בע"ה

ט' אלול ע"ה – כולל תורת חיים, כפ"ח

דין גוי במסירות נפש ובשיתוף

מסכת והלכות עבודה זרה (3)

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

נגנו "אני לדודי ודודי לי".

היתר שותפות עם הגוי בשל היתר הגוי בשיתוף

אתמול התחלנו לדבר על אחת הסוגיות הכי עיקריות בע"ז בימינו – האם גוי מוזהר בשיתוף. אמרנו שהפסוק ממנו לומדים את ההלכה הראשונה של מסכת ע"ז הוא "לא ישמע על פיך". משם לומדים – כך מביא גם רש"י על התורה – שאסור לעשות שותפות עם גוי, שמא הוא ישבע בשם ע"ז שלו ואז היהודי עובר על "לא ישמע על פיך".

הביטוי בגמרא על "לפני אידיהן וכו'" הוא "שמא אזיל ומודי" – שמא הוא ילך ויודה לעבודה זרה. אמרנו בתחלת השיעור אתמול שזו אסמכתא יפה למה שאמרנו שכל ענין מסכת ע"ז הוא פגם בספירת ההוד – כך המסכת מתחילה. יש בלשון הנ"ל גם רמז שספירת ההוד שייכת לחוש ההליכה – "אזיל ומודי", ילך לע"ז שלו ויודה.

בכל אופן, ראינו אתמול בשו"ע שהרמ"א אומר שיש מתירים בזמן הזה לעשות איתם שותפות כי אינם אדוקים, וסה"כ כשמזכירים את שם האלקות מכוונים גם לעושה שמים וארץ, רק בשיתוף עם משהו אחר (כשמדובר בנצרות הכוונה שמשתפים את אותו האיש). הוא אומר ששיתוף מותר, ולכן מותר לעשות איתם שותפות.

לא אמרנו אתמול, אך מענין שכל השאלה בהלכה אם אפשר לעשות איתם שותפות ומסקנת הרמ"א שמותר כי להם מותר שיתוף – יש כאן איזה רמז שעשיית שותפות עם גוי היא בעצמה 'שיתוף'. כלומר, היהודי הוא (במקום) ה' והגוי הוא (במקום) הע"ז, ואם עושים שותפות עם הגוי יש כאן ממש 'שיתוף'. היות שלו מותר 'שיתוף' – זה בסדר. אך השאלה לגבי היהודי, שאסור ב'שיתוף' – איך הוא עושה 'שיתוף' עם הגוי?! לפי ההלצה הזו, אפילו אם 'שיתוף' מותר להם אפשר להשאיר את הדינא דגמרא שאסור לעשות שותפות עם גוי. תוספות אומרים שבזה"ז הדין משתנה, כי הטעם השתנה, אבל אולי יש טעם פנימי שלגוי השותפות מותרת אבל ליהודי אסורה.

דרשת התורה תמימה

היום נקרא בפנים את התורה תמימה, שמביא לכאורה ראיה מאד יפה להצדיק את הרמ"א – שפוסק ששיתוף מותר אצל גוי – כי יש בכך הרבה מחלוקת. על כל ענין 'שיתוף' מומלץ ללמוד את מאמר הרבי "מים רבים" תשי"ז – מאמר יסודי, שיש משפיעים בחב"ד שממליצים להתחיל ללמוד את מאמרי הרבי מהמאמר הזה, כי מדבר על דרגות של אמונה בה'.

נקרא בפנים, על הדרשה שמביא:

לא ישמע על פיך. אבוה דשמואל אומר, אסור לאדם שיעשה שותפות עם העובד כוכבים, שמא יתחייב לו שבועה ונשבע בעבודת כוכבים שלו והתורה אמרה לא ישמע על פיך <צא> [סנהדרין סג, ב]:

<צא> גם זה בכלל דלא ישמע על פיך, כיון דהוא גורם לו שישבע וכמבואר בדרשה הקודמת שלא יגרום לאחרים שיקיימו בשמו. ויש מחלוקת הראשונים [מן הקצה אל הקצה, כמו שאולי נראה בשיעור הבא.] אם איסור זה גמור הוא מדאורייתא או רק מחמת חסידות בעלמא [אפילו לא מדרבנן.], ועיין ברמ"א לאו"ח סי' קנ"ו [שראינו אתמול] דיש מקילין לעשות שותפות עם העובד כוכבים בזה"ז, משום שהעובדי כוכבים שבזה"ז אין נשבעין לעבודת כוכבים ואע"פ שמזכירים שם עבודת כוכבים מ"מ כונתם לעושה שמים וארץ, אלא שמשתפים שם שמים ודבר אחר, ובני נח אינם מצווים על השיתוף [ע"כ. גם הרבי במאמר מביא את המקור הזה ברמ"א.], ויש מן האחרונים חולקים עליו דב"נ מצווים על השיתוף ושקלו וטרו בזה הרבה:

פטור גוי ממסירות נפש שלא לעבוד ע"ז

אנחנו לומדים כאן בשביל הראיה – הנחמדה מאד – שהוא מביא כאן לדברי הרמ"א. הוא מתחיל מסוגיא בגמרא, האם גוי שיש לו שבע מצוות בני נח מצווה בקידוש ה'. אחת המצוות שלו היא לא לעבוד ע"ז ממש – עיקר שבע המצוות שלו – אך האם הוא צריך למות על זה כמו יהודי, כאשר מישהו מאיים עליו שישתחווה לצלם או שיהרגוהו? זו סוגיא בגמרא, וכמו שעולה על דעתנו המסקנה שלא מצווה. מאיפה לומדים זאת? מנעמן בסיפור של אלישע ונעמן. מהסיפור הזה הוא יגיע לשאלה האם הגוי מצווה בשיתוף.

יוצאת כאן מהתורה תמימה סברא מענינת – סברא טובה – ש"הא בהא תליא". אם הוא מצווה על קידוש ה', "יהרג ואל יעבור", אסור לו גם שיתוף, אבל אם הוא לא מצווה על קידוש ה' מותר לו שיתוף. זו סברא יפה. הוא מתחיל מהסוגיא בגמרא לגבי קידוש ה':

ונראה לי ראיה לדעת הרמ"א מסנהדרין ע"ד ב', בעו מיניה מר' אמי, ב"נ מצווה על קדוש השם או לא, ופשטו מהא דכתיב בנעמן בעת שנעשה גר תושב וקבל עליו שלא לעבוד עבודת כוכבים [נעמן הוא האב-טיפוס בתורה של גר תושב שקבל עליו שלא לעבוד עבודת כוכבים. כדלקמן, וכשקבל עליו שלא לעבוד עבודת כוכבים הוא] אמר לאלישע [שקבל אותו כגר תושב. גר תושב צריך להתקבל בבית דין של יהודים, אחרת אין לו דין גר תושב. אלישע קבל אותו, כמו גיור, והוא אומר לרב שמגייר אותו – לא גר צדק אלא גר תושב – שהוא גם הנביא שרפא אותו:] (מ"ב ה') לדבר הזה יסלח ה' לעבדך בבוא אדוני בית רמון להשתחות שמה והוא נשען על ידי והשתחויתי בית רמון [אני השני למלכות, והמלך נכנס לבית ע"ז שלהם ומשתחוה לע"ז, ומכיון שהוא נשען על ידי כשהוא משתחוה גם אני צריך להשתחוות מדרך ארץ של המלכות.], ור"ל שאנוס הוא להשתחוות לעבודת כוכבים של אדונו עם אדונו [ולזה מבקש שיסלח לה'. אם הוא היה מצווה על קידוש ה' – פארפאלן, הוא לא יכול להשתחוות.],

וכתיב ויאמר לו אלישע לך לשלום, ואם איתא דב"נ מצווה על קדה"ש לא לימא ליה לך לשלום [כך כתוב בגמרא.], ופירש"י דלשון זה מורה שהודה לו [עוד פעם הוד.] במה שעושה, ע"כ [הוא לא אמר בפירוש שבסדר, אבל בכך שפטר אותו לשלום הודה לדבריו – אתה סה"כ גר תושב, ולא מצווה על קידוש ה', ואתה אנוס ולכן ה' יסלח לך. מענין, כתוב שמי שנוסע אומרים לו "לך לשלום" ולא "לך בשלום" – חזור-בא בשלום, אבל לך לשלום. כאן לומדים ש"לך לשלום" משמע הודיה, אז כל פעם שמישהו נוסע ואומרים "לך לשלום" יש בכך הודיה – מה שתעשה יהיה בסדר, לא רק שתגיע ליעד בריא ותחזור בריא אלא נותן לו כח שכל מה שתעשה שם, בניו יורק או איפה שתסע, הכל יהיה בסדר, לרצון ה'.]:

נעמן – אב-טיפוס של גר תושב

נעמן היה מצורע וכו', ככל הסיפור בזה בתנ"ך עד שהתרפא ובא והודה וכו' – יציאת גוי מעבודה זרה נקראת הודיה. יהודי הוא מלשון הודיה, ויהודי נקרא מי שכופר בעבודה זרה – הכל סביב ספירת ההוד. אחר שהתרפא הוא בא וגם כפשוטו מודה לאלישע, אומר לו תודה רבה. תוך כדי שהוא מודה לאלישע הוא גם מודה בקב"ה, שמאמין בו. מכאן אפשר ללמוד בפשטות שכאשר יהודי מאמין עושה טובה לגוי והוא מודה לו על הטובה כך מקרב היהודי את הגוי להאמין בה' אלהי ישראל, ויש בזה קידוש ה', וכך מסופר בחז"ל במעשה של שמעון בן שטח – פעם היה לנו שיעור על זה – ועוד.

נעמן הוא אב טיפוס בתנ"ך של גוי שנעשה גר תושב – ולא גר צדק – בקבלה שלא יעבוד ע"ז ושאר המצוות שלו, אבל לא התגייר לגמרי להיות יהודי לכל דבר. הוא גר תושב – המצב האידיאלי של גוי בהיותו גוי. לכל דבר יש אב-טיפוס, ומכל הגוים בעולם מצפים מגוי להגיע למדרגה של נעמן. גם משהו נחמד ביותר – כל דבר צריך ציור, והציור בחז"ל של גר תושב למופת, גר תושב עליו כתוב "וחי עמך" (לא "וחי אחיך עמך", שהולך על יהודי, אבל "וחי עמך" – יש מצוה לפרנסו, הוא תושב קבע בארץ ויש לו זכויות במשרד הסעד), הוא נעמן.

בשיעור החסידות הבקר דברנו על המלכים דתהו. אחד המלכים שוה נעמן והוא כנראה השרש שלו. מי הכי מתאים להיות גר תושב? איזה גנרל גוי, שר צבא – בדרגה הכי גבוהה אצל המלך שלו. הוא היה הגנרל הכי גדול, וגם היה מצורע, חולה, והנביא מרפא אותו בנס (על ידי טבילה שבע פעמים בירדן, ירד דין, סגולה לבטול הדינים מעל החולה). איזה מלך שוה נעמן? קודם כל, נעמן הוא שם מאד נחמד, לשון נעם, "ויהי נעם אד' אלהינו עלינו" (בסיום "תפלה למשה", פרק המלך של ספר תהלים), "לחזות בנעם הוי'" שאנו אומרים פעמיים ביום בחדש אלול (עד הושענא רבה). נעמן שייך לנעם, פנימיות אמא, מדרגה גבוהה ביותר. נעמן שוה 210[ב], בעל חנן, המלך השביעי של עולם התהו שכנגד המלכות.

נעמן הוא לא המלך, אבל הוא השני במלכות. מי שראוי להיות גר תושב הוא מי שיש לו זיקה מאד חזקה למלכות – הוא הגנרל, שר הצבא של המלך. כמו שנעמן הוא לשון נעם, בעל חנן הוא לשון חן – שם יפה מאד. אבא שלו הוא עכבור, עכבר, אבל הוא בעצמו מאד נחמד. מה אפשר לעשות מאותיות בעל חנן, שתי מלים אחרות? "נחל נֹבע" – כנראה שהוא היה ברסלבר... יתכן שגם נעמן הוא ברסלבר, כי שוה לו (בסוד שבעת הזרמים הקדושים והטהורים ביהדות כנגד שבע החיות הטהורות של התורה, ברסלב הוא כנגד הזמר, המלכות, היינו סוד בעל חנן, מלך המלכות של שבעת מלכי תהו שמתו).

לימוד מהסכמת אלישע לנעמן (שלא אמר "לבדו") על פטור גוי משיתוף

[עד כאן לגבי קידוש ה'. כעת הוא ממשיך בסברא שלו, לנושא של שיתוף:] והנה איסור שיתוף לישראל ילפינן בסנהדרין ס"ג א' מפסוק זובח לאלהים יחרם בלתי לה' לבדו [גם פסוק בפרשת משפטים, ביטוי מאד חשוב, שהוא המקור של איסור שיתוף לישראל – שהעבודה צריכה להיות לה', ולה' "לבדו" בלי שום שיתוף.], ור"ל דלשון לבדו מורה גם בלא שיתוף [מענין שאצל רבי אייזיק, כמו שאצל אדמו"ר האמצעי יש יחיד-אחד-קדמון לפני הצמצום, הוא קורא ל"יחיד" – העלם האור בעצמות המאור – "לבד". כאן לומדים מ"לבדו" שאין שיתוף, מתאים ל"יחיד" – יחיד הוא ללא כל שיתוף.], ומבואר דאי לא כתיב לבדו היה מורה היתר שיתוף [יוצא מהגמרא שאם היה כתוב "בלתי להוי'" בלי "לבדו" היה מותר שיתוף ליהודי, ומהמלה "לבדו" לומדים ששיתוף אסור ליהודי.].

ושם באותו ענין דנעמן ואלישע מבואר במלכים שם שאמר נעמן בקבלו עליו שלא לעבוד עבודת כוכבים אמר לו כי לא יעשה עוד עבדך עולה וזבח לאלהים אחרים כי אם לה' [כשהוא קבל על עצמו להיות גר תושב הוא אמר לאלישע שלא יקריב שום קרבן "כי אם להוי'".], ולא סיים לה' לבדו, ולפי מש"כ דבלא מלת לבדו מורה היתר שיתוף, וא"כ אם נימא דב"נ מצווה על השיתוף קשה כקושיית הגמרא שהבאנו איך אמר לו אלישע לך לשלום והא זה הוי כהודאה על דבריו, אלא ודאי דב"נ אינו מצווה על השיתוף, ודו"ק [זו ראיה נחמדה של התורה תמימה, ממנה יוצא שאיסור שיתוף וקידוש ה' הולכים כאן ביחד.]:

"כי אם להוי'" – "שיתוף הדבר בטפלות"

וכן יש לדון מלשון זה שאמר נעמן כי לא יעשה עוד עבדך עולה וזבח כי אם לה', ומבואר בסוף פ"ק דברכות י"ב ב' דלשון כי אם אינו מורה על עקירת הדבר זולת בהחלט אלא גם על שיתוף הדבר בטפילות [מוסיף כאן עוד דבר יפה מאד, שמלמד כלל בלשון הקדש. כמו שחסרון המלה "לבדו" מותיר מקום לשיתוף, גם המלים "כי אם" מותירות מקום לשיתוף – אנחנו אוהבים כללים כאלה, לכן מצא חן בעיני שנלמד זאת ביחד.], כמ"ש שם על הפסוק דירמיה כ"ג הנה ימים באים וגו' לא יאמרו עוד חי ה' אשר העלה את בנ"י מארץ מצרים כי אם חי ה' אשר העלה וגו' מארץ צפונה ומכל הארצות, לא שתעקר יציאת מצרים ממקומה אלא שתהא שעבוד מלכיות עיקר ויציאת מצרים טפל לו [סוגיא חשובה – תיכף ומיד, כשיבוא משיח, האם עדיין נזכור ונזכיר את יציאת מצרים? משמע מהפסוק שלא, אך חז"ל אומרים ש"לא...עוד... כי אם..." לא שולל לגמרי אלא רק אומר שטפל.]. כיוצא בו [דוגמה נוספת, ממנה מביאים חז"ל את ההנחה הנ"ל לגבי "לא... עוד... כי אם...".], לא יקרא שמך עוד יעקב כי אם ישראל [שם המעלה שלנו.] יהיה שמך, לא שיעקר שם יעקב ממקומו אלא ישראל עיקר ויעקב טפל לו [ויש כאן רמז נפלא: "לא... עוד... כי אם..." = יעקב!], אע"פ דבשני הענינים [שאין בהם עקירה, אלא רק הפיכה לטפל,] כתיב הלשון כי אם [ומכאן לומדים ש"כי אם" בא לעשות טפל ולא לשלול.],

וא"כ [מוציא מכאן בעל התורה תמימה דיוק יפה מאד:] מכיון שאמר נעמן כי אם לה', ולא בלתי לה', כלשון התורה, מבואר שלא כוון לעקר עבודת כוכבים כולה אלא לעשותה טפל [אז יש כאן שתי הוכחות שמותר לו שיתוף – שאמר "להוי'" בלי "לבדו" ולא אמר "בלתי להוי'" אלא "כי אם להוי'". הייתי חושב שיאמר "בלתי", כי בנביא משתמשים לרוב בלשון התורה. היות שבתורה כתוב "בלתי להוי'" גם הוא היה צריך לומר "בלתי להוי'", והוא אמר "כי אם להוי'".], ואלישע אמר לו לך לשלום, ובזה הודה לו, כמש"כ, א"כ מבואר שאינו מצווה על השיתוף ודו"ק:

המהפכה הרביעית – להאיר לגוים את אחדות ה'

מכל הנ"ל הוא מביא ראיה שהגוי לא מצווה על השיתוף, ושוב – אב הטיפוס הוא נעמן, גר תושב, שלא מצווה על שיתוף כמו שלא מצווה על קידוש ה'. אז חזרנו למה שאמרנו אתמול בסוף, שהחידוש שלנו – בדורנו – יהיה לשלול אצל גוי גם שיתוף. לפי הרמב"ם אין היום דין של גר תושב – הוא אידיאל שינהג כשיבוא מלך המשיח והיובל ינהג. כעת אמרנו שמהפכת אור לגויים היא יותר מזה – להאיר להם אור שגם השיתוף יהיה מופרך אצלם מעיקרא (וכמו שמפרש רש"י על "שמע ישראל וגו'" שבעולם הזה "הוי' אלהינו" בלבד אך בביאת המשיח, "והיה הוי' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה הוי' אחד ושמו אחד" – יהיה "הוי' אחד" לכל עמי הארצות, אחד-יחיד ללא שום שיתוף ח"ו).

צריכים לעשות עליה לנעמן – תיקון נוסף לנעמן (על ידי גילוי הנאמן שבו כנ"ל – נאמן הוא כינוי הצדיק שכנגד ספירת הנצח, בחינת משה, כנודע, ובנצח נאמר "נעמות בימינך נצח", סוד נעמן, וכידוע שבנצח מאיר אור הנעם של אמא-שמחה, כמ"ש "בי בו ישמח לבנו כי בשם קדשו בטחנו", כמבואר במ"א).