בע"ה

ה' מנחם-אב ע"ה – כולל תורת חיים, כפ"ח

עניני מקדש בתורת האר"י

התוועדות לכבוד הילולת האריז"ל

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

[לפני שחרית]

א. לימוד עניני בית הבחירה בתורת האר"י

נתחיל מהניגון של האר"י הקדוש ל"אסדר לסעודתא". המלים הרי הן מהאריז"ל ומקובל שהניגון של החלק הראשון הוא מהאריז"ל עצמו והחלק השני מהבעל שם טוב – ניגון שהוא יחוד של האריז"ל והבעש"ט.

הילולת האר"י – המתקת תשעת הימים

האר"י הקדוש הוא נקודת האור בתקופה הזו של תשעת הימים[ב]. בדרך כלל כשתשעה באב הוא בזמן – לא כמו השנה, שהוא נדחה – היום האמצעי של תשעת הימים הוא הילולת האר"י. כמו שהיארצייט של הרמ"ק הוא אמצע 13 ימי תמוז כך יארצייט האר"י הוא באמצע 9 ימי אב – שני עמודי התווך המעמידים ומתקנים את אירועי שלשת השבועות, בין המצרים.

יום לפני הרמ"ק יש את הילולת רבי שלמה מקרלין (שנהרג על קידוש ה' ואמרו עליו שהוא נשמת משיח בן יוסף) וחסידים אמרו שהוא ממתיק ומבטל את כל תקופת בין המצרים ואפשר לשמוח בגלוי באותו יום. האר"י הוא בתקופה עוד יותר קשה, בתוך תשעת הימים, וענינו להמתיק ולבטל את כל הלא-טוב של ימים אלו (כולל תשעה באב).

עיקר ההתבוננות של ימי בין המצרים היא בחורבן בית המקדש, ובכך שה' סתר אותו על מנת לבנות משהו יותר טוב. אנחנו צריכים לשים ידים – כמסייע שאין בו ממש עכ"פ – לסייע למבצע של הקב"ה, לשים ידים מלמטה. לכן הנושא הכי מתאים לדבר ולהתוועד היום הוא דברים מתוך כתבי האריז"ל – האר"י החי, חי בחיים נצחיים – בענין המקדש.

חשיבות הפנימיות דווקא במצוות המקדש

"גדול תלמוד שמביא לידי מעשה", וכל שכן פנימיות התורה שמאפשרת לקיים בפנימיות. יש דברים שאפשר לקיים בחיצוניות ולצאת ידי חובה, אבל – כפי שדובר הרבה פעמים – עניני קדשים צריכים פנימיות, צריכים מחשבה. היום את רוב המצות של התורה שאינן קשורות למקדש ולקרבנות אפשר לקיים. אבל הענינים האלה – המצות של המקדש והקרבנות – מחכים ליחוד הממד החיצוני והפנימי – אי אפשר לבנות את המקדש החיצוני בלי המקדש הפנימי. חשוב לדעת, יש כאלה שרוצים מבצע מידי – לעלות להר הבית וכו' – זה יפה (מצד הרצון העז שבבחינת "נער ישראל ואוהבהו"), אבל עלינו לדעת שזו לא מצוה כמו שאר המצוות, היא דורשת מכל העם התכוונות פנימית. מה זה להקריב קרבנות? לשחוט בהמות? זה לא דבר פשוט, צריך ממד פנימי בתוך הפשוט.

מי שלומד רק נגלה יכול לחשוב שמצות בנין בית הבחירה היא כמו כל מצוה אחרת, שאפשר לעלות להר, להביא חומרי בניה ולבנות ולהביא בהמות ולשחוט וכו'. אבל – וזה ענין האריז"ל, לכן ההילולא שלו (תמצית ההתגלות שלו בחיים) היא בתקופה זו – כדי לבנות את המקדש חייבים את הממד הפנימי, נשמתא דאורייתא, שהיא תורת האריז"ל עצמו. לכן הכי מתאים ללמוד היום איך הוא מסביר עניני מקדש.

לכן מתאים ללמוד בפרשת תרומה – בלקו"ת לאריז"ל, שער הפסוקים וספר הליקוטים, וגם שער המצוות וטעמי המצוות, כי מדובר במצוה – משם מתאים לקחת חומר להתבוננות מה האר"י אומר על בית המקדש.

ב. עשית המקדש והשראת השכינה

"ועשו לי מקדש – ושכנתי בתוכם"

נתחיל מהפסוק היסודי, הפסוק ב-ה הידיעה של בית המקדש – "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם". יש מצוה בתורה לעשות מקדש לה' – "ועשו לי", "בית קדושה לשמי". כמו שהפרשה נקראת על שם "ויקחו לי תרומה" יש אחר כך "ועשו לי מקדש" – שני "לי", סוד "חכלילי עינים מיין", "כל חך הטועם אומר לי לי". כבר ה"ועשו לי", "בית קדושה לשמי", אומר שמצוה זו חייבת להיות לשמה, עם הממד הפנימי, נשמתא דאורייתא. "ועשו לי מקדש – ושכנתי בתוכם", הכוונה שה' ישכון בתוכנו. שה' ישכון בתוכנו, שיתהלך בתוכנו, כמו שכתוב בתחלת פרשת בחקתי.

ידיעת צירוף אותיות בהן נבראו שמים וארץ

הדבר הראשון שהאריז"ל אומר הוא על הצווי לבצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה שהופקד על מלאכת המשכן. אנחנו יודעים שהיתה לו חכמה אלקית מיוחדת, במובן מסוים ראה דברים שמשה לא ראה – "בצל אל היית וידעת". גם היום, מי שחושב שאפשר להביא חומרי בניה ולבנות – הוא למד איך לבנות ביצהר ורוצה ליישם.. – צריך להיות בעל חכמה לצרף אותיות שנבראו בהן שמים וארץ והעיקר להיות "בצל אל".

מה הכוונה? שם א-ל הוא שם החסד ("חסד אל כל היום") אך הוא גם המדה הראשונה ב-יג מדות הרחמים ("אל רחום וחנון..."), וכן ה' ברא את העולם באלפא-ביתא מיוחדת – אלב"ם. סוד "כלם בחכמה עשית" – "כלם באלבם עשית" (כמבואר בספר מגלה עמוקות). האמת ששני הצירופים אל ו-בם הם הכתר והחכמה של האלפא-ביתא – כמו שב-י של שם הוי' כלולים הכתר והחכמה, י וקוש"י. באלפא-ביתא הזאת ה' ברא שמים וארץ.

מלאכת המשכן – שם מב; השראת השכינה – שם עב

הווארט הראשון של האריז"ל שמלאכת המשכן והשראת השכינה במשכן הן שתי פעולות – מלאכת המשכן היא בשם מב והשראת השכינה בשם עב. זה הווארט, וצריך להסביר ולהתבונן בו.מלאכת המשכן היא מלמטה למעלה. מלאכת המשכן אינה דוחה שבת, סימן שיש משהו יותר חשובה ממנה – לשמור שבת. למלאכת המשכן לא מבטלים תלמוד תורה של תינוקות של בית רבן. כנראה שגם שבת וגם לימוד תינוקות של בית רבן קשורים להשראת השכינה במשכן – התכלית, השראה של שם עב.

מלאכת המשכן, שהיא עיקר עבודת בצלאל, היא שם מב שהאר"י אומר שהוא בעצם שני שמות אהיה – "אהיה אשר אהיה", כפי שה' אומר למשה לפני יציאת מצרים – שעולה בם. היסוד של שם מב הוא אהיה – שם אהיה שייך לבינה, ובמדות הלב הוא שייך לספירת הנצח.

השראת השכינה היא שם הוי' במילוי הכי גדול שלו, מילוי יודין, עב (יוד הי ויו הי). יש גם עב שמות של שלש-שלש אותיות שיוצאים משלשת הפסוקים "ויסע... ויבא... ויט..." שלפני קריעת ים סוף. גם שם הוי' באחוריים (י יה יהו י-הוה) עולה עב. עב הוא שם של חסד (ובזה יש לו קשר לשם אל של בצלאל, "חסד אל כל היום", ובסוד "אית חסד [מלמטה, חסד דז"א] ואית חסד [מלמעלה, חסד דעתיקא, רב חסד]").

מקדש ("ועשו לי") ומשכן ("ושכנתי")

שוב, מלאכת המשכן היא הפעולה שלנו – עבודה מלמטה, אתערותא דלתתא – והשראת השכינה באה מלמעלה, "ושכנתי בתוכם". שני היסודות האלה הם הפשט הכי פשוט של הפסוק "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם". "ועשו לי מקדש", מצוה מלמטה, רק שהיא חייבת להיות "לשמה", "לי", וצריכה להיות בבחינת "מקדש", עם קדושה. אפשר לעשות מצוה סתם, אבל כאן צריך להיות עם קדושה, שבעבודה הפנימית היינו שאדם כולו מוקדש למצוה זו – התמסרות, איבערגיגעבינקייט – שאדם מוסר את כל חייו למצוה. מלמטה למעלה המצוה היא "ועשו לי מקדש", ואחר כך ה' מבטיח "ושכנתי בתוכם".

יש לבית הזה שני שמות – מקדש ומשכן, וחז"ל אומרים ש"מקדש איקרי משכן ומשכן איקרי מקדש", יש משוואה ביניהם. אף על פי כן, המשמעות שלהם אחרת – "מקדש" היינו "בית קדושה לשמי", מה שאנחנו עושים, ואנחנו עושים זאת מכח שני שמות אהיה, ואילו "משכן" היינו מה שה' יורד לשכון בתוכנו.

יש כאן מקום להתבונן, שהרי המשכן במדבר וגם משכן שילה הוא בדרגה פחותה מבית עולמים שהוא "המקום אשר יבחר הוי' לשכן שמו שם". אך דווקא למקום שה' בוחר לשכן שמו קוראים מקדש, ואילו לאהל במדבר ולמשכן שילה – בו היו קירות אבן וגג מיריעות – קוראים משכן. משכן שילה עמד הרבה זמן, שסט שנים, וכל בית המקדש הראשון שעשה שלמה – עיקר המקדש, כי במקדש השני חסרו חמשה דברים שאחד מהם הוא השכינה, גילוי והשראת השכינה בישראל שהיתה בבית ראשון לא היתה בשני (אלא רק בדרגה פחותה) – עמד תי שנים, כמנין משכן. אף על פי שקוראים לבית ראשון מקדש, הוא עמד משכן שנים. כל זה התחלה.

סודות בצלאל

נחזור לבצלאל: שוב, בצלאל הוא בצל א-ל. אחד הרמזים שה'צל' של האותיות הוא האות שבאה אחרי האות – להחליף את האותיות באותיות שאחריהן. אם א-ל הוא הכתר (של אלב"ם כנ"ל) – הוא לא מתגלה, מתגלה ממנו רק הצל שלו. צירוף אל הוא הכתר, והצל שלו הוא בם (אחרי א – ב, אחרי ל – ם), הצירוף הבא אחרי א-ל באלב"ם. לכן בצלאל, שנמצא בצל א-ל, הוא בסוד בם – שם מב, פעמיים אהיה (משרש אמא עילאה הכלולה באבא עילאה, סוד ב"ם דאלב"ם) – ועם הכוונה הזו הוא בונה את המקדש.

כמו שיש בצלאל – בצל אל (בחז"ל) – יש פסוק מפורש (בתחלת פרק צא בתהלים) "יֹשב בסתר עליון בצל שדי יתלונן". נמצא שלשני שמות קדש אלה יש "צל" – "אל שדי" (השם שנתגלה לאבות[ג], שרש נשמת משה רבינו – אל שדי = משה כנודע). לפי הנ"ל, ה"צל" של שם שדי הוא אותיות תהכ (בגימטריא "היית", כמו שנאמר בבצלאל "בצל אל היית", היינו שזכה לצל אל וכן לצל שדי), שאף הוא שם קדוש בקבלה, השם השמיני של עב שמותיו יתברך, שם כהת (השם שבו הרג משה את המצרי, הלעומת-זה שלו – משה = המצרי).

והנה, בפסוק "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" יש משואה מענינת של דילוגי תבות: "ועשו לי מקדש ושכנתי [בתוכם]" = "ועשו לי מקדש ושכנתי [בתוכם]" = 826 = 7 פעמים 118, שהוא ה"צל" של שם אלהים – במוכן[ד] (סוד ה"צלם אלהים" – "נעשה אדם בצלמנו כדמותנו" – שבו נברא האדם[ה]). 826 = "סתר עליון"[ו]. "ב-סתר עליון" רומז לשתי בחינות של סתר עליון (שני פרצופי כתר עליון, אריך אנפין ועתיק יומין), "ועשו... מקדש" (כנגד פרצוף אריך אנפין, כח הרצון בנפש האדם) ו"לי... ושכנתי" (כנגד פרצוף עתיק יומין, כח התענוג בנפש האדם). שתי הבחינות של "סתר עליון" נמשכים ומתגלים "בתוכם" על ידי מלאכת המשכן והשראת השכינה במשכן.

השם בצלאל מופיע שש פעמים בתורה (יש לומר כנגד הו"ק של המשכן, שכנגד שש המצות התמידיות של התורה – "לחיות במרחב האלקי") – ה פעמים "בצלאל" ופעם אחת (הפעם ה-ו) "ובצלאל"[ז]. סך הכל יש כאן אל אותיות ("בצל אל היית וידעת") שעולות בגימטריא מב פעמים כב – סוד שם מב הנ"ל ("אהיה אשר אהיה") של מלאכת המשכן ע"י בצלאל וסוד שם כב (היוצא מ-כב האותיות הראשונות של ברכת כהנים – "בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך" – השם שמכוונים לפני תקיעת שופר), מה שהיה יודע בצלאל לצרף אותיות שבהן נבראו שמים וארץ (היינו כב אותיות לשון הקדש).

בנין המקדש בבטחון פעיל

אמרנו שבמדות שם אהיה הוא דווקא בנצח. יש שבעה שמות קדש שאינם נמחקים לפי הרמב"ם: אל-אלוה בחסד; אלהים בגבורה; הוי' בתפארת; צבאות – שהרבה פעמים הוא גם נצח וגם הוד, אבל כאן צריך לחלק – בהוד; אהיה – שבדרך כלל בבינה או אפילו בכתר – נכנס למקום הנצח, כי הפשט שלו הוא נצחיות, "אהיה אשר אהיה". שם הוי' הוא על שם ההתהוות התמידית, אבל הנצחיות לעתיד הוא שם אהיה; שדי ביסוד; וא-דני במלכות. זו הקבלת שבעת השמות שאינם נמחקים.

לאור זאת, מה משמעות דברי האריז"ל שמלאכת המשכן היא בשם אהיה (ואז מסביר שפעמיים אהיה עולה מב)? נצח הוא העבודה (הביצוע) שלנו. יש לנו חלק בבנין המקדש – או שבונים את השערים או ש"משיח בונה מקדש" לגמרי. איך הוא בונה? עם בטחון פעיל, תוך כדי תודעה שהכל הוא ה' – "כי הוא הנֹתן לך כח לעשות חיל". לכן מאד מתאים שהשם הזה והתודעה הזו היא התודעה של מה שאנחנו בונים. שם אהיה אומר שאנחנו נהיה כאן לנצח, בזכות בנין בית המקדש מכח ה' שמתלבש בידים שלנו. אחר כך יש השראת השכינה.

רמזי אהיה כפול בפסוק

אחרי כל זה, נתבונן איך האריז"ל רואה בפסוק הזה פעמיים אהיה: הרמז הראשון מאד פשוט – ספירת האותיות שיש בפסוק. ב"ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" יש 21 אותיות, שם אהיה ("ו-עשו לי" – אה אותיות, "מקדש ושכנתי" – י אותיות[ח], "בתוכם"[ט] – ה אותיות, היינו אהיה לפי הסדר). הפסוק קודם כל רומז לשם אהיה בכך שיש בו כא אותיות. שוב, אהיה הוא דווקא מלאכת המשכן מלמטה – כוונת בצלאל.

איפה יש כאן עוד אהיה? נקח את ראשי התיבות של הפסוק – ולמוב – ונחשב במספר קטן, עולה 21. זה הרמז השני. כל ראשי התיבות של הפסוק במספר קטן עולים אהיה. נאמר משהו שלא כתוב, אבל מחזק את הענין מאד: ראשי התיבות במספר רגיל עולים 84, ד"פ אהיה (הכוונה של פד, תיקון הברית, שבכוונות האריז"ל היינו ד"פ אהיה[י]). אם כן, הכל רומז כאן לשם אהיה. זה קשור בעיקר לכוונה הפנימית של "ועשו לי מקדש".

ברכת מקדש-משכן

נראה עוד רמז יפה, שלא כתוב אבל חשוב במיוחד לכהנים כאן, שמברכים אותנו כל יום: אמרנו שיש שני יסודות בפסוק הזה – "מקדש" שכתוב בפירוש ומשכן שרמוז ב"ושכנתי". מקדש עולה 444 ו-משכן עולה 410, שנות המקדש הראשון, כנ"ל. יחד עולה 854 – "יברכך הוי' וישמרך".

בתוך הפסוק שלנו, שיש 21 אותיות, נעשה דילוג (מהאות הראשונה של הפסוק ועד לאות האחרונה) – "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" – יצא 854, בדיוק אותו מספר, מקדש-משכן. סימן שכל הפסוק הזה רוצה שנייחד את שני העמודים האלה – המקדש, שאנו מקדישים עצמנו לה' לבנות לו בית קדושה, והמשכן, שה' נענה לנו ויורד לשכון בתוכנו.

אם כבר אמרנו את הדילוג, מתבקש לדעת כמה שוה כל הפסוק – 2120. נשמור את המספר הזה ונחזור אליו. אם נוסיף את הכולל יהיה 2121 – אהיה-אהיה. לאריז"ל מותר להוסיף כולל, וכפי שאמרנו הרבה פעמים – מי שלומד בכולל יכול להוסיף את הכולל... בלי הכולל, מי שלא לומד בכולל, המספר הוא רק 2120, שגם הוא מספר חשוב (עשר פעמים רבי, אורה, זהר).

לחיים לחיים, שזכות האר"י הקדוש תגן עלינו ועל כל עם ישראל, שבזכותו הימים האלה יהפכו לששון ולשמחה ולמועדים טובים והאמת והשלום אהבו.

נעבור לעוד משהו, גם מהאר"י, כדי להשלים את הענין. היות שאנחנו כעת בתקן של התוועדות אפשר לשיר עוד ניגון ולברך על המזונות. בשבוע הזה, מיום ראשון, אנחנו לומדים ניגון חב"ד ששמו 'ניגון מגליציה', ניגון ל"י-ה ריבון עולם" – בחב"ד נמסר בלי המלים, אך אפשר לנסות לחבר את המילים. זה ניגון שלימד המזכיר של הרבי הרש"ב ששמו גוטניק – הסבא של הגוטניקים – והוא הביא את הניגון הזה מגליציה. נשיר אותו שוב.

כוונות מב-עב בקריאת שמע

מתי עוד מכוונים את שני השמות מב ו-עב, שהאריז"ל אומר שהם מלאכת המשכן והשראת השכינה במשכן? כל יום, "פעמיים בכל יום", בקריאת שמע – ב-מב תיבות של פרשת "ואהבת" מכוונים את שם מב וב-עב התיבות הראשונות של פרשת "והיה אם שמוע" (עד "ושמתם" ועד בכלל) את שם עב.

האר"י עצמו אומר שיש כאן תופעת "אחליפו דוכתייהו". הייתי חושב ששם עב, חסד, שייך לפרשה הראשונה ושם מב, גבורה, לפרשה השניה, אבל הפוך. לפי הכוונה שזו מלאכת המשכן והשראת השכינה – הכוונה היא לפי הסדר, קודם מב ואחר כך עב.

צריך להתבונן שבפרשה הראשונה אנו עושים מקדש לה' ובפרשה השניה הוא שוכן במקדש שלנו. דרושה הרבה התבוננות כדי להבין איך הכוונה הזו מתאימה לפרשיות:

בנין המקדש מלמטה – "עושין רצונו של מקום"

כתוב שהפרשה הראשונה היא "עושין רצונו של מקום" והשניה "אין עושין רצונו של מקום". נמצא שדווקא בעשית המקדש צריך "עושין רצונו של מקום" – התמסרות מלאה עם כוונה לשמה. רואים את ההבדל ב"ובכל מאדך" – רק בפרשה הראשונה יש "בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך", ואילו בפרשה השניה אין מאד אלא רק "בכל לבבכם ובכל נפשכם".

מה מעלת שם מב (שם מב = "ועשו", התבה הראשונה בפסוק, הכח הפועל את עיקר מלאכת המשכן![יא])? שהוא שם של עצמה, של גבורה. יש משהו בשם מב שמתאים ל"ובכל מאדך" (בם היינו בכל מאדך). חז"ל מפרשים "בכל מאדך" – "בכל ממונך". זה מתאים ל"ויקחו לי תרומה" שלפני "ועשו לי מקדש", צריך לתת את כל הכסף לשם. זה מלמטה, ויש יותר עוצמה בכך שאדם מתנדב ומוסר הכל לקב"ה כדי לבנות את המשכן – אף שלא דוחה שבת ולא דוחה לימוד תשב"ר – מאשר בהשראת השכינה. אצל בצלאל במלאכת המשכן יש עוצמה שאין אחר כך בהשראת השכינה במקדש (וכך לגבי שם אהיה, יש בו כח ועוצמה – להוליד מציאות חדשה בעולם – שאין בשם הוי', שמהוה את העולם תמיד ומתגלה בו כהיה הוה ויהיה כאחד).

מה זה מזכיר? כעת נמצאים בתקופה של בנין המקדש. בית המקדש נחרב – סותר על מנת לבנות – וצריך לבנות מחדש. זה לא שייך רק לשלשת השבועות, בין המצרים, אלא לכל השנה – בנין המקדש הוא לעשות את העולם דירה לו יתברך, תאוות ה' בבריאת העולם. ה' ברא את עולם ב-ב רבתי – ה-ב של "בראשית", תחלת התורה – שהיא רומזת לבית המקדש שלעתיד, הבית הנצחי. זה הדבר הכי כללי – העבודה שלנו יום יום היא לבנות בית מקדש בכל מה שעושים.

כל מה שעושים צריך להיות מלווה בכח של שם אהיה – "אהיה אשר אהיה"[יב] – ולשם כך צריך להקדיש הכל, להגיע לדרגה אמתית של "לשמה", שאדם נותן את הכל לכך. נותן את כל הכחות שלו, את כל הממון שלו, את כל המאד שלו – כל ה"כחות המאדיים" שלו, בלשון רבי אייזיק – הכל לשם השראת השכינה בעולם.

"אין עושין רצונו של מקום" למעליותא – השראת השכינה מלמעלה

כשתבוא השראת השכינה אלה "ימים אשר אין לי בהם חפץ" – כבר מיצינו את ה"יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא". יחסית מלאכת המשכן היא העולם הזה והשראת השכינה היא העולם הבא. מה יותר טוב? כתוב "היום לעשותם ומחר לקבל שכרם", לכל אחד יש מעלה. "יפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא מכל חיי העולם הזה", אבל שם מב הוא עוצמת העולם הזה.

צריך לפרש "אין עושין רצונו של מקום" למעליותא – הכל כל כך טוב, כל כך בסדר, שאין יותר הזדמנות לעשות את רצונו של מקום, לעבוד את ה' בעוצמה של "בכל מאדך", "ימים אשר אין לי בהם חפץ". דווקא בזמן הגלות, שעובדים קשה במסירות נפש, יש מקום ל"בכל מאדך".

לפני הבית השלישי – כמו בבית ראשון, של שלמה המלך – יכולה להיות התדרדרות מכך שיותר מדי טוב. לכן בפרשה השניה יש גם מצב של ירידה, קודם "ואספת דגנך וגו'" והכל בסדר, ואז יכול להיות שלא ישמעו בקול ה' וכו'. הכל שייך לשם עב, המשכה והארה מלמעלה. אם כן, יש כאן ענין מאד עמוק בשם מב ושם עב – מתי בונים בתפלה את בית המקדש, בפרשה הראשונה, עם "ואהבת את הוי' אלהיך בכך לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך". הפרשה השניה היא "והיה אם שמֹע תשמעו" – כאשר תשמעו ("והיה") יקרה כך וכך, ואם יהיה מספיק טוב גם לא תהיה ירידה. כנראה שיש במסירת המאד דרגות – אם היא "עד ולא עד בכלל" תתכן ירידה בפרשה השניה, ועם המסירה היא "עד ועד בכלל", כפי שעכשיו, אחרי גלות ממושכת של אלפיים שנה, אז מובטח שאחר כך השראת השכינה בישראל תהיה נצחית לעולם ועד.

עד כאן החלק הראשון.

ג. שלשה מעמדי השכינה: משכן המדבר, משכן שילה ומקדש שלמה

שלשה מצבים בעמידת הזו"נ – משכן, שילה, בית עולמים

נביא עוד דרוש של האר"י הקדוש, בעל ההילולא של היום: הזכרנו את המשכן – במדבר, ואחר כך עבר לשילה וקבל בסיס של בית, אך היו יריעות, הגג היה עדיין דירת ארעי – ואחר כך, רק בימי דוד ושלמה, זכינו לבית המקדש. מאז כבר אי אפשר להקריב ולבנות מקדש במקום אחר, רק ב"מקום אשר יבחר הוי'".

עד כאן "המקום אשר יבחר הוי'" היה בגדר רדל"א – עד שלא נקנה גרן ארונה המקום לא היה ידוע. כמו שה' לא מגלה לאברהם את המקום בעקדה כך בתורה לא כתוב בפירוש מה המקום של המקדש (רק בסוף מתברר שהוא הוא המקום שהיתה בו העקדה ועוד דברים חשובים) – זה מקום לא מקומי, וכשבונים בו מקדש בעצם בונים בכל העולם, עושים את העולם דירה לו יתברך כתאוות ה' בבריאת העולם.

האריז"ל אומר כלל מאד גדול. בשער מיעוט הירח בעץ חיים יש שבעה מצבים של מעמד השכינה – המלכות, כנסת ישראל – מול קוב"ה, הדכורא. בשער המצוות הוא אומר שלעניננו יש שלשה מצבים – המצב של עם ישראל ושל הקב"ה במדבר בזמן המשכן, המצב של משכן שילה והמצב של בית המקדש בירושלים. כששואלים 'מה המצב?', לפי הקבלה המצב בעולם הוא השתקפות של איך עומדים פרצופי זו"ן אחד ביחס לשני. יש את פרצוף הזכר – קוב"ה, ז"א – ויש את פרצוף הנוקבא, מלכות, כנסת ישראל, והמצב בעולם נקבע לפי היחס ביניהם. שוב, יש שלשה מצבים כלליים – המשכן במדבר, משכן שילה ומקדש שלמה.

מצב השכינה – מצב המודעות הטבעית

בפשטות אומר האר"י שהמצב נמדד לפי המצב בימות החול שלא בזמן התפלה – מאד חשוב, המצב הוא איך שאתה מסתובב ברחוב ביום-יום. בשבת, או כשאתה מתפלל, זה כבר לא המצב במציאות – זה משהו אחר. למה כל כך חשוב שהוא כותב שהמצב הוא בימות החול שלא בזמן התפלה? כי ה' ברא את העולם להיות לו יתברך דירה בתחתונים – הוא ברא את העולם כדי שנגיע למצב של מודעות טבעית אלקית (כפי שאנו קוראים לכך).

המודעות הטבעית, הטבע היהודי, היא דווקא מה שקורה בימות החול שלא בזמן התפלה – כשאתה לא עושה מאמץ מודע של להדבק בה'. מה המצב התמידי שלך? מי אתה? זה נקרא המצב. כל הענין של בית המקדש הוא כדי לתקן את המצב הזה בכל העולם.

ככה נבין את החשיבות של המקדש – המקדש קיים בשביל לתקן את המודעות הטבעית שלנו. כמובן, הוא בא להוציא אותנו ממודעות עצמית, אבל עיקר הפעולה שלו הוא לא בזמן של מודעות אלקית (לאו דווקא בזמן שעובדים את ה' במודע בתוך בית המקדש!) – לא בשבת, או זמן התפלה שהוא כמו שבת. זה כלל מאד גדול מהו המקדש – המקדש הוא בשביל להגיע למצב של טבע יהודי אמתי, מודעות טבעית. לכן האר"י מדגיש שמדובר כאן לא בשבת ולא בזמן התפלה.

זמן המשכן – אחור באחור

בימות החול שלא בזמן התפלה מה המצב בזמן המשכן? המצב לכאורה טוב, יש משכן ומשה רבינו בראש וכל הדור הם דור דעה, אבל האריז"ל אומר שהמצב היה אחור באחור – לא מצב טוב. המצב בזמן המשכן הוא שהז"א והנוקבא עומדים אחור באחור – לא מתחברים אחד לשני, לא מביטים פנים בפנים באהבה וחבה. אחור באחור אומר שהנוקבא מסתכלת למטה, לגשמיות, והזכר מסתכל למעלה, לרוחניות. כמו זוג שהחתן כולו למעלה – לא מסתכל על הכלה שלו כלל, כולו ברוחניות – והכלה כולה בגשמיות. זה מצב של אחור באחור. בזמן המשכן המצב הוא אחור באחור – מצב לא טוב.

משכן שילה – החזרת פנים בפנים עד החזה

מה המצב במשכן שילה, כאשר כבר נכנסים לארץ ישראל ובונים למשכן קירות אבנים בשילה? שם כבר יש החזרת פנים בפנים, אבל רק עד החזה. הנוקבא, שנקראת פרצוף רחל, עומדת רק עד החזה דז"א. שם יש יחוד פנים בפנים, אבל הקומה שלה לא גבוהה כמו הקומה של בעלה – יש עדיין פער קיומי בין הזכר לנקבה, בין הקב"ה אלינו, כנסת ישראל. זה המצב במשכן שילה.

מקדש שלמה – החזרת פנים בפנים בשלמות

מה המצב במקדש שלמה? המקדש הראשון נקרא על שם שלמה, וגם לעולם ועד נקרא על שם שלמה. כתוב שהמשיח צריך להיות כמו דוד המלך, שהוגה בתורה וכופה את עם ישראל ללכת בדרך התורה ונלחם מלחמות ה' ומנצח – כמו דוד המלך. אחר כך הוא בונה מקדש במקומו כמו שלמה בנו. אם כי שכתוב "ראה ביתך דוד", שהמקדש נקרא על שמו כי הכין את החומרים ואת התכנית – הוא הקדיש את כל מאודו וסכן את חייו עוד ועוד עבורו, המקדש הוא ה"בכל מאדך" של דוד – אך שלמה המלך בנה אותו בפועל וזכה לירידת השכינה במשכן.

לכן כתוב שמשיח צריך להיות צאצא גם של דוד וגם של שלמה, ובנשמה שלו צריך להכיל את שניהם. כדי להיות משיח ודאי צריך להגיע לבנין מקדש במקומו – השלב השלישי מבין חמשה. שלשת השלבים הראשונים, כדי להיות משיח ודאי, הם כנגד הנר"נ של מלך המשיח – יכוף כל ישראל, ילחם וינצח, יבנה מקדש. שתי הפעולות הראשונות הן דוד בתוך המשיח, והפעולה השלישית היא דוד ושלמה יחד. הבית נקרא על שם דוד, כי מסר את נפשו להכין את הכל עבור המקדש – כמו שהבעל שם טוב אומר שעיקר המצוה הוא ההכנה (רואים זאת כאן במקדש, המצוה הכי עיקרית בתורה) – אך מי שקיים את המצוה בפועל הוא שלמה.

כתוב שבזמן שלמה "קיימא סיהרא באשלמותא". מסביר האריז"ל – גם נקודה חשובה מאד – ש"קיימא סיהרא באשלמותא" היינו עלית הנוקבא להיות שוה בקומתה לז"א. המיוחד של בית המקדש, של שלמה, הוא "שוין בקומתן" – שוב פנים בפנים, אך לא רק עד החזה אלא עד למעלה. שוב, כשהמצב הוא פנים בפנים הכוונה שכל הזמן זהו המצב – לא בזמן התפלה ולא בשבת, אלא טבע יהודי אמתי קבוע, המודעות הטבעית עליה אנו מדברים כל הזמן.

שלשת המצבים – חש-מל-מל

נמצא שיש מצב של אחור באחור – המשכן במדבר; יש מצב של פנים בפנים, אך רק עד החזה – משכן שילה; יש מצב של פנים בפנים עד למעלה – מקדש שלמה. מבנה של חש-מל-מל – "מל" הוא לשון מול, פנים בפנים. "חש" הוא שקט, שאין תקשורת לגריעותא – אחור באחור, כל אחד מסתכל לכיוון אחר, ואין תקשורת מתוקנת בין בני הזוג. ב"מל" עומדים זה מול זה – הכל סוד ברית מילה – והמצב כבר טוב, אך יש שתי בחינת "מל", עד החזה ועד למעלה. אלה שלשת המצבים.

חנוכת מקדש שלמה – שבע ברכות לרחל ושבע ברכות ללאה

האריז"ל מסביר למה שלמה המלך עשה את חנוכת בית המקדש שלו יד ימים – ז ימים ועוד ז ימים. בדרך כלל חג הוא רק שבעה ימים, למה עשה אותו כפול? הוא אומר שעד החזה זהו כנגד פרצוף רחל ומהחזה ולמעלה זהו מקום פרצוף לאה. כאשר הכל הופך להיות פנים בפנים הם מתייחדים. בכל אופן, החלק העליון עדיין נקרא על שם לאה והחלק השני על שם רחל. כמו שיעקב אבינו מתחתן עם שתיהן ברצף אחד – עשו קודם שבעה ימים של שבע ברכות ללאה ומיד אחר שבעה ימים של שבע ברכות לרחל. כך האריז"ל מסביר, שצריכים שבעה ימים לכבוד לאה – שהיא דווקא החלק העליון – ושבעה ימים לכבוד רחל, החלק התחתון. כאשר מתחברים הכל נקרא על שם רחל, רחל הגדולה, אך יש כאן שני יסודות.

"ליבא לפומא גליא" במדות ובמוחין

כעת נחזור למספר 2120, הגימטריא של כל הפסוק יחד. רחל היא אותיות הדבור ולאה אותיות המחשבה. החזרה של רחל פנים בפנים עד החזה, מצב טוב – עוד לא הכי טוב, אך טוב, על כך אומרים ש'אם טוב זה טוב, אז יותר טוב הוא לא יותר טוב?!' – אומר בנפש שהקול, "הקֹל קול יעקב", מתייחד עם דבור רחל עד החזה. שלכל מה שיש לו ברגש – דווקא חיצוניות הלב – הוא יכול לתת ביטוי באותיות הדבור. אבל עדיין "לבא לפומא לא גליא", פנימיות הלב לא מתגלה בדבור אלא רק במחשבה, פרצוף לאה, כי היא עדיין עומדת אחור באחור. אבל כאשר לאה חוזרת פנים בפנים ושתי בחינות הנוקבא מתחברות הכל יכול לקבל ביטוי בדבור.

"לבא לפומא לא גליא" לא מדבר על מדות הלב, הרגש הגלוי, אלא על "בינה לבא". המחשבה 'מתי יבוא משיח' – עליה כתוב "לבא לפומא לא גליא" – היא בבינה, במחשבה. כאשר לאה חוזרת פנים בפנים אז "לבא לפומא גליא" ואפשר להוציא הכל בדבור – אפשר לגלות את הנסתר גם בעלמא דאתגלייא. זו ה"מצוה לגלות זאת החכמה" של האריז"ל. היה משהו שהיה רק במחשבה וכעת יש מצוה לגלות אותו, ובא הבעל שם טוב ואומר שהתכלית היא "יפוצו מעינותיך חוצה" לגמרי (בלי שום תנאים לגבי הכשרת המקבלים, לא כמו שהיה בזמן האר"י).

אמרנו ש-2120 עולה י"פ רבי וכו', אבל איזו עוד מלה היא 212? יש כאן עשר ספירות של 212, כנגד עשרת כוחות הנפש. 212 שוה דבור – עולם הדבור, עלמא דאתגליא, בחינת רחל. כאשר רחל עולה וכוללת את כל עשר הספירות – עומדת מול הז"א בכל עשר הספירות שלו – זה המצב המושלם של "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", שאת הכל ניתן לגלות בדבור. הכל יכול לצאת מהנקודה הכי פנימית בלב, "בינה לבא", ולבוא לידי ביטוי טוב ושמח בתוך הדבור.

כח השליחות – יחוד קול ודבור

רק נסיים בכך שכל אחד צריך להיות שליח. מהו היחוד של קול-דבור (יחוד מאד חשוב בכתבי האריז"ל)? זהו יחוד יעקב רחל, רק שיש רחל עד החזה ורחל עד הראש. בפיוט של האריז"ל ששרנו – בבית האחרון שהניגון הוא של האריז"ל – כתוב "בדבור ובקלא", וכשיש כזה יחוד אז הכל מתמתק, "מתיקא כדובשא". כשיש יחוד קול ודבור המלים מתוקות כדבש, כך הוא כותב בפיוט.

קול-דבור שוה שליח, שוה שמח. כל מי שרוצה להיות שליח של הרבי – שהוא עצמו שוה דבור[יג] – צריך להיות עם כח ליחד קול ודבור, שהיינו "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם". צריך שהדבור יתחבר עם הקול גם למטה, ברגש, וגם עם המוחין, "פתח פיך ויאירו דבריך". כך "ובא לציון גואל".

שלמות מקדש שלמה

גם לעתיד לבוא המקדש יקרא על שם שלמה – "האלף [גילוי תמידי וטבעי של האלף אורות שניתנו למשה במתן תורה] לך שלמה", "מלך שהשלום שלו", מקדש שלמה. שוב, זה סיהרא באשלמותא. כתוב שהיתה עליה עד דור ה-15, סיהרא באשלמותא, ואז ירידה של 15 דורות עד החורבן, עד יאשיהו ובניו, ויש בדברי הימים עוד 15 דורות עד משיח (שנקרא שם "ענני"). משיח הוא שוב "סיהרא באשלמותא" ומאז לא תהיה ירידה נוספת. משיח הוא בדור ה-15, כמו שלמה המלך.

הרמז האחרון: מקדש שלמה – לא רוצים מקדש כמו השני, וגם המקדש הראשון לא היה מאה אחוז (וזאת מפני שאף על פי שנאמר על שלמה שישב על כסא ה' למלך בכל זאת הוא לא התעצם לגמרי עם פנימיות שמו להיות בבחינת "מלך שהשלום שלו" בעצם), אבל גם המקדש האחרון יקרא מקדש שלמה – שוה 819, מספר של הרבה דברים חשובים, דוד מלך ישראל חי וקים, אחדות פשוטה, הפירמידה של אחד, דעת משה, דעת המכריע, ימות המשיח וכו'.

האריז"ל מדבר על שלשה מצבים – שהקבלנו לחש-מל-מל (כאשר ה"מל" הראשון עדיין אינו שלם) – של משכן, משכן שילה ומקדש שלמה. נתבונן בשנים של שלשת המצבים:

משכן שילה עמד שסט שנים והמקדש עמד 410 שנים. 410 הוא י"פ 41, "ביה הוי' צור עולמים", שהמשולש שלו הוא בית המקדש. שסט הוא 41 פחות – ט"פ 41. רמז יפה בפני עצמו, שמשכן שילה עמד ט"פ אם שנים ומקדש שלמה השלים אותו בעוד אם, "העשירי יהיה קדש להוי'". יש כמה פעמים תופעות כאלה בכתבי האריז"ל, שיש משהו שהוא תשע פעמים וצריך להשלים אותו ב"העשירי יהיה קדש להוי'". יחד הם 19, חוה, "אם כל חי", פעמים אם. המשכן במדבר עמד 40 שנה – כולם יחד הם 1 פחות מ-20 פעמים 41.

יוצא שהמשכן – במדבר ובשילה – עמד סה"כ 409 שנים, שנה אחת פחות מהמקדש, ללמד שהמקדש הוא סוד הוספת הכולל לשני המצבים שקדמו לו (והסימן: "אחת שאלתי מאת ה' אותה אבקש שבתי בבית ה' כל ימי חיי וגו'" – דוד המלך לא ידע עדיין כמה זמן יעמוד בית המקדש, הוא דמה שיעמוד לנצח, אך הוא בקש לפי העבר או שמא נאמר כהמשך של העבר, "אחת" שנים. למעשה המקדש עמד כמנין "בזאת יבא אהרן" שנים כנודע).

כל השנים יחד הם 819[יד], מקדש שלמה וכו' – הוא בעצם כולל את כל שלשת השלבים. ה"מל" שבסוף, ההמתקה, כולל את השלבים שלפניו, שהם הקדמות נצרכות כדי להגיע לתכלית.

עד כאן. לחיים לחיים. שיבנה בית המקדש, כעת הכי טוב לשיר "שיבנה בית המקדש". לחיים לחיים.

ד. רמזי "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" (השלמות)

רמזי גימטריא של כל הפסוק

כל הפסוק "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" במספר קטן (כבר ראינו שמחשבים את ראשי התבות של הפסוק במספר קטן) = 77 = מגדל במספר הכרחי. "מגדל" הוא כינוי של בית המקדש (הלעומת-זה של מגדל בבל כנודע). צריכים לעשות מגדל לה'. מגדל = עז (והם שני מזלות כנודע, "נצר חסד... ונקה"), סוד "מגדל עז שם הוי' בו ירוץ צדיק ונשגב". והנה ידוע שעז במספר סדורי = חדוה, וכן כל הפסוק "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" = חדוה במספר קטן אחרון (של כל תבה) – הכל בסוד "עז וחדוה במקֹמו" ("עז וחדוה במקמו" = 294 = 7 פעמים מב, כוונת בצלאל במלאכת המשכן. והוא סוד "אין מלך בלא עם"), "מקֹמו" היינו "המקום אשר יבחר ה' לשכן שמו שם", מקום המקדש. עז-חדוה = 100, שלמות של יפ"י – "מציון מכלל יפי אלהים הופיע", "כלילת יפי משוש כל הארץ".

אם נחבר את המספר ההכרחי של "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" (2120) למספר הקטן שלו (77) נקבל 2197 = 13 בחזקת 3 – אחד פעמים אחד פעמים אחד, כנגד שלשת ה"אחד" של מעשה בראשית: "יום אחד" "מקום אחד" "בשר אחד" (יום מקום בשר = ד פעמים מקום, היינו רמז למקום אשר יבחר הוי' לשכן שמו שם, ששם הגילוי של אחד-אחד-אחד בעש"ן; לגבי "יום" ראה לקמן ברמזי משולשי "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם"), "אחד" בכל אחד משלשת ממדי המציאות, עולם שנה נפש.

נקודת המרכז של התורה

הפסוק "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" הוא בעצם הנקודה המרכזית של כל התורה כולה מבחינת תוכנו וכמבואר לעיל באריכות, והוא עומד בין הדבר הראשון של עשרת הדברות, "אנכי הוי' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים", ובין פסוק היחוד "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד". שלשת הפסוקים יחד עולים 5733 = 7 פעמים 819, מקדש שלמה וכו', שהוא 13 פעמים אמת, אהיה פעמים אהיה! והפלא העולה על כולנה – הערך הממוצע של שלשת הפסוקים הוא 1911 שעולה "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" בחילוף אלב"ם (סוד בצל אל כנ"ל, האלפא-ביתא שבו נברא העולם, חכמת בצלאל) – פהיפ אש [עד כאן = רחל רחל, הקטנה והגדולה כנ"ל] בחסי פיתגכש מכפתב!

[מהפסוק שהיה צריך להתחיל בו את התורה – "החדש הזה לכם ראש חדשים ראשון הוא לכם לחדשי השנה" – שהוא הפסוק ה-1820 (סוד פעמים הוי') בתורה, ועד לפסוק "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" יש "ועשו" (382, חתך הזהב של 1000 כנודע; 382 = יחוד קול ודבור) פסוקים. אם נוסיף לשלשת הפסוקים הנ"ל את פסוק "החדש וגו'" וכן הפסוק הראשון של התורה והפסוק האחרון – "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ" "ולכל היד החזקה ולכל המורא הגדול אשר עשה משה לעיני כל ישראל" יעלה הכל 13690 = 10 פעמים "ורוח אלהים מרחפת על פני המים" ("זה רוחו של מלך המשיח") – 37 (הבל, יחידה) ברבוע, שהוא 117 (9 פעמים 13, מספר הפסוקים של שיר השירים קדש קדשים, ט"פ אהבה) ברבוע עם הכולל, החשבון המדויק של יום חמישי-משיחי של מעשה בראשית. יש כאן 49, ז ברבוע, תבות, ו-200, הרבוע הכפול של י, אותיות. תן לחכם ויחכם עוד.]

בצלאל והמשכן

בצלאל בן אורי בן חור = "נעשה אדם בצלמנו", סוד "צלם אלהים" בחינת צל כנ"ל (אורי וחור היינו אור וצל). "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" ועוד בצלאל בן אורי בן חור = 2808 = אהבה פעמים יראה, שלמות עבודת השי"ת.

צורת הפסוק

ל-21 האותיות של "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" יש צורת משולש, בשני אופנים:

ו

ע  ש

ו  ל  י

מ  ק  ד  ש

ו  ש  כ  נ  ת

י  ב  ת  ו  כ  ם

ו  ע  ש  ו  ל  י

מ  ק  ד  ש  ו

ש  כ  נ  ת

י  ב  ת

ו  כ

ם

בשני המשולשים הפנות הן אותיות יום ("שעשועים יום יום") היות שהאות הששית מההתחלה ומהסוף היא האות י. המשולש הפנימי (של ו אותיות) בעליון = 504 = 9 פעמים יום.

המשולש הפנימי בתחתון = 476 = רחל רחל (הקטנה והגדולה כנ"ל).

טט האותיות (הפנות והמשולש הפנימי) של העליון והתחתון = 1092 = מב פעמים הוי', סוד מב האזכרות של שם הוי' ב"ה בתפילין, סוד "ומי כעמך כישראל גוי אחד בארץ" שבתפילין של מארי עלמא, והיינו סוד שם מב של מלאכת המשכן, כוונת בצלאל, ושם הוי' של השראת השכינה בישראל (= "גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך" כנודע).

במשולש העליון, ג הפנות של ג-ג אותיות = 854 = "יברכך הוי' וישמרך", כמו דילוג האותיות בתוך הפסוק עצמו, שעולה מקדש משכן כנ"ל! שאר האותיות = 1266 = 6 צירופי "יאר", התבה שבאה לאחר "יברכך הוי' וישמרך" בברכת כהנים.

במשולש התחתון, ג הפנות של ג-ג אותיות = 228 = ברוך. 854 ו-228 = 1082 = 2 פעמים ישראל (הערך הממוצע של שני המספרים). והנה, אחרי "יברכך הוי' וישמרך" בברכת כהנים בא: "יאר הוי' פניו אליך ויחנך. ישא הוי' פניו אליך [וישם לך שלום]" = 1082!

ועוד, הערך הממוצע של שתי הברכות האחרונות של ברכת כהנים – "יאר הוי' פניו אליך ויחנך. ישא הוי' פניו אליך וישם לך שלום" = 932 = "ודברת בם" "לדבר בם", סוד בם בם הנ"ל (פד – ר"ת "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם").

הערך הממוצע של כל שלש הברכות של ברכת כהנים = 906 = מלאכת המשכן (= השראת השכינה)!