אור ל-ט' טבת ע"ה – כולל תורת חיים, כפ"ח

הרמב"ם היומי (4) פרק ד

א. דבר גדול ודבר קטן

ארבעה יסודות, ארבעה פרקים, "ארבעה נכנסו לפרדס"

אנחנו מסיימים את הפרק הרביעי של הרמב"ם. אתמול למדנו שארבעת הפרקים הראשונים של מעשה מרכבה ומעשה בראשית הם בעצם ארבע מדרגות, וכל מדרגה קשורה למספר של הפרק – אחד, שנים, שלשה, ארבעה. הדבר בא לידי ביטוי בעיקר בפרק רביעי, שפותח במלה "ארבעה" – "ארבעה גופים הללו" – ומסביר את ארבעת היסודות, עם כל התכונות שלהם וההרכבות שלהם. שייכות הפרק למספר ארבע מודגשת בעיקר – דבר שלא אמרנו אתמול – בסוף הפרק, בהלכה יג:

ועניני ארבעה פרקים אלו [שהם יחידה בפני עצמה.] שבחמש מצות האלו [חמש מצוות יסודי התורה: האמנת אלקות, לא לחשוב שיש אלוה אחר, יחוד ה', אהבת ה' ויראת ה'.] הם שחכמים הראשונים קוראין אותו פרדס [עד עכשיו הרמב"ם דבר על מעשה בראשית ומעשה מרכבה, אבל כעת הוא כולל אותם יחד במלה פרדס – יש כאן חידוש שלא הוזכר קודם.] כמו שאמרו ארבעה נכנסו לפרדס [הרמב"ם נוקט כאן בגרסת הירושלמי, "לפרדס", שכן בבבלי הלשון היא "נכנסו בפרדס".

הרמב"ם עושה כאן היקש ברור בין ה"ארבע" של ארבעת היסודות בהם פתח את הפרק ב"ארבעה" ל"ארבעה" שנכנסו לפרדס בהם מסיים את כל ארבעת הפרקים הנקראים פרדס. פשוט שהרמב"ם עושה כאן משחק עם המספר ארבע – המספר הכי אהוב אצל הרמב"ם כפי שניכר במורה נבוכים שלו. ברור שהרמב"ם רוצה לרמוז שאותם ארבעה שנכנסו לפרדס קשורים באיזה אופן לכל ארבעת הפרקים הראשונים שלמדנו. הרמב"ם אומר שכל ארבעת הפרקים הם הפרדס, וממילא מי שנכנס לפרדס הוא מי שעוסק בכל הנושאים האלה של מעשה מרכבה ומעשה בראשית.]

מעלת ה"דבר קטן"

ואע"פ שגדולי ישראל היו וחכמים גדולים היו [הכוונה בביטוי "גדולי ישראל" היא גדולים בתורה וכנראה שב"חכמים גדולים" הכוונה לגדולה גם בחכמות, ולכן צריך לומר שני ביטויים.] לא כולם היה בהן כח לידע ולהשיג כל הדברים על בוריין [הניסוח כאן – "לא כולם היה בהן כח וכו'" – הוא חידוש, שכן המשמעות של "לא כולם" הוא שמקצתם כן, והרי רק אחד מהם "נכנס בשלום ויצא בשלום". לכאורה הרמב"ם היה צריך לומר שברובם לא היה כח לידע ולהשיג, אבל למעשה הוא רק ממעט ש"לא כולם היה בהן כח לידע ולהשיג".

הרמב"ם ממשיך בחידוש שלו וכותב:] ואני אומר שאין ראוי לטייל בפרדס אלא מי שנתמלא כריסו לחם ובשר ולחם ובשר הוא לידע האסור והמותר וכיוצא בהם משאר המצות ואע"פ שדברים אלו דבר קטן קראו אותן חכמים שהרי אמרו חכמים דבר גדול מעשה מרכבה ודבר קטן הוויות דאביי ורבא [בחסידות יש כמה פירושים ל"דבר גדול" ו"דבר קטן", שקצת מוציאים את העוקץ מהאמירה שהוויות דאביי ורבא הם "דבר קטן" ומסבירים את המעלה המיוחדת של "דבר קטן". כאן הרמב"ם מסביר כפשוטו, שלימוד גמרא הוא באמת דבר קטן ביחס ללימוד קבלה. היום המדע דומה יותר לגישת החסידות, שכן אם מישהו לומד על דבר קטן – החלקיקים הכי קטנים; ועל דבר גדול – הגלקסיות הכי גדולות, מדע החלקיקים הרבה יותר עמוק. לפי זה, לא תמיד "דבר קטן" הוא יותר שטחי. בכל אופן, הרמב"ם מפרש פשוטו כמשמעו.

"דבר גדול" ו"דבר קטן" – "רצוא ושוב"

נעשה גימטריא פשוטה: דבר קטן עולה בדיוק שסה ו-דבר גדול עולה רמח עם הכולל ('גדול', באחד יותר). אם כן, דבר קטן רומז למצוות לא תעשה ודבר גדול למצוות עשה. נשים לב שבמספרים, "דבר קטן" יותר גדול מ"דבר גדול". הסברנו הרבה פעמים שעיקר החידוש של התורה הוא מצוות עשה, ומצוות לא-תעשה הן רק לשמור אותך, שלא תהיה פגום, שלא תהיה יניקה. אמנם בקבלה כתוב הפוך, ש"'שמי' עם יה – שסה; 'זכרי' עם וה – רמח" – שלפי"ז מצוות ל"ת הן ב"הנסתרֹת להוי' אלהינו" ואילו מצוות עשה ב"והנגלֹת". בכל אופן כתוב, שהחידוש והתכלית – העיקר בלהיות "עובד ה'" כמו שלמדנו בשעור חסידות – הוא בקיום מצוות עשה. לפי מה שכתוב בתניא, שהמניע של מצוות עשה הוא אהבת ה' והמניע של מצוות לא-תעשה הוא יראת ה', יוצא שעיקר מה שמביא לאהבת ה' ולמצוות עשה הוא ה"דבר גדול", לימוד מעשה מרכבה ומעשה בראשית. אפשר לומר שמעשה מרכבה הוא חסידות ומעשה בראשית – לפי הרמב"ם – הוא מדעים מדויקים.

למרות שמטרת כל הפרקים האלה לומר שהפרדס, מעשה מרכבה ומעשה בראשית יחד, מביאים גם לאהבה וגם ליראה, עיקר הדגש הוא על אהבה שקודמת ליראה. האדם קודם אוהב ורק אחר כך נרתע לאחור ומאזן את תנועת האהבה, ה"רצוא", בתנועת "שוב". הרמב"ם לא מביא את הביטוי "רצוא ושוב", אבל ברור שאצלו אהבה ויראה הם "רצוא ושוב". את האהבה הרמב"ם מתאר כאהבה עצומה ותשוקה – תאוה – לדעת את ה', ואילו את היראה מתאר כרתיעה לאחור (כמו אצל המלאכים), "שוב" להכיר שאתה בריה קטנה ואפלה וכו'.

יראה הכלולה באהבה

גם האהבה וגם היראה, באו מהפרדס. אמנם, אפשר לומר שלפי מה שכתב הרמב"ם בספר המצוות שלו, שם היראה היא יראת העונש (לא כמו הרתיעה לאחור כאן), בהחלט אפשר לומר שכללות היראה באה מהעסק ב"דבר קטן". היראה כאן ביד החזקה היא מעין יראה הכלולה באהבה, כפי ששמנו לב אתמול שכתב מצוות אלו יחד – אף שמונה כשתי מצוות – "האל הנכבד והנורא הזה מצוה לאהבו וליראה אותו, שנאמר 'ואהבת את הוי' אלהיך' ונאמר 'את הוי' אלהיך תירא'". הרמב"ם שם את שתי המצוות יחד בהלכה אחת וקורה להן יחד בשם "מצוה". שוב, הרמב"ם מפרש "דבר קטן" ו"דבר גדול" פשוטו כמשמעו, ובכל זאת נותן כבוד ל"דבר קטן" ואומר שראוי להקדימו ל"דבר גדול". על דרך משל, הרמב"ם קורא ל"דבר קטן" לחם ובשר ולמרות שהוא לא מביא דימוי ל"דבר גדול", מן הסתם הדימוי הוא ליין כי בא מהפרדס. אפשר לחשוב שאולי זה פרדס רימונים, אבל גם מיץ הרימונים נקרא יין – יין רימונים. הרמב"ם לא כותב זאת בפירוש, אבל משמע שלפני שאדם שותה את היין עליו למלא את כרסו לחם ובשר[א].]

שויון בידיעת "דבר קטן"

אעפ"כ ראויין הן להקדימן שהן מיישבין דעתו של אדם תחלה ועוד שהם הטובה הגדולה שהשפיע הקב"ה ליישוב העולם הזה כדי לנחול חיי העולם הבא [הרמב"ם כאן אפילו לא מחלק בין יהודי לגוי, שכן גם גוי יכול להתקרב ולהתגייר (וגם גוי ששומר בני נח הוא בכלל ישוב העולם ונכלל בחסידי אומות העולם שיש להם חלק לעולם הבא). כלומר, ה' עשה חסד שנתן מצוות – "דבר קטן" – כדי ליישב את העולם הזה ולנחול חיי העולם הבא.] ואפשר שידעם הכל [בדבר קטן יש שויון, כמו מכנה משותף שמשתף את כולם – בכך שכולם יכולים לדעת אותו.] קטן וגדול איש ואשה בעל לב רחב ובעל לב קצר [נשים לב שמתחלף כאן הסדר שכותב בו את הזוגות – בהתחלה מקדים קטן לגדול, אבל אחר כך מקדים איש ובעל לב רחב לאשה ובעל לב קצר. יש כאן גימטריא יפהפיה: כמה עולה הביטוי "בעל לב רחב"? בדיוק פרדס – לפי"ז בעל לב רחב הוא מי שראוי להתעסק בפרדס, ואילו בדבר קטן כולם יכולים להתעסק, גם בעל לב רחב וגם בעל לב קצר.].

ב. ארבעה נכנסו לפרדס

ארבעה פרקים כנגד ארבע התבוננויות

אמרנו שהדגש הגדול שלו כאן הוא על מספר 4 – ארבעה פרקים שכוללים את הפרדס וארבעה שנכנסו לפרדס. מה קרה לארבעה שנכנסו לפרדס? בן עזאי הציץ ומת, בן זומא הציץ ונפגע, אלישע-אחר קצץ בנטיעות ורק רבי עקיבא נכנס בשלום ויצא בשלום. אם הרמב"ם כותב בהתחלה שארבעה פרקים קשורים לפרדס ו"ארבעה נכנסו לפרדס", אז אף על פי שהפרדס כולל את הכל אפשר לעשות הקבלה ולומר שאולי הוא רוצה לרמוז שכל אחד מארבעת החכמים שנכנסו לפרדס עסק במיוחד בתוכן אחד מהפרקים. לפי ההסבר שאמרנו, אפשר להבין טוב למה רק רבי עקיבא נכנס בשלום ויצא בשלום – שכן יש לומר שרק הוא התעסק בעיקר בפרק ראשון. נושאי ארבעת הפרקים הם: ה' – יחוד ה', המלאכים – שאין להם גוף (המלאכים הם צורה בלי חומר, שאי אפשר לראות כלל, ובכך הם דומים לה' – ואף הקשינו שלכאורה יש יותר מדי קרבה בין ה' והמלאכים, וזאת משום שאין אצל הרמב"ם את סוד הצמצום שיעשה חלוקה גמורה בין ה' ובין עשר הספירות של עולם האצילות, עולם אלקי, וק"ו בינו למלאכים), הגלגלים (אסטרונומיה) והיסודות (טבע העולם התחתון).

לפי"ז איך נסביר את הגמרא ש"ארבעה נכנסו לפרדס"? ודאי ששלשת החכמים שלא יצאו בשלום עסקו גם ביחוד ה', אבל עיקר העיסוק שלהם היה באחד משלשת הפרקים הבאים – של המלאכים, הגלגלים והיסודות – ולכן לא עלה להם יפה. רק אצל רבי עקיבא העיקר היה פרק א. היום המדענים לא יקבלו את פרקים ב-ג-ד, אבל אף אחד לא יגיד שום דבר על פרק א (למעט אולי פילוסופים). מפרק ב והלאה הכל מתחיל להיות תלוי במחלוקת – מחלוקת במציאות. כתוב שאין מחלוקת במציאות, אבל כאן יש. פרק ב פחות בעייתי, כי עוסק בצורות בלי גשם, אבל ככל שיורדים ומתקדמים בפרקים, המדע של היום יחלוק במציאות. מכיון שהמדעים הם לא "חכמה ברורה", בלשון רבי אייזיק, לכן, אפשר להבין מדוע מי שעוסק בענין יותר 'נמוך' עלול לקרות לו משהו לא רצוי.

ארבעה פרקים כנגד ארבעה עולמות

אם כן, מתבקש להקביל את ארבעת הפרקים האלה לארבעה עולמות, כפי שגם הסברנו אתמול:

פרקים א ו-ב כנגד עולמות אצילות ובריאה. המלאכים, שהרמב"ם קורא להם "שכלים נבדלים", נמצאים בעולם הבריאה, לפי קבלה וחסידות. בדרך כלל סתם מלאכים הם ביצירה, אבל אצל הרמב"ם המלאכים הם בעולם הבריאה כי הוא כותב שאין להם גוף. חז"ל אומרים שיש למלאכים גוף משני יסודות דקים, אש ורוח. הרמב"ם כותב בפירוש שהפסוק "עושה מלאכיו רוחות משרתיו אש לוהט" הוא רק על דרך משל, כפי שלומר על ה' שהוא "אש אכלה" היינו רק על דרך משל. גם כאן יוצא שיש קירוב בין ה' למלאכים – כמו שכתוב שה' הוא "אש אכלה" וזהו משל בלבד, כך "עשה מלאכיו רוחות משרתיו אש לוהט" הוא רק על דרך משל. בלשון הרמב"ם, כמו שה' הוא צורה בלי גלם כך המלאכים הם צורה בלי גלם, ורק מהגלגלים ולמטה יש צורה וגולם מחוברים.

המלאכים, אם כן, הם בעולם הבריאה, שהוא אפשריות המציאות אבל עדיין לא מציאות, לא גולם ממש[ב]. נעיר ש"אפשריות המציאות" (מציאות של נתינת מקום להשתלשלות של גולם, בלי שלהם עצמם יהיה גולם) הוא מושג של ספרי החקירה וגם הרמב"ם משתמש בו (באופן מסוים) במורה נבוכים.

בעולם היצירה נמצאים הגלגלים שיש להם גם צורה וגם גלם (גלגל כולל, פעמיים, את האותיות הראשונות-העיקריות של גלם), ואין אפשרות במציאות להפריד ביניהם, אלא רק בדמיון שלנו.

בעולם העשיה יש ארבעה גלמים שאין להם דעת וחפץ (בגלגלים יש דעת וחפץ בהרכב החומר והצורה).

ארבעה חכמים כנגד ארבעה עולמות

שוב, לפי ההקבלה, רבי עקיבא עסק רק בפרק א – אחדות ה' – ולכן נכנס בשלום ויצא בשלום. הייתי יכול לחשוב הפוך, שהסכנה הכי גדולה היא למי שלומד קבלה וחסידות – בהם יש סכנה של הגשמה. צריך לומר, שלכן דווקא בפרק א הרמב"ם עוסק בשלילת ההגשמה. שוב, אפשר היה לחשוב שבפרק א עיקר הסכנה, אבל לדעתנו דווקא שם הכי בטוח (כמו שהסברנו לגבי המדעים של היום), כי שם יש רק אתה וה'. יוצא שכל מי שעיקר העסק שלו בעולם נברא, שיש שם ישות – יש ודבר נפרד – קורה לו משהו. כמו שהרמב"ם כתב כאן, שאף על פי שאותם חכמים שנכנסו לפרדס היו גדולים, לא בכולם היה כח לידע ולהשיג כל הדברים על בורים. כדי להשיג את הדברים על בורים צריך שעיקר האחיזה, ה"בחד קטירא אתקטרנא", יהיה באצילות. "בחד קטירא אתקטרנא" הוא מאמר רשב"י, שכנראה קבל מהרבי שלו – רבי עקיבא.

נאמר שרבי עקיבא התעסק בפרק א, ואלישע-אחר התעסק בעיקר בפרק ד, בארבעת היסודות – במדע תחתון. מי שהיום עוסק במדע המודרני, עיקר הסכנה היא נושא האבולוציה, שבאמת יכול להביא לקיצוץ בנטיעות וכפירה. מה היום עיקר ההבדל בין פרק ג לפרק ד? פרק ג הוא אסטרונומיה ופרק ד הוא גיאולוגיה וביולוגיה וכו' – שם עיקר תאוריית האבולוציה. באסטרונומיה מדברים על גיל העולם, אבל התפתחות המינים היא בעיקר נושא של היסודות, כמו שהרמב"ם בעצמו כותב שכל הבריות – כל החיות וכל מה שיש בעולם – הם הרכבים שונים של היסודות. אם כן, נשים את אלישע-אחר כאן למטה, בעולם העשיה, "אף עשיתיו", אחרי ה"אף", ההפסק והפרסא.

בן זומא – יצירה, בן עזאי – בריאה

לפי מה שהסברנו, מי יהיה בבריאה ומי ביצירה? יש את בן עזאי ובן זומא – מי התעסק בעיקר במלאכים ומי בגלגלים? יש גמרא מפורשת בפרק "אין דורשין" בחגיגה בה מסופר שכאשר בן זומא יצא מדעתו רבי יהושע מצא אותו תוהה-בוהה על הר הבית. כאשר רבי יהושע שאל את בן זומא מה הוא עושה, ענה לו בן זומא שהוא מתבונן ברקיע, בהפרש שיש בין המים העליונים והמים התחתונים, ורואה שיש ביניהם רק שלש אצבעות. אז פנה רבי יהושע לתלמידיו ואמר שבן זומא כבר 'בחוץ' (יש על כך כמה הסברים). בכל אופן, משמע מהגמרא שעיקר ההתבוננות שלו היתה קשורה לרקיע ולכן הוא שייך לפרק ג, העוסק בגלגלים, עולם היצירה שמשם אפשר לצאת מהדעת, "הציץ ונפגע", יצא מדעתו.

מה קרה לבן עזאי? "הציץ ומת". הירושלמי הופך בין בן עזאי לבן זומא, אבל אנחנו נלך לפי גרסת הבבלי ש"בן עזאי הציץ ומת" ו"בן זומא הציץ ונפגע". איך קוראים בחסידות למי שמציץ ומת – מה קרה לו? יש לו "רצוא" בלי "שוב". בן עזאי הוא הכי קרוב לרבי עקיבא, רק שרבי עקיבא החליט לפני שהוא רץ שהוא שב, ולכן הוא נכנס בשלום ויצא בשלום. מי שהוא רק "עייל" ולא יודע להיות גם "נפיק" – יודע להכנס ולא יודע לצאת – דומה לבן עזאי, ולפני זה גם לנדב ואביהוא (כפי שמבואר בחסידות). אותו אחד דומה לשרפים (המלאכים של עולם הבריאה) – ש'נשרפים' על ה'. בן עזאי התבונן בצורות בלי חומר, ומכיון שהוא מוגבל הוא נשרף.

למעשה, כאשר הרמב"ם מסיים את ארבעת הפרקים בארבעה שנכנסו לפרדס הוא ממעט בחומרת מה שקרה להם ורק כותב שלא כולם היה בהם כח לידע ולהשיג. בכל אופן כך אפשר לחדש, שרבי עקיבא בעיקר התבונן באחדות הוי', בן עזאי במלאכים, בן זומא בגלגלים ואלישע-אחר ביסודות[ג] – ומשום כך קורה לכל אחד ואחד מה שקורה לו. העיקר להיות באצילות, "אצילי בני ישראל".

ולסיכום ההקבלות:

ג. רמזים בפרדס

חלוקה לארבע

כמה רמזים יפהפיים במלה פרדס: הכל כאן קשור למספר ארבע. במלה פרדס יש ארבע אותיות, שכידוע דורשין אותן כנגד ארבעת חלקי התורה – למרות שכאן הכל סוד, אבל דורשים כנגד – פשט, רמז, דרוש, סוד. פשט-רמז-דרוש-סוד הם כנגד י-ה-ו-ה מלמטה למעלה וכנגד ארבעת העולמות מלמטה למעלה. לפי זה, אפשר לומר שיש פרד"ס בפרדס עצמו – הפשט של מעשה בראשית הוא היסודות, הרמז הוא הגלגלים, הדרוש הוא המלאכים והסוד הוא התבוננות באחדות הוי'. אם כן, סתם פשט-רמז-דרוש-סוד הם בכל התורה, אבל גם בתוך הפרדס גופא יש פרד"ס.

המלה פרדס עצמה מתחלקת בארבע ולכן קשורה בעצם למספר ארבע. פרדס עולה ד"פ אלהים (יש כאן ארבע אותיות לכן הממוצע של כל אות הוא אלהים) – "אני אמרתי אלהים אתם" – כל מי שמתעסק בפרדס צריך להיות בבחינת אלקים. יותר מזה, כל אות במלה פרדס בפני עצמה מתחלקת ב-4[ד].

הגימטריא של המלים פשט-רמז-דרוש-סוד היא 1216, ד"פ 304 (יש הסתברות של 1/4 שמספר יתחלק ב-4, כמו הסיכוי במשחק סביבון שהוא יפול על ג ותרויח את כל הקופה). אם נחלק 304 ל-4 נקבל 76. אבל 76 גם מתחלק ב-4, ד"פ 19. אם כן, פשט-רמז-דרוש-סוד מתחלק ב-4³ ועולה סד פעמים חוה – אדם-חוה פעמים חוה (המתחלקת כאן חו-ה – ס"ת פשט-רמז-דרוש-סוד עולים ה פעמים 4³ ושאר האותיות, ראשי ואמצעי התיבות, עולות חו, דוד, פעמים 4³).

גם שמות החכמים, איך שלא כותבים – בין אם כותבים עקיבא כמו בבבלי או עקיבה כמו בירושלמי; וכן גם בן עזאי ובן זומא וגם שמעון בן עזאי ושמעון בן זומא – מתחלקים ב-4! יש כאן תופעה פלאית. לדוגמה כל השמות – רבי עקיבה שמעון בן עזאי שמעון בן זומא אלישע בן אבויה – עולים יחד 2064, ד"פ 516. המספר 516 עולה שש פעמים אלהים (אלהים פנים ואחור), ומכיון שפרדס עולה ד"פ אלהים אז סכום השמות הוא גם כפולה של פרדס, ו"פ פרדס (וממילא יחד עם המלה פרדס – שהרי ארבעתם נכנסו לפרדס – נקבל ז"פ פרדס).

סדרת נושאי הפרקים

הרמז הכי מיוחד ומופלא, דורש קצת יותר ידע בחשבון: אמרנו שהמדע כאן הוא ענין שלם – שיש מצוה להתבונן בטבע, אבל לא פשוט איך ליישב כל דבר עם מה שחושבים היום. מכיון שאנחנו אוהבים לעשות דברים שאין עליהם מחלוקת – נעשה כאן מהכל הפשטה למספרים. אמרנו שארבעת הפרקים כאן הם כנגד המספרים 1-2-3-4, אבל כשנדייק יותר בתוכן נראה שהפרק הראשון כולו על המספר 1, שה' אחד; הפרק הרביעי כולו על המספר 4, ארבעה יסודות; אבל הפרק השני עוסק בעשרה סוגי מלאכים והפרק השלישי בתשעה גלגלים. אז בצורה הכי מופשטת ארבעת הפרקים של מעשה מרכבה, שכולם נקראים פרדס, הם כנגד הספרות 1-10-9-4 – סה"כ 24, 4 בעצרת (דהיינו 1 כפול 2 כפול 3 כפול 4 – ארבעת המספרים הפשוטים של הפרקים). אמרנו שבשני הפרקים הראשונים יש 24 הלכות (יב בפרק א ו-יב בפרק ב) וגם בשני הבאים יש 24 הלכות (יא בפרק ג ו-יג בפרק ד).

אם נעשה סדרה מארבעת המספרים נקבל סדרה בשלשה ממדים. רבי אייזיק כותב בכמה מקומות שההתגלות של כל עצם היא במספר עשר – ההתגלות של 1 היא ב-10 – כך הוא מסביר את הסוד של 10 ספירות. הוא לא מסביר למה זה, עד כמה שזכור לי, אבל מדגיש שזה ככה. גם כאן, הרמב"ם מגיע מ-1 ל-10, אחר כך יורד ל-9 ושוב יורד ל-4. ההפרשים בסדרה הם: 9, 1-, 5-; הפרשי ההפרשים הם: 10-, 4- ולכן הבסיס הוא 6. כלומר, מה שמוביל את הסדרה הוא דווקא פלוס 6.

מה יהיה המספר הבא לפי זה? יש ממש פלאים בסדרה הזו. הפרש ההפרשים הבא יהיה 2, ההפרש הבא יהיה 3-, ולכן המספר הבא יהיה 1 – כלומר, חוזר להתחלה, "אני ראשון ואני אחרון", הכל מתחיל ב-1 ומסתיים ב-1.

מה יהיה המספר הקודם? כל המספרים שלפני המספר 1 המקורי הם מספרים שליליים, אבל אם נחשב, נמצא שהמספר שלפני 1 הוא 24- או הנגדי (מינוס) של סכום כל ארבעת המספרים עצמם. הערך הממוצע של ארבעת המספרים הוא 6, כמו הבסיס (לא חייב להיות כך) ואם ממשיכים את הסדרה עד 13 (אחד) מקומות, המספר ה-13 יהיה 769 (אם נחבר את האיבר הראשון והאחרון נקבל 770).

כעת נראה דבר פלאי: 1 היה "הוי' אחד", 10 היה עשרה מלאכים, 9 גלגלים, 4 יסודות. כאשר מחשבים את ערך המלים הוי' מלאכים גלגלים יסודות מקבלים בדיוק 769! לפי כללי הסדרה, מחויב בסדרה כזו שסכום 13 המספרים יתחלקו ב-13, אבל לא מחויב איך יתחלק – כאן 13 המספרים עולים 13 פעמים 2145, המשולש של א-דני, 65. אם כן, יש כאן רמז – נדמיין לעצמנו שהרמב"ם גם עשה את הסדרה – שהכל מיוסד על משולש 65. כמו שהזכרנו שהרמב"ם התחיל את החבור ב"יסוד היסודות ועמוד החכמות", משולש 48, ואחר כך קרא לה' "מצוי ראשון", משולש 37, ואחר כך הגדיר את ה' "הוא היודע והוא הידוע והוא הדעה עצמה", משולש 34. רואים שהרמב"ם אוהב משולשים וגם כאן בסוף הסדרה מגיעים למשולש 65. זו סדרה שראוי להראות אותה לילדים בחדר.

נכתוב את הסדרה: