'", "וממדבר מתנה וממתנה נחליאל וגו'" עד "ונשקפה על פני הישימן". בכל אופן, לדעת האבן עזרא שירת הבאר היא רק ארבע מילים, ואחר כך יש תיאור של חפירת הבאר ונסיעת הבאר. הפירוש הזה מתאים לרש"י, שהשירה היא על הנס שהתגלה על ידי "עלי באר" – העלאת האברים. אחר מתארים את ההיסטוריה.

נחזור לאוה"ח, שרק שואל מה טיב השירה הזו, ואם כבר שרים על מתנות טובות שהקב"ה נותן לנו, למה לא לשיר גם על המן? יתכן שהוא דורש גימטריא "כמו שאמרו שירה על המים" כך מתאים שיאמרו על המן – שוים זה לזה.], גם כל הפרשה צריכה ביאור [כאן רומז למה שאמרנו קודם, שהמלה באר היא לשון ביאור – כל מה שקשור לבאר צריך הרבה ביאור.].

שירת התורה

ואפשר כי שירה זו על התורה אמרוה [קצת פלא שלא מזכיר שחז"ל קדמו אותו, שמהמילים "וממדבר מתנה" הגמרא דורשת על לומדי תורה. בכל אופן, לא מביא זאת אלא כאילו-מחדש שאפשר לדרוש את כל השירה לענין התורה.],

ובזה גם כן לא נקרא תגר על הדור ההוא למה לא שוררו שירה חדשה, כשנתנה להם תורה מורשה, אשר לה נאוה תהלה [אם נפרש שהשירה על התורה בטלנו קושיא גדולה שאפשר להקשות, למה בני ישראל שקבלו את התורה בהר סיני לא אמרו שירה על עצם מתן תורה ש"לה נאוה תהלה", אין כמו התורה, ולכאורה היינו צריכים מיד כשקבלנו את התורה לשיר ולהודות לקב"ה. הוא אומר שנכסה את השירה הזו בכך ששירת הבאר, בסוף ה-40 שנה, היא למפרע על כל ענין מתן תורה לעם ישראל.],

כי ודאי היא זאת שירת התורה, שנקראת באר מים, נקראת באר על שם המקור [של התורה, שנתנה מפי השכינה.] שהיא שכינה עליונה שנקראת באר, גם [מים] לפי שהתורה נמשלה למים [כמו שכתוב גם בתניא, שהתורה יורדת ממקום גבוה למקום נמוך, כטבע המים.].

ואומרו "עלי באר" - לשון עליה, כי לא על באר שלמטה [בעולם הזה] הם אומרים, אלא על באר עלי פירוש עליון ["עלי באר" – אנו שרים על הבאר העליון.],

"ענו לה" – דרך השיר (ענות הלימוד)

"ענו לה", על דרך אומרו (שמות טו, כא) "ותען להם מרים", שהוא דרך השיר [המלה עניה אומרת שירה. כך בעוד פסוק שנלמד תמיד בחסידות לגבי התורה – "תען לשוני אמרתך", שממנו לומדים שצריך ללמוד תורה כעונה אחר הקורא, "וידבר אלהים את כל הדברים האלה לאמר", "לאמר" מעצמו ובדרך ממילא, כעונה אחר הקורא.

יש עוד רמז שאמרנו לפני כמה ימים, שבכל חמשה חומשי תורה יש פעמיים את המלה "ענו" – פעם אחת בסוף פרשת בהעלותך, "והאיש משה ענו מאד", ופעם שניה בשירת הבאר, קרוב לסוף פרשת חקת, "עלי באר ענו לה", במשמעות אחרת וניקוד אחר, אבל רק בשני המקומות האלה יש אותיות אלה כמלה שלמה אחת. אפשר ללמוד כאן שכמו שמשה רבינו קבל את התורה בזכות הענוה שלו (כפי הדרוש הידוע על "משה קבל תורה מסיני"), כך זכיה בכתר תורה היא רק בזכות הענוה – כפי שחז"ל לומדים מפסוקים אלה, וכפי שהוא עצמו דורש לקמן. את מתנת התורה מקבלים ממדבר – אחד שעושה עצמו כמדבר, הפקר לכל.].

תיקון התורה לשתית העולם – האבות, משה רבינו ומוסרי התורה

 ואומרו "חפרוה שרים וגו'" - יתבאר על פי דבריהם שאמרו (ב"ר סד ח) כי באמצעות עסק התורה מתקנים מקור עליון שנקרא באר [שתהיה מוכנה להמשיך למטה שפע – את התורה, שהיא המים.], והתיקון הוא כפי בחינת מעלת העוסקים בתורה [כעת אומר ווארט יפה, חידוש, שלפי המעלה של מי שעוסק בתורה פה, בעולם שלנו, העולם הזה, כך עושים במקור – שמקור התורה יפתח וימשיך שפע של תורה, של דברי תורה, של חידושי תורה לכל העולם כולו. הכל תלוי לפי מעלת העוסקים בתורה למטה – כמה שהבאר נתקן למעלה כדי להמשיך שפע של תורה למטה.],

הצדיקים הראשונים שהיו במדרגה גדולה הם שחפרו את הבאר, ועשאוה לשתות ממנה [הכשירו את הבאר שאפשר לשתות ממנה.], והם האבות [יש פירוש שה"שרים" הם האבות, ויש פירוש שהם משה ואהרן. כאן מפרש שהם האבות, אבות העולם, אברהם יצחק ויעקב, ומדגיש את יעקב, שהוא עמוד התורה:], "בסוד והאבן גדולה על פי הבאר [יעקב הגיע לבאר העליון, מצא שם אבן שסותמת את הבאר], ויגל את האבן וישק את הצאן" (בראשית כט ב), ומאז היתה ראויה התורה לינתן לישראל [אומר משהו יפה, שמאותו רגע שיעקב אבינו העביר את האבן מעל פי הבאר הוא כבר הכשיר ותקן את הבאר – מאותו רגע היתה התורה ראויה להנתן לישראל. למה לא קבלנו אז התורה אם כבר היתה ראויה?],

ועודנה לא היתה בבחינת השגה לשתות ממנה [יש מי שפותח את המקור, אבל עדיין לא ראוי להשגת כולנו – לשתות. יעקב אבינו פתח, "ויגל את האבן" מעל פי הבאר, אך עדיין התורה לא היתה בגדר השגה שכולנו יכולים לשתות ולהנות ממנה. "חפרוה שרים" היה בימי האבות, עד יעקב אבינו ועד בכלל. נזקקו לעוד שלב – "כרוה נדיבי העם".], עד ש"כרוה נדיבי העם" [נראה בהמשך איך הרבי מבחין בעבודת ה' בין "חפרוה" ל"כרוה", אבל על פי פשט הם מאד קרובים.] הם משה אשר הורידה לנו [הוא הוריד בעיקר תורה שבכתב, אך במשנה תורה כבר התחיל "באר את התורה" שבעל פה.]

ועמדו אחריו מקבליה ממנו זקנים ונביאים ואנשי כנסת הגדולה, ופירשוה וגילו מצפוניה, והוא אומרו "כרוה נדיבי העם" [שכוללים את משה רבינו וגם את כל הבאים אחריו עד אנשי כנסת הגדולה. אחרי משה רבינו זו כבר ממש תורה שבעל פה. כדי להשיג את התורה צריכים גם את משה רבינו, התורה שבכתב, וגם את אלו שבאים אחריו כדי לבאר את התורה.], כי תורה שבכתב בלא תורה שבעל פה, אין אדם יכול לשתות ממימיה [בעיקר ה' רוצה שנשתה את המים המתוקים של "באר מים חיים".].

חקיקת הדורות האחרונים בתורה הנשענת על דברי הקדמונים

ואומרו "במחוקק במשענותם" - הוא מה שהוסיפו לחדש בתורה חכמי הדורות [מי שאחרי אנשי כנסת הגדולה – תנאים ואמוראים, ראשונים ואחרונים וכו'.], ואין זה אלא כחוקק בה חקיקה [הראשונים עשו את עיקר תיקון הבאר, ואחר כך כל אחד נוגע – עושה איזו חקיקה קטנה, עוד איזה חור קטן, איזה נקב קטן. גם איזה תיקון, אבל לא משהו גדול – לא "חפרוה" ו"כרוה".], ואינו כמדת הראשונים שחפרו וכרו,

וגם זה אינו אלא במשענותם של ראשונים [שנשענים על הראשונים. גם ווארט חשוב ביותר:], שכל דקדוק ודקדוק שידקדק בתורה צריך לפרשו על פי דבריהם [של הראשונים, של חז"ל.], וכל דבר שלא יהיה מיוסד על פי דברי הקדמונים אין לסמוך עליו [מאד מענין, כי על פי פשט הרבה פעמים כותב האור החיים בעצמו שאף על פי שחז"ל פירשו כך הלא "שבעים פנים לתורה" ו"עוד לאלוה מלין", ועל כן בא הוא וסולל דרך חדשה בפירוש דברי תורתנו הקדושה. כאן כותב הכי חזק שבמשך כל הדורות, כל החקיקות שכל חכם וחכם עושה בתורה, חייב להיות "במשענותם" – חייב להשען על דברי הראשונים. אם לא מסתמך ונשען על דברי הראשונים – אין לסמוך עליו כלל (ואפשר לתרץ שהדברים נאמרו בעיקר ביחס לחלק הנגלה של התורה, להלכה, משא"כ בנוגע לדרוש ולסוד, עליהם נאמר "נודע בשערים בעלה", "לכל חדא וחדא לפום שיעורא דיליה", לפי מה שמשער בלבו. אך גם בזה היינו דווקא כאשר הוא בגדר "זקן" – "בשבתו עם זקני ארץ" – "זה קנה חכמה", שקנה מן המקור את חכמת הראשונים שחפרו וכרו את באר התורה).].

קנין התורה בענוה

ואומרו "וממדבר מתנה" - פירוש מה שזכו נוחליה לא זכו אלא לצד שהיו מחשיבין עצמן כמדבר [כעת מגיע לעיקר העבודה, מכנה משותף לו ולחז"ל ולחסידות – שהכל שייך למדבר, לענוה ושפלות ("ענו", "והאיש משה ענו מאד"), שמשים עצמו כמדבר בו נתנה התורה[ו].], וכמו שפירשנו בפסוק "ויחנו במדבר" (שמות יט ב), שהתורה אינה נקנית אלא באמצעות הענוה והשפלות [לפני שבועות קוראים פרשת במדבר – כדי לקבל את התורה צריך שפלות כמדבר. על כך כתוב "וממדבר מתנה" – "זמן מתן תורתנו".].

מעלת ישראל על המלאכים בזכות התורה

ואומרו "וממתנה נחליאל" - שבאמצעות התורה שניתנה לנו נחל אותנו אל [מפרש כאן "נחליאל" בשני כיוונים, או שה' נחל אותנו או שאנחנו נחלנו את ה'. הפירוש הראשון, שאנחנו הנחלה המיוחדת של ה'.], דכתיב (דברים לב ט) "יעקב חבל נחלתו", גם ירצה שנחלנו אל להיות מיוחד לנו לאלוה, דכתיב (תהלים קלה ד) "כי יעקב בחר לו יה" [אפשר גם פסוק זה לפרש בשני הכיוונים, שאת "יעקב בחר לו יה" או ש"יעקב בחר לו" את "יה". כאן מפרש שאנחנו בחרנו את ה' לנחלה.], גם שכן בתוכנו ועזב מדור עליון [ה' עוזב את המדור העליון שלו כדי לשכון כבוד בתוך עם ישראל.].

 ואומרו "ומנחליאל במות" - פירוש ומאמצעות דבר זה שנחלנו אל ["נחליאל" לפי הפירוש השני.], במות, [עד כאן היה די דומה לחז"ל, וכעת מתחיל ווארטים חדשים ומיוחדים, שלשמם דווקא רצינו ללמוד אותו.] נעשינו במדריגה עליונה על המלאכים [דברנו לפני כמה ימים – גם רמזנו בפירוש בעל אוה"ח על פרשת קרח – שכל מה שמתרחש בעולם הוא בעצם מלאך.

לעתיד לבוא הצדיקים, "ועמך כֻלם צדיקים", יהיו שליטים על קורות העולם והמלאכים ישאלו אותנו "מה פעל אל" (כפי שנקרא בשבוע הבא, בפרשת בלק) – השליטה על המלאכים היא בעצם שליטה על כל מה שקורה בעולם. ה' רוצה שנשלוט על כל מה שקורה – "פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשֻה ורדו וגו'", גם בגשמיות וגם ברוחניות. ה' ברא אותנו כדי שנעלה לבמה, לרמה הכי גבוהה (וכמו שנאמר במלך המשיח, תכלית הכוונה העליונה בבריאת האדם – "הנה ישכיל עבדי ירום ונשא וגבה מאד"), שנהיה שליטים על כל מה שקורה בעולם, על כל המלאכים. מתוך שאנחנו נוחלים א-ל אנחנו אחר כך עולים לבמות.], שבחר בנו ה' יותר מהם [פשיטא שה' יותר קרוב לבן – "בני בכרי ישראל" – מאשר למשרתים שלו.].

פירוש חז"ל ל"ומבמות הגיא" – מקטנות א' עד גדלות ב'

בדברי חז"ל, שהוא לא מביא כאן בפירוש, עד כאן כל המדרגות היו לשבח, אבל על "ומבמות הגיא" אומרים חז"ל שאם אדם מגיע לבמות ואז מגיס דעתו, נתפס לשמץ גאוה מן התורה שלמד והשיג, הקב"ה משפילו וזורקו למטה לגיא.

אחר כך חז"ל אומרים חידוש, כי בשירת הבאר אין עוד מסע אחרי הגיא, יש עוד עד "ונשקפה על פני הישימן" אבל זה לא מקום נוסף. מי שהגיס דעתו ונזרק לגיא אין לו תקנה? חז"ל אומרים שיש לו תקנה. יש פסוק בישעיהו, בתחלת נבואת "נחמו נחמו עמי" – שקוראים בשבת נחמו, אחרי שמגיעים לשפל המדרגה בתשעה באב – "כל גיא ינשא". אם חוזר בתשובה, ושוב משפיל עצמו – "נעוץ תחלתן בסופן", הכל מתחיל משפלות כמדבר, משם מגיע גבוה-גבוה ויכול ליפול, ובשירת הבאר לא כתוב מה תקנתו. בישעיהו כתובה תקנתו – "כל גיא ינשא", רק שצריך להשפיל עצמו עוד יותר.

אפשר להסביר לפי קבלה שהשפלות הראשונה היא קטנות א', ממנה עולים לגדלות א' – ידיעת המציאות – אך דווקא בגדלות א' אפשר לפגום בשמץ גבהות. לכן הוא צריך ליפול שוב, לקטנות ב', ואם עושה את התיקון שוב "ינשא" לגדלות ב'. כך המהלך של חז"ל, אבל כאן הוא כותב משהו אחר:

אושר האדם רק בעולם העליון

ואומרו "ומבמות הגיא אשר וגו'" - יתבאר על פי מה שקדם לנו [מהלך חדש לגמרי.], שעיקר תכלית שכר האדם במצותיו ואושריו אינם אלא בעולם העליון [בו משכן ושרש הנשמה. מה שכותב עכשיו נשמע קצת כמו דעת הרמב"ם, ולא כדעת הרמב"ן והקבלה שהחסידות פוסקת כמותה. איפה עיקר עולם הבא – למעלה או למטה בארץ. כאן כותב בפירוש שעיקר השכר למעלה, וכדי שלא יסתור – שהרי אוה"ח מדבר רק לפי קבלה – צריך לומר שמדבר על השכר לאחר מאה ועשרים בעולם הזה, אבל לא על תחית המתים שבעולם הזה. בכל אופן, אם כך סובר לכאורה היה צריך לכתוב זאת.], אבל בעולם הזה אינו מקום השגת אושר הרוחני [העולם הזה למטה הוא עולם עכור ולא שייך להשיג בו אושר רוחני.] ומעתה הכרח הוא להסתלק האדם מן העולם הזה [הרי ה' רוצה לתת שכר טוב לכל יהודי על המצוות שלו בעולם הזה, אז הוא חייב למות – כי האושר הרוחני הוא רק בעולם העליון.], להשתלם גמוליו כיד ה' הטובה,

מיתה או דיורין "בעליה ובחצר"

ומה שאנו רואים שהמיתה נסבבה על חטא האדם ["ביום אכלך ממנו מות תמות", שהמות נסבב רק מהחטא ואם לא היה חוטא לא היה מת. הרי אומר שחייב למות, כי לא יתכן שאדם יקבל את האושר המיועד לו בעולם הזה. העולם הזה ואושר רוחני הם תרתי דסתרי. לפני כמה ימים ב"היום יום" של א תמוז ראינו משהו דומה על הפסוק בתחלת פרשתנו "אדם כי ימות באהל", שעל האדם להמית את עצמו באהלה של תורה, ש"אפילו דברים קלי הערך בתענוגי עולם מונעים המה מלהיות מסור ונתון באהלה של תורה", כלומר שגשמיות ועבודה רוחנית בלימוד התורה לא הולכות יחד. וכמו כן גשמיות ואושר רוחני (עיקר האושר הרוחני הוא מגילוי רזין דאורייתא) לא הולכים יחד. שוב, יש שאלה – לכאורה בלי החטא האדם לא היה צריך למות.], שזה יגיד שזולת זה היה האדם חי תמיד [אוי ואבוי, כי], ותאמר אם כן יהיה האדם חסר גמולו הטוב,

לזה אמרו בעלי הסוד כי זולת החטא היה האדם עולה [בגמר עבודתו בעולם] לרקיע ודר בעליה ובחצר [אם לא היה החטא האדם היה עולה לרקיע, כמו אליהו הנביא שעלה השמימה עם הגוף שלו. שוב, את השכר הנשמה יכול לקבל רק למעלה ולא למטה – הוא לא זז מהעקרון שלו – אבל האדם היה "דר בעליה ובחצר". מה הכוונה? שהנשמה שלו נמצאת בעליה והגוף המזוכך שלו, הגוף של אליהו הנביא שלא טעם טעם מיתה, נמצא בחצר.

קצת נשמע כמו שבחסידות אומרים שתכלית העבודה היא להגיע למצב של "אין וועלט אויס וועלט", רק שבאמת הפתגם הזה בחסידות הוא הרבה יותר מזה מאשר לגור בעליה ובחצר בו זמנית, אלא הוא בסוד "כי כל בשמים ובארץ", "דאחיד בשמיא ובארעא", שאחוז בו-זמנית כולו גם בשמים וגם בארץ, לא שהנשמה עלה לשמים והגוף נשאר בארץ. תכלית האדם, אם לא היה חוטא ולא היה מות, שהיה עולה עם הגוף – אבל הגוף היה נשאר בחצר, למטה, והנשמה היתה עולה לעליה. הגוף אף פעם לא יכול להגיע לעליה. זה העקרון שלו – הגוף הכי מזוכך בעולם, של אליהו הנביא ושל משיח, לא יכול לעלות למעלה. הלואי שיגיע לחצר וישאר שם לעולם ועד. אבל הנשמה כדי לקבל שכרה חייבת לעלות לעליה, ושם אין מקום לגוף כלל. בכל אופן, יש מצב שאדם דר בשני בעולמות – מפוצל.].

להשאיר את הגוף בגלגל חמה

וזה לך האות אליהו הנביא שעלה השמימה [כשגמר עבודתו למטה הוא עלה השמימה] להשתלם גמולו, ולא טעם טעם מיתה, והגוף הן אמת שאינו יכול לעמוד בעליה העליונה ['מתעקש' על העקרון שלו, אין שום אפשרות בעולם שהגוף יגיע לעליה העליונה.], הגם שנזדכך הגוף ועמד בגדר רוחני [כבר אינו גשמי.], אף על פי כן בערך רוחניות עליון [הרוחני של הנשמה, בערך זה הרוחני של הגוף] יחשב לגשם [ביחס לעיקר הרוחניות של הנשמה, רוחניות שברוחניות (נמצא שרוחניות הגוף המזוכך בתכלית הוא בגדר גשמיות שברוחניות). הכל קשור לעלית נשמה, "עלי באר" כנ"ל – כאן הוא דורש על התורה, אבל כעת מתחבר לעלית נשמה, שצריכה לעלות למקום שנקרא "עליה". איפה הוא החצר, שהיא היעד הסופי של הגוף?],

אלא שאמרו ז"ל (זוה"ק ח"א רט) במעשה אליהו ז"ל כי בהגיעו לגלגל חמה שם נפשט מגופו, והניח אותו בגלגל חמה, וכשהוא יורד למטה לובשו ויורד בו [כעת עיקר הפאר והיפי המיוחד של פירוש בעל אוה"ח הקדוש. צריך להבין איך עושים זאת. כשהנשמה עולה – היא עולה לרקיע. יש הרבה רקיעים, הרבה גלגלים. קודם כל הנשמה מגיעה לגלגל הירח, יסוד האש שתחת גלגל הירח שנקרא גלגל לבנה. אחר כך היא עולה עוד יותר, מגיעה לגלגל כוכב. עוד יותר, מגיעה לגלגל נגה. אחר כך עוד יותר, מגיעה לגלגל חמה, השמש. הוא אומר ששם החצר. את הביטוי גלגל חמה רואים גם ב"הכל היה מן העפר והכל שב אל העפר", שחז"ל דורשים "אפילו גלגל חמה" (סימן מובהק שגלגל חמה שייך לגשם, ליסוד העפר ממנו נוצר גוף האדם). כשמגיעים לגלגל חמה צריך להשאיר שם את הגוף – אליהו הנביא, מי שזכך את גופו בתכלית. שם הוא משאיר את הגוף וממשיך לעלות.

מה יש למעלה מגלגל חמה? גלגל מאדים, גלגל צדק, גלגל שבתאי, גלגל המזלות, גלגל היומי (שאין בו כלום, בחינת אין, רק שהוא מסובב הכל). כנראה עיקר העליה של הנשמה הוא להגיע לגלגל היומי[ז], בחינת אין, שאין בו שום דבר. כמו הסיפור של רבי נחמן על מי שזכר עצמו כשהיה אין, כשלא היה כלום. בכל אופן, הנשמה משאירה את הגוף בגלגל חמה. כל פעם שאליהו הנביא רוצה וצריך  לרדת לעולם הנשמה יורדת בהדרגה דרך כל הרקיעים, עד שמגיע לגלגל חמה ולובש את הגוף הזך – יש לו שם ארון מיוחד. מתלבש בגוף ויורד עמו לעולם.

זה תיאור מופלא, שכל אחד צריך לעלות עם הגוף עד גלגל חמה, שם להשאיר את הגוף ולהמשיך לעלות (כמו בהמראת טיל לתוך החלל, שבשלב מסוים הוא 'פושט' את החלק התחתון שלו). כל פעם שהוא רוצה לרדת הוא מתלבש בתוך הגוף. יוצא שיש קשר בין הגוף לשמש – דבר מופלא, דווקא הגוף קשור לשמש[ח]. מענין שהוא מפרש כאן את הכל במושגים של הגלגלים. לפי הראשונים מגלגל הירח ולמעלה כבר לא עשוי מארבעת היסודות הידועים של הגשם – יסוד אחר – אבל בכל אופן, הגלגלים האלה הם בתוך המבט שלנו, שרואים אותם פחות או יותר. כך הוא מתאר את עלית הנשמה.].

במתן תורה חוזרים לפני חטא אדם הראשון והמיתה שגרם

ואמרו ז"ל עוד שכשנתן ה' תורה לישראל בהר סיני נעשו ישראל בני חורין מהמיתה, וחזרו להיות כאדם קודם שחטא, דכתיב (שמות לב טז) חרות על הלוחות, ואמרו ז"ל (שמו"ר מא ז) אל תקרי חרות אלא חירות חירות ממלאך המות וכיון שכן בעת הגיע תכלית שלימותם היו עולים [כל היהודים] גוף ונפש, ופושטים גופם בגלגל חמה כאליהו, והוא מאמר הכתוב כאן, "ומבמות הגיא" [כל הווארט היפהפה הזה הוא כדי להסביר לנו את הפירוש של "ומבמות הגיא".], פירוש ממדריגה העליונה שהשגנו באמצעות התורה [מדרגת במות, שנעשינו חשובים מן המלאכים, הכל באמצעות התורה.], יש עוד השגה אחרת [לא אומר כמו חז"ל, שנפלנו, אלא שמהשיא הגענו ל"גיא". גיא הוא קבר, אך הוא הקדים לנו שהקבורה היא לטובת האדם, כדי שהשנשמה תשתחרר ותוכל להגיע למקורה.], מצד דבר זה שהוא הגיא שהיא ירידת גשמנו בגיא שהיא הקבר,

"אשר בשדה מואב" ["שדה מואב" הוא גם ביטוי מיוחד שמופיע ז"פ בתנ"ך, "כל השביעין חביבין" (ומתחלק לפעמיים בתורה וחמש פעמים בנ"ך, וכן יש פעמיים "משדה מואב" וחמש פעמים "בשדה מואב", ודוק). "שדה מואב" שוה משיח. עיקר ה"שדה מואב" בתנ"ך הוא שרות ונעמי חוזרות משדה מואב. לכן גם פה, בשירת הבאר, יש מדרש חז"ל ש"הגיא אשר בשדה מואב" רומז למקום הסנהדרי הגדולה, שיושבים בלשכת הגזית, ש"בתחומה של רות המואביה" ולכן נקראת "שדה מואב". מה הכוונה? התחום של שבט יהודה. כל שבט יהודה כאן נקרא על שם רות. יש שלשה מקומות שהסנהדרין יושבים בירושלים, בהר הבית, בעזרה ובלשכת הגזית. כתוב שהמקום הראשון היינו "וממתנה נחליאל" – הסנהדרין בהר הבית.  "ומנחליאל במות" היינו הסנהדרין בעזרה ו"הגיא" הוא הסנהדרין בתחום של רות – בלשכת הגזית – וממנה באמת בא המשיח, בגימטריא שדה מואב.], שהארץ תקרא שדה [יש לו שני פירושים לשדה כאן. או שהארץ, העולם הגשמי, נקרא שדה.], ואומרו מואב [שפירושו מאב. למה הארץ היא מהאב?], שבראה אב העולם.

או ירמוז להאשה שנקראת גם כן שדה, כאמור בדבריהם (זוה"ק ח"א לו:), והכוונה היא על זה הדרך הגיא [הקבר] אשר בא מפאת האשה שהיא חוה, שבאה מאב כל הנבראים, שלקחה ה' מצלעותיו, ואין אשה בעולם שבאה כדרך זה מצלעות האדם כי אם זאת, והיא היתה סיבת המות, להפיל העצמות בגיא.

מעתה מאמצעות השגת התורה [שאדם לומד ומשיג תורה, עם כל המדרגות שנפתחו לו כפי שהוא פרט קודם.], יחזור הדבר לקדמותו קודם שחטאה חוה [הגלגל יחזור אחורה.], ויהיה הגוף כמו שהיה בגיא למעלה [כעת מחדש משהו. עד כאן הגיא היה הקבר, למטה. אחרי מה שחוה עשתה וגרמה, הביאה מיתה לעולם, הגוף צריך להקבר ורק אז הנשמה יכולה לעלות למעלה למקור חוצבה. אך בזכות התורה אפשר להחזיר הכל – זו תכלית פירוש – ואז "גיא" יקבל פירוש אחר. עדיין גיא הוא מקום שפל, אבל פירושו לא יהיה הקבר אלא אותו מקום בו מתפשטים ומשאירים בו את הגוף, גלגל חמה, כפי שאמר. בפירוש העליון הגיא בו משאירים את הגוף כדי שהנשמה תוכל לעלות חפשי הוא גלגל חמה עצמו.],

גלגל חמה – "ראש הפסגה" שעדיין נשקף על העולם הזה

ואין אני יודע גדר מקום זה שהוא אומר ראש הפסגה, שאמרנו במקום גלגל חמה, והוא אומרו "ראש הפסגה", (שאם) [שמא] הוא למעלה במקום הנשמות, לזה אמר [שהגיא, גלגל חמה, הוא] "ונשקפה וגו'", "על פני" העולם הזה שהוא נקרא ישימון לשון שממה שעתיד להיות שמם [הגוף יכול לעלות רק עד מקום שמשקיף מלמעלה על העולם התחתון, שהוא גלגל חמה.].

או [שהעולם הזה] נקרא כן [ישימון,] לפי ששולט בו יצר הרע השומם את הנבראים, ואי זה מקום שהוא נשקף על פנים של עולם הזה הוא גלגל חמה, שם יונח מה שהיה ראוי להיות בגיא [התחתון, בקבר, נמצא כעת בגיא העליון.], ונמצא כי באמצעות תועליות התורה [בכל מדרגותיה הנ"ל] כמצטרך יושג להנחיל הנפש והגוף בחיים [זה סיום דבריו. מסיים "בחיים", חתימת שמו של בעל אור החיים הקדוש. רוצה לומר שסגולת שירת הבאר היא להחזיר את הגלגל אחורה, לתקן את החטא הראשון, הכל מכח התורה, וממילא שכולנו בכח התורה נגיע לדרגת אליהו הנביא זכור לטוב. שנוכל לעלות מלמטה למעלה בלי לטעום שום טעם מיתה ולהשאיר את הגוף בגלגל חמה ונמשיך לעלות.].

השלמת הבעש"ט את בעל אוה"ח הק'

והנה ידוע שמורנו הבעל שם טוב, ה'חבר' הטוב של בעל אוה"ח הקדוש, אמר שהוא יכול לעלות בסערת אש השמימה כמו אליהו הנביא אך הוא מעדיף לקיים בעצמו "כי עפר אתה ואל עפר תשוב". ומזה אפשר להבין את היחס בין אור החיים והבעל שם טוב, ואיך שמשלימים זה את זה, כמשיח בן יוסף ומשיח בן דוד, ובשרש דוד עצמו היינו הרוח של דוד והנפש של דוד, כמבואר במ"א, ודוק.

השארת הגוף בשני השלישים התחתונים של "תפארת גופא"

רק לפני שנעזוב את גלגל חמה – את פירוש אור החיים – ונגיע למאמר החסידות של הרבי, נסביר קצת. מהו גלגל חמה בספירות? זהו עיקר החידוש כאן של בעל אוה"ח. יש סדר של שצ"מ חנכ"ל – שבעת הגלגלים של כוכבי הלכת. אחר כך, למטה מהלבנה – הירח – יש את ארבעת היסודות, העולם התחתון, הישימון. בקבלה הראשונה, וכך לפי סדרם הפשוט, שצ"מ חנכ"ל הולכים מבינה עד יסוד. שבתאי – בינה (סוד שבת מקדשא וקיימא), צדק – חסד (הכוכב של אברהם אבינו, בחינת חסד, וכמו שכתוב בו, "מי העיר ממזרח צדק יקראהו לרגלו"), מאדים – גבורה (מדת הדין, שייך למלכי אדום) כפשוט, חמה – תפארת, בחינת יעקב, "ויזרח לו השמש", נגה – נצח, כמו היכל נגה בשבעת ההיכלות הידועים שהוא היכל הנצח, כוכב – הוד (כוכב הוא הרץ מהר מכל הכוכבים, והיינו בסוד ההוד, רגל שמאל, כח המנהיג את חוש ההילוך והריצה), לבנה – יסוד (כולל עטרת היסוד, שרש הנוק' ביסוד), ארץ (הכוללת את כל ארבעת היסודות, עד ליסוד העפר, עיקר יסוד הארץ) – מלכות.

העליה של הגוף היא עד גלגל חמה, עד התפארת – סוד "תפארת גופא". את הגוף משאירים דווקא בשני השלישים התחתונים של התפארת, ועלית הנשמה היא בחסדים המכוסים (השליש העליון של התפארת וחסדי חו"ג). כך אפשר להסביר את כל דברי בעל אוה"ח, שמדבר כאן באותיות של קבלה ראשונה יחסית, שההבדל בין הגוף לנשמה הוא רק הבדל האם "יש מי שאוהב" או "אין מי שאוהב", ההבדל בין חסדים מכוסים לחסדים מגולים. גם הגוף הכי מזוכך – מרגיש את עצמו במקצת על כל פנים. יש לו איזו זיקה לעץ הדעת, למודעות עצמית. גם כשהוא אוהב את ה' – מזוכך לגמרי – יש אצלו "יש מי שאוהב", ולכן מונע מהנשמה לעלות למקומה. יכול רק להגיע לגלגל חמה, שני שלישי התפארת התחתונים, הדרגה הכי גבוהה של חסדים מגולים, "יש מי שאוהב". אחר כך, כשהנשמה משאירה שם את הגוף, היא יכולה לעלות למקומה – חסדים מכוסים, בטול במציאות, ולמעלה עד אין סוף.

נעשה הפסקה, לחיים לחיים.

נגנו שאמיל.

ג. מאמר "אז ישיר ישראל" תשל"ה

נקרא מאמר של הרבי מפרשת חו"ב – י"ב תמוז תשל"ה. המאמר הראשון של הרבי על שירת הבאר[ט]:

שירת הבאר – שירה על נס הצלה שלאחר מתן תורה

אז ישיר ישראל את השירה הזאת עלי באר ענו לה גו', דפירוש הכתוב לפי פשוטו הוא שאז אמרו ישראל שירה על הנס [שלא כדברי בעל אוה"ח, אלא כפירוש חז"ל ורש"י.] שנעשה לרבים עד לכלל ישראל, וכידוע גודל העילוי והחיוב דאמירת שירה על הנס [כשקורה נס, גם לפרט וכ"ש לכלל, יש ענין גדול עד כדי חיוב לומר שירה על הנס.], ועד שביקש הקב"ה לעשות חזקי' משיח [שהיה ראוי להיות משיח וה' בקש לעשותו משיח.] ולא עשו משום שלא אמר שירה על הנס [שירה על הנס היא משהו משיחי, שלומדים מ"אז ישיר ישראל".].

והנה בפירוש רש"י (וכן במדרשי רז"ל) עה"פ מבואר שהשירה לא היתה על עצם הנס דבארה של מרים [שכולה, מתחלת ארבעים השנה, היא נס – נס שיש באר שהולכת איתם במדבר ומשם יש מים לכל העדה.], שהרי הבאר היתה בתחלת הארבעים שנה והשירה לא נאמרה עד שנת הארבעים, אלא השירה היתה על הנס המיוחד דהצלת בנ"י שנתגלה ע"י הבאר וכו' [ה' הציל את עם ישראל מכליה גמורה, והנס לא היה על ידי הבאר אלא רק שהיא גלתה את הנס.].

אבל לכאורה עדיין צריך להבין, שהרי גם נסים דהצלת בנ"י כבר היו לפנ"ז כגון מלחמת עמלק [ולמה לא אמרו עליהם שירה?], וא"כ מה היה החידוש בנס הבאר. והנה בפשטות החידוש שבנס ההצלה דהבאר לגבי נס ההצלה דמלחמת עמלק הוא מה שמלחמת עמלק היתה לפני מתן תורה [בסוף פרשת בשלח.], ונס הבאר הי' לאחרי מתן תורה [כנראה יש הבדל בין הצלת כלל ישראל לפני מ"ת לאחוריה, אבל לא הסביר זאת – לכאורה מה נוגע להצלת הכלל אם זה לפני או אחרי מ"ת. אלא צריך לומר שהתורה היא שנותנת לנשמות ישראל את הכח ואת ההשראה לומר שירה – התורה נקראת שירה ושירה היא לשון השראה].

אבל צריך להבין מהו הענין בזה [שירת הים היתה לפני מ"ת, אבל הרבי לא כולל אותה כאן בענין כי היא לא רק על הצלת ישראל בהשגחה פרטית מופלאה מאת השם יתברך אלא על גילוי אלקות במוחש ממש – "זה אלי ואנוהו וגו'", "ראתה שפחה על הים מה שלא ראו הנביאים". מתאים לכך ששירת הים היא בחינת חכמה-ראיה ואילו שירת הבאר היא בחינת בינה-שמיעה, "בינה לבא ובה הלב מבין [את גודל הנס]"].

הבאר בתורה ובישראל

אך הענין הוא, דהנה כל העולם כולו נברא בשביל ישראל ובשביל התורה [כפי שרש"י מביא על המלה "בראשית" – בשביל התורה שנקראת ראשית, "הוי' קנני ראשית דרכו", ובשביל ישראל שנקראו ראשית, "קדש ישראל להוי' ראשית תבואתה". בעצם אלה שני הפירושים לשירת הבאר – חז"ל ואוה"ח מפרשים על התורה ובחסידות מפרשים על נשמות ישראל. הוא לא כותב ששרש ברא – וכן תחלת המלה "בראשית" – הוא אותיות באר. יש פירוש ש"בראשית" היינו ברא-שית, ששה צירופי המלה "ברא", והצירוף הבא אחרי ברא הוא באר. הבאר – בארה של מרים[י] – נמצאת ממש מתחלת הבריאה.],

ומזה מובן דגם בישראל ישנו ענין דבאר, וכידוע שכנסת ישראל שורש נשמות ישראל נקראת בשם באר [כאשר הולכים לישון אומרים "בידך אפקיד רוחי" ר"ת באר – מחזירים את הנשמה לבאר העליונה[יא].], כמ"ש [כעת מביא את הפסוק העיקרי משה"ש שהזכרנו, שדורשים על הנשמה בכל דרושי החסידות החל מאדמו"ר הזקן:] מעין גנים באר מים חיים ונוזלים מן לבנון [עבר-הוה-עתיד של הנשמה, כנ"ל.]. וביאור הענין הוא, דהנה בפסוק זה מבואר סדר ההשתלשלות דנשמות ישראל.

"מעין גנים" – עמידת הנשמה למעלה

דבתחלה נמשכות הנשמות בבחי' מעין גנים [גם מדובר כאן בהמשכה, ולא ממש מה שהנשמה היא "חלק אלוה ממעל ממש". לפני שהנשמה יורדת לגוף היא נמשכת לגן עדן העליון והתחתון. היא נמשכת כמעין מים שנמשכים. הנשמה קודם כל נמשכת כמעין, בתוך שני הגנים[יב]], דגנים קאי על גן עדן העליון וג"ע התחתון (כידוע שבפרטיות יש בלי גבול [אין סוף] דרגות בג"ע[יג], אלא שבכללות נחלקים לב' הסוגים דג"ע העליון וג"ע התחתון), היינו שהנשמה היא בג"ע, וכמ"ש חי הוי' אלקי ישראל אשר עמדתי לפניו [מאמר של אליהו הנביא – המכנה המשותף למאמר כאן ולדברי בעל אוה"ח הק'. אליהו זוכר את המצב של "עמדתי לפניו"[יד].], ששם הנשמה היא בבחי' עמידה וביטול [ישיבה היא מוחין – ישוב הדעת – אך עמידה היא בטול.].

"באר מים חיים" – ירידת הנשמה לעולם

ואח"כ יורדת הנשמה למטה [לעולם הזה.], שזהו ענין באר מים חיים, שהבאר נובע מתחת לארץ [נובע בגידי הארץ, שמזככים את המים.] אמנם גם שם נק' הנשמה מים חיים [יסביר שמים חיים הם שני דברים. גם ה'רשימו' של מה שהיה קודם], ע"ש הביטול והעמידה שלפנ"ז שע"ז כתיב חי הוי' גו' [בחינת חיים – המשך ל"חי" שהיה קודם.] כנ"ל. אמנם [עיקר החיים מתחדשים למטה,] דוקא ע"י ירידתה למטה נפעלת בה מעלה יתירה.

דהנה אנו אומרים [כל בקר] נשמה שנתת בי טהורה היא [כפי שהיתה בשרשה בעולם האצילות.] אתה בראתה כו'. דלפני ירידת הנשמה להיות בבחי' מציאות יש בעולמות בי"ע (בראתה יצרתה נפחתה) הרי היא בבחי' טהורה היא, בעולם האצילות שאין בו רע כלל [הכל טהור, מאה אחוז זך ונקי, בלי שום שמץ רע.]. אמנם כתיב ונהר [הבינה דאצילות.] יוצא מעדן להשקות את הגן [מלכות דאצילות.] ומשם יפרד [לעולמות התחתונים, שם היא נפרדת.] והי' לארבעה ראשים, ועד"ז הוא בנשמה, שאח"כ יורדת למטה לבחי' ומשם יפרד, עד שאפשר שהמים חיים [כפי שהיתה בשרשה, ב"מעין גנים".] יהיו באופן דרבו נוטפין על הזוחלין [ונפסקת מעלת ה"חיים", עד שהמים האלה יגיעו למטה-מטה בעמקי גידי הארץ ויהפכו שוב למים חיים, וביתר שאת ויתר עז מאשר קודם.],

וזהו ענין הבאר שנעשה דוקא ע"י שהמים עוברים דרך גידי הארץ ובוקעים את האדמה [גידי הארץ מפעילים לחץ. העולם הזה הוא עולם של לחץ, של אנשים לחוצים, והלחץ משמש משהו חיובי. אם יודעים איך לנצל את הלחץ של העולם הזה, הלחץ של גידי הארץ הופך את המים למים חיים, שמטהרים גם את אבי אבות הטומאה – כפי שמבואר בפרשתנו. כאן הוא כבר מתחיל לרמוז לחבור בין שירת הבאר, שבסוף הפרשה, לפרשת פרה אדומה שבתחלת הפרשה. הפרשה מתחילה בטומאת מת וטהרתה – זו הטומאה הכי חמורה, והשאלה האם יש לה טהרה, כפי שיסביר.],

מים חיים מטהרים מטומאת מת

שדוקא ע"י זה נעשים מים צלולים ומתוקים ועד שהם מטהרים מכל הטומאות, וגם מטומאה הכי חמורה [אבי אבות הטומאה, היפך החיים.] שע"ז ארז"ל על כל דבר ודבר שהיה אומר הקב"ה למשה אומר לו טומאתו וטהרתו [על כל טומאה אמר לו בלימוד הלכות טומאה וטהרה אמר לו גם את טהרתה.], כיון שהגיע לפ' אמור אל הכהנים [שם מדובר אודות הטומאה של היפך החיים. אם כהן נטמא, יש לו תקנה?] אמר לו משה, רבש"ע אם נטמא זה במה תהא טהרתו, לא השיבו [חכה עד לפרשת השבוע. גם מענין. פרשת השבוע היא אחרי הפסק מודע מצד הקב"ה. יודעים ש"זאת חקת התורה" היא הסוד הכי עמוק בתורה, עליו אמר שלמה "אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני". יש כאן עוד משהו – זהו סוד שה' בפירוש הסתיר אותו, גם ממשה רבינו לו אמר ה' "לך אני מגלה טעם פרה", היינו גילוי לאחר העלם והסתר, סוד חש-מל כנודע.], באותה שעה נתכרכמו פניו של משה [עד שהגיע לפרשת השבוע, "זאת חקת התורה".].

הרי הטהרה היא ע"י מים חיים [עם אפר הפרה[טו].] כמ"ש ונתן עליו מים חיים אל כלי[טז] [סוף "ראשון". יש מים חיים בתחלת הפרשה והבאר בסופה, "נעוץ סופן בתחלתן".], שע"י המים חיים [שעברו דרך גידי הארץ.] בצירוף האפר אפשר לטהר גם טומאה חמורה זו.

ועד"ז יובן בענין הנשמה, שדוקא ע"י ירידתה למטה יש בה מעלה יתירה [משמע שהנשמה כמו שהיא למעלה לא מסוגלת לטהר את טומאת המת, ודווקא ע"י ירידתה מסוגלת לטהר את הטומאה הכי חמורה.], שעי"ז עולה למעלה גם מבחי' נשמה שנתת בי טהורה היא [יש דבר טהור, אך אם נטמא – "במה תהיה טהרתו". לכל טומאה יש עצה, אבל אם הנשמה הטהורה נטמאת באבי אבות הטומאה – משה רבינו עצמו נבוך לגמרי, עד שנתכרכמו פניו לגמרי. אם יש אפשרות לטהר את הטהור שנטמא לגמרי, סימן שהטהרה באה ממקום  יותר גבוה מהטהרה הראשונה.], למעלה ממעין גנים [כל הענין בחב"ד ש"אין אבוד", ובסגנון ברסלב "אין שום יאוש בעולם כלל", ועוד אמר רבי נחמן "אם אתה מאמין שאפשר לקלקל תאמין שאפשר לתקן" – אך יש מישהו שיכול לטעון שמאמין שאפשר לקלקל, אך אולי הקלקול הוא בלתי הפיך ומי אומר שתמיד אפשר לתקן. לומר שאפשר לתקן ואין יאוש בעולם כלל ואין מקרה אבוד בא ממקום הרבה יותר גבוה מהשלמות הראשונה, מהטהורה הראשונה.].

העילוי על ידי ירידת הנשמה

והנה לכאורה צריך להבין, איך אפ"ל שהנשמה ע"י ירידתה למטה יש בה עילוי לגבי מה שהיתה לפני ירידתה [איך יתכן שה"באר מים חיים" עולה יותר מה"מעין גנים"[יז].], והרי הנשמה למעלה היא בבחי' טהורה היא כנ"ל, דקאי גם על בחי' טהירו עילאה [יש טהירו תתאה אחרי הצמצום, בחינת א"ק, אבל טהירו עילאה הוא לפני הצמצום – "בריש הורמנותא דמלכא גליף גליפו בטהירו עילאה". מה יכול להיות יותר מזה?], ולא עוד אלא שארז"ל שמחשבתן של ישראל קדמה לכל דבר [הרבה לפני הצמצום הראשון. הדיון אם התורה קדמה או ישראל קדמו – התורה ודאי קודם לצמצום הראשון, והמסקנה היא ששרש נשמות ישראל למעלה גם מהתורה הקדומה. רואים שיש כאן משהו בעבודה למטה שמעלה את הנשמה עוד למעלה מ"מחשבתן של ישראל קדמה לכל דבר". ברמז, ב"הרכבת אנוש לראשנו", "מחשבתן של ישראל" היינו המדרגה ה-ב – ב-כב המדרגות המתבארות שם (יא לפני הצמצום ו-יא כנגדן לאחר הצמצום) – הכי קרוב לעצמות, המדרגה השניה בתוך "יחיד", והדבר היחיד שיכול להיות למעלה מזה הוא רק המדרגה ה-א, העצמות ממש. בכל אופן, "באר מים חיים" מגיע למעלה מהתורה ולמעלה מ"מחשבתן של ישראל".], ואיך אפשר שיהי' עילוי בדבר דוקא ע"י ירידתה למטה.

אך הענין הוא, כי תכלית בריאת כל סדר ההשתלשלות הוא מה שנתאווה הקב"ה להיות לו ית' דירה בתחתונים, וענין זה נפעל דוקא למטה בעוה"ז התחתון שאין למטה ממנו. וכמבואר בהמשך ההילולא בענין באתי לגני לגנוני דעיקר שכינה בתחתונים היתה, שעיקר הכוונה היא בתחתונים דוקא. וכמ"ש בתחילת הבריאה ויניחה בגן עדן לעבדה ולשמרה, שעיקר הכוונה היא בקיום המצוות בעוה"ז התחתון דוקא. דענין זה נאמר לגבי אדם הראשון, יציר כפיו של הקב"ה, ומזה מובן לגבי כאו"א מישראל, וכמארז"ל שהטעם שנברא אדם יחידי הוא ללמדך שנפש אחת מישראל היא כמו אדם הראשון [כל יהודי יחיד בעולם כאדה"ר.].

מעלת העבודה בגלות ובכפיה

וזהו כללות עבודת האדם בעולם הזה התחתון, במשך שית אלפי שנין דהוי עלמא, ובפרט בזמן הגלות, דכללות עוה"ז לאחרי חטא עה"ד [שהביא מות לעולם, וכהסבר בעל אוה"ח.] הוא בבחי' גלות [שה' שלח את אדה"ר מגן עדן – "וישלחהו הוי' אלהים מגן עדן... ויגרש את האדם..."[יח]. יש בגלות דרגות, כמבואר באגה"ק כה – אחרי חורבן הבית יש יותר גלות – אבל בעצם כל העולם הזה, כולל זמן הבית, הוא גלות.], ועד לגלות כפשוטו כשהחושך הוא כפול ומכופל, הרי העבודה בחושך זה דוקא [בגידי הארץ, חוץ מלחץ, יש גם חשך.] בה ועל ידה משלימים את תכלית כוונת הבריאה המושרשת בעצמותו ית' [אפילו למעלה מ"מחשבתן של ישראל קדמה לכל דבר" כנ"ל.]. ובפרטיות יותר ענין הוא במעשה המצוות דוקא, דהמעשה הוא העיקר, ובזה גופא [לא לעשות בטבע-בנחת אלא] במעשה מלשון כפיה [שאדם צריך לכפות עצמו בכל מעשה[יט], לעשות מאמץ שה' רואה ועושה לו יתברך נחת – "נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה [במאמץ גדול] רצוני".], העבודה דאתכפיא סט"א וכו' [שאז מתסלק יקרא דקוב"ה לעילא לעילא בכולהו עלמין.]. וזהו הטעם שדוקא ע"י ירידת הנשמה למטה מגיעים למעלה מכפי שהיתה הנשמה לפני ירידתה.

"ונֹזלים מן לבנון" – שכר הנשמה לעתיד

וזהו מעין גנים באר מים חיים ונזלים  מן לבנון, דבתחלה הנשמה היא בבחי' מעין גנים, ואח"כ ע"י ירידתה למטה נעשית בבחי' באר מים חיים ע"י שעוברים בגידי הארץ וכו', ואז [בסוף, בעתיד] מגיעים לבחי' ונוזלים מן לבנון, וכמבואר בהדרושים דענין לבנון [ששוה מנחם] קאי על לב נון [כך באריז"ל.] היינו ל"ב נתיבות חכמה ונו"ן שערי בינה [עד שכתוב ששרש הלבנון הוא בחו"ב דרדל"א.],

ולמעלה יותר [גם ברדל"א יש יותר למעלה, הכתר דרדל"א, שנקרא לבנון מטעם אחר – לא בשל לב נתיבות חכמה ונון שערי בינה. כאן רואים כלל גדול לענין תיקון-צירוף-מאמר-מכלול-חשבון שהכתר, הכי גבוה, הוא הפשט, היינו התיקון.] בחי' לובן העליון [נמצא שעיקר הגילוי שלע"ל הוא הג"ר.], ולמעלה מזה בבחי' ונזלים דקאי על המזל שלמעלה [בתוך הכתר גופא שייך למזלות, לדיקנא.].

"אז ישיר ישראל" תשמ"ג: חפירה וכריה – סילוק הרע הגלוי והעלם הרע

לפני שנמשיך במאמר, נביא ווארט מהמאמר השני:

והנה מש"נ באר חפרוה שרים כרוה נדיבי העם, דחפרוה שרים קאי על האבות, ומכיון שאין קוראין אבות אלא לשלשה, כי בכאו"א מישראל ישנה הנתינת כח מעבודת האבות, לכן בכח זה של האבות אפשר להיות העבודה דחפרוה וכרוה. ומפרט כאן ב' ענינים דחפרוה וכרוה, דחפרוה קאי על העבודה דלהעביר את גסות הרע, וכרוה היא העבודה דלהסיר את דקות הרע, דבדוגמת הענין דשוגג שהוא בא מהתגברות דנה"ב, שהוא בחי' דקות הרע. וע"י עבודה זו נעשה אח"כ באר מים חיים.

הווארט שהוסיף כאן הוא שנמצא אצל האדם שני מיני רע, גסות הרע ודקות הרע. בדרך כלל מוסבר בחסידות שגסות הרע היא רע גלוי, שאפשר לראות, ואילו דקות הרע היא רע נעלם, לא מודע, שאי אפשר לראות. לכן הרבה פעמים מסבירים שגסות הרע היא ערלה שמסירים במילה ודקות הרע היא הקרום הדק שצריך פריעה. מסביר שבעבודה החפירה, "באר חפרוה שרים", מסירה את גסות הרע, אך לא די בה – "מל ולא פרע כאילו לא מל" – וצריך גם את עבודת הכריה, "כרוה נדיבי העם" (השוה לפירוש אוה"ח הנ"ל ש"חפרוה" הוא על ידי האבות ו"כרוה" על ידי משה וכו' עד לאנשי הכנסת הגדולה, ועולה יפה עם המתבאר כאן שאכן יש לומר שהאבות עשו את המילה, הסירו את גסות הרע, ואילו משה רבינו וכו', במתן תורה כולל התורה שבעל פה שנתגלתה ונמסרה מדור לדור אחרי משה, עשה את הפריעה, הסיר את דקות הרע וגילה את העטרה, מה שכל ישראל מלכים ובני מלכים – "מאן מלכי רבנן", היינו מכח התורה).

כאן הרבי מסביר שהביטוי של דקות הרע הוא דברים שאדם עושה בשוגג, בלי לשים לב – אלה דברים שבאים דווקא מדקות הרע, שרש הרע הנעלם, שבמדה מסוימת יותר חמור. המזיד בא מגסות הרע והשוגג מדקות הרע. כך הסביר את ההבדל בין "חפרוה" ל"כרוה". נחזור למאמר שלנו:

פעולת "מח שליט על הלב" באדם ובעולם

וזהו מ"ש (בפסוק שלאח"ז) באר חפרוה שרים גו', דשרים קאי על המוחין שבנפש האדם [הסבר אחר מההסבר הקודם, שמדובר באבות.], דעיקר עבודת האדם היא ע"י שהמוח שליט על הלב כמבואר בתניא, דאדם הראוי לשמו אדם ["אתם קרויין אדם ואין אומות העולם קרויין אדם".] הרי אצלו המוח שליט על הלב,

[כעת אומר משהו חשוב לכולנו:] ועד ששולט ומבטל גם את המנגדים [שמי שראוי לשם אדם מוחו כל כך שליט על לבו, עד שמבטל גם את המנגדים שיש לו בחוץ – דרך ששליט על עצמו שליט על כל המנגדים, משהו חשוב ביותר.], וכמובן מהמבואר בתניא שהוא כמשל עו"ג העומד כנגדו וכו' [עומד ומפריע לו בתפלה, והוא צריך להתחזק. יש כאן חידוש, הייתי יכול להבין בתניא שהאדם מתחזק לא לשים לב, ואז ממשיך להתפלל ואפילו יותר חזק מקודם. אך כאן אומר שממש מבטל את מציאותו של אותו עו"ג גם במציאות החיצונית – לכאורה לא כתוב בפירוש, אבל כאן אומר כך בפשטות. ברגע שאתה מתגבר ולא שם לב למפריע, להפרעה, הוא עצמו מתבטל. והיינו משום שאין לרע שום מציאות רק ממה שיונק מהקדושה וכאשר הקדושה מתחזקת לא להתפעל כלל מהרע המפריע, היינו לא להניק לה, אז כל מציאותה מתבטלת לגמרי], והאדם ע"י עבודתו מבטלו,

וע"י שהמוח שליט על הלב הרי ליבא פליג לכל שייפין [גם חידוש, לא הייתי מבין בזהר שהלב מחלק את החיות שבדם לכל האברים כי המח שליט על הלב. אפשר להסביר היום שהמח נותן פקודה ללב להיות "פליג לכל שייפין". הייתי יכול לחשוב שאם אני שליט על משהו אולי אני משתק אותו, מנטרל אותו. ודאי זו לא הכוונה ב"מח שליט על הלב", ואדרבא – אומר שהמח מכוון אותו ומעורר אותו לעשות את פעולתו. יש את הפשט, ש"מח שליט על הלב" – על תאוותיו. יותר מזה – שליט לבטל את כל המתנגדים. כעת גם אומר שמה ש"לבא פליג לכל שייפין" הוא גם כי "מח שליט על הלב".].

החפירה מגלה את עצם הנשמה

ואז הרי הוא חופר ומגלה את עצם הנשמה, וכתורת הבעש"ט עה"פ כי תהיו אתם ארץ חפץ שישראל הם כמו ארץ חפץ שיש בה כל הון יקר ונעים [פסוק ממשלי, "ובדעת חדרים ימלאו כל הון יקר ונעים"[כ] – לא מובא ב"היום יום" ביחס ל"ארץ חפץ". אנחנו מסבירים ש"הון" מצד הוד, "יקר" מצד היסוד ו"נעים" מצד "נעימות בימינך נצח" – ששלש המלים האלה הן נה"י (כאשר "חדר" היינו חסד-דין-רחמים, חג"ת). הוא אומר שהם בתוך הארץ-המלכות, ורק צריכים לחפור.], וע"י שחופרים בעומק מגלים את ההון יקר וכו', ועד שע"י מגיעים למעלה משורש הנשמה כנ"ל.

העזרה לעליה על ידי ניצוצות הקדושה

[חוזר לפסוק המקורי של המאמר:] וזהו אז ישיר ישראל עלי באר ענו לה, דבאר קאי על הנשמה כנ"ל, ועלי באר היינו עליית הנשמה שנפעל בה ע"י  ירידתה למטה [יותר פשוט מהפירוש של בעל אוה"ח, שמדובר בבאר העליונה.], וענין ענו לה [כמו שהזכירו שהרס"ג מפרש המנון, ששרים שוב ושוב (רמזנו שיש סעדיה אותיות בארבעת הפסוקים של שירת הבאר). בשירת הים כתוב בסוף "ותען להם מרים", אבל לא כתוב על כל השירה "ענו לה".] הוא הנתינת כח שמקבלים ע"ז מלמעלה, וכמאמר אלמלא הקב"ה עוזרו כו' [צריך עזר מלמעלה כדי לפעול "עלי באר"[כא], להעלות את הנשמה.],

ומ"ש ענו לה לשון רבים מובן ע"פ המבואר במ"א בענין מ"ש הוי' לי בעוזרי [הרי רק ה' צריך לעזור, "מלך עוזר ומושיע ומגן", ולמה כתוב "בעוזרי"? מי עוד עוזרים? צריך שרק ה' יעזור!], עוזרי לשון רבים, דקאי על ניצוצות הקדושה המתבררים ע"י קיום המצוות [הניצוצות שמתבררים על ידי קיום המצוות שלי למטה עוזרים לי בהמשך עבודתי.].

פעולת הישועה

וע"י ירידה זו פועלים ישועות בעולם, וכמ"ש פועל ישועות בקרב הארץ [צריכים כאן בארץ הרבה ישועות.], שדוקא ע"י הירידה בקרב הארץ שענינה הוא תחתון שבארץ גופא (כמובן מפרש"י בפ' וארא על קרב הארץ [שמפרש לשון תחתונים.]), עי"ז פועלים ענין הישועות, דהיינו הגאולה העתידה לבוא [שהיא עיקר הישועה שפועלים ועליה מתפללים.], ואז נשיר לפניו שיר חדש לשון זכר [שלא הרה אחריה עוד גלות.], וכמ"ש במזמור שמתחילים לומר ביום זה של בעל הגאולה ובעל יום ההולדת מזמור שירו להוי' שיר חדש וכמו שהי' בגאולתו שלא אותי בלבד גאל הקב"ה כו' כי אם גם את כל מחבבי תורתנו הקדושה כו' וגם את אשר בשם ישראל יכונה (כלשונו במכתבו) כן יהיה לעתיד לבוא בגאולה האמיתית והשלימה, בקרוב ממש.