בע"ה

מוצאי ח"י אלול ע"ה – ירושלים

כינוס נשים – ח"י אלול

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. שני עמודים: התגלות ועבודה

הבעש"ט ואדמו"ר הזקן – חיות בהתגלות ובעבודה של אלול

ערב טוב, חג ח"י אלול שמח, יום ההולדת של שני המאורות הגדולים, מורנו הבעל שם טוב ואדמו"ר הזקן בעל התניא. אנחנו בחדש ההכנה לשנה הבאה עלינו לטובה. יב הימים האחרונים של השנה, מהיום הזה – מ-חי אלול – הם כנגד יב חדשי השנה החולפת, בהם אנחנו עושים תשובה על כל השנה הקודמת, תשע"ה, ומכינים את עצמנו לשנה הבאה עלינו לטובה, תשע"ו.

בחדש אלול יש שני דברים מיוחדים, שאינם באף חדש אחר בשנה. יש משהו מיוחד – התגלות מלמעלה – שזהו חדש הרחמים, חדש אלול, יש בו התגלות יג מדות הרחמים שלא מאירות בכל השנה כולה. יש גם עבודה מיוחדת של חדש אלול, שה' נותן לנו כח לעבוד אותה – העבודה של "אני לדודי ודודי לי". אם כן, יש בעצם שני עמודי תווך של החדש הזה – ההתגלות המיוחדת שיש היום, והעבודה המיוחדת שיש היום[ב].

הבעש"ט עצמו אמר שיום ההולדת שלי, המזל הגובר שלי, מה שירדתי לעולם ביום הזה, ח"י אלול, הוא כדי לתת חיות בחדש הזה – כל מה שקורה בחדש הזה. לתת חיות בהתגלות של החדש, ההתגלות של י"ג מדות הרחמים, וגם חיות בעבודת ה' של החדש, העבודה של "אני לדודי ודודי לי".

בעצם, כאשר מתבוננים בשני עמודי התווך האלה, של התגלות ועבודה, אפשר מיד לחוש שהם שייכים לשני המאורות של היום הזה[ג]. הההתגלות קשורה במיוחד לבעל שם טוב, למאור הראשון, המאור הגדול הראשון הוא השמש – זו ההתגלות של החדש. הכח שה' נותן לנו לעבוד אותו כראוי בחדש הזה הוא הכח של "אני לדודי ודודי לי", העבודה של האדם מלמטה – הפסוק מדגיש שראשית העבודה היא מלמטה, "אני לדודי". הכח של העבודה מלמטה, ההדרכה איך עובדים את ה' אנחנו, במצב הנתון שלנו מלמטה, הוא החידוש של אדמו"ר הזקן. עיקר החיות של הבעש"ט הוא החיות של עצם ההתגלות, והחיות של אדמו"ר הזקן היא החיות של העבודה, של "אני לדודי ודודי לי", החבור והיחוד בין הכלה – אנחנו, עם ישראל, כנסת ישראל – והחתן שלנו, הקב"ה.

התכללות הצדיקים במצות "והלכת בדרכיו"

בפרשת השבוע – אדמו"ר הזקן אמר שצריכים "לחיות עם הזמן", לקשר כל דבר לפרשת השבוע – יש מצוה מיוחדת, מהמצוות הכי כוללות של כל התורה כולה: "והלכת בדרכיו". חז"ל מפרשים שזו מצוה, מבין תריג מצוות התורה, להתדמות אליו יתברך, "מה הוא רחום אף אתה היה רחום, מה הוא חנון אף אתה היה חנון, מה הוא ארך אפים אף אתה היה ארך אפים".

כשהרמב"ם מביא הלכה זו – מצוה עשה מן התורה – בהלכות דעות, הוא כותב עשרה דברים שונים, עשר תכונות שלומדים מה': רחום, חנון, ארך אפים, קדוש, רב חסד, צדיק, ישר, תמים, גבור וחזק. את כל התכונות האלה לומדים מהפסוק של פרשת השבוע "והלכת בדרכיו" – מצוה ללכת בדרכי ה' הישרות, כלומר ללמוד ממנו, להתדמות אליו יתברך. המדות העיקריות של ה' הן-הן יג מדות הרחמים שמתגלות היום, בחדש אלול, והחיות שלהן היא היום הזה, ח"י אלול. כלומר, עיקר המצוה הזו קשור להתגלות של החדש הזה, יג מדות הרחמים.

אמרנו שבעצם זו הבחינה המיוחדת של הבעל שם טוב, שמביא מלמעלה את ההתגלות של יג מדות הרחמים ונותן בה חיות – בחויה שלנו את ההתגלות הזו הוא נוסך חיות רבה. בכל אופן, כתוב שבכל דבר שבקדושה יש התכללות. התכללות הכוונה שאם יש שתי בחינות – כל אחת נמצאת בתוך השניה. במיוחד אם אנחנו חוגגים היום את ה"מזל גובר" של שני המאורות הגדולים, שעל דרך השמש והירח, ובכל אופן יש התכללות ביניהם. כלומר, יש את אדמו"ר הזקן בתוך הבעל שם טוב ויש גם את הבעל שם טוב בתוך אדמו"ר הזקן – בכך אנחנו רוצים להתבונן כעת, להסביר זאת.

כח הבעש"ט – לגלות ש"הוא רחום"

לגבי יג מדות הרחמים, ההתגלות של החדש הזה, כתוב "מה הוא רחום – אף אתה היה רחום". במשפט הזה יש בעצם שתי בחינות. האמירה של "מה הוא רחום" היא דבר מונח מאליו, שכולנו יודעים ומרגישים שה' הוא רחום. מה קורה אם יבוא מישהו – אולי מישהו רחוק, או מישהו שיש לו איזה צער – ויאמר לי שאינו מרגיש את הרחמים של ה'. אם הוא לא מרגיש את הרחמים של ה', איך אפשר לדרוש ממנו "מה הוא רחום אף אתה היה רחום", לקיים את המצוה ללכת בדרכיו ולהתדמות אליו יתברך? מה הכח של הבעל שם טוב, שכולנו זקוקים לו?

אחד מגדולי החסידים, רבי אייזיק מהומיל, אמר שלפני ביאת המשיח זקוקים שוב להופעה, גם של הבעל שם טוב וגם של אדמו"ר הזקן. בכל מצב, בכל דור ודור, צריכים לגלות מחדש כמה ה' רחום. עוד לפני שדורשים מהאדם "מה הוא רחום אף אתה היה רחום", צריכים להרגיש באמת שהקב"ה הוא רחום וחנון וגבור וישר וצדיק ותמים וכו', ככל דברי הרמב"ם. מי שמביא את ההתגלות הזו הוא הבעל שם טוב.

הנשמות שמגלות את הקב"ה

החסידים היו אומרים שיש שלש נשמות הכי גדולות אחרי משה רבינו שגילו לנו את פנימיות התורה. כל פנימיות התורה היא כדי להביא לתודעה שלנו, ללב שלנו, את ה' יתברך – שנרגיש ונחיה את ה'. בא רשב"י וכתב את ספר הזהר, ובעצם השמיע לנו – כשמו כן הוא, שמעון לשון שמיעה – סיפר לנו את הסיפור המופלא של הקב"ה. הוא סיפר לנו אודות ה' יתברך, והוא סיפר זאת באופן כזה שכל אחד יכול לשמוע בשמיעה פנימית, כמו "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד" – חויה הכי פנימית. באידיש יש ביטוי, דערהער, לשמוע את הנקודה הפנימית של האלקות.

אבל זה לא הספיק במשך הדורות. כשהדורות ממשיכים הם גם יורדים, וצריך התגלות יותר גדולה. כעבור אלף שנה ויותר היה צריך לבוא האר"י הקדוש, שלא רק השמיע לנו וספר לנו על ה' יתברך, אלא גם צייר את ה' – צייר את ה' כמו שהוא מתלבש בתוך הפרצופים העליונים, בספירות, בכל סדר השתלשלות, עם ההתלבשות הפנימית של קדושת ה' בתוך המציאות.

ציור הוא הרבה יותר מאשר שמיעה, אבל הוא עדיין רק ציור, וגם זה לא הספיק. עברו כמה מאות שנים, ועם ישראל הפסיק להרגיש את הנוכחות של ה' בחיים שלנו, בתולדות שלנו, בכל מה שקורה עם העם, עם הפרט. היה צריך לבוא הבעל שם טוב, המאור הגדול הראשון של היום, ח"י אלול, וכתוב שהוא – לא פחות ולא יותר – הביא לנו את הקב"ה, כביכול, והראה לנו אותו ממש. הוא לא צייר אותו אלא הביא אותו – "הנה זה אלהינו קוינו לו נגילה ונשמחה בישועתו". כמו שלעתיד לבוא בביאת המשיח, וכבר היה מעולם בקריעת ים סוף, כל אחד מצביע באצבעו ואומר "זה אלי ואנוהו". כך הבעל שם טוב הביא לנו, כביכול, את החויה הכי ישירה של נוכחות הקב"ה בחיינו – שה' נמצא אתנו פה, בכל מצב בו נמצא האדם, "באשר הוא שם [רחוק מה' מצד עצמו]".

גם אחרי כל הדברים הקשים שעברו על עם ישראל, כמו גזרות ת"ח ות"ט שהיו לפני הבעש"ט, אפשר לראות את נוכחות ה'. צריך לראות את ההשגחה הפרטית של ה' בחיי כל אחד, אבל במיוחד צריך להרגיש את "מה הוא רחום" ו"מה הוא חנון" ו"מה הוא ארך אפים", וגם גבור וחזק וכו' ככל דברי הרמב"ם. זה לא פשוט. גם היום, אחרי השואה, צריך הבעש"ט להופיע ולגלות לנו – לכל עם ישראל, לכל העולם כולו – "מה הוא רחום".

כח אדמו"ר הזקן – לקיים "אף אתה היה רחום"

אחרי שיש את החויה של "מה הוא רחום" אפשר לבוא ולומר לאדם – "אף אתה היה רחום". מי עושה זאת? מי מלמד ומדריך אותנו ש"אף אתה היה רחום"? אדמו"ר הזקן, חב"ד, זו ההדרכה שגם אנחנו מסוגלים להדמות אליו יתברך, ללכת בדרכיו באמת. אנחנו עם סגולה, והסגולה שלנו היא לאמץ בחיים שלנו את המדות של הקב"ה. הרי לכל יהודי יש "חלק אלוק ממעל ממש" – המשפט הכי חזק שאדמו"ר הזקן כותב בתניא – וממילא אנחנו יכולים לקיים את המצוה של "והלכת בדרכיו", מצוה להתדמות אליו יתברך.

"מה הוא רחום אף אתה היה רחום" – קודם צריך לחנך את האדם ל"מה הוא רחום" (הבעל שם טוב הוא "ראש כל המחנכים", חינוך היינו ראשית העבודה, שעיקרה אתערותא דלעילא) ואז להדריך את האדם ל"אף אתה היה רחום" (אדמו"ר הזקן הוא "ראש כל המדריכים", הדרכה היינו הענקת כח לאדם לעבוד את ה' בכח עצמו, אתערותא דלתתא).

התכללות הבעש"ט ואדה"ז (וממוצע ביניהם) בעמוד ההתגלות

אפשר לחדד ולומר שאחרי שמרגישים "מה הוא רחום", ההשגחה הפרטית של הקב"ה בחיינו, צריך לבוא עוד משהו – ממוצע המחבר בין הבעש"ט לאדמו"ר הזקן, שהוא בעצם הדור שביניהם, הרב המגיד ממעזריטש – ולהראות לנו ציור איך אני, בצמצום שלי, יכול בכלל להשוות את עצמי אליו. עצם הציור של הקשר בין ה' לביני, שיתכן שהאדם הקטן הזה יהיה דומה לאין סוף, הוא של הרב המגיד ממעזריטש. אבל ההדרכה בפועל, איך להפנים זאת לגמרי ולקיים זאת ממש – לאו דווקא צדיק גדול, אלא כל יהודי פשוט, מי ששואף להיות הבינוני של התניא, של אדמו"ר הזקן – זו פעולה של אדמו"ר הזקן.

אם רוצים לדייק עוד, בין המגיד לאדמו"ר הזקן יש עוד חוליה נסתרת – רבי מנחם מענדל מויטבסק, בעל פרי הארץ – שאדמו"ר הזקן היה לו מעין תלמיד-חבר. כתוב שאדמו"ר הזקן קבל ממנו את יסוד הענוה והשפלות בנפש. לפי זה יש לומר שאחרי המגיד, שמצייר כי יתכן קשר והשוואה בין ה' לאדם, בא רמ"מ מויטבסק ומנחיל את שרש העבודה – את הבחינה של 'מה הוא ענו אף אתה היה ענו' שהרמב"ם למרבה הפלא אינו מציין בפירוש (ורמז: 'מה הוא ענו' עולה ג"פ אין; 'מה הוא ענו אף אתה היה ענו' עולה שפלות!). אחרי יסוד העבודה הזה, בא אדמו"ר הזקן ומפתח את העבודה בהרחבה לכל המדות.

אם כן, כעת עשינו התכללות בתוך ההתגלות. שוב, ההתגלות היא מדות הרחמים של ה' שמתגלות בחדש אלול, והחיות של ההתגלות היא הבעל שם טוב. אמרנו כעת שיש בזה התכללות של הבעש"ט וגם של אדמו"ר הזקן בתוך הבעש"ט. "מה הוא רחום" היינו הבעל שם טוב עצמו, הבעש"ט שבבעש"ט, ו"אף אתה היה רחום" כמוהו, מצות פרשת השבוע, היינו אדמו"ר הזקן שבתוך התגלות יגמה"ר של הבעש"ט.

שיטת אדמו"ר הזקן – עבודה בכח עצמו ("אני לדודי")

נעבור לעמוד השני, העבודה ממש של החדש: אמרנו שעבודת החדש היא "אני לדודי ודודי לי" – קודם "אני לדודי", אתערותא דלתתא, ולפי האתערותא דלתתא יש אתערותא דלעילא, "ודודי לי". אדמו"ר הזקן, המאור השני של ח"י אלול, אומר שעיקר "ודודי לי" מתרחש בעשרת ימי תשובה. הרי סופי תיבות של "אני לדודי ודודי לי" הם יייי, שוה ארבעים, ארבעים הימים מר"ח אלול עד יו"כ, כולל עשי"ת. עיקר ה"דודי לי" יורד ונמשך אלינו בעשרת ימי תשובה. בכל אופן, ההתחלה – שהיא העיקר, היסוד והבסיס – היא "אני לדודי".

הדרך של חב"ד היא שיהודי מתעורר מתוך התבוננות, ומעורר את האהבה שלו בלב – מוליד אהבה מתוך התבוננות במח. בדף השער של ספר התניא אדמו"ר הזקן קורא לדרך זו "דרך ארוכה וקצרה", קודם "ארוכה", כי צריך לעבור דרך השכל, אך זו הדרך ה"קצרה" באמת להגיע לנקודה הפנימית שבלב, ושם לעורר את ה"אני לדודי". אם כן, זו העבודה של החדש הזה, "אני לדודי".

"אני לדודי ודודי לי" בטבעיות

מהו הבעל שם טוב כאן? אמרנו שצריך למצוא את ההתכללות של שני המאורות הגדולים, כל אחד בתוך השני. כשאני קורא את המגלה הזו, ש"כל השירים קדש ושיר השירים קדש קדשים", או לפי גרסה אחרת "כל הכתובים קדש ושיר השירים קדש קדשים", ומגיע לפסוק "אני לדודי ודודי לי הרועה בשושנים", אז כל אחד בפשטות בכלל לא חושב על המושג 'עבודה'. עבודה היא משהו קשה, שאני צריך לעבוד כמו עבד שעובד קשה. באמת אנחנו פה בעולם הזה בשביל לעבוד – ה' שם אותנו פה כדי לעשות עבודה.

כשאני קורא את הפסוק "אני לדודי ודודי לי" אני חושב על עבודה קשה, על לעדור בגנה? אני לא חושב ככה. בפשט אני רק חושב על אהבה טבעית, אהבה זורמת, עד כדי – פסוק נוסף בשיר השירים – "מה יפית ומה נעמת אהבה בתענוגים". כשיש אהבה זורמת וטבעית בין החתן והכלה בכלל לא שייכת המלה עבודה – הם עושים איזו עבודה? הם לא עושים שום עבודה, זה טבעי לגמרי, זה המצב. המציאות היא מציאות של אהבה רבה וטבעית, "אני לדודי ודודי לי הרועה בשושנים" – ההרגשה הזו היא הבעש"ט בתוך אדמו"ר הזקן.

התכללות הבעש"ט ואדה"ז בעמוד העבודה

אם "אני לדודי ודודי לי" היינו עבודת אלול, יש בתוכה ממד – שהוא פשט הפסוק – שכולו אהבה, הכל טבעי. מי שזוכה לגלות את האהבה הפנימית שבלב – לאו דווקא בדרך עבודה של חב"ד, אלא הכל בטבעיות – קודם כל, אשרי חלקו. אנחנו הרעיה, אוהבים מאד את ה', וגם אוהבים מאד את כל היהודים, כי ה' אוהב את היהודים ואנחנו אוהבים מה שהאהוב אוהב – הכל טבעי לגמרי, בכלל לא עבודה. לכך קוראים אידישע-נאטור, הטבע היהודי המתוקן. כתוב בחסידות שלשם כך אנחנו חוזרים לארצנו הקדושה, ארץ ישראל – חלק מהגאולה וביאת המשיח הוא לחזור לטבע האמתי שלנו, טבע שכולו אומר אהבה, "אני לדודי ודודי לי".

אם כן, ההתכללות של הבעש"ט, המאור הראשון של היום הזה, באדמו"ר הזקן, היא שבתוך מה שנקרא עבודת החדש – "אני לדודי ודודי לי" – יש את הטבעיות, את האהבה בתענוגים בפשטות, ויש גם את כל הדרך של עבודת ה' הפנימית לפי שיטת חב"ד, שהיא על ידי התבוננות בעומק, להתבונן בשכל האלקי שלנו, כפי שהוא גם מלובש בשכל האנושי. חשוב מאד להשתמש בשכל האנושי ולשעבד אותו לשכל האלקי – זו עבודה – ועל ידי כך להוליד אהבה חדשה, אהבה בוערת, בלב.

עד כאן הדבר הראשון, שיש שני דברים שקורים בחדש אלול בכלל, ואת החיות של שניהם מקבלים מהיום הזה, ח"י אלול – ההתגלות והעבודה. יש עבודה בתוך ההתגלות – "אף אתה היה רחום". ויש התגלות בתוך העבודה – ה"אני לדודי ודודי לי" לפי הפשט, טבע של אהבה פשוטה בינינו לבין הקב"ה, בינינו לבין כל כנסת ישראל.

ב. תהא שנת עז והדר

רמזי תשע"ו

כעת נעבור למשהו אחר, ששייך לשנה הבאה עלינו לטובה: לפני שנה נתנו רמז ש-תשע"ה היינו תהא שנת עקרת הבית – מי שזוכרת, שהיתה פה לפני שנה. גם השנה צריך לתת רמז של ראשי תיבות – כך נוהגים, במיוחד הרבי היה נוהג כך – והיות שאנו בתוך המאה שנה של ת"ש הפתיחה הנתונה היא תהא שנת וצריך להוסיף את שתי האותיות האחרונות של סימן השנה. יש לנו עשר שנים של ע. כעת נכנסים לשנת תשע"ו.

אם מתבוננים בגימטריאות, מאד יפות, הגימטריא אולי הכי חשובה של השנה הזו היא ביאת המשיח. גם שוה למלה הכי חזקה בחב"ד, שהיא לשון הפסוק (שה' אומר ליעקב אבינו לפני שהוא יוצא לשליחות שלו בחרן), "ופרצת" – תהא שנת ופרצת. על ידי "ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה" זוכים לביאת המשיח. משיח נקרא הפורץ, פרץ שמו, והוא מקיים יותר מכולם ויחד עם כולם את ה"ופרצת". אלו שני רמזים של חשבון השנה[ד].

תהא שנת עז והדר

אבל מה לגבי ראשי התיבות? היות שאנחנו עכשיו יחד עם צבור נשים צדקניות, ש"בזכות נשים צדקניות תבוא הגאולה", כידוע, צריך לחפש קודם כל סימן מ"אשת חיל". יש סימן מאד יפה ומובהק ב"אשת חיל", באות ע. "אשת חיל" הולך לפי סדר האלף-בית – אשת... בטח בה לב בעלה... גמלתהו טוב... וכו'. באות ע הפסוק הוא "עז והדר לבושה ותשחק ליום אחרון" (יש גורסים בפסוק זה "עוז" מלא ו, אך בתנ"ך המדויק ביותר, על פי כתבי יד העתיקים ביותר, צ"ל "עז" חסר כמו בכל מקום, חוץ ממקום אחד – "אשרי אדם עוז לו בך").

אחר כך כתוב "פיה פתחה בחכמה ותורת חסד על לשונה". בהמשך אפשר לשיר את "עז והדר לבושה" במנגינה הידועה והמפורסמת למלים אלה. "עז והדר" ר"ת עו, אם כן, בשביל כל עם ישראל בכלל, ובשביל נשים בפרט, וגם בשביל הבעלים ששרים זאת לפני קידוש כל שבוע, בליל שבת קדש, סימן השנה הבאה עלינו לטובה הוא תהא שנת עז והדר. צריך לדעת שהסימן הוא מתוך "אשת חיל".

עז והדר – שכל טוב ומעשים טובים

יש מפרשים שמסבירים ש"עז" היינו השכל הטוב של ה"אשת חיל" ו"הדר" אלו המעשים הטובים של ה"אשת חיל". שוב, כתוב "עז והדר לבושה" – היא מלובשת ב"עז והדר". על השכל הטוב שלה יש פסוק – "בית והון נחלת אבות ומה' אשה משכלת", מכאן לומדים חז"ל שמה' האשה נתנת לאיש, השידוך נעשה מן השמים. יש פסוק שמלמד זאת מן התורה, מן הנביאים ומן הכתובים. הפסוק מהכתובים הוא "בית והון נחלת אבות ומה' אשה משכלת".

השכל הטוב שלה הוא גם היכולת שלה להצליח בכל משימות החיים שלה, גם השכל הטוב להנחות נכון את הבעל שלה, וכמובן לחנך את הילדים שלה וגם לחנך את המושפעות שלה, הוא השכל הטוב – זה נקרא "עז", העז של ה"אשת חיל". ואילו המעשים הטובים שהיא עוסקת בהם יום-יום ושעה-שעה, מעשים טובים של עזרה גם בחיק המשפחה וגם מחוץ למסגרת המשפחה – היא כל הזמן חושבת ועוסקת במעשים טובים בפועל – הם ה"הדר" שלה. צריך להדר במצוות – יש הידור ויש מהדרין מן המהדרין, וצריך שהכל יהיה בהידור הכי גדול, קיום המצוות והמעשים הטובים.

כיסוי הראש וכיסוי הגוף

לפי הפירוש הזה, מאד מתקבל וקרוב לפשט, העז רומז בפרט ללבוש של הראש – שאצל אשה נשואה הכוונה לכיסוי הראש, הכל קשור לצניעות האשה הצדקת. הרי כאשר חז"ל רוצים לדבר על אשה צדקת הם אומרים אשה צנועה, יותר מכל תאור אחר של צדקות האשה. לבוש הראש, שבפנימיות היינו השכל הטוב של האשה, הוא ה"עז" שלה. לבוש הגוף הוא ה"הדר" שלה. אלו השכל הטוב והמעשים הטובים של ה"אשת חיל".

בזכות השכל הטוב, העז, שהוא לבוש הראש, היא גם זוכה לבנים בעלי עז. כתוב "החכמה תעז לחכם", "אין 'עז' אלא תורה", בנים תלמידי חכמים גדולים – בדור שלנו זה גם בנים וגם בנות תלמידי חכמים גדולים – באים מהעז של האשה. שיהיו בנים שגם עושים מצוות בהידור, מהדרין מן המהדרין, נותנים צדקה בשופי ועוזרים בפועל ממש בגשמיות לעם ישראל לקום מהעפר שלו ("לאקמא שכינתא מעפרא"), לצאת מהגלות – בעיקר על ידי מעשים טובים יוצאים מהגלות ומגיעים לגאולה – תלוי בלבוש ההדר של האשה.

"עזר כנגדו" – "עז והדר"

"עז והדר" נוטריקון "עזר", האשה היא "עזר כנגדו". המלך עזיהו נקרא גם עזריה, ועזריה = "עז והדר"! רואים שבשרש "עזר" ה-ר היא לתפארת הלשון ועיקר השער (התת-שרש של שתי אותיות – בלשון הקדש יש "רלא שערים", כמבואר בספר יצירה) של השרש הוא עז. מכאן נשכיל עד כמה תכונה זו של עז היא עצמית אצל האשה, ואיך שעליה לצרף למדת העז שלה את מדת ההדר.

ג. תהא שנת עז ו...

כל זה היה כדי לתת רמז לשנת תשע"ו – תהא שנת עז והדר, על שם הפסוק ב"אשת חיל" "עז והדר לבושה ותשחק ליום אחרון". אבל אם כבר הגענו לזה, אפשר להתבונן עוד: הרי עו – תהא שנת ע"ו – יכול להיות כל מלה שמתחילה ב-ע, עם עוד מלה שמצטרפת אליה על ידי ו החבור, ע ו..., כמו בפסוק "עז והדר". אם מחפשים בתנ"ך את כל הביטויים שיש מלה שמתחילה ב-ע ואחר כך יש ו החבור – מוצאים הרבה-הרבה. אבל צריך להתמקד. היום שפתחנו מהפסוק "עז והדר" נחפש רק עוד ביטויים בתנ"ך או בסידור התפלה שלנו – למטבע התפלה שטבעו חז"ל יש קדושה כמו בפסוקי התנ"ך, כשרוצים לצטט פסוק מצטטים או פסוק מהתנ"ך או מהסידור – שמתחילים "עז ו...". יהיה לנו מגוון שלם של רמזי תהא שנת עז ו...

עז – סוד האות ע

לא סתם בחרנו את המלה "עז" ליצג את האות ע. אכן ישנה למלה "עז" חשיבות מיוחדת יותר משאר כל המלים המתחלות באות ע: שתי האותיות עז הנן זוג באלף-בית אתב"ש, הזוג השביעי, החביב – פרצוף התפארת של אתב"ש. זאת אומרת שכשם שהאות ז היא האות השביעית מתחלת האלף-בית כך האות ע (שבמספר קטן = ז) היא האות השביעית מסוף האלף-בית. מבחינה מסוימת הזוג הזה הוא בעל ה"חן" (סימטריה) העיקרי באלף-בית, היות שהוא מחלק את כב אותיות האלף-בית ל: ז-ח-ז אותיות, הכי קרוב לחלוקה מדויקת של כב האותיות לשלשה חלקים שוים (ראש-תוך-סוף). ונוסף לכך, המילוי של ז, זַיִן, והמילוי של ע, עַיִן, זהים באותיות ובניקוד (מה שאין כן המילוי של האות ש, שִין, אינו זהה בניקוד; אין עוד אות שמתמלאת באותיות ין), ממש "לשון נופל על לשון".

מכלולי "עז ו..." בתורה ובתפלה – זוגות מן השמים

קודם כל צריך להסביר מה הכלל שבו אנו מתבוננים בלשון הקבלה והחסידות. כשיש שתי מלים, צמד מלים שבאופן טבעי רואים שברוח הקדש של התנ"ך או של הסידור הן הולכות יחד, קוראים לצמד כזה "מכלול". הביטוי הזה הוא מכלול – מלה זו השניה מצטרפת באופן טבעי למלה הראשונה. לשון מכלול הוא כמו כלולות, חתונה. כשיש צמד של שתי מלים שהולכות יחד באופן טבעי זה כמו לחתן יחד חתן וכלה, זוג מן השמים.

אנחנו בעצם כעת מתבוננים שיש הרבה צמדים – נתבונן כעת באחד-עשר כאלה, כנגד הספירות (כולל ספירת הכתר וגם ספירת הדעת), כמו שאנחנו אוהבים לעשות – שמתחילים "עז ו...", ובעצם לעשות כאן אחת עשרה חתונות, אחד עשר שידוכים. בשידוכים שלנו קוראים לכל הבחורים עז. כל בחור עם עז בעצם מקיים את ההלכה הראשונה בשו"ע – "הוי עז כנמר... לעשות רצון אביך שבשמים". יסוד היסודות של היהדות הוא עזות דקדושה. כתוב ש"ישראל עזין שבאומות". אבל כדי שהעזות הזו לא תהיה בעולם התהו צריך לחתן אותה. הבחור הזה, שקוראים לו עז, חייב כלה טובה.

אפילו בתוך "אשת חיל", מה שאומרים "עז והדר לבושה", העז הוא התכללות של הזכר בתוך הנקבה, האיש בתוך האשה. ההדר הוא יותר האשה עצמה, ההידור, היפי. אבל יש לאשה גם עז – "עז והדר לבושה". זו גם דוגמה של התכללות. שוב, כל צמד מילים נקרא מכלול, ומכלול היינו כלולות, חתונה.

מציאת החן של העז – "העוז והענוה" ו"אין עז אלא תורה"

עצם העובדה שהמלה "עז" מצטרפת לכל כך הרבה מלים-מושגים, ושבקלות ניתן ליצור "פרצוף" שלם ממגוון הצירופים-ה"מכלולים" של עז ו... (כפי שתכף נראה) אומרת דרשני. ספק אם קיימת עוד מלה המתחילה עם האות ע (או עוד מלה בכלל) שכל כך מוכנה ומזומנה להתחבר עם כל אחת ואחת מהספירות העליונות (המקבילות לכחות נפש האדם).

נמצא שיש משהו מאד "היולי" במלה "עז". ההיוליות ודאי קשור לתכונת ה"חן" של המלה "עז" שראינו לעיל – ה"עז" מוצא חן בעיני כל הספירות וכחות הנפש עד שכל ה'בנות', כל התובנות של הנפש, משתוקקות להתחתן אתו. ידוע שהיולי = אין. הנקודה ההיולית של העז היינו נקודת ה"אין" של העז, עליה נאמר "העוז והענוה [בחינת בטול ואין] לחי עולמים". והיא סוד ה"חן" של ה"עז" – בחינת "ענות חן" – שהרי "אשת חן תתמך כבוד" על דרך "שפל רוח יתמך כבוד", כמבואר במ"א. לא מצאנו את הצמד 'עז וענוה' בתנ"ך או בסידור, כדי שישמש לנו סימן לשנה הבאה, אך "העוז והענוה" היינו הנקודה העצמית ביותר של העז שבתוך כל המכלולים של עז ו... (על דרך המבואר לעיל שהנקודה העצמית של כל פרצוף העבודות של "והלכת בדרכיו" היא 'מה הוא ענו אף אתה היה ענו'), וכמו שיתבאר.

חז"ל אמרו "אין עז אלא תורה" (ובאותו מדרש הוסיפו חז"ל "אין עז אלא ארץ ישראל" ו"אין עז אלא מלכות", נמצא שתורת ה"עז" היא היא תורת ארץ ישראל שהיא תורת מלכות ישראל, הממד הפנימי-המשיחי של התורה שעלינו להאיר ולהפיץ לשם ביאת המשיח תכף ומיד ממש) ולמדו זאת מהפסוק החותם את פרק כט בתהלים[ה] "הוי' עז לעמו יתן הוי' יברך את עמו בשלום" (הפסוק ממנו יוצא המכלול "עז ושלום", כמו שנראה). עוד פסוק שה"עז" שבו מתפרש על התורה הוא "עיר גבֹרים עלה חכם וירד עז מבטחה"[ו] – משה, החכם, עלה למרום והוריד משם את התורה, שנקראת "עז"[ז], לישראל.

נמצינו למדים שעיקר ה"עז" הוא סוד התורה, הנקודה הפנימית והעצמית של חכמתו יתברך ("אורייתא מחכמה נפקת"), "החכמה תעז לחכם", שהיא "נקודה דנעיץ" בכל הספירות העליונות (של עולם האצילות, בסוד "אבא [חכמה] מקנן באצילות"), ועל כן היא מצטרפת, באופן טבעי, לכל אחת מהספירות העליונות ליצור ניב-מכלול של עז ו...

כעת נבנה את הפרצוף של עז ו..., לכבוד שנת תשעו הבאה עלינו לטובה, יחסית בקיצור:

כתר: "עז וישועה"

הביטוי הראשון, שכנגד הכתר, הוא "עז וישועה". איפה כתוב הביטוי הזה? כל ביטוי שאנחנו אומרים כעת הוא סימן לשנה החדשה – תהא שנת עז וישועה. התחלנו מתהא שנת עז והדר, וכעת מחפשים בכל ספירה את המכלול, החתונה, בין עז ועוד תכונה. יש פיוט שאומרים בחג הסוכות – עוד מעט, החג שהוא שיא כל התהליך שמתחיל מחדש אלול, "זמן שמחתנו" – בו כתוב "עז וישועה לי תוסיף". מבקשים מהקב"ה שיוסיף לי עז וישועה.

מאיפה לקחו את הצמד הזה? משירת הים. חוץ מהרמז המפורסם שאלול הוא ר"ת "אני לדודי ודודי לי" הרבי אומר שגם בתחלת שירת הים כתוב "להוי' ויאמרו לאמר אשירה" ר"ת אלול למפרע – האלול של הגאולה, כפי שמסביר הרבי. בהמשך כתוב "עזי וזמרת יה ויהי לי לישועה". עזי-זמרת-יה ר"ת עזי, הכל עז, ואחר כך "ויהי לי לישועה" – מצרפים את העז לישועה.

בקבלה וחסידות ישועה היא גילוי אות הכתר. כמו שדברנו קודם על עז האשה, שהוא לבוש הראש שלה, כתוב על ה' "כובע ישועה בראשו". ישועה היינו הגילוי של שע נהורין, האור שמאיר לנו מכתר עליון, שהוא בעצם האור הפנימי של כל התגלות החדש הזה – התגלות יג מדות הרחמים בחדש הזה. שוב, בקיצור, יש עז וישועה בכתר. הביטוי הוא "עז וישועה לי תוסיף" – "תוספתו של הקב"ה מרובה על העיקר". "העיקר" היינו האור של "סדר ההשתלשלות", שבספירות העליונות היינו מספירת החכמה ולמטה (שבנפש היינו ה"מודע" שבנפש). אך "תוספתו של הקב"ה" היא תוספת הגילוי של אור הכתר, אור בלי גבול שלמעלה מסדר ההשתלשלות (ובנפש – גילוי אור ה"על-מודע"), אור הישועה.

חכמה: "עוז ואורה"

בסוף חג הסוכות מגיעים לעוד שיא, שיא השיאים, שמחת תורה. אז אנחנו אומרים בפיוט "נגיל ונשיש בזאת התורה, כי חיים היא לנו עוז ואורה". רואים שהנה יש לנו צמד שני, הצמד של החכמה, היות ש"אורייתא מחכמה נפקת" – התורה היא החכמה האלקית של עצמותו יתברך – וכתוב עליה "עוז ואורה". "תורה אור", זהו אור החכמה.

שוב, יש כלה שקוראים לה ישועה, ולחתן שלה קוראים עז, ויש כלה שניה שנקראת אורה, וגם לה יש חתן בשם עז. לכל החתנים כאן קוראים עז, אבל הכלות משתנות לפי הספירות. אז יש "עוז ואורה" בחכמה. על החכמה נאמר "החכמה תחיה בעליה", וזהו "כי חיים היא לנו עוז ואורה".

בינה: "עז וחדוה"

מה יש בבינה? בינה היא שמחה, "אם הבנים שמחה". כתוב – פסוק בדברי הימים – "הוד והדר לפניו עז וחדוה במקֹמו". יש עז שמתחתן עם חדוה. שוב, כל דבר כאן הוא רמז – "תהא שנת עז וישועה", "תהא שנת עז ואורה", "תהא שנת עז וחדוה". חדוה היא הנקודה הפנימית של השמחה, של אמא, והרמז הוא כנגד הבינה.

דעת: "עז ותושיה"

אחר כך יש פסוק באיוב שאומר "עמו [עם ה'] עז ותושיה". בהרבה מקומות הפירוש של תושיה הוא עצה טובה ("עצה ותושיה". התורה אומרת בספר משלי "לי עצה ותושיה אני בינה לי גבורה") – עצה שבאה מכח הדעת. צריך לדעת בכל מצב בחיים למצוא תושיה, עצה טובה גם במצב קשה, וה' נותן דעת לכך – "עז ותושיה".

כל הפסוק הוא "עמו עז ותושיה לו שגג ומשגה". "שגג" היינו מי שעושה-חוטא בלי דעת, ו"משגה" היינו מי שגורם לו לחטוא בלי דעת (לפירש"י היינו השטן). בי"א הארורים של פרשת השבוע "ארור משגה עור בדרך" הוא הרביעי, כנגד ספירת הדעת.

חסד: "עוז וגדֻלה"

אחר כך, בספירת החסד – חסד בקבלה נקרא גם גדולה, כמו בפסוק "לך הוי' הגדֻלה והגבורה והתפארת והנצח ההוד", הפסוק שמונה את הספירות לפי הסדר. אב הטיפוס של החסד בתורה הוא אברהם אבינו, שנקרא "האדם הגדול בענקים". גדולה היא בלב, הרבה חסד, הרבה שפע של אהבה – לכן בקבלה חסד הוא גדולה. בסדר הושענות של סוכות אומרים "תלבישנו עוז וגדֻלה". נשמע כמו "עז והדר לבושה" – גם לבוש. הלבוש מתחיל ממדות הלב – מדות לשון מדים, לבושים. "תלבישנו עוז וגדלה" – אנחנו, כנסת ישראל, מבקשים מה' להלביש אותנו עוז וגדולה. זה הזיווג, המכלול, של עז ו... שכנגד החסד.

גבורה: "עזוז וגבור"

בגבורה יש ביטוי קצת שונה, פסוק שכולנו מכירים מתוך ספר תהלים – השיר שהלויים היו אומרים ביום ראשון בבית המקדש – "הוי' עזוז וגבור הוי' גבור מלחמה". שם יש עזוז. השרש של עז הוא עזז, עזוז, וכתוב "הוי' עזוז וגבור". כתוב בפירוש את שם הספירה – גבורה – והרמז שייך כמובן למקום הגבורה. שם פחות נקבי – עד כאן היה בלשון נקבה, אבל בצמד הזה הכל זכרי, "עזוז וגבור". צריך לומר שזה גם רמז של חתן וכלה, אבל כאן הכלה גבורה עד כדי כך שנקראת 'גבור'.

תפארת: "עז ותפארת"

אחר כך, בספירת התפארת, יש פסוק מקביל – הרבה פעמים בתנ"ך יש שני פסוקים מקבילים – לפסוק הבינה. בבינה היה לנו "הוד והדר לפניו עז וחדוה במקֹמו", פסוק מדברי הימים, ויש פסוק מקביל לו בתהלים – "הוד והדר לפניו, עז ותפארת במקדשו" (במקום "עז וחדוה במקֹמו"). כאן החתן הוא עז והכלה היא תפארת, וכמובן זהו הזוג של ספירת התפארת, שמופיעה כאן בפירוש.

מכאן גם נלמד שמה שהיה כתוב בפסוק הבינה "במקֹמו" היינו "המקום אשר יבחר הוי' לשכן שמו שם", בית המקדש, רק שהוא נקרא על שם הבינה – "אי זה מקום בינה". בבינה הוא נקרא רק "המקום", וכשמגיעים לתפארת כבר קוראים לו בשמו המפורש "במקדשו" (והוא סוד יסוד אמא מסתיים בתפארת ז"א, ששם החסדים מתגלים מכיסוים).

נצח: "עז ותעצֻמות"

אחר כך התפארת יורדת לנצח, "איהו בנצח",  וגם בפסוק הנצח מופיע המקדש. בפסוק האחרון של פרק ס"ח בתהלים כתוב "נורא אלהים ממקדשך אל ישראל הוא נֹתן עז ותעצֻמות לעם ברוך אלהים". "עז ותעצמות" – הנצח הוא בטחון פעיל, שהאדם בוטח בכח שה' נותן בו, כמו בפסוק בתורה "כי הוא הנֹתן לך כח לעשות חיל". כמו שכתוב בתורה "הוא הנתן" כך כתוב כאן "הוא נֹתן עז ותעצמות לעם". תעצומות היינו להתעצם בעצמי, ה"נצח ישראל" שלי, שתלוי בבטחון הפעיל שלי לקום ולעשות מעשים.

הספירות האלה, נצח-הוד-יסוד-מלכות, הן ספירות המעשה בפועל, החל מ"הוא נֹתן עז ותעצמות לעם". ה"עם" היינו היהודים הפשוטים, שדווקא ב'עמך' שלנו – עם ישראל קדושים, "ועמך כֻלם צדיקים" – יש "עז ותעצֻמות", כח לנצח, להתעצם בעצמנו, ש"הוא הנתן לך כח לעשות חיל". כך ה' נותן עז ותעצומות לעם – "ברוך אלהים", כסיום הפרק. תהא שנת עז ותעצומות היינו הזיווג של הנצח, של "נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם כי לא אדם הוא להלחם".

הוד: "עז והדר"

אחר כך הפסוק בו פתחנו, מאשת חיל, "עז והדר לבושה ותשחק ליום אחרון". זהו הפסוק של ספירת ההוד, "איהי בהוד". בנצח יש "עז ותעצֻמות" ובהוד יש "עז והדר". הדר תמיד הולך עם הוד, כמו בפסוקים "הוד והדר לפניו" שהיו קודם. הדר מתחיל באותיות הד, כמו הוד. "עז והדר" היינו הרמז של הוד האשה, "איהי בהוד" – לאשה יש שתי ספירות במדות הלב, הוד ומלכות, "הוד מלכות".

יסוד: "עז ושלום"

בספירת היסוד יש את מה שכולנו שואפים אליו, רוצים שלום. כתוב "גדול השלום". יש רמז מפורסם ש"גדול השלום" שוה משיח בן דוד, שיביא לעם ישראל ולכל העולם כולו את שלום האמת. לפי הרבה נוסחאות בסיום תפלת שמו"ע, בברכת "שים שלום" – שכתוב בקבלה שהיא כנגד היסוד, תיקון הברית – מסיימים בלשון "ברב עז ושלום". אם כן, יש זיווג מאד חשוב, שמאד מתאים לדרוש על השנה הבאה עלינו לטובה – תהא שנת עז ושלום. הסיום של כל הבקשות שלנו מה', "הכל הולך אחר החיתום", "ברב עז ושלום".

מאיפה לקוח הצמד הזה? כמו שבכתר אמרנו שהצמד "עז וישועה" לקוח משירת הים, "עזי וזמרת יה ויהי לי לישועה", מאיפה בא הצמד "עז ושלום"? גם מפסוק מאד מוכר לנו (שכבר הזכרנו לעיל) – "הוי' עז לעמו יתן הוי' יברך את עמו בשלום". ועוד נאמר "או יחזק במעוזי יעשה שלום לי שלום יעשה לי" – התורה, "מעוזי", עושה שלום בפמליא של מעלה ("יעשה שלום לי") ובפמליא של מטה ("שלום יעשה לי"). מכאן בא הצמד "עז ושלום".

"לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום", זה גם סיום – סיום כל התורה שבעל פה, כל המשניות. לומדים מכאן שבשביל שלום צריך עז – עז של תורה, עזות דקדושה של תורה – "הוי' עז לעמו יתן הוי' יברך את עמו בשלום". תהא שנת עז ושלום.

מלכות: "עז וממשלה"

אחרון חביב, צריך עוד צמד של עז ו... בשביל המלכות, וגם כאן יש ביטוי מפורש שקשור למלכות, ביטוי שאומרים כל בקר בתפלה ב"ישתבח" (בתוך יג לשונות שיש שם, שגם הם כנגד יג מדות הרחמים) – "עז וממשלה", צמד מובהק. גם רמז מאד יפה, תהא שנת עז וממשלה.

כמו שאמרנו, לכל הבחורים כאן, כל החתנים, קוראים עז – והם צריכים להתחתן, למצוא את הכלה שלהם. כאן הכלה נקראת ממשלה. זו ממשלה מתוקנת, כמו שאנחנו רוצים את הממשלה – איך תראה, ברוב הדר ויפי, הממשלה שלנו, ממשלה שראויה להתחתן עם העז של "ישראל עזין שבאומות". אם כן, זה הרמז ה"אחרון אחרון חביב" שתהיה לנו ממשלה אמתית כאן בארץ, ממשלה של משיח, שנזכה לביאת המשיח תיכף ומיד ממש, בלשון הרבי, ותהיה לכולנו, כל עם ישראל, כתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה.

סיכום

ולסיכום פרצוף רמזי 'תהא שנת עז ו...'[ח]: