בע"ה

י' אלול ע"ה – כולל תורת חיים, כפ"ח

"נכון לבי אלהים נכון לבי"

הנחת תפלין ישבעם שי' גנוט

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

[אחרי שחרית]

נגנו "כתיבה וחתימה טובה", "אני לדודי ודודי לי".

"נכון לבי אלהים נכון לבי" (ביטוי חן השוה לשם חתן השמחה)

לחיים לחיים. שלכולם תהיינה הכנות פנימיות ושמחות לבר מצוה. כמו שמקבלים תורה בשמחה ובפנימיות, כך הבר מצוה הוא כמו מתן תורה ושיהיה בשמחה ובפנימיות. שכל אחד יקח סידור ויסתכל בתהלים נז, ח – יש כאן פסוק ששוה לשם שלך, ישבעם. איני זוכר מה דרשנו בברית על השם שלך (מסתמא אמרנו בין היתר שישבעם, ראשון הגבורים של דוד מלכא משיחא, הוא אותיות שבעים – שתזכה לכל השבעים פנים לתורה) – לבר מצוה צריך להוציא זאת כתשורה...

בכל אופן, יש כאן רמז יפה מאד ששוה ישבעם – 422 – תחלת הפסוק הנ"ל, עד האתנחתא, "נכון לבי אלהים נכון לבי". החלק השני של הפסוק הוא "אשירה ואזמרה". יש כאן תופעה מיוחדת, שחוזרת עוד כמה פעמים בתנ"ך, שיש ביטוי של חן – "נכון לבי אלהים נכון לבי" ואחר כך "אשירה ואזמרה" (יש בפסוק שבע מלים המתחלקות לחמש ושתים, סוד מנורת הזהב כידוע). ה"נכון לבי" השני לא שייך לחצי השני של הפסוק, אלא מצטרף לחצי הראשון, כפי שאומר רש"י.

הפסוק חוזר שוב, בשינוי, בתהלים ק"ח – יש ממנו שיר בדיסק החדש שלנו של ניגונים לכבוד הרבי – אבל בלי החן, ועם תוספת, "נכון לבי אלהים אשירה ואזמרה אף כבודי" (גם שבע מלים אבל בחלוקה של ג-ד; בכל פסוק יש ל אותיות – נמצא ששני הפסוקים הם ל מול ל, סוד הלב היהודי, ששים אותיות כנגד ששים האותיות של ברכת כהנים, ששים הגבורים אשר לשלמה). אפשר לשיר את הניגון [שרו].

שוב, בפרק נ"ז כתוב "נכון לבי אלהים נכון לבי אשירה ואזמרה" – איפה ה"כבודי"? בפסוק הבא – "עורה כבודי וגו'". בפרק ק"ח כתוב "עורה הנבל וגו'", ובפרק נ"ז יש תוספת בראש הפסוק "עורה כבודי" ואז הפסוק ממשיך "עורה הנבל וגו'". רואים את הדמיון, אבל בכל מקום – כל פסוק – יש הדיוקים שלו. מה ששוה ישבעם הוא החלק הראשון של הפסוק בפרק נ"ז, פסוק עם חן מלא, "נכון לבי אלהים נכון לבי".

למדן, ירא שמים וחסיד

חוץ מזה שפסוק זה הוא יפה בכלל (עם חן מיוחד), יש כאן רמז להנחת תפלין היום. התרגום הוא "מכון לבי לאוריתך יי מכון לבי לדחלתך" – מפרש "נכון" כמו 'מוכן', ואומר שנכון ללימוד תורה ונכון ליראת ה'. כמו שמברכים כל אחד שיהיה "חסיד ירא שמים ולמדן". אם "נכון לבי" הראשון הוא ירא שמים ו"נכון לבי" השני הוא למדן יתכן שסיום הפסוק, "אשירה ואזמרה", הוא חסיד ששר ומזמר לה'.

הרבי תמיד אמר לפי הסדר, חסיד-ירא שמים-למדן, כי הוא ר"ת חיל (בצבאות ה', חילי בית דוד), אבל הרבי הקודם שנה את הסדר אצל כל ילד כנראה בהתאם לשרש נשמתו. אחד הוא ברך שיהיה חסיד ירא שמים ולמדן, שני למדן ירא שמים וחסיד ושלישי חסיד למדן וירא שמים וכו' – כל אחד צריך את שלשת האבות, אבל אצל כל אחד דגשים אחרים. [מה סדר הצירוף?] חסיד – י; ירא שמים – ה; למדן – ו. כנגד האבות – חסיד-אברהם ("חסד לאברהם") ירא שמים-יצחק ("פחד יצחק") למדן-יעקב ("תתן אמת ליעקב" ו"אין אמת אלא תורה") – לכן הסדר הפשוט הוא חסיד-יר"ש-למדן, אבל יש את כל הצירופים.

שלשה שלבים ביצירת האדם כנגד שלשת האבות

אם כבר הזכרנו את האבות, נוסיף למה שלמדנו לפני התפלה על הפסוק "וייצר הוי' אלהים את האדם עפר מן האדם ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה" (מתוך המאמר "ועשית חג שבועות" תש"ה). שלשת חלקי הפסוק הזה הם גם כנגד האבות:

מי אמר על עצמו שהוא כמו עפר? [אברהם אבינו. "ואנכי עפר ואפר".] דבר ראשון ה' ברא את האדם כך שיחזיק עצמו כעפר – ה' רצה שהאדם יהיה בשפלות, כמו אברהם אבינו, שתמיד יחשוב וגם יאמר בפה מלא "ואנכי עפר ואפר".

אחר כך "ויפח באפיו נשמת חיים" כנגד יצחק אבינו – לפי הסדר. אדם הראשון הוא הכלל, ואם לא היה חוטא הוא היה המשיח. הוא כולל את כל שלשת האבות – כך ה' יצר אותו ("וייצר הוי' אלהים את האדם וגו'" לשון יצירה – עולם היצירה הוא העולם של שלש המדות העיקריות של הלב, חסד-גבורה-תפארת, אהבה-יראה-רחמים, כנגד האבות אברהם-יצחק-יעקב). למה "ויפח באפיו נשמת חיים" שייך ליצחק אבינו? מה כתוב בתניא פ"ב על הפסוק הזה? כשהוא אומר ש"ונפש השנית בישראל היא חלק אלוה ממעל ממש" הוא מביא מהפסוק הנ"ל רק את החלק האמצעי שבו, "ויפח באפיו נשמת חיים" ולא את שאר חלקי הפסוק. אדמו"ר הזקן מצטט שם את הזהר – שאין בזהר לפנינו, אך כנראה נמצא בזהר המקורי – "מאן דנפח מתוכיה נפח", וממשיך "פי' מתוכיותו ומפנימיותו שתוכיות ופנימיות החיות שבאדם מוציא בנפיחתו בכח". באיזה מדה אדם נופח? בכח, בגבורה. ב"ויפח באפיו נשמת חיים" צריך להוציא את הנשמה, בגבורה גדולה – מדת יצחק אבינו. "מאן דנפח מתוכיה נפח" הוא כח של יצחק אבינו להוציא את נשמת האדם מתוכו. כמה שוה "ויפח"? [104]. וכמה שוה יצחק? [208]. זהו יחס של "שלם וחצי" – יחס וקשר מאד יפה בין "ויפח באפיו נשמת חיים" ליצחק אבינו.

לפי זה "ויהי האדם לנפש חיה" כנגד יעקב אבינו. רש"י אומר שיש לאדם תוספת חיה על כל הבהמות והחיות שהיו קודם. התרגום מתרגם "נפש חיה" "רוח ממללא" ורש"י אומר ש"נפש חיה" היינו תוספת של "דעה ודבור" – הדבור של האדם בא מתוך דעה, מתוך דעת. ביטוי הדעת שלו, בה הוא מוסיף על כל מה שקדם לו – שהוא בר-דעת, ענין של בר-מצוה – שיש לו דבור. בשביל מה ה' ברא את פה האדם? "ושננתם לבניך ודברת בם", יש לך פה כדי לדבר דברי תורה, "'ודברת בם' ולא בדברים בטלים". כל מה שמדברים, גם אחד עם השני, צריך להיות תורה. הרי כל אחד צריך להיות תלמיד חכם, ושיחת ת"ח צריכה לימוד כי כל מה שהוא אומר הוא תורה. מי עמוד התורה בין האבות? יעקב אבינו.

אם כן, זהו פירוש הפסוק כנגד האבות: "וייצר הוי' אלהים את האדם עפר מן האדמה" כנגד אברהם; "ויפח באפיו נשמת חיים" כנגד יצחק – גם ה"אף" של באפיו מתפרש ככעס, מדת הגבורה, רק שצריך להמתיק. כתוב שגם עצם המושג חיים שייך לגבורה; התכלית, "ויהי האדם לנפש חיה", כנגד יעקב אבינו שנקרא "הבחיר שבאבות". בין האבות יעקב הכי דומה לאדם הראשון – "ויהי האדם" – "שופריה דיעקב מעין שופריה דאדם הראשון". אדם הוא מדבר ובין האבות מי שמדבר את דברי התורה הוא בעיקר יעקב אבינו, לכן הוא יכול לחנך את כל יב ילדיו וגם את בתו – יכול לחנך את כולם כי יש לו תיקון הדבור בפיו.

תקון הדבור מכח תפלין של ראש

מאיפה בא תיקון הדבור של דברי תורה בפה? מתפלין של ראש. איפה כתוב? יש ארבע פרשיות בתפלין. הראשונה היא "קדש" (כנגד ספירת החכמה, עליה נאמר "'קדש' מלה בגרמיה"), שם כתוב על תש"ר "לזכרון בין עיניך" – בשאר הפרשיות כתוב "לטטפת" – זכרון במחשבה וגם הזכרה בפה, "לזכרון בין עיניך למען תהיה תורת הוי' בפיך". תש"ר הם "לזכרון בין עיניך", כדי שהאדם יזכור את דברי התורה ויזכיר אותם תמיד בפיו. "ויהי האדם לנפש חיה" בקדושה בא מכח התש"ר.

קודם אמרנו שיעקב הוא מדת הרחמים, שהכל רצוני אצלו, וגם כשמדברים דברי תורה זה ברצון מלא. רצון ובחירה – עיקר הבחירה הוא לקדש את הפה, להקדיש את הפה לדברי תורה. אז כל מה שאתה אומר – אפילו שנשמע חולין – הוא דברי תורה. הכל עם חכמה אלקית, עם בטול לה'. איך קוראים לזה אצל משה רבינו? משהו מיוחד שמתגלה בחומש דברים – "שכינה מדברת מתוך גרונו של משה", כל מה שהוא מוציא בפיו הוא עם בטול לה'. מי שמדבר ובדבורו מרגיש בטל לה' – כאילו ה' מדבר בפיו – הוא ממש כמשה רבינו. בין האבות משה רבינו הוא בחינת יעקב – "משה מלגאו יעקב מלבר", משה הוא נשמת יעקב.

אם כן, הפסוק הזה הוא כנגד האבות, ויעקב הוא "הבחיר שבאבות" כי דווקא אצלו הבחירה מודגשת ביותר, כמו שלמדנו במאמר קודם. כמו שבית המקדש נקרא בית הבחירה, ומפרשים שכמו שה' בוחר במקום הזה גם אנחנו מתעצמים בבחירה החפשית שלנו באותו מקום – לבחור בטוב. זה גם ענין דעת הבר-מצוה, שיש לו כעת כח גדול מאד לבחור בבחירה החפשית שלו בטוב. כל זה היה מאמר מוסגר, שבאותו פסוק של בריאת האדם יש את שלשת האבות.

"נכון לבי" בתש"י ובתש"ר

נחזור לעניננו: בפסוק ששוה ישבעם, "נכון לבי אלהים נכון לבי", יש תרגום ורש"י. התרגום אומר ש"נכון לבי" הראשון הוא הנכונות ללמוד תורה והשני נכונות ליראת ה' – למדן וירא שמים. אם נאמר ששני ה"נכון לבי" הם תש"ר ותש"י – תש"י מונחות על הלב כדי לשעבד את הלב לה', פשוט שהן כנגד הלב, ותש"ר הן על הראש. כעת ראינו שיש קשר בין תש"ר לפה – הראש מפעיל את הפה שידבר דברי תורה – אבל לפעמים תפלין של ראש גם נקראים על שם הלב. מישהו זוכר כזה דבר?

אחד הפסוקים העיקריים של שני התפלין בתנ"ך, שנדרש בחסידות, הוא "שימני כחותם על לבך כחותם על זרועך". "כחותם על זרועך" היינו תש"י. כל תפלין הם חותם – "חותמו של הקב"ה אמת" – התקשרות לה' באמת ע"י תפלין ("כחותם על לבך כחותם על זרועך" = "תתן אמת ליעקב"). יש "חותם על לבך" ויש "חותם על זרועך". "חותם על לבך" היינו תש"ר ו"חותם על זרועך" תש"י. מה יש "על לבך" בתש"ר? הרצועות.

עיקר תכלית התש"ר לא שישארו בראש – עיקר התכלית הוא הלב. כמו שאמרנו שתש"ר מגיעות לפה – הן צריכות להגיע ללב, שיהיו "פיו ולבו שוים". מי שעושה את הפה והלב שוים – ואז הפה יוכל להוציא כל מה שטמון בלב, ביאת משיח בבחינת "לבא לפומא גליא" – הוא בבחינת "כחותם על לבך" בתפלין של ראש. אם כן, שני התפלין שייכים ללב – תש"י הם על הזרוע שכנגד הלב ותש"ר הם "כחותם על לבך" בהמשכת הרצועות ללב. אם כן, שני ה"נכון לבי" רומזים לתפלין.

תורה ויראה – תש"ר ותש"י

"נכון לבי אלהים", שלפי התרגום היינו תורה, שייך לתפלין של ראש. ה"נכון לבי" השני, ששייך ליראה, הוא יראת שמים בלב – שייך לתפלין של יד. ממה צריכים להתחיל, מהתורה או מהיראה? צריכים להתחיל מיראת שמים, מתש"י. בתרגום הסדר הוא מלמעלה למטה (מתש"ר לתש"י), אך בעבודה שלנו אנו עובדים מלמטה למעלה (קודם תש"י ואח"כ תש"ר).

אם כן, פעמיים "נכון לבי" הם כנגד תש"ר ותש"י – תפלין הם כדי להיות מוכן לעבוד את ה'. לכן היה לכתחילה ראוי להניח תפלין כל היום – כדי להיות מוכן כל היום לעשות את רצון ה'. [אולי רצועות מלשון עבד נרצע.] ווארט יפה, שהאדם עבד נרצע של ה' – משעבד עצמו לגמרי לה'. גם מוכן תמיד לתת מכה (ברצועה) ליצר הרע שלו – משעבד אותו, שיהיה "בכל לבבך", בשני יצריך.

רש"י: מדת ההשתוות בדין וברחמים

מה רש"י אומר? גם משהו מאד יפה, אחר לגמרי. הדיוק כאן שכתוב פעמיים "נכון לבי", לפני אלקים ואחרי אלקים. בפרק ק"ח יש רק "נכון לבי" אחד, ובשני הפרקים רש"י מפרש בדיוק באותן מלים – "נאמן עמך". "נכון לבי אלהים" – אני נאמן עמך ה'. כלומר, הוא מפרש את המלה "נכון" לא רק כמוכן ומזומן, אלא כמו שכתוב על משה רבינו – "בכל ביתי נאמן הוא".

"'נכון לבי אלהים נכון לבי' – נאמן עמך במדת הדין ונאמן עמך במדת הרחמים". אני נאמן בין אם אתה עושה אתי משהו שנראה כמדת הדין ובין אם אתה עושה משהו שנראה כמדת הרחמים – בשני המקרים נאמן באותה מדה. איך קוראים למדה הזו, שלא משנה מה קורה – איך ה' כאילו נוהג אתי – אני נאמן לה', מלה מאד חשובה אצל הבעל שם טוב? מדת ההשתוות – כמו "שויתי הוי' לנגדי תמיד". רש"י  מפרש את הכפל כאן כמראה על מדת ההשתוות[ב].

מדת הדין ומדת הרחמים – תש"י ותש"ר

אם זו מדת ההשתוות, לפי רש"י איזה "נכון לבי" שייך לתש"י ואיזה שייך לתש"ר? אם "נכון לבי" הראשון הוא "נאמן עמך במדת הדין" וה"נכון לבי" השני הוא "נאמן עמך [בשוה] במדת הרחמים", מה היד ומה הראש? היד על הלב והראש הוא פנימיות המח, ששם החכמה והבינה. איפה יש מדת הדין ואיפה מדת הרחמים?

מדת הדין היא מדת הצמצום, והיא "פחד יצחק" – גם, כמו שאמרנו קודם, מקום היראה הוא בלב. עיקר יראת השמים הוא בלב. כתוב שבתחלה עלה במחשבה לפניו יתברך לברוא את העולם במדת הדין (מחשבה זו עלתה בלב, כלומר שהיא הנטיה הראשונה של הלב) ואח"כ שתף עמה את מדת הרחמים (על ידי שראה, בשכל שבמח, בחינת ראש – נוט' "ראה שאין..." – שאין העולם מתקיים במדת הדין כו'). והיינו סוד הסדר של הנחת תפלין, קודם של יד, מדת הדין, ואח"כ של ראש, מדת הרחמים (תכף נסביר יותר).

תש"י – "כחותם על זרועך" – נאמנות גם בזמני משבר

נסביר עוד משהו: על הפסוק שאמרנו קודם, "שימני כחותם על לבך כחותם על זרועך", אומר המדרש ש"זרועך" רומז למצות תפלין אך "על לבך" רומז למצות קריאת שמע (שנאמר בה "והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך"). תפלין של יד הם על הלב כנ"ל (שגם תש"י וגם תש"ר שייכים ללב), שם יש "עבודה שבלב זו תפלה" (כל אחת משתי התפלין, של יד ושל ראש, נקראת "תפלה" בלשון יחיד – תש"י בחינת "תפלה לדוד", דוד = יד, ותש"ר בחינת "תפלה למשה", שלקח עמו את עצמות יוסף – משה יוסף = ראש). באיזה צד של הגוף נמצא הלב, שעליו מונח התש"י? צד שמאל, שם יש יראה. עיקר החידוש הוא שהיהודי נשאר נאמן לה' מאה אחוז גם במדת הדין.

נספר סיפור מפורסם, שאולי שמעתם פעם, שאחד החסידים הגדולים של הרבי הקודם פעם התוועד בפולין עם חסידי בפולין (אולי חסידי גור). דברו על התקשרות לרבי, כמה צריך להיות קשור לרבי, וכל אחד גם ספר מופתים של הרבי שלו – מה הרבי עשה לו, כל מיני נסים ונפלאות, איך הצליח את דרכו וכל ברכותיו התקיימו. אותו חסיד חב"ד אמר שיספר איך הוא מקושר לרבי שלו – גם כשהרבי שלי ברך אותי להצליח באיזה עסק, והוא נפל, והפסדתי את כל הכסף שלי, אני עדיין נשאר מקושר אליו ונאמן אליו בדיוק כמו אם הייתי מצליח ומרויח הון תועפות.

כלפי שמיא, כלפי ה', זה "נכון לבי אלהים". יותר קשה מאשר להיות נאמן במדת הרחמים, בה פשוט שאני נאמן. עיקר העבודה שבלב הוא, לכאורה, ה"נכון לבי" הראשון.

תש"ר – "כחותם על לבך" – ראיה שהכל רחמים

התרגום מפרש קודם על הראש ואחר כך על היד, אבל לפי רש"י הסדר הוא מלמטה למעלה – קודם תש"י ואז תש"ר. תש"י כנגד דוד המלך (כנ"ל שדוד = יד, וכן דין = ידים), שכל הזמן במלחמות – יש לו הרבה דינים, אבל כל הזמן הוא נאמן לה'. מדת הרחמים היא תש"ר, כי מי שיש לו עינים בראשו ("החכם עיניו בראשו") רואה שכל מה שקורה בעולם הוא באמת רחמים.

הלב נאמן לה', אבל כל הזמן נלחם ומרגיש דין, ואילו תש"ר היינו מצוה בפני עצמה – לראות שכל מה שחשבתי שהוא דינים הוא באמת רחמים (היינו לשתף למדת הדין את מדת הרחמים, כמו שעשה ה' במעשה בראשית כנ"ל), הכל טוב. כמו שאמר רבי עקיבא, "כל מה דעביד רחמנא לטב עביד", ועוד יותר – כמו שנחום איש גמזו אמר, "גם זו לטובה", שראה בגלוי שהכל רחמים.

"הכל רחמים" (= שמחה = "אור עולם" = "סוד הוי' ליראיו") היינו ההשגה של קריאת שמע. כתוב "שמע ישראל הוי' אלהינו" – "הוי'" מדת הרחמים ו"אלהינו" מדת הדין – אך בסוף רואים ש"הוי' אחד", "הכל רחמים". זה עיקר ענין התפלין של ראש (כדברי חז"ל במדרש הנ"ל ש"כחותם על לבך", הנדרש גם על תש"ר, היינו מצות ק"ש).

עצמת הנאמנות שהיתה בזמן הדין גם בגילוי מדת הרחמים

אם כן, ככה נסביר לפי רש"י, ש"נכון לבי אלהים" היינו "נאמן עמך במדת הדין" (שם "אלהים" בפסוק מצטרף על פי פשט ל"נכון לבי" הראשון, ודוק) – חידוש – שהוא כנגד תש"י. החידוש השני שבזכות ה"נאמן עמך במדת הדין" הוא זוכה לראות שהכל רחמים, וממילא נאמן עמך באותה מדה ממש, באותה עצמה, במדת הרחמים. החידוש הוא שגם כשהכל טוב יש לו אותה עצמת נאמנות, כמו עצמת הנאמנות שנדרשה בזמן מדת הדין (שהיה יותר קשה להיות נאמן). והוא על דרך פירוש הבעש"ט ל"כן בקדש חזיתיך", באותה עצמה של געגועים כמו בזמן הגלות.

[אולי קשור לכך שיוסף היה נאמן ביתו של פוטיפר וה' הביא לו נסיון וכו']. הוא עמד בנסיון, ובמקום לקבל שכר במקום הוא קבל בית סהר, כמו שהרבה חבר'ה עושים דברים הכי טובים ומה מקבלים? בית סהר. שם הוא השיג את מדת הרחמים – משפיע לכולם. [שייך גם למדת היסוד.] הרצועה הימנית צריכה להגיע עד למטה מהטבור, לכיוון היסוד (ומהדרים – מנהג – שתהיינה ארוכות יותר), אבל עיקר גילוי הרצועות הוא "על לבך", וגם הטבור נקרא לב.

רמזי "נכון לבי"

אם כן, זה הרמז שלך – "נכון לבי אלהים נכון לבי". נחשב עוד כמה רמזים: כמה שוה נכון? [126]. כמה שוה לבי? [42]. יש ביניהם יחס? נכון שוה ג"פ לבי. אם כן, "נכון לבי" עולה ד"פ לבי וכתוב "נכון לבי" פעמיים אז עולה ח"פ לבי – כל הביטוי – "נכון לבי אלהים נכון לבי" – עולה ח"פ לבי ועוד אלהים באמצע, זו הגימטריא של ישבעם. לבי הוא מספר מאד חשוב – שם מב, שם קדוש של בריאת העולם. בפסוק המקביל, בפרק קח, במקום "נכון לבי" השני כתוב "אף כבודי" – גם כבודי שוה לבי, כי לב שוה כבוד.

תש"י ותש"ר – "נכון לבי" ו"אף כבודי"

בפסוק השני, אם מתחיל "נכון לבי", מה יהיו התפלין של יד ומה התפלין של ראש? כאן ברור שהוא לפי סדר ההנחה, ש"נכון לבי אלהים" יהיה התש"י, שעל הלב, ו"אף כבודי" התש"ר שעל הראש. כבוד שעולה לב רומז בקבלה ל-לב נתיבות חכמה, "חכמה מוחא" (החכמה נקראת "כבוד נאצל". השרש של כבוד, כבד = הוי', "הוי' בחכמה").

האם יש פסוק שתש"ר קשורות למלה "אף" ("אף כבודי")? יש ב"הלכות קטנות" של הרא"ש[ג] מקור ממנו הרבי התחיל מבצע תפלין – כשאתה מניח תפלין אתה יכול להתחיל במבצע תפלין, לפי זמני החיידר, מיד כשאתה מקבל משהו צריך להשפיע אותו – בשביל נצחון החילים. בהלכות קטנות של הרא"ש, הלכות תפלין, דורש "וטרף זרוע אף קדקד" שנאמר בברכת גד (השבט של חדש אלול) – "זרוע" היינו תש"י ו"אף קדקד" היינו תש"ר[ד]. בזכות התפלין מנצחים בקרב, כמו גד החלוץ.

ה"כבודי" היינו התש"ר. בפרק ק"ח אומר רש"י ש"'אף כבודי'. הוא מה שאני משורר לך. ד"א 'אף כבודי'. אף לפי כבודי לא אמנע לשורר לו ולא אחלק לעצמי כבוד". לפי הפירוש הראשון כבודי לכתחילה הוא לשיר לך, אך לפי הפירוש השני, אף שנדמה שהשירה לך אינה לפי כבודי – כמו כשדוד פזז וכרכר לפני ארון ה' בפני האמהות כו' (דבר שמאד לא מצא חן בעיני מיכל אשתו, שבעיניה, לפי החינוך שהיא קבלה בבית אביה שאול המלך, לא היה לפי כבודו של מלך ישראל) – אני מוותר על כבודי, כי הכבוד האמתי שלי הוא לעבוד את ה', להרבות בכבוד שמים על ידי המיעוט בכבוד עצמי. כל זה היא השגה שבאה מתש"ר.

רמזי "כחותם על לבך וגו'"

ועוד כמה רמזים לגבי "כחותם על לבך כחותם על זרועך":

"כחותם" = דעת. "כחותם על לבך" (תש"ר) היינו דעת עליון (שלמעלה היש האמיתי ולמטה האין, "כולא קמיה כלא חשיב"). "כחותם על זרועך" (תש"י) היינו דעת תחתון (שלמטה היש הנברא, היש המורגש לנו, ולמעלה האין האלוקי, הבלתי מושג לנו, שמהוה את היש הנברא). על ידי דעת תחתון באים בעבודת ה' לבטול היש, זהו ענין הנחת תש"י (בתחלה). אח"כ ע"י הנחת תש"ר באים לבטול במציאות.

"כחותם" הוא גם אותיות "חכמות" (כל דעת מיחדת שתי חכמות – דעת עליון מיחדת שתי החכמות, חכמה עילאה וחכמה תתאה, של או"א, ודעת תחתון מיחדת את שתי החכמות, חכמה עילאה וחכמה תתאה, של זו"ן, וד"ל).

הפעם הראשונה שכתוב "חכמות" (כח החכמה בנפש, "חכמות" לשון רבים כאשר מיעוט רבים שנים, שתי חכמות כנ"ל) בתנ"ך היא בפסוק בתהלים (פרק מט) "פי ידבר חכמות והגות לבי תבונות". גם פסוק זה יש לפרש כנגד תש"ר ("פי ידבר חכמות" – "לזכרון בין עיניך למען תהיה תורת ה' בפיך" כנ"ל) ותש"י ("והגות לבי תבונות", תש"י על הלב, מקום התבונה). "פי ידבר חכמות" = 780 = "הוי' אחד" (טל) במשולש (ל פעמים הוי', יוסף פנים ואחור). "והגות לבי תבונות" ("והגות" = 420 = 10 פעמים 42, "לבי") = 1326 = נא במשולש (הוי' פעמים נא, טוב-טוב-טוב = "ישא הוי' פניו אליך וישם לך שלום"). כל הפסוק = 2106 = "אנכי" ("אף") פעמים הוי' ב"ה.

הפעם הבאה שכתוב "חכמות" הוא בספר משלי: "חכמות בחוץ תרֹנה", ומבואר בדא"ח דהיינו יחוד שתי חכמות, חכמת התורה ("חכמת אלהים"), הכח האלוקי המברר ומתקן את המציאות להכלל באלוקות (עולם האצילות) ממש, וחכמת הטבע ("חכמת שלמה"), חכמת מעשה בראשית. יחוד שתי החכמות הוא סוד "עשרה [עשרת הדברות, חכמת התורה] עשרה [עשרה מאמרות, חכמת הטבע] הכף בשקל הקדש", כפירוש הרב המגיד ממעזריטש נ"ע. על ידי יחוד שתי החכמות ("בחוץ" דווקא, כאשר חכמת התורה מתלבשת היטב בחכמת הטבע ויוצאת אתה החוצה...) "תרֹנה" – עלית כל הנצו"ק, גם מעמקי הקליפות (בחינת "ובאבֹד רשעים רנה"). יחוד זה בכח הוא באו"א – "כחותם על לבך" – ובפועל הוא בזו"ן – "כחותם על זרועך", וד"ל (ומה שמניחים קודם תש"י היינו ד"אזלינן בתר בפועל", כדעת בית הלל, לפני ד"אזלינן בתר בכח", כדעת בית שמאי – קודם בית הלל בעוה"ז ואח"כ בית שמאי לע"ל).

ועוד רמז בתבת "כחותם" – היא ר"ת כתר חכמה (קוש"י ו-י של שם הוי' ב"ה) ותפארת מלכות (יחוד ו-ה של שם הוי'). האות ו שבין הכ"ח לת"ם בתבת "כחותם" רומזת למח הבינוני, בינה (ה עילאה שבשם), סוד "ונהר [נגיד ונפיק, בחינת ו] יוצא מעדן להשקות את הגן", וד"ל (וכן ב-ו מתחלפות באותיות בומ"ף ועל פי זה "כחותם" היינו כחבת"ם, כללות כל האצילות, עולם התיקון. והנה, כתר-חכמה-בינה-תפארת-מלכות = לב פעמים חכמה, לב נתיבות פליאות חכמה שבהן נברא העולם, ע"ה – הכל נכלל ב"חכמות"). גם בתש"ר ("כחותם על לבך") וגם בתש"י ("כחותם על זרועך") יש את היחוד של כללות כחבת"ם, וכידוע שבאו"א הכלליים שם הוי' ב"ה הוא בסוד או"א עילאין וישסו"ת ובזו"ן שם הוי' הוא בסוד ישראל ולאה ויעקב ורחל, וד"ל.

לחיים לחיים. שתהיינה כל הברכות. הפסוק "נכון לבי אלהים נכון לבי" מאד יפה, והסוף "אשירה ואזמרה" – שיהיה ברוב שירה וזמרה. לחיים לחיים.