בע"ה

ח' אלול ע"ה – כולל תורת חיים, כפ"ח

"לא ישמע על פיך"

מסכת והלכות עבודה זרה (2)

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

נגנו "אני לדודי ודודי לי".

פתיחת מסכת ההוד – שלא לגרום לגוי להודות לע"ז

בשיעור הקודם למדנו שמסכת עבודה זרה היא כנגד ספירת ההוד. ההלכה הראשונה, המשנה הראשונה של המסכת, היא ש"לפני אידיהן של גוים שלשה ימים אסור לשאת ולתת עמהן, להשאילן ולשאול מהן, להלוותן וללוות מהן, לפרען ולפרע מהן". למה? שמא הגוי ישמח וילך ויודה לעבודה זרה שלו. רואים שההלכה הראשונה היא לגרום לגוי להודות לעבודה זרה. אפילו כשאתה נפרע ממנו, שהוא משלם, יתכן שישמח שנפטר מהחוב וישמח וילך להודות לעבודה זרה.

"ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו וגו'"

לכל דבר יש מקור. אם זו תחלת המסכת סימן שהלכה זו היסוד – "הכל הולך אחר הפתיחה". מה המקור לאיסור ליהודי לגרום לגוי להודות לעבודה זרה? פסוק בפרשת משפטים – פסוק מאד מרכזי בתורה, שהזכרנו בלימוד הלכות שבת – "ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו ושם אלהים אחרים לא תזכירו לא ישמע על פיך". מהסיום – "לא ישמע על פיך" – לומדים שאסור לגרום לגוי להזכיר את הע"ז שלו.

יש כאן שלשה חלקים בפסוק – "ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו", אתנחתא, והחלק השני מחולק לשנים, "ושם אלהים אחרים לא תזכירו" ו"לא ישמע על פיך". מענין שהפסוק הזה 'תקוע' בין פסוקי השבת והחגים. הפסוק הקודם הוא פסוק של שבת, "ששת ימים תעשה מלאכתך וגו'", והפסוק שאחריו הוא "שלש רגלים תחג לי בשנה". הזכרנו את הפסוק הזה בלימוד הלכות שבת, כי מחלק הפסוק "ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו" אחרי פסוק של שבת לומדים חז"ל אסמכתא לדיני שבות – שייך גם להלכות יו"ט שלומדים כעת – שצריכים לעשות משמרת למשמרת. מצד אחד זה דין של חכמים, אבל מצד שני יש לו אסמכתא מפסוק בתורה.

פירוש רש"י לפסוק

איך רש"י לומד את הפסוק? לא מקשר לסמיכות לשבת לפניו וחגים אחריו:

"'ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו' – (מכילתא) לעשות כל מצות עשה באזהרה שכל שמירה שבתורה אזהרה היא במקום לאו". אם לא הנחת תפלין לא רק שלא קיימת מצות עשה, אלא עברת על מצות לא-תעשה (שבמדה מסוימת יותר חמור, כמו שאדה"ז מביא בתחלת אגרת התשובה את חלוקי הכפרה). חידוש מופלא שבכל מצות עשה ("אשר אמרתי אליכם" לעשות) יש גם אזהרה של לאו ("תשמרו").

 "'לא תזכירו' – (ע"ז ג) שלא יאמר לו [יהודי לחברו היהודי] שמור לי בצד ע"א פלונית או תעמוד עמי ביום ע"א פלונית. ד"א [בו רש"י מחבר את שני חלקי הפסוק הראשונים] 'ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו ושם אלהים אחרים לא תזכירו' ללמדך ששקולה ע"א כנגד כל המצות כולן והנזהר בה כשומר את כולן".

הפירוש השני – ש"ובכל אשר אמרתי אליכם" הוא "שם אלהים אחרים לא תזכירו" – מאד מתאים לרמב"ם, שאצלו כל התורה היא שמירת עבודה זרה. כלל גדול שצריך להיות קשר פנימי בין שני פירושי רש"י.

אחר כך פירוש החלק האחרון של הפסוק: "'לא ישמע' – מן הנכרי. 'על פיך' – שלא תעשה שותפות עם נכרי וישבע לך בע"א שלו נמצאת שאתה גורם שיזכר על ידך". יש כאן דין חדש, של מקח וממכר כל השנה, שאסור לעשות שותפות עם גוי. היום מקיימים את הדבר הזה או לא? [כבר בתקופת הראשונים לא קיימו זאת...] כן, כמו שנראה, מבעלי התוספות והלאה כבר לא קיימו זאת – תיכף נראה למה. יש כאן דין, שרש"י כותב בפשטות, שאסור לעשות שותפות עם גוי – דין קמרא שכל גוי הוא בחזקת עובד עבודה זרה. אם אדם שותף עם גוי קרוב הדבר מאד שיהיה מצב שהגוי יצטרך להשבע לך על משהו – אם תהיה לך טענה נגדו הוא ישבע לך – והוא ישבע לך בעבודת אלילים שלו, ובכך אתה גורם שהוא הזכיר את שם העבודה זרה. לכן לכתחילה אסור לעשות שותפות עם גוי.

"לא ישמע על פיך" – לא לגרום לגוי להשבע בשם ע"ז ולא לגרום לו להודות לע"ז

מהמלים "לא ישמע על פיך" נלמדת גם ההלכה הראשונה במסכת, ששלשה ימים לפני אידיהן לא נושאים ונותנים עמם שמא ילך בחג ויודה לע"ז שלו. אם כן, יש שני דינים של "לא ישמע על פיך" – או שלא ישבע על פיך או שלא יודה לע"ז על פיך. במשנה הדין הוא שלא יודה ורש"י על התורה הביא מחז"ל את הדין שלא לגרום לו שישבע.

מאד מענין הפירוש של "על פיך" – לא כתוב 'על ידך' (כלשון רש"י). אם אתה עושה שותפות, או עושה איתו מו"מ ופורע את החוב וכו', אפשר לעשות זאת בלי לומר מילה – אבל הוא הולך ומודה וזה נקרא "על פיך". אם מדייקים פה, יוצא שמה שהוא מדבר בפה שלו – ממש כאילו אתה אמרת זאת, ולא שסתם היית הגורם לאמירה זאת. כאן כתוב הרבה יותר חמור, לא רק 'על ידך', אלא שממש אתה אמרת, "על פיך" – חומרה מיוחדת לגבי ע"ז.

כל מצוות התורה – כפירה בעבודה זרה

נחזור לפירושי רש"י: הפירוש ראשון היה שיש כאן פסוק כללי. לפי שני הפירושים זה פסוק מאד כללי בתורה. בפירוש הראשון החלק הראשון הוא ל"ת על כל מצוות העשה של התורה ובפירוש השני מתחברים שני החלקים לומר ששמירת ע"ז היא כשמירת כל התורה כולה. יש כאן משהו מהקצה אל הקצה. לפי הפירוש הראשון אם לא הנחת תפלין בבקר לא רק שעברת על מצות עשה אלא גם על מצות לא-תעשה. לפי הפירוש השני אם לא הנחת תפלין בבקר, אבל אתה יהודי – כופר בעבודה זרה – כאילו קיימת את כל המצוות כולל הנחת תפלין.

מכאן אפשר להבין את הענין של עבודה זרה – צריך לחבר את שני הפירושים יחד ולומר שכל מצוה בתורה קשורה לעבודה זרה. החידוש הוא מצוות עשה. אפשר להבין שמי שעובר על מצות לא-תעשה יש בו טעם לפגם של עבודה זרה – כך הרמב"ם אומר, שכל הדברים האסורים בתורה הם הדברים שהגוים היו עושים לע"ז שלהם. פעם הגוים היו מאד אדוקים – זה ההבדל בין גוים של פעם לגוים של היום, פעם היו רציניים והיום הם סתם... – וכל מה שעשו היה מתוך מחשבה אדוקה של ע"ז, ואפשר להבין שכל מה שהתורה אסרה עלינו הוא משום ע"ז. כאן מתחדש שגם כל מצוות עשה – סוכה בסוכות, מצה בפסח, תפילין כל יום – הם לא סתם מה שה' רוצה שנעשה, אלא מה שיהודי פורש ב"קום עשה" מעבודה זרה. יש "שב ואל תעשה" ויש "קום עשה". כל דבר שהיהודי עושה טוב, כל מצוה, הוא מרחיק עצמו מעבודה זרה,  מפריש עצמו ובורח לה'.

כך צריכים לחבר את שני הפירושים יחד. אם לא תעשה משהו נחשב לך כלאו, וכל לאו הוא כאילו נפלת לבור של עבודה זרה. אם אתה עושה את המצוה קיימת עשה וגם לא-תעשה וברחת לגמרי מע"ז. או-או – או שאתה נופל לתוך הבור של עבודה זרה או שאתה נדבק בה', "ואתם הדבקים בהוי' אלהיכם חיים כלכם היום ['היום – אור – לעשותם', רמז למצות עשה בפרט]".

איסור שותפות עם גוי

אולי לא נספיק לגמור היום, אבל רק נאמר את ההתחלה: הכי מענין הלימוד על איסור שותפות מסיום הפסוק. צריך ללמוד בפנים. יש בשו"ע אדה"ז סימן מיוחד בנושא – סימן קנ"ו באורח-חיים דווקא. כשלומדים שו"ע של אדה"ז עם ילדים, או בעלי תשובה, מומלץ – כלל גדול אצלנו, כמו שבתניא יש פרקים מומלצים אצלנו – להתחיל מסימן קנ"ו באורח חיים. במקור בשו"ע הוא סימן מאד קצר ואצל אדמו"ר הזקן הוא מאד ארוך, כי המג"א כאן מאריך מאד. הסימן נקרא "סדר משא ומתן". אחרי שאדם סיים להתפלל וגם ללמוד תורה צריך "הנהג בהם מנהג דרך ארץ" (לשון שהרבי הביא הרבה) – צריך ללכת לעבוד. תיכף אנחנו גומרים להתפלל – למדנו, מנחה – ואז כל אחד ילך לעסקיו.

נסתכל קודם במקור בשו"ע:

(א) אח"כ ילך לעסקיו, דכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה וגוררת עון, כי העוני יעבירנו ע"ד קונו; ומ"מ לא יעשה מלאכתו עיקר, אלא עראי, ותורתו קבע, וזה וזה יתקיים בידו; וישא ויתן באמונה; ויזהר מלהזכיר שם שמים לבטלה [זו המודעות הראשונה כשעושים עסקים – להזהר מהזכרת שם שמים לבטלה.], שבכ"מ שהזכרת השם מצויה, מיתה מצויה; ויזהר מלישבע, אפי' באמת, שאלף עיירות היו לינאי המלך וכולם נחרבו בשביל שהיו נשבעים שבועות אע"פ שהיו מקיימים אותם; ויזהר מלהשתתף עם הכותים, שמא יתחייב לו שבועה ועובר משום לא ישמע על פיך (שמות כג, יג) [רואים שהמחבר פוסק כמו שרש"י מביא בתורה בשם חז"ל שאסור לעשות שותפות עם גוי]: [אומר הרמ"א:] הגה - ויש מקילין בעשיית שותפות עם הכותים בזמה"ז, משום שאין הכותים בזמן הזה נשבעים בע"א, ואע"ג דמזכירין הע"ז [הוא מתכוון לאותו האיש, שמזכירים אותו כל הזמן.], מ"מ כוונתם [כשאומרים 'לורד', עיקר כוונתם] לעושה שמים וארץ אלא שמשתפים שם שמים וד"א [הבלבול שאומרים שם שמים ומשתפים את אותו האיש.], ולא מצינו שיש בזה משום ולפני עור לא תתן מכשול (ויקרא יט, יד) דהרי אינם מוזהרין על השתוף [פוסק הרמ"א כאן שגוי לא מוזהר על שיתוף – זה נושא עצום, שהרבה אחרונים חולקים עליו, אבל נראה שאדמו"ר הזקן מסכים איתו. הוא לא כותב הלכה זו בכלל שאסור לעשות שותפות עם גוי, אז כנראה מסכים עם הרמ"א שלא נוהג בזמן הזה. למה לא נוהג? כי מותר לו שיתוף. בזמן הזה כשהוא נשבע רק יזכיר את אותו האיש כשותף, חלק מהשילוש שלו – גם זה נושא גדול מאד, אם השילוש של הנוצרים האדוקים אם זו ע"ז אסורה להם או רק שיתוף.] (ר"ן ספ"ק דע"ז ור' ירוחם ני"ז ח"ה ותוס' ריש פ"ק דברכות) ; ולשאת ולתת עמהם בלא שותפות, לכ"ע שרי בלא יום חגיהם (הגהות מיימוני פ"ק מהלכות ע"ז) (ועיין בי"ד מהלכות ע"א סי' קמ"ו).

הנושא הזה הוא למעשה הכי חשוב בהלכות ע"ז. מדברים בזמן האחרון על הפצת תורה לגוים. מה שיצא לנו – ומתאים להתחיל בכך את הלימוד – שהתפקיד שלנו היום הוא להפריש אותם מהשיתוף אף אם מותר להם. אם השיתוף אסור להם פשיטא שצריך להפריש אותם מזה – זה חלק משבע מצוות בני נח – אבל אם מותר להם שיתוף, החידוש בדור שלנו, עם הפצת תורה לגוים, הוא להוציא את הבלבול הזה של שיתוף מראשם אף שמותר להם. זה יהיה עיקר החידוש של הפצת תורה לגוים היום – להוציא את השיתוף מתודעתם, וזה מה שיביא את המשיח. [מה עם הישמעאלים?] גם להם יש שיתוף, יש להם את הנביא שלהם (המשוגע שלהם, בלשון הרמב"ם).

דווקא בהלכה של "לא ישמע על פיך" המגן אברהם ראה לנכון להביא את כל ספרי המוסר, כל פרקי אבות, ואדמו"ר הזקן מפתח זאת מאד. כל הלימוד להיות בן אדם טוב יוצא מההלכה הזו. את ההלכה בסוף, שאסור לעשות שותפות, אדה"ז משמיט בכלל – כי כנראה פוסק כרמ"א שלא נוהג בזמן הזה וכנ"ל.