בע"ה

ו' מנחם-אב ע"ה – כולל תורת חיים, כפ"ח

"מסת נדבת ידך"

הקדמה ללימוד ד"ה "ועשית חג שבועות" תש"ה

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. פרשית המועדות בפרשת ראה

בסוף פרשת ראה – הכל בתוך "שביעי" של ראה – יש פרשיה חדשה (שמתחילה בפרק טז), פרשת המועדות של פרשת ראה. כל הפרשה מתחילה ב"ראה אנכי נתן לפניכם היום ברכה וקללה" ונגמרת עם החגים.

פסוקי פסח וסוכות

פרשת המועדות מתחילה "שמור את חדש האביב ועשית פסח להוי' אלהיך". יש בה פרשיה של פסח – שמונה פסוקים.

אחר כך פרשיה חדשה – "שבעה שבֻעֹת תספֹר לך". הפסוק שלנו במאמר – "ועשית חג שבֻעות להוי' אלהיך מִסת נדבת ידך" – הוא הפסוק הבא, העשירי בפרשת המועדות ("העשירי יהיה קדש להוי'", רמז לעשרת הדברות שניתנו בחג השבועות, "זמן מתן תורתנו", וכמו שהרבי הריי"ץ יקשר במאמר את "ועשית חג שבעות" לאותיות התורה שקבלנו בחג השבועות). תיכף נחזור לפסוק הזה. הפסוק הבא הוא "ושמחת לפני הוי' אלהיך אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך והלוי אשר בשעריך והגר והיתום והאלמנה אשר בקרבך במקום אשר יבחר הוי' אלהיך לשכן שמו שם", והפסוק שאחריו, החותם את הפרשיה של שבועות, הוא "וזכרת כי עבד היית במצרים ושמרת ועשית את החקים האלה". רואים שפרשית שבועות היא ארבעה פסוקים.

ספירת העמר – חלק מחג השבועות

באופן מפורש, ספירת העמר היא חלק משבועות – כפי שהרבי יסביר במאמר. צריכים לספור שבעה שבועות, ואז בא היום החמשים – ה'כולל'. אם יש רמז בתורה שמוסיפים כולל הוא מופיע בספירת העמר (וספירת שנות היובל) – כתוב "תספרו חמשים יום" וכתוב "שבעה שבעת תספר לך... תחל לספֹר שבעה שבעות" – סופרים מט ימים ומוסיפים את הכולל (ומי שמוסיף את הכולל היינו השי"ת, שהוא מוסיף לספור – להאיר – את היום החמשים).

כאן כתוב פעמיים לספור שבעה שבועות, בתחלת הפסוק ובסופו – בהתחלה כתיב "שבעת" חסר דחסר, "שבעה שבֻעֹת", ואחר כך "תחל לספֹר שבעה שבעוֹת" מלא (אף פעם אין בתורה שני ווים בשבועות, רק ה-ו של לשון רבים) ואז "ועשית חג שבֻעות" (יש כאן תופעה מובהקת של חש-מל-מל – "שבעת"-"שבעות"-"שבעות"[ב]).

כתוב במפרשים – והרבי עושה מזה ענין גדול – שזה החג היחיד בתורה שלא כתוב בו תאריך מפורש (חדש ויום) אלא שהוא בא בסיום ספירת שבעת השבועות. ברור שחג שבועות כולל בענינו את כל שבעת השבועות שסופרים – הוא שער הנון, בחינת היובל – ואנחנו לא סופרים אותו, רק הקדוש ברוך הוא סופר אותו בשבילנו. כשכתוב בויקרא "תספרו חמשים יום" ה"תספרו" כולל את הקב"ה, שלמעשה הוא סופר אותו.

שמחת הסוכות

אם כן, אחרי פרשית פסח בת שמונה פסוקים יש פרשית שבועות בת ארבעה פסוקים (עד כאן בסוד "שלם וחצי"). מה הלאה? שלשה פסוקי סוכות: "חג הסכת תעשה לך שבעת ימים באספך מגרנך ומיקבך. ושמחת בחגך אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך והלוי והגר והיתום והאלמנה אשר בשעריך. שבעת ימים תחג להוי' אלהיך במקום אשר יבחר הוי' כי יברכך הוי' אלהיך בכל תבואתך ובכל מעשה ידיך והיית אך שמח".

כאן עיקר לשונות השמחה של החגים (בויקרא יש עוד לשון של שמחה במצות נטילת לולב של חג הסוכות – "ולקחתם... ושמחתם לפני הוי' אלהיכם שבעת ימים" – סך הכל שלשה לשונות של שמחה בסוכות, שעל כן דווקא הוא נקרא "זמן שמחתנו"). גם בשבועות כתובה שמחה, אבל כאן יש תוספת של "והיית אך שמח" (שמשמע שמחה בהפלגה).

פסוקי הסיכום

אחרי שלשה פסוקי סוכות יש בפרשיה עוד שני פסוקים שהם סיכום של הכל: "שלוש פעמים בשנה יראה כל זכורך את פני הוי' אלהיך במקום אשר יבחר בחג המצות ובחג השבעות ובחג הסכות ולא יראה את פני הוי' ריקם. איש כמתנת ידו כברכת הוי' אלהיך אשר נתן לך". כאן "נעוץ תחלתן בסופן" של כל הפרשה – מתחיל ב"ראה אנכי נתן לפניכם היום ברכה" ומסיים "ולא יראה את פני הוי' ריקם... כברכת הוי' אלהיך אשר נתן לך".

עוד ראוי לציין שבשמונת הפסוקים של פסח לא כתוב לשון ברכה רק בחג השבועות ובחג הסוכות (סוד חש מל מל, וכן לגבי לשונות של שמחה, לא כתוב שמחה בפסח בכל התורה, רק בשבועות ובסוכות, וכמבואר במ"א), וכן בפסוק המסכם את כל שלש הרגלים.

רמזי הפסוקים במבנה הפרשיה

נסכם עד כה: יש כאן 17 פסוקים – 8 פסח, 4 שבועות, 3 סוכות, 2 סיכום (מספרים יורדים) – כמנין טוב, והנושא הוא יום טוב. אם מוסיפים ד"פ טוב מקבלים חיים (רמז זה היה לכבוד ר' יו"ט הנ"ל ששמו המלא הוא יום טוב חיים).

נעשה סדרה לינארית – כדי להגיע ל-יום טוב צריך להתחיל מחמש וכל פעם להוסיף טוב. כשמוסיפים ל-ה טוב מקבלים כב, טובה – סוד מאבולעפיה, של-ה מוצאוות הפה, כנגד ה אותיות מנצפ"ך (וכן כנגד ה אותיות שעטנ"ז), מוסיפים טוב ומקבלים את כל כב אותיות האלף-בית של לשון הקדש. כשמוסיפים עוד טוב מקבלים טל – מספר האותיות של חלק מילוי של כל אותיות האלף-בית (סה"כ יש 61 אותיות במילויי כב אותיות האלף-בית, השרש עם המילוי – צורת השראה. כב הוא מספר מחומש, מספר חשמל; 61 הוא גם מספר השראה וגם מספר שבת). כשמוסיפים עוד טוב מקבלים 56, יום. כשמוסיפים עוד טוב מקבלים יום טוב. אם כן, יום טוב הוא הסדרה הפשוטה שמתחילים מ-ה וכל פעם מוסיפים טוב. "וירא אלהים את האור כי טוב... ויקרא אלהים לאור יום" – יום טוב (= ה-חיים).

נעשה עוד תרגיל כללי: אמרנו שיש כאן 2-3-4-8 פסוקים. היות שמדובר בשלש רגלים נחשב כל מספר בחזקת 3 – נעשה קוביה בשלשה ממדים מכל מספר. 8³ שוה 512, 4³ שוה 64, 3³ שוה 27 (זך, מספר שהרבי מאד אהב) ו-2³ שוה 8 – סה"כ תורה ("רצוא ושוב", גמילות חסדים).

ב. "מסת נדבת ידך"

נחזור לעניננו: הפרשה של שבועות מתחילה מספירת העמר. כלומר, חג שבועות מתחיל מהיום הראשון שאחרי פסח, "ממחרת השבת", כשמתחילים לספור ספירת העומר ("מהחל חרמש בקמה תחל לספר שבעה שבעות") – זו הכנה עצמית, כי החג נקרא שבועות, כולל את כל שבעת שבועות הספירה.

רמזי הפסוק

נחזור לפסוק שלנו ונספור תבות ואותיות: יש 14 מילים בפסוק, שמתחלקות לפי האתנחתא ל-10 ו-4, יד. האתנחתא בפסוק – "ועשית חג שבעות להוי' אלהיך מסת נדבת ידך אשר תתן, כאשר יברכך הוי' אלהיך" – היא תחת המלה "תתן", כאשר המלה "מסת" באה עם טעם מפסיק – תביר. בד"ה של המאמר הרבי מצטט את הפסוק עד "מסת נדבת ידך" – על פי פשט שלש תבות אלו הולכות יחד (כך בפירש"י ושאר המפרשים), אבל על פי הטעמים זה הפסק בין "מסת" ל"נדבת ידך". סוף הפסוק, לאחר האתנחתא, הוא "כאשר יברכך הוי' אלהיך". שוב, מבנה הפסוק מבחינת המלים הוא יד, שמוזכרת בתוך הפסוק – תופעה של סלף-רפרפנס – "נדבת ידך".

מה היחס האידיאלי של מלים לאותיות? 1 ל-4, כמו שם הוי' שנקרא "שם בן ארבע". היחס הכי טוב הוא שכל מלה היא שרש של שלש אותיות ועוד אות שימוש. כאן התנאי הזה מתמלא – יש 56 אותיות בפסוק. יש מלה בפסוק ששוה 56? "להוי'".

"ועשית... להוי'"

גם הרבי הריי"ץ במאמר יעשה ענין גדול מכך שכתוב כאן "ועשית חג שבעות להוי'". בחג הסכות כתוב "חג הסכֻת תעשה לך" ולעומתו "חג שבעות להוי'". בפסח, אם נסתכל בהתחלת הפרק, בשמונת הפסוקים של פסח, נראה שכלל לא כתוב המלה "חג", ורק בפסוק הסכום של כל שלש הרגלים הוא נקרא "חג המצות". לפני כן לא כתוב חג המצות, ואף פעם לא כתוב חג הפסח. כתוב בהתחלה "שמור את חדש האביב ועשית פסח להוי' אלהיך" – לא 'חג הפסח', והכוונה כאן לעשית קרבן הפסח. הקרבן הוא ודאי לה'.

יש כאן סדר – בפסח עושים את הקרבן לה'. בשבועות עושים "חג להוי'" – חגיגה לה'. יש קרבן שמחה ויש קרבן חגיגה, ועל פי פשט יש קשר ביניהם. בסוכות עושים את החג לנו – "חג הסכֻת תעשה לך שבעת ימים". הסדר הוא גם בענין הברכה (שהוזכר קודם), בשבועות כתוב "מסת נדבת ידך אשר תתן כאשר יברכך הוי' אלהיך" – ברכה כללית. בסוכות כתוב "יברכך הוי' אלהיך בכל תבואתך ובכל מעשה ידיך והיית אך שמח" – מפורש שהברכה בעסקים שלך, התבואה שלך, כל מעשה ידיך. בשבועות זו עדיין ברכה כללית. [המלה חג לפי רס"ג אינה חגיגה אלא כמו עליה לרגל, כמו בערבית חאג' להבדיל.]

תרגום אונקלוס על "ועשית חג שבעות להוי' אלהיך" הוא "תעבד חגא דשבועיא קדם הוי' אלהיך". אבל בתרגום יונתן יש תוספת. יש כאן קושיא בפסוק שהיא הקושיא העיקרית במאמר של הרבי הריי"ץ – מה העשיה של חג שבועות (שכתוב "ועשית") ובמה עשיה זו היא "להוי' אלהיך". תרגום יונתן  מתרגם ומוסיף מלה – "תעבד חדות חגא וגו'". הוא אומר שלעשות את החג פירושו לעשות את שמחת החג. 'לעשות חג' כמו 'לעשות חיים' – תעשה שמחה, תעשה חג. זה לא הפירוש שהרבי יפרש במאמר, אך כך יוצא מפורש מתרגום יונתן – שצריך לעשות שמח, כמו שאומרים 'תעשה שמח'. דווקא לעשות שמח שייך לחג שבועות.

מבנה הפסוק – נדב-יד

חוץ מהמלה "להוי'" ששוה 56, יש כאן עוד משהו ששוה 56 (מספר אותיות הפסוק)? לא מלה שלמה, אבל שרש עיקרי בפסוק – נדב. יש בפסוק יד מלים ו-נדב אותיות – ממש "נדבת ידך" (ל"ידך" מלים, בחינת מל, יש "נדבת" אותיות, בחינת חש – היחס בין אותיות למלים הוא יחס של חש-מל, כמבואר בכוונות האריז"ל למזמור "יענך הוי' ביום צרה", שבו חש אותיות ו-מל מלים). אחרי כל שרש כאן יש אות שמוש, אבל אותיות השרשים הן נדב-יד – סימן מובהק למבנה הפסוק. תופעה יפהפיה. כל חג שבועות שייך לנדבת יד, ל"מסת נדבת ידך". יש נדבת לב ויש נדבת יד.

פירוש "מסת" ברש"י (די) ובראב"ע (נס-הרמה)

למלה "מסת" יש כמה וכמה מפרשים. רש"י אומר שהוא לשון "די" (די היינו יד הפוך, כללות מבנה הפסוק מבחינת מלים כנ"ל).

מה יש בתוך ה-ס של מסת? דגש. על פי דקדוק צריך להבין מה הדגש הזה אומר – הוא אומר שיש אות חסרה. אומר האבן עזרא שהאות החסרה שהדגש ממלא היא נ – כמו הרבה פעמים שה-נ נופלת – וה-נ צריכה להיות לפני ה-ס, מסת כמו מנסת. מסת – כמו מנסת – לשון נס. כמו שבפרשת תרומה "תרומה" היא לשון הרמה, כך מסת היא לשון הרמת היד בנדבה. כשאדם נותן נדבה – וכ"ש כשנותן נדבה לה' – הוא מקיים "מסת נדבת ידך", מרים את היד ונותן לה'.

מפרשי רש"י אומרים שהוא מתבסס על תרגום, שם לפעמים 'די' פירושו 'מסת' ("די מחסרו" מתורגם "כמסת חסרונה"). אומרים שלפי רש"י השרש הוא מסס – כך כותבים מפרשי רש"י. לפי האבן עזרא השרש הוא נס.

פירוש "מסת" בהכתב והקבלה (שרש נמס – הוזלה-השפעה)

יש עוד פירוש מאד חשוב, "הכתב והקבלה", פירוש על דקדוק ומשמעות המלים בתורה, שלפיו ה-מ היא חלק מהשרש. הוא אומר ששרש "מסת" הוא נמס. מה הפירוש בפסוק? הוא כותב שדומה למלה זולת – מלה מאד חשובה בתורה, בחסידות, אהבת הזולת – שבאה מלשון נוזל (קשור גם למזל). מה הקשר בין נוזל לזולת? מה שנפרד ונפרש מאיזה מקום, נוזל ומתפשט ממנו, הוא מגיע לזולת. כלומר, הזולת הוא מה שנזל מאיזה מקור. הוא אומר שאותו דבר לגבי משהו שנמס – מביא כמה דוגמאות, כמו חמאה – שכאשר נמס הוא נעשה נוזל ומתפשט, ואז הוא נפרד ומתפשט הלאה. כך מסביר כאן – לכל אחד יש הון, וצריך שההון שלך יהיה נמס.

מוסר השכל לבעלי הון, לגבירים – לא צריך שהכסף שלך יהיה מוצק אלא צריך שיהיה נמס, נוזל. אז אתה משפיע (בספירות העליונות, המשפיע הוא ספירת היסוד שהמתכת שלו הוא כספית, המתכת היחידה שהיא נוזל). גם עצם המלה משפיע – מהו שפע? שפעה, כמו נזילה. נשפע הוא כמעט כמו נשפך. פירוש יפהפה. גם הפירוש של המושג זולת מאד חשוב. כל פעם רואים את המלה הזו ולא חושבים על משמעותה – שהזולת יורד מהמזל, הוא נוזל, "יזל מים מדליו".

פירוש "מסת" בחז"ל (מס)

הפירוש הרביעי הוא פירוש של חז"ל, שלומדים מהמלה "מסת" הלכה – לומדים שצריך להביא את הקרבן מן החולין, לא מכספי מעשר בלבד. אומרים ש"מסת" לשון מס – "וישם המלך אחשורוש מס על הארץ". סוף מגלת אסתר, אחרי כל שמחת פורים – מה נשאר? צריך לשלם מסים... המלך רוצה מס וזה הסיום, אחרי שמתעוררים מהשכרות. חז"ל אומרים שהמלה מס משמעה שבא מהחולין. מביאים את הפסוק "וישם המלך אחשרש מס על הארץ ואיי הים" ודורשים גז"ש – קצת מדרש פליאה, אבל  מדרש מפורש בחז"ל.

החתם סופר מקשה חזק – משאיר בצ"ע על הרשב"ם, שמפרש (על פי פשט) שכל מי שאומר שמסת לשון מס "אינו אלא חמס". הוא כאילו עושה מפירוש זה צחוק, וטוען החת"ס – 'איך אתה עושה צחוק מחז"ל מפורש?!'. בכל אופן, הרשב"ם כותב כך. [הוא מתכוון שזו אסמכתא.] בכל אופן, לומר כזו לשון חריפה על מאמר חז"ל מפורש זה באמת מפתיע, לכן החת"ס משאיר אותו בצ"ע. [הוא מתכוון שהמס הוא חמס.] בסדר... אם הרשב"ם יבוא אליך בחלום לומר לך ישר כח נדע שפרשת טוב...

סיכום הפירושים

אם כן, יש פה ארבעה פירושים יפים, כל אחד אחר מהשני: חז"ל – לשון מס; רש"י – די (לומד מהתרגום); אבן עזרא – נס; הכתב והקבלה – נמס.

[שאלו את ר' יום טוב שי' גינדי איך הרס"ג מתרגם את המלה "מסת", היות שיש הרבה פירושים בזה, וכמו שיתבאר. הוא הסתכל במקור בערבית וענה: הרס"ג מתרגם 'על פי יכלתך' – מתרגם 'מסת' כיכולת.] זה הפירוש, אך מאיזה שרש בלשון הקדש? ראינו ארבעה פירושים שונים בפשט – יתכן שהפירוש שלו הוא פירוש חמישי.

ג. יחוד הזכירה

זכרון ושכחה – פנים ואחור בלימוד התורה

נחזור רגע לענין של מס: אתמול היה יום ההילולא של האר"י הקדוש. בפרשת ואתחנן, הפרשה הבאה – שבת נחמו – יש אריכות בכתבי האריז"ל על הפרשה (בשער המצוות ושאר הספרים) בענין מצות תלמוד תורה, כי כתוב בסוף הפרשה "ושננתם וגו'"[ג]. כל הכוונות של תלמוד תורה נמצאות בפרשת ואתחנן בכתבי האריז"ל – הן הנושא העיקרי.

הוא מאריך שם בענין הזכרון והשכחה. חוץ מיחוד הזכירה, שעוזר לזכור את הלימוד, הוא מסביר מהיכן באה השכחה. הווארט ששכחה באה מאחורים. אם אדם אוחז בפנים – הוא פנים בפנים עם התורה – הוא יזכור. אם האדם אוחז באחוריים של התורה – אחור באחור או פנים באחור (ויש גם אחור בפנים) – הוא ישכח. אם אני לומד תורה שהפנים שלי לאחור של התורה – שאני תופס רק את האחור, רק את השכל בלי פנימיות, בלי חסידות – אני שוכח (שהרי מהרגע הראשון "העיקר חסר מן הספר"). מי שמסתכל בפנים, שאוחז בפנים, לא ישכח אף פעם – הוא יזכור.

מס – שר השכחה

אחרי שהוא מאריך בכך ומתרגם לשמות קדש וגימטריאות הוא אומר כלל גדול שיש שר של השכחה. אם אתה לא רוצה לשכוח אתה צריך להתגבר עליו. לשר השכחה קוראים מס. עוד לפני שנמשיך, מה מזכיר מס? איזה עֹל זה? עֹל מלכות ועֹל דרך ארץ. אם יש משהו שהוא עול מלכות ועול דרך ארץ יחד הוא לשלם מס.

כתוב בפרקי אבות שמי שמקבל עליו עול תורה מעבירים ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ, והדבר מתבטא בכך שתלמיד חכם אמתי פטור ממסים. תלמיד חכם אמיתי הוא פנים בפנים עם התורה – זוכר את התורה – ואז הוא פטור מלשלם למלך מסים, כי בתורתו התפטר משר השכחה. סתם עם הארץ, שיש לו "עול דרך ארץ" ו"עול מלכות", גם כשהוא לומד – קובע עתים לתורה – לימודו נאחז באחוריים והוא תחת שר השכחה וצריך לשלם מסים.

מס – אחורי ס-ם דקדושה

איך האריז"ל הגיע לכך ששר השכחה נקרא מס? עיקר ההבנה וההשגה של תלמיד חכם היא בינה, ובבינה יש שתי מדרגות – אמא עילאה ותבונה. האריז"ל מסביר שהחלק העליון של הבינה, אמא עילאה, הוא סוד האות ס, ואילו החלק התחתון של הבינה, תבונה, הוא סוד האות ם. יש שתי אותיות שעמדו בנס בלוחות הברית[ד] – ס ו-ם – ס כנגד בינה ו-ם כנגד תבונה[ה]. כמו שיש ס ו-ם בקדושה יש את האחוריים שלהם – עיקר האחוריים מצד אמא – והאחוריים שלהם הוא מס. לכן הוא כותב ששר השכחה הוא מס.

"שונה פרקו מאה פעמים ואחד"

לפי זה מסביר האר"י את מאמר חז"ל המפורסם שמובא בתניא, ש"אינו דומה השונה פרקו מאה פעמים לשונה פרקו מאה פעמים ואחד", שהראשון נקרא "אשר לא עבדו" והשני נקרא "עובד אלהים" כי עבד ותקן את הטבע שלו. כתוב בתניא, כפשט הגמרא, שהעיקר הוא הפעם האחת הנוספת – האחד ששובר את הטבע. כתוב בחסידות שה"אחד" היינו המשכת "הוי' אחד" לתוך הלימוד שלו.

הפשט, כמו שכתוב גם בתניא, הוא שהיו לומדים את המשנה מאה פעמים – כמו שספרו אתמול איך למדו בחאלב – פשוטו כמשמעו. מאה פעמים בגימטריא מס – כל עוד אתה לומד מאה פעמים אתה עדיין תחת שליטת המס ולכן אתה יכול לשכוח. אבל, אומר האריז"ל, אם תעבור זאת – לאו דווקא בפעם אחת, אלא עצם הלימוד יותר, כמה שעוברים – אין לשר השכחה מס שליטה על הלימוד מעבר להרגל. קליפת השכחה היא רק עד מאה פעמים, ויותר ממאה פעמים אין לה שליטה – עברת את ה-מס, התפטרת מהמס. במאה פעמים היתה אחיזה באחוריים, ויותר מכך כבר הופך להיות פנים בפנים.

"מסת נדבת ידך" – בטול קליפת שכחת התורה בשבועות

ברור ששתי האותיות הראשונות של "מסת" הן מס, ועל כן דורשים חז"ל את תבת "מסת" מלשון "וישם המלך אחשרש מס על הארץ ואיי הים". אמרנו שהמלה "מסת" נמצאת רק פעם אחת בתנ"ך (ואילו המלה "מס" נמצאת פעמיים בתנ"ך[ו], ביחס לשני מלכים[ז] – "ויעל המלך שלמה מס מכל ישראל", "וישם המלך אחשרש מס על הארץ ואיי הים". אצל שלמה המס פועל עליה, "ויעל", על דרך פירוש האבן עזרא הנ"ל ש"מסת" לשון נס, ואילו אצל אחשורוש המס הוא דרך שימה, בכפיה מלמעלה) – למה היא כתובה בחג שבועות דווקא? מפני שהוא חג של תורה – מתן תורה, תלמוד תורה, כפי שהרבי יסביר במאמר.

אז מה צריך לעשות ("ועשית חג שבעות")? צריך לבטל את השכחה. צריך להגיע ל-מס של הקדושה – כנגד המס של הקליפה – ועל ידי "מסת", שעושים שמח, חג שבועות לה' שהופך להיות "אלהיך", כמו שמסביר במאמר, מבטלים את ה"מס" של הקליפה וזוכים ל"מסת נדבת ידך".

עוד פשט, מה הסגולה לזכרון, לבטול קליפת השכחה? סגולה פשוטה בכל יום לזכור מה שאתה לומד בכולל – שאחרי הכולל או לפני הכולל תתן צדקה ("מסת נדבת ידך אשר תתן"). כמו שצריך לתת צדקה ואז להתפלל – כך גם בלימוד. אם אתה נותן "מסת נדבת ידך" – מרים את היד ונותן בנדיבות לעני, למי שצריך – אתה מתגבר על קליפת מס, קליפת השכחה. כך זוכים לזכירה.

תכלית פסוקי שבועות – "וזכרת"

איך מתחיל הפסוק האחרון, הרביעי, של חג שבועות? "וזכרת". יש כאן עוד "וזכרת"? יש בפסוק ג במצות פסח, "למען תזכר את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך" – הזכירה הראשונה של שש הזכירות שאנו אומרים בכל יום – ואחר כך "וזכרת כי עבד היית" של חג השבועות. בכל אופן, שם הזכירה באה באמצע הפרשה וכאן הזכירה היא התכלית של פרשת חג השבועות – חותם הפרשה הוא "וזכרת". על ידי "מסת" מתגברים על שר השכחה וגם מתגברים על המסים – מי שלא רוצה לשלם מסים, שיהדר בחג שבועות. על ידי "מסת" הוא מתפטר גם מהמסים, נעשה תלמיד חכם אמתי, וזוכר את התורה שהוא לומד.

מסת כבר עולה 500. יש חשבון של מספר קדמי (כל האותיות עד אות מסוימת) – מ עולה 145, ס עולה 255 – אז מס במספר קדמי עולה ת. מה היחס של מס-ת? גם יחס של 1 ל-4 – יחד עולה 500, ה פעמים מס. ה-ת של "מסת" היא בעצם ה-מס עצמו במספר קדמי. יש חילוף אותיות אכב"י (חלוקת האלף-בית לשני חלקים ואז אתב"ש בכל אחד) – ה-מ מתחלפת ב-ש וה-ס ב-ק – אז גם שוה ת. "על פי שנים עדים". מסת באכב"י יוצא שקל לפי הסדר – צריך לתת הרבה שקלים...

רמזי ארבעת פסוקי שבועות

נראה עוד תופעה יפה בפרשת חג השבועות שבסוף פרשת ראה:

בפסוק הראשון – "שבעה שבעת תספר לך מהחל חרמש בקמה תחל לספר שבעה שבעות" – יש יא תבות.

בפסוק השני – "ועשית חג שבעות להוי' אלהיך מסת נדבת ידך אשר תתן כאשר יברכך הוי' אלהיך" – יש יד תבות (כנ"ל). עד כאן – כה תבות.

בפסוק השלישי – "ושמחת לפני הוי' אלהיך אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך והלוי אשר בשעריך והגר והיתום והאלמנה אשר בקרבך במקום אשר יבחר הוי' אלהיך לשכן שמו שם" – יש כה תבות. עד כאן, כה ועוד כה = נ, סוד "תספרו חמשים יום" של חג השבועות (באריז"ל מבואר שחמשים הימים של הספירה כולל חג השבועות מתחלקים ל-כה ו-כה, פעמיים ה ברבוע, התכללות של ה חסדים ו-ה גבורות).

בפסוק הרביעי, האחרון – "וזכרת כי עבד היית במצרים ושמרת ועשית את החקים האלה" – יש י תבות (י"ל כנגד עשרת הדברות).

סך הכל, בכל פרשת חג השבעות יש ששים תבות, כנגד ששים אותיות של ברכת כהנים (שתמיד נקראת, בפרשת נשא, סמוך לחג השבועות). אם נפתח את הסדרה הרבועית היוצאת משלשת המספרים הראשונים (שביחד עולים 50) – 11 14 25 – עד שבעה מקומות, סוד "שבעה שבֻעֹת תספָר לך", נראה שהערך הממוצע של שבעת המספרים = 60, סך כל התבות בארבעת הפסוקים של הפרשה[ח].

יחוד הזכירה

עד כאן הקדמה למאמר הזה, סוד המלה "מסת". יש עוד סודות ב-500 של מסת. הדבר הכי חשוב: אמרנו שיש בכתבי האריז"ל "יחוד הזכירה", סגולה לזכור, ושם עיקר היחוד הוא לתקן את כתף ימין ואת כתף שמאל. השכחה באה מהאחורים והזכרון הוא מהפנים, ומה שמחבר ומגשר בין הפנים לאחור הוא הכתף. לכן תיקון הכתפים הוא תיקון השכחה – לא לשכוח אלא לזכור, לעבור את הגשר מהאחור לפנים. הוא אומר ש-כתף הוא 500 – כמנין מסת, המלה שלנו, עוד סימן מובהק שקשורה ליחוד הזכירה, "וזכרת".