בע"ה

אור לר"ח מנחם-אב ע"ה – תל אביב

התוועדות ראש חדש מנחם-אב

יום הולדת מיכאל שי' מיטלמן ואברהם שי' בלכר

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. מיכאל, אברהם והשם הקדוש שמעליהם

לחיים לחיים, שיהיו ימי הולדת שמחים, בריאות נחת והצלחה עד מאה ועשרים ועד מאה ושמונים, ועד חיים נצחיים.

מיכאל ואברהם – מלאך החסד ואיש החסד

בהשגחה פרטית יש פה שני ימי הולדת. נתחיל מקשר בין השמות של שני בעלי יום ההולדת שלנו – יש קשר מאד הדוק בין השמות מיכאל ואברהם. הרי אברהם הוא איש החסד, "חסד לאברהם", ומיכאל הוא המלאך של החסד. לכל ספירה יש את המלאך שלה – מלאך החסד הוא מיכאל ואברהם הוא איש החסד. כלומר, מיכאל הוא המלאך של אברהם.

לאברהם אבינו בתחלת פרשת וירא באו שלשה מלאכים, כל אחד עם תפקיד אחר, ובראש היה המלאך מיכאל שבא לבשר לאברהם אבינו ולשרה אמנו על לידת יצחק (והוא כנגד אברהם עצמו, מדת החסד כנ"ל, ואילו המלאך גבריאל הוא כנגד יצחק-גבורה והמלאך רפאל כנגד יעקב-תפארת – שלשת ה'אורחים' של אברהם הם בעצם שרש נשמות הוא וצאצאיו, בנו ובן בנו – "אין קוראין אבות אלא לשלשה, אברהם יצחק ויעקב". והם "אבן [אבינו] ישראל" – אב בן נכד, שעד כאן רחמי האב על הבן, יעקב, בן הבן, הוא מדת הרחמים כנודע). הרבה שנים הם היו בלי ילדים, עקרים, ופתאום ה' הולך לעשות נס גדול ולפקוד אותם. הוא שולח את המלאך החשוב שלו, הגדול ביניהם, מיכאל, כדי לבשר את הבשורה הגדולה.

בעצם לידת יצחק היא כמו בשורת ביאת המשיח – לידת יצחק היא ראשית המשך והנצחת עם ישראל ("נצח ישראל"), ותכלית עם ישראל היא ביאת משיח. מצפים שאליהו הנביא יבוא לבשר לנו את הגאולה, אבל המקור – המבשר המקורי – הוא מיכאל. הוא מבשר את לידת יצחק לאברהם ושרה, בשורה כמו בשורת הגאולה האמתית והשלמה על ידי משיח צדקנו (בעצם, אברהם אבינו כולל המלאך מיכאל ואליהו הנביא – חושבנא דדין כחושבנא דדין. כח המבשר נמצא בעצמותו של המתבשר, באמונה שלו – "והאמן בהוי' ויחשבה לו צדקה" – הוא מוכן-כלי לקבל את הבשורה).

"א-דני... אל נא תעבֹר מעל עבדך"

כאשר באו המלאכים לאברהם, ובראשם מיכאל, אברהם פונה ואומר "א-דני" וחז"ל דנים למי הוא אומר זאת. יש פירוש אחד שמדובר בשם קודש, הוא אומר זאת לה' – הוא אומר לה' 'תמתין לי עד שאקיים את המצוה של הכנסת אורחים'. מכאן לומדים חז"ל ש"גדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני שכינה". הוא מבקש מהקב"ה שימתין לו, כי כעת הוא צריך לעשות מצוה של חסד – החסד יותר חשוב מהקבלת פני השכינה.

יש פירוש נוסף, שגם אותו רש"י מביא, שלא מדובר כאן בשם קדש אלא כמו המלה אדון (מנוקד כמו שם ה', אך במובן של אדון). לפי הפירוש הזה הוא פונה כך למלאכים, והוא פונה לכולם דרך הגדול – מיכאל.

אם כן, בעצם יש כאן שלשה שמות קשורים. כתוב שעד אברהם אבינו לא היה אף אחד שקראו לקב"ה אדון – א-דני. זהו שם המלכות, אך אברהם – החסד – הוא הראשון שמתחיל לבנות את המלכות, מלכות המשיח, מלכות ה'. יש שם א-דני, למטה ממנו מיכאל, ומי שמקבל משניהם הוא אברהם – שלשה שמות יחד.

רמזי שלשת השמות

אם כן, יש לנו פה את מיכאל ואת אברהם וכששניהם נמצאים יחד נמצא גם שם א-דני (מיכאל אברהם בהכאה פרטית = אנכי פעמים א-דני!) – שם ה' שהוא דווקא שם של בנין המלכות, בנין המלכות בארץ ישראל, צריכים פה מלכות על פי תורה. זה קשור לחבור של שניהם יחד.

אם מתרגמים למספרים יש פה סדרה עולה – א-דני (65), מיכאל (101), אברהם (248)[ב].

ביחד שלשת השמות עולים 414, מספר שכתוב בתניא, בסוף פרק מג – המלה "ואהבת" (מלה מאד חשובה, "ואהבת את הוי' אלהיך", "ואהבת לרעך כמוך"), שאדמו"ר הזקן כותב שם שהיא שוה פעמיים אור. יש שני אורות, כמו שבתחלת בריאת העולם כתוב "ויאמר אלהים יהי אור – ויהי אור", יש שני אורות, אור ישר ואור חוזר, אור מקיף ואור פנימי. שם בתניא הוא כותב שזהו אור עבודת ה' מתוך יראה ואור עצם האהבה. פירוש מאד מיוחד שם בתניא לשני האורות.

בכל אופן, בחבור שני השמות מיכאל ואברהם מופיע שם גם א-דני מלמעלה ואז מקבלים את המלה "ואהבת", מלה חשובה ביותר בתורה, שעולה פעמיים אור (שנברא ביום הראשון של מעשה בראשית, יום ה"חסד לאברהם", ואכן הפסוק "ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור" נדרש על אברהם אבינו – "אברהם התחיל להאיר", ועד אברהם היה העולם ממשש באפלה).

ב. תיקון חדש אב – שמחת הפרגון

הילולת אהרן הכהן ותחלת עבודת "ממעטין – בשמחה"

נעבור להיום, צריך לחיות עם הזמן. היום ראש חדש, אז קודם כל – שיהיה חדש שמח. כתוב "משנכנס אב ממעטין בשמחה", אך כולנו ודאי מכירים את הפירוש החסידי – שממעטים את כל הדברים הלא טובים על ידי שמחה. השמחה של אב היא שמחה מופנמת, ובשמחה זו ממעטים את כל הדברים הבלתי רצויים שקרו בתחלת חדש אב, אז שיהיה חדש שמח – שנזכה לבנין בית המקדש במהרה בימינו ("'וביום שמחת לבו' זה בנין בית המקדש").

חוץ מראש חדש, יש משהו מיוחד בר"ח אב – היארצייט היחיד המפורש בתורה, פטירת אהרן כהן גדול. גם הוא קשור לשמות האלה, כי כמו שאברהם הוא איש החסד גם מי שבא אחריו בתורה כאיש החסד באופן מובהק ביותר הוא אהרן. חסד הוא אהבה (אהרן כל אות במספר קטן = אהבה) – כתוב שאברהם הוא אהבת עולם ואהרן הוא אהבה רבה (בחינת כהנא רבא, כהן גדול), שניהם אהבה (פעמיים אהבה = שם הוי' ב"ה). ועוד, אברהם מתחיל אב, הוא האב הראשון של עם ישראל (והוא גם "אב המון גוים") – השם של חדש אב (אב היינו השער של אהבה, והוא לשון רצון ומשיכה כנודע). בשניהם – אברהם ואהרן – יש אותיות ראה (חוש הראיה, ראה להלן בסוד "הסכת ושמע ישראל היום"), אברהם הוא ראה בם ואהרן ("אשר עין בעין נראה אתה הוי'", "באורך נראה אור") הוא ראה ן. בם היינו סוד שם מב של מעשה בראשית, ו-ן, שער הנון, היינו הגילוי שלעתיד לבוא. אברהם רואה "עמק ראשית"[ג] (סוד מעשה בראשית, הגילוי של "בעל הבירה", מי שאמר והיה העולם, שהוא הוא "הוי' אל עולם" שפרסם אברהם בעולם) ואילו אהרן רואה "עמק אחרית"[ד].

אם כן, יש לנו פה הערב גם את אהרן הכהן. בהשגחה פרטית יצא כך, כי ימי ההולדת כאן לא היום – כ"ד תמוז למיכאל וכ"ו תמוז לאברהם, לפני כמה ימים. מיכאל, בכ"ד, היה בשבת שעברה – שבת מברכים את היום הזה, שבת מברכים חדש זה. יום ההולדת של אברהם הוא יומיים אחר כך.

שמחת אהרן – "וראך ושמח בלבו"

אנחנו רוצים לומר משהו גם לכבוד אהרן. ביום ההסתלקות של הצדיק מתגלה כל עצם הענין שלו, תמצית כל עבודת חייו, זה היום הכי מסוגל להתקשר אליו ולדרך שלו בעבודת ה'. מה הדרך של אהרן בעבודת ה'? כתוב בפירוש בפרקי אבות שהוא "אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות ומקרבן לתורה". הוא אחת הדמויות שחז"ל אומרים בפירוש שצריך להיות מתלמידיה – "הוי מתלמידיו של אהרן אוהב שלום וכו'".

יש עוד משהו שרצינו להדגיש לגבי אהרן: בתחלת השליחות של משה רבינו – שבקושי קבל עליו את השליחות לעם ישראל – הוא אמר "שלח נא ביד תשלח". יש שני פירושים ביד מי הוא בקש לשלוח. פירוש אחד שיש למשה רבינו אח גדול, נביא (הוא נבא לעם ישראל במצרים), אהרן הכהן – למה לשלוח אותי, שלח בידיו של מי שאתה רגיל לשלוח. פירוש שני שמשה רבינו ידע ברוח הקדש שהוא לא עתיד להכניס את העם לארץ ואמר "ביד תשלח" – ביד מלך המשיח, שעתיד להכניס את עם ישראל לארץ ישראל ולבנות במקום אשר יבחר ה' את הבית הנצחי, להיות לו יתברך דירה בתחתונים (שלשם כך ברא ה' את העולם).

בסוף ה' מאלץ את משה לקבל את השליחות, ואז הוא אומר לו – אל תחשוב שאולי יהיה לאהרן איזו קפידא נגדך, שיקנא בך וכיו"ב, אלא כשתרד למצרים אהרן יצא לקראתך "וראך ושמח בלבו". ה' אומר למשה רבינו שאהרן רק יראה אותך – בתפקיד שלך, הוא יבין שנשלחת מה' לגאול את עם ישראל, לא אני אלא אתה, אחי הקטן – וישמח, "וראך ושמח בלבו". רש"י אומר שבזכות שמחת הלב זכה אהרן לעדי שלו, לחשן שעל הלב – זכה להיות כהן גדול.

שמחת הפרגון – שמחת חדש אב

איך אומרים "וראך ושמח בלבו" היום במלה אחת? פרגון. הוא רואה אותך, עם תפקיד שלכאורה מגיע לו ונותנים את התפקיד לאח הקטן, וה' מעיד "וראך ושמח בלבו". אי אפשר לדעת מה יש בלב – אצל אדם יכול להיות אחד בפה ואחד בלב – אך ה' מעיד שהוא שמח בלבו. השמחה בלבו, עליה מעיד ה', היא השמחה של חדש אב. על השמחה הזו כתוב "משכנס אב ממעטין" בצרות של אב "בשמחה" – יש שמחה של פרגון למי שעולה לגדולה. בדרך הטבע, אפילו בפוליטיקה למשל, פתאום מישהו נעשה כוכב עולה – יש נטיה בלב שלאנשים קצת קשה לקבל שמישהו חדש עולה לגדולה פתאום. אם זהו מישהו באמת טוב, שראוי לו ומגיע לו, כמובן צריך לפרגן. אולי אני רציתי את התפקיד הזה, אבל הוא מקבל אותו במקומי.

מה פירוש "וראך"? כמו שהשמחה היא בלב, בפנימיות, גם הראיה שלו היא לנקודה הפנימית שבלב שלך, הוא רואה את הבטול הפנימי שלך. מדובר כאן ברבי, משה רבינו מקבל את כתר הרבי, ומה צריך להיות כדי להיות רבי? בבחינת "מה". משה רבינו אומר "ונחנו מה" – כולל גם את אהרן – ואחרי שאומר פעמיים בפרשת בשלח "ונחנו מה" הוא אומר בפרשת קרח רק על אהרן "ואהרן מה הוא". החבור שלהם הוא "הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד" – שחז"ל דורשים על משה ואהרן. המשותף להם הוא ה"מה". אהרן רואה את ה"מה" של משה, את הבטול לה' בקבלת התפקיד (ואיך שבתוך ה"מה" של משה "הסנה בֹער באש [ההתלהבות לגאול את עם ישראל] והסנה איננו אֻכל", ה-ש של משה). כנראה שהוא גם רואה כמה משה סרב לקבל את התפקיד, ורק באילוץ הכי גדול בסוף הוא הסכים. בכל אופן, "וראך" – הוא רואה לתוך הנשמה שלך.

כשאני חושב על המלים האלה, אני חושב שאם אני רוצה לצייר את אהרן וללמוד ממנו משהו, אז על פי פשט כתוב ללמוד ממנו אהבה ושלום, אבל הכתר שלו, המדה הכי עליונה שלו, שבזכותה זכה לעדי החשן, היא ה"וראך ושמח בלבו". זה הכי מתאים לראש חדש אב, כי "משנכנס אב ממעטין [בדברים הבלתי רצויים] בשמחה", על ידי השמחה של אהרן (שהסתלק משנכנס אב), שמחת "וראך ושמח בלבו".

יחוד הראיה והשמחה

יש פה יחוד, "וראך ושמח", שכתוב בקבלה שהוא יחוד חכמה ובינה. ראיה היא חכמה ושמחה היא בינה. קוראים ליחוד זה יחוד אבא ואמא. "וראך ושמח בלבו" – "בינה לבא". יחוד החכמה והבינה – אבא ואמא – שייך לחדש אב, ולראש חדש אב בפרט.

בכוונת שם הוי' במוסף של של ראש חדש אב מכוונים את השם בצירוף היוצא מראשי התיבות "הסכת ושמע ישראל היום" – צירוף הויה (שהוא הצורה בה מבטאים את השם המיוחד, סוד "זכרי" ביחס ל"שמי"). המלה הויה היא במשמעות של שבירה וגם במשמעות של התהוות – בחציו הראשון של חדש-אב, ימי האבלות, מורגשת השבירה (שבירת-חורבן בית המקדש) ואילו בחציו השני, החל משמחת "חמשה עשר באב", מורגשת ההויה החדשה (הויה היא גם לשון קידושין), וממילא מובן למפרע שכל תהליך החורבן הוא "סותר על מנת לבנות".

והנה, המלה "הסכת [ושמע ישראל היום]"[ה] היא לשון שמיעה פנימית, אך יש בה גם משמעות של ראיה (כדרשת חז"ל על יסכה, שהיא שרה אמנו ש"סוכה ברוח הקדש"). שמיעה שייכת לבינה וראיה שייכת לחכמה (כנ"ל). אם כן, בתבת "הסכת" עצמה יש יחוד ראיה ושמיעה-שמחה בלב מבין, וכמובן שכך הוא בצמד המלים "הסכת ושמע"[ו] (האותיות ע-ח מתחלפות באותיות הגרוניות, כך שהמלה "ושמע" – "הסכת ושמע ישראל" – מתחלפת במלה "ושמח", "וראך ושמח בלבו").

לפי ספר יצירה חושי הראיה והשמיעה הם החושים של חדש תמוז (ראיה) ומנחם-אב (שמיעה), והם החדשים של שבט ראובן (ראיה) ושבט שמעון (שמיעה), והיום בו מתחבר ה'רשימו' של חדש תמוז לחדש מנחם-אב הוא ראש חדש מנחם-אב (ובפרט בליל ראש חדש, הזמן בו אנו מתוועדים כאן).

ועוד, לפי כוונות האריז"ל, שני החדשים תמוז-אב, שבהם התרחש החרבן-השבירה, הם כנגד שתי העינים של הנוקבא (המלכות, כנסת ישראל), וכידוע שהשבירה היתה באור העינים (של אדם קדמון, השרש האמיתי של ישראל – "אתם קרוים אדם") ומשה רבינו (וכל התורה כולה) בא לתקן את העינים של הנוקבא, כנסת ישראל, "עולמתא שפירתא דלית לה עיינין", ככתוב בסיום התורה – "אשר עשה [לשון תיקון] משה לעיני כל ישראל". נמצא בפרט שחדש אב הוא כנגד העין-שמאל של הנוקבא, שהיא בחינת ראיה מופנמת (ראיה כלפי פנים, ראית הנסתר – כוונת הסתירה, "סותר על מנת לבנות" – גם בי וגם בזולתי. והוא על ידי שמסתכלים בשרש כל נשמה בפנימיות א"ק, למעלה מהארת האור היוצא מעיני א"ק, כמבואר בחסידות), בחינת "וראך [את פנימיותך, ועד לשרשך בא"ק] ושמח בלבו" כנ"ל. והיינו ממש ראיה שבשמיעה (סוד הכוונה של קריאת שמע – "שאו מרום עיניכם [וראו מי ברא אלה]" ר"ת שמע), החוש של חדש אב ("חכם בבינה", יחוד ישראל סבא ותבונה[ז]).

רמזי "וראך ושמח בלבו"

נעשה עוד גימטריא: "וראך ושמח בלבו" שוה 621, כתרא (זה הכתר של אהרן כנ"ל). מי בחב"ד נולד בשנת כתר"א? הרבי הרש"ב. מי ציין זאת? הסבא שלו, הרבי הצמח-צדק. יש כאן שלש מילים, ואם נחלק ב-3 את הסך הכל – כתרא – ב-3 נראה שממוצע כל מלה הוא אור.

בביטוי "וראך ושמח בלבו" יש יב אותיות – ד אותיות בכל מלה – כנגד יב אבני חשן המשפט לו זכה אהרן בזכות "וראך ושמח בלבו" (כנ"ל). שלש האותיות הראשונות – "ורא[ך ושמח בלבו]" הן עצמן אותיות אור (וממילא שאר האותיות עולות ב"פ אור, בסוד "שלם וחצי"). נסדר את יב האותיות כצורת אבני החשן – ארבעה טורים של שלש-שלש אותיות:

ו  ר  א

ך  ו  ש

מ  ח  ב

ל  ב  ו

נראה כי השורה העליונה היא אותיות אור (כנ"ל), שתי השורות הבאות עולות בגימטריא שלום (מדתו של אהרן הכהן, והוא הלעו"ז של עשו, וכדלקמן)[ח].

שוב, אמרנו ש"ואהבת" עולה פעמיים אור, ואילו כתרא עולה ג"פ אור – ממוצע כל מלה ב"וראך ושמח בלבו".אם כן, יש שני אור (שמו של אדמו"ר הזקן – שניאור) ושלשה אור – ביחד כבר חמשה אור, חמש פעמים שכתוב "אור" ביום הראשון של מעשה בראשית, כנגד חמשה חומשי תורה אור (חמש פעמים אור היינו המשולש של מה ועולה ג פעמים משה). אם כן, יש פה שני רמזים קשורים יחד – הרמז של מיכאל ואברהם, שעם שם א-דני עולה פעמיים אור, והנקודה העצמית של היום הזה, "וראך ושמח בלבו" שעולה שלש פעמים אור, שהיא השמחה שממעטת את הצרות, "משנכנס אב ממעטין בשמחה", השמחה של אהרן שרואה שאחיו הקטן נעשה הרבי והוא יגאל אותנו, "והוא יגאלנו".

ג. מיעוט פרי החג (ביאור ברמז הגר"א)

החת"ת של יום ההולדת – קריאת קרבנות סוכות

נחבר את הדברים עם מה שהיה ביום ההולדת של מיכאל, שבת שעברה. ביום ההולדת קראנו בתורה, בחת"ת, את "שביעי" של פרשת פינחס. בכל הימים האחרונים של פרשת פינחס קוראים על קרבנות התמיד שבכל יום ועל המוספים של שבת וראש חדש והחגים. בשבת קראו על מוספי חג הסוכות – סימן שהשנה אתה שייך לסוכות. זה המקום לציין שהשנה הבאה עלינו לטובה היא שנת "הקהל", שהיתה במוצאי היום הראשון של סוכות. הקריאה של חג הסוכות היא הקריאה של יום ההולדת שלך. יש שם דבר נחמד ביותר, שהוא דווקא חדוש של הגאון מוילנא: כעת נעשה יחד תרגיל מתמטי ממש, שיש בו עומק מתמטי.

מיעוט פרי החג

איך הלכה הקריאה של יום ההולדת? כתוב שביום הראשון של סוכות מקריבים יג פרים, ביום השני יב פרים – כל יום ממעטים והולכים. יש משהו בחג הסוכות שקשור ל"מי שנכנס אב ממעטין". עד שמגיעים ליום האחרון, יום השביעי של סוכות, בו מקריבים שבעה פרים. דווקא ביום השביעי מגיעים לשבע. הייתי יכול להתחיל מאחד עד שבע, אבל במקום זה אני מתחיל מ-13 – ששוה בגימטריא אחד – ויורד עד שבע.

סה"כ יש שבעים פרים, שרש"י כותב שהם כנגד שבעים אומות העולם שמתמעטים והולכים. מצד אחד כתוב בחז"ל שכל השפע של אומות העולם בכל השנה מתקבל מפרי החג, ומצד שני הרוע של אומות העולם מתמעט והולך בזכות הפרים שמקריבים בדרך של מתמעטים והולכים. חוץ מזה בכל יום מקריבים שעיר עזים לחטאת, לכפר על עצמנו.

רמז הגר"א בפרי החג: חלוקת שבעים האומות לשני ראשים (ישמעאל ועשו)

יש פה תופעה מיוחדת, שהגאון אמר שעל פי פשט אין לה הסבר – שביום הראשון, ביום השני וביום הרביעי של שבעת הימים כתוב "שעיר עזים" ואילו ביום השלישי, החמישי, הששי ושביעי כתוב רק "שעיר" (בלי המלה "עזים"). למה? הרי כל דבר בתורה הוא מדויק לגמרי, עד האות ועד התג האחרון. הוא אמר שעל דרך הפשט אין שום הסבר לשינוי הזה, אלא רק על דרך הסוד או הדרוש, וכך הוא הסביר. אנחנו ננסה להוסיף להסבר שלו איזה ממד של חסידות. שוב, זה החת"ת ביום ההולדת של מיכאל.

הוא אומר שכל שבעים אומות העולם כלולות בשני עמים. זה מאד נוגע לנו היום, כך כתוב בזהר. כולם ת"פ או של ישמעאל או של עשו. כלומר, בעצם יש שלשים וחמש אומות שהן תחת ישמעאל ושלשים וחמש אומות שהן תחת עשו. צריך לעשות שלט גדול, חצי מהאו"ם תחת ישמעאל והחצי השני תחת עשו. כתוב בזהר שהמלה "שעיר" סתם מתייחסת לעשו, הוא אדום שגר בארץ שעיר (ונולד "כֻלו כאדרת שער"). אבל, כתוב בזהר שאם כתוב יחד עם שעיר גם עזים כבר מדובר בישמעאל – הוא "שעיר עזים" (יש לומר שזה משום שלו, יותר מעשו, יש עזות דקליפה). "שעיר עזים" אלו ישמעאל, שאנחנו מכירים כאן, ואילו סתם "שעיר" היינו עשו, שכל אחד שנוסע לחו"ל מכיר אותם שם. כמה אומות צריכות להיות תחת עשו וכמה תחת ישמעאל? כל אחד שלשים וחמש.

נחזור לפרים: ביום הראשון הקריבו 13 ובשני 12, יחד 25. אם אוסיף את היום השלישי, 11, אקבל 36. לכן אני מדלג ליום הרביעי, בו יש עשרה פרים, וממילא קבלתי 35. השאר הם גם 35. כלומר, יש 35 פרים תחת "שעיר עזים" ו-35 פרים תחת "שעיר". השאלה בחשבון, האם יש דרך אחרת לחלק את שבעת המספרים האלה, מ-13 עד 7, כדי לקבל פעמיים לה? אין. בהתבוננות קלה אפשר לראות שאין שום אפשרות אחרת לחלק, אלא דווקא בחלוקה הזו.

ההתמודדות עם ישמעאל – אברהם, יצחק ומשה

צריך להוסיף לזה: למה מתחיל מישמעאל – פעמיים ישמעאל, דילוג על אחד ועוד ישמעאל – ואז מגיעים לעשו? לפי סדר כרונולוגי. מאברהם יצא ישמעאל, ומיצחק יצא עשו. אך הלעו"ז של יצחק הוא ישמעאל. כתוב בזהר שכאן בארץ ישראל, שהאויב הוא ישמעאל, צריך נשמות של יצחק כדי להתגבר עליו. זה כבר לא כתוב בגר"א. כעת אנחנו מתחילים להוסיף על הווארט המאד יפה של הגר"א.

אם זה כנגד ימי חג הסוכות, כל יום יש את האושפיזין שלו: היום הראשון הוא אברהם, היום השני הוא יצחק והיום הרביעי הוא משה (לפי הסדר שלנו). כלומר, מי מתקן את ישמעאל – או גומר אתו חשבון, איך שנפרש – אברהם יצחק ומשה. כל השאר – יעקב, אהרן, יוסף ודוד – הם כנגד עשו.

זה מאד מכוון – פלא, גם הגר"א יכול היה לחשוב על זה – כי מאברהם יצא ישמעאל[ט], יצחק הוא הלעו"ז של ישמעאל (הוא המתנגד שלו) ויש משהו במשה דווקא שהוא כנגד ישמעאל[י]. צריכים פה בארץ את משה. כתוב שמשה, יחסית לאהרן – אף שלמטה משה הוא נצח ואהרן הוא הוד, ימין ושמאל, וכתוב "מוליך לימין משה" – הוא גבורות. הגבורות של יציאת מצרים (הכח האלוקי להכות את פרעה ומצרים) הן משה והחסדים (לעורר את עם ישראל להגאל) הם אהרן. צריכים את משה כדי לטפל בישמעאל[יא].

ההתמודדות עם עשו – יעקב, אהרן, יוסף ודוד

מה לגבי יעקב? כמו שישמעאל הוא הלעו"ז של יצחק, עשו הוא הלעו"ז של יעקב. הם שני הפכים, ומיעוט-תיקון עשו מתחיל מיעקב[יב], ביום השלישי של חג הסוכות. אחר כך יש את אהרן, "אוהב שלום ורודף שלום" – שלום שוה עשו.

נאמר משהו אקטואלי: יש פה בארץ קליפת השלום, מי גרם לה? עשו. למה עשו שוה שלום? שלום עכשו – שלום כעשו. איפה עושים שלום עכשו? בקמפ דיויד, במדריד, באוסלו, במרכזים כבדים של עשו. אי אפשר לעשות פה שלום. קמפ-דיויד, מדריד ואוסלו וכיו"ב – ממש מקומות חזקים של עשו. שם עושים שלום, שלום עכשיו. אם כן, אהרן שהוא השלום האמתי – שלום אמת – הוא גם כנגד עשו.

מה לגבי יוסף? כתוב שהוא "שטנו של עשו". "והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה ובית עשו לקש". כמו שיעקב הוא הלעו"ז של עשו, זרעו של עשו, עמלק, נמסר רק בידי בניה של רחל אמנו – בידי יוסף.

אחרון חביב הוא דוד המלך. כמו שאמרנו שמי שיגמור חשבון עם ישמעאל הוא משה, כך דוד הוא שיגמור חשבון עם עשו. מה המכנה המשותף שלהם? שניהם נקראו באותה מלה בתנ"ך – "אדמוני". יש בתנ"ך שני אדמוני. אחד שנולד "אדמוני כֻלו כאדרת שער" ואחר כך דוד הוא "אדמוני עם יפה עינים". האדמוני של דוד הוא הלעו"ז של האדמוני של עשו. משיח הוא נשמת משה בגוף דוד (צאצא של דוד המלך, משיח בן דוד) – שניהם יחד גומרים את התיקון של ישמעאל ועשו, שכוללים את כל אומות העולם.

"ממעטין – בשמחה"

לפי כל זה נוסיף עוד פירוש ל"ממעטין בשמחה" – שהמיעוט הוא בדיוק כמו פרי החג, שממעטין את כל ההשפעה הרעה, את כל הרוע של אומות העולם, את כל התרבות שאנחנו יונקים כאן. תל אביב יונקת דווקא מרחוק (היא על הים ויונקת ממדינת הים) – היא קשורה לעשו. ירושלים יותר קשורה לישמעאל ותל אביב לעשו. את הכל צריך למעט, כמו פרי החג, בשמחה (חג הסוכות הוא "זמן שמחתנו" – "ושמחת בחגך... והיית אך שמח") – שמחה של אהרן (הסוכה היא זכר לענני הכבוד, בזכות אהרן).

זה ממש מוסר השכל פשוט – שמחה של פרגון כלפי מי שבאמת מגיע לו. כאן זו אהבת חנם למי שעולה לגדולה, ומי שהכי עולה לגדולה הוא מלך המשיח ("צמח שמו ומתחתיו יצמח", מ"עמק תחת". בפרשתנו נאמר "ויסעו מתחת[יג] ויחנו בתרח" – "מתחלה עובדי עבודה זרה היו אבותינו... תרח אבי אברהם... ויעבדו אלהים אחרים". עוד לפני תרח היינו בתחת, מקור צמיחת משיח, ומתרח הגענו למתקה, לאברהם-יצחק-יעקב[יד] – תחת-תרח-מתקה בסוד הכנעה-הבדלה-המתקה, וד"ל). לחיים לחיים, שנזכה לכל הברכות.

חלוקת "שעיר" ו"שעיר עזים" בכל פרשת הקרבנות – סודות תיקון ישמעאל ועשו

באמת, כאשר נתבונן, הווארט הנ"ל של הגר"א אינו מושלם אם לא נסביר לפי חילוקו בין שעיר סתם (עשו) לשעיר עזים (ישמעאל) את הדיוקים בזה בכל פרשת הקרבנות שבסוף פרשת פינחס.

לפי חלוקת התורה לפרקים, פרק כח בחומש במדבר כולל ה פרשיות (הלכה למשה מסיני) – תמידים של כל יום, שבת, ראש חדש, פסח, שבועות. פרק כט כולל י פרשיות – ראש השנה, יום כיפור, ח ימי החג כולל שמיני עצרת (כל יום הוא פרשיה בפני עצמה). חלוקה זו היא מאד הגיונית והיא בסוד השם י-ה, "שלם וחצי", למפרע, קודם ה ואח"כ י (כמו ברשימת השם י-ה בשמות המשפחות של "שבטי י-ה" שבתחלת הפרשה!). בפרק כח יש לא פסוקים ואילו בפרק כט יש טל פסוקים, סך הכל בכל פרשת הקרבנות של כל ימות השנה יש ע פסוקים, כנגד ע פרי החג שכנגד ע אומות העולם (בשאר פרשת פינחס יש צח פסוקים, כנגד ה"כבשים בני שנה ארבעה עשר" של כל שבעת ימי חג הסוכות, לכלות את ה-צח קללות שבמשנה תורה, ראה רש"י). ולא עוד אלא שבפסוק המסיים את פרק כט – "הכל הולך אחר החיתום" – "אלה תעשה להוי' במועדיכם לבד מנדריכם ונדבתיכם לעלתיכם ולמנחתיכם ולנסכיכם ולשלמיכם" (הפסוק שבו היחס הכי גדול בין אותיות למלים, תוספת של כו, הוי', אותיות ליחס הממוצע של א:ד!) יש ע אותיות (י-הוה ועוד המילוי הבסיסי של שם הוי', יוד הא וו הא)!

והנה, בשתי הפרשיות הראשונות – תמידים של כל יום ושבת – אין שעיר לחטאת (וגם אין פרים לעולה, רק בימים שיש שעיר לחטאת יש פרים לעולה). יש יג שעירים בהמשך (יג היינו מספר הפרים ביום הראשון של חג הסוכות. יג = אחד. שעיר במספר קטן = יג[טו] (ה-ש=3 של שעיר כנגד ג השעירים של פרק כח, של ראש חדש ופסח ושבועות; ה-ע=7 של שעיר כנגד ז השעירים של ימי חג הסוכות, כאשר ע במספר הכרחי = 70, מספר הפרים הקרבים בחג; ה-י=1 של שעיר כנגד שעיר שמיני עצרת; ה-ר של שעיר כנגד ב השעירים של ראש השנה ויום כיפור שאף הוא נקרא ראש השנה בנביא, סוד האות ריש-ראש)! שבכל פעם שמוזכר "שעיר" כתיב לידו "אחד"). השעיר הראשון (לחטאת, לכפר) הוא שעיר ראש חדש, בו כתוב "ושעיר עזים אחד לחטאת להוי'" – שעיר עזים (ישמעאל) ובתוספת "להוי'", שלא כתוב בשעיר אחר. חז"ל למדו מהתוספת "להוי'" שהקב"ה מבקש מאתנו בראש חדש (היום הוא ראש חדש מנחם אב, צריכים אנו לנחם את אבינו שבשמים על ידי שמביאים "שעיר עזים אחד לחטאת להוי'") שיביאו עלי כפרה על שמיעטתי את הירח (סוד המיעוט – "ממעטין בשמחה", כפרי החג). והנה אמרו חז"ל שהקב"ה מתחרט בכל יום על ארבעה דברים שברא, ואחד מהם הוא ישמעאלים ("שעיר עזים")! נמצא ששרש ה'טיפול' בקליפת ישמעאל הוא בראש חדש (אב).

אח"כ בפסח כתוב "שעיר" בלי "עזים", דהיינו שבפסח ה'טיפול' הוא בקליפת עשו (ישות-חמץ, היפך המצה דפסח. נמצא שקליפת עשו היא גבהות לב, שעיר סתם, בעוד שקליפת ישמעאל היא עזות מצח, שעיר עזים כנ"ל). בשבועות וראש השנה ויום כיפור כתוב "שעיר עזים" (ישמעאל). בשמיני עצרת נאמר "שעיר" (עשו). נמצא ש-יג השעירים של כל ימות השנה מתחלקים ל-ז "שעיר עזים" (ישמעאל) ו-ו "שעיר" (עשו).

בסך הכל יש בכל הקרבנות 79 פרים: 41 פרים מתלווים ל-7 ההופעות של "שעיר עזים" (סוד ישמעאל, המתחלק ב-41 – יא פעמים מא) ו-38 פרים המתלווים לשש ההופעות של "שעיר". חלוקת 79 ל-41 ו-38 יוצרת תופעה מתמטית מיוחדת – 41 ברבוע (1681) ועוד 38 ברבוע (1444) עולה 5 בחזקת 5 (3125, מספר מיוחד שבסוד שלש השלישיות הידועות – השתלשלות, התלבשות, השראה; מודעות עצמית, מודעות אלהית, מודעות טבעית; "בדבר הוי' שמים נעשו", "כלם בחכמה עשית", "כל אשר חפץ הוי' עשה" – כמבואר במ"א[טז]).

ד. סודות מספריים במיעוט הפרים

נוסחת מיעוט הפרים

רק עוד תוספת במתמטיקה: מה הכלל של התופעה הזאת, שהפרים יורדים מ-13 ל-7, וכשמגיעים ליום השביעי מגיעים ל-7. איך אני יכול לפשט זאת לכלל מתמטי? כך גם נבין את המשמעות של המספר שבעים – סך הכל של פרי החג שיוצא כאן. נאמר את הכלל – אני מתחיל מ-n, לוקח כל מספר, ומחבר n מספרים מ-n והלאה עד n2 מינוס 1. ההגיון של פרי החג הוא ממספר מסוים למטה, במקום להתחיל מ-1 והלאה להפוך את הסדר – במקום מ-1 עד 7 לספור 7 מספרים אחורה עד 7. כשמחברים את המספרים לא משנה אם אני אומר מ-7 עד 13 או מ-13 עד 7. לכן נקח כל מספר ונחבר אותו מספר מספרים ממנו והלאה. האם יש משמעות מיוחדת לנוסחה הזו?  יש בזה משהו מאד יסודי בתורת המספרים.

נקח דוגמה, נתחיל מ-1 עד 7: אם n הוא 1, אז הפונקציה שלn  (f(n)) היא 1 – מ-1 עד 1,  מספר אחד. אם נקח 2, אז החבור הוא 2-3 – קבלתי 5. מ-3 – 3-4-5 (משה, 345) – קבלתי 12 (משה התנבא ב"זה"). מ-4 – 4-5-6-7 – מקבלים 22. מ-5 – 5-6-7-8-9 – מקבלים 35. מ-6 – 6-7-8-9-10-11 – מקבלים 51. מ-7 מקבלים שבעים (מכך התחלנו). קבלנו סדרה: 1, 5, 12, 22, 35, 51, 70. בתוך הסדרה הזו קבלנו 35 ושני מספרים הלאה קבלנו 70 – אין עוד שני מספרים כאן שאחד החצי של השני.

האם במספרים שאמרנו עד 7 יש עוד דוגמה כמו 70, שאפשר לחלק חצי-חצי? כן, 1, 5 לא מתחלקים. 12 מתחלק, זוגי, אבל אי אפשר לקחת את 3-4-5 ולחלק לשני חצאים של 6 ו-6. לא עובד גם ב-5 וב-6. ב-4 כן – 4, 5, 6, 7 – עולה 22, כאשר 4-7 עולה 11 והאמצע, 5-6, גם עולה 11 (גם מתחלק רק באופן אחד). אחר כך יהיו הרבה מספרים שאפשר לחלק – כל מספר זוגי בהמשך הסדרה הזו. בסדרה הזו יש שני מספרים לא זוגיים ואז שני מספרים זוגיים, עד אין סוף. כל מספר זוגי יהיה אפשר לחלק לחצי, אבל בכמה בחינות שונות. כלומר, מבחינה מתמטית התכונה הזו, שיש רק דרך אחת לחלק לחצי-חצי, מופיעה במספר הכי גבוה ב-70 (היוצא מ-7), חלוקת 70 אומות העולם ל-35 ועוד 35. עד אין סוף יהיו מספרים עם כמה אפשרויות לחלק לחצי, אבל בשבע יש רק אפשרות אחת.

מספרי חשמל

כדי שמישהו יכיר את משמעות הסדרה הזו צריך ללמוד קצת תורת המספרים. בלועזית קוראים לסדרה הזו מספרים מחומשים (pentagonal numbers). בקבלה אנחנו קוראים למספרים האלה מספרי חשמל (צריך להסביר למה) דהיינו רבוע של n פלוס המשולש של n מינוס 1 (בשבעת המספרים מ-7 עד 13 הרי 8 הוא 7 ועוד 1, 9 הוא 7 ועוד 2, ועד 13 שהוא 7 ועוד 6, נמצא שיש כאן 7 פעמים 7 ועוד 1-2-3-4-5-6, הרבוע של 7 פלוס המשולש של 6, 49 ועוד 21, סך הכל 70, ודוק). אחרי 70 בסדרת המחומשים בא 92 (בכל פרשת הקרבנות יש 79 פרים, כנ"ל – חוץ מה-70 של החג עוד 2-2-2 בפרק כח ועוד 1-1-1 בפרק כט, בחדש תשרי – ו-13 שעירים, יחד 92) וכך הלאה.

דרך אגב, בסדרה הזו גם מגיעים ל-376 (עשו-שלום) שהזכרנו (ובהמשך מגיעים ל-782 = "וישם לך שלום", ועוד יותר בהמשך מגיעים ל-1820, סוד, 70, פעמים הוי', מספר האזכרות של שם הוי' ב"ה בכל התורה כולה, והיינו 35, חצי 70, מספרים החל מ-35!). קוראים להם מספרים מחומשים, יש להם סגולה מיוחדת, והתחלת הסדרה קשורה לאותיות האלף-בית. יש פה 22, מתוכן יש 12 אותיות פשוטות והכל יוצא מ-5 אותיות מנצפ"ך שכנגד 5 מוצאות הפה. אם אני מוסיף בגדכפר"ת כפולות ומנצפ"ך כפולוץ ו-ש ימנית ו-ש שמאלית יש לי 35 אותיות. עד 35 הכל קשור לאלף-בית העברי שלנו.

זה היה פרק בחשבון על פי חת"ת יום ההולדת של מיכאל.

סוד סדרת ימי ישמעאל ("שעיר עזים") – נוסחת התחלקות התא

נעשה עוד פרק בחשבון: אם נקביל את שבעת ימי החג כנגד שבעת ימי בראשית, יש משהו מיוחד בימים ראשון שני ורביעי – עוד כלל במתמטיקה, שכתוב אצלנו כמה פעמים. דווקא בשלשת הימים האלה כתוב "יהי" – "יהי אור", "יהי רקיע" ו"יהי מאֹרֹת" (חוזר לאור, וגם הרקיע הוא סיום השתלשלות האור – אור-מים-רקיע). מבחינת מתמטית הדבר הכי פשוט בסדרה 1, 2, 4 הוא שהיא חזקות של 2 – כבר מרומז ב-ב רבתי של "בראשית", ללמד שהעולם נברא בחזקות של 2. זה המבנה של חלוקת התא, התרבות כל מערכת חיה. אחרי 4 בא 8 – יום 1 בשבוע, 16 – יום 2 בשבוע, 32 – יום 4 בשבוע, וכך הולך עד אין סוף (חזקות 2 בניכוי מה שמתחלק ל-7 – 7mod – יוצא 1, 2, 4 עד אין סוף). 1 2 4 = 7, כללות כל ימי בראשית.

ישמעאל כראש אומות העולם הוא הראשון ועשו הוא השני. יש משהו בראשון שהוא קשור לחזקות של 2 – הערבים רוצים לכבוש את העולם באמצעות התרבות. עד עקבתא דעקבתא דמשיחא הסינים הכי התרבו, אבל היום בסין עושים סנקציות על מי שמוליד יותר ילדים מאשר המספר הקצוב. מי שמתרבה היום הוא ישמעאל. כתוב בפירוש בתורה שהכיבוש של הארץ הוא באמצעות "פרו ורבו" – "פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשֻה", בחזקות של 2.

חשוב ומענין לדעת שהרבי לא היה בעד תכנון משפחה, גם אצל גוים – "לא תהו בראה לשבת יצרה". בכל אופן צריך גם את פרי החג וגם את ה"ממעטין בשמחה" – את הפרגון של אהרן – כדי למעט אותם, את הרעים שבהם.

מיעוט ישמעאל ועשו – סוד קריאת שמע פעמיים בכל יום

יש גם גימטריא מופלאה: עיקר הווארט היה שימי החג הם כנגד האושפיזין. שמות כל האושפיזין – אברהם יצחק יעקב משה אהרן יוסף דוד – ומחברים להם את ישמעאל עשו, התיקון שלהם, מקבלים 2236, הוי' פעמים אלהים, פעמיים "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד". 

ישמעאל הוא לשון "שמע". ישראל הוא יעקב ("ישראל סבא") שכנגד עשו. "שמע ישראל" בא למעט קודם את ישמעאל ואז את עשו, כאשר הטוב שבהם יוכלל בקדושה. לכן החיד"א אמר לגוי שרצה להתפלל לקרוא כל יום "שמע ישראל וגו'". אחר כך "הוי' אחד" היינו חזרה ל-13 הפרים של היום הראשון, לפני שהתחיל המיעוט.

כתוב שפרעה מלך מצרים בסוף נעשה מלך נינוה ואז הוא עשה תשובה. ה' הציל אותו מים סוף. ב"הוי' אלהינו" א-ל שייך לחלק מ"ישמע-אל", שבלי ה-י שוה אמת. סימן שאותיות "אלהינו" אחרי האותיות אל שייכות לעשו – והן אותיות יונה, רמז ליונה הנביא. אמרנו שמצרים הוא קליפת ישמעאל, אבל נינוה הוא אשור – קליפת עשו. "והיה ביום יתקע בשופר גדול ובאו האֹבדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים". ה' שלח את יונה והוא סרב. עיקר התיקון היום – כל המהפכה הרביעית שלנו – קשורה ליונה. כל הכסף שנותנים במפטיר יונה הוא עבור המהפכה הרביעית (לכן התחלנו לדבר עליה אחרי שקבלנו הבטחה של כסף...).

בסוף יוצא שכל מה שדברנו הוא כוונה של "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד", ברמז של כל האושפיזין, והפשט של "שמע ישראל" ש"שמע" הוא כנגד ישמעאל וישראל הוא כנגד עשו.

סיכום

אז דברנו על לפרגן, על שמחה. כעת דברנו הרבה גם שצריך לטפל באומות העולם – כל האחריות עלינו, היהודים, בענין זה. צריך למעט את הרוע שבאומות העולם ולעשות תיקון לניצוצות הטוב שבהן. לשם התיקון עלינו להיות אור לגוים. צריך לבטל את הרע ולהאיר את הטוב. הכל תפקיד שלנו, והוא קשור לבעלי יום ההולדת. מיכאל עושה זאת, כי יש לו עסקים בעולם הגדול. שנזכה למעט גם בישמעאל וגם בעשו מה שצריך למעט בהם ולתקן ולהאיר מה שצריך להאיר בהם. חז"ל אומרים שלהאיר היינו נתינת פרנסה. איך נותנים  להם פרנסה? כשעושים עמם מסחר. אבל זה רק עם גוים טובים – עם גוים רעים אין לנו עסק כלל, שיתמעטו וילכו. לחיים לחיים.