בע"ה

כ"ג כסלו ע"ה – כולל תורת חיים, כפ"ח

הרמב"ם היומי (1)

הקדמת הרמב"ם

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

 [אחרי מנחה:]

א. פסוקי פתיחת הרמב"ם – חבור אברהם אבינו ומשה רבינו

פסוקי אברהם ומשה

הרמב"ם[ב] פותח את הספר בפסוק "בשם הוי' אל עולם" ואחר כך הוא מביא עוד פסוק – "אז לא אבוש בהביטי אל כל מצותיך". הפסוק הראשון הוא מבראשית והשני מתהלים. דברנו הרבה פעמים על כך שיש לרמב"ם שתי דמויות אותן הוא הכי אוהב ואיתן הוא מזדהה – אברהם אבינו ומשה רבינו. לפעמים משמע שאצל הרמב"ם אברהם אבינו הוא העיקר ולפעמים משמע שמשה רבינו הוא העיקר. כאן יש רמז מאד יפה לענין, כי בשני הפסוקים בהתחלת חבורו מביא את שניהם:

הפסוק הראשון, "בשם הוי' אל עולם", הוא פסוק של אברהם אבינו – "ויטע אשל בבאר שבע ויקרא שם בשם הוי' אל עולם" – פסוק שמתאר את עיקר עבודת אברהם אבינו, שמוסר עצמו לפרסם אלקות בעולם. גם הרמב"ם נוטע את האשל שלו, את חיבור היד החזקה שלו, כדי לפרסם אלקות בעולם.

משה רבינו הוא כללות כל התורה כולה וכל המצוות, כידוע הרמז שמשה רבינו עולה תריג. הרמב"ם כותב משה רבינו, עם י, שעולה תריג, אבל ברמב"ם המנוקד כתוב בלי י, למרות שגם על פי דקדוק יש לכתוב רבינו עם י, כי הכוונה היא שהוא הרבי שלנו (אם הכוונה היתה שהוא הרב שלנו היה צריך לכתוב בלי י). בכל אופן, משה רבינו עולה תריג מצוות התורה (משה רבנו עולה בני ישראל, ללמד שהוא שקול כנגד בני ישראל) ולכן הוא נרמז במלים "כל מצותיך" שבפסוק השני.

רמזי השראה בפתיחת הרמב"ם

החבור הזה הוא "בהביטי אל כל מצותיך", ועל פי קבלה היינו על דרך א"ק בו "כולם נסקרים בסקירה אחת". זו מעלת הרמב"ם, כפי שכותב, שאפשר לראות ולזכור את כל תריג מצוות התורה עם פירושיהן.

נעשה גימטריא יפה: הביטוי "בשם הוי' אל עולם" עולה 545, מספר ההשראה ה‑17 – רבוע 16 ועוד רבוע 17. אחר כך, החלק האחרון של הפסוק השני, "בהביטי אל כל מצותיך", עולה 19 בהשראה (685). כלומר, יש כאן 16 ברבוע, 17 ברבוע, 18 ברבוע, ו-19 ברבוע. אם כן, מספר ההשראה שביניהם הוא 18 בהשראה – תריג! הרמב"ם מאד אהב מספרים, אך אם הוא חשב במספרים צורניים – משולשים, רבועים והשראה – הוא לא גלה זאת לאף אחד, ואנחנו כעת מגלים זאת...

עוד רמז: אם נתייחס לסוף הפסוק, "בהביטי אל כל מצותיך", כיחידה – יט בהשראה – מספר ההשראה הבא, כ בהשראה, הוא "לעיני כל ישראל".

"אז" – חבור אברהם ומשה

קודם נאמר ווארט על המלה "אז" הפותחת את הפסוק השני – "אז לא אבוש בהביטי אל כל מצותיך". מה כוונת הרמב"ם בזה? לחבר בין הראשון (א) והשביעי (ז). "כל השביעין חביבין", משה רבינו הוא הדור השביעי מאברהם אבינו, והרבי אמר במאמר הראשון שלו – "באתי לגני" תשי"א – שחביבות השביעי היא בהיותו שביעי לראשון – על דרך "נעוץ סופן בתחלתן" (בדרך כלל זה נאמר ביחס לאחד ועשר, אבל כך גם לגבי יחידה של שבע בין אחר לשבע[ג]). החבור של הדורות רמוז במלה אז – הדור ה-א ליהדות והדור ה-ז ביהדות, אברהם אבינו ומשה רבינו.

בחז"ל האות ז גם נדרשת כקיצור של "זה" (כמו במלים: זכר – זה-כר, זקן – זה-קנה חכמה וכו') – נבואת משה רבינו ב"זה הדבר". "אחד היה אברהם", גם מתחיל ב-א, ומשה הוא הדור השביעי, כך שבמלה "אז" יש רמז חזק מאד שהרמב"ם רוצה לאחד כאן את שתי הדמויות העיקריות, אברהם אבינו ומשה רבינו.

נקח את המלה "אז" (8), אחר כך את המלים "לא אבוש" (340) ואחר כך את היחידה של "בהביטי אל כל מצותיך" (685) ונעשה סדרה רבועית: ההפרש הראשון הוא 332 (מנחם מענדל, צמח צדק, שמו שמלך המשיח, משיח צדקנו), ההפרש השני הוא 345 (משה) והבסיס הוא 13 (יג מדות הרחמים), אז ההפרש הבא הוא משיח. יש כאן רמז יפה בהפרשים למנחם-מענדל, משה ו-משיח.

אברהם אבינו, משה רבינו ודוד המלך

אמרנו שהרמב"ם רוצה לחבר בין אברהם אבינו ומשה רבינו. הפסוק הראשון מדבר על אברהם אבינו. מי אומר את הפסוק השני? דוד המלך. כל פרק קיט – שאדמו"ר הזקן כותב[ד] שמי שלומד ש"ס צריך לסיים אותו כל שבוע – הוא על התורה. בפרק הזה דוד המלך בעצם מתחבר עם משה רבינו. גם דוד נקרא השביעי בין הבנים של ישי בפסוק אחד[ה], אבל עיקר השביעי הוא משה רבינו – השביעי מאברהם אבינו (דוד המלך הוא הדור ה-יד-דוד לאברהם אבינו, ז ועוד ז). דוד המלך אומר "אז לא אבוש בהביטי אל כל מצותיך", דהיינו בעצם משה רבינו, כל תריג מצוות התורה. אם כן, יש בתחלת הרמב"ם גם את דוד המלך.

השתקפות משה רבינו ברמב"ם

[גם הרמב"ם הוא משה, משה בן מימון, שמבאר את כל המצוות]. על כך אמרו הראשונים "ממשה עד משה לא קם כמשה". אם כבר, נאמר עוד רמז: איך הרמב"ם חותם? משה בן רבי מימון (ב-י אחת). משה בן מימון שוה 543, בדיוק הראי, היפוך הספרות של משה (345) – "אהיה אשר אהיה", השם שאומר ה' למשה כאשר טוען "ואמרו לי מה שמו מה אומר אליהם" (כפי שלמדנו בי"ט כסלו). גילוי שם הגאולה למשה בסנה אומר לו בעצם – 'אתה הגואל, זו ההשתקפות שלך. ההשתקפות שלך בעם או בעולם היא הכח של שם "אהיה אשר אהיה" בו אני גואל את בני ישראל מארץ מצרים'.

משה רבינו קרא לבנו הבכור גרשם, שגם שוה 543 – משה בן מימון, "אהיה אשר אהיה". השם גרשם קדם לסנה, כנראה שמשה כבר ידע שמספר זה משקף אותו ולכן הקדים לקרוא כך לבנו.

אמרנו בי"ט כסלו ש"אהיה אשר אהיה" עולה אמת אמונה (אהיה פעמים אהיה עולה אמת) – "איהו אמת ואיהי אמונה". הופעה חשובה ביותר של מספר זה בתורה היא בפסוק "בנים אתם לה' אלהיכם". עד כאן על הפסוקים שהרמב"ם מביא בהתחלת חבורו.

ב. התורה והמצוה – תורה שבכתב ותורה שבעל פה

"המצוה" – תורה שבעל פה

נתחיל לקרוא את הקדמת הרמב"ם בפנים:

כל המצוות שניתנו לו למשה בסיני, בפירושן ניתנו, שנאמר (שמות כד, יב) ואתנה לך את לוחות האבן והתורה והמצוה. תורה, זו תורה שבכתב. והמצוה, זו פירושה. וצונו לעשות התורה על פי המצוה, ומצוה זו היא הנקראת תורה שבעל פה.

יש כאן פירוש מאד מיוחד, שבהקשר הזה המלה "מצוה" היא תורה שבעל פה. למה הרמב"ם לא מפרש "מצוה" כפשוטו? כאן כתוב שה' אומר למשה שיעלה להר והוא יתן לו את התורה והמצוה. מהי כאן הנתינה? לימוד שה' מלמד את משה. ה' אומר למשה שילמד אותו את התורה וילמד אותו את המצוה – כלומר, לא מדובר במצוה מעשית, לכן הרמב"ם מפרש את פשט הפסוק שהמצוה שה' מלמד היא תורה שבעל פה.

למה היא נקראת "מצוה"? כי היא מפרשת את מצוות התורה שבכתב, שכן בתורה לא מפורש איך לקיים מצוות בפועל, ולכן צריך את התורה שבעל פה (כמו שכתוב בתניא[ו]). התורה שבעל פה היא בגדר מצוה שעדיין בלימוד. הפירוש הזה הוא החידוש הראשון של הרמב"ם, והיות ש"הכל הולך אחר הפתיחה" הוא כולל את כל הספר – פירוש הפסוק "ואתנה לך את לֻחֹת האבן והתורה והמצוה", שסיומו הוא "אשר כתבתי להורֹתם".

פתיחת הרמב"ם במאמר של ריש לקיש

האם הפירוש הזה הוא המצאה של הרמב"ם? לא, יש לו מקור בחז"ל. אנחנו אוהבים לדייק שכאשר חכם פותח את חבורו בציטוט של חכם קדום זהו סימן שיש לו זיקה מאד עצמית לאותו חכם. אנחנו אוהבים את כל חז"ל, אבל בפרט על מי דברנו הרבה בשנים האחרונות? ריש לקיש (כי ריש לקיש יודע גם להשתמש בזכות המרידה (the right to rebellion, מזכויות האדם הבסיסיות – הזכות והחובה של העם למרוד נגד ממשל שפועל שלא לטובת העם, הן בגשמיות ובן ברוחניות)... וכמו שנסביר תיכף איך שהדבר גם רמוז במאמר שלו). העובדה שהרמב"ם מתחיל במאמר של ריש לקיש מלמדת על זיקה עצמית ביניהם (נמצא שאברהם-משה מתחברים לשמעון – "שלש אמות אמ"ש", אויר-אברהם מים-משה אש-שמעון, כמובן. הערך הממוצע של אברהם משה שמעון = שמחה = "סוד הוי' ליראיו". אברהם משה שמעון, 248 345 466 מהווים קטע בסדרה הרבועית: 100 101 126 175 248 345 466 611... הסדרה מתחילה מ100, גילו של אברהם בלידת יצחק. המספר שלפני אברהם הוא 175, גילו של אברהם אבינו. המספר שאחרי שמעון הוא 611, תורה. תן לחכם ויחכם עוד).

יש כאן חידוש מיוחד, כי ריש לקיש לא נמצא אצלו בשושלת הקבלה. כל הקדמת הרמב"ם היא בסוד הפסוק "קֹרא הדֹרות מראש" – הוא קורא את הדורות ממשה רבינו עד רב אשי. הרמב"ם רוצה להסביר לנו את כל שושלת הקבלה בתור הדבר הראשון שיהודי צריך לדעת כשהוא בא ללמוד תורה שבעל פה. בכל אופן, בשושלת מקבלי התורה של הרמב"ם אין את ריש לקיש – יש את רבי יוחנן בדור שלו, אבל את ריש לקיש הוא לא מציין כלל. אף על פי כן הוא מתחיל מריש לקיש. עיקר החידוש שלו בתחלת חבורו הוא ש"מצוה" היא תורה שבעל פה – וזו תובנה של ריש לקיש. הרמב"ם פותח בראש של ריש לקיש – ראש של בעל תשובה, ראש של מלכות.

מבנה מאמר ריש לקיש בגמרא

נקרא את דברי ריש לקיש מתוך מסכת ברכות (ה, א):

אמר רבי שמעון בן לקיש מאי דכתיב ואתנה לך את לוחות האבן והתורה והמצוה אשר כתבתי להורותם לוחות אלו עשרת הדברות תורה זה מקרא [הכוונה כאן רק לחמשה חומשי תורה, כי אחר כך הוא מציין את נביאים-כתובים בפני עצמם.] והמצוה זו משנה [הרמב"ם אומר בהקדמתו 'תורה שבעל פה'.] אשר כתבתי אלו נביאים וכתובים להורותם זה גמרא מלמד שכולם נתנו למשה מסיני.

יש בפסוק חמש מדרגות – "לֻחֹת האבן", "תורה", "מצוה", "אשר כתבתי", "להורֹתם" – ופעם[ז] כתבנו באריכות שהן כנגד חמשת הפרצופים של עולם האצילות.

ובקיצור: "לֻחֹת האבן" כנגד קוצו של י, הכתר – מספר האותיות בעשרת הדברות, "כתר תורה" (וכידוע הרמז מרבי אברהם אבולעפיא ש"כתר תורה" עולה "עשרת הדברים", וכן "כתר תורה" עולה "עשרים וששה" – "עשרים" = כתר ו"וששה" = תורה – רמז מובהק לשם הוי' ב"ה, כללות כל התורה כולה); "תורה" היא "אורייתא מחכמה נפקת" – פרצוף אבא, י של שם הוי'; "המצוה", תורה שבעל פה, היא אמא, עליה נאמר "ואל תטֹש תורת אמך", ה עילאה; החדוש הוא שמדרגת "אשר כתבתי", נביאים וכתובים, מכוונת כנגד ו הקצוות, פרצוף המדות, ה-ו של שם הוי', ודווקא הבת, המלכות, ה תתאה, היא הגמרא, "להורתם". נסכם, כדרכנו:

יש כאן תפיסה חדשה לגמרי. בדרך כלל כתוב בקבלה (כפי שמובא גם בתניא) שמקרא-משנה-תלמוד-קבלה הם כנגד עשיה-יצירה-בריאה-אצילות. כאן יש תפיסה אחרת, מאד חשובה, שהמלכות היא הסוף והתכלית של "להורֹתם" (והרי אסור להורות מתוך המשנה – כמו שכותב הכסף משנה בתחלת באורו לרמב"ם, וברש"י כאן על הגמרא). כתוב "מאן מלכי? רבנן" – התכלית של "להורֹתם", פסיקה מהגמרא, היא המלכות. הפוסק הוא ה"דַּבָּר", המורה איך להנהיג את העולם (כפי שרוצים שיצא כאן מהכולל...).

מדוע נכון לומר כך על פי קבלה? (וממילא יהיה מובן למה נביאים-כתובים באים אחרי המצוה-המשנה)? מסדר הדרשה כאן יש אסמכתא שמי שרוצה להיות בעל הוראה, קודם צריך להיות בקי דווקא בנ"ך, שהרי לפני ה"להורֹתם" יש את "אשר כתבתי", נביאים וכתובים. שוב, מישהו זוכר איפה כתוב בקבלה שנביאים וכתובים כנגד הו"ק, ה-ו של שם הוי'? מצד אחד, יש כאן "מה שמו ומה שם בנו" – הנ"ך ממשיך את החומש, הכל תורה שבכתב – אך מצד שני האמא קודמת ומולידה את הנ"ך (עיקר היחוד הוא בין אבא ואמא, תושב"כ ותושבע"פ, ורק עד כאן הרמב"ם מצטט מהמאמר).

הסדר כאן מזכיר את הכוונות בעשרת הפסוקים שאומרים בר"ה, במלכויות-זכרונות-שופרות. אומרים שלשה פסוקים מהתורה, שלשה מהכתובים ושלשה מהנביאים, וחותמים בפסוק מהתורה. למה הופכים את הסדר ומקדימים כתובים לנביאים? כתוב ששלשת הפסוקים של התורה הם כנגד חב"ד, שלשת פסוקי הכתובים הם כנגד חג"ת ושלשת פסוקי הנביאים כנגד נה"י (כי הנבואה באה מנו"ה, "נביאים" בנצח ו"חוזים" בהוד). בכתובים יש משהו שמביע יותר רגש של הנשמה מאשר בנביאים, שמגלים נבואה מהשמים. רוה"ק שמתגלה בכתובים מתחילה למעלה מנו"ה, בכתר של המלכות שבאחורי התפארת. מאיפה ריש לקיש לומד שנ"ך היינו "אשר כתבתי"? לכאורה המלה "כתבתי" רומזת רק לכתובים, איפה יש כאן נביאים? על פי פשט יש לומר שבפסוק הזה הנביאים כלולים בכתובים, ואף שמקדימים בלשון הדרשה את הנביאים העיקר כאן הוא הכתובים. יש כאן רמז לענין הנ"ל בכתבי האריז"ל, שיש מקום שהכתובים לפני הנביאים, חג"ת לפני נה"י. בכל אופן, יש כאן פסוק עם מבנה יפה של כתר-אבא-אמא-ז"א-נוקבא.

רמזי הדרשה

נתבונן עוד במאמר של ריש לקיש, תלמידו וחברו של רבי יוחנן: הפסוק פותח במלים "לחת האבן", שאמרנו שהן כנגד הכתר, אך הן עצמן עולות מלכות, בסוד "כתר עליון איהו כתר מלכות" (תכלית עשרת הדברות היא להגיע ל"להורֹתם" – אם לא יוצאת בסוף הוראה העיקר חסר). רק המלה "לחת" עולה ו"פ חכמה, ו-האבן מוסיף עוד חן (בסוד "האבן הראשה תשאות חן חן לה" – "לחת האבן" ר"ת "לה". בספר יצירה, חן היא מתנת המלכות).

אם מחשבים רק את המלים "לחת האבן והתורה" (ה-י וקוש"י בפרצוף) מקבלים "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד".

אם כותבים את כל הפסוק (החל מ"לחת האבן"), עם מלות הפירוש של ריש לקיש – לחת האבן עשרת הדברות והתורה מקרא והמצוה משנה אשר כתבתי נביאים וכתובים להורֹתם גמרא – הכל עולה יג פעמים לחת האבן (ללמד שכל התורה כולה נכללת בעשרת הדברות, ה"קוצו של י"), יג פעמים מלכות, הוי' פעמים אברהם (רמח מצוות עשה).

והנה, כל המשפט שה' אמר למשה: "עלה אלי ההרה והיה שם ואתנה לך את לחת האבן והתורה והמצוה אשר כתבתי להורתם" עולה 4924 שעולה 4 פעמים 1231 = "עשרת הדברים" ("כתר תורה", "עשרים וששה" כנ"ל), רמז מובהק להתכללות ד אותיות שם הוי' ב"ה ("שם בן ד"), "והתורה וגו'", ב"קוצו של י", "לחת האבן", "עשרת הדברים" ("לחת האבן" = מלכות, סוד "כתר עליון איהו כתר מלכות" כנ"ל, וידוע שהמלכות, "תכלית" כל עשר הספירות, מקבלת מכל עשר הספירות וכוללת את כל עשר הספירות, סוד "עשרת הדברים", וכידוע הרמז ש"עשרת הדברים" במילוי: עין שין ריש תו הא דלת בית ריש יוד מם = כתר חכמה בינה חסד גבורה תפארת נצח הוד יסוד מלכות!).

נעשה רמז אחרון חביב, שהוא כוונה טובה כל פעם שלומדים גמרא: כמה שוה גמרא? מרד. מאיפה בא המרד? מהגמרא שבבחינת "להורֹתם", "מאן מלכי רבנן", הגמרא כמו שריש לקיש לומד אותה. משם בא המלך דקדושה, המלך של עולם התיקון, שמורד במלכות דתהו, ב"מֹרדי אור", נמרוד (לשון מרד), המלך הראשון בתורה, מקור המלכות (בסוד "ברישא חשוכא והדר נהורא", תהו קודם לתיקון, סדר שנקבע במעשה בראשית מאת הבורא יתברך כדי שנשכיל להמשיך את ה"אורות מרובים" דתהו ב"כלים רחבים" דתיקון, כחו של מלך המשיח כנודע, ללמוד מנמרוד איך מורדים נגד מלכות החשך, "מֹרדי אור", איך הופכים את ה"נמרד" דקליפה ל"נמרד" דקדושה בגימטריא "אין מלך בלא עם", כמבואר במ"א). כשאצלנו בחור ישיבה לומד גמרא הוא עושה מרד – רק חבל שהוא לא יודע את זה...

"לעשות התורה על פי המצוה"

נשים לב לעוד דיוק יפה אליו רומז הרמב"ם, אף שאינו אומר אותו במפורש: בתורה שבכתב כתוב על המצוות, אבל בלי פירוש, ואילו המלה "מצוה" מרבה את הפירוש. בלשון הרמב"ם: "וצונו לעשות התורה על פי המצוה". כלומר, מה גובר על מה? מה קובע? כאן ההכרעה היא בין החכמה והבינה, "התורה והמצוה" (כנ"ל). ומה ביניהם יותר קרוב ל"להורֹתם"? ה"מצוה" (בסוד "כאמה בתה", "הא [תתאה] בהא [עילאה] תליא").

יש מחלוקת ראשונים אם מותר לפסוק מתוך הרמב"ם. הרא"ש כותב שאסור לפסוק הלכה מתוך הרמב"ם, אא"כ אתה יודע כל מקורותיו – על דרך מה שכתוב שאסור לפסוק מהמשנה. לכן הכסף משנה בהקדמתו אומר שהמגיד משנה החל לפרש את המקורות אבל מכיון שלא פרש הכל, לכן אני אשלים, ואז יהיה אפשר לפסוק מתוך הרמב"ם. הכס"מ מביא בהקדמתו שהיה בברצלונה חכם גדול שהיה בקי בשלשה סדרים בש"ס, ואמר שבאותן הלכות אני מבין את הרמב"ם, ובכל ההלכות של זרעים, קדשים וטהרות – הסדרים בהם איני בקי בש"ס – איני מבין כלום. לכן אני מניח שמי שלא בקי בש"ס לא מבין כלום ברמב"ם.

הרמב"ם כנראה לא הסכים לכך. הרי ב"המצוה" – ה עילאה, תורה שבעל פה, משנה – נכלל ה תתאה, "להורֹתם", גמרא. הרמב"ם כותב שאפשר בלימוד היד החזקה לקיים "בהביטי אל כל מצותיך" – קיום מצות ידיעת התורה, כפסק אדמו"ר הזקן (ולכן הרבי תקן את תקנת לימוד הרמב"ם). מה גובר על מה? המצוה גוברת על התורה, אמא גוברת על אבא – "כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקֹלה". אבא כאן הוא אברהם ואמא שרה, וצריך שאברהם ישמע בקול שרה.

אחר כך הוא אומר: "ו'מצוה' זו היא הנקראת תורה שבעל פה". נשים לב שיש כאן לשון נופל על לשון – "וצונו לעשות התורה על פי המצוה, ומצוה זו היא הנקראת תורה שבעל פה". הרמב"ם רומז כאן רמז חזק (אף שאינו הפשט) שתורה שבעל פה היא מה ש"על פיו" עושים את המצוה בפועל, "על פי המצוה".

התורה שבכתב – ה"עד"

נמשיך לקרוא ברמב"ם:

כל התורה, כתבה משה רבינו, קודם שימות [הרוגאטשובר אומר שכאן הרמב"ם סובר כדעת רבי שמעון בגמרא (שלומד מהפסוק "לקוח את ספר התורה הזה", המובא בהמשך דברי הרמב"ם), שמשה רבינו כתב את כל התורה, כולל שמונת הפסוקים האחרונים. שוב קשר של הרמב"ם לשמעון, קודם שמעון בן לקיש וכעת שמעון בן יוחאי – שני השמעון מורדים במלכות הרשעה, "על פי שני עדים יקום דבר"], בכתב ידו, ונתן ספר לכל שבט ושבט, וספר אחד נתנהו בארון לעד [לא ברור למה הרמב"ם צריך לומר זאת – מה זה נוגע לכל המשך דבריו? במקום אחר הרמב"ם כותב שמשה נתן את ספר התורה לעד לשבט לוי. כאן הוא אומר ששמו אותו בארון.], שנאמר (דברים לא, כו) לקוח את ספר התורה הזה ושמתם אותו וגו' ["והיה שם בך לעד". כנראה רוצה לומר שעיקר התורה שבכתב הוא "עד". כנראה, בשביל שיעשו לפי פירוש התורה שבעל פה צריך איזה "עד" בקדש הקדשים, והעד הוא התורה שבכתב שמשה רבינו כתב בכתב יד קדשו ושם בארון הקדש. אם כן, הגם שפוסקים כתורה שבעל פה עדיין צריכים את העצם, את ספר התורה שהוא עד המונח ליד לוחות האבן. והנה, "[והיה] שם בך לעד" עולה שמעון, סוד "'שם' משמעון", רמז לרבי שמעון כנ"ל, והקשר העצמי בין משה לשמעון, וכמבואר בכתבי האריז"ל שהגלגול העיקרי של משה רבינו הוא רבי שמעון בר יוחאי.

"עד" רומז להרבה דברים – אותיות רבתי בקריאת שמע, "שמע... אחד" (וכנ"ל, "לחת האבן והתורה" עולים יחד "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד"), בת הקול שיצאה אצל שמואל[ח] כפי שלמדנו בי"ט כסלו[ט], וכן שם המזבח של בני גד ובני ראובן כפי שלמדנו בענין "והייתם נקים מהוי' ומישראל".

הפסוק הוא "ושמתם אותו שם מצד ארון ברית הוי' אלהיכם והיה שם בך לעד". כלל גדול בחז"ל ש"והיה" הוא לשון שמחה. בפסוק הראשון, "ואתנה לך וגו'" כתוב "עלה אלי ההרה וֶהְיֵה שם" וכאן כתוב "וְהָיָה שם בך לעד". אין עוד "והיה שם" בתורה, אבל "והיה שם" רומז ל"שם הוי'" שמופיע טוב פעמים בתורה, סוד "כתר שם טוב שעולה על גביהן". הערך הממוצע של 6 אותיות "והיה שם"-"שם הוי'" הוא אין, נמצא ש"והיה שם"-"שם הוי'" = ו פעמים אין, דהיינו ו צירופי אין, כולל "אני הוי' [לא שניתי]", סוד "אין מזל לישראל"]. והמצוה, שהיא פירוש התורה, לא כתבה, אלא צוה בה לזקנים, ליהושע ולשאר כל ישראל, שנא' (דברים יג, א) את כל הדבר אשר אנכי מצוה אתכם אותו תשמרו לעשות וגו', ומפני זה נקראת תורה שבעל פה [שנשארה בעל פה ולא כתבה.].

ג. ארבעים דורות של מסירת התורה (עם התבוננות בתופעות נבחרות)

ארבעים דורות – השתלשלות עולמות אבי"ע

לא נקרא בפנים הכל. בהמשך ההקדמה הרמב"ם מתחיל למנות את הדורות ממשה רבינו עד רב אשי. בסוף השיעור של היום הוא גם עושה סיכום של כל הדורות [בחלק מהמהדורות מספרו (באופן לא הגיוני) הוא מונה את רב אשי ורבא יחד, כך שבסוף יוצא להם שבמקום ה‑40 הם מונים את "מעם הוי' אלהי ישראל". איך יודעים שזו טעות? כי הרמב"ם כותב בפירוש "ארבעים איש" – ובכך ממעט מהרשימה את ה' (שלמעלה מארבעים האיש).].

נאמר בקיצור: למה יש ארבעים דורות? למה התורה שבעל פה עוברת ארבעים דורות עד לחתימת הגמרא? יש מי שאומר (רמז פשוט ומוכר) שארבעים הדורות הם כנגד ארבעים הימים שמשה רבינו היה בהר. אבל אם אמרנו שהכל כאן הוא בסוד "קֹרא הדֹרות מראש" – המשכת דורות הקבלה מהראש, המחשבה הקדומה דא"ק – אז מה הם ארבעים הדברים הנמשכים מהראש של א"ק? הפירוש הכי פשוט בקבלה שארבעים הדורות הם ארבעים הספירות של ארבעת העולמות אבי"ע. כל ארבעת העולמות אבי"ע, יוצאים מהראש של א"ק ובכל עולם יש עשר ספירות, סה"כ ארבעים.

לפי זה, ארבעים הימים (מר"ח אלול) שמשה רבינו היה בהר בקבלת הלוחות השניים רמוזים בסופי התבות "אני לדודי ודודי לי" – חלוקת ארבעים הימים לארבע פעמים י, רמז לעשר הספירות שבכל אחד מארבע העולמות. רק לפי הרמז הזה אפשר לכתוב ספר קבלה שלם שמקביל את ארבעים האיש כאן לפי הסדר שאמרנו. בכך רק פתחנו את הנושא.

מקום השופטים והמלכים בשושלת הקבלה

בסדר שמונה הרמב"ם יש כמה נקודות מענינות שאפשר להתעכב עליהן. היום נסתפק רק בדבר אחד – הסוד של אחיה השילוני. לאברבנאל יש סדר אחר לגמרי – אצלו כל השופטים (13 במספר) הם בשושלת הקבלה של התורה, ואילו אצל הרמב"ם אין אף שופט בסדר.

יש קושיא על הרמב"ם שמכל מלכי ישראל יש רק אחד שנמנה בשושלת הקבלה – דוד המלך. יש שכתבו שהרמב"ם סובר שמלכים לא יכולים להיות בשושלת הקבלה, והראיה ששלמה המלך – שודאי היה לו בית דין, והיה החכם באדם – לא מוזכר כאן בכלל. חזקיהו המלך – שהוא ובית דינו הדרו ספרים בתנ"ך (כמ"ש "גם אלה משלי שלמה אשר העתיקו אנשי חזקיה מלך יהודה", ראה ביאור הגר"א שם "שהוא החזיר את התורה ליושנה") והיה ראש הסנהדרין – גם לא מוזכר כאן. גם כל שאר המלכים הצדיקים (יהושפט וכיו"ב), שמן הסתם עמדו בראש הסנהדרין, לא מופיעים כאן.

יש מי שמקשה הפוך על הרמב"ם (בלי לתרץ): איך יתכן שהוא מונה כאן את דוד המלך? ממה נפשך, או שמונים את המלכים הצדיקים בשושלת הקבלה או שגם את דוד המלך אין ראוי למנות. צריך לומר שאצל הרמב"ם דוד המלך הוא דמות שמעל מושג המלכים. אולי הוא זוכה להיות בשושלת הקבלה כי הוא "נעים זמִרות ישראל" והוא גם עתיד להיות משיח. אולי הוא נמנה בשושלת הקבלה בזכות שחבר ספר תהלים על ידי עשרה זקנים, כולל משה רבינו. בכל אופן, אין בכל התנ"ך דבקות בתורה כמו פרק קיט בתהלים שחבר דוד, בו מופיע הפסוק, "אז לא אבוש בהביטי אל כל מצותיך". הבטול והדבקות שלו בתורה הם למופת, ובענין זה יש משהו שדוד הוא לא מלך כשאר המלכים ולכן זוכה להמנות בשושלת הקבלה (ידוע שהתורה היא בחינת אדם, "וזאת תורת האדם", ואדם ר"ת אדם דוד משיח. דוד ועוד תורה עולים אדם במילוי: אלף דלת מם שעולה כה ברבוע שהוא ה בחזקת ד, סוד תרכה-הכתר שמות הוי' המנוקדים, כמבואר בספה"ק).

קבלה משני דורות (לפני ואחרי חתימת המשנה)

יש כאן הרבה דיוקים שלא נספיק היום לבאר את כולם. לדוגמה, הרמב"ם כותב שפינחס קבל יחד עם הזקנים הרבים שקבלו מיהושע, שאינם משבעים הזקנים שקבלו ממשה רבינו. אחד הדיוקים היפים כאן שכמה פעמים מישהו קבל מדור אחד וגם מדור שני ומונים אותו כתלמיד הדור השני. מישהו שלמד מהבעל שם טוב וגם מהמגיד – נחשב כתלמיד הבעש"ט או תלמיד המגיד?

יוצא כאן שעד חיתום המשנה, עד רבינו הקדוש, בכל מקרה כזה הרמב"ם מחשיב אותו לתלמיד הדור השני. אבל אחרי חיתום המשנה – כנראה אופייני למעבר מהתנאים לאמוראים – מי שלמד משני דורות, כמו רבי יוחנן שלמד מרבי בצעירותו ואחר כך למד מרבי ינאי ועוד, נחשב כתלמיד הדור הראשון. הרמב"ם מחשיב כאן את רבי יוחנן כמקבל מרבי – נגד מה שכתב פעמיים קודם לכן. סימן שזה משהו מהותי שקורה דווקא בדורות האחרונים. אולי קשור לירידת הדורות עם כתיבת המשנה, שמאז אומרים שאדם שזכה אפילו כילד קטן לראות את הגדול של הדור הקודם נקרא שקבל ממנו (וכך לגבי הרמב"ם בעצמו, שמחשיב את עצמו כתלמיד-מקבל של רבי יוסף אבן מיגש). בנוגע להיום, אדם שכילד קטן זכה לראות את הרבי נחשב כתלמיד הרבי, למרות שבהמשך קבל את עיקר תורתו מאחרים. הדור שמקבל מרבינו הקדוש כאן הוא רב ושמואל ורבי יוחנן. רב ושמואל היו גדולים כששמעו מרבי אבל רבי יוחנן היה קטן. זו נקודה מאד מענינת שיש בסדר של הרמב"ם.

למה הקדמנו זאת? כי פינחס קבל ישירות ממשה רבינו, אך הרמב"ם עושה אותו כאן תלמיד של יהושע. מצד אחד הוא לא תלמיד של יהושע שהרי היתה הוה-אמינא שפינחס יירש את משה (אבל הוכרע שיהושע יירש). כתוב[י] בענין "זריזות במתינות" (מטבע לשונית של מורנו הבעל שם טוב) שפינחס הוא הזריזות, מצד אבא ("והתורה", מקרא), ויהושע המתינות, מצד אמא ("והמצוה", משנה), וכשיש מחלוקת ביניהם אז המתינות גוברת – למרות שיכול להגיע להתרשלות בכיבוש הארץ – אמא גוברת על אבא ("התורה על פי המצוה" כנ"ל). למרות כל הנ"ל, הרמב"ם מונה את פינחס כאחד מריבוי הזקנים שקבלו מיהושע – חידוש גדול.

אחיה השילוני – השביעי-החביב למשה (וראה את פניו)

אחרי פינחס יש את עלי, שמואל, ודוד. הייתי רוצה שדוד יהיה השביעי, אבל למעשה הוא הששי (לפי הגרסה שסופרים מה' הוא השביעי, אבל ממשה רבינו הוא הששי). מי השביעי ממשה רבינו, עליו נאמר "כל השביעין חביבין"? אחיה השילוני – משהו יפהפה. אחיה הוא הרבי של אליהו הנביא (מבשר הגאולה), וגם הרבי של רשב"י – רשב"י אומר[יא] שמקומו איתו – וגם הרבי של הבעל שם טוב (אחיה אליהו שמעון עולה ישראל ע"ה. בסיס הסדרה הנ"ל של אברהם-משה-שמעון הוא אחיה).

לפי זה, המחלוקת הראשונה בין הרמב"ם והראב"ד – "הכל הולך אחר הפתיחה" – לגבי אחיה השילוני, היא מחלוקת לגבי עצם מהות החסידות. מהראב"ד חושבים שאחיה השילוני לא היה אצל משה אלא רק קבל מדוד, אבל הכסף משנה מפרש – ודאי נכון – שמחלוקתו היא לא על כך שאחיה קבל ממשה רבינו כשהיה קטן אלא על כך שהוא מקבל מדוד המלך, היות שהיה זקן ממנו (זו הדוגמה השניה, שקטן קבל מרבי גדול ואחר כך כשגדל קבל מרבי אחר ונחשב תלמיד השני). לפי הראב"ד, אפשר לומר שאחיה ישב בבית דין של דוד – נתן לו כבוד – אבל אי אפשר לומר שהוא מקבל מדוד. כך הכסף משנה מסביר את השגת הראב"ד על הרמב"ם.

שוב, על פניו, בהשקפה ראשונה, חושבים שהראב"ד לא מסכים שאחיה השילוני היה כל כך זקן והאריך ימים 400 שנה ויותר וישב בבית דינו של דוד – אבל זו גמרא, מה אפשר לעשות... הגמרא אומרת שאחיה השילוני הכיר את עמרם, אז ודאי הכיר גם את משה רבינו בנו.

קודם כל, רואים שבשושלת הקבלה של 40 איש, "החביב" הוא אחיה השילוני. הרבי אומר שהחביבות של כל אחד מ"כל השביעין חביבין" היא בהיותו שביעי לראשון (כפי שהרבי אומר על עצמו, שביעי לאדמו"ר הזקן). כך החביבות של אחיה השילוני היא בהיותו נעוץ במשה רבינו, בטל אליו ומקבל ממנו – הוא בתכלית הענוה כמשה רבינו, משקף לגמרי את הראשון (והסימן: אחיה הוא משילה, בגימטריא משה!).

הדבר הזה הוא הפלא ופלא באופן בו הוא מסביר את החידוש של אחיה השילוני – שהוא השביעי, ודווקא השביעי ממש ראה את הראשון. כאילו נאמר שהרבי כאשר היה קטן-קטן היה ממש בתוך אדמו"ר הזקן ורק אחר כך הוא גדל וקבל מהששי. זה מה שהוא אומר לגבי אחיה השילוני – כשהוא היה קטן הוא שמע ממשה רבינו, ולא אומרים שהוא תלמיד שלו אלא רק שיש לו זיקה אליו, וכשהוא גדל הוא ישב אצל הששי וקבל ממנו. זה משהו מופלא לגבי המושג "כל השביעין חביבין" – החביבות בשל הקשר לראשון, יוצא שהוא ממש נמצא אצל הראשון.

אחיה השילוני – הממוצע בין משה לדוד המלך

אם אחיה היה אחרי רבינו הקדוש, כמו שדייקנו מרבי יוחנן, כבר היינו אומרים שהוא מקבל ממשה רבינו. אבל עד רבי – כשהתורה שבעל פה היתה בעל פה, ולא בכתב – אומרים שהוא קבל מהאחרון. אפשר קצת להבין: תורה שבעל פה מתחדשת בכל דור. כל עוד לא כותבים אותה – עיקר הענין שלה הוא החידוש. אז את העיקר אני מקבל מהאחרון, למרות ששמעתי מהראשון, כי אצל האחרון התורה הכי 'מעודכנת'. ברגע שהתורה נכתבת ועוברת לגדר של "עד" שכתובה ומונחת, הגם שיש עדיין חידושים בכל דור, הכלל הוא שאם למדתי ממישהו קודם זה העיקר. אף על פי שאחר כך למדתי ממישהו אחר וודאי שיש חידושים פה ושם – העיקר הוא מה שלמדתי מהראשון.

מה יוצא מכל זה? כעת נאמר בכיוון אחר – שהדמות של אחיה השילוני היא הממוצע המחבר בין משה רבינו לדוד המלך. אפשר להבין למה הוא בחינה נחוצה למשיח, כי משיח הוא נשמת משה רבינו בגוף דוד המלך[יב]. מי מלביש את נשמת משה לתוך גוף דוד? אחיה השילוני. יש רמז יפהפה: משה רבינו אחיה השילוני דוד המלך יוצא גוף פעמים אחד (משה אחיה דוד ר"ת מאד – "הנה ישכיל עבדי ירום ונשא וגבה מאד"). הלבשת משה בדוד היא גם סוד הפסוק שאמרנו קודם – "אז לא אבוש בהביטי אל כל מצותיך".

היה-נברא

עוד רמז יפה כאן: הרמב"ם כותב שרב קבל מרבי ינאי. יש כאן עוד דוגמה לכך שאחרי שרב למד מרבי הוא קבל מרבי ינאי, ואף על פי כן הוא נחשב כמקבל מרבינו הקדוש. על כך כותב הראב"ד – המחלוקת השניה שלהם (בראשונה הוא משיג אך לא 'יורד' עליו לגמרי, והרי הירידות הן עיקר היחודיות של הראב"ד, וזה מתחיל מההשגה השניה) – "זה לא היה ולא נברא".

על מה הראב"ד אומר זאת? על כך שהרמב"ם אומר שרב למד מרבי ינאי. כל ההשגה היא: "אמר אברהם: זה לא היה ולא נברא". כמה שוה רב ועוד ינאי? 273. כמה שוה היה-נברא? גם 273. הראב"ד אומר "זה לא היה ולא נברא", אבל  בודאי שהוא עשה את הגימטריא שהיה-נברא שוה רב-ינאי. הרמב"ם אומר שהיה ונברא והראב"ד אומר שלא היה ולא נברא (ידוע שבבית מדרשו של הראב"ד הופיע "סוד הוי' ליראיו" בגימטריא "זה לא היה ולא נברא"! והוא סוד "אתקשטת בקשוטין דלא הוו", כמבואר במ"א. והוא הערך הממוצע של אברהם-משה-שמעון כנ"ל).

הווארט שאמרנו, שקוראים לחכם על שם הרבי השני אצלו למד – ולא הרבי הראשון – יותר בולט אצל אחיה מאשר אצל פינחס. אצל אחיה יש מחלוקת רמב"ם וראב"ד, מה שאין כן אצל פינחס שיותר מובן ומוסכם. מה שחשוב שזו תופעה של השלישי ושל השביעי – פינחס הוא השלישי למשה (ולכאורה הרמב"ם לא סובר ש"פינחס זה אליהו") ואחיה הוא השביעי למשה. שלישי ושביעי גם הולכים יחד, ובשניהם יש כאן את אותה תופעה שנקראים על שם הרבי האחרון (יהושע-פינחס דוד-אחיה בגימטריא 637, 7 ברבוע פעמים 13, "והיה אמונת עתיך חסן ישועת חכמת ודעת [ששה סדרי משנה] יראת הוי' היא אוצרו").