בע"ה

ט"ו תמוז ע"ה – באר שבע

הילולת בעל אור החיים הקדוש

בקור אצל דוד אור שי' שחר

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. "לא הביט און ביעקב וגו'" – תיקון שבירת אור העינים בעולם התהו

ניגנו שאמיל.

"לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל"

היום יום ההילולא של בעל אור החיים הקדוש, "סיהרא באשלמותא" של חדש תמוז, לכן דבר ראשון נלמד קטע מתוך אור החיים על החת"ת של היום. צריכים "לחיות עם הזמן" עם פרשת השבוע, עם הפרשה של היום. היום קוראים על הברכות השניות של בלעם, שרצה לקלל וה' הפך לו את הקללה לברכה "כי אהבך הוי' אלהיך" – ה' אוהב אותנו ולכן הופך את הקללות לברכות.

הפסוק הוא "לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל הוי' אלהיו עמו ותרועת מלך בו". ה' לא מביט על האון שביעקב ולא רואה את העמל שבישראל. על "און" רש"י אומר "כתרגומו" – התרגום הוא עבודה זרה ("אסתכלית לית פלחי גלולין בדבית יעקב"). על "עמל" רש"י מסביר שהיינו עברה, שעמל אצל הקב"ה לסבול את העבירות לכן הן נקראות "עמל".

בחרנו בפסוק הזה, כי בו יש מגוון פירושים בפירוש אור החיים. הרבה פעמים הוא לא מסתפק בפירוש אחד, אלא מפרש עוד ועוד – יש כאן ששה פירושים שונים. אחרי שעוברים על כל הפירושים מנסים לעשות סדר, להבין מה בדיוק קשת הגוונים השונים שהוא בונה במגוון הפירושים שלו. כאן יש דוגמה יפהפיה, כדרכו בקדש. יש הרבה מקומות שהוא מתייחס לפסוק ונותן לו הרבה רבדים שונים של פירוש.

"לא הביט – און"

קודם כל נראה כמה רמזים יפים בפסוק הזה: און – המלה הראשונה של עבירה בפסוק – היא אותיות נאו, מלה שהרבי מאד אהב, "ווי וואנט משיח נאו". הרבי אמר שכאשר אני אומר את המלה now בלועזית אני מכוון לאיית את זה באותיות לשה"ק נאו, והסביר ששוה 57, צירוף שני שמות קדש המופיעים יחד בפסוק אחד בתהלים – "אל הוי' ויאר לנו". א-ל הוא שם החסד, "חסד אל כל היום", והוי' שם הרחמים. חסד ורחמים הולכים יחד, אברהם ויעקב, "יעקב אשר פדה את אברהם" כמבואר בתניא פל"ב. כדי שהגאולה תבוא ברגע הזה צריכים חסד ורחמים, כמו הביטוי שהגאולה תבוא "בחסד וברחמים" – בלי צרות ח"ו אלא רק בחסד וברחמים. חסד ורחמים הם "א-ל הוי'", בגימטריא נאו. ככה הרבי הסביר למה הוא אוהב את המלה הזו.

והנה, "לא" אותיות א-ל ו"הביט" עולה הוי'. אז יש משוואה פשוטה בתחלת הפסוק – "לא הביט = און" (מקור מובהק לרמז שהרבי נתן בעצמו). כל המקור ל"ווי וואנט משיח נאו", שהגאולה תבוא בחסד וברחמים, רמוז ב"לא הביט און". כנראה שכדי להביא את הגאולה אנחנו צריכים, כמו ה', לקיים "לא הביט און ביעקב" – לא לראות חסרון ביהודים פשוטים שנקראים יעקב.

בכל הפסוקים כאן בלעם לא יודע מה שם העצם של העם היהודי אז קורא לנו גם ישראל וגם יעקב. בחסידות מבואר שישראל היינו הצדיק של התניא ויעקב הבינוני של התניא. ישראל היינו לי-ראש, שרש הנשמה למעלה, ויעקב הוא י-עקב, הארת הנשמה שיורדת למטה להתלבש בתוך הגוף. זה מִתּרגם לצדיק ובינוני – כל אחד יכול להיות בינוני בכל רגע. כשבעל אוה"ח כותב הוא מסביר ש"יעקב" היינו "המון העם" ו"ישראל" הצדיקים. באמת מתאים, כי בתניא כתוב שכל המון עם ישראל יכולים להיות בכל רגע, נאו ממש, בינונים – זו בחינת יעקב. אם כן, יעקב בלשון אוה"ח היינו "המון העם", וגם אנחנו צריכים לקיים – כמו ה' – "לא הביט און ביעקב". אז ה"לא" הופך להיות שם החסד, א-ל, ו"הביט" הופך לשם הרחמים, הוי', ויחד הם נאו – גאולה-משיח נאו.

"לא הביט און ביעקב" שוה בגימטריא לחותם התורה – תיקון אור העינים

עוד רמז, שצריכים לחשב בישוב הדעת: אם עושים את הגימטריא של כל הפסוק – "לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל הוי' אלהיו עמו ותרועת מלך בו" (בהמשך נגיע לפירושים השונים של "תרועת מלך") – רואים שהוא שוה 2598. יש עוד פסוק בתורה ששוה בדיוק למספר הזה, לא פחות ולא יותר – הפסוק שחותם את כל חמשה חומשי תורה: "ולכל היד החזקה ולכל המורא הגדול אשר עשה משה לעיני כל ישראל". אלה שני פסוקים בתורה ששוים אותו מספר.

כתוב ש"הכל הולך אחר החיתום" – הפסוק האחרון חותם את כל התורה, ובכך מגלה את הכוונה של כל התורה. ההסבר הוא שמשה רבינו בתורה בא לתקן את העינים של כל עם ישראל. בעינים היתה שבירת הכלים – שמסתכלים לא טוב על יהודי. למי יש עין רעה? בלעם. הפסוק שאומר שה' לא מסתכל על דברים רעים אלא רק על הטוב של ישראל הוא הפסוק שלנו – "לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל". יש לנו מצוה להתדמות אליו – לאמץ את המבט של "לא הביט און ביעקב", בהמון העם, וכ"ש "ולא ראה עמל בישראל" בצדיקים. תכלית כל התורה היא שגם אנחנו נהיה כמו ה', "לא הביט און". לכן שני הפסוקים האלה שוים בדיוק אותו מספר. השבירה היתה באור העינים של א"ק וכל התורה כולה היא "אשר עשה משה לעיני כל ישראל" – "עשה" לשון תיקון, לתקן לנו את אור העינים.

"לא הביט און ביעקב" שוה במבנה לפסוק התהו

יש כאן עוד רמז, מובהק וחד פעמי, שכל אחד יכול לספור על אתר: המבנה של הפסוק שלנו מתחלק לשני חלקים לפי האתנחתא (זו החלוקה לפי פשט, בדרך כלל כל פסוק מתחלק לשני משפטים על ידי האתנחתא). קודם "לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל" – 8 מילים ו-29 אותיות. ההמשך "הוי' אלהיו עמו ותרועת מלך בו" – 6 מילים ו-23 אותיות. סה"כ יש בפסוק 14 מילים ו-52 אותיות, וסימנך בן דוד, בן אותיות ודוד מילים – בן דוד שיבוא ויגאלנו תיכף ומיד ממש.

כעת נראה אם יש עוד פסוק עם מבנה בדיוק זהה. קודם ראינו פסוק עם גימטריא זהה – תכלית התורה כולה. מחפשים פסוק עם אותו מבנה – שמתחלק באתנחתא ל-8 מילים ו-29 אותיות ו-6 מילים ו-23 אותיות. מצאנו פסוק בסוף, וכעת מתבקש פסוק מההתחלה – הסוף בא לתקן את ההתחלה. הפסוק השני של התורה – "והארץ היתה תהו ובהו וחשך על פני תהום [8 מילים ו-29 אותיות], ורוח אלהים מרחפת על פני המים [6 ו-23 אותיות]". אם כן, מבחינת המבנה הפסוק הזה הוא בן הזוג של פסוק שבירת הכלים, התהו ובהו – שבירה שהיתה באור העינים. "והארץ היתה תהו ובהו וחשך על פני תהום" ובכל זאת "ורוח אלהים מרחפת על פני המים", רוחו של מלך המשיח, בן דוד. החלק השני של הפסוק מקביל ל"הוי' אלהיו עמו ותרועת מלך בו" – ביטוי משיחי לגמרי, כמו שנראה יותר בהמשך אי"ה.

"לא הביט און וגו'" – קפיצה מהתהו בראשית התורה לתיקון בסופה

אם כן, אף על פי ש"והארץ היתה תהו ובהו וחשך על פני תהום" – הארץ היינו היהודים, המצב בארץ – בכל זאת "לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל". גם במצב של "והארץ היתה תהו ובהו וחשך על פני תהום" העבודה להתדמות לה' היא לקיים "לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל". אז מתקנים את המצב, עם "הוי' אלהיו עמו ותרועת מלך בו", שכנגד "ורוח אלהים מרחפת על פני המים", ואז קופצים – הפסוק שלנו הוא מקפצה – מתחלת התורה, תחלת מעשה בראשית, לפסוק האחרון בתורה.

באמת כמתבוננים בכל פסוק בתורה קודם בודקים את המבנה ואחר כך עושים את הגימטריא. כשבודקים את מבנה המילים והאותיות רואים שהוא זהה לפסוק השני בתורה וכשבודקים את הגימטריא רואים, פלאי פלאים, שהוא זהה לפסוק האחרון בתורה – לכך שמשה רבינו מתקן את המצב של "והארץ היתה תהו ובהו וחשך על פני תהום" על ידי "ורוח אלהים מרחפת על פני המים". עד כאן הקדמה, שרק נכיר טובה לפסוק הזה (שמביא אותנו ממצב של תהו ובהו וחשך לגאולה האמיתית והשלמה על ידי משיח צדקנו).

ב. פירושי בעל אור החיים ל"לא הביט און ביעקב וגו'"

כעת נקרא בפנים את פירוש בעל אור החיים:

פירוש ראשון: לבוש המעשה

"לא הביט און ביעקב" – אין פגם פנימי מחטאי המון העם

"לא הביט און ביעקב" יתבאר על פי דבריהם ז"ל (זוה"ק ח"א קע:) שאמרו כי על ידי חטא האדם נרשם רושם כח הרע באבר שבו עשאו, והיא בחינת הפגם המוזכרת בדבריהם ז"ל [חז"ל אומרים שכל פעם שאדם עושה עבירה הוא פוגם. מה הכוונה שהוא פוגם? הוא עשה משהו רע, יש מציאות ורושם של רע, והרושם הרע נדבק לאבר שבו עשה את הרע. בדרך כלל, הפגם הכי נפוץ נקרא פגם הברית, ובאמת הוא עושה פגם באותו מקום, באותו אבר שעבר את העבירה. כלל גדול שכאשר אדם עושה משהו רע – זה עושה רושם רע באותו אבר שבו הוא עשה את העבירה.],

ופירוש און ["און" לשון אוֹן שהיינו כח, אבל הוא מסביר אותו לפי הפירוש הראשון, שהכח] הוא כח הרע הנמשך מהעבירה, על דרך אומרו (משלי ל כ) "לא פעלתי און" [פעולת און היינו פעולת כח רע שרושם רושם על האבר בגוף.], וכתיב (תהלים קכה ה) "יוליכם ה' את פועלי האון" [און הולך יחד עם פועל.], ולזה אמר לא הביט און, שהוא רושם המפעל הרע אינו [שוב, "מפעל" לשון פועל. לא שיש און רק שה' לא מביט בו, אלא שה' מסתכל ואין און – אצל יהודים רושם העבירה לא מגיע בפנימיות. כמו שכתוב בהרבה ספרים, שבפנימיות יהודי לא חטא – אין חטאים, הכל רק בחיצוניות. אין און, אין כח רע שחודר לפנימיות האיברים של היהודי שבהם הוא פעל את העבירה. כך הוא מסביר פשט ב"לא הביט און",] אפילו ביעקב שהן המון העם שיתכנו בשם יעקב, שכולם נשמרים מעשות רע [כלומר, שאין בהם רע אמתי. יתכן שעושים עבירות, אבל זה לא רע אמתי שיש לו כח לחדור ולעשות רושם בפנימיות האברים שלהם.].

אין ביהודי מום בלתי-הפיך אלא לכלוך שאפשר לרחוץ

והגם שיטעו מדרך השכל [לפעמים יהודי פשוט טועה – כל העבירות הן טעות, כמו שכתוב "אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות", הוא משתטה, קצת יוצא מדעתו, טועה מדרך השכל.] אינו נקבע בנפשם האון, שהוא חלק הרע [האון שהיה ראוי להקבע לא נקבע בנפשם, לא נרשם בפנימיות הנפש], על דרך אומרו (שה"ש ד ז) "כלך יפה רעיתי ומום אין בך" [היהודי, עם כל העבירות שהוא עושה, בפנימיות הוא עדיין בבחינת "הנך יפה רעיתי ומום אין בך".], פירוש שאין החטא עושה בו מום קבוע [החטא עושה משהו בחיצוניות, כמו שמסביר, אבל לא פוגם בפנימיות, לא עושה מום קבוע. מום קבוע הוא משהו לא הפיך, לכן כתוב בחסידות, פתגמים מפורסמים של רבי נחמן, "אין שום יאוש בעולם כלל" ו"אם אתה מאמין שאפשר לקלקל תאמין שאפשר לתקן". אם היהודי יכול לעשות בעצמו מום קבוע, בלתי הפיך, אי אפשר לומר "תאמין שאפשר לתקן". הפירוש של "לא הביט און ביעקב" הוא שאין מום קבוע, וממילא "אין שום יאוש בעולם כלל" ומי שמתייאש הוא טפש. בחב"ד אומרים ש'אין אבוד', כפי שלומדים מפסח שני.]

אלא לכלוך, העובר על ידי רחיצה והדחה [אתה מלוכלך, אבל אפשר לנקות – "אם אתה מאמין שאפשר לקלקל", שאפשר להתלכלך, "תאמין שאפשר לתקן", אפשר להתרחץ. תמיד אפשר להתרחץ. בארמית שרש רחץ הוא לשון בטחון – צריך אמונה ובטחון שאפשר להתרחץ, כמה שאני מלוכלך. יהודי יכול להיות רק מלוכלך, לא עם מומים קבועים. כמה שאתה מלוכלך, תבטח ותאמין חזק – 'תרחץ' – שאפשר להתרחץ, אפשר להתנקות (וכמו שכתוב "'ונקה' לשבים", הכל תלוי בתשובה, כך מתרחצים).], וכמו שרמזו ז"ל (שהש"ר) במה שאמר הכתוב [עוד פסוק בשה"ש.] "שחורה אני ונאוה" [שחורה רק בחיצוניות, רק לכלוך, אבל בעצם אני נאוה.] (שה"ש א ה) יעויין שם [עד כאן החלק הראשון של הפירוש הראשון שלו, מתוך ששה, ל"לא הביט און ביעקב".].

"ולא ראה עמל בישראל" – אין לצדיקים עבירות שקשה לנקות

 ואומרו "ולא ראה עמל בישראל" - פירוש אפילו פגם שצריך עמל להעבירו אינו באותם שנקראים ישראל, שהם הצדיקים [זה המשך הפירוש הראשון לפסוק. עמל הוא עבודה קשה, והוא אומר שיש יהודים מהמון העם – 'יעקב' – שלא עשו בעצמם מום קבוע, אבל התלכלכו וצריך לרחוץ. אם אתה מאמין שאפשר להתלכלך – אפשר להתרחץ. אבל יתכן שהרחיצה וההדחה דורשות שפשוף חזק – יש בזה הרבה עמל. יהודי שמאד התלכלך וכעת רוצה לעשות תשובה ולהתרחץ – יתכן שהשפשוף קשה, לא פשוט. בסוף זה יעזור, אבל צריך לשפשף חזק.

אבל יש צדיקים בהם "לא ראה עמל". חידוש, שגם צדיק לפעמים עושה משהו קצת לא בסדר – קצת טועה. אפילו משה רבינו, "כיון שבא לכלל כעס בא לכלל טעות", כפי שקראנו בסיפור הסלע בפרשה שעברה. אפילו צדיק הכי גדול יכול לעשות משהו לא מאה אחוז, אבל "לא ראה עמל" – אין אצלו לכלוך שקשה לשפשף אותו. יש אצלו איזה לכלוך, אבל כל כך קל – איזה פירור על הבגד שרק מנפנפים והוא מיד עובר, בלי לשפשף חזק. זה "לא ראה עמל בישראל".

שוב, ביעקב אין און – אין מום קבוע, אלא סך הכל לכלוך, שצריך לרחוץ, ובישראל אפילו לכלוך שקשה להעביר אותו אין. עד כאן הפירוש הראשון שלו בפסוק. (גם אם הוא עושה חטא חמור מאד זה נחשב לו שעשה קצת?) למה אתה אומר שהוא עשה משהו חמור מאד? מה בא לך? ראית שהוא עשה משהו חמור מאד? אמרת לחיים? (עוד לא.) זו הבעיה.].

נעשה סדר מהתחלה: הפירוש הראשון מתייחס גם לאון וגם לעמל כמעשים. יש בנפש שלשה לבושים, מחשבה דבור ומעשה, וכאן מפרש על מעשים לא טובים – כנגד לבוש המעשה.

פירוש שני: לבוש המחשבה

אין רושם מחשבות רעות בעומק נפש המון העם

[פירוש שני:] או ירצה אומרו "לא הביט און", הוא חטא המחשבה [הוא קופץ מלבוש המעשה של האדם ללבוש המחשבה של האדם.], שגם הוא יקרא און ["הרהורי עברה קשים מעברה".], על דרך אומרו (תהלים סו יח) "און אם ראיתי בלבי" ["בלבי" היינו המחשבות.], שאין ה' מביט אל המחשבה הרעה ביעקב, פירוש שאין עושה ביעקב המחשבה הרעה רושם [כמו שהסביר בפירוש הקודם, שיש רושם, גם כאן אותו הסבר – שהמחשבה הרעה לא עושה רושם קבוע. אולי עושה משהו אבל רק בחיצוניות.] האון שהיא ענף הרע

ולזה דקדק לומר לשון הבטה שהיא יותר מהראיה [אצל יעקב צריך להסתכל עמוק כדי לראות שאין כאן רושם, כי אם רק היה רואה – ולא מביט לעומק – כן היה רואה רושם. רק המבט לעומק רואה שבפנימיות אין כאן רושם.], פירוש כי הגם כי בראיה ראשונה [חיצונית] הוא רואה מחשבה הרעה [הרהור עברה.], כשהוא מביט בפנימיות מפעלה [ס"א מפעלם.] אין און.

ודקדק לומר "און ביעקב", פירוש שאינו עושה בו החטא ההוא רושם, וזה אפילו בהמון העם אשר בשם יעקב יכונה,

היצר הרע אינו מצליח להכניס מחשבה לא הגונה בצדיקים

וכנגד הצדיקים שבהם, אמר "ולא ראה", פירוש אפילו מחשבה בלתי הגונה הנקרא "עמל" [כל הפירוש השני שלו הולך על לבוש המחשבה בנפש, אז הוא אומר ש"עמל" היא גם מחשבה בלתי הגונה, אבל הרבה יותר קלה מ"און". חושב משהו לא טוב על יהודי, רואה משהו לא טוב – שנקרא עמל – גם זה לא נמצא אצל צדיקים. למה נקראת מחשבה זו "עמל"?], שעמל עמו יצר הרע בכח המחשבה להטותה מדרך השכל [גם אצל צדיקים יש מלחמה עם יצר הרע. אומרים שהיצר הרע עובד קשה כדי להפיל את האדם (וצריך ללמוד ממנו – "מאויבי תחכמני" – איך צריך לעבוד קשה כדי לעשות רצון אבינו שבשמים), גם צדיקים – לתת להם פתאום מחשבה לא טובה. לכן המחשבה הלא-טובה, הבלתי-הגונה, נקראת "עמל" – כי היצר הרע עמל קשה כדי להטות אותך, הצדיק, מהמחשבה הטובה שלך. אבל הוא לא מצליח:], והצדיקים לבם חלל בקרבם [אין שם שום אפשרות, "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם" – אין שם מקום למחשבה הרעה להכנס (עצם מציאות החלל דקדושה דוחה גופים זרים מלהכנס, הלב – וליתר דיוק, החלל השמאלי של הלב – נשאר חלל ומקום פנוי שמוכן לקבל לתוכו רק מחשבות טובות, סוד המשכת הקו לתוך החלל-מקום-פנוי שנוצר על ידי הצמצום הראשון). הוא (– דוד מלך ישראל חי וקים, שאומר פסוק זה, ועליו נדרש בחז"ל שהרגו ליצר הרע שלו בתענית, הוא שהפיל את אויביו, מבית ומבחוץ, חללים חללים, וכך הדוד שבלב כל ישראל, הכח שיש בלב כל יהודי להיות צדיק כדוד. ורמז: חלל דוד בהכאה פרטית – ח פעמים ד, ל פעמים ו, ל פעמים ד – עולה מקום פנוי[ב]) הרג את יצר הרע שלו, כפי שחז"ל מפרשים את "ולבי חלל בקרבי".], והוא אומרו "ולא ראה עמל בישראל".

עד כאן פירוש שני. הפירוש הראשון התיחס ללבוש המעשה והפירוש השני מדבר בלבוש המחשבה.

פירוש שלישי: רצון ותענוג

כעת נראה פירוש שלישי. כל פירוש כאן יותר מענין מהקודם. עד כאן הוא פירש את שני חלקי המשפט, "לא הביט און ביעקב" וגם "ולא ראה עמל בישראל". מכאן הוא מתמקד ב"לא ראה עמל בישראל", השייך לצדיקים, רק שבהתבוננות שלנו ננסה לפי זה להשלים את תחלת הפסוק, המדבר ב"יעקב", המון העם:

לצדיקים אין עמל – ההשקעה מניבה תענוג מידי

גם נתכוון לומר שהצדיקים הגם שעושים מצות וכל עסקם בתורה אינם מרגישים שיש להם עמל [פירוש מופלא. עמל הוא עבודה קשה. חז"ל אומרים על "אדם לעמל יולד" שיש שלשה סוגי עמל – "עמל מלאכה", שהוא עמל המצוות המעשיות כמבואר בחסידות; "עמל שיחה", שהוא עמל תפלה כמבואר בחסידות, "ויצא יצחק לשוח בשדה", "אין שיחה אלא לשון תפלה", והוא גם עמל גדול; אבל העיקר הוא "עמל תורה", "והגית בו יומם ולילה".

הוא אומר משהו מופלא, שצריך להתבונן בו הרבה. יוצא מדבריו שמי שבבחינת יעקב יש לו עבודה קשה בלימוד תורה, הרבה עמל, וחז"ל משבחים מאד – כמה שיותר עמל (האראווניע באידיש) יותר טוב. אתה עושה עמל אדיר, יושב (עם זיצ-פלייש) ומבטש את הגוף ואת הנפש כדי ללמוד תורה, "יגיעת נפש ויגיעת בשר".

כתוב שאדמו"ר הזקן פעם בכה ואמר שהצער הכי עמוק שלו הוא שלימוד התורה בא לו יותר מדי קל. יש אחד שיש לו זכרון מוחלט – רואה פעם אחת ומיד זוכר. שיש לו שכל עמוק ביותר – מיד מבין לעומק. זה טוב או לא? אדמו"ר הזקן בכה – צריך לעבוד קשה, ולי היה יותר מדי קל, הכל היה פתוח לפני. הוא הצטער מאד. כאן כותב האור החיים שאצל צדיקים באמת אין שום עמל – הכל אצלו כיף נטו, רק תענוג. כל התורה והמצוות שהוא מקיים הם מאה אחוז תענוג, בלי יגיעה.

לפי הווארט של אדמו"ר הזקן יש בכך קצת חסרון, שחסרה לו היגיעה, העמל-תורה (שלשם כך האדם נולד). כמו אחד שהוא מיד במדרגת "אתהפכא חשוכא לנהורא וטעמין מרירו למיתקא" – חסרה לו עבודת ה"אתכפיא". מה התירוץ? ה' לא בורא את האדם שיהיה מיד צדיק. לאדמו"ר הזקן היה לימוד קל מהינקות שלו, אבל בדרך כלל אדם צריך לעמול קשה בתחלת הדרך. "צדיקים תחלתן יסורין וסופן שלוה" – תחלת הדרך קשה, עם משברים, וצריך להגיע בסוף (גם בעולם הזה, לא רק בעולם הבא) אל המנוחה ואל הנחלה. בתחלת הדרך יש שפשופים ומניעות – רבים פה יעידו – והכל לטובה, כי כך אדם משתפשף ומתעצם. אבל כאן אומר שצדיקים כל היום עסוקים בתומ"צ אבל לא מרגישים עמל, לא מרגישים יגיעה, כי יותר מדי כיף – הם ממש בעולם הבא, בגן עדן, מהרגע הראשון.], על דרך אומרו (תהלים עג טז) "עמל הוא בעיני" [קשה לי לסבול.],

אלא אדרבה כאדם המרויח וכאדם המשתעשע בשעשועים לרוב חשקם בתורה [אפשר לתרץ קצת את מה ששאלנו מאדמו"ר הזקן. כאן משמע שעמל הוא קושי שקשה לסבול, שהייתי רוצה להפטר ממנו. הוא אומר שאצל צדיקים הכל מהרגע הראשון רווח נקי – אחד שפותח עסק, מיד מזלו משחק לו ומתחיל להרויח מליונים. כך הוא צדיק שמתחיל ללמוד תורה. בכל אופן, פתחת עסק ומיד התחלת להרויח – עבדת או לא עבדת? נפל לך בירושה או שעשית משהו? אפשר להסביר שהצדיק כן עובד, כן עמל בתורה, אבל אין לו "עמל" במובן של משהו שקשה נפשית על האדם, עד כדי שלפעמים האדם מואס בו, קשה לו לסבול והוא לא אוהב אותו. זה העמל שהוא שולל לגמרי אצל צדיקים. הוא רק אומר שברגע שהצדיק פותח את העסק שלו הוא מיד מרויח – אין בכך סימן שהוא לא עובד. הוא עובד קשה (כמו אחד שהכיף הכי גדול שלו זה לעבוד קשה), ומיד המזל משחק לו והוא מרויח המון. כל הלימוד שלו הוא שעשועים, מרוב שהוא חושק בתורה. הכל אצלו "מה יפית ומה נעמת אהבה בתענוגים".].

"לא הביט און ביעקב" – רצון נקי לעבודת ה'

הפירוש הזה הלך רק על הצדיקים, על "ולא ראה עמל בישראל". כדי להבין את החלק הראשון של הפסוק לאור זה צריך להתבונן בעצמנו, מה יכול להיות "לא הביט און ביעקב"? אם הצדיק כולו תענוג בתורה ומצוות שלו, אפשר לומר שאצל הבינוני – יעקב – יש בתורה ומצוות שלו רצון לשם שמים. און יכול להיות אינטרס אישי, מה שנקרא 'פניה' לגרמיה. אפשר לפרש, בהתאם לחלק השני, שמה שכתוב בהתחלה "לא הביט און ביעקב" היינו שאמנם ליעקב אין את השעשוע של הצדיק, אבל הוא עושה לשם שמים ולא לשם פניות אישיות. ליעקב אין און, הוא עושה לשם שמים. יש לו קושי, הוא לא מרגיש מיד שעשוע, אבל הצדיק מיד מרגיש שעשוע – מיד המזל של הקדושה, ה"אַיִן מזל לישראל", משחק לו והוא מרויח בגדול.

פירוש רביעי: גבורה (מדות)

בצדיקים התורה מוסיפה גם גבורה גופנית

גם נתכוון על דרך אומרו (משלי ח יד) אני בינה לי גבורה [פירוש שמאד מתאים לכל החבר'ה פה, כל הבחורים. גם פירוש על צדיק, על "לא ראה עמל בישראל". התורה בספר משלי אומרת על עצמה "אני בינה לי גבורה". "אני בינה" – להבין את התורה. "לי גבורה" – ההבנה שלי נותנת לי גבורה. אני לומד תורה, מבין מה שאני לומד, והתוצאה שהתורה נותנת לי גבורה בחיים (שהרי הגבורה היא ענף הבינה בקו שמאל של הספירות העליונות וכן בנפש האדם). אז סימן לימוד תורה לשמה אצל צדיקים הוא שלימוד התורה מוסיף להם גבורה, אפילו בגוף.

זה חידוש, כי כתוב במקום אחר שאצל אדם פשוט "תוקפא דגופא" ו"תוקפא דנשמתא" הם תרתי דסתרי – הלימוד מחליש את הגוף. כמו שרואים אצל ריש לקיש, שהוא גבור אדיר שקפץ למים, וכאשר קבל עליו עול תורה בפיתוי רבי יוחנן הוא מיד נחלש ולא יכול לחזור לחוף. זה מתאים לבעל תשובה ברגע הראשון של התשובה, כמו בסיפור של ריש לקיש, או שמתאים ליעקב. כאן מחדש שאצל מי שבדרגת "ישראל", "לי ראש", זה בדיוק להיפך – מתקיים אצלו "אני בינה לי גבורה", התורה מוסיפה לו גבורה, אפילו בגוף וכל שכן בנשמה. הלימוד נותן לו תוקף עצמי לעמוד בנסיונות, כמו שנקרא עוד מעט מהרבי.],

כי כשהצדיקים עוסקים בתורה ומתמידין בה [כמו כל בחור ישיבה, שמתמיד בתורה וצריך להיות בבחינת ישראל (על ידי ההתמדה בלימוד התורה לגלות את האות שלו בתורה, בסוד ישראל ר"ת יש ששים רבוא אותיות לתורה).] אין להם עמל [במובן של חולשה.] בעסק התורה, שאדרבה היא נותנת לו גבורה [יש אחד שבשביל שרירים הולך להתעמל באיזה חדר כושר, אך מי שרוצה באמת שרירים חזקים שישב ויתמיד בתורה. אפילו גבורה פיזית, וכ"ש וק"ו גבורה רוחנית – תוקף עצמי. זה בדיוק הישיבות שלנו – שכמה שלומדים יותר תורה כמו שצריך נעשים יותר גבורים.].

ב"יעקב" לימוד התורה מחליש את הגוף

לפי זה, איך נפרש את "לא הביט און ביעקב"? "לא ראה עמל בישראל" אומר שהתורה בישראל לא רק שלא מחלישה אותו, מחזקת אותו, אלא נותנת לו גבורה של תורה בכל המובנים. מה פירוש "לא הביט און ביעקב"? און הוא לשון אוֹן, כח, ואצל יעקב אדרבא – כשהוא לומד תורה היא מחלישה אותו, וטוב שכך, כי מחלישה את היצר הרע שלו. יש כאן מעבר – כל אחד קודם צריך להיות יעקב, שהתורה מחלישה את הכח הטבעי, התולדתי, של יצרו הרע, ואחר כך ישראל שהתורה מחזקת אותו, נותנת לו גבורה, גם בגוף (גבור נוטריקון גוף בריא).

פירוש חמישי: קיום העולמות (חיצוניות או"א ומלכות)

בפירוש הבא בעל אוה"ח כן מתייחס לשני חלקי המשפט:

עוד ירצה לומר כי באמצעות שתי הדרגות שיש בישראל, אין הקדוש ברוך הוא מקפיד על רשע שבעולם מהאומות, ובזה אינו מאבדם, גם אינו יגע בבריאת עולמו ובנשיאת עול לכל הדברים הצריכין לעולם והוא אומרו "לא הביט און שיש בעולם" בשביל יעקב.

גם אינו רואה עמל שעמל כביכול בסבילת העולם ובמזונותיו ובסיפוק צרכיו הכל אינו חש לו בשביל ישראל, והוא אומרו בישראל בשביל ישראל, וכן תמצא שאם ישראל הולכים בדרך התורה והמצות ה' נותן טובו לעולם וניזונים ונהנים גם האומות יחד, ומעתה המבקשים לעקור אומה זו מבקשים לאבד העולם ויושביו.

בריאת וקיום העולם בזכות עם ישראל

זה פירוש ממש חדשני, שהופך את הקערה על פיה. עיקר הדרוש שלו כאן הוא ה-ב של "ביעקב" ו"בישראל" – דורש אותה מלשון 'בשביל', שה' לא מביט און בשביל-בזכות יעקב ולא רואה עמל בשביל-בזכות ישראל. אומר שהפסוק מתייחס לכל העולם כולו, כולל אומות העולם. בזכות יעקב ה' לא מביט און לכל העולם, כולל הגוים, ולא רואה עמל בכך שבורא את העולם, סובל אותו וממלא את צרכיו (לבחינה זו של 'סובל' קוראים בחסידות "סובל כל עלמין", כמו שיש "סובב כל עלמין" ו"ממלא כל עלמין"). בזכות ישראל ה' סובל את העולם עם כל צרכיו ובזכות יעקב ה' בורא את העולם ואינו מקפיד על האון של אומות העולם.

יש פסוק מפורש, שקצת פלא שלא מביא אותו כי הוא האסמכתא טובה לפירושו – "ועתה כה אמר הוי' בֹראך יעקב ויֹצרך ישראל". פסוק עם שני השמות המובהקים של עם ישראל שנדרש, על פי חז"ל (שמפרשים שיעקב הוא הבורא כו') שה' בורא את העולם בזכות יעקב ויוצר אותו בזכות ישראל. האור החיים מפרש את הפסוק על גוים – שמי שמזיק לישראל מזיק לכל העולם, כי כל הגוים קיימים בזכות יעקב וישראל. לכאורה הוא לקח את הפירוש הזה ממקום אחר לגמרי.

היצר היהודי ללמד זכות על הגוים

הפירוש הראשון היה במעשה, הפירוש השני היה במחשבה, הפירוש השלישי תענוג ורצון של הנפש, הפירוש הרביעי היה קשור למדות – לגבורה (יתכן שחסד הוא חלש, שייך ל"לא הביט און ביעקב", וגבורה חזקה), וכאן פתאום יש פירוש שתמציתו שקיום הגוים וכל העולמות תלוי בעם ישראל. אם יעקב הוא בסדר – ה' לא רואה און אצל הגוים.

זה פירוש פלאי – בזכות היהודים ה' מלמד זכות על הגוים ובזה הוא מקיים את הגוים. היהודי משמש לימוד זכות על הגוים. רואים שליהודים יש יצר ללמד זכות על הגוים ולעזור להם – הרבה פעמים חושבים שזה יצר הרע. הם הורגים בנו ואנחנו עוזרים להם ומלמדים זכות עליהם? הלא זו התנהגות של שגעון. אבל כאן יש אסמכתא, שבזכות היהודי הגוי קיים, וה' מלמד זכות על הגוים בזכות היהודי. כל פירוש כאן – גם אנחנו צריכים ללכת בדרך ה', הרי מצוה להתדמות אליו יתברך.

קיום העולמות – חיצוניות חו"ב או מלכות

מאיפה בא הפירוש כאן? אמרנו שכל פירוש כאן מתייחס לרובד אחר בנפש – מעשה, מחשבה, תענוג, גבורה. כאן פירוש שאנחנו היהודים מקיימים את כל העולמות. איך אומרים זאת בלשון של קבלה וחסידות? הסבר אחד הוא שאנחנו על דרך חיצוניות אבא ואמא, החכמה והבינה, השכל, שהיחוד החיצוני שלהם נצרך כל רגע כדי לחדש בכל יום ובכל רגע תמיד מעשה בראשית. קיום העולמות בא מהיחוד החיצוני של חכמה ובינה, הקשור גם אלינו כמ"ש "כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים", שאנחנו מקיימים את העמים על ידי חיצוניות החכמה והבינה שלנו, כמו שיהודי הוא מדען גדול.

אפשר לפרש עוד יותר, הסבר שני המשלים את ההסבר הראשון, על קיום העולמות בפועל, שהוא מהמלכות – המלכות יורדת להוות ולהחיות ולקיים את מציאות העולמות התחתונים. אנחנו המלכות של ה', לכן הכי טוב לעולם – הכי טוב שיכול להיות לכל העולם, כמו חלום טוב שכולם חפצים במימושו במציאות – שיבוא מלך המשיח ויהיה מלך על כולם, מולך על כל העולם. רואים שאפילו כאן, במצב הנתון של "והארץ היתה תהו ובהו", כל הזמן רוצים לעשות טובות לגוים. זה טוב או רע? זה טוב. אנחנו מדברים לאחרונה על ללמד תורה לגוים. גם בגשמיות – גם לבנות את הצבא שלהם ואת הכלכלה שלהם עושים היהודים הטובים בהרבה מדינות בעולם.

לפי זה, הפירוש החמישי של בעל אור החיים הקדוש בא משני מקומות – מחיצוניות המוחין, שנצרכת לקיום העולמות, ומהמלכות של עם ישראל. המלכות של עם ישראל היא המלכות על כל העולם כולו, מלכות דאצילות, והמלכות יורדת להוות ולהחיות ולקיים את מציאות העולמות התחתונים, עולמות בי"ע, כולל ובעיקר שבעים אומות העולם (שלכל אחת מהן יש שר) – כללות מציאות העולם התחתון.

פירוש ששי: לבוש הדבור

צפצוף הצדיקים עושה נחת לה'

עוד נתכוון באומרו "ולא ראה עמל בישראל", כי הצדיקים ["ועמך כֻלם צדיקים".] כל צפצופם [היה חסר לנו לבוש הדבור, וכעת משלים אותו בפירוש זה – אומר פירוש כנגד לבוש הדבור בנפש. כל דבור הצדיקים – כמו צפצוף של צפור. כתוב ש"פטטיא דאורייתא טבין", סיום מסכת ברכות בתלמוד ירושלמי, שכל הפטפוטים של הצדיקים עושים לה' נחת רוח. ה' אוהב שיהודים מפטפטים, לכן כשיושבים יחד בהתוועדות צדיקים וסתם מפטפטים – זה עושה למעלה נחת רוח גדול.] עושים בו נחת רוח לה',

ואינם מיגעים אותו כביכול [עמל מייגע מישהו, קשה לו לשאת ולסבול.] על דרך אומרו (מלאכי ב יז) "הוגעתם (את) ה' בדבריכם" [יש פסוק שלפיו כאשר מדברים שטויות – או יותר משטויות, דברים רעים – ה' אומר שהוגעתם את ה' בדבריכם. "לא ראה עמל בישראל" – אצל צדיקים לא ככה, לא מייגע בכלל.], ולזה אמר ולא ראה עמל בישראל [איך נפרש לפי זה את החלק הראשון של הפסוק, "לא הביט און ביעקב"? ידוע בחסידות – על הפסוק "יעזב רשע דרכו ואיש און מחשבֹתיו" – ש"און" היינו אגו, "און" לשון "אני" ("ואיש און מחשבתיו" היינו מחשבה המלאה אגו, הבא לידי ביטוי באמרות כמו "אִיך זאג" וכיוצ"ב). אכן הרגשת האגו הפסול מתחילה במחשבה אך עיקר ביטוי האגו, ה"און", הוא בלבוש הדבור דווקא ("אִיך זאג" כנ"ל). אך השי"ת רואה לעומק – "הביט" היינו ראיה לעומק כנ"ל – שגם כאשר יהודי (יעקב, המון העם) אומר "אני" ("איך") בתוך תוכו ה"אני" שלו הוא ה"אני" של ה' (אִיך בגימטריא שם אל, כידוע מתלמיד המגיד ממעזריץ). וזהו "לא הביט און ביעקב". עד כאן פירושי בעל אוה"ח הק', זכותו יגן עלינו.].

"ותרועת מלך בו" – הדהוד תקיעת שופרו של משיח

יש בהמשך עוד שלשה פירושים של בעל אור החיים לחלק השני של הפסוק, אך אין לנו זמן (צריכים להספיק ללמוד מאמר של הרבי). רק אמרנו שנסביר את הלשון "ותרועת מלך בו". רש"י כותב ש"תרועת" לשון חבה ורעות, ה' אוהב אותנו, כמו "רעה דוד", "ויתנה למרעהו", וכן תרגם אונקלוס "ושכינת מלכהון ביניהון". אצלי לא מיד משתמע ששכינת היא לשון חבה ורעות, אבל כך אומר רש"י פשט.

הכי מענין כאן הוא תרגום יונתן – קשור לפירוש בעל אור החיים ועוד פירושים – "ויבבות מלכא משיחא מיבבא ביניהון", משהו פלאי ועכשוי. מפרש "תרועת" לשון תרועה בשופר, לא רעות כפירוש רש"י. מי הוא המלך של "ותרועת מלך בו"? לפי רש"י המלך הוא ה', אבל לפי תרגום יונתן זהו מלך המשיח. בלעם מברך את העם – ה' הפך את הקללה לברכה – ותרגום יונתן אומר שאצל עם ישראל, בקרב נשמות ישראל (בפרט שיושבים יחד בהתועדות של רעים) מהדהדת כל הזמן תקיעת השופר של מלך המשיח. המלך הוא כאן מלך המשיח, הגאולה, וכל הזמן אנו שומעים את בשורת הגאולה. בשורת הגאולה היא "תרועת מלך" – תקיעת השופר של מלך המשיח – והיא כל הזמן נמצאת ונשמעת ("שמע ישראל") בתוכנו.

שוב, זהו פירוש יפהפה בחת"ת של היום. כשנקרא בתורה בשבת בע"ה לא נשכח לכוון את הכוונה הזו, ש"תרועת מלך בו" היא שכל הזמן שומעים את תרועת מלך המשיח.