בע"ה

ה' תמוז ע"ה – כפ"ח

יום המרכבה

יארצייט ר' שמשון-יעקב גינזבורג ע"ה

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

[אחרי שחרית]

כל שנה אנו מזכירים שהיום, ה' תמוז, הוא "יום המרכבה" – היום בו ראה יחזקאל את מעשה מרכבה – היום הכי פנימי וסודי בשנה, שהרי מעשה מרכבה הוא "רזין דרזין דאורייתא" (ובתחלת פרק "אין דורשין" שנינו "ולא במרכבה ביחיד, אלא אם כן היה חכם ומבין מדעתו"), והוא התגלה היום, ה' בתמוז, כפי שכתוב בפסוק הראשון של ספר יחזקאל ("ויהי בשלשים שנה ברביעי בחמשה לחדש ואני בתוך הגולה על נהר כבר נפתחו השמים ואראה מראות אלהים"). לחיים לחיים, שנזכה להיות מרכבה לה' (כמו אבותינו הקדושים – "האבות הן הן המרכבה") – לעשות את רצון ה' בבטול כל ישותנו ורצונותינו אליו יתברך כך שה' ירכב עלינו ויתגלה בעולם על ידינו.

"רכב אלהים רבותים אלפי שנאן". המרכבה היא "רכב אלהים", פסוק שנאמר לגבי מתן תורה. קודם, בשיעור לפני התפלה, אמרנו שבמרכבה יש תופעה של "אחליפו דוכתייהו" – שהימין הולך לשמאל והשמאל הולך לימין, האריה (חיה טמאה) בימין והשור (בהמה טהורה) בשמאל. היה מקום לחשוב הפוך, שהאריה בשמאל-גבורה – אריה בגימטריא גבורה – ובהמה בימין. אם כן, יש במרכבה תופעה של "אחליפו דוכתייהו" (אור החסד בכלי הגבורה, היינו שור בשמאל, ואור הגבורה בכלי החסד, היינו אריה בימין). יש שם, בעצם מציאות המרכבה העליונה "תגבורת העצמות" שפועלת "אחליפו דוכתייהו" – זה נקרא "רכב". לגבי פני שור, יש משהו בפרשה שגם קשור למעשה מרכבה – פרה אדומה, שהיא מפני שור שמהשמאל. אין כל כך בתורה משהו שקשור למעשה מרכבה כמו פרשת חקת, "פרה אדמה תמימה אשר אין בה מום אשר לא עלה עליה עֹל".

כתוב שמשה הוא כפולה של כג, חיה, אך השרש שלו הוא הבל, יחידה. יש הרבה דברים במשה שמה-כג שלו מגיע ל-לז – זוג מספרים מובהק, חיה-יחידה. בתיאור הפרה – שכתוב עליה שרק למשה רבינו ה' מגלה טעם פרה, ואפילו שלמה המלך בחכמתו לא השיג טעם פרה – יש בדיוק לז אותיות, "פרה אדמה תמימה אשר אין בה מום אשר לא עלה על". איך החלוקה של הביטוי? לשם כך צריך להעזר ברש"י, שהדבר היחיד שהוא מפרש בפסוק הוא "אדמה תמימה". הוא אומר שבעצם מדובר בענין אחד, "תמימה באדמימות", שאין אפילו שתי שערות שחורות. כל מה שרש"י דואג בפירושו הוא שנחבר יחד את שתי המלים "אדמה תמימה", וכל השאר פשוט. זה עוזר במספרים שנוכל לעשות סדרה של חלוקת לז האותיות – "פרה [3], אדמה תמימה [9], אשר אין בה מום [11], אשר לא עלה עליה על [14]" – זו החלוקה, הכל בזכות רש"י. ב-3 החלקים הראשונים יש 23 (חיה) אותיות והחלק הרביעי משלים ל-37 (יחידה) – בתוך מספר האותיות גופא יש את היחס בין חיה ליחידה.

נעשה שני תרגילים:

כל מספר במשולש – 6, 45, 66, 105 – עולה יחד 222. אמרנו שהפרשה קשורה למעשה מרכבה – 222 הוא שרש רכב, "רכב אלהים רבתים אלפי שנאן"[ב], 6 פעמים 37. אם היינו מחלקים אחרת סכום המשולשים היה יוצא אחרת (לאו דווקא כפולה של 37). גם סכום הרבועים כאן יוצא כפולת 37 – 11 פעמים 37 (407).

התרגיל השני – סדרה בשלשה ממדים (כי יש ארבעה מספרים): ההפרשים הם 6, 2, 3. הפרשי ההפרשים הם 4- 1. הבסיס הוא 5. המספר הבא יהיה 23. גם משהו יפהפה, שהמספר שיבוא אחרי 14 בסדרה הוא שוב 23, חיה. כלומר, יש פה 23 ו-14 – שגם עולה 37 – ולפני כן יש 23. חלוקת 23 ו-37 בשתי צורות סימטריאות בסדרה עד 5 מקומות. 23 ועוד 37 עולה 60 – חתך הזהב של 60 (סוד הכלי עליו נאמר בפרשה – "ונתן עליו מים חיים אל כלי"). הערך הממוצע של חמשת המספרים הוא 12, מספר האותיות של "פרה אדמה תמימה".

בכל אופן, הווארט היה ש"פרה אדמה" היא מעשה מרכבה[ג], ולכן "זאת חקת התורה" – זו החוקה של כל התורה כולה[ד]. לחיים לחיים, שנזכה להיות מרכבה, "האבות הן הן המרכבה" ו"אין קורין אבות אלא לשלשה". למדנו אתמול בלילה על שירת הבאר שבסוף הפרשה, שהאבות הם השרים עליהם נאמר "באר חפרוה שרים", והרבי כותב שיש בכל יהודי את שלשת האבות וממילא יש בתוכו את כל המרכבה כי "האבות הן הן המרכבה".

יש פני שור ויש פרה. השור חורש ואחרי חרישה יש זריעה, כמו במלאכות שבת הזורע והחורש. השור חורש ופרה היא לשון פרי – לשון פרו ורבו. הפר והפרה הם עיקר כח (פר = י פעמים כח כנודע) ה"פרו ורבו" בתורה. על זה נאמר "זאת חקת התורה" – תכלית כל התורה כולה היא "פרו ורבו", שיהודי יעשה עוד יהודי, מה שמבטא את כח הנצח שלו, כח המרכבה שלו[ה]. שכולם יזכו להרבה "פרו ורבו" – גם ילדים, גם נכדים וכך הלאה.

זרע הוא מאותו שרש של זרוע – זורעים באדמה עם הזרוע. היות שפרה היא "פרו ורבו" אפשר לומר שהיא מה שעושים מצוות ומעשים טובים בידים (חז"ל אמרו שפרים, פר ופרה, הם כנגד אברהם אבינו, החסד, יד ימין, ואילו פני שור מהשמאל, גבורה, יד שמאל), זורעים את המצוות באדמת הקדש. לחיים לחיים.

החוש של חדש תמוז הוא חוש הראיה שמונהגת על ידי יד ימין.

פרה בכל אופן שייכת לפני שור. שור, לשון "אשורנו וגו'", שייך חוש הראיה של חדש תמוז (הגם שמזל שור הוא המזל של חדש איר, לשון אור – הראיה היא באור, הראיה הראשונה בתורה היא "וירא אלהים את האור כי טוב", הוא ראה בחוש הראיה של חדש תמוז את האור כי טוב של חדש זיו-איר). למה יד ימין היא המנהיגה שלו? כתוב – הפשט – שפעם (ויש שעושים גם היום) היו מראים את הטעמים בקריאת התורה.  יד ימין היתה מנהיגה את ה"טעמו וראו כי טוב הוי'". זה פני שור ופרה אדומה, "חקת התורה".

בפרשה הקודמת דברנו על "ויקח קרח" – קח – והפרשה הזו היא חק, "חקת התורה". מה ההבדל בין חק ל-קח? הם הפנים (ח לפני ק) והאחור (ק לפני ה-ח, שלקח עצמו לאחור, לחלוק על הכהונה). האותיות האלה הן זוג באלב"ם – פרצוף הנצח, שהפנים שלו הוא חק והאחור שלו הוא קח. איך קשור בפשט? קרח הוא הלעו"ז של משה רבינו – משה הוא הנצח של הקדושה, רק לנצח לשם ה', ואילו קרח הוא נצחן דקליפה שרוצה לנצח את משה ובכך לעלות לרום מעלה. כתוב שנצח הוא "עמק רום" – הכח לבוא לגובה הכי גדול. קח הוא מקור הנצחנות של הלעו"ז. אבל חק – כמו "חק לישראל" – הוא הפנים של הנצח, לכן הוא שייך במיוחד למשה רבינו, "לך אני מגלה טעם פרה ולא לאחר". "זאת חקת התורה". משה נקרא המחוקק הגדול. על "במחקק במשענתם" ראינו בשיעור אתמול בלילה שבעל אוה"ח הק' אומר שמחוקק היינו כל חכמי הדורות – כל חכמי התורה שבעל פה, מהתנאים והאמוראים – שכל אחד עושה חקיקה קטנה שצריכה להשען ("במשענתם") על הקדמונים. אבל על "ושם חלקת מחקק ספון" – חלקת גד, בה קבור משה – אומרים חז"ל שהמחקק זהו משה רבינו. עוד רמז, ש-מחקק שוה אברהם. אם כן, מחוקק הוא משהו גדול מאד. צריך לומר שהמחוקק שיש בכל אחד מחכמי ישראל, מאז ומתמיד, הוא ניצוץ משה רבינו עם השראת אורו של אברהם אבינו (כל חכם – ועמך כולם חכמים, כאו"א בישראל הוא חלק מ"עם חכם ונבון" – הוא כלי שבו ניצוץ וחיות פנימית, משה, ועליו שורה אור, אברהם, אור מקיף, אור [גם] לגוים) – כפי שכתוב בתניא שבכל אחד מחכמי הדור יש ניצוץ של משה רבינו, לכן כל אחד הוא בחינת מחוקק. חק הוא הפנים של פרצוף הנצח של אלב"ם, שבאלב"ם – "כלם בחכמה עשית", "כלם באלבם עשית", כאן זה מתגלה. "מן המים משיתהו" זה בחינת משה רבינו, בכלל כל האלף-בית אלב"ם הוא חכמה (ועוד, על התורה בכלל נאמר "ודברת בם" – בם היינו פני פרצוף החכמה של אלב"ם). צריך לבוא מ-קח ל-חק – מפרשת קרח לפרשת חקת. לחיים לחיים.

ג' תמוז מחבר את שתי הפרשיות. ג' תמוז המקורי, לפני 21 שנה, היה יום ראשון של פרשת חקת. באותה שנה שבת קרח היתה ב' תמוז. באמת זה קרה על הגבול – כמעט לא ברור מה התאריך. היו בסוף כמה שלבים – נגמר ועשו החיאה, שוב חזר, היו כמה שלבים. שלב ראשון בהחלט היה עדיין בשבת, ב-ב' תמוז. בסוף קבעו ב-ג'. כמובן ש-ג' קשור עם ג' תמוז של הרבי הקודם, שהרבי אמר שהוא חג הגאולה ובו עיקר הגאולה, מהיפך החיים לחיים אצל הרבי הקודם.

בכל אופן, יש משהו ב-ג' תמוז שמחבר בין שתי הפרשיות האלה, בין קרח לחקת, בין קח ל-חק, האחור והפנים של מדת הנצח. כל הענין של הרבי הוא מדת הנצח – חיים נצחיים, "דידן נצח". כל הענין של הרבי הוא לנצח, צריך לנצח. יש קצת דמיון לרבי נחמן שהענין שלו היה "נצחתי ואנצח", נחמן בגימטריא נצח (והיום שלו בספירת העומר הוא נצח שבנצח). אצל הרבי ענין הנצח היה באופן מיוחד – שחייבים לנצח, חייבים להביא משיח בפועל ממש. אצל רבי נחמן לא היה הכרח להביא משיח בדור הזה, ברגע הזה, אלא רק שאנחנו ננצח – הוא השאיר את משיח לכמה זמן. אצל הרבי הנצח היה "משיח נאו". הסוד הזה שלבוא מ-קח ל-חק הוא מהאחור (בחינת אחר זמן) לפנים (בחינת פה ועכשו ממש) של הנצח. כדי שיתגלה משיח צריך שקרח, האחור, יודה בסוף למשה רבינו – לחק, למחוקק, סוד הפרה. אפילו כשהאדמה (אותיות אדֻמה – פרה אדמה) פצתה את פיה ובלעה את קרח – כפי שלמדנו במשנה בסעודת ראש חדש – כתוב ש"ירדו שאול ויעלו", יקומו לתחיה, יזכו גם לחיים נצחיים. לחיים לחיים.

[איך יש לבני קרח חיים נצחיים בגיהנם?]

בסוף גיהנם נגמר. אפילו אלישע-אחר "מוטב דלידייניה וליתי לעלמא דאתי". בזכות רבי מאיר – כל אחד צריך את רבי מאיר שלו, שהגם שירד לגיהנם שיהיה מישהו שידאג שיצא משם.

[ספרו על תיקון קלקול שעשו במצבה של האור החיים הק' – כתבו "האלקים חשבה לשררה" במקום מה שהיה כתוב "האלקים חשבה לטובה".]

בפירוש שלו היה מדפיס שהוריד את מה שכתוב על משיח ש"חיים שמו" – וקרה לו משהו לא טוב.

[הרי הרוכב על פרה אדומה פוסל אותה משום "אשר לא עלה עליה על" ואיך היא רמוזה בפני שור של מעשה מרכבה.]

אדרבה, דין זה מחדד שפרה אדומה ענינה מעשה מרכבה. אכן אסור שאדם ירכב עליה, או ששום דבר גשמי יעלה וירכב עליה. כך הוא באמת מעשה מרכבה, "האבות הן הן המרכבה", ששום דבר לא רוכב עליהם – רק הקב"ה. לכן אם מישהו אחר עולה על הפרה כבר פוסל אותה מלהיות קדוש לה', "בלתי להוי' לבדו". כל מה שברא הקדוש ברוך בעולמו לא בראו אלא לכבודו, שהכל יהיה לו יתברך מרכבה, שהוא ירכב וינהיג את הכל (לקראת הגאולה האמיתית והשלמה) ושאף אחד אחר לא ירכב על שום דבר (והיינו סוד תיקון הצמצום הראשון, הגילוי שאין הצמצום כפשוטו, סוד "בלתי להוי' לבדו", כמבואר אצלנו במ"א). לחיים לחיים.