אור ל-י' טבת ע"ה – כולל תורת חיים, כפ"ח

הרמב"ם היומי (5) פרקים ד-ה

א. ארבעה דרכים בעבודת ה'

החלפת העפר בארץ כדי לחלק ב‑4

קודם נאמר שתי השלמות לפרקים הקודמים: בפרק ד, בו הרמב"ם מביא את היסודות, הוא משנה מהנוסח המקובל. הנוסח המקובל הוא אש-רוח-מים-עפר, והרמב"ם משנה את שם היסוד האחרון, ובאופן עקבי במקום לקרוא לו עפר הוא קורא לו יסוד הארץ – ארץ. הוא מביא שכתוב על האדם "ואל עפר תשוב" ואומר שרוב גוף האדם הוא מהעפר, אך קורא לו יסוד הארץ, אף שבפסוק שמביא כתוב עפר.

תופעה זו מהוה חיזוק מאד יפה למה שדברנו אתמול, שהרמב"ם רוצה שהכל יהיה קשור למספר ארבע – ארבעה יסודות. ראינו שיש הרבה דברים שמביא כאן – הפרדס, שמות החכמים ועוד – שהכל כפולות של 4. כמו שראינו דוגמה יפהפיה של רמז הפרדס – פשט-רמז-דרוש-סוד עולה 1216 שעולה 4 פעמים 4 פעמים 4 פעמים 19. כאן מאד בולט, שאם כותבים אש-רוח-מים-עפר המספר שלהם הוא 955, שלא מתחלק ב-4 או ב-2. אבל אם כותבים כמו שמופיע לאורך כל הפרק כאן, אש-רוח-מים-ארץ, יוצא 896, וכשנחלק ב-4 (סיכוי של 1 ל-4) נקבל ד"פ דרך.

אפשר לומר שכל יסוד הוא דרך בעבודת ה', כמו שאולי נסביר, אבל גם המלה דרך עצמה מתחלקת ב-4 – ד פעמים יום, כל דרך היא ארבעה ימים, וגם יום מתחלק ב‑4, ד פעמים יד – 4 פעמים 4 פעמים 4 (4 בחזקת 3) פעמים יד. המספר 896 הוא 7 כפול 2 בחזקת 7 (והוא שוה בדיוק לרוא"ת פשט-רמז-דרוש-סוד, כפי שכבר ראינו חלוקה זו של 4 בחזקת 3 בתוך פרד"ס. והנה, תוספת – ס"ת פשט-רמז-דרוש-סוד = 320 = 4 פעמים 80, 4 פעמים יסוד, ארבעה יסודות!).

כאשר נמשיך לדייק, היסוד העליון, אש, והיסוד התחתון, ארץ, משלימים ל-4 ברבוע פעמים הבל, ואילו שני היסודות שבאמצע, רוח-מים, משלימים ל-4 ברבוע פעמים חוה, הנקודה האמצעית של הבל. אש-רוח-מים-ארץ במילוי יוצא גם כפולה של 4 ברבוע, וביחד עם הפשוט עולה 4 ברבוע פעמים אור (אין סוף כו'). גם במילוי המילוי, אש-רוח-מים-ארץ הוא כפולה של 4 ברבוע! והנה, הכי מופלא הוא שאש-רוח-מים-ארץ במספר קדמי (לציין שביחס למילויים יש שינויים בשיטות הכתיב, מה שאין כן לגבי מספר קדמי שהוא חשבון מוחלט) עולה 3584 = 4 פעמים 896, אש-רוח-מים-ארץ – נמצא שהערך הממוצע של ארבעת היסודות במספר קדמי עולה כל ארבעת היסודות, התכללות מושלמת במעשה בראשית! כל זה להדגיש כמה הרמב"ם אוהב את המספר 4 ומדייק בו.

ארבעה פרקים (ונושאים) – ארבעה יסודות

עוד משהו, יותר עניני, שקשור למה שאמרנו הרגע, שהמספר שלו עולה ד"פ דרך – כל יסוד הוא דרך. יש ארבעה פרקים, כל אחד נושא בפני עצמו: נושא הראשון הוא אחדות ה'; נושא הפרק השני הוא המלאכים; נושא הפרק השלישי הוא הגלגלים; ונושא הפרק הרביעי הוא ארבעה יסודות. ליסודות, בניגוד לכל מה שתואר קודם, אין דעת ואין חפץ – הכל על פי מנהג וטבע. יש ארבעה יסודות, ובסוף מסיים עם הסוד של ארבעה שנכנסו לפרדס.

מאד מתבקש, שאף על פי שהיסודות הכי למטה, אבל היות שיש ארבעה יסודות – שזהו מספר הפרקים, וכן "ארבעה נכנסו לפרדס" – צריך לומר שבצורה מאד מופשטת ארבעת היסודות מכוונים כנגד ארבעת הנושאים הכלליים של הפרקים. הוא רומז לכך בפירוש, כי שואל בתחלת פרק א למה קוראים לה' "אש אֹכלה"[א] (אין כינוי ליסודות האחרים) ומשיב שזה רק משל.

אחר כך מדבר על המלאכים, ואומר שאין להם גוף ו"עֹשׂה מלאכיו רוחות וגו'"[ב] גם רק משל – בחסידות מוסבר שיש להם גוף דק, אבל הוא אומר שיש להם רק צורה בלי חומר, וכל מה שכתוב בהם הוא משל (כמו שאמר בפרק א על ה'). העיקר הוא "עשה מלאכיו רוחות" וחידוש-תוספת הוא שיש בהם גם אש ("משרתיו אש להט"). סתם מלאכים הם רוחות, כנגד יסוד הרוח (שבו כלול גם בחינה של אש). מבין עשרת סוגי המלאכים שמונה הרמב"ם הכי עליונים הם חיות הקדש של מעשה מרכבה, שם תחלת הנבואה (הכל הולך אחר הפתיחה) היא "וארא והנה רוח" ונאמר עוד חמש פעמים רוח ביחס לחיות הקדש (המלה "חיה" היא בעיקר על שם הרוח, כמו שכתוב שם "רוח החיה", ואילו התוספת "קדש" הוא נוטריקון יקוד אש כנודע).

נלך הלאה, לפי זה מה צריכים להיות הגלגלים? מים. למה גלגלים הם מים? שמים הם שם מים, אש מים. גלגל לשון גלי מים – יש גֻלֹת עלית וגֻלֹת תחתית[ג]. הגלגלים הם הרקיע, השמים, ושם נמצאים המים. אמרנו אתמול שארבעת הפרקים מקבילים גם לארבעה חכמים שנכנסו לפרדס. במה בן זומא הציץ? בהפרש בין המים העליונים והתחתונים (על ידי הרקיע), כמה אצבעות יש ביניהם, ואז רבי יהושע אמר שהוא כבר מבחוץ, מתחיל להתנתק מהמציאות. כך שמאד מתאים שהגלגלים הם יסוד המים.

אחרון-אחרון חביב, הוא מסביר את כל ארבעת היסודות, שבכללות הם ארץ – בתחלה אומר בפירוש שהיסודות הם מתחת לרקיע, ואומר בפירוש שבתחלה היה גולם אחד, וה' חלק אותו לארבעה – חתך לארבע חתיכות – ובכל אחד הוא שם צורה אחרת. את צורת האש הוא שם בחלק העליון של הגולם, רוח בשני, מים בשלישי וארץ ברביעי.

היות שהכל גולם אחד וגדר הגולם שהוא תחת הרקיע ואין לו דעת ואין לו רצון וחפץ, רק שהכל אצלו מנהג וטבע, הוא דומם בעצם – מה שדומם הוא עפר. זה יסביר מאד יפה פסוק בקהלת שלא מביא כאן – "הכל היה מן העפר והכל שב אל העפר". אצל האדם, אומר הרמב"ם שרוב גופו הוא העפר – לא בגלל "הכל היה מן העפר". על "הכל היה מן העפר" כתוב במדרש ש"אפילו גלגל חמה", גם היצירה, אבל בפשט היינו מה שמתחת לרקיע – הארץ, יסוד הארץ, היסוד הדומם ביותר, דומם בעצם.

כך אפשר לעשות הקבלה פשוטה בין ארבעת היסודות גופא לארבעת הפרקים של "מעשה מרכבה" (שני הפרקים הראשונים, שמדברים במי שאין לו גולם) ו"מעשה בראשית" (שני הפרקים האחרונים, שמדברים במי שיש לו גולם).

חומר, צורה וגולם

אפשר לומר עוד ווארט יפה: לפני כמה ימים ספרנו שהרבי אמר על עצמו ש"מיין ענין איז הגברת הצורה על החומר", הענין שלי הוא להגביר את הצורה על החומר. איפה בכלל יש אצל הרמב"ם צורה וחומר ביחד, כשיש עימות ומלחמה ביניהם מי מתגבר על מי? רק בשני הפרקים של מעשה בראשית. בשני הפרקים הראשונים, של מעשה מרכבה, בכלל אין גולם אלא רק צורה – שה' הוא רק צורה וגם המלאכים הם רק צורה. לכן גם אמרנו אתמול שנושאי שני פרקים אלה כל כך קרובים עד שקשה להבחין ביניהם, רק שה' הוא צורה לא מוגבלת ואצל המלאכים הם צורה מוגבלת.

[אצל הרמב"ם ה' הוא צורה?] כן, אם הוא בלי גולם הוא צורת כל הצורות. מהי צורה אצל הרמב"ם? היא שכל – הוא היודע והוא הידוע והוא הדעה עצמה. אחר כך מסביר בפרק ד לגבי האדם, שצורת הגוף או הפרצוף אינה צורה אלא "תואר". הוא אומר על האדם שהצורה שלו היא הצלם, בתורה צורת האדם היא "בצלמנו כדמותנו" – הצלם והדמות המיוחדים לאדם הם הצורה שלו. הוא אומר שיש לאדם גוף, נשמה וצורה. הצורה יותר פנימית מהנשמה – הוא אומר שגם לבעלי חיים יש נפש. הוא אומר שעל הצורה כתוב "והרוח תשוב אל האלהים", שהיא לא מחוברת לנפש החיונית, לה הוא קורא נשמה. אם כן, הצורה היא משהו פנימי שמיוחד רק לאדם. [צורה לא לשון יצירה, כמו עולם היצירה?] אצלו יותר גבוה מיצירה. עולם היצירה שלו הוא עולם הגלגלים. בקבלה עולם הגלגלים הוא עולם העשיה ויצירה עולם המלאכים, אבל אצל הרמב"ם המלאכים הם בבריאה כי הם רק שכל. אצלו צורה היא שכל וה' הוא שכל, אבל אחרים לא קבלו זאת. כבר המהר"ל צועק נגד מה שהרמב"ם עושה מה' שכל, הוא מסביר שה' הוא "קדוש".

בכל אופן, נסכם זאת: הווארט האחרון היה להסביר את ההבדל בין עולם הגלגלים, שהוא גולם אחר – לא גולם ארבעת היסודות – ובעל דעה אחרת, שהרבה יותר מדעת האדם, איך שהם מכירים את ה' שברא את העולם. הוא מאד מגביה את הגלגלים. אבל גם לאדם יש צורה וגולם, כמו לכל היסודות. מה ההבדל? יש לומר שבעולם היסודות, הגולם גובר על הצורה – השכל הוא 'חידוש' (אצל האדם) – ואילו בעולם הגלגלים הצורה גוברת על הגולם. לכן, אם הרבי אומר שהענין שלי הוא להגביר את הצורה על הגולם, זו כמו עליה לעולם הגלגלים – להיות גלגל בשמים. שם יש גולם ויש צורה, אבל הצורה היא העיקר. ["דרך כוכב מיעקב".] יפה, כאן דוגמה מה דרך עבודת ה' של עולם הגלגלים – "דרך" שם הוא הגברת הצורה על הגולם, וכך לכל עולם יש את הדרך שלו.

בספר יצירה יש רק שלשה יסודות, בסדר אחר – אויר, מים, אש. שם הכי גבוה הוא האויר, הרוח, ובו גופא יש שתי מדרגות – "אחת רוח אלהים חיים, שתים רוח מרוח, שלש מים מרוח, ארבע מאש ממים". כלומר, יסוד האש שם הוא הכי תחתון – בדיוק ההיפך מהטבע. דברנו וכתבנו על זה הרבה...

מענין שכאשר הרמב"ם כותב את המלה גוף הוא מתכוון להרכבה מסוימת של ארבעת היסודות שבה צורה (באדם היינו צורת הנפש, לא עצם הנפש החיונית) – הגוף הוא לא הגולם בפני עצמו. זה קצת ראיה שהיות שלחבור קורים גוף, משמע שהחומר גובר על הצורה – אותו אתה תופס (וכאשר האדם מגביר את הצורה על החומר הוא מתעלה מהעולם התחתון, עולם הגופים, כנ"ל).

עד כאן השלמות.

ב. קידוש ה' וחילול ה'

כעת נגיע לפרק מהכי חשובים ברמב"ם – הפרק של קידוש ה', מצות קידוש ה'. נאמר כאן כמה דברים כלליים:

חילול וקידוש ה' ללא אונס

הדבר הראשון, שמאד מענין, שיש בפרק זה שלשה סוגים של קידוש ה'. מתחיל בהכי פשוט – שאדם צריך למסור את הנפש על קידוש ה' (כפי שלומדים מ"ונקדשתי") – בשלש עבירות של "ייהרג ואל יעבור וכו'". אחר כך, בסוף הפרק מוסיף עוד סוגים ואופנים של קידוש ה'. אחרי שהיו ט הלכות של קידוש ה' – ענינים של חיים ומות, או שעוברים ולא נהרגים או שנהרגים ולא עוברים – מוסיף בהלכה י משהו חדש:

מדבר כאן על חילול ה'. קידוש ה' הולך עם חילול  ה' – כתוב יחד, "ולא תחללו את שם קדשי, ונקדשתי בתוך בני ישראל". קודם כתוב הלאו, מצות לא תעשה של "ולא תחללו", ואז מיד בא "ונקדשתי בתוך בני ישראל". קידוש ה' הוא "ונקדשתי", לכן נקרא כך, ועיקר קידוש ה' הוא "בתוך בני ישראל" – כפי שגם מדבר כאן הרבה – בפרהסיא, בתוך עשרה מישראל. אולי נגיע לכך בהמשך. בכל אופן, אחרי שדבר על המיתה על קידוש ה' הוא ממשיך שיש משהו בו אתה מחלל או מקדש את ה':

כל העובר מדעתו בלא אונס [קודם דבר על מציאות שאונסים אותו.] על אחת מכל מצות האמורות בתורה בשאט בנפש להכעיס הרי זה מחלל את השם [בכל מצוה יש לאו של "ולא תחללו את שם קדשי".] ולפיכך נאמר בשבועת שקר וחללת את שם אלהיך אני ה' [כאשר מישהו נשבע לשקר – מזיד גמור, להכעיס – התורה אומרת "וחללת", זהו חילול ה', כמו בפסוק "ולא תחללו את שם קדשי".] ואם עבר בעשרה מישראל [מזיד להכעיס, "בשאט נפש להכעיס".] הרי זה חילל את השם ברבים  [העבירה הכי חמורה בתורה. מה כתוב על מחלל ה', בפרט ברבים? החטא לא מתכפר עד המיתה. המפרשים מתדיינים האם גם על הסוג הזה של חילול ה' שום דבר לא יכפר עליו, חוץ מהמות. בכל אופן, הוא אומר שמי שעבר להכעיס חילל את ה' ברבים אם היה לפני עשרה מישראל. מה הצד הנגדי, הצד הטוב?] וכן כל הפורש מעבירה או עשה מצוה לא מפני דבר בעולם [אין לו שום מניע, שום שכר בעולם שבשבילו הוא עשה את המצוה.] לא פחד [מאף אחד] ולא יראה ולא לבקש כבוד אלא מפני הבורא ברוך הוא כמניעת יוסף הצדיק עצמו מאשת רבו הרי זה מקדש את השם [הוא קיים מצות "ונקדשתי", קידש שם שמים. קיום מצוה לשם שמים הוא קידוש ה'. זהו הסוג השני של קידוש ה'.].

אם כן, יש שני סוגי קידוש ה' – מות על קידוש ה', וקיום כל מצוה רק עבור ה'. בסוג השני אין שום אונס, רק שהוא עושה למען ה'. משמע שהדבר בא לו בקושי, כמו הדוגמה שמביא מהנסיון של יוסף הצדיק. אפילו לא חושב על קידוש ה', אלא עושה מה שצריך לעשות כי הוא האמת – כמו שמסביר בפרוטרוט בסוף הלכות תשובה.

הנהגות רעות לת"ח

בהלכה יא יש עוד סוג של קידוש ה', סוג שלישי:

ויש דברים אחרים שהן בכלל חילול השם והוא שיעשה אותם אדם גדול בתורה ומפורסם בחסידות דברים שהבריות מרננים אחריו בשבילם ואע"פ שאינן עבירות הרי זה חילל את השם כגון שלקח ואינו נותן דמי המקח לאלתר [אף שיש לו לשלם, בוחר בהקפה. כמובן, יש להתחשב במנהג המדינה, אם היום כולם רושמים במכולת יתכן שמותר לכתחילה גם לתלמיד חכם, אבל במקום שהמנהג לשלם ורק בדיעבד מישהו לוקח בהקפה – אם ת"ח חשוב ומכובד נכנס ולא משלם מיד הוא עשה עבירה.] והוא שיש לו ונמצאו המוכרים תובעין והוא מקיפן [דוחה אותם ב"לך ושוב".] או שירבה בשחוק [זו דוגמה של חילול ה', שהוא יושב וצוחק בפני הבריות. המפרשים כותבים שבאמת אחד מ-מח דברים שהתורה נקנית בהם הוא "מיעוט שחוק". בכל אופן, הרבי אמר שכבר הגיע הזמן של "אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רנה", קשור לסעודת לויתן. כבר הגיע הזמן ל"פחד יצחק", יצחק אבינו, שכל הפחדים יהפכו להיות צחוק. בכל אופן, מי שמרבה בשחוק באופן שגורם לזלזול באותו ת"ח זה חילול ה'.] או באכילה ושתיה אצל עמי הארץ וביניהן [שאוכל ושותה בחבורה לא מכובדת.

בכל אלה צריך לדון מתי, מתי ריבוי שחוק הוא חילול ה' ומתי להתוועד עם "עמך" הוא חילול ה' – לא פשוט איך נגדיר זאת היום. אבל על הדבר הבא כולנו נסכים שנוהג תמיד:] או שדבורו עם הבריות אינו בנחת [אתה בא לקבל פניו, לשאול את הרב שאלה, והוא לא מקבל אותך ב"דברי חכמים בנחת נשמעים" – או שמתעצבן עליך או שאין לו זמן אליך, זה חילול ה'. זה מאד שייך.] ואינו מקבלן בסבר פנים יפות [מי אמר בפרקי אבות שצריך לקבל את כולם בסבר פנים יפות? שמאי. מי היה שמאי? הוא היה קפדן, ואף על פי כן הוא הקפיד לא לחלל שם שמים עם הקפדנות. צריך לקבל את כולם בסבר פנים יפות – גם קפדן צריך לדאוג לכך.] אלא בעל קטטה וכעס [במקום לקבל בספר פנים יפות הוא כועס ומתקוטט עם אנשים.] וכיוצא בדברים האלו הכל לפי גדלו של חכם  [כמה שהחכם יותר גדול יותר] צריך שידקדק על עצמו ויעשה לפנים משורת הדין ["לפנים משורת הדין" היינו מדת חסידות, אבל כאן משמע שככל שאתה אדם חשוב ה"לפנים משורת הדין" הופך להיות חובה – אם אתה לא נוהג לפנים משורת הדין אתה מחלל שם שמים. כמה שוה "לפנים משורת הדין"? זהו ביטוי מאד חשוב שעולה 1225, "זה שמי לעֹלם וזה זכרי לדר דר", 35 ברבוע שהוא גם 49 במשולש. מה הנקודה האמצעית שלו? תריג. כולל את כל תריג המצוות. שוב, החכם חייב לנהוג לפנים משורת הדין, אחרת הוא מחלל שם שמים. עד כאן הצד השלילי.

הנהגות טובות לת"ח

כעת, כמו בהלכה הקודמת, עובר לצד הטוב:] וכן אם דקדק החכם על עצמו והיה דבורו בנחת עם הבריות [זה היה הדבר האחרון ברשימה הקודמת, של השלילה, וראשון ברשימה החדשה.] ודעתו מעורבת עמהם [קודם אמר שלא צריך להרבות בשחוק ובאכילה ושתיה עם עמי הארץ, אז אפשר לחשוב שהוא נפרד מהעולם, מתבודד. אומר להיפך, צריך שיהיה דבורו בנחת עם הבריות ודעתו מעורבת עמהן.] ומקבלם בסבר פנים יפות ונעלב מהם ואינו עולבם [הוא צריך לקבל עלבון מהבריות והוא לא מעליב אף אחד.] מכבד להן ואפילו למקילין לו ונושא ונותן באמונה [ומשלם מיד כנ"ל.] ולא ירבה באריחות [בארוחות] עמי הארץ וישיבתן [לא סותר, מצד אחד דעתו מעורבת עמהן ומצד שני לא צריך להרבות בישיבה עמם, אלא אם כן יש תכלית – התוועדות חסידית היא לכתחילה לגמרי.] ולא יראה תמיד [יש תדמית. מה צריכה להיות התדמית של תלמיד חכם חסיד?] אלא עוסק בתורה עטוף בציצית מוכתר בתפילין ועושה בכל מעשיו לפנים משורת הדין והוא שלא יתרחק הרבה ולא ישתומם [לא צריך להתבודד, כמו שכתב קודם, וכתב שהעיקר הוא שכל העולם כולו אוהבים אותו. יש שואלים שבמקום אחר כתוב שתלמיד חכם שאוהבים אותו סימן שלא מוכיח בעירו – לא כותב זאת כאן. כנראה שתלמיד חכם אמתי אוהבים אותו אפילו שמוכיח אותם. שוב, חז"ל אומרים שיש כאלה – כנראה "צורבא דרבנן", צעירים עם דם רותח – שכאשר מוכיחים את הצבור גורם להיפך האהבה אליהם, ואדרבא, זהו סימן טוב להם, שמוכיחים ולא אדישים. אבל מי שמושלם באמת גם אהוב על כולם, ואדרבא – הוא מסוגל להוכיח כך שיקבלו את דבריו. כתוב "דברי חכמים בנחת – נשמעים", אז נשמעים הדברים.] עד שימצאו הכל מקלסין אותו ואוהבים אותו ומתאוים למעשיו הרי זה קידש את ה' ועליו הכתוב אומר ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר.

שלשה סוגי קידוש ה'

יש פה שלשה סוגים של קידוש ה' שצריך להתבונן בהם:

• נכונות למות אם אונסים אותך לעבור על דבר שההלכה אומרת שצריך למות ולא לעבור.
• מצוה לשם שמים, כמו יוסף (משמע שבמקום של נסיון, שלא פשוט לעשות את המצוה), בלי שום פחד והתחשבות באף אחד.
• הנהגה מושלמת, מענטשליכקייט של דרך ארץ ולפנים משורת הדין, שעושה אותך אהוב על הבריות בכלל.

איך נבין את שלשת הסוגים של קידוש ה'? תמיד כשיש שלשה חושבים על הכנעה-הבדלה-המתקה, אבל כאן הוא עצמו רומז להקבלה. בהלכה א הוא אמר שקידוש ה' הפשוט, למות על קידוש ה', נלמד מהפסוק "ונקדשתי". בעצם כל שלשת הסוגים הם "ונקדשתי", אם קורא להם קידוש ה' (ותמיד משוה להיפך, חילול ה', כבאותו פסוק – "ולא תחללו את שם קדשי ונקדשתי בתוך בני ישראל"), אבל על קידוש ה' הראשון כותב בהלכה ז:

ומנין שאפילו במקום סכנת נפשות אין עוברין על אחת משלש עבירות אלו שנאמר ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך אפילו הוא נוטל את נפשך [הפסוק "ואהבת את הוי' אלהיך" מתייחס במיוחד לעבודה זרה – בא לאחר "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד".] והריגת נפש מישראל לרפאות נפש אחרת או להציל אדם מיד אנס דבר שהדעת נוטה לו הוא שאין מאבדין נפש מפני נפש ועריות הוקשו לנפשות שנאמר כי כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש כן הדבר הזה.

סדר העברות החמורות

עוד לפני שנמשיך, יש קצת קושיא – יוצא שהדבר הכי חמור הוא עבודה זרה, כפי שכותב בפירוש, וכך פשיטא אצל הרמב"ם, שע"ז חמורה גם מרצח וגם מגלוי עריות. את החמורה מבין העבירות הוא לומד מהפסוק "ואהבת... 'אפילו נוטל את נפשך'". אחר כך שפיכות דמים לומד מסברא, שלא מאבדים נפש מפני נפש, וגילוי עריות לומדים מהיקש בפסוק לרצח. כלומר, הסברא באה לפני פסוק, לפני ההיקש – קודם צריך סברא ואחר כך צריך היקש מפסוק. לפי זה, לכאורה סדר העבירות בכל מקום היה צריך להיות עבודה זרה, שפיכות דמים, גלוי עריות. למרבית הפלא הרמב"ם וחז"ל בכל מקום לא כותבים ככה, אלא עבודה זרה, גלוי עריות ושפיכות דמים. לכאורה לא לפי סדר הלימוד כאן. יש אומרים שיש חומרות בגילוי עריות יותר מרצח – צריך לדון בזה – ואז יכול להסביר שאף שלומדים גלוי עריות מרצח, בסדר מקדימים את גלוי עריות לפני שפיכות דמים.

קידוש ה' מאהבה, מיראה ובמדת התפארת

בכל אופן, הוא לומד בפירוש קידוש ה' הראשון מ"ואהבת" – קידוש ה' הראשון הוא אהבה בכל מאדך. מה לגבי הסוג השני – שאדם עומד בנסיון ועושה מצוה ללא מניע רק למען שמו יתברך, כמו יוסף – איך קוראים לזה? לכאורה המניע שם לא אהבת ה' – אף שודאי אוהב את ה' – אלא העיקר הוא יראה. כך הוא אומר לאשת פוטיפר "וחטאתי לה'" – איך אעשה הדבר הנורא הבה, יש לו יראת שמים, יראת חטא. זה קידוש ה' שבא מתוך עוצמה של יראה. את הסוג השלישי חותם "ישראל אשר בך אתפאר" – הסוג השלישי הוא מדת התפארת.

נמצא שהמבנה כאן הוא חג"ת: זה שאתה אוהב את ה' כל כך שאתה מוכן למות בשבילו – רק אהבה, כמו בן שאוהב את האב כל כך ומוכן למות בשבילו (כמבואר בספר התניא מהזהר). זה תכלית האהבה. קידוש ה' במצוה לבד היא תכלית היראה. אהבה ויראה הן חסד וגבורה. במלה גבורה יש שתי משמעויות – יש את הפנימיות, יראה, שגם שוה גבורה בגימטריא. אבל יש גבורה שהיא גבורה – יוסף הצדיק שעומד בנסיון מתגבר על יצרו ("איזהו גבור הכובש את יצרו"). יש לו יראת ה', ומתוך היראה הוא מקבל כח להתגבר. הוא נכנס לעשות מלאכתו אתה, ובמכיון שראה דמות דיוקנו של אביו קבל כח להתגבר. אפשר לומר שגם למות על קידוש ה' צריך להתגבר מכח היראה, אבל העיקר הוא אהבה. הדבר השני הוא גבורה ויראה.

לפנים משורת הדין – מגבורה לתפארת

כתוב בתחלת כתר שם טוב איך עובדים את ה' בכל המדות – אומר בעיקר את החג"ת, ומסביר בתפארת שזו עבודת ה' כבן שעובד את אביו מפני שרוצה שאביו יתפאר בו, ומביא את הפסוק "ישראל אשר בך אתפאר" (ישראל הוא יעקב אבינו שמדתו תפארת). תפארת בכלל היא מיזוג כל הגוונים יחד – כאן הוא מפואר בכל גווני ההתנהגות שהרמב"ם מפרט, הכל לפנים משורת הדין. רואים שלפנים משורת הדין לא משהו קיצוני אלא משהו מיושב – לפנים משורת הדין היינו להיות אדם מושלם, האדם הכי אידיאלי שאפשר לחשוב עליו, ולכן כולם מתאוים למעשיו, אדם מפואר. אפשר לומר פשוט שמדת הדין היא גבורה. אפשר לחשוב ש"לפנים משורת הדין" היינו חסד, אבל אפשר להסביר דהיינו המעבר מגבורה לתפארת. יש לפנים משורת הדין קיצוני ("מקודש"), מדת חסידות – חסד לעומת גבורה (מדת הדין). אבל יש לפנים משורת הדין קטן ("תדיר"), שהוא עובר מדין לתפארת, נעשה מפואר.

התגברות יוסף מכח יצחק

זה נושא יפהפה כאן, שיש פה חסד-גבורה-תפארת ובכל אחד מהם – שלשת האבות – יש את קידוש ה' שלו. מאד מתאים, מי מוכן כל פעם למות על קידוש ה'? אברהם אבינו. כתוב שלא כמו רבי עקיבא שחפש זאת, אבל יש לו נכונות – מוכן ומזומן כל רגע למות בשביל ה', מתוך אהבה, והוא הולך ומפרסם אלקות בעולם. הכח להתגבר מתוך יראה הוא ודאי יצחק. אפשר לומר שאף על פי שיוסף ראה את דמות דיוקנו של יעקב אביו, אבל בשעת מעשה אביו חשב שהוא לא חי – אז איך הוא בא לעזור לו? אם היה משדר במחשבה, כי יודע שהוא נסע למצרים – מדינת הים, עם כל הפיתויים – אז היה חושב עליו כל הזמן ומשדר לו את דמותו, "במקום מחשבתו של אדם שם הוא נמצא". אבל אביו חשב שהוא מת – לא התנחם, כי לא מתנחמים על חי שחושבים שהוא מת – ורק יצחק ידע שהוא חי. מי עזר לו בפועל? מי שידר לו? כנראה יצחק – יוסף-יצחק שם הרבי הקודם. הוא התגבר מכח הגבורה של יצחק. בכל אופן, סוג זה של קידוש ה' שייך ליצחק.

"ישראל אשר בך אתפאר", הסוג השלישי של קידוש ה', שייך לישראל, יעקב אבינו, כנ"ל, מדת התפארת.

ג. ארבע פעמים "ואהבת את הוי' אלהיך" ביד החזקה

כמה הלכות יש ברמב"ם שמביא בהן את "ואהבת את הוי' אלהיך"? ארבע פעמים (המספר האהוב על הרמב"ם כנ"ל). פעם ראשונה בפרק ב, במצוה לאהוב את ה' – אהבה שבאה מתוך התבוננות, מעשה מרכבה ומעשה בראשית וכו'. כאן הפעם השניה, שלומדים על נכונות למות בשביל ה' מתוך אהבה.

"ואהבת את הוי' אלהיך" – עבודה לשמה

הפעם השלישית היא בפרק האחרון של ספר המדע – בו מסביר מהי עבודה לשמה, בפרק עשירי בהלכות תשובה, הלכה ב:

העובד מאהבה עוסק בתורה ובמצות והולך בנתיבות החכמה לא מפני דבר בעולם ולא מפני יראת הרעה ולא כדי לירש הטובה אלא עושה האמת מפני שהוא אמת וסוף הטובה לבא בגללה ומעלה זו היא מעלה גדולה מאד ואין כל חכם זוכה לה והיא מעלת אברהם אבינו שקראו הקב"ה אוהבו לפי שלא עבד אלא מאהבה והיא המעלה שצונו בה הקב"ה על ידי משה שנאמר ואהבת את ה' אלהיך ובזמן שיאהוב אדם את ה' אהבה הראויה מיד יעשה כל המצות מאהבה.

אם כן, יש עוד ענין ב"ואהבת" – עבודה לשמה.

מה לומדים מ"ואהבת את הוי' אלהיך"? לומדים קודם כל שיש מצוה לאהוב את ה', על ידי התבוננות בנפלאות הבריאה. אחר כך לומדים מאותו פסוק שיש מצוה למסור את הנפש על קידוש ה'. ודבר שלישי, לומדים שעל היהודי לעשות את כל המצוות מאהבת הבורא יתברך, לא על מנת לקבל פרס – מתאים לתניא שמדת האהבה מניעה את כל רמ"ח מצוות עשה – וכאן כולל את מצות התשובה, הכל מאהבה. אם "ואהבת" השני הוא קידוש ה', שהוא לכל היותר פעם אחת בחיים (היינו בפועל ממש, משא"כ הנכונות למס"נ צ"ל תמיד, כמבואר בתניא) – שמתים בשביל ה' – אבל כאן העבודה היא בכל שניה, מהקצה אל הקצה.

"ואהבת את הוי' אלהיך" – לקבולי בשמחה

הפעם הרביעית והאחרונה שהרמב"ם מביא את הפסוק "ואהבת את הוי' אלהיך" היא בסוף הלכות ברכות, בספר אהבה. הייתי חושב ש"ואהבת את הוי' אלהיך" צריך להיות בספר אהבה, אבל שלש הפעמים הראשונות הן בספר המדע ורק פעם אחת בספר אהבה. בספר המדע יש חמש הלכות, מהלכות יסודי התורה עד הלכות תשובה, ובספר אהבה יש שש הלכות – ההלכות החמישיות הן ברכות, ובסופן[ד] כתוב:

שמע שמועה טובה מברך ברוך אתה יי' אלהינו מלך העולם הטוב והמטיב שמע שמועה רעה מברך ברוך דיין האמת וחייב אדם לברך על הרעה בטוב נפש כדרך שמברך על הטובה בשמחה שנאמר ואהבת את יי' אלהיך וגו' ובכל מאדך ובכלל אהבה היתירה שנצטוינו בה שאפילו בעת שייצר לו יודה וישבח בשמחה.

הפעם האחרונה היא הדין של "לקבולי בשמחה", שחז"ל – בסוף מסכת ברכות – לומדים דווקא מ"בכל מאדך", שיא הפסוק "ואהבת את הוי' אלהיך וגו'".

ארבע הפעמים – כנגד חלקי הפסוק

צריך לתת ל-ד הפעמים שמביא הרמב"ם את הפסוק "ואהבת את הוי' אלהיך" מבנה. הרמז הברור הוא האחרון, שהוא בפירוש נלמד מ"ובכל מאדך", אז מה יכול להיות המבנה? הפסוק עצמו. כדי לומר שיש מצוה לאהוב את ה' מספיק לומר "ואהבת את הוי' אלהיך", לא צריך לומר "בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך", ובאמת בפרק ב מצטט רק את "ואהבת את הוי' אלהיך". עוד שלשה פרטים – "בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך" – רומזים לעוד שלש מדרגות ומעלות גדולות באהבה זו. "בכל מאדך" הוא כותב בפירוש בהלכה של "לקבולי בשמחה" בהלכות ברכות, "ואהבת את הוי' אלהיך וגו' ובכל מאדך" – כמו שחז"ל לומדים. לגבי קידוש ה' גם לימוד מפורש מ"ובכל נפשך" – "אפילו נוטל את נפשך" (חז"ל מפורש). הרמב"ם מביא את כל הפסוק, אבל כתוב בפירוש שהולך על "ובכל נפשך". נשאר לפי זה שהעבודה לשמה, עבודה מאהבה, היא "בכל לבבך".

אהבה מכל הלב

יש רמז שעבודה זו היא באמת "בכל לבבך"? נקרא שוב ונראה שבהלכה הבאה הוא כותב:

וכיצד היא האהבה הראויה הוא שיאהב את ה' אהבה גדולה יתירה עזה מאוד עד שתהא נפשו קשורה באהבת ה' ונמצא שוגה בה תמיד כאלו חולה חולי האהבה שאין דעתו פנויה מאהבת אותה אשה והוא שוגה בה תמיד בין בשבתו בין בקומו בין בשעה שהוא אוכל ושותה יתר מזה תהיה אהבת ה' בלב אוהביו שוגים בה תמיד כמו שצונו בכל לבבך ובכל נפשך והוא ששלמה אמר דרך משל כי חולת אהבה אני וכל שיר השירים משל הוא לענין זה.

זו אהבה שגודשת את הלב, "בלב אוהביו שוגים בה תמיד". מביא "כמו שצונו בכל לבבך ובכל נפשך", אבל העיקר שממלא את הלב וגודש עד שמתפשט גם "בכל נפשך". "כי חולת אהבה אני" היינו חולי לב, חולי אהבה.

יוצא לנו שמצות אהבת ה' היא "ואהבת את הוי' אלהיך", אחר כך "בכל לבבך" – סדר הגיוני, קודם תאהב בכלל, ואחר כך כללות עבודת ה' מתוך האהבה – אחר כך "בכל נפשך", נכונות למות בשבילו, ואחר כך "בכל מאדך", לקבולי בשמחה כל דבר בחיים, גם דברים טובים וגם דברים שאינם טובים למראית עין.