בע"ה

ח' אלול ע"ה – כפ"ח

פגישת צות יעלת חן

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. "גדול השלום" בסימן הדרך-ארץ בשו"ע

יסוד החינוך ותיקון המדות – שו"ע אדה"ז או"ח סימן קנו

בהשגחה פרטית, היום בכולל שלנו התחלנו נושא של חינוך – משהו יסודי ביותר, שבשנים עברו דברנו עליו הרבה, אבל לפי זכרוני בשנים האחרונות לא הזכרתי אותו – שיש משהו מאד חשוב ללמוד עם כולם, כל כתה לפי הרמה שלה, בשו"ע אדה"ז או"ח סימן קנ"ו. הסימן הזה כולל את כל הלכות תיקון המדות. הזמן הכי טוב לעשות זאת הוא כעת, בחדש אלול, חדש התיקון.

כותרת ההלכות כאן היא הלכות משא ומתן. בשו"ע המקורי זה סימן קצר מאד. השו"ע מסודר לפי סדר היום – אחרי שהוא גומר את הלכות ק"ש ותפלה וכו' באים שני סימנים שהראשון שבהם (סימן קנ"ה) הוא הלכות ת"ת בקיצור. בחלק יו"ד של שו"ע יש הלכות ת"ת באריכות, אבל כאן יש בקיצור – שמבית הכנסת צריך  ללכת לבית המדרש ללמוד תורה, ואחר כך יש סימן (קנ"ו) שבמקור הוא רק סעיף אחד קטן של הלכות מו"מ, שאחרי שלומדים תורה מי שאין לו פרנסה מוכנה לו צריך ללכת לעבוד כי "אם אין קמח אין תורה" ו"יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ שיגיעת שניהם משכחת עון". אז יש כמה פרטים הנוגעים למי שעוסק במשא ובמתן שכתובים בו – להזהר במו"מ לדבר אמת, שיהיה באמונה, להזהר מאד לא להשבע אפילו באמת, לא לעשות שותפות עם גוי שמא ישבע בשם הע"ז שלו (ותעבור על "לא ישמע על פיך"), וזה הכל.

הפירוש החשוב ביותר על השו"ע או"ח, מסביב, נקרא מגן אברהם. אדמו"ר הזקן ברוב הפסקים שלו מתבסס עליו. בעל המג"א ראה לנכון דווקא במקום הזה להרחיב מאד ולהוסיף כל מנהגי דרך ארץ ותיקון המדות, תמצית כל ספרי המוסר, ואחריו אדמו"ר הזקן – שהולך בעקבותיו – כולל כאן את כל ההלכות שקשורות לתיקון מדות. זה משהו מופלא. אפשר לומר שזו תמצית כל ספרי המוסר שיש.

כמובן, מה שאומרים גם טוב ונכון לבנים וגם לבנות – שיש ללמוד את זה. אפשר ללמוד בהרבה רמות, היות שיש כאן הרבה מ"מ ומקורות, ומי שלומד בעיון יכול לדייק הרבה, אז אפשר ללמוד גם בכתה הכי גבוהה וגם בכתה הכי נמוכה. מה שאני מציע קודם לבקש ממישהו – איזה ת"ח מתוכנו – שיבוא וילמד את זה לצות, ואז שכל מורה ומורה תנסה להתאים לכתה שלה. זה יכול להיות מבצע ממש נהדר של אלול, ויכול להמשיך גם אחרי אלול.

סימן קנ"ה – הרחקת הגאוה (תיקון לומדי תורה)

בסימן הראשון, סימן קנ"ה שעוסק בתלמוד תורה, אדמו"ר הזקן מביא את שיטת הרמב"ם – שבכל מדה צריך לחפש את הדרך האמצעית, המדה הבינונית, חוץ משתי מדות שצריך להתרחק מהן עד הקצה האחרון, מדת הגאוה ומדת הכעס. אז הוא קצת מדבר על הגאוה, דווקא בהלכות ת"ת, ואומר שאת הכעס נשאיר לסימן הבא.

כלומר, שבהלכות ת"ת המדה היחידה שמוזכר שם תיקונה היא גאוה, מתאים למה שכתוב בזהר שדווקא ת"ח – מי שלומד תורה – עלול להכשל ולהפגע מגאות יתר, עד כדי כך שגם רשב"י התחיל את האדרא-רבא, החלק הכי עמוק בזהר, עם המלה "תניא", כמו שאדמו"ר הזקן התחיל את ספרו, ורשב"י אמר שזו הקליפה של תלמיד חכם, שמתוך כל הידע שלו (פירוש המלה "תניא" הוא "למדנו כו'", היינו שמצהיר על הידע שלו) מתגאה, בדיוק היפך הכוונה של מתן תורה לישראל. פנימיות התורה – הזהר, החלק העמוק ביותר של הזהר, וגם ספר התניא של החסידות – מתחילה במלה "תניא" כדי לבטל את הקליפה הזו. גם משמעותי ביותר שתיקון הגאוה הולך דווקא יחד עם הלכות תלמוד תורה.

משא ומתן – כלל יחסי אנוש

כל שאר המדות – כולל הכעס, לא לכעוס – הן חלק מהלכות משא ומתן, שבהרחבה היינו יחסי אנוש. בכל מה שאתה מדבר עם מישהו – גם התקשורת בין בני זוג ובחיק המשפחה – יש ממד של משא ומתן. בשו"ע המקורי, לפני ההרחבה, המדות היחידות שהוא מזכיר הם דבור אמת וזהירות משבועות. גם לשבועת אמת יש תוצאות לא טובות, לכן צריך להתרחק מלהשבע בכלל.

"מותר לשנות מפני השלום" – ביחס לעבר או גם ביחס לעתיד?

אדמו"ר הזקן בקטע הזה, שהוא ההתחלה של הסימן, מכניס עוד משהו מאד יסודי – האם מותר לשנות מפני השלום שהרי "גדול השלום". הוא מביא על ההתחלה מחלוקת ידועה בענין. ממי לומדים שמותר לשנות מפני השלום? מאהרן הכהן – "הוי מתלמידיו של אהרן אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות ומקרבן לתורה". אהרן קצת שנה – אמר לשני אנשים שרבים שהחבר שלך כבר מתחרט ורוצה את החברות שלך, וכך היה אומר לשני, וכשהיו נפגשים ברחוב היו מתחבקים אחד עם השני. כך היה עושה שלום על ידי שינוי בדבורו.

לכאורה, שינוי הוא קצת לשקר, אבל באמת (כך מוסבר בחסידות) זה לא לשקר אלא לגלות את האמת הפנימית שכל ישראל חברים ורוצים שלום. כדי להשיג את השלום – הביטוי הוא "גדול השלום" (יש גימטריא מפורסמת, בשביל המורות למתמטיקה, ובעצם כל מורה צריכה להיות מורה לחשבון-צדק – שתהיינה הרבה גימטריאות יפות המעוררות את לב התלמידים להתקרב לה' בשמחה – ש"גדול השלום" שוה משיח בן דוד וכדי להביא אותו לפעמים צריך לשנות מהמציאות הנגלית הנראית לעין על מנת לגלות את המציאות הפנימית הנעלמת מן העין, שבעצם זה כמו לפקוח את העינים ולראות ש"הנה הנה מלך המשיח בא –וכבר בא". ואם כבר עשינו גימטריא: במספר קטן – חשבון המתאים לילדים – גדול = 16 = שלום = משיח!). המחלוקת היא האם כשכתוב שמותר לשנות מפני השלום היינו רק לספר דבר לא נכון מאה אחוז אובייקטיבית שהיה בעבר, או גם להבטיח לעשות משהו שאתה באמת לא מתכוון לעשות – לגבי העתיד. כאן אדמו"ר הזקן פוסק את ההלכה – לפי המגן אברהם – שמותר לשנות רק דברים שהיו, אבל לא לומר משהו שעתיד להיות אף שאתה לא מתכוון לעשות, כי אז יתברר למפרע ששקרת. שינוי לגבי העתיד הוא דבר שעתיד להתגלות שהוא לא נכון. לגבי העבר – מה שהיה היה, וכדי לעשות שלום מותר לשנות.

מותר או מצוה לשנות מפני השלום?

כאן אדמו"ר הזקן כותב בתוך דבריו הערה, שמה שאמרנו הרגע זה לא כל כך פשוט. הוא אומר שכל כך "גדול השלום" – שלום הוא ערך כל כך עליון – שמי אומר שאסור לשנות גם לגבי העתיד?! קודם כל הוא אומר שאחד מגדולי הראשונים – הרי"ף, אחד משלשת עמודי ההוראה לפי המחבר, הבית יוסף (הרי"ף, הרמב"ם והרא"ש הם שלשת העמודים, שפוסקים לפי שנים מהם) – אומר שלא רק שמותר לשנות. אם אתה בחינת אהרן – ודאי מותר לך. אם אתה בחינת משה אחיו – "משה אמת ותורתו אמת" – יותר קשה לשנות. כתוב "והאמת והשלום אהבו" – משה הוא האמת ואהרן הוא השלום, וכדי להביא משיח צריך לעשות יחוד ביניהם (ליחד אותם באהבה – "אהבו"). "הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד" – חז"ל פרשו שהאחים כאן הם משה ואהרן, האמת והשלום. למשה, מדת האמת, יותר קשה לשנות.

אם מותר – למי שהוא משרש אהרן מותר, למשה יותר קשה (והיות ש"מותר" היינו רשות, אם תרצה תשנה ואם לא תרצה אל תשנה, מסתמא משה לא ירצה לשנות) – אבל הרי"ף אומר שלשנות מפני השלום זה לא רק מותר אלא מצוה לשנות למען השלום (לא כותב לשון "חובה", שאז אין מנוס כלל, אלא לשון "מצוה" – מעתה יהיה הרבה יותר קשה למי שהוא משרש משה, אמת, להמנע מלשנות מפני השלום. אם אכן ימנע מפאת דבקותו במדת האמת, לפי הבנתו, הוא יפסיד-יבטל מצוה ומי יאמר לו שלא יענש על כך, מה שאין כן אם זה רק מותר). אם זו מצוה, מי אומר שיש חילוק בין העבר לעתיד? משמע מההערה שלו – צריך ללמוד הכל – שאדה"ז נוטה גם להתיר לשנות ביחס לעתיד, וגם משמע שנוטה להסכים לרי"ף שזו מצוה, וכל כך למה? כי "גדול השלום".

זו דוגמה לדבר שאפשר לעשות עליו הרבה שיעורים, עם הרבה דוגמאות מהחיים. כמה ש"מדבר שקר תרחק", אסור לשקר, להמציא לבנות כל מיני סיטואציות שבהן "מצוה לשנות מפני השלום" (עוד גימטריא, המתאימה לכתות הגבוהות יותר: הערך הממוצע של שני עמודי התוך, ה"יכין" וה"בעז" של תיקון הדבור, שכנגד שני האחים האוהבים, משה ואהרן – "מדבר שקר תרחק" "מצוה לשנות מפני השלום" – הוא 1521 ששוה 39, "הוי' אחד", ברבוע, סימן מובהק להתאמה הפנימית והעצמית שבין שני הכללים הגדולים האלה) – כמו הסיפור של אהרן. זה לא פשוט, שיש כזה דבר שאם קצת נעגל פנות – נשנה משהו – נצליח באמת לעשות שלום בין שני אנשים רבים. כל זה הלכה אחת, כל מה שאמרנו עכשיו.

הקדמת התורה ל"דרך ארץ שקדמה לתורה"

אחר כך יש סימן שלם, הרבה עמודים, שכל דבר-הלכה כאן הוא פנינה. לכן מאד מומלץ. אפשר לומר שהוא הקדים הלכות ת"ת למו"מ פשוט כי הוא הולך לפי סדר היום – מבית הכנסת לבית המדרש ואחר כך "הנהג בהם מנהג דרך ארץ". אך לכאורה, זה לא הסדר שחז"ל אמרו לגבי דרך ארץ. הרי כל עסק המו"מ נקרא דרך ארץ, ותיקון המדות הוא תיקון של יחסי אנוש בכלל, התנהגות בדרך ארץ – הכל בא לידי ביטוי בשוק, כשאדם עוסק עם אנשים, נושא ונותן עם הבריות.

יש מאמר מפורסם, שהוא גם יסוד היסודות – גם בשיעורים שלנו – ש"דרך ארץ קדמה לתורה", קודם צריך דרך ארץ ואחר כך אפשר ללמוד תורה כדבעי. אחד שהוא לא מענטש, לא בן אדם, מה הוא לומד תורה?! קודם תהיה בן אדם ואז תלמד תורה. אבל כאן הסדר הפוך – תלמוד תורה לפני דרך ארץ. מה ההסבר? שבתוך הלכות תלמוד תורה יש כאן את ההלכה של תיקון מדת הגאוה. בלי זה גם אי אפשר דרך ארץ.

יש עוד דוגמה: בשו"ע קודם מתפללים ואחר כך לומדים תורה – קודם בית כנסת ואחר כך בית מדרש. אבל היום מקובל אצל חסידים שלומדים חסידות לפני התפלה, כי אחרת איני יכול להתפלל כדבעי. המלה תפלה שוה דרך ארץ – אחד מפירושי דרך ארץ הוא תפלה (כך מביא אדמו"ר הצ"צ). הסדר הוא שקודם מתפללים ואז צריך ללמוד, אבל היום תופסים שאיני יכול להתפלל בלי ללמוד קודם משהו בפנימיות. כך גם דרך ארץ – צריך ללמוד תורה כדי לדעת מהי מדה טובה, מה הגדר של מדה טובה, ובמיוחד שתלמוד תורה, אם הוא טוב, אמור לתקן לי את הגאוה, את הישות שלי, את האגו שלי. אז אני יכול להתקדם עם כל שאר ה"דרך ארץ" ובסוף גם להגיע לשלמות של "דרך ארץ קדמה לתורה" (לתורה החדשה שתתגלה על ידי מלך המשיח).

קביעות עתים לתורה לנשים

בתחלה חשבתי שבנים ילמדו את שני הסימנים, ולבנות אולי העיקר זה רק הסימן השני – בקנ"ה כתוב על חיוב לימוד תורה ועל קביעות עתים לתורה, האם שייך לבנות? פעם לא היה שייך כל כך לבנות, אבל לאור המהפכה השלישית (מי שזוכרת את ארבע המהפכות), תורה לנשים, כן מתחיל להיות שייך.

כתוב כאן שהכלל הוא שאם יש לאדם קביעות עתים – הוא מדבר כאן בהתחלה בקיצור על קביעות עתים לתורה – אז ששום דבר בעולם לא יזיז אותו, אפילו אם אתה יכול להרויח מליון דולר אל תזיז את קביעות העתים שלך, אל תבטל את לימוד התורה שלך. אבל בהמשך אותו סימן הוא אומר שאם בכל אופן יש משהו מאד חשוב שצריך לעשות יש שתי עצות. עצה אחת – ללוות ולפרוע. שאתה אומר שאני כעת לווה את החצי שעה ללמוד תורה ואפרע יותר מאוחר ביום, כי כרגע אני חייב לעשות משהו. יחד עם זה, הוא אומר שגם כשאתה לווה על מנת לפרוע, הלכה אחת תקרא לפני שאתה עושה את הדבר הנחוץ – בכל אופן תלמד משהו מיד אחרי התפלה, הזמן העדיף ללמוד. העצות הללו מאד מתאימות לנשים, כי באמת לדרוש מאשה – נשואה, מטופלת בהרבה ילדים – שהיא תקבע עתים במסמרות ושום דבר לא יזיז את זה, זה קשה לדרוש. התינוק בוכה, אי אפשר להתעלם מתינוק שבוכה.

אף על פי כן יש כן משהו מאד מענין – פעם הנשים לא יצאו לעבודה. אבל כאן, כל מי שיושבת, חייבת להיות בבית ספר בשמונה בבקר. אין לך קביעות עתים יותר מזה. מה עם התינוק שבוכה? צריך פתרון. כתוב "איזהו חכם? הרואה את הנולד" – הנשים צריכות להיות חכמות מאד, שהתינוק יבכה בדיוק כשאת צריכה לצאת אז צריך סידור מראש. רואים שבדור שלנו גם לנשים יש אפשרות של קביעות עתים, עם התכנון המתאים והאמצעים המתאימים. בכל אופן, יש את האפשרות הזו של ללוות ולפרוע, אבל הענין של קביעות עתים בעצם מתאים גם לבנות – כמובן גם לבנות לא נשואות, וגם לנשים נשואות עד אורך ימים ושנים טובות. שוב, לאור המהפכה השלישית, במיוחד, הכל כאן שייך גם לבנות וגם לבנים.

סיכום

מהסימן הקצר-יחסית הזה מגיעים לסימן הגדול, סימן קנ"ו, עם כל המוסר השכל – כעס, לשון הרע וכל מה שלומדים בספרי מוסר. בהשגחה נזכרנו בזה היום בשיעור אחר, ללמוד – והיה מאד יפה אם איזה רב טוב היה מלמד את זה, אבל גם כל אחד יכול לקרוא לבד – את הסימנים האלה על מנת ללמד בכתה, ולדבר על זה הרבה.

כמו הדוגמה של שינוי מפני השלום, היא הדבר הכי עדין כאן ולכן צריך להדגים. מצד אחד "מדבר שקר תרחק" לגמרי, והנה פתאום יש כזה דבר מוזר שמותר ומצוה לשנות מפני השלום, "גדול השלום". אם כן, מה הערך? לדבר שחייב להיות שלום בינינו, בין כל היהודים. לאור המהפכה הרביעית, גם בין כל האנושות צריך להיות שלום. שיהיה שלום, שנה טובה עם הרבה שלום – זה הווארט של הערב.

ב. שאלות ותשובות

עבודת התפלה לנשים

שאלה: היתה לי שאלה שכעת הרב קצת הזכיר, לגבי תפלה לנשים. עוד אין לי ילדים, אז יותר קל לי להתפלל, אבל שאלה גם כללית – מחשבות שעולות לי – אם באמת חשוב שאשה תשקיע שהיא תתפלל שחרית באריכות?

הרב: מה זה אריכות? חמש שעות? ארבע שעות?

מורות: חצי שעה זה באריכות. עשר דקות זה באריכות...

שאלה: אז כמה להשקיע בעבודת התפלה?

הרב: זו גם קביעות. נשים מטופלות – אצלנו ואצל הרבה משפחות – כתוב בשו"ע שאשה צריכה להתפלל פעמיים ביום, שחרית ומנחה. לגבי התפלה השלישית, ערבית, היא עדיין בגדר רשות – אבל היום, כשיש הרבה אמצעים שעוזרים לאשה לתפקד את התפקידים שלה, הרבה מאד נשים צעירות מתפללות את כל שלש התפלות ביום. אם מישהי טוענת שקשה לה ערבית – נתחשב, עד שהיא תגמור לחתן את הילדים ויהיה לה יותר זמן.

שאלה: אם אני למשל במרחק מהעבודה הזו עדיין – שחרית אני לא תמיד מתפללת – אז בכח?

הרב: איך את מגיעה בזמן לעבודה?

שאלה: אם צריך אז עושים – זו השאלה.

הרב: שהתפילה תהיה עשרים דקות או רבע שעה, אבל כתוב שאשה צריכה להתפלל.

חינוך לתפלה

שאלה: התלבטנו אם טוב שהמורות תתפללנה בכתה עם הבנות או לפני כן.

הרב: צריך מישהי שתתפלל עם הבנות.

שאלה: הן נמצאות שם, השאלה אם עדיף שהן תתפללנה וזו דוגמה חיה או שלא.

הרב: אם צריכות כל הזמן להסתובב ולהעיר – אז אי אפשר להתפלל.

שאלה: כדאי להעיר לבנות בתפלה שמתעסקות וכו'?

הרב: מה את עושה בשיעור, לא מעירה? כמובן שצריך מראש – כמו כל דבר – להאהיב. את התורה צריך להאהיב ואת התפלה צריך להאהיב. זה הווארט שאמרנו עכשיו, שהיום צריך ללמוד על כל דבר לפני כן – יש תורה לפני כל דבר.

שאלה: היתה לנו שאלה, אם בת יושבת בשקט אך לא אומרת את המלים – להעיר?

הרב: אולי היא מתבוננת ביחודא עילאה, כתוב שדבקות אלקית היא יותר מתפלה.

שאלה: אז לא להעיר?

הרב: אם היא בדבקות. אם לא, צריך לשאול אם היא רוצה משהו מה' לעצמה או לכל עם ישראל – חבל לא לנצל את ההזדמנות.

שאלה: אנחנו לא רוצים לגרום אנטי למי שלא רוצה כעת להתפלל.

הרב: שוב, צריך להאהיב את התפלה – כעת הזדמנות פז לבקש מה שאת רוצה, גם לך, גם למשפחה שלך, גם לעם ישראל.

שאלה: אבל בתפלה אין כל כך בקשות, אלא כל מיני קטעים, בפרט כשאין שמו"ע.

הרב: יש בקשות. תפלה מחולקת לשלשה – שבח, בקשה, הודיה. העיקר הוא באמת הבקשה באמצע, אבל אם משבחים את ה' זו גם בקשה. גם השבח הוא בקשה. כתוב שכאשר אני משבח מישהו זה מוציא ממנו את התכונות בהן אני משבח אותו. אם אני אומר לה' "הגדול הגבור והנורא" זה מגלה את התכונות האלה. הודיה היא גם סוג של בקשה – אם אני מודה לה' על מה שהוא עשה, אז ה' ירצה לתת יותר ויותר.

בקשה הכוונה פעולה שהיא כדי להמשיך שפע ואור לתוך המציאות. כל מלה עושה ככה. בפסוקי דזמרה, עם כל פרקי התהלים, הצדיקים היו רואים באותו זמן כל מה שמתרחש בעולם. כל מיני סיפורים – ראו שזה צריך לזה וזה צריך לזה – לכן היו מאריכים באמת שעות, כי היו אומרים איזה פסוק ורואים יהודי במצוקה, ותוך כדי הפסוק הזה פעלו ישועה לאותו יהודי שנמצא במצוקה. שוב, העיקר הוא להאהיב את התפלה. אוהבים משהו כאשר מרגישים שהוא פועל. אם הוא חושב שזה סתם – בשביל מה להטריח את השפתים לנוע סתם. זה לא סתם.

חינוך לשפלות

שאלה: בסוף שנה שעברה המנהלת קבלה מהרב ושתפה אותנו מהו חינוך חסידי. רציתי לשאול מה היחס בין החינוך הזה, הדברים שככה צריך להיות – ככה צריכה תלמידה לצאת – לבין המציאות, שהיא בעצם השפלות. כמה צריכים לרצות שיהיה מושלם – שהבנות תהיינה חסידיות וצנועות ופנימיות וכל הדברים שכתובים – וכמה לשדר את המקום שלא באמת נהיה כאלה, רק שואפים וכל הזמן מתקדמים.

הרב: למדת את השפלות והשמחה של רבי אייזיק? שפלות ושמחה הן הא בהא תליא – לא צרות אחת לשניה. השפלות האמתית היא מקור לשמחה. עיקר השמחה היא כמו יציאת מצרים, להשתחרר, שפלות אמתית משחררת אותי מבית הסהר שלי. האגו שלי הוא בית הסהר שלי, ואחד שזוכה להיות בשפלות ממש יצא ממצרים, מהכבילה של האגו שלי.

שאלה: מה זה אומר להיות בשפלות?

הרב: יש אחד שכל הזמן לחוץ-לחוץ שאני צריך לעשות כך וכך, להשיג כך וכך, להצליח כך וכך. שפלות היא שקודם כל זה לא רק תלוי בי. יש מי שעוזר לי, והוא העיקר, ובמקרה הטוב אני מסייע שאין בו ממש. זה בטול ושפלות.

כמובן שהמשמעות הפשוטה של שפלות היא שכל אחד יותר טוב ממני – זה הפשט של שפלות. אני מאד אוהב את כולם, כי כל אחד יותר טוב ממני. צריך ללמוד מכולם, "איזהו חכם [פנימיות החכמה היא בטול ושפלות] הלומד מכל אדם". אם כן, יש שני דברים בשפלות – הדבר הזה שכולם יותר טובים ממני, ודבר שני הוא לא להיות לחוץ.

לחץ בא מאגו. זה שאדם לחוץ הוא הסימן הראשון שהוא מלא אגו. יש רק אני בעולם, ואני צריך להשיג כך וכך, אחרת זה אבוד. זה נקרא שאדם ממש כבול. צריך לעשות את כל המאמצים מתוך הבנה שכמה שהוא פועל יותר, ועושה יותר מאמץ – בסוף הוא לא עשה שום דבר, הכל ה' עשה, הוא מסייע שאין בו ממש. זו שפלות. אם אני גם הכי גרוע – זה לא מפיל אותי בשום יאוש, בשום דכאון בכלל, בדיוק ההיפך. כמה שאני גרוע ה' אוהב אותי, ה' מקבל אותי כמו שאני (כמו אבא טוב – כמובן שהוא גם רוצה שאשתפר), ואם אתה יותר טוב ממני אני יכול ללמוד ממך איך להשתפר – שפלות היא "מכל מלמדי השכלתי". זה יסוד היסודות. מי שבשפלות יכול לעשות מבצעים, לעשות הרבה דברים בחיות ולהפוך את העולם.

שאלה: התלמידות בגיל הזה יכולות לקלוט שפלות? זה גיל שאתה בונה אישיות ואז אפשר לדבר על שפלות.

הרב: יש הרבה תלמידים שמאד לחוצים בטבע – גם גדולים, אבל זה מתחיל מילד שמאד לחוץ על המבחנים שלו, על החברה – ושפלות משחררת אותו. לא מבינים שהוא לחוץ בגלל האגו שלו – לכל אחד יש אגו. צריך ללמד אותו איך להרגע – להרגע היינו להשתחרר מהלחץ הזה על ידי שפלות, דהיינו יותר מודעות לנוכחות ה' בחיים שלי. לחנך ילד להכיר שה' נוכח בכל, ושאינו מסוגל לעשות כלום לבד בלי העזרה של ה' (וכמה שבאמת ה' רוצה לעזור לו ועוזר לו בכל רגע ורגע), מתאים לכולם.

שאלה: אבל יש בנות שהשפלות מביאה אותן לחוסר בטחון.

הרב: זו לא שפלות. את זה לעומת זה עשה האלקים – יש את המדה הטובה ויש את המדה הרעה. השפלות הטובה היא כח מניע של השמחה ואת הרצון להשתפר (שזו עבודת התשובה של חדשי אלול ותשרי – "תקעו בחדש שופר" – "שפרו מעשיכם") – היות שהשפלות משחררת האדם מאד שמח. אם הוא לא שמח, אלא מדוכא מזה, זה לא השפלות שמדברים עליה אלא ההיפך.

גאות יחידה

שאלה: מה שהרב אמר שצריך ללמוד מכל אדם, קצת יותר רחב בענין בית הספר – מצד אחד אנחנו מרגישים שאנחנו בהתחלה וצריכים ללמוד מהרבה בתי ספר ומורות מסביב, ומצד שני יש מתח ופחד לקבל כי רוצים לייצר משהו  יחודי. לא יודעת אם זו גאוה, אבל יש הרגשה שכאן הכי טוב ונכון – רוצים דווקא את זה ולא רוצים ללמוד ממישהו אחר כדי לא לפספס.

הרב: זה חבל מאד דק. זו נקראת גאות יחידה. גם חסידים, שהיו בבטול ולמדו מכל אחד, אמרו "אשרינו מה טוב חלקנו" שאנו יהודים, "מה נעים גורלנו" שאנו חסידים, "ומה יפה ירושתנו" שאנו חסידי חב"ד, או כל אחד והחסידות שלו. יש שמחה שהיא גאות יחידה, והאבחון הוא שזו גאות הכלל ולא גאות הפרט. אני בפני עצמי גארנישט, אבל ב"ה שה' זכה אותי להיות שייך לכלל הזה. אין בזה שום סתירה מללמוד מכל הצדיקים, בשמחה (זה מדובר לגבי המורות, אנשי הצות, אנשים מבוגרים. לגבי התלמידים, הילדים, חז"ל לימדו אותנו שצריך לקבל גירסא מרב אחד, להזדהות עם שיטה אחת, ואחר כך כשגדלים להעמיק את הסברה על ידי הקבלה מעוד חכמים. כידוע לכם, השיטה שלנו היא שמהגיל הרך, יחד עם עיקר ההזדהות כממשיכי דרך הבעל שם טוב דרך אדמו"רי חב"ד, מכירים ומוקירים את כל הצדיקים תלמידי הבעל שם טוב לדורותיהם, מספרים עליהם סיפורים וכו'. כלומר שהחידוש בשיטה שלנו הוא להתיחס לקטנים קצת כמו גדולים – זו עלית הדורות לקראת הגאולה האמיתית והשלמה על ידי משיח צדקנו שייחד את כל העם כולו עם כל הצדיקים...).

הפסוק אומר "שמחו צדיקים בהוי'" – לא כתוב 'שמחו צדיקים בעצמכם'. כמו שקמים בבקר ומברכים "שלא עשני גוי" אני מודה לה' שזכיתי להיות חסיד כו'. לא יודע למה זכיתי לכך. יש מאמר של אדמו"ר הזקן שמי שזכה להיות חסיד זה שייך לגלגולים – בגלגול הקודם הוא היה למדן, 'מתנגד' טוב (לפני החסידות), וכעת הוא גמר את התיקון הזה והוא יכול להתגלגל ולהיות חסיד בגלגול הזה. אי אפשר לדעת למה בדיוק, אבל ב"ה שזכיתי להיות חסיד, שזכיתי להגיע למקום הזה.

כתוב ש"חן מקום על יושביו" – מאד חשוב שהמקום שאני נמצא בו ימצא חן בעיני, כך צריך להיות, הכי ימצא חן בעיני, הכי טוב מכל מקום – אבל הכל מתנת חנם, חן הוא מתנת חנם. החן לא סותר את השפלות האישית.

שאלה: בנוגע לנושא הזה, אמרה לי מורה על הבנות הגדולות יותר, שיוצאות קצת ל'מבצעים'. באיזה מקום אפשר שתהיה להם גאות יחידה ואיפה השפלות הזו שאני מרגישה שגם אם אני הולכת לגרום למישהי לקיים מצוה זה לא כי אני יותר טובה ממנה.

הרב: בסדר. קבלתי חנוך, קבלתי אור, כעת אני צריך לשתף עוד יהודי עם האור שקבלתי. יש לי אור, שאינו ממני ואינו בזכותי – קבלתי אותו כמתנת חנם – וכעת אני צריך להעביר אותו הלאה. יש את הביטוי, שהוא גם הברכה שאנחנו אוהבים לברך את כולם, הילדים והגדולים, להיות נר להאיר לרבים – נר לאחד נר למאה. זו דוגמה, שוב, שהשפלות האמתית והשמחה האמתית הולכות יחד. על שמחה כתוב "שמחה פורצת גדר". מי ששמח יוצא החוצה והופך עולמות לטובה – מקיים את הוראת הרבי "קער א וועלט היינט". זה בכלל לא סותר את השפלות.

מי הכי בשפלות מכולם? דוד המלך, שאמר "והייתי שפל בעיני". בחיצוניות הוא מלך, מנהיג את כל העם, את כל המדינה – בהתנשאות על העם – אבל זה בא ממקום בנפש שהוא הכי בשפלות. כשאומרים את המלה שפלות – מלת יסוד אצלנו (ואני רואה שב"ה גם אתם נדבקתם במלה הזאת) – מיד צריך להצטייר בנפש דוד המלך. דוד המלך הוא הכי בשפלות וגם הכי שמח, כתוב שהוא אפילו בדחן – שהוא "בדחנא דמלכא", בדחן של ה', משמח את הקב"ה. כמו בדחן, שכדי להיות בדחן טוב צריך להיות לגמרי גארנישט, הכי בשפלות, ואז משמח את ה' ואנשים. גם הוא יכול להיות מלך, עם כל התוקף של מלך – שהכל בא לו מנקודת השפלות.

שאלה: איך השפלות לא סותרת את הדחף לרצות להיות הכי טוב?

הרב: אנחנו מסבירים בפרק בעבודת ה' שלא רק שלא סותר, אלא השפלות האמתית היא המניע להתקדם בחיים – מהשפל אני רוצה להתעלות. כל הזמן אני למטה ורוצה להתעלות למעלה. אם אני חושב שאני למעלה אין לי בכלל מניע להתקדם באמת, אם אני חושב שאני כבר שם.

שאלה: יש ענין לדרבן למצוינות?

הרב: טבע האדם שרוצה להצליח וטוב שיצליח, אבל שלא יביא אותו לנפח את היש שלו, את הגאוה שלו. גם, זה לא פשוט – אבל "אוהב ה' שערי ציון", "המצוינים בהלכה", צריך להיות מצוין. ציון לשון מצוין.

גילוי השפלות של המורה

שאלה: נשאל בעבר כמה למורה מותר, היא צריכה, לגלות את הפנים האנושיות שלה בכתה.

הרב: דברנו על זה כבר פעם עם הצוות.

שאלה: ראינו פעם ברמב"ם לא לאכול עם התלמידות.

הרב: צריך "מטי ולא מטי". מדי פעם, אם זה לענין, אפשר לספר איזה סיפור אישי – להדגים איזה מסר שרוצים ללמד בכתה. עד כאן, גם זה במינון הנכון.

שאלה: השאלה היא כמה צריך לעבוד כדי להסתיר את האנושיות שלך. מתאים לספר גם סיפור של שפלות במסגרת הזו?

הרב: את צריכה להיות דוגמה בכתה – לא צריך להשפיל את עצמך בפני הכתה, לא שייך. שפלות היא מדת דוד המלך – "והייתי שפל בעיני", וכשצריך לעשות משהו לכבוד ה' הוא מפזז ומכרכר בכל עז, עד שנבזה בעיני אשתו, אבל סתם ככה כדי להיות מלך הוא בהתנשאות, לא סתם מבזה את עצמו, אלא רק לכבוד שמים.

שאלה: בהקשר הזה סיפור של שפלות אנושית שמלמד משהו לעבודת ה' – שייך לתלמידות?

הרב: אם זה ממש גנאי – לא צריך לספר. אם זה איזה סיפור אישי מדי פעם, שלא מגנה אותך אבל את חושפת איזו נקודה אישית, שיכולה לעשות רושם טוב על התלמידות, אז אולי כן – במינון מאד נכון, כלומר לא הרבה. רק שהתלמידות ירגישו שגם את בן אדם. צריך ליצור קירוב בין המורה לתלמידה. צריך איזה דיסטנס בין המורה לתלמיד, אבל גם צריך קירוב.

שאלה: בפעם הקודמת דברנו שיכול להיות שמה שיגרום לקירוב הוא לבקש סליחה אם טעיתי מתלמידה.

הרב: בהחלט.

השפעה חינוכית במקיף (התועדות) ופנימי (שיחה אישית)

שאלה: הרבה עולה ש"שמאל דוחה וימין מקרבת" ביחס לבנות. ביום הערכות מאד דברו אתנו על לראות את הטוב, לגלות את שרש הנשמה. מצד שני בנות מדברות על סרטים, דברים ש'לא בבית ספרנו'. כמה באמת להעיר על חשבון זה שאנחנו בעצם נותנים מקום ללא-טוב וכמה אפשר באמת להאמין בילדה ושהכל יפול הצדה?

הרב: יש מושג התוועדות בבית ספר?

כן, בודאי.

הרב: בהתוועדות – וזה באמת המקום הכי טוב בשביל קירוב דעת – צריך לדבר על הדברים האלה, לא עם אצבע על בת, אבל לדבר על זה בכללות, שסרטים זה לא טוב וכו', וצריך להיות בת חסידית. לעשות התוועדות חסידית עם הבנות, ולדבר על כל הנושאים האלה, זה חשוב.

שאלה: ולהתעלם באופן אישי מתלמידה?

הרב: אם עשית התוועדות כמה פעמים בכתה ואמרת כמה שזה לא טוב, ואת יודעת שזה לא עזר לגבי בת מסוימת, אז צריך לקרוא אותה לשיחה אישית ולדבר אתה – דברנו הרבה שזה לא טוב, ואת שמעת את זה, אז מה קורה? כמו כל דבר, ילד לא מבין שהוא עושה דברים לא-טובים, אלא אם כן הוא ישמע את זה הרבה מאד פעמים, ושוב, בלי להצביע אצבע עליו. צריך לשמוע שהדברים האלה אינם טובים. אז מקוים שזה יפעל, רק על ידי המקיף. אם המקיף לא פועל – אז צריך לקרוא אותו הצדה ולשוחח איתו שיחת נפש.

שאלה: היתה בת שהיה אתה ענין של שירים מאד לא מתאימים שהיא שרה. בסוף הגענו לזה שאמרה שבבית זה מה שאבא שלי שומע ומה שאח שלי שומע – אגיד לאבא לא לשמוע?!

הרב: היא לא צריכה לומר לאבא לא לשמוע, אבל היא צריכה לשמוע דברים טובים. כך צריך לומר לה – להכניס שירים טובים הביתה, לומר ששמעתי כזה דיסק נהדר אז בא נשמע אותו...

מורה: יש ילדה בכתה א' שספרה שזה מה שקורה – כל פעם שאבא שלה שואל מה היא רוצה לשמוע היא עונה ניגון של חב"ד.

חשבון על טהרת הקדש

שאלה: רצינו לשאול בקשר ללמודי חשבון. תכניות הלימוד של חולין על טהרת הקדש עדיין לא מפותחות בקצב של כל הכתות, ולכן השנה לומדים גם לפי ספרים רגילים של תכנית החשבון (כמקובל בבתי ספר חרדיים), בנוסף לשעה של חשבון מפרשת השבוע. איך צריכים להתייחס ללימודי החשבון ה'רגילים'?

הרב: גם כשאין תכניות לימוד, כמעט לכל תרגיל פשוט שלומדים המורה יכולה בעצמה להמציא משהו מאד פשוט בלשון הקדש שמדגים אותו. למשל כשלומדים חילוק, באיזה כתה ילד יודע ויכול לחשב ש-366 חלקי 6 שוה 61, וש-61 הוא מספר ראשוני שלא מתחלק בעוד מספר? ברגע שהגיעו לשלב הזה, אפשר קודם כל לדעת מהו מספר ראשוני, ולדעת ש-366 לחלק ל-6 עולה 61, שהוא ראשוני – לא חייב להיות המספרים האלה, רק שלמדו לחלק מאות ולמדו מספר ראשוני – המורה צריכה בעצמה לדעת לתת דוגמה. כתוב "באו חשבון" – חשבון שוה 366, והיינו ששה צירופים של אין. 61 הוא אין, אבל הוא גם אני (כלומר שיש במספר הזה גם בטול וגם ישות, דבר והיפוכו, כמו שמשיח = נחש), ויכול להיות כל אחד מהצירופים. צריכים ללמוד גם את המושג צירופים – שלשלשה דברים יש ששה צירופים, כמו שכתוב בספר יצירה, נוסחת עצרת.

זה החוש – מורה בבתי ספר שלנו צריכה מיד לחשוב על משהו שמדגים את החשבון שלומדים בכתה בלשה"ק. אם יש ספרים טובים – מה טוב (ובעז"ה בקרוב יהיו). אם אין (בינתים), אפשר לקרוא (כל מורה שמקבלת את השיעורים השוטפים שלנו יכולה ללמוד כל שבוע הרבה דוגמאות יפות של גימטריאות עם משמעות פנימית, ולפי המינון הנכון, ללמד אותן בכתה), ומי שמוכשרת גם להמציא, דוגמאות כאלה. כל דבר שלומדים אפשר להדגים.

שאלה: הרבה פעמים עלה מהמורות שרוצות להבין את המשמעות של הדברים החשבוניים, של החן. זה מעכב, או שיש ענין פשוט להראות צורות ותופעות יפות?

הרב: אם אפשר להסביר מה טוב, אבל גם בלי להסביר זה חינוכי שלכל מספר יש צורה, וכאשר מחלקים מספר, ששוה מלה, מקבלים עוד מלה וכו'. גימטריא פשוטה – נקח את משיח, 358, מתחלק רק ב-2, 2 כפול 179 (ראשוני, לא מתחלק יותר), קטע. אפשר לבד לחשוב למה משיח הוא שני קטעים (אולי משום שעליו לחבר את ה'קטע', של העולם הזה, "עולם כמנהגו נוהג", עם ה'קטע' של העולם הבא, "וגר זאב עם כבש" כפשוטו).

נכון, זה כח הדמיון... יוצאים דמיונות לא בדיוק מתוקנים? לא נורא – לאט לאט זה יהיה יותר מתוקן. כשלומדים את הדברים האלה צריך לומר שבכל מה שקשור לגימטריאות יש הרבה פסולת, דברים שבאמת לא שוים – שוים במספרים, אבל בתור הסבר לא שוים הרבה... ככל שעוסקים בזה יותר ויותר הפסולת יורדת – אחוז הדברים הסתמיים יורד – כי מקבלים חוש להתמקד על דברים באמת משמעותיים, שויונות שוים. יש שויון שאינו שוה – גם בפוליטיקה – ויש שוה שהוא כן שוה. לאט לאט מקבלים את החוש בשוה שהוא באמת שוה.

שאלה: היתה הנחיה בעבר להזהר לא להמציא, בעיקר בחסידות.

הרב: נכון, אך כאן זה שעשועים – חשבון צריך להיות שעשוע, ובשעשוע יש מקום להמציא (מתוך שפלות – המלה האהובה עלינו – שמי יודע עם השויון שעשיתי באמת שוה משהו...).

שאלה: יש תלמידות – נורא כיף – שהחן והחסידות הם שעשוע בשבילם. אבל בכתות שאין כחות כאלה, שזה יוצר חסימה, איך לפתוח אותה? גם אצלן, וגם אצלי שפחות נובע כי אין כלי.

הרב: בכל מקצוע, יש תלמיד אחד שיש לו חוש בו ויש תלמיד אחד שאין לו חוש בו אלא במקצוע אחר. צריך לנסות לעזור לכולם, לעשות מענין וכיף לכולם (גם לעצמך), אבל אי אפשר שכולם יהיו עם אותו חוש. לכן בסוף המחזור יש ציונים – לא כולם מקבלים עשר פלוס בכל מקצוע – אבל כל מורה ומורה צריך לטפח כמה שאפשר כל תלמיד לפי החוש שלו במקצוע. הרבה פעמים, במיוחד בחשבון, ילד לא אוהב רק כי הגישה לא היתה נכונה, וזה עושה לו סטיגמה לכל החיים שאינו מוכשר בזה ולא אוהב את זה. חשבון הוא הדוגמה העיקרית שאפשר ממש לקלקל בכתה א' על כל החיים, לכן צריך מאד לנסות לא לקלקל, כן לפתוח את החוש ולא לסתום אותו.

שאלה: לדרוש מהבנות לחשב חישובים בעל פה, או שאפשר לתת להם עם מחשבון?

הרב: הכל לפי הרמה. בעל פה זה טוב, אבל הכל לפי הרמה.

שאלה: לשנן לוח הכפל בעל פה?

הרב: בשנה שעושים את זה – ללמוד. כשהבת בשלה לזה – כן. כל החיים צריך לדעת לוח הכפל בעל פה, כדי ללכת למכולת.

ברכה לתחלת השנה

שאלה: אם אפשר ברכה שנמסור לבנות ביום הראשון. גם למורות כמובן, גם למנהלת.

הרב: שתהיה הצלחה רבה בחינוך בנות ישראל על טהרת הקדש. שכל הבנות תהיינה שמחות קודם כל, חסידות, יראות שמים ולמדניות, וכל מה שאמרנו, עם כל המדות הטובות וכל הקשר החי לתורה, שגם הגאולה צריכה להיות מאד קשורה לתורה, לדעת שהמתורה צומח הכל. שתהיה הצלחה בשמחה, שנה טובה ומתוקה.