ברית אברהם-לוי-יצחק שי' בנדטוביץ' - א' אלול ע"ה – כפ"ח |
בע"ה א' אלול ע"ה – כפ"ח ברית אברהם-לוי-יצחק שי' בנדטוביץ'
סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א] א. ברית מילה באלול (ורמזי השם)לרך הנימול קוראים אברהם-לוי-יצחק, ר"ת אלי, לכן נבקש מהנגנים שלנו לשיר את הניגון של אדמו"ר הזקן, שאמרנו היום בהלל, "אלי אתה ואודך". בעצם יש שני ניגונים, גם של אדמו"ר הזקן וגם של הצמח צדק. שוב, "אלי" ר"ת שם הרך הנימול. גם השם הראשון, אברהם, שוה במספר סידורי אלי (במספר הכרחי). שלשת האבות בשם הילד יש בשם של הרך הנימול אברהם בהתחלה, אברהם אבינו, ויצחק בסוף, יצחק אבינו, ובאמצע, בין אברהם ליצחק, בין מדת האהבה למדת היראה, יש את לוי – לוי הוא התפארת, בחינת יעקב אבינו. שלשת הבנים הראשונים של יעקב הם עצמם כנגד האבות – ראובן בחינת אברהם, שמעון בחינת יצחק ולוי בחינת יעקב. לוי הוא על שם "הפעם ילוה אישי אלי" – לוי לשון לווי, הוא כאן מחבר את אברהם ליצחק (כמו בעקדה). אם כן, יש בשם של הרך הנימול רמז ברור לכל שלשת אבות האומה שלנו, עם ישראל. הרמז עוד יותר מובהק כאשר עושים את הגימטריא של השם, אברהם-לוי-יצחק שוה 502 – מספר שמובא בחז"ל, שהוא שנות כל האבות יחד. אברהם חי קעה שנים, יצחק חי קפ שנים ויעקב חי קמז שנים – יחד 502 שנים, כמנין אברהם-לוי-יצחק. כשמחשבים את שמות האבות, אברהם יצחק יעקב, לא יוצא 502 (אלא 638, שהוא 502 בתוספת 136, קול, "קול יעקב", היות שיעקב = קול לוי. על ידי חילוף י"ק באותיות אי"ק, לוי בעצמו הוא קול למפרע. על סוד הקול נדבר באריכות בהמשך), אבל כשתופסים את הנקודה שלוי הוא בחינת יעקב ומכניסים אותו בין אברהם ליצחק יוצא מספר שנות אבותינו הקדושים, אברהם יצחק ויעקב. המספר הזה, בין היתר, הוא "שכינה ביניהם" – "זכו שכינה ביניהם". אם כן, הילד הזה, עם שמו המיוחד, הוא סגולה נפלאה לשלום בית. הוא גם סגולה מיוחדת לבנין בית המקדש במהרה בימינו, שם השכינה שורה – "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", "'בתוכו' לא נאמר אלא 'בתוכם', בתוך הלב של כל אחד ואחד מישראל". קודם המוהל אמר לי משפט מאד חשוב – 'אני אוהב אותך', ששוה אברהם-לוי-יצחק. הוא אפילו חזר על זה פעמיים, ברוח הקדש הוא ידע איך יקראו לילד... כדי שיהיה "שכינה ביניהם" צריך לומר את המשפט הזה הרבה, מתוך הלב, "אני אוהב אותך" – כל הילדים אוהבים אחד את השני, 'יהודים אוהבים יהודים' כידוע. אם כן, זה הרמז הראשון של השם של הרך הנימול. "את לבבך ואת לבב" – רמז התשובה והמילה באלול בהשגחה פרטית מופלאה היום אנחנו סועדים את סעודת ברית המילה יחד עם סעודת ראש חדש אלול. חדש אלול הוא חדש הרחמים והסליחות, חדש התשובה, שהרמז הראשון והעיקרי שלו הוא "אני לדודי ודודי לי". אבל הרבי לימד שיש רמז לכל אחד משלשת העמודים: תורה – "אנה לידו ושמתי לך", עבודה-תפלה – "אני לדודי ודודי לי", גמ"ח – "איש לרעהו ומתנות לאביונים". אבל למעלה מכולם יש את רמז התשובה, כי צריכים לעשות תשובה בכל שלשת העמודים האלה – תשובה בענין התורה, העבודה וגמילות החסדים. הפסוק של התשובה הוא פסוק מפליא ביותר שקשור לברית – "ומל הוי' אלהיך את לבבך ואת לבב זרעך לאהבה את הוי' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך למען חייך". המלים "את לבבך ואת לבב" ר"ת אלול – זה האלול של התשובה. מכאן לומדים את הכלל שתשובה היא ברית מילה – למול את הלב. ממילא, כשעושים מילה עושים תשובה. כולם עושים תשובה – האבא, המוהל, הסנדק, כל המשתתפים, כולנו עושים תשובה. במיוחד בראש חדש אלול צריך לעשות תשובה, צריך לזכור את הפסוק "ומל הוי' אלהיך את לבבך ואת לבב זרעך". רמזי חי אלול בפסוק יש רמז מאד מיוחד בפסוק הזה. כידוע, אצלנו – חסידים בכלל וחסידי חב"ד בפרט – היום הכי מיוחד באלול הוא ח"י אלול. הפסוק הזה – "ומל הוי' אלהיך את לבבך ואת לבב זרעך וגו'" – מופיע בפרשת התשובה, בתוך פרשת נצבים, שקוראים בחדש אלול, לפני ראש השנה. בכל הפסוק הזה יש חי מילים, אז אפשר כבר לנחש כמה אותיות יש – יש אלול אותיות. יש בפסוק חי מילים ו-אלול אותיות[ב]. אם כן, הפסוק הזה רומז באופן המובהק ביותר ליום חי אלול, יום ההולדת של שני המאורות הגדולים, מורנו הבעל שם טוב ואדמו"ר הזקן בעל התניא והשו"ע. הבעש"ט הסביר שהמשמעות של הולדתו ב-חי אלול היא שבא להחדיר חיות ושמחה בעבודת התשובה של אלול. עד לבעש"ט התשובה היתה מתוך מרירות, והוא בא לומר שהתשובה צריכה להעשות בחיות ובשמחה רבה, תשובה מאהבה רבה שהופכת את הזדונות לזכויות ממש, ולא רק אהבה אלא גם שמחה. זו המשמעות של חי אלול, שמלוה את כל החדש – מהיום עד ראש השנה ועשרת ימי תשובה. ס"ת "אני לדודי ודודי לי" הם יייי[ג], ארבעים ימים, עד יום כיפור – הכל שייך לעבודת חדש אלול, כאשר חי אלול הוא הציר-המרכז של כל העבודה הזו, מר"ח אלול עד יו"כ ועד בכלל. אם כן, הפסוק שלנו הוא פסוק מובהק של חי אלול – חי מילים ו-אלול אותיות. נסתכל על חלוקת ה-חי מילים: "ומל הוי' אלהיך את לבבך ואת לבב זרעך" – ח מילים בחלק הראשון של הפסוק. "לאהבה את הוי' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך למען חייך" – י מילים. אם כן, לא רק שיש פה סה"כ חי מילים, אלא שהחלוקה הטבעית של הפסוק היא ח-י. עוד יותר, חז"ל דורשים על הפסוק "ביום הגמל את יצחק" – השם השלישי של הרך הנימול הוא יצחק, שעולה ח"פ הוי', רמז לכך שהוא הראשון שנימול ל-ח – ש"הגמל" היינו הג-מל, רמז למילה ב-ח, ביום השמיני. גם הפסוק שלנו מתחיל בשלש מילים, "ומל הוי' אלהיך", ואז ה מילים, "את לבבך ואת לבב זרעך" (כאשר ר"ת של ד המלים הראשונות של חמש מלים אלו הם אלול). חלוקת ח ל-הג היינו חלוקת זהב (ג ה ח מופיעים ברצף בסדרת האהבה, ויש פה גם רמז למשיח כנודע שעולה 358, והוא מ"שמונה נסיכי אדם", בעל הכנור של שמונה נימין, ודוק). עוד יותר, המלה האחרונה של הפסוק היא "חייך" – הפסוק רומז לעצמו, ל-חי המילים שלו. חי המילים רמוזות ב"חייך" ו-אלול רמוז ב"את לבבך ואת לבב"[ד]. אם כן, זה הפסוק של החדש שלנו ששייך לברית מילה שלנו היום. סוד הפריעה במילת הלב בפרשת היראה, בפרשת עקב – שקוראים לפני אלול – כתוב "ומלתם את ערלת לבבכם", זו המילה של העור הגס (שעל הלב, ברוחניות, בדומה לעור הגס שעל אבר הברית בגשמיות). אבל ידוע ש"מל ולא פרע כאילו לא מל", ואת הפריעה – של העור-הקרום הדק, העלם הרע – אדם לא יכול לעשות בעצמו, כי הוא לא רואה את הרע הנעלם שלו. לכן, אחרי "ומלתם את ערלת לבבכם" – כריתת הרע הגלוי שאפשר לבטל אותו בעבודה קשה ותשובה – בא ה' מלמעלה "ומל הוי' אלהיך את לבבך ואת לבב זרעך", הוא עושה את הפריעה. ושוב, "מל ולא פרע כאילו לא מל"[ה] – חייבים את הפריעה. מהי הפריעה? כפי שנסביר בהמשך, הפריעה היא גילוי העטרה – גילוי שכל יהודי הוא מלך, יש לו עטרה על הראש. כתוב ש"כל ישראל בני מלכים" (ובירושלמי כתוב "כל ישראל מלכים"). עטרת המלכות של כל יהודי גם רומזת שעתיד להיות ת"ח גדול – "מאן מלכי רבנן". והוא גם ענין גילוי העטרה של צדיקים ("ועמך כלם צדיקים") לע"ל, שדרכה נהנין מזיו השכינה. בלי פריעה אין גילוי העטרה, העטרה עדיין מכוסה. לכן יש נוהגים דווקא בפריעה, בגילוי העטרה, לומר יג מדות הרחמים – גילוי הכתר, העטרה, שם נמצאות יג המדות. זה הכי מתאים בראש חדש אלול, שאז יש התגלות של יג מדות הרחמים (המעוררות, בבחינת מקיף, אותנו לצאת לקראת המלך בשדה, בבחינת "אני לדודי [ודודי לי]"). תיקון הקול בגילוי העטרה גילוי העטרה, שנעשה על ידי הפריעה, הוא ענין קביעת ותיקון הקול של הרך הנימול. האדם מזוהה על ידי קולו יותר מאשר כל תופעה אחרת (לכל קול יש 'צבע'[ו], והוא הרבה יותר עדין ודק-מדויק[ז] מאשר ה'צבע' של טביעת אצבעות – גם מלשון צבע – וכיוצא בזה). זיהוי עצמי היינו סוד הברית-מילה של היהודי – "כזה ראה וקדש"[ח]. על הפסוק "גם במדעך מלך אל תקלל וגו'" שנדרוש בהמשך, אמרו חז"ל "יש קול לטובה ויש קול לרעה" – אף על פי שהמלות הדבור שוות (פעמיים כתוב בתורה "וישמע הוי' את קול דבריכם"[ט], פעם אחת בא ההמשך "ויקצף", והיינו "קול לרעה", ופעם אחת בא ההמשך "היטיבו כל אשר דברו", היינו "קול לטובה". לכאורה היה די לכתוב בשני הפסוקים "וישמע הוי' את דבריכם", המלה "קול" לכאורה מיותרת, אלא שבא ללמדנו שהעיקר הוא הקול, ה'טון' של הקול, יותר ממה שנאמר בדבור בהדיא). בגילוי העטרה יוצאים גלי אור וגם גלי קול[י] (תיכף נתבונן בקשר בין שני החושים, ראיה ושמיעה). קדושת הברית, היסוד, היא ההכשרה ליחוד קול ודבור, עיקר סוד היחוד של יסוד ומלכות (יחוד יעקב ורחל – "הקל קול יעקב" – ורחל, עולם הדבור). מילת הלב של אלול – תשובה מאהבה נשים לב לעוד ענין: אמרנו שמילה היא תשובה, והתשובה של אלול צריכה להיות תשובה מאהבה, שהופכת זדונות לזכויות ממש. המלה אהבה גם שוה יג. גם במאמר ששמענו מפי אבי הרך הנימול אדמו"ר הזקן מביא את מאמר חז"ל בו מסיים הרמב"ם את הלכות מילה – פוסק אותו להלכה – "גדולה מילה שנכרתו עליה יג בריתות יותר מהתורה שנכרתו עליה שלש בריתות". יג היינו אהבה[יא]. איך רואים בפשט הכי פשוט של הפסוק שהתשובה של הפסוק הזה היא תשובה מאהבה? כתוב בפירוש "ומל הוי' אלהיך את לבבך ואת לבב זרעך – לאהבה...". פשט הפסוק הזה הוא שהמילה ("המילה הגדולה" מלמעלה למטה, כמבואר במאמר שחזר אבי הרך הנימול) היא כדי להגיע לאהבת ה', קשור במיוחד לשם הראשון של הרך הנימול – אברהם, "אברהם אֹהבי". מאברהם אבינו כל היהודים יורשים את מדת האהבה – קודם היא אהבה מסותרת בלב, ואחרי שזוכים למול את הלב האהבה המסותרת מתגלה בכל זהרה. יש עוד ביטוי בקבלה לגילוי העטרה – העטרה נקראת "הידורא דגופא". מה ההדר כאן? סוד המלך הדר, המלך שמיני, סוד יום השמיני למילה – "ושם אשתו מהיטבאל", רק לו יש אשה, היינו סוד גילוי העטרה, "אשת חיל עטרת בעלה". מה ההדר של היהודי? האהבה של היהודי, האהבה שלו לה', האהבה שלו לישראל, אהבה רבה, אהבה בתענוגים, "לאהבה את הוי' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך למען חייך" ("לאהבה את הוי' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך" = "ושם אשתו מהיטבאל"!). הבעש"ט ואדה"ז – "בכל לבבך ובכל נפשך" נחזור רגע ל-חי אלול, יום ההולדת של שני המאורות הגדולים: יש כמה רמזים בתוך הפסוק שאפשר לחבר למורנו הבעל שם טוב ולאדמו"ר הזקן. אחד הרמזים, באהבה "בכל לבבך ובכל נפשך" – אפשר לומר שאת אהבת ה' "בכל לבבך" מקבלים מהבעל שם טוב, שהוא בחינת הלב של עם ישראל. אחד הפירושים בחסידות של "בכל נפשך" הוא שנפש היינו השכל-המח, ולפי זה "בכל לבבך" מקבלים מהבעל שם טוב "ובכל נפשך" מקבלים מאדמו"ר הזקן. הם גם כנגד תש"י שכנגד הלב ותש"ר שכנגד המח – לקשר את הכל לה', באהבה. כתוב – ווארט שאנחנו מאד אוהבים לחזור מאדמו"ר הזקן – שאהבת ה' היא תאוה ככל התאוות, רק שכדי להגיע לתאוה הזו, עליה נאמר "תאות צדיקים אך טוב" (תאוה לה' ועד תאוה לעם ישראל, 'אני אוהב אותך' עד תאוה ממש לכל יהודי, שכל יהודי הוא "חלק אלוה ממעל ממש"), צריך להפטר מכל שאר התאוות שבעולם. מה זה קשור לפסוק הזה דווקא? כי הפסוק הזה מחבר בין מילה לאהבה – "ומל הוי' אלהיך את לבבך ואת לבב זרעך, לאהבה...". המילה היא בשביל אהבה – כדי לאהוב את ה'. מילה היא לכרות ולזרוק לאשפה את כל שאר התאוות. הרי זה הפשט, כמו שהרמב"ם אומר, שברית המילה היא להפחית את התאוה. ערלים הם גוים, לא אנחנו – צריך להכרית את כל התאוות של הגוים מאתנו, את כל הגוישקייט, ולזרוק אותן לפח. אחרי שמלים, "ומל הוי' אלהיך את לבבך ואת לבב זרעך" אז מגיעים ממילא "לאהבה", לתאוה הכי גדולה שיש בעולם, התאוה לקב"ה ולכל מה שקדש על פי תורתנו הקדושה. תאוה לה' בלב, "בכל לבבך", ובשכל, "ובכל נפשך" – "למען חייך". "חי בעצם" ו"חי להחיות" – "את לבבך ואת לבב זרעך" האהבה "בכל לבבך ובכל נפשך" היא "למען חייך". חיים היינו חי עצם וחיים להחיות – גם אפשר לומר שחי עצם הוא הבעש"ט ואדה"ז הוא הכח להחיות הלאה. זה חוזר ל"ומל הוי' אלהיך את לבבך ואת לבב זרעך" – החידוש שה' מל לא רק את הלב שלך אלא גם את לבב זרעך, את הלב של הילדים שלך. ידוע שאדמו"ר הזקן הוא נכד רוחני של הבעל שם טוב – היה מכנה אותו זיידע, סבא – הוא זרע, והכח של חב"ד הוא לחנך את הדורות הבאים. יש כאן עוד רמז לשני המאורות הגדולים – "את לבבך" היינו הבעל שם טוב, "ואת לבב זרעך" היינו אדמו"ר הזקן. ה' ידע (לשון חבה) את אברהם אבינו "למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו וגו'", שיחנך את הדורות הבאים אחריו עד ביאת ינון, והיכולת להעביר הלאה היא חב"ד. עצם הנקודה הראשונה היא הבעל שם טוב. אז יש כאן כמה וכמה רמזים לבעש"ט ולאדה"ז – לחסידות הכללית ולחסידות חב"ד: "את לבבך ואת לבב זרעך", "בכל לבבך ובכל נפשך", "למען חייך" שכולל את נקודת ה"חי בעצם" ואת הכח של "חיים להחיות", היכולת להחיות עם רב. תשובה מביאה גאולה עד כאן על הפסוק שמתבקש לדרוש בראש חדש אלול במסיבת ברית מילה שהיא גם סעודת ראש חדש – פסוק התשובה של אלול. הרבי אומר שפסוק התשובה מביא לעוד פסוק – פסוק הגאולה. הרי הרמב"ם פוסק ש"סוף ישראל לעשות תשובה בסוף גלותן ומיד הן נגאלים", ולכן מ"את לבבך ואת לבב" מגיעים לפסוק של אלול משירת הים, "להוי' ויאמרו לאמר אשירה"[יב], ש"כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות", ואנחנו (שלא כחזקיהו המלך שלא אמר שירה) כן נאמר שירה בע"ה, "שירו להוי' שיר חדש", שיר לשון זכר, שלא מוליד עוד גלות. שוב, מגיעים לשירת הגאולה – שיבוא משיח היום, נאו ממש – על גבי התשובה, "את לבבך ואת לבב זרעך". צדיקי החסידות בשם התינוק התחלנו עם רמזי אלול בברית מילה ועם השם המיוחד של התינוק. גם שמעתי כאן מפי אביו של התינוק שלוי יצחק גם רומז לרבי לוי יצחק מברדיטשוב, שיתכן שהוא אבי המשפחה. כמובן, את לוי יצחק אנחנו מכירים כאבא של הרבי. אם לוי יצחק היינו רבי לוי יצחק מברדיטשוב, מי זה אברהם? יש את רבי אברהם המלאך, שברוסיה נקרא רבי אברהם הקדוש, הבן של המגיד. איזה עוד אברהם יש בחב"ד? יש ר' אברהם, אח של אדמו"ר האמצעי, הבן של אדמו"ר הזקן, שנקרא על שם הבן של המגיד. אחרי שהמגיד הסתלק אדה"ז והרבי ר' זושא והמהרי"ל כתבו כתב התקשרות לר"א המלאך – משם לומדים מהו ענין ההתקשרות, הם כותבים שמוסרים לרבי את הנרנח"י שלנו, את כל כל כולנו מוסרים לך הרבי. יש לנו כאן גם אברהם וגם לוי-יצחק יחד – "זה אלי ואנוהו" (ה"אלי" המקורי של התורה, לפני "אלי אתה ואודך" שבספר תהלים). כל יום שקוראים את שירת הים, ואתה אומר "זה אלי ואנוהו", אפשר לחשוב על התינוק הזה. ב. "אזנים לדרך ואזנים לכותל" – ה' רואה ושומעאלול (בהמשך לראית תמוז ושמיעת אב) – "עין רואה ואזן שומעת" כעת נגיע לעוד משהו הקשור לחדש אלול: חדש אלול הוא החדש האחרון של חדשי הקיץ. בתקופת תמוז יש שלשה חדשים, תמוז-אב-אלול, כנגד דגל מחנה ראובן, ראובן-שמעון-גד. ראובן, כשמו כן הוא, כנגד חוש הראיה – החוש של תמוז. שמעון כשמו כן הוא, חוש השמיעה, החוש של חדש מנחם-אב. החוש של אלול, של היום, הוא כבר חוש המעשה-התיקון. כידוע הפתגם של רבי נחמן, ש"אם אתה מאמין שאפשר לקלקל תאמין שאפשר לתקן", כי אלול – "לולא האמנתי" – הוא האמונה שלכל קלקול יש תיקון (דומה להלימוד, בחב"ד, מפסח שני, אין אבוד, תמיד אפשר לתקן). בכל אופן, אלול כלול בתקופת תמוז והוא המשך לחדשי הראיה והשמיעה. כמו שנסביר, יש בחדש הזה עליה בקדש ביחס לראיה ושמיעה, שני החדשים שקדמו. הרי אדמו"ר הזקן מסביר שבחדש אלול המלך בשדה והעם יוצא לקבל את פני המלך – כל מי שרוצה יכול לצאת למלך, והמלך מקבל את כולם בסבר פנים יפות ומראה להם פנים שוחקות (הרבי מסביר דהיינו שני גילויים של אהבה – אהבה זוטא ואהבה רבה). המשל הזה הוא משל של ראיה – אנחנו יוצאים לקבל את פני המלך, לראות אותו, והמלך גם מסתכל עלינו ורואה אותנו. אנחנו רואים ומרגישים איך המלך מסתכל עלינו בסבר פנים יפות, ומראה לנו פנים שוחקות. זו ראיה, ובשביל לעשות תשובה גם צריך לדעת שיש "עין רואה ואזן שומעת וכל מעשיך בספר נכתבים". מתי "כל מעשיך בספר נכתבים"? בעיקר שייך לר"ה ויו"כ, "שלשה ספרים נפתחים". כשמגיעים לעשרה ימים אחרונים של "אני לדודי ודודי לי" עיקר ההתבוננות הוא "כל מעשיך בספר נכתבים", אבל בחדש אלול עיקר הגילוי הוא "עין רואה ואזן שומעת". חוית הראיה והשמיעה באלול הרבי רוצה שילמדו כל ילד, מיד כשמתחיל לדבר, "תורה צוה לנו משה", "שמע ישראל" וגם "והנה ה' נצב עליו ומלוא כל הארץ כבודו ומביט עליו ובוחן כליות ולב אם עובדו כראוי". באיזה חדש הכי מרגישים שה' מסתכל עלי? היום, בחדש אלול. "ומביט עליו ובוחן כליות ולב". לכן, מכל הפסוקים, מי שמלמד ב'חדר', ובפרט מלמד של ילדים קטנים ממש, בגן ובמכינה, הפסוק העיקרי של הרבי ללמד ולדבר עליו בחדש אלול הוא הפסוק הזה – "והנה ה' נצב עליו ומלוא כל הארץ כבודו ומביט עליו ובוחן כליות ולב אם עובדו כראוי". זה לגבי ראיה, מה לגבי שמיעה? לגבי שמיעה כתוב ש-אלול בגימטריא בינה. בינה היא תשובה – "ולבבו יבין ושב ורפא לו" – לכן אלול הוא חדש של תשובה וגם חדש של רפואה, של תיקון. קלקול הוא חולי, ולכל קלקול יש תיקון (ידוע ששני חדשי הרפואה הם אייר, שבו פסח שני, ואלול, "לולא האמנתי [שאפשר לתקן]"). איזה חולי שלא יהיה, צריך להאמין ולבטוח – כמו שהרבי מסביר, לא רק להאמין אלא לבטוח – שבטח ה' ירפא לי את החולי הזה. זו האמונה של חדש אלול, ולכן "ולבבו יבין ושב ורפא לו", ותהיה לו רפואה שלמה. בינה שייכת לא לראיה אלא לשמיעה. חכמה היא ראיה בקבלה ובינה היא שמיעה. לשמיעה הפנימית קוראים באידיש 'דערהער', וכידוע עיקר חסידות חב"ד שייכת לחוש זה. בדרך כלל ראיה היא יותר משמיעה, אבל יש גם מעלה בשמיעה – אפשר לשמוע דברים שאי אפשר לראות. אני יכול לראות את הפנים שלך, אבל אני יכול לשמוע את הלב שלך – יותר פנימי מהפנים שאני רואה. מה הם החדשים שלפני אלול? חדש הראיה וחדש השמיעה, תמוז ואב – הם חדשים של הראיה שלי באלקות, לראות השגחה פרטית, ושל השמיעה שלי באלקות, "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד" – ראיה ושמיעה שלי. בחדש אלול אני חווה ממש איך שה' רואה אותי ואיך שה' שומע אותי. מתוך זה, "עין רואה ואזן שומעת" – לא חויה שאני רואה ואני שומע, כפי שהיה קודם, אלא שכעת אני חווה איך ה' רואה וה' שומע – אני בא לידי התשובה של אלול. יחסית כתוב שאלול הוא תשו"ת ור"ה ויו"כ הם תשו"ע, אבל ביחס לכל השנה חדש אלול הוא העצם, התשובה העצמית ביותר – כך הרבי מסביר במאמר, שתשובה תתאה של אלול יחסית לתשובה עילאה של ר"ה ויו"כ היא יותר עצמית. אם כן, עצם התשובה שייך לחדש אלול[יג]. זה מתוך שאני ממש מרגיש שה' רואה אותי ושומע אותי. שמיעת קול המחשבה כמו שאמרנו קודם, יש משהו בשמיעה שיותר פנימי מראיה – שומעים את רחשי הלב, "רחמנא לבא בעי". אפשר בהחלט לומר שה' רואה את האדם, מביט עליו ובוחן כליות ולב אם עובדו כראוי – אבל יש רחשי הלב, "רחש לבי דבר טוב". רחש הוא בעצם לחש (ר-ל מתחלפות באותיות למנ"ר כידוע) את הרחש-הלחש של הלב שומעים. יש מה שאפשר לראות ויש משהו יותר פנימי ששומעים. בימים האחרונים למדנו בכמה שיעורים[יד] על מחשבה, כח המחשבה, ועל כך שבתוך המחשבה יש קול – לא רק לדיבור יש קול, יחוד קול-דבור (יעקב-רחל), אלא גם למחשבה יש קול וגם למעשה יש קול. עיקר החידוש היה שלמחשבה יש קול, ואפשר לשמוע את הקול של המחשבה. הקול של המחשבה הוא בעצם מה שאמרנו הרגע – הרחש של הלב. על זה נאמר ש"רחמנא לבא בעי" – ה' מחפש את הרחש הטוב של הלב, "רחש לבי דבר טוב". יהודי רוצה אלקות, באיזה מצב שלא יימצא, גם במצב לא הכי טוב, הרחש של הלב שלו אומר ה' – הוא באמת רוצה את ה', רוצה גאולה, רוצה משיח. "כי עוף השמים יוליך את הקול [של המחשבה]" יש פסוק אחד בתנ"ך שאומר שיש קול למחשבה – כמעט הגענו לפסוק הזה, אבל עוד לא הגענו (עד כה היה בבחינת רחש הלב). הפסוק הזה קשור לחדש אלול, ליום הזה (ראש חדש אלול). אחרי עשרת ימי תשובה מגיעים לסוכות, "זמן שמחתנו". אמרנו שכבר התשובה צריכה להיות בשמחה, אהבה ושמחה. אז, משום מה, ב"זמן שמחתנו", חג סוכות, מנהג ישראל שקוראים מגלת קהלת. צריך הרבה התבוננות מה הקשר בין קהלת ל"זמן שמחתנו" – קצת נשמע הפוך. שם, בסוף פרק י', קרוב לסוף המגלה, הפסוק האחרון של הפרק הוא "גם במדעך מלך אל תקלל ובחדרי משכבך אל תקלל עשיר כי עוף השמים יוליך את הקול ובעל כנפים יגיד דבר". פסוק מיוחד מאד. נסתכל קודם על מבנה הפסוק: בפסוק הזה יש 20 מילים (הוא הפסוק הכ-20 של פרק 10), מתחלק בדיוק חצי-חצי – קודם יש עשר מלים, "גם במדעך מלך אל תקלל ובחדרי משכבך אל תקלל עשיר", ואז עוד עשר מלים, "כי עוף השמים יוליך את הקול ובעל כנפים יגיד דבר". בכל חלק של הפסוק יש לז אותיות (היינו לפי הקרי – "הכפנים" כתיב "כנפים" קרי) – גם המלים וגם האותיות מתחלקות חצי-חצי בדיוק, י מלים ו-לז אותיות. לז (הבל במספר הכרחי, הקול יוצא מהבל להב הלב כנודע) היינו קול במספר סדורי, י היינו קול במספר קטן (וכן הבל במספר קטן)! הפסוק הזה אומר "כי עוף השמים יוליך את הקול" – הקול של מה? מה פירוש "גם במדעך"? מסביר רש"י שהיינו המחשבות שלך, מה שאתה חושב בסתר לבך, ונדמה לך שאף בריה בעולם לא יודעת מה אתה חושב. והנה, "עוף השמים יוליך את הקול", הקול של המחשבות שלך, כפי שאומר רש"י. אם כן, זה הפסוק היחיד בתנ"ך שאומר במפורש שלמחשבה יש קול. לפי התרגום – יש על קהלת גם תרגום – "עוף השמים" היינו המלאך רזיאל ("רזיאל מלאכא") ו"בעל כנפים" הוא אליהו כהן גדול, אליהו הנביא זכור לטוב שהוא גם כהן גדול ("אליהו כהנא רבא"). רזיאל המלאך עומד על הר סיני ומכריז בכל יום את מחשבות כל אדם, והקול שלו מגיע לכל רחבי תבל. רש"י מסביר משהו אחר, ש"עוף השמים" היינו נשמת האדם עצמו, שסופה לעוף בשמים. מי זה "בעל כנפים"? אומר רש"י שהיינו המלאך שמלוה אותך, כמו שכתוב "כי מלאכיו יצוה לך" – יש מלאך שמלוה את האדם בכל דרך החיים שלו. למלאך שמלוה אותך קוראים "בעל כנפים" ולנשמה שלך קוראים "עוף השמים" – ו"עוף השמים יוליך את הקול ובעל כנפים יגיד דבר". אל תדמה בלב שמה שאתה חושב לא ידוע – בסוף כולם ידעו מה אתה חושב. "אזנים לדרך ואזנים לכותל" השם האמצעי של הרך הנימול, שהוא השם המיוחד כאן לפי ההסבר שלנו קודם, לוי – לשון חבור, שמחבר אברהם ויצחק, כמו בעקדת יצחק, הכח המחבר את הימין והשמאל הוא האמצע. יש מאמר מופלא במדרש, "אמר רבי לוי [תלמיד של רבינו הקדוש, תלמיד מאד גדול, שבדרך כלל כשמדברים על לוי-יצחק לא חושבים עליו, חכם גדול מאד בדור התפר בין התנאים לאמוראים, שיש הרבה סיפורים מופלאים ביותר שמספרים עליו, והוא אומר מאמר מיוחד מאד, רמז מובהק לחדש אלול שנלמד מהפסוק הזה] אזנים לדרך ואזנים לכותל"[טו]. לשון המאמר של לוי – השם האמצעי של הרך הנימול – "אזנים לדרך ואזנים לכותל" ר"ת אלול. הנה יש לנו כוונה חשובה לחדש אלול, תחושה פשוטה של חדש אלול בשתי מלים – יש האזנה (יש האזנה[טז] בגימטריא חשמל – נדמה לך שאתה חש-שותק, חש לשון מחשבה, אבל באמת אתה מל – יש קול למחשבותיך והקול נשמע. בדרך מליצה: "סוף דבר [סוף הפסוק '... ובעל כנפים יגיד דבר'] הקול נשמע ['כי עוף השמים יוליך את הקול וגו'']"). מה פירוש "אזנים לדרך ואזנים לכותל"? יש האזנה ברכב ויש האזנה בבית. כמה שוה פעמיים האזנה? קול. זה סוד הקול – כל קול מתחלק לשתי האזנות. מה יעקב אבינו עשה כשהוא רצה לספר סודות שאף אחד לא ישמע? לאן הוא קרא לנשיו? לשדה. חוץ מזה שכנראה היה בחדש אלול, שאז "המלך בשדה" – אפשר גם להבין למה המלך בשדה... – חז"ל אומרים שהמיוחד של השדה שאינו דרך ואינו בית, אז יש סיכוי שאין שם האזנה. לכן יעקב קרא לנשים שלו לשם. אבל, בדרך סלולה, ברכב, חזקה שיש האזנה, וגם חזקה שבבית, בכתלים, יש האזנה. שוב, זה מאמר של לוי, "אזנים לדרך ואזנים לכותל", ר"ת אלול. זהירות מהנטיה לקלל את המלכות (על השחיתות) בפרשה הקודמת כתוב "ראה אנכי נתן לפניכם היום ברכה וקללה". הקללה היא המלה השביעית בפסוק, כנגד המלכות. הברכה היא המלה הששית, כנגד היסוד-הצדיק. לכן עיקר הנטיה לקלל היא מלך – "גם במדעך מלך אל תקלל[יז]... כי עוף השמים יוליך את הקול" – קול וקללה לשון נופל על לשון. רואים שכח עוף השמים הוא להוליך קול. המלה המיוחדת, "במדעך", שוה קול, שוה שתי האזנות. יש פירוש הספורנו על קהלת, שאומר ש"מלך" הולך על עניני מלכות, עניני מדינה וממשלה, ואומר ש"מדעך" אינו פירוש מחשבותיך אלא לשון ידע – גם כשאתה יודע טוב-טוב כמה שוחד ושחיתות יש בממשלה תשתוק, כי זה מסוכן לך. עוד פעם, הוא מפרש את המלה "מדעך" על מה שכתוב קודם, ש"הכסף יענה את הכל", שלפי הפירוש שלו היינו שחיתות בממשלה. הוא אומר שגם כשאתה יודע כמה שחיתות יש "מלך אל תקלל", למה? כי "עוף השמים יוליך את הקול ובעל כנפים יגיד דבר" ואתה עלול לסבול מהתוצאות. חדש אלול – להרגיש שקולטים אותך שוב, מה לומדים מכאן? שיש קול למחשבה. מה שאתה חושב – הוא משודר. יש הרבה קולטים. אמרנו שחדש אלול הוא להרגיש איך שאתה נקלט. יש פירושים שהמלך כאן (וגם העשיר) הוא מלך מלכי המלכים הקב"ה[יח] ויש פירושים שהוא מלך בשר ודם. יש מגוון גדול של פירושים כאן – תסתכלו במדרש קהלת בפירושי המלך והעשיר כאן. יש פירוש שהיינו מלכו של עולם ועשירו של עולם – הקב"ה. יש פירוש שהיינו משה רבינו[יט] – "ויהי בישורון מלך" ולו יש "תפלת עשיר" (התעשר מפסולת הלוחות)[כ]. המפרשים אומרים כאן שלקלל כאן לא ממש קללה אלא הקלה, קלון, התייחסות בקלות ראש. בכל אופן, הנטיה שאדם תופס את הבעיות של הממשלה, של המלכות, והוא מקל, הוא מקלל – תדע לך שאת הכל קולטים, גם את המחשבות שלך. איך הגענו לזה? בחדש אלול אני צריך להרגיש איך שה' קולט אותי, איך אני נקלט. מכאן הגענו לווארט שכמו שה' תופס, בכלל יש הרבה קולטים מסביב (על פי הפסוק בקהלת – לציין שגם קהלת הוא לשון נופל על לשון עם קול וקללה). הפתרון – "לבא לפומא גליא" ו"כי ברבים היו עמדי" אם כן, הפסוק הזה די מייאש – שאסור לקלל אף פעם, גם עם כל השחיתות וכל השוחד וכו'. אז מה עושים? התירוץ הוא שהיות שהכל נקלט צריך לשדר דברים שלפחות המלך העליון יאהב אותם, וכאן למטה – כדי להזהר מהמלך התחתון, בשר ודם – צריך פשוט פעולת רבים. קודם כל, מכאן אפשר ללמוד כלל גדול – שכדאי שהכל יהיה גלוי לכתחילה. לא צריך להסתיר את המחשבות, כי ממילא קולטים לך את המחשבות – מה שאתה חושב תאמר. מה זה "לבא לפומא לא גליא" על ביאת משיח? כנראה אפילו הקב"ה פוחד מהאזנה, פוחד לומר מה שהוא חושב. בשביל להביא משיח צריך לצאת מהמנטליות של "לבא לפומא לא גליא" – צריך להיות פיו ולבו שוים, מה שאתה חושב צריך לומר, ואם מסוכן קצת לומר מה שאתה חושב הפתרון הוא רק לצרף את הרבים, "כי ברבים היו עמדי", שרבים חושבים כמוני. לכן צריכים להחתים כמה שיותר אנשים על המחשבות שלי – שיהיו רבים שחושבים כמוני. רק ככה אפשר לבטל את הסיכון – לא מבטלים את הסיכון ביום אחד, אבל ככה עושים מהפכה. אם זה לרצון ה' – זה יצליח. העיקר שהכל יהיה על השלחן, ושיהיו כמה שיותר שחושבים ככה – לא רק אני לבד. קול העֹרב מי זה "עוף השמים"? יש עוד פירוש בחז"ל מיהו עוף השמים. עוף השמים הוא העורב. קראנו על העורב בפרשה הקודמת, בעופות הטמאים, "ואת כל עֹרב למינו". רק על העורב כתוב "למינו" – קודם כתוב "למינה", לשון נקבה; על העורב כתוב "למינו", לשון זכר; אחר כך כתוב "למינהו". כך גם בפרשת שמיני וגם בפרשת ראה. עֹרב שוה קול-קול (ד"פ האזנה). קול בעצמו במילוי – קוף וו למד – שוה ב"פ קול (רמז שעל הקול להיות "תוכו כברו", שאז גם הדבור יהי "תוכו כברו"), שוה עֹרב. אפשר לקרוא את האותיות האלה גם כמו "כי קולך ערב [ומראך נאוה]". למינו שוה קול. "ערב למינו" היינו שלם וחצי. יש פה דברים מופלאים ביותר. מה הקול הראשון בתורה? "וישמעו את קול הוי' אלהים מתהלך בגן לרוח היום" אחרי חטא אדם הראשון. יש הרבה סודות בפסוק הזה. "קול הוי' אלהים" שוה אברהם ("בצלם אלהים" – "קול הוי'" = "בצלם"), השם הראשון של הרך הנימול. מה אולי הקול הכי חשוב בשיר השירים, שהוא קדש קדשים? נבואת הרבי לגבי הדור שלנו – "קול דודי הנה זה בא מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות". ההרים הם האבות, אברהם-יצחק-יעקב, שהם בעצם אברהם-לוי-יצחק כפי שהוסבר, שבזכותם "קול דודי הנה זה בא". הפעם הראשונה היא "קול הוי' אלהים" והפעם העיקרית בנ"ך היא "קול דודי" – חדש אלול הוא "אני לדודי ודודי לי", יש בשה"ש 26 (הוי') פעמים "דודי", והחשוב ביניהם חוץ מ"אני לדודי ודודי לי" הוא "קול דודי". "קול הוי' אלהים" ועוד "קול דודי" שוה "עֹרב למינו" (כלומר, "הוי' אלהים" ועוד "דודי" שוה קול). במחזור השיא של תפלות ימים נוראים הוא "ותשובה ותפלה וצדקה מעבירין את רוע הגזרה", למעלה מתשובה כתוב צום, למעלה מתפלה כתוב קול ולמעלה מצדקה כתוב ממון – שלש מילים ששוות קול, היינו שיחד הן "ערב למינו", קול-קול-קול. אז יש לנו רמזים יפהפים במלה קול. שוב, החידוש הוא שלמחשבה יש קול, ו"עוף השמים יוליך את הקול", וחז"ל אומרים ש"עוף השמים" הוא העורב. יש כמה פירושים למה "עוף השמים" הוא העורב יותר מכל עוף אחר. ב-י' אלול הילולת רבי פינחס מקוריץ – שדף התחדשות החדש מוקדש לו. כשאדה"ז עבר דרכו למעזריטש, והוא רצה שישאר אצלו, הבטיח לו שילמדו שיחת עופות ודקלים וכו'. אדה"ז אמר לו שבמעזריטש לומדים יחיד-אחד-ועד – זה מה שאני רוצה ללמוד, לא צריך שיחת עופות. במדרש כתוב שעיקר שיחת העופות – מוזכרת במלה בערבית במדרש – הוא שיחת העורב. יש כמה סיבות. קודם כל, לעורב קוראים בלועזית – לא רק באנגלית אלא גם בעוד שפות – 'קראו', אותיות קורא. העורב הוא קראו, והוא קורא, ומי שרוצה להיות בקי בשיחת העופות – היום המסוגל לזה הוא י' אלול כנראה – צריך להיות בקי בשיחת העורב. העורב האורב על העורב כתוב "עוף השמים" – חוץ מהנשמה שלך, המלאך שמלוה אותך, רזיאל המלאך ואליהו הנביא, העורב בגשמיות קולט את רחש הלב שלך. יש אנשים שמבינים את הצפצוף, את שיחת העורבים, ומבינים מתוך צפצוף העורבים ומתוך תנועות העורבים במעוף שלהם מה שאתה חושב בסתר לבך. כך חז"ל אומרים שהפשט הכי פשוט של הפסוק, "עוף השמים" – דווקא על העורב. שוב, יש כמה הסברים למה דווקא העורב. העורב "מלומד בשליחות" – גם נח שלח אותו, רק שלא קיים את השליחות (הוא יותר מדי הקשיב לרחשי לבו של נח ומזה בא לחשוד בו...); אחר כך היה שליח להביא לחם ובשר לאליהו הנביא; וגם בגמרא הוא הזהיר את רב עיליש לברוח, סיפור במסכת גיטין. רואים שהעורב הוא בעל שליחות. חוץ מזה, כתוב משהו מענין לגבי העורב – שלכל העופות יש תקופות בשנה שנודדים ממקום למקום – בקיץ מחפשים מקום יותר קר ובחרף מקום יותר חם – אבל העורב קבוע במקום, לא נייד. כתוב שעורבים הם תושבי קבע, ולכן אי אפשר להזהר מהם – אי אפשר לחכות לזמן שלא יהיו פה. כתוב שבתוך כל מלה ב-ע יש את אותה מלה ב-א – פנימיות ה-ע היא א. תדע לך שבתוך העורב יש אורב שאורב למחשבות שלך. "והאֹרב ישב בחדר" – "ובחדרי משכבך אל תקלל עשיר". יש שם "עוף השמים" ו"בעל כנפים", העורב שלנו. לא נכנס לזה, אבל שרש ערב הוא מהשרשים הכי עשירים בכל לשון הקדש מבחינת משמעויות, 'ענינים' שונים בלשון הרד"ק. אמרנו כמה מהם – ערבות ומתיקות. לא אמרנו ש"כל ישראל ערבים זה בזה". שמענו קודם במאמר שאברהם אבינו קיים את כל התורה כולה, אפילו עירובי תבשילין. יש גם ערבה (גם מדבר וגם "ערבי נחל" של חג הסוכות). יש גם ערב – "ויהי ערב ויהי בקר", ה-ערב הראשון בתורה. יש ערבים – למה קוראים להם ערבים? כי הם בני ערבה, יוצאים מהערבה, מהמדבר. יש גם "ערבה כל שמחה" – לשון חשך. אם תחשבו יש עוד הרבה דברים שלא אמרנו בשרש ערב. בכל אופן, הוא שוה פעמיים קול, כל קול שוה פעמיים האזנה, כל האזנה (חיים[כא]) היא ד"פ טוב. סיכום: רגישות אלול להאזנה האלקית נקצר: הווארט שלנו היה שחדש אלול הוא הוא חדש של רגישות גם לזה שרואים אותך, מצלמים אותך, וגם לזה שמאזינים. יש האזנה, והיום עוד יותר משוכלל, יש גם מצלמה בכל מקום. שוב, הקב"ה רואה אותי והוא שומע אותי – "עין רואה ואזן שומעת". בחדשים הקודמים אני ראיתי ואני שמעתי, וכעת אני שם לב שרואים אותי ושומעים אותי, ואי אפשר גם לחשוב – אין לך שום פרטיות. אומרים שזו הבעיה של הדור שלנו, של מה שקוראים הרשת (התופס את האדם כולו במחשבה דבור ומעשה שלו), שאין יותר בכל מה שקורה פרטיות – הכל רואים והכל שומעים. זה חדש אלול, "אזנים לדרך ואזנים לכותל" ר"ת אלול. אם אני יודע שה' רואה אותי זה טוב – שאעשה מה שטוב בעיני ה' וטוב באזני ה'. לגבי בני אדם, ברגע שאני יודע את זה – אין כבר מה להסתיר. אז שהכל יהיה גלוי, שאהיה "לבא לפומא גליא", רק שצריך מסה של כמה שיותר אנשים שחושבים כמוני. אז אפשר לחולל שינוי במצב. דברי דוד על שאול דרך אגב, אחד הפירושים של הפסוק "גם במדעך מלך אל תקלל" הוא שלדוד המלך היה חטא שבתהלים הוא מזכיר את שאול המלך בתור אויב. הרי זו אמת – שאול היה אויב שלו, הוא בקש להרגו (לא הסתפק במעצר מנהלי). זה הפסוק האחרון בפרק ו בתהלים – יש שאומרים אותו ב'תחנון', אך ספרדים וחב"ד אומרים פרק כ"ה בתחנון – "יבֹשו ויבהלו מאד כל איבי ישֻבו יבֹשו רגע". את הפסוק הזה הוא אומר על שאול המלך (אף על פי שלא הזכיר את שמו של שאול במפורש, ה' הבין את כוונתו, שמע את רחשי לבו). אחרי שהקב"ה מחשיב לו את הפסוק הזה כחטא במזיד הוא מבקש רחמים שלפחות תחשיב לי זאת לשוגג ולא למזיד. הפסוק הבא, תחלת פרק ז, הוא "שגיון לדוד אשר שר להוי' על דברי כוש בן ימיני". "כוש בן ימיני" הוא שאול, ודוד מבקש שדבריו עליו יחשבו כשגיון – לפחות שיחשב שבשוגג דברתי נגד מדינת ישראל (מלכות שאול, כנודע אצלנו), לא במזיד... בכל אופן, לומדים מכאן שלכתחילה לא צריך לדבר – צריך מהפכה, לא צריך לדבר לא טוב על אף אחד. אם כן, שוב, אנחנו רק בגישוש ונגיעה – נוגע-ואינו-נוגע – נגענו בכמה דברים, בפסוק הזה, בענין חדש אלול. ג. תנאי-מסר-חזון-נבואהנסיים בעוד משהו, רק ברמז, באותיות פורחות: שוב, הנבואה של הרבי היא "הנה הנה מלך המשיח בא". הפסוק הוא "קול דודי הנה זה בא". למה אנחנו אומרים "הנה הנה", פעמיים, זה עוד שיעור. לפני שנתיים בערך[כב] גם אמרנו איזו 'נבואה' – היו כאלו שקפצו מהכסא, מה אתה אומר נבואה, הרי הרבי כבר אמר את הנבואה של "הנה הנה מלך המשיח בא", אז כדי להבחין נקרא למה שאמרנו חזון – החזון הוא "בעלי תשובה ישתלטו על המדינה". יש חזון ויש נבואת הדור, "הנה הנה מלך המשיח בא". לפני זה, כדי רק להשלים את התמונה, יש תנאי ויש מסר. אז בעצם יש ארבעה שלבים – תנאי, מסר, חזון, נבואה[כג]. אלה ארבע מדרגות מלמטה למעלה. תנאי: להשתחרר מאמונות כוזבות מה התנאי? לא מדובר לכולם, אלא רק למי שמדובר אליו – שכל אחד יבין אם זה שייך אליו. התנאי הוא להשתחרר מאמונות כוזבות – אם אלה אמונות כוזבות במדינה או עוד כל מיני אמונות כוזבות. אין לי מה לדבר, אין עם מי לדבר, אם אתה לא משתחרר מאמונות כוזבות[כד]. מסר: לצאת מן האדישות והיאוש מה המסר? גם מאד קשור לתשובה של חדש אלול. המסר הוא לצאת מן האדישות והיאוש שלך. אנשים אדישים ומיואשים מיכולת לשנות משהו, שינוי מהותי, להזיז משהו באמת מכח עצמנו. גם אחד שהוא כבר משוחרר מאמונות כוזבות, אבל הוא עדיין אדיש ומיואש, שאין מה לעשות – אין לו כח ואין לאף אחד כח לעשות שום דבר – והוא מחכה שה' יעשה. הוא לא באמת חושב שזה יקרה, אבל... הוא מחכה. חזון: בעלי תשובה ישתלטו על המדינה אחר כך, אחרי שאדם יצא מהאדישות – מה זה לצאת מהאדישות והיאוש? שאפשר לפעול, וממילא חייבים לפעול – אז אפשר לדבר על החזון. החזון הוא "בעלי תשובה ישתלטו על המדינה". נבואה: הנה הנה מלך המשיח בא אחר כך אפשר גם לראות – לפקוח עינים ולראות, כדברי הרבי – ש"הנה הנה מלך המשיח בא", שזו הנבואה של הדור. ארבע המדרגות כנגד עולמות אבי"ע היות שעשינו ארבעה שלבים, שהם כנגד העולמות, נוכל להבין הכל הרבה יותר טוב לאור זה: "אף עשיתיו" – בעולם העשיה יש את עיקר האמונות הכוזבות (כמו שאף ר"ת אמונה פשוטה בקדושה, מה שהבעל שם טוב היה אומר את המלה "אף" תמיד, כך, ב"את זה לעמת זה עשה האלהים", אף היינו אמונה פסולה). היינו יכולים לומר אמונות טפלות אבל אמרנו אמונות כוזבות, כי כל אמונה כוזבת סופה לאכזב. לכן רוב האנשים שהיו להם אמונות כוזבות והתנאי מתחיל להתקיים אצלם – כן ירבו – מתאכזבים עד עומק נפשם מהאמונות הכוזבות שלהם, אז בלית ברירה הם משתחררים מהאמונה הכוזבת שבעולם העשיה (האמונה שבעצם אומרת שרק כך, בכניעה לממסד הקיים, אפשר לפעול במציאות). האדישות והיאוש, שאיננו מסוגלים לעשות שום דבר, לא יכולים לקום ולעשות כלום, הם בעולם היצירה. כדי לחשוב שאני מסוגל להזיז משהו במציאות צריך להיות יצירתי – תיקון עולם היצירה. זה לעורר את הרגש. אם הרגש ישן – האדם אדיש. אדישות היא שאדם שוקט על שמריו, ישן. שוב, צריך לצאת מן האדישות והיאוש. כל אחד צריך להכיר בחדש אלול שבאמת אני אדיש. לא כל אחד מבין כמה שהוא אדיש. כל זמן שאני לא קם ופועל כדי לשנות את המציאות אני אדיש, אני מיואש. אם רק כל האנשים שיושבים פה לא היו אדישים ומיואשים – כל המדינה היתה נראית אחרת. סימן שכולנו אדישים וכולנו מיואשים. זה המצב. לכן צריכים לצאת מזה. יציאה מהאדישות והיאוש היא תיקון עולם היצירה. "בעלי תשובה ישתלטו על המדינה" – החזון – זו כבר בריאת מציאות חדשה, עולם הבריאה. הכל עדיין העולמות התחתונים, גם החזון הזה שייך לעולמות התחתונים שיש בהם יש, הישות שלנו. מה זה בעלי תשובה? בינה – "אמא עילאה מקננא בכורסיא", בבריאה, שם "בעלי תשובה ישתלטו על המדינה". אבל בסוף, "הנה הנה מלך המשיח בא" – רק לפקוח את העינים, למעלה מהזמן לגמרי (כח הראיה שמתחיל בתמוז ונגמר באלול, כשאני יוצא לשדה ורואה שהמלך רואה אותי, מקבל אותי בסבר פנים יפות וכו') – זה מצב של עולם האצילות, לפקוח עינים ולראות את הגאולה כאן ועכשיו. סדר עלית הקול במדרש כל זה מתקשר באופן מופלא עם עוד דרוש של חז"ל על הפסוק "גם במדעך מלך אל תקלל... ובעל כנפים יגיד דבר": א"ר בון בשעה שהאדם ישן הגוף אומר לנשמה והנשמה לנפש והנפש למלאך והמלאך אומר לכרוב והכרוב אומר לבעל כנפים מי הוא זה השרף והשרף יוליך דבר ויגיד לפני מי שאמר והיה העולם. למי שקצת מצוי במושגים של פנימיות התורה יש לכאורה כמה תמיהות במאמר זה. הרי תמיד הנשמה היא מעל לנפש, וכאן לכאורה משמע הפוך. ועוד, באיזה עולם נמצא המלאך, וכן הכרוב, וכן השרף (בעל הכנפים)? יש להסביר שבכל עולם ועולם משלשת העולמות התחתונים בי"ע יש פנימיות וחיצוניות (כמבואר היטב בכתבי האריז"ל, וכפי שאמר האר"י בפירוש שעיקר חכמת הקבלה הוא בענין חיצוניות ופנימיות):
והנה, כל העליות הנ"ל הם בסוד הקול (סוד קו-ל, כמבואר בשיעורים הקודמים). סדר העליות תנאי-מסר-חזון-נבואה לפי מבנה פנימיות וחיצוניות העולמות לפי זה יובן היטב ש"להשתחרר מאמונות כוזבות" היינו להפנים את התודעה של עולם העשיה, לצאת מהאחיזה בגשמיות וחומריות העולם הזה הגשמי התחתון שהוא ענין הגוף, שמצד עצמו נתפס בשקר וכזב של עלמא דשיקרא (וכנ"ל נדמה לו שאי אפשר בשום פנים ואופן להסתדר בלי האמונה והכניעה לממסד הקיים ובכללות ל'הנחות' העולם), והוא "ישן" – "'אני ישנה' – בגלותא". השחרור היינו להגיע (שהקול הפנימי שלך יגיע) לנשמה (שלך), פנימיות עולם העשיה (תיקון כל עולם הוא להגיע לפנימיות אותו עולם – היינו החוש של חדש אלול, חוש התיקון). אח"כ עולים לחיצוניות עולם היצירה, לנפש (כי תחטא) ומבינים שאף על פי שהשתחררתי מהאמונות הכוזבות עדיין אני אדיש ומיואש (וזה החטא שלי), אין לי אמונה ובטחון שבאמת אפשר לחולל שינוי, איני קשור להשי"ת בבטחון פעיל ש"הוא הנתן לך כח לעשות חיל". מתודעת הנפש באים למלאך, פנימיות היצירה, היצירתיות האמיתית של עולם היצירה, התחושה שאכן ה' נוסך בי, ובנו, רצון וכוחות לעשות חיל וכו'. אח"כ עולים לכרוב, לתודעה של עולם הבריאה שהשינוי תלוי בבעלי תשובה דווקא ("ולבבו יבין ושב ורפא לו" בעולם הבריאה דווקא). עלי (ועלינו) לעשות תשובה מעומקא דלבא כדי להיות ראוי לחולל מהפכה מוצלחת בעזרת השי"ת. ואז, כאשר זוכים מגיעים לשרף, לבעל הכנפים, למהפכה המיוחלת השורפת את כל הבלתי רצוי במציאות תוך כדי שכל נשמות ישראל חוסים תחת כפני השכינה (כמפורש במדרש לדעה אחת ש"בעל הכפנים" היינו ה' בעצמו, שכולם חוסים תחת כנפיו). אז, למרבית הפלא, בעלי תשובה אכן משתלטים על המדינה, והמדינה הופכת להיות מונהגת על פי דעת תורה. מכאן הקול מגיע ל"מי שאמר והיה העולם" ואז, בעולם האצילות, עולם שכולו טוב (יחסית לשלשת העולמות התחתונים אין שם חיצוניות כלל, שהרי בעולם האצילות נאמר "לא יגורך רע") פוקחים את העינים (בעולם האצילות יש יחוד אמיתי בין אור לקול, בין ראיה לשמיעה – "וכל העם רֹאים את הקֹלות", "רואים את הנשמע ושומעים את הנראה") ורואים ש"הנה הנה מלך המשיח בא", וכבר בא. ולסיכום:
סיכום זה היה בקיצור עוד משהו – שיש תנאי, מסר, חזון ונבואה. המלה נבואה – כפי שדברנו פעם – היא לשון ביאה. הנבואה היא ביאת משיח. כתוב שחזון הוא אחוריים לגבי נבואה – חזון, "מבשרי אחזה אלוה", הוא בחינת אחורים (ראית האלוקות דרך הבשר שלי), "חזי" הוא התרגום של ראיה. האחוריים הם בעולם הבריאה, עדיין המציאות שלי, שאנחנו – בעלי תשובה, כולנו בעלי תשובה – נקח את הענינים לידים, זה הכל, הכל תלוי בנו. הנבואה, שהיא כבר פנים, היא עולם האצילות – משיח מתגלה, כמו שחב"דניקים אומרים שמחכים להתגלות, זו בחינת אצילות[כה]. אם כן, כן תהיה לנו שנעבור את כל השלבים האלה, ומהחזון נגיע לנבואה, ושכל ההאזנות תהיינה לטובה, "אזנים לדרך ואזנים לכותל"[כו]. לפני כמה ימים, כשגם הזכרנו את מאמר חז"ל זה, אמרנו שבעצם כל חלקיק ביקום מקשיב וקולט, כל אבן, כל דבר. לפי זה אין מקום לנוס אליו, אין שדה שאתה יכול לצאת אליו ואין בו האזנה – כל חלקיק, כל אטום, קולט אותך. כך ה' ברא את העולם, כי ה' נמצא בכל מקום. זה ממש אלקות. אבל בכל אופן, בעולמנו יש משהו מיוחד בדרך ובכותל. יש פירוש אחד שאומר ש"בעל כנפים" – כנפים לשון כיסוי, "לא יכנף עוד" – שנדמה לך שכתלים מכסים אותך, אבל מאחורי הכתלים או אפילו בתוכם יש האזנה. אתה אף פעם לא מכוסה. יש דרך וכותל בפרטיות ויש גם בחינה שכל מקום הוא דרך ובכל מקום סתר יש כותל, ובכל מקום יש את האזנים והעינים – "עין רואה ואזן שומעת". מתוך זה שנראה זאת נעשה תשובה בכיף, בלי פחד מהאזנות. הבעל שם טוב לימד אותנו לא לפחד משום דבר – לא מהאזנות, לא ממצלמות – אלא רק מהקב"ה, "עין רואה ואזן שומעת" של הקב"ה לבד. כל זה לכבוד אברהם-לוי-יצחק, "כשם שנכנס לברית כן יכנס לתורה לחופה ולמעשים טובים" בשמחה ובטוב לבב, רוב שמחה ונחת ולכל בני המשפחה. [א] נרשם על ידי איתיאל גלעדי. לא מוגה. [ב] היחס בין האותיות למלים, 67 חלקי 18 = ...3.7222 (ממוצע מספר האותיות בתבה). יש כאן קרבה גדולה ורמז ל: 3721 = 61 ברבוע (3722 היינו עם הכולל). 61 = אני – "אני לדודי ודודי לי". [ג] נתבונן במיקומי ה-יייי בפסוק: 3 8 13 15 = 39, "ארבעים [יייי] חסר אחת" ("ארבעים חסר אחת" = 1000 = יהי פעמים יייי). עד"ז נתבונן במיקומי אותיות אלול ב"אני לדודי ודודי לי" – 1 4 9 14 = 14 ועוד 14 (יד-יד) = 28 (משולש 7). והנה, 28 ועוד 39 = 67 = אלול! כל מספר ברבוע = 761 = 20 בהשראה = "לעיני כל ישראל" (חותם התורה). כל מספר במשולש = 414 = אור אור (אור אין סוף) = ואהבת וכו' (3 8 13 15 כ"א במשולש = 253 = 11 פעמים 23, משולש 22, מגן דוד ה-7; 1 4 9 14 כ"א במשולש = 161, שם קסא = 7 פעמים 23, ודוק). [ד] "ומל הוי' אלהיך את לבבך ואת לבב" = 1064 = 14 פעמים "ומל", כלומר שמתחלת הפסוק ועד סוף הרמז של אלול יש "ומל" ועוד יג פעמים "ומל", כנגד יג – אהבה – מדות הרחמים המתגלות בחדש אלול. רק "את לבבך ואת לבב" (ר"ת אלול) = 896 = 7 פעמים 2 בחזקת 7 (= תמימות וכו', בפרשת ברית מילה ה' אמר לאברהם אבינו "התהלך לפני והיה תמים", ובחדש אלול קוראים בתורה את הפסוק "תמים תהיה עם הוי' אלהיך", כמבואר במ"א ["תמים תהיה עם הוי' אלהיך" ועוד אברהם (לו נאמר "והיה תמים") = 1360 = י פעמים קול, שעולה ה פעמים ערב, ראה לקמן. וביחד עם "התהלך לפני והיה תמים" = 2506 = 7 פעמים משיח, ודוק]). "ומל הוי' אלהיך את לבבך ואת לבב זרעך לאהבה" = 1404 = שבת שבת (מיד נגאלין) = "הוי'" (אהבה אהבה) פעמים "לבבך". "ומל הוי' אלהיך את לבבך ואת לבב זרעך לאהבה את הוי' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך למען [חייך]" = 2701, משולש חכמה (73) = "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ" (ב-כה באלול). "למען חייך" = רחל (כנסת ישראל, עולם הדבור, "כי חיים הם למוצאיהם" – "למוציאיהם בפה") = 7 פעמים "לבב" ("לבב" היינו הנקודה האמצעית של אלול). "ומל הוי' אלהיך... למען חייך" (7 פעמים 24 ועוד 7 פעמים 34) = 406, משולש 28, כח (שהוא משולש 7) = 7 פעמים חן (הר"ת = 55, משולש 10, י, האוס"ת = 351, משולש 26, הוי' [כמו היחס של 10 26 28, כך לגבי 14 33 36, וכן 19 45 49, וכן 25 62 67, עם הפרשים קבועים, ותו לא (לא לפניו ולא לאחריו)! כלומר שתופעה יחודית זו מתחילה מ-10 ומגיעה עד 67 – אלול! ארבעת הרבועים של 28 36 49 67 = הוי' פעמים משה, ודוק]) [ה] פרע = ה פעמים מל – על ידי הפריעה (גילוי העטרה) מאירים אורות הה"ק שמעל היסוד ביסוד (כל אור הלב מתגלה בקול). מל-פרע = 420, יחוד יעקב-רחל, קול ודבור (כמו שיתבאר). במילוי (סוד ברית מילה, גילוי [מל לשון מול לשון גילוי] המילוי, האור הגנוז), מל-פרע (כל תבה מתחלקת ב-7) = 875 = 7 פעמים 5 בחזקת 3. וביחד עם השרש, 420 = 1295 = 7 פעמים 185 = "אני לדודי ודודי לי"! "מל ולא פרע כאילו לא מל" = 625 = 25 ברבוע = 5 בחזקת 4 = אדם (מאד) מלא (אלף דלת מם) וכו' (הר"ת = 216 = 6 בחזקת 3, גבורה-יראה כו'). "כאילו" = אלול. האמ"ת "מל ולא פרע כאילו לא מל" = 271 = אלול מלא (אלף למד וו למד)! [ו] צבע = "קול הוי'" = "בצלם", גם מלשון צליל. [ז] "כשהוא שוחק אומר הדק היטב היטב הדק מפני שהקול יפה לבשמים". הקול בעצמו הוא בסוד "הדק היטב" ("הדק היטב" ע"ה = קול. "הדק היטב" = "הקֹל [קול יעקב], דהיינו קול תפלה, סוד הקטרת, בפרט. ויש לומר ש"הדק היטב", בקדימת "הדק" היינו קול תפלה [עבודה שבלב, בבתי גוואי של הלב, "דק מן הדק"], "הקל", ואילו "היטב הדק" בקדימת "היטב" ["אין טוב אלא תורה"] היינו קול תורה [עם תוספת הכולל], הכל בסוד "הקֹל קול יעקב"). והנה, כל המשפט – "כשהוא שוחק אומר הדק היטב היטב הדק מפני שהקול יפה לבשמים" = 2401 = 49 ברבוע = 7 בחזקת 4. [ח] "כזה ראה וקדש" = זה פעמים "לבבך". [ט] "וישמע הוי' את קול דבריכם" = 1265 = 55 פעמים 23 ("וישמע הוי' את קול" = 989 = 43 פעמים 23, "דבריכם" = 276 = 12 פעמים 23, משולש 23) = 5 פעמים 253, הערך הממוצע של כל תבה = כב במשולש (וכן מספר המגן-דוד השביעי, החביב) = "מוצא פי הוי'" וכו'. "קול [משולש 16] דבריכם [משולש 23]" = דבר דבר, הכנף = 70. דילוג אותיות – 182 (יעקב, ז פעמים הוי', "הקל קול יעקב"), 230 (10 פעמים 23, חיה – "[ויהי האדם לנפש] חיה" פירש"י "דעה ודבור"). [י] היחוד של אור קול, 343, היינו 7 בחזקת 3, סוד "שבעתים כאור שבעת הימים", "כצאת השמש בגבורתו". בהכאה פרטית, אור קול = 6136 = 26 פעמים 236, הוי' ב"ה פעמים שיעור הקומה של יוצר בראשית (סוד "[גדול אדונינו] ורב כח"). [יא] אהבה (13) היא מספר ההשראה ה-3, מילה (85) היא מספר ההשראה ה-7. הממוצע שלהם הוא 49, 7 ברבוע. מתבקש לחשב מספר ההשראה ה-13 – הרי 3 7 13 הם מספרי ברית ו"גדולה מילה שנכרתו עליה יג בריתות וכו'". מספר ההשראה ה-13 הוא 313 (בושה, "ובעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו" – "איזוהי יראה שעל הפנים הוי אומר זו בושה". מכאן לומדים חז"ל שסימן מובהק של עם ישראל קדושים הוא הבושה – ישראל ביישנים הם. האהבה הקדושה המתגלה בברית מילה היא אהבה עם בושה דקדושה). והנה, הערך הממוצע של 13 85 313 הוא 137, קבלה ("[שמע] בקֹלה") וכו', המספר החשוב ביותר היום במדע. אם נמשיך לפתח את סדרת מספרי ההשראה של מספרי ברית (סדרה בארבעה ממדים, מרחב של מקום וזמן) עד שבעה מקומות, "כל השביעין חביבין" (החל מ-1, המספר בסדרה שקודם ל-13, אהבה-אחד) – 1 13 85 313 841 1861 3613 = 6727 = 7 פעמים 961, אל ברבוע (המספרים 13 313 1861, בדילוג = 2187 = 3 בחזקת 7). [יב] שני רמזים אלה מצטרפים יחד: "את לבבך ואת לבב" "להוי' ויאמרו לאמר אשירה" = 2002 = "הוי' אלהינו הוי'" פעמים "אחד" (אהבה)! [יג] אלול ועוד תשובה = 780, המשולש של 39, טל, "הוי' אחד". אם נחבר לזה את חדש תשרי (910) נקבל 1690 = הוי' פעמים א-דני (י"פ אחד-אהבה ברבוע). [יד] ראה שיעורי כ' וכ"ה מנחם-אב ש"ז. [טו] דרך כותל = 680 = ה פעמים קול. [טז] הערך הממוצע של ז אותיות יש האזנה = לבבך, "את לבבך וגו'". [יז] "מלך אל תקלל" = ברכה ברכה ברכה, היינו כאשר נזהרים לא להקל בכבוד מלכו של עולם ותורתו זוכים לברכה המשולשת בתורה. [יח] מלך עשיר = 670 = 10 פעמים אלול = יחוד ברכה קדושה, סוד יב"ק כנודע. [יט] גם "עוף השמים" נדרש על משה, ואילו "בעל כנפים" על הקב"ה (וכפי שיובא בהמשך). נמצא שיש כאן ג בחינות של משה (ג פעמים משה = ה פעמים אור של יום אחד של מעשה בראשית = 1035, מה-אדם במשולש) ובחינה אחת של הקב"ה: משה משה משה הקדוש ברוך הוא = 1690 = 26 פעמים 65, הוי' פעמים א-דני, ודוק. [כ] מלך עשיר משה משה (לא פסיק טעמא בגוייהו) = 1360 = י פעמים קול – "משה ידבר והאלהים יעננו בקול". [כא] בקול אחד יש שני חיים – חיים בעולם הזה וחיים לעולם הבא (הכל כלול ב"קול יעקב"). חיים ברבוע פרטי = 1864 = 8 פעמים 233 (מספר האהבה ה-13, ה-אהבה) = "עץ החיים" (והוא עולה ב"פ "עץ הדעת טוב ורע"). וביחד עם קול ברבוע פרטי (10936) = 12800, הרבוע הכפול של 80, כאשר הכנף = 4536 = זה פעמים חשמל (ההפרש = כד צירופי חשמל). ועם עוד חיים בר"פ = 14664 = כד צירופי תורה (כנגד כד ספרין דאורייתא), ודוק. [כב] שיעור פרשת שופטים תשע"ג (ונתבאר ברצף השיעורים שאחריו). [כג] תנאי מסר = 761, מספר ההשראה ה-20 = "לעיני כל ישראל". וביחד עם חזון = 832 = 32 (לב, כבוד) פעמים הוי' ב"ה = ארץ ישראל. וביחד עם נבואה = 896 = "את לבבך ואת לבב" (תמימות וכו' כנ"ל). [כד] ענין זה שייך לחדש אלול במיוחד, שהרי אלול הוא תיקון אליל (בירמיה יד, יד כתיב "אלול" וקרי "אליל", וברש"י שם: "לשון אל דבר שאינו"), לשון אל-לא (לא אמת ולא מועיל) כמבואר ברש"י – "אלילים לשון אל כלא הוא חשוב" (אלול אליל בהכאה פרטית = 1861, מספר ההשראה של אל-לא). בתורה יש ב אלילים – "אל תפנו אל האלילם" (714 = 7 פעמים אמונה כו') ו"לא תעשו לכם אלילם" (1008 = 7 פעמים 144, 12 ברבוע כו'; יחד = 1722, יהלום 41, ממוצע בית המקדש וכו'; ב-ב הלשונות 4 מלים ו-14 אותיות, יד-יד) – "אל..." ו"לא...". בשני הלשונות בתורה חסר י הרבים (בחומש היכל הברכה מובאר הרמז ש"אלילם" חסר ר"ת "אשר לא ישמע לקול מלחשים", "קול מלחשים" היינו קול תפלה, ולאליל קוראים ואינו שומע ואינו עונה; רק ר"ת אליל, "אשר לא ישמע לקול" = 1118, כנגד "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד". לחש = הוי' פעמים אחד), משא"כ בנ"ך תמיד מלא. יש בתנ"ך חי "אלילים", הלעומת זה של חי אלול. אליל הוא הלעומת זה של "וחי בהם". אליל באתב"ש = תף = לילית (אליל נוט' אני לילית, הלעומת זה של ישראל. פגם הברית, שתיקונו באלול – "ומל.. את לבבך ואת לבב זרעך"). על פי חילוף ה-ל (באח"ס בט"ע... הל"ק) אלול מתחלף בשם אהוה ו-אליל בשם אהיה. שם אהוה הוא שם הדעת שאינו בקליפה, שהרי "אל אחר אסתריס", אבל לשם אהיה, שם הבינה ש"מינה דינין מתערין", יש לעומת-זה, והיינו דמיונות שוא ואמונות כוזבות מצד כח המדמה של חיצוניות בינה, ודוק. [כה] כל ארבעת השלבים: להשתחרר מאמונות כוזבות, לצאת מן האדישות והיאוש, בעלי תשובה ישתלטו על המדינה, הנה הנה מלך המשיח בא = 6162 = 13 (אחד, אהבה, התגלות יג מדות הרחמים בחדש אלול) פעמים דעת ("דעת קנית מה חסרת וכו'"). רק שתי הדרגות הראשונות = 8 פעמים דעת, ושתי הדרגות האחרונות = 5 פעמים דעת – חלוקת זהב של 13 ל-8 ו-5, ודוק היטב. [כו] "אזנים לדרך ואזנים לכותל" = 962 = 37 פעמים 26, קול (במספר סדורי, שעולה הבל במספר הכרחי כנ"ל, והוא גם סוד יחידה כנודע) פעמים הוי' (גם במספר הכרחי וגם במספר סדורי). הס"ת = 130 = ה פעמים הוי', הרוא"ת = 832 = לב פעמים הוי' = ארץ ישראל. Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com |
האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב
התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד