בע"ה

כ"ה מנחם-אב ע"ה – כפ"ח

ברית ברוך-שניאור-זלמן שי' ויסגלס

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. יום הלידה ויום הברית

נגנו ניגונים שחוברו לכבוד המשפחה (לאמא, לזוג, לכל הנכדים – עד ניגון מהיום לכבוד הברית).

יג דורות מרבי אליהו בעל שם

לחיים לחיים ומזל טוב. בהשגחה פרטית הגענו עד כ"ה מנחם-אב, אם כי הלידה של הרך הנימול – ברוך שניאור זלמן שי' – היתה ביום האחרון של חדש תמוז, כ"ט תמוז. שמענו קודם מאבא של הרך הנימול שכ"ט תמוז הוא היארצייט של רש"י הקדוש וגם של רבי אליהו בעל שם. יש את רבי אליהו בעל שם, רבי יואל בעל שם, רבי אדם בעל שם ואחר כך מורנו רבי ישראל בעל שם טוב.

כשמתחילים לספור מרבי אליהו בעל שם, שהיה בזמן המהר"ל מפראג, מגיעים לרבי כדור ה-יב. מהבעש"ט הרבי הוא דור התשיעי, ומשלשת ראשי-ראשים הנעלמים הוא ה-יב. אם מוסיפים את מה שהרבי אומר שאו-טו-טו אנחנו הדור העשירי, הדור של המשיח, אז הדור הזה הוא הדור ה-יג – "עשר ידענו, שלש עשר הלא ידענו", שלש עשר הם עם שלשה ראשי-ראשים שלפני גילוי החסידות על ידי הבעל שם טוב.

האבא של הילד חזר במאמר שאברהם אבינו לא מל את עצמו כי חכה למילה הגדולה שנכרתו עליה יג בריתות – יג מדות הרחמים של הקב"ה בכבודו ובעצמו (למעלה מצמצום שם הוי' של התורה) – "גדולה מילה שנכרתו עליה שלש עשרה בריתות יותר מהתורה שנכרתו עליה שלש בריתות". יש כאן רמז יפה, שיש יג דורות מרבי אליהו בעל שם – שההילולא שלו ביום הולדת הרך הנימול – עד לדורו של משיח, הדור שלנו. יג מדות הרחמים, החל מ"אל" וכלה ב"ונקה".

טוב הברית

גם שמענו מיהודה, אבי הבן, שהענין של מילה הוא טוב – "ותרא אותו כי טוב הוא", משה רבינו נולד מהול ונתמלא הבית כולו אורה. האורה היא גילוי העטרה – הוא נולד מהול לגמרי, גם מילה וגם פריעה, ובפריעה יש גילוי העטרה, היינו מה שכל הבית כולו נתמלא אורה. "אמרו צדיק כי טוב", "וירא אלהים את האור כי טוב", "ותרא אותו כי טוב הוא" – כל ה"כי טוב" הללו נדרשים בגזרה שוה.

יש רמז יפה של טוב בברית מילה. טוב הוא מספר ראשוני, 17, רומז לגילו של יוסף הצדיק שהוא-הוא סוד ברית המילה, "בן שבע עשרה שנה", שאז הוא עמד בנסיון של ברית המילה וקדש את עצמו, ומאז נקרא צדיק. גם צדיק כפולה של 17, ברית עולה ג"פ צדיק – לו פעמים 17 וגם מילה עולה ה"פ 17. כל המלים האלה הן כפולות של טוב. הכל שייך ל"והיטיבך", הגילוי של לעתיד לבוא, כפי ששמענו, וגם קשור לגילוי יג מדות הרחמים.

סוד המילה – יום השמיני ויום ה-הוי'

לפני יג מדות הרחמים יש שני שמות הוי', "הוי' הוי'" ש"פסיק טעמא בגוויהו". שם הוי' הוא מדת הרחמים – רחמים לפני שאדם חוטא ורחמים אחרי שאדם חוטא וחוזר בתשובה. לכן יש "פסיק טעמא" – החסרון של החטא – אך אחרי ששב יש לו אותו שם הוי', אותם רחמים, ואף ביתר שאת שהרי "במקום שבע"ת עומדין אין צ"ג יכולים לעמוד". דווקא על ידי "הוי' הוי'", השם הראשון והשני, באים ל-יג מדות הרחמים. יש קשר בין שם הוי' לברית של היום, שהיא בהשגח"פ נדחית.

בתורה כתוב "ביום השמיני ימול בשר ערלתו", אבל אם סופרים את הימים עד לברית המילה – זמן הברית היה מאד מדויק, למי שחי את השבועות האלה, מיום ליום מתי הברית הכי מוקדם שאפשר לפי הפסק – יוצא שהיום הוא יום ה-כו ללידה. במקום "ביום השמיני ימול בשר ערלתו" 'ביום העשרים וששה ימול בשר ערלתו' (ידוע הרמז מר"א אבולעפיא שעשרים וששה = כתר [=עשרים] תורה [=וששה]). בהגשח"פ הברית הוקבעה ליום ה-הוי' ללידה, שייך למדת הרחמים.

עוד יותר: למה באמת התורה קובעת את הברית ליום השמיני? כתוב שאחרי ברית המילה הילד, שהוא קטן, כבר יכול לעשות חשבון של מספר קטן. האריז"ל אומר שמספר קטן שייך לנער, מט"ט, לנערים אין ראש למספר גדול ולכן עושים מספר קטן. שם הוי' במספר קטן (של אותיות)? אהוה (כי רק ה-י מצטמצמת ל-1) – שם ה-טוב, "אמרו צדיק כי טוב" וכו' כנ"ל. אבל אם עושים 'מספר קטן אחרון', של כל המלה, הוי' עולה 8. עד ברית המילה, ועד בכלל, התינוק יכול לעשות רק את החשבון הזה, מספר קטן אחרון... לכן התורה קבעה "וביום השמיני ימול בשר ערלתו", כדי לעורר את שם הוי', שם הרחמים, שבמספר קטן אחרון עולה 8. כנראה התינוק שלנו לא סתם – לא מספר קטן אחרון ואפילו לא מספר קטן רגיל, יש לו מספר גדול – לכן הוא זכה בהשגחה פרטית שברית המילה שלו היא ביום ה-26. זו הקדמה.

ב. סוד הקול (השלמה לשיעור "כח המחשבה")

קשר הברית ל-כ מנחם-אב

יש עוד מילה חשובה שחשבנו לדבר עליה לפני כמה ימים, בהילולת האבא של הרבי, רבי לוי'ק, כ' מנחם-אב. אז דברנו על סוגיא שלמה של מחלוקת בין רבי לוי'ק לבנו הרבי בענין "מחשבה מועלת", כח המחשבה בהלכה. אמרנו שכל מה שקשור לברית המילה שלנו היום הוא מאד בהשגחה גלויה. יש מאמר החכם ש"אין שמחה כהתרת הספקות" – כל יום היה ספק מתי כבר תהיה הברית. היה יום שהספק הותר, "אין שמחה כהתרת הספקות", והיום הזה בהשגח"פ היה ב-כ' מנחם-אב. לכן גם האבא של הרבי קשור לברית של היום – יום שמחת הידיעה מתי תהיה הברית.

מיום הלידה, כ"ט תמוז, יום ההילולא של ר' לויק, כ' מנחם-אב, הוא יום ה-כא, כמנין שם אהיה, וכן, ועיקר לעניננו, כמנין יהו, שלש האותיות הראשונות של שם הוי' ב"ה. מה שנשאר הוא ה-ה האחרונה של שם הוי', בחינת המעשה בפועל שהושלם היום בברית המילה.

צרוף מחשבה-מעשה וצרוף מחשבה-דבור

שוב, דברנו על "מחשבה מועלת" ודברנו על לבושי הנפש, מחשבה דבור ומעשה. הזכרנו שאצל יהודים, כל מחשבה טובה שיהודי חושב לעשות ונאנס ולא יכול לקיים אז "מחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה". לא עשינו את הגימטריא, אם הקב"ה מצרף מחשבה טובה למעשה הכוונה שמצרף את חשבון המלה מחשבה למלה מעשה (הקב"ה גם עושה גימטריאות) – מה יוצא לו? 770. אם כן, אחד הסודות של 770 (בית משיח, "ומעז יצא מתוק" = י פעמים עז וכו') שאצל יהודים הקב"ה מצרף מחשבה למעשה.

בכל אופן, בין מחשבה למעשה יש דבור באמצע. בתניא אדה"ז כותב כמה פעמים שדבור גם נחשב מעשה, "עקימת שפתיו הוי מעשה", כידוע הרמז ש"עקימת שפתיו הוי מעשה" ר"ת מעשה – מעשה ממש. מה קורה כשמצרפים מחשבה לדבור? עיקר האדם הוא כח הדבור שלו, שעל שם כך הוא נקרא "מדבר", אך אין דבור (בעל משמעות) בלא מחשבה שקדמה לו, וידוע הכלל שהסבה תמיד גדולה מהמסובב. כשמצרפים את המחשבה ישר למעשה, כמו שכתוב אצל הקב"ה, יוצא 770. מה קורה בחבור מחשבה-דבור? קשור בהשגחה פרטית לשם הרך הנמול – יוצא 567, שניאור.

השם שניאור, השם הראשון והמקורי של אדמו"ר הזקן. הזכירו הרבה דברים, אבל לא הסבירו למה הוסיפו את השם ברוך (בחתונה בה בשל שם המחותן הוסיפו שם)? כי הוא אביו של אדמו"ר הזקן. יש בשם הזה יחוד של אבא ובן, "כבד את אביך" (היחוד של הבן והאב, על ידי קיום מצות כבוד אב, מוסיף 'כובד משקל' לאב, כמבואר במ"א). זה המקור של ברוך-שניאור-זלמן.

"יעקב איש תם ישב אהלים" – מייחד המחשבה (אהל לאה) והדבור (אהל רחל)

שוב, השם העיקרי הוא שניאור, והוא השם שהבעש"ט דרש כאשר נולד אדה"ז – אמר שנולד שניאור, שיאחד את שני האורות של התורה, אור הנגלה ואור הנסתר. אם מחשבה-דבור עולה שניאור, זאת אומרת ששני האורות הם האור של המחשבה והאור של הדבור. מה ההבדל בין אור המחשבה לאור הדבור? כתוב ש"יעקב איש תם ישב אהלים" – על שם אהלה של לאה אמנו (לאה אותיות אהל, היא האהל הראשון-המקורי של יעקב אבינו) ואהלה של רחל אמנו שעתיד לשאת לנשים – וידוע הרמז ששני אהלים היינו "אור המאיר לעצמו" ו"אור המאיר לזולתו". אור הנגלה של שניאור הוא אור המאיר לזולתו. רוצים שבסוף גם פנימיות התורה תגיע לזולת, אך ברגע שהאור מכוון החוצה הוא נגלה, "אור המאיר לזולתו". נסתר הוא "אור המאיר לעצמו".

זה גם היחס בין מחשבה לדבור – מחשבה היא "אור המאיר לעצמו" ודבור "אור המאיר לזולתו". כמו שאמרנו, "אור המאיר לזולתו" הוא לא רק נגלה, פשט, אלא גם רזין דאורייתא (כמו בשלחן ערוך של אדה"ז שכולו חסידות) – ברגע שהכל מכוון להאיר החוצה. רוצים שהכל יהיה נגלה, הכל יבוא בדבור, לכן המנהיג נקרא "דבּר", "דבר אחד לדור ולא שני דברים לדור", שהכל הוא מוציא לאור בדבור, ובכך שולט במציאות החיצוניות (תכלית כוונת בריאת העולמות ובריאת האדם – "פרו ורבו ומלאו... וכבשה ורדו...") – "באשר דבר מלך שלטון". בכל אופן, שניאור רומז באופן מובהק ליחוד של מחשבה ודבור – אור המאיר לעצמו ואור המאיר לזולתו.

סוד הקול הפשוט – יחוד המחשבה והדבור

מה שרצינו להוסיף, וגם קשור לטוב – הטוב של הברית ושל המילה – הוא שבין המחשבה לדבור (וממילא גם בין המחשבה למעשה) יש עוד משהו, שנקרא "קול". יש הרבה מאד בקבלה על סוד הקול (ידוע שקבלה אותיות בקֹלה – "כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקֹלה"), בכתבי האריז"ל במיוחד מדובר רבות על יחוד קול-דבור. אי אפשר לדבר בלי קול (היום ידוע שעיקר זיהוי האדם, המדבר, הוא בקולו, שרש ופנימיות הדבור, יותר אפילו מאשר בטביעת אצבעות, השייכת לכח המעשה שבו, וכמו שיתבאר).

בסידור עם דא"ח של אדמו"ר הזקן יש שני דרושים שנחשבים לדרושים העמוקים ביותר – כוונת המקוה לפי הבעל שם טוב וכוונת השופר לפי הבעל שם טוב. יש בין שני הדרושים מכנה משותף, ששניהם מדברים על כב אותיות התורה ועל כך שיש לפניהן עוד אות, א פשוטה, סוד הקול הפשוט שלפני ה-א של אלף-בית. זהו עיקר כוונת השופר, שבתקיעה מוציאים את הקול הפשוט, ה-א שלפני ה-א – "לפני אחד מה אתה סופר", "חד ולא בחושבן" שלפני 1 (כמו סוד המספר 11 שהרבי מאד אהב לדרוש, שיש 1 עוד לפני 1 המנוי). זה סוד ה-טוב ובנקודה אחת זו כוונת השופר וגם כוונת המקוה לפי החסידות – לגלות את הקול המהדהד, הפשוט, הקול של מתן תורה.

הקול הוא בין המחשבה לדבור. בעצם קול הוא כח – כח שמוציא ממחשבה לדבור. אמרנו שמחשבה בפני עצמה היא "אור המאיר לעצמו", כח מופנם, וצריך כח שישנה את הכיוון. אומרים שקול הוא קו ל... – כמו שה' עשה צמצום ומקום פנוי ו"אז יבקע כשחר אורך", ה' המשיך קו אור לתוך חלל הצמצום, על מנת שסביב הקו הזה יאצלו ויבראו ויווצרו וייעשו כל העולמות. הקו הזה הוא הקול – קו ל..., קו עם יעד מסוים (נשים לב שקול = חיים חיים, ועל כן מתאים שירמוז לקו לחיים = צדיק). גם קול הוא כפולת טוב. כמה טוב יש ב-קול? ח"פ טוב. המלה קול, 136, היא גם משולש בחכמת החשבון – משולש 16, כל המספרים מ-1 עד 16, ששוה ח"פ 17, ח"פ טוב.

קשר הרך הנימול והקול

לרך הנמול יש קשר מיוחד לסוד הקול: ידוע שפרק ה"קול" בתנ"ך (שבו הריכוז הגדול ביותר של המלה "קול") הוא פרק כט בתהלים, שבו ז קולות (כל קול הוא "קול הוי'"[ב] = "אנכי אנכי") של מתן תורה, שהם כנגד ז הספירות מחסד עד מלכות. והנה, הקול הרביעי, הקול של ספירת הנצח (מדת משה רבינו בז"ת), הוא "קול הוי' שבר ארזים" = ברוך שניאור זלמן, שם הרך הנמול. והנה, פלא – שלשת הקולות הראשונים (שכנגד חג"ת, כנגד "האבות הן הן המרכבה"), "קול הוי' על המים... קול הוי' בכח קול הוי' בהדר" = "קול הוי' שבר ארזים" = ברוך שניאור זלמן!

סוד הקול – יעקב אבינו

נמצא שיש לנו כעת התבוננות כזו: תמיד מדברים על מחשבה-דבור-מעשה, כנגד עולמות בי"ע וכנגד עוד דברים רבים בקבלה, אבל אי אפשר להוציא דבור בלי הקול. הקול קובע ברכה לעצמו, יש יחוד קול ודבור.

מי הדמות של הקול בתורה? הבחיר שבאבות, יעקב אבינו, "הקֹל קול יעקב" – יעקב מזוהה עם הקול. יש קֹל חסר, קול של תפלה, ויש קול מלא, קול של תורה – יעקב הוא עמוד התורה (רק שצריך ללכת מבית הכנסת לבית המדרש, מעמוד העבודה של יצחק לעמוד התורה של יעקב, והיינו מה שיצחק אמר "הקל קול יעקב"[ג], ודוק).

מי הן מחשבה ודבור בחסידות? כל אחד צריך לדעת – מחשבה היא לאה אמנו ודבור הוא רחל אמנו. "שם הגדֹלה לאה ושם הקטנה רחל" – ה גדולה היא לאה ו-ה קטנה היא רחל, וכתוב בחסידות בכ"ד שלאה היא אותיות המחשבה ורחל היא אותיות הדבור. אבל הנשים הצדקניות זקוקות לבעל, אי אפשר להוליד בלי בעל. הבעל של שתיהן הוא יעקב, שהוא הקול.

יחוד קול-דבור ויחוד קול-מחשבה

בדרך כלל אומרים שהיחוד הוא של קול ודבור, לכן האריז"ל אומר בפירוש שהוא יחוד יעקב ורחל – רחל היא אותיות הדבור. כשאין יחוד כתוב "כרחל לפני גזזיה נאלמה", היא נעשית אילמת. אין לה את יעקב אבינו והיא מבכה "כי איננו", שיעקב איננו, והיא נאלמת בגלות. כשיש יחוד יעקב-רחל זהו יחוד קול ודבור. כל מה שמדברים כעת שייך לקשר בין ברית מילה לסוד הקול – תיקון הקול הוא סוד ברית המילה (אחרי הברית קול התינוק משתנה למעליותא, זה כבר קול יהודי הבוקע רקיעים). זיווג קול-דבור הוא זיווג יעקב ורחל, ואז נולדים ילדי רחל – יוסף ובנימין (בנימין הוא הוא "קול הוי'". בפרט הוא "קול הוי'" האחרון מבין שבעת הקולות של מתן תורה, קול המלכות, סוד שם ב"ן כנודע – "קול הוי' יחולל אילות". יוסף, היסוד, הוא סוד "קול הוי' יחיל מדבר" המקבל מ"קול הוי' בהדר", וד"ל).

אך רוב הבנים נולדו לא מרחל אלא מלאה, שהיא אותיות המחשבה. כתוב שלאה יותר גדולה מבעלה, כבר בעלמא דין היא בבחינת "אשת חיל עטרת בעלה". אם יש מחשבה-קול-דבור-מעשה, שהקול בין מחשבה לדבור, בין לאה ורחל, אז כדי שהקול-יעקב יזדווג עם לאה הוא צריך קודם כל להפוך כיוון – קו ל... טבעי ליעקב להזדווג עם רחל, קול ודבור, אותה הוא אוהב. אבל כדי להזדווג עם לאה – ממנה באים רוב הילדים, וממנה גם המשיח מיהודה וגם הכהנים ומשה רבינו מלוי – הוא צריך לשנות כיוון, להאיר פנימה ולמעלה.

שוב, הבעל כאן הוא למטה מהאשה – הקול צריך להכנס פנימה ולהזדווג עם המחשבה (והוא סוד "הקֹל" חסר, קול העולה מלמטה למעלה, קול תפלה – בזווגו עם לאה יעקב מתפלל, בזווגו עם רחל יעקב אומר תורה, סוד המשכת אמ"ר כנודע. מכאן נבין את קפידת רחל שהתרעמה על יעקב שלא התפלל עליה, וד"ל). כשהקול מזדווג עם המחשבה זה נותן כח למחשבה גופא לצאת החוצה, להתחבר עם מה שלמטה ממנה – או שהקב"ה מחבר מחשבה למעשה או שהמחשבה משפיעה ומולידה את הדבור. בכל אופן, זווג יעקב ולאה הוא זווג קול פנימי עם אותיות המחשבה. ושוב, לאה היא אותיות המחשבה ורחל אותיות הדבור.

מעשה-עשו

נמצא שיש לנו מחשבה-קול-דבור-מעשה (מחשבה-קול-דבור-מעשה ר"ת "מקדם" – "ויטע הוי' אלהים גן בעדן מקדם וישם שם את האדם אשר יצר", זו ה"קדם" הראשון בתורה. רוח הקדם, המזרח, היא רוחו של יעקב אבינו כנודע, ממנה "אז יבקע [אותיות יעקב] כשחר אורך"). אנחנו יודעים מי היא המחשבה – לאה; יודעים מי הוא קול – יעקב; יודעים מי היא הדבור – רחל; מי הוא המעשה?

קודם היה לנו מחשבה-דבור-מעשה, והכנסנו את הקול כי לא המחשבה ולא הדבור יכולים להרות בלי הקול, בלי הבעל יעקב. מי המעשה לפי זה? שוב, בין לאה ורחל הכנסנו את יעקב. לאה ורחל הן שתי אחיות, הגדולה והקטנה, וביניהן יש יעקב. לפי זה ראוי להיות המעשה אחיו הגדול של יעקב, שנקרא על שם המעשה – עשו. האחות הגדולה למטה מהאחות הקטנה, אבל אצל יעקב ועשו זה מתהפך (כמו שהם התהפכו ברחם אמם). עשו בעצם שואף להיות הכי למטה, כי הוא רוצה את המלכות, את העולם זה. הוא נקרא עשו כי הוא נולד עשוי (=גמור – דוקא לעשו יש כשרון לגמור, כאן למטה בעולם העשיה, מה שהוא מתחיל, ועל יעקב לרשת מעשו כשרון זה ולקיים בעצמו "אין המצוה [המעשית] נקראת אלא על שם גומרה") – עשו לשון מעשה.

למה כל מצוות התורה הן מצוות מעשיות, ואפילו המצוות הפנימיות – התלויות במחשבה ובדבור – הן מצוות מעשיות, כמבואר בחסידות (התלויות בדבור פשיטא, "עקימת שפתיו הוי מעשה", אבל גם התלויות במחשבה צריכות לפעול על בשר הלב, כמו שמדגיש במיוחד הרבי הקודם במאמרים שלו)? למה הרבי אוהב מאד-מאד וחוזר תמיד על הכלל "המעשה הוא העיקר"? כי עיקר העולם הזה הוא תיקון ובירור, לשם כך ה' שם אותנו כאן בעולם הזה, ואת מה-מי צריכים לברר? המעשה הוא עשו. כל המצוות המעשיות, מהנחת תפלין והדלקת נרות שבת קדש – כל מה שיהודי עושה מעשה טוב הוא מברר ומתקן את עשו, שנקרא על שם המעשה.

זה עיקר החידוש של היהודי, שכל הזמן עוסק עם עשו, עם עולם המעשה, עם "אף עשיתיו" – "'אף' הפסיק הענין", "יגרתי מפני האף" כפי שקראנו בפרשה הקודמת. רק ש"יגרתי" הוא גם לשון גיור – הוא יודע לגייר את ה"אף", להוציא את ה"כי ציד בפיו", את רבי עקיבא ורבי מאיר שבפיו של עשו. לכאורה התורה יכלה להיות כולה מופשטת, פילוספיה, אך היא להיפך – כולה מעשה. כל התורה כולה היא בירור של עשו.

תכלית הכל – בירור עשו

אז יש לנו כעת שתי מערכות. מערכת אחת – מחשבה-קול-דבור-מעשה. מערכת שניה כנגדה – לאה-יעקב-רחל-עשו. בתחלה כתוב "ועיני לאה רכות" – למה היא בכתה? היא פחדה שמא היא תפול בגורלו של עשו הרשע, שהיו אומרים שהגדולה לגדול והקטנה לקטן – היא בכתה. בכל אופן, יש דברים בגו במה שהבריות מדברות – יש איזו זיקה בין לאה לעשו. כתוב באר"י שלאה היא התיקון של חוה הראשונה, שבאמת יש לה זיקה לעשו. בזכות הבכי שלה היא נצלה מהגורל הזה. בזכות אבא שלה, שרימה את יעקב, היא נפלה בגורלו של יעקב אבינו.

מה לגבי רחל? גם רחל פוחדת, בשלב יותר מאוחר, שתפול בחלקו של עשו. רש"י מביא בפשש"מ שכאשר ראתה שהיא עקרה חששה שמא יעקב יגרש אותה, ח"ו, והיא תפול בחלקו של עשו. רואים ששתי הנשים האלה, שתי האחיות, פוחדות ליפול בגורלו של עשו. זה לא סתם. יש כאן מערכת שלמה, שעשו שייך לענין, הוא אורב מלמטה, וכדי שנזכה למלך המשיח ומלכות ישראל (מלכות בית דוד = ברוך שניאור זלמן) צריך לברר סופית את עשו. הרבי אומר שעשו כבר מוכן, ורק הבעיה אתנו שאנחנו לא מוכנים – הרבי אומר שהבירורים נגמרו. אבל כל תולדות עם ישראל הן עבור עשו – מתי יהיה כבר מוכן?! בפרשת וישלח יעקב שלח לו מלאכים – אני מוכן למשיח, ומה אתך? – הוא לא היה מוכן, אבל כעת הוא כבר מוכן אומר הרבי. כל תולדות עם ישראל, כל המעשה, הם לבירור "איש ידע ציד איש שדה", להגיע לאותו "מלך לשדה נעבד", גם השדה של הקדושה וגם השדה של עשו (לחבר את שני השדות בסוד "חתך זהב" – שדה שדה = 618, ודוק).

רמזי המערכות

כל זה היה לומר שיש כאן שתי מערכות מאד עיקריות – לאה-יעקב-רחל-עשו לעומת מחשבה-קול-דבור-מעשה. נעשה את חשבון כל מערכת בפני עצמה.

מחשבה-קול-דבור-מעשה שוה 1118 – מספר חשוב-חשוב, "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד", פסוק היחוד שאומריים פעמיים בכל יום תמיד, ערב ובקר. בלי ה-קול אין את היחוד. אמרנו שרק מחשבה-מעשה (770) יוצא מספר שלם ויפה, ומחשבה-דבור (567, שניאור = ז פעמים אנכי, ט ברבוע. במחשבה-דבור יש ט אותיות, נמצא שהערך הממוצע של כל אות = שם סג) גם הזכרנו, אבל אין כאן יחוד מיוחד למחשבה-דבור-מעשה. כשמכניסים את ה-קול מגיעים ל"שמע ישראל וגו'", כפולת שם הוי' – 43 פעמים 26, "גדול הוי'", אלהים פעמים אחד.

המערכת המקבילה – לאה-יעקב-רחל-עשו – שוה גם מספר מיוחד מאד, שכל אחד צריך להכיר מיד, 832. גם כפולת שם הוי' – לב (כבוד) פעמים הוי' – ארץ ישראל. נחלק את ארבעת השמות בארבע ונראה מה ממוצע כל השמות – יצחק, האבא של שני האחים, השווער של שתי הבנות. הכל כאן עולה יצחק-יצחק-יצחק-יצחק, כל הסיפור הזה הוא צחוק אחד גדול. אם אני מחבר את שתי המערכות עולות בטחון פעמים הוי'. שתי מערכות יפהפיות, משהו יוצא מן הכלל. זכינו לכל הדבר הזה בגלל הקול.

ברית מילה ומחית עמלק

נחזור למה שאמרנו, שהקול קשור לברית מילה. יש פסוק אחד בנביא ששוה בדיוק המספר של יג מדות הרחמים. לפי הזהר והאר"י הקדוש יג מדות הרחמים שמתגלות כעת, בברית המילה, מתחילות משם א-ל (אחרי השמות "הוי' הוי'" שאינן במנין ה-יג) – "אל ורחום וחנון ארך אפים ורב חסד ואמת. נצר חסד לאלפים נשא עון ופשע וחטאה ונקה" – שעולה 3210 (היום קוראים לזה ספירה לאחור – 3, 2, 1, 0), שעולה י"פ השגחה (מלה עיקרית שעולה 321, בין היתר).

יש פסוק אחד בנביא ששוה למספר הזה, בספר שמואל, כאשר הקב"ה שלח אל שאול את שמואל בשם ה', לומר לו ללכת להלחם עם עמלק (ההפטרה של שבת זכור). כשמלים את הערלה ופורעים את הפריעה כתוב שמקיימים את מצות מחית זכר עמלק ("זכור את אשר עשה לך עמלק וגו'". ה"זכר" השביעי, החביב, בתורה הוא "המול לכם כל זכר" = 448 = 7 פעמים 8 ברבוע – "וביום השמיני ימול בשר ערלתכם" = חש מל מל, כמבואר סוד מספר זה במקום אחר, ובסוד ירושת ארץ ישראל על ידי כבוש-חזקה. "המול לכם כל זכר" עם המילוי ומילוי המילוי, סוד חש מל מל כנודע = 8, ימי מילה, פעמים ברית מילה!). זו אחת הכוונות של ברית מילה.

"הנה שמֹע מזבח טוב"

ה' צוה את שאול להלחם מלחמה זו עד חרמה, רק שהוא לא שמע בקול ה' – הציל את הצאן, הציל את אגג מלך עמלק עצמו, ממנו יצא המן הרשע כידוע בחז"ל. הפסוק העיקרי, שכולנו צריכים לזכור אותו ולקחת אותו ללב, הוא הפסוק "ויאמר שמואל החפץ להוי' בעֹלות וזבחים כשמֹע בקול הוי' הנה שמֹע מזבח טוב להקשיב מחלב אילים". הפסוק הזה הוא הפסוק בנביא ששוה ל-יג מדות הרחמים. יש בפסוק הזה 16 מילים, כמו ב-יג מדות הרחמים (היות שיש שם שלש מדות בעלות שתי מלים – "ורב חסד" "נצר חסד" "נשא עון"). מספר האותיות שונה (ב-יג מדות הרחמים יש 59 אותיות ואילו בפסוק זה יש 70 אותיות), אבל מספר המילים זהה ועיקר החבור הוא בשל הגימטריא הזהה (3210).

המלים העיקריות בפסוק הזה, עיקר התוכן, הן "הנה שמֹע מזבח טוב" – ה' רוצה קבלת עול מלכות שמים, שנשמע בקולו, ואם לא איננו רוצה את המתנות שלנו, את הזבחים שלנו. הוא לא צריך את בית המקדש ועבודתו – רוצה רק שנשמע בקולו. גם חסיד צריך לדעת את מוסר ההשכל הזה – צריך לשמוע בקול הרבי, לא צריך זבחים ועולות. כל הזבחים יכולים להיות הפגם הכי גדול, שאדם במקום לשמוע מביא זבחים. קודם כל, בביטוי העיקרי כאן – "הנה שמע מזבח טוב" – מופיעה המלה טוב, שאנחנו מחפשים, ו-זבח גם שוה טוב (הפסוק מדגיש את המושג זבח פעמיים – "החפץ להוי' בעֹלות וזבחים... הנה שמע מזבח טוב...). זבח-טוב היינו משוואה – זבח = טוב. רואים ששני דברים שוים אותו דבר, אבל אחד טוב ואחד לא טוב, "את זה לעֻמת זה עשה האלהים" – ה"שמֹע" הוא ה"טוב" וה"זבח" (ששוה טוב) אינו טוב אם הוא על חשבון ה"שמע".

נחשב רק את ארבע המלים האלה ונראה כמה מכוון – "הנה שמע מזבח טוב" (יש פעמיים שמֹע בפסוק – "כשמע בקול הוי'" ו"הנה שמע מזבח טוב"), יג אותיות (עוד רמז ל-יג מדות הרחמים) – שוה 544. קודם שמענו מיהודה שטוב היינו משיח, ימות המשיח, טוב הנראה והנגלה. כל הביטוי שוה לב פעמים טוב, "רחמנא לבא בעי", והלב הטוב הוא לב שמקשיב – "להקשיב מחלב אילים", להקשיב לקול ה'. שוב, קול עולה ח"פ טוב, כל הביטוי עולה לב פעמים טוב (וכתוב בו טוב ו-זבח שעולה טוב), נמצא שהערך הממוצע של כל תבה = קול ("הנה שמע מזבח טוב" = קול קול קול קול)!.

"הנה שמע מזבח טוב להקשיב מחלב אילים" (ז מילים) – סיום הפסוק שהוא משפט שלם (אחרי סימן השאלה "החפץ להוי' וגו'" המסקנה היא "הנה שמע וגו'") – שוה מספר שמתחלק בשבע (ממוצע כל מלה), ז"פ 166, שם קדוש בקבלה, שם קסו, אחורי שם סג (שם של בינה, של הקשבה, של שמיעה). לעניננו מספר זה, הערך הממוצע של שבע המלים, הוא כה מנחם-אב, כוונה מיוחדת לכבוד היום הזה, שבהשגח"פ ברית המילה שלנו היום חלה בו (והוא עולה "עליון", כינוי לקב"ה שגם רומז לקבלת על מלכות שמים, תבה שמופיעה 8 פעמים בתורה, כנגד 8 ימי מילה).

יש עוד הרבה רמזים בפסוק הזה, אבל נקוה שדי למבין מדוע אומרים את דברי המוסר האלה...

ג. השפע חיים מצאנז-קלוזינבורג: "בך חותמין" – דור בעלי תשובה בעקבתא דמשיחא

עוד השגחה פרטית מאד יפה, בה נסיים: אתמול מישהו הביא לי כמה ספרים של ה"שפע חיים" מצאנז-קלויזנבורג. הוא כתב הרבה ספרים, אמר הרבה דברי תורה – יצא לי כבחור להיות אצלו כמה פעמים, לא שהבנתי משהו... אבל קבלתי הרבה אוירה של קדש. היות שבהשגחה פרטית הגיעו הספרים פתחתי אותם לראות משהו, ויצא משהו יפה. הספר הוא לפי הפרשות[ד], פתחתי קודם כל בפרשת ראה אבל לא היה שם, אז חשבתי שאולי יש משהו על ברית מילה בפרשת לך לך, אך לא היה משהו על סוף לך לך אלא רק על ההתחלה, והיות ש"נעוץ סופן בתחלתן" גם קשור לברית מילה כפי שנסביר.

הווארט של ר' לייבוש בהרה"ק מצאנז: יהודי – "חלק אלוק" – נמצא בכל מקום

קודם כל הוא מספר סיפור על הבן של הצאנזער-רב, רבי חיים מצאנז – בן קטן, בן יניק וחכים, לייבוש, ילד של"ע נפטר בגיל 7. הרבי מצאנז אמר עליו גדולות ונשגבות מאד. פעם אחת, בשבת פרשת לך לך, השפע חיים ספר סיפור מופלא ביותר. לרבי חיים מצאנז היו מאות ואלפי חסידים, הוא עושה טיש, ופעם בטיש בפרשת לך לך הילד הקטן – לייבוש, שהיה בן שש – יושב לידו. הוא אמר לו לומר דבר תורה, בפני כולם. הילד לא בוש (כשמו לייבוש) ולא חת ומיד התחיל לומר דבר תורה.

הוא אמר "לך לך" – הקב"ה אומר לאברהם אבינו "לך לך" – ומה זה "לך לך"? מהסיפור רואים שלילד יש זיקה גדולה לחב"ד. הוא אמר שכל נשמה היא "חלק אלוה ממעל ממש", והרי הבעש"ט אומר שכאשר אתה תופס בחלק מן העצם אתה תופס בכולו, אז כל יהודי הוא ה' – הוא חלק של ה', והחלק הוא הכל. מה כתוב על הקב"ה בכבודו ובעצמו? ש"לית אתר פנוי מיניה" – אין שום מקום בעולם בלי הקב"ה, הקב"ה נמצא בכל מקום (כמו בדודל'ה של רבי לוי יצחק מברדיטשוב). אם החלק הוא כמו הכל, גם כל יהודי נמצא בכל מקום, כמו שהקב"ה נמצא בכל מקום. מה זה "לך לך"? שלאן שאתה הולך – אתה הולך לעצמך, כי כבר היית שם, אתה מעודך, בעצם, בהיותך יהודי, כמו הקב"ה שנמצא בכל מקום. הקב"ה "לית אתר פנוי מיניה" וגם אתה "לית אתר פנוי מינך", אין שום מקום בלעדיך, ולאן שלא תלך – "לך לך", אתה הולך לעצמך. זה ווארט של ילד בן שש, אותו לייבוש – הפלא ופלא.

יש לומר שהבחינה הזו של "לך לך", שיהודי הוא כמו הקב"ה ש"לית אתר פנוי מיניה", היא סוד גילוי העטרה של ברית מילה. אנחנו אוהבים להשתמש בביטוי 'לא-מקומי' – האור של העטרה, ש"נתמלא הבית כולו אורה" כשמשה נולד מהול, היינו שכיהודי אתה מלך, "והיה הוי' למלך על כל הארץ", כל הארץ מלאה את עצמותו יתברך וגם עצמותך כיהודי נמצאת בכל מקום. אם תדע זאת, ותלך לעצמך, כך תגלה את מלכות ה' ואת מלכותך, מלכות ישראל, ותקיים "שום תשים עליך מלך", "'שום' לעילא 'תשים' לתתא".

אברהם בעל תשובה ואילו יצחק ויעקב קדושים מרחם

עד כאן הסיפור של לייבוש בנו של הצאנזר. אחר כך ממשיך בעל השפע חיים ואומר דבר כזה: כתוב "והיה ברכה" – גם בתחלת פרשת "לך לך" – ומכאן לומדים חז"ל, ורש"י מביא בפשש"מ, ש"בך חותמין", שרק באברהם חותמים את הברכה הראשונה של שמו"ע. מזכירים את כל האבות – "אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב" –  כפי שרמוז גם בפסוק ("ואעשך לגוי גדול ואברכך ואגדלה שמך") אך רק "בך חותמין" ("והיה ברכה"), "ברוך אתה הוי' מגן אברהם", משהו מיוחד לאברהם אבינו.

מסביר השפע חיים את ההבדל בין אברהם אבינו ליצחק אבינו ויעקב אבינו – מצד אחד אברהם הוא הראשון, "הכל הולך אחר הפתיחה", והוא "הגדול בענקים", ה"חד אריך" (חסד, שהוא גם הכי גדול, גדולה היינו חסד, כמ"ש "לך הוי' הגדלה וגו'"), אך מאידך יעקב אבינו הוא ה"בחיר שבאבות". מה ההבדל בין אברהם ליצחק ויעקב? כאן הוא אומר דבר שקשור לברית מילה ממש, בפשוטו. בברכה שברכו קודם, על המילה, כתוב "אשר קדש ידיד מבטן". ה"ידיד מבטן" הוא יצחק אבינו, שקדוש מבטן. גם יעקב אבינו קדוש מבטן. איך יודעים? אומר השפע חיים, כי כתוב "ויתרוצצו הבנים בקרבה" וכל אחד מפרכס לצאת במקומו – יעקב מפרכס לצאת כשעוברים ליד בית כנסת, הוא מבורר. בתוך הבטן של רבקה קרה בירור בין שני האחים, אחד נמשך לקדושה והשני להיפך הקדושה. פשיטא שיעקב בתוך הבטן הוא כבר קדוש.

מה כתוב על אברהם אבינו? יצחק הוא קדוש מבטן וגם יעקב קדוש מבטן. אך אברהם אבינו אינו קדוש מבטן. יש מחלוקת בגמרא מתי הכיר את בוראו – בגיל שלש או בגיל מח (הרמב"ם משום מה מביא גיל 40, "לא כמאן"). זאת אומרת שאברהם אבינו הוא בגדר בעל תשובה, כך אומר השפע חיים – כשנולד לא הכיר את ה', ואחר כך עבד קשה בחייו, חקר עמוק-עמוק, עד שמצא והתגלה לו בעל הבירה. זה לא פשוט – בחינה של בעל תשובה.

"בך חותמין" – דור בעלי תשובה בעקבתא דמשיחא

מה פירוש "בך חותמין"? אומר השפע חיים שחותמים באברהם לומר ש"במקום שבעלי תשובה עומדין אין צדיקים גדולים יכולים לעמוד". כל האבות קדושים, אנחנו מתייחסים לכולם ויש לנו המדות של כולם – מדות יצחק ויעקב שקדושים מרחם, אבל העיקר הוא ש"בך חותמין". הוא מסביר שב"עקבתא דמשיחא" – המשך פרשת עקב, ממנה מגיעים ל"ראה אנכי" (מעקבתא דמשיחא מתגלה אור המשיח, אור העצמות, וכידוע שעקב-ראה הוא סוד חש-מל) – מי שגדול בישראל, או איך שאנחנו אומרים מי שישתלט על המדינה, היינו בעלי תשובה, אברהם. לכן כתוב "בך חותמין", חתימת הדורות, חתימת הגלות (סוף הגלות ותחלת הגאולה).

על כל זה הוא מביא פסוק, שהוא בעצם הפסוק הראשון של נבואת ירמיהו הנביא, אחרי כמה פסוקי הקדמה בהם הוא מתאר את הרקע. הפסוק הראשון של נבואת ירמיהו, נביא החורבן – שכתוב באר"י שמכל הנביאים הוא הכי דומה למשה רבינו, גלגול שלו, וכמו שמשה רבינו סרב לקבל את השליחות ואמר "שלח נא ביד תשלח" כך ירמיהו סרב יותר מכולם לשליחות הקשה שלא רצה בה – בו אומר ה' לירמיהו "בטרם [המלה הראשונה של נבואת ירמיהו] אצרך בבטן ידעתיך ובטרם תצא מרחם הקדשתיך נביא לגוים נתתיך". זה הפסוק החמישי בספר ירמיהו, אבל הוא בעצם הפסוק הראשון של נבואת ירמיהו. השפע חיים דורש את הפסוק הזה על אלה שקדושים מבטן – יצחק ויעקב – ואילו אברהם אינו כך.

שנות הכרת ה' של האבות

בתור מאמר מוסגר: ידוע שחז"ל דורשים את הגילאים המצורפים של האבות (קעה, קפ, קמז), ששנות חייהם עולות 502, סוד "כימי השמים על הארץ", ואצלנו זו גימטריא של הרבה דברים יפים (החל מ"שכינה ביניהם"). הוא מדגיש שאברהם אבינו הוא בעצם בעל תשובה, ולפי ריש לקיש (הבעל תשובה) – שאנו מאד אוהבים אותו ומזדהים אתו – הוא הכיר את בוראו בגיל 3. לכן לכאורה צריך לעשות חשבון קצת אחר, רק בגילאים שהכירו את ה' – קעב ("עקב שמע אברהם בקלי", כדרשת ריש לקיש), קפ, קמז – שעולה 499, שם קדוש (לכאורה אפילו יותר יפה מ-502), שם צבאות מהשמות שאינם נמחקים. זהו שם קדוש של ה', וגם שם של עם ישראל – "צבאות הוי'" – שהוא שנות האבות מאז שהכירו את הקב"ה. עד כאן מאמר מוסגר – ווארט יפה.

שלשת האבות בפסוק פתיחת נבואת ירמיהו

נחזור לענין: השפע חיים אומר שהפסוק הזה, "בטרם אצרך בבטן ידעתיך ובטרם תצא מרחם הקדשתיך וגו'", הולך על יצחק ויעקב. מה שאין כן אברהם שהוא בעל תשובה, והמשיח בא בעיקר בשביל בעלי תשובה (עד כדי כך שאם יש כבר צדיקים באותו דור הוא חייב להחזיר אותם בתשובה – "לאתבא צדיקיא בתיובתא") – תקופה של בעלי תשובה, כפסק הרמב"ם שבסוף גלותן סוף ישראל לעשות תשובה ומיד הן נגאלין.

אך כשאנחנו מתבוננים רגע בפסוק הראשון של ירמיהו אפשר בקלי-קלות למצוא בו את שלשת האבות. הפסוק מחולק לשלש, ונתחיל מהסוף כי שם הרמז הכי מובהק. הפסוק רומז לא רק לאלה שהגיעו מהרחם – יש פה שנים מהרחם ואחד לא מהרחם. סוף הפסוק הוא "נביא לגוים נתתיך". איפה כתובה בתורה בפעם הראשונה המלה "נתתיך", ומי נקרא "נביא" ולמי יש קשר "לגוים"? הכל נאמר באברהם אבינו. אברהם נקרא נביא בתורה (משא"כ ביצחק ויעקב), "כי נביא הוא" (זו ההופעה הראשונה של המלה "נביא" בתורה), ובו נאמר "אב המון גוים נתתיך" (זה ה"נתתיך" הראשון בתורה), פסוק שנאמר בתחלת פרשת ברית מילה ששייכת לנו. "הכל הולך אחר הפתיחה". אצל אברהם כתוב "אב המון גוים נתתיך" וכאן כתוב "נביא לגוים נתתיך" – לא יכול להיות רמז יותר ברור מכך שהחלק הזה הולך על אברהם אבינו, ושם לא כתוב "בבטן" או "מרחם".

דרך אגב, יש כאן משהו יפהפה בפירוש המלבי"ם. בכל התנ"ך קוראים למקום התפתחות העובר באם "בטן" או "רחם". מה ההבדל בין בטן לרחם לגבי העובר? הוא אומר שהמקום בו מתפתח הולד נקרא בטן (לא רחם), ואילו רחם הוא אותו מקום שסופו להוליד את הולד, להוציא אותו החוצה. יש משהו ברחם שהוא 'הכנה' ללידה. בטן הוא מקום יצירת הולד ואילו רחם הוא כבר כמו בשורה שהיצור הזה עתיד לצאת לאור עולם – הוא נותן לו שליחות לחיים. הרחם היא הנותנת שליחות לעובר לצאת לאור עולם. כתוב "ידי נשים רחמניות בשלו ילדיהן" – בשלו והכינו אותם לשליחות, אשה רחמנית עם רחם חמה שמכינה את הילד לשליחות בחיים (הרחם לא כדי להשאר שם, אלא כדי להכין לשליחות – לצאת לאור עולם ולהפוך את העולם, להביא משיח).

נחזור לפסוק: כתוב "בטרם אצרך בבטן ידעתיך" – יצירת הולד בבטן עם הפועל "ידעתיך" – ואחר כך "ובטרם תצא מרחם [אסמכתת המלבי"ם, שרחם הוא מהמקום ממנו יוצאים] הקדשתיך", עם הפועל הקדשתיך. "ידעתיך" רומז להאמור במשה רבינו "ידעתיך בשם", ו"הקדשתיך" היינו נתתי לך שליחות, הקדשתי אותך לכך וכך. אם הסוף הוא אברהם, "נביא לגוים נתתיך", ראוי שהסדר ילך למפרע. "אצרך" לשון יצירה, אליו שייך ליעקב. "אצרך" גם לשון צרה – שני 'צרים' התרוצצו בבטן, "שני גוים בבטנך". למי מתאימה המלה "ידעתיך"? ליעקב – דעת היא הקו האמצעי. "ידעתיך בשם" – מי נתן שם לילד? כתוב ש"אתם נתתם שם לבכורכם [עשו] ואני אתן שם לבכורי [יעקב]". כל המלים "בטרך אצרך בבטן ידעתיך" מתאימות ליעקב. אבל "אשר קדש ידיד מבטן" שייך ליצחק אבינו, "ובטרם תצא מרחם הקדשתיך". יש שני אבות קדושים מרחם ועוד אחד שהוא בעצם העיקר, לכן הפסוק חותם בו – "בך חותמין".

"נביא לגוים" ליהודים ולגוים

רש"י מביא חז"ל מענין. כתוב "נביא לגוים נתתיך". מי הם הגוים כאן? כשכתוב על אברהם אבינו פעם ראשונה "אב המון גוים נתתיך" הכוונה לכל הגוים. כאן כתוב משהו שמזכיר את ברית המילה של אברהם, "נביא לגוים נתתיך", אך מי הם הגוים כאן על פי חז"ל? חז"ל אומרים שהיינו היהודים שעושים מעשי גוים – יהודים עובדי עבודה זרה. ככה רש"י מביא בשם חז"ל. הרי אצל ירמיהו לא רואים שהוא נביא לגוים, לאומות העולם. כל הגוים נבאו גם קצת לאומות העולם, אבל ירמיהו הוא בעיקר נביא החרבן לעם ישראל. מה הם היהודים בדור שלו, שהוא הנביא שלהם? יהודים שמתנהגים כגוים, שקוראים להם כאן 'גוים' – לכן כתוב "נביא לגוים נתתיך". אצל אברהם אבינו לא היו יהודים, כולם היו גוים, וכאן אומר לשון דומה "נביא לגוים נתתיך".

שוב, רואים שהוא מדבר לדרא דעקבתא דמשיחא, הדור שלנו – שצריך להיות כמו אברהם אבינו. האב שלנו, בדור שלנו, הוא אברהם אבינו, כמו שהשפע חיים אומר בדבריו – "בך חותמין" את הגלות, חותמים את הגלות באברהם אבינו (שמדתו מדת החסד, עמוד גמילות חסדים – לא עמוד התורה של יעקב ולא עמוד התפלה של יצחק – וכך כתב אדמו"ר הזקן סמוך להסתלקותו שמשיח יבוא בזכות חסד, "חסד לאברהם", דווקא – חסד שאינו של אמת), לא ביצחק ולא ביעקב, אף שיעקב הוא ה"בחיר שבאבות". חותמים בבעלי תשובה, מי שלא קדוש מרחם, ועל אותו בעל תשובה נאמר "נביא לגוים נתתיך" – גם יהודים שמתנהגים כגוים, האחים שלנו ואנחנו בעצמנו. התכלית של כולנו להיות גוי – "גוי אחד בארץ" – ובינתים יש גוים. מכאן גם קל מאד להבין, שבזכות הצורך שלנו להיות נביאים ליהודים ה'גוים' כך צריכים להיות נביאים כאברהם אבינו לכל גויי הארצות, המהפכה הרביעית שלנו.

תיקון עשו בבכורות יעקב

אם כן, הבאנו היום גם את השפע חיים בסוף, עם הפסוק הראשון של ירמיהו הנביא, והפסוק של שמואל הנביא, "החפץ להוי' בעֹלות וזבחים כשמע בקול הוי' הנה שמע מזבח טוב להקשיב מחלב אילים" ועיקר החידוש היה להכניס את הקול למערכת מחדו"מ – שצריכים קול, גם כדי להפרות את המחשבה וודאי כדי להפרות את הדבור-ההנהגה, וגם לצורך תיקון המעשה צריך קול. הרי יעקב צריך לתקן את עשו.

עוד גימטריא יפה שלא אמרנו – עיקר הכח של האב הוא בבכור שלו. כאשר הקול של יעקב מזדווג עם המחשבה של לאה הראשון שנולד הוא ראובן. כאשר הקול מזדווג עם רחל, יחוד קול-דבור, הבכור שנולד הוא יוסף הצדיק. כאשר מחברים ראובן-יוסף – הבכור הוא עיקר הכח, האון, "כחי וראשית אוני" כתוב בראובן (בכור לאה, ויוסף הוא בכור רחל) – מקבלים 415, מעשה. אמרנו ש"מעשה" הוא עשו, סימן שדווקא שני הבכורות האלה הם עיקר התולדה של יעקב שבאה לתקן את עשו.

איך יודעים? לגבי יוסף כתוב "והיה בית יעקב ובית יוסף להבה ובית עשו לקש", "ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו [ציון בגימטריא יוסף] והיתה להוי' המלוכה". ראובן נקרא על שם "ראו מה בין בני לבין בן חמי" – מה בין ראובן לעשו – שעשו שטן את יעקב ורצה להרוג אותו ואילו ראובן לא רק שלא חתר להרוג את יוסף אלא אפילו רצה להציל אותו מהבור (גם זה קשר בין ראובן ליוסף). כנראה שגם לראובן יש כח מיוחד לעשות בירור של עשו – הוא דומה לו ושונה ממנו. מי שנלחם בעשו ומנצח אותו הוא יוסף. שני הבכורות עולים מעשה – תיקון עשו.

ברכת סיכום

עד כאן. נברך את ברוך-שניאור-זלמן שיהיה גדול. ברוך שניאור (כך קראו בפועל לאבא של ר' לויק אביו של הרבי) עולה לשון הקדש, יסוד היסודות של כל התורה כולה. לשון הקדש גם כנגד ברית המילה, כי "ברית הלשון מכוונת כנגד ברית המעור". שהכל יהיה קדש. שתהיה לו גם את המעלה של "ידעתיך" ו"הקדשתיך" וגם את המעלה העיקרית של בעל תשובה. כתוב שאדמו"ר הזקן, שבעצמו היה קדוש, רצה לקרוא לכולנו – כולל עצמו – בעלי תשובה. כתוב שצדיק, כדי לקבל מעלת בעל תשובה, צריך לעבור נסיונות (גם כאברהם אבינו). שכולנו נהיה בעלי תשובה, שישתלטו על המדינה, ובא לציון גואל בחסד וברחמים בקרוב ממש.