איסורי הנאה בע"ז - ז' תשרי ע"ו – כולל תורת חיים, כפ"ח |
בע"ה ז' תשרי ע"ו – כולל תורת חיים, כפ"ח איסורי הנאה בע"זמסכת והלכות עבודה זרה (7) סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א] נגנו "תרין תפוחין". א. ארבעת איסורי הנאה בע"ז (וההבדל בין ישראל לנכרי)ארבעה איסורי הנאה בעבודה זרה היום נלמד את ההלכה הראשונה של הלכות עבודה זרה בשו"ע (יו"ד סימן קלט). השו"ע מעתיק כאן את לשון הטור, אז אפשר לקרוא מתוך הטור: ע"ז אסורה בהנאה היא ותשמישיה ונויה ותקרובתה [יש כאן ארבעה דברים, במבנה שלהם נתבונן היום. יש את הע"ז עצמה – הפסל; יש את תשמישיה – מה ששמים לה ביד וכיו"ב; יש את הנוי שלה, כסף וזהב ליפותה וכו'; ויש את מה שמקריבים לה. בכל אחד הדין קצת שונה, כפי שנראה. בכל אופן, הכל אסור בהנאה – כמו חמץ בפסח, אסור גם למכור ולהנות מהכסף. יש דברים שאסורים בהנאה ויש דברים שאסורים רק באכילה וכיוצ"ב. ע"ז היא הדבר העיקרי שאסור בהנאה בתורה. בנפש, צריך לשרש אחר כל שמץ זיקה לע"ז, לא מינה ולא מקצתה, לבטל את עצם מציאותה לחלוטין, לא לקבל ממנה שום הנאה, דבר שעושה אותה למציאות ח"ו] בין של נכרי [שדרכם בכך.] בין של ישראל [ח"ו, שיהודי עשה ע"ז, אף שלא דרך היהודים כמו שנראה ונסביר. מה ההבדל בין ע"ז של נכרי לע"ז של יהודי?] אלא דשל נכרי אסורה מיד [יש בכך מחלוקת, שתיכף נראה, אך אנחנו פוסקים כדעת רבי עקיבא שאסורה מיד. כשגוי עושה פסל, עוד לפני שעובד אותו, הוא כבר אסור בהנאה.] ושל ישראל אינה אסורה עד שתיעבד [כשיהודי עשה פסל, עד שלא יעבוד אותו אין לו דין עבודה זרה.] ותשמישיה ונויה בין של נכרי בין של ישראל אינן אסורין עד שישתמשו בהן [גם אצל גוי, עד שלא שמים את התשמישים או את הנוי לשימוש הע"ז אינם אסורים. שוב, אמרנו שההבדל בין יהודי לגוי שע"ז של גוי אסורה מיד ושל יהודי רק אחרי שהיא נעבדת, אבל לגבי תכשיטים ונוי אצל שניהם – להבדיל – האיסור חל רק אחרי השימוש.] ותקרובתה משהביאו לפניה ועשה ממנו תקרובת נאסר [באיסור חמור, במדה מסוימת יותר מאשר הפסל עצמו, כי את הפסל של גוי הוא יכול לבטל, וכך גם את התכשיט והנוי, אך תקרובת לא ניתן לבטל לעולם. גם עבודה זרה של יהודי אי אפשר לבטל.]. סיפור מקדשי השם מביאלישטוק [מהו צלב, תשמיש או פסל?] אם משתחוים לו הוא כמו פסל. הם גם שמים צלב על כל פסל שלהם, של הקדושים שלהם – כמו תשמיש. מן הסתם מישהו מעיר ודן בענין[ב]. לכאורה הצלב הוא ע"ז – הוא לא כלי, לא נוי ולא תקרובת. [לפעמים שמים כתכשיט.] נספר סיפור לא מתוכנן. אתמול היה היארצייט של השפאלער-זיידע. יחד עם הרבנית חנה, האמא של הרבי, גם היארצייט שלו. הסיפור שנספר לא עליו, אבל דומה לסיפור עליו שנספר בהמשך בע"ה. חסידי סלונים סיפרו מעשה שהיה בביאלישטוק, עיר מפורסמת של חסידי סלונים. היו שם שני יהודים שהתנהגו לכל דבר כגוים גמורים ר"ל, עד שאפילו הגוים חשבו שהם גוים ולא ידעו כלל שהם יהודים. פעם הגוים שם עשו פוגרום והלכו לרצוח יהודים, ושני אלה – שחשבו שהם גוים – באו לראש הפורעים ואמרו לו שכדאי לך ללכת קודם לשכונה אחרת ואחר כך לחזור לכאן. הצליחו לשכנע אותו ובאמת הפורעים הלכו קודם לשכונה אחרת, ובינתים הם הזהירו את כל היהודים שיסגרו על בריח את כל הבתים. כשהפורעים חזרו לשכונת היהודים ראו שהכל סגור ואי אפשר להכנס לבית, אז הבינו שמישהו הלשין והרס את ההפתעה, והבינו שהיחידים שיכולים להלשין הם שני החברים שלהם שנתנו את העצה ללכת למקום אחר. קראו להם והאשימו אותם בכך. ראש הפורעים אמר להם – 'אתם יהודים?!'. ענו לו – מה פתאום, אתה מכיר אותנו כל השנים שמתנהגים כגוים. אבל הוא חשד בהם, כי לא היה מישהו אחר לחשוד בו, אז הוא הוציא צלב מחיקו ואמר שאם תנשקו אותו אאמין לכם ואם לא תנשקו אתם יהודים. הם אמרו שלא מוכנים לנשק את הצלב ועל המקום הוא ירה בהם והרג את שניהם. מכאן רואים שהצלב אינו סתם איזה תכשיט, ומי שמבין זאת הכי טוב הוא יהודי... מחלוקת רבי ישמעאל ורבי עקיבא – צדיק ובעל תשובה הב"ח מביא את המחלוקת בגמרא לגבי ההפרש בין ע"ז של נכרי לע"ז של ישראל: (א) עבודה זרה אסורה בהנאה היא ותשמישיה וכו'. מבואר פרק רבי ישמעאל (דף נ"א ע"ב): ומ"ש אלא דשל נכרי אסורה מיד וכו'. משנה פרק רבי ישמעאל שם וקאמר בגמרא מתניתין מני רבי עקיבא היא דלא כרבי ישמעאל דקאמר איפכא של ישראל אסורה מיד ושל נכרי עד שתיעבד והלכה כרבי עקיבא... בהמשך הוא מביא את הלימודים והמקורות, אבל נסתפק בכך שיש כאן מחלוקת ר"י ור"ע והלכה כר"ע. כתוב בחסידות שהמחלוקות בין רבי עקיבא לרבי ישמעאל הן בין בעלי תשובה לצדיקים גמורים. ככלל, הלכה כרבי עקיבא מחברו, אף שרבי ישמעאל הוא מאד חשוב בחז"ל. כמו שיש שני בתי מדרש של בית הלל ובית שמאי, שכל המחלוקות יוצאות משם, בדור יותר מאוחר עיקר המחלוקות בש"ס יוצאות מרבי ישמעאל ורבי עקיבא, כתוב על זה ספרים שלמים. לפני כן יש את רבי יהושע ורבי אליעזר, אבל אחר כך – והוא העיקר – רבי עקיבא ורבי ישמעאל. ווארט מאד עיקרי בחסידות, מיסודי היסודות, שהם צדיק ובעל תשובה (רמז: רבי ישמעאל רבי עקיבא עולה הרבוע הכפול של חיה-חדוה, דהיינו תענוג תענוג – יש תענוג מיוחד בעבודת ה' של צדיקים גמורים ויש תענוג מיוחד בעבודת ה' של בעלי תשובה) – וכאן אפשר להסביר אליבא דהלכה הזו. ההבדל ביחס ליהודי (וממילא לגוי) שעשה פסל נחשוב יחד: צדיק רואה שיהודי עשה פסל, והוא אומר שעוד לפני שהוא עבד אותו – הפסל אסור בהנאה מהרגע שנעשה. רבי עקיבא, בעל תשובה, אומר שלא – יהודי עשה פסל אך יאסר רק כשיעבד, כי איני בטוח שהוא הולך לעבוד את הפסל, אולי הוא רק משחק, אולי הוא יתחרט. הוא עשה פסל, אבל חזקה – או כמעט-חזקה, סביר להניח – שהוא יתחרט ולא ישתחוה לו, הרי הוא יהודי (שעצם מהותו של יהודי הוא מי שכופר בעבודה זרה). לגבי גוי סוברים הפוך – גוי עושה פסל, אז ר"י אומר שלא בטוח שיעבוד אותו, נראה, הוא כל הזמן עסוק בפסלים וזה יכול להיות לכל מיני מטרות. כשיהודי עושה פסל, אומר רבי ישמעאל, הוא רציני – הוא לא עושה פסל סתם כך – ולכן אסור מיד. יש כאן ממש ההבדל בין איך צדיק עובד ואיך בעל תשובה עובד. אדמו"ר הזקן רצה לקרוא לתנועת החסידות תנועת בעלי תשובה. הכל שייך לבעל שם טוב – הסתכלות אחרת לגמרי על היהודי (לעומת הגוי). כנראה שהא בהא תליא – המבט שלך על יהודי קובע איך אתה מסתכל על גוי, להבדיל. אם אתה מלמד זכות על היהודי אוטומטית אתה מלמד חוב על הגוי, ואם אתה מלמד איזו זכות על הגוי אוטומטית אתה מלמד חובה על היהודי. כתוב שצדיק הוא קו ימין בספירות ובעל תשובה קו שמאל, אז הייתי חושב הפוך – שרבי ישמעאל, מקו ימין, מיד ילמד זכות על היהודי שעד שלא עבד ע"ז מסתמא לא יעבוד. אך הנה, דווקא אצל צדיק רואים איזו קפידא – כל כך מופתע, איך יתכן שיהודי עושה פסל?! ולכן אין אצלו בין העשיה לעבודה. רבי עקיבא יודע ש"שבע יפול צדיק וקם", יש לו נפילות ועליות, יש לו בלבולי ראש – לכן עשה פסל. אבל עד שלא עובד אותו – ספק אם יעבוד. הכח לתפוס את עצמך ברגע האחרון, להתחרט ולא להשתחוות, בא מרבי עקיבא – העיקרי בין עשרת הרוגי מלכות, שכתוב שזכותם היא העומדת לנו עד ביאת משיח. גם רבי ישמעאל כהן גדול הוא אחד מהם – השאלה אם זה אותו רבי ישמעאל, לא פשוט (מסתבר לומר שהם שנים אבל יש חולקים) – אבל רבי עקיבא הוא העיקר. הוא בעל תשובה, וכך הוא מסתכל על המציאות, ובתור בעל תשובה הוא מכיר טוב יותר את הגוים. דווקא בעל תשובה, שמקו שמאל בספירות, מלמד זכות על היהודי – שמסתמא היהודי לא ישתחווה, עד שלא אראה אותו משתחווה ממש לא נאסר. לכאורה יש כאן אב-טיפוס של מחלוקת ר"י ור"ע, וההסבר מאד מכוון, מהו בעל תשובה, חסיד, שנותנים לך כח – אתה יהודי, יש לך נפש אלקית, בטוח תתפוס את עצמך ברגע האחרון, תתחרט, תעשה תשובה כעת בעשרת ימי תשובה. אז בעלי תשובה – שכמעט השתחוו לפסל, אבל השתלטו על עצמם – ישתלטו על המדינה, בעלי התשובה של רבי עקיבא. הם גם יודעים טוב שברגע שגוי עשה פסל הוא קבל אותו על עצמו באלוק, כמו להשתחוות לו. עד כאן רק לומר שיש פה מחלוקת ר"י ור"ע. ארבעת האיסורים כנגד אותיות שם הוי' כעת נקרא את הלבוש – עוד דוגמה יפהפיה איך הלבוש מסביר כל הלכה בטעמה, מקור לשיטת אדמו"ר הזקן. הווארט שלנו שארבעת הדברים – עבודה זרה, תשמישיה, נויה, תקרובתה – הם כנגד ארבע האותיות של שם הוי' ב"ה, שבספירות היינו חכמה-בינה-מדות-מלכות, שהן כנגד ארבעת העולמות. אם מתחילים כבר לחשוב, עצם הע"ז והתשמיש הם כמו אור וכלי, חכמה ובינה, חיוהי וגרמוהי. נוי – הכי פשוט – הוא תפארת, ה-ו שבשם. עיקר החידוש שהתקרובת – המתנות שמביאים לע"ז – הם המלכות. מכאן אפשר להבין מה שגם למלך בשר ודם מביאים כל הזמן תקרובת. תקרובת היא סימן של מלכות. כשם שהמלך מחלק חק קצוב לכולם כך כולם מביאים לו שי: פגם ה-י עבודה זרה פגם ה-ה תשמישיה פגם ה-ו נויה פגם ה-ה תקרובתה רוצים לומר ש"את זה לעומת זה" והכל יש בקדושה. הכל יש לכתחילה בקדושה, כמובן, אבל תועלת מלימוד הלכות ע"ז הוא "כי ממנו נקח לעבוד את הוי'" – לקחת מהלכות ע"ז ולהבין איך עובדים בכך את ה'. ב. הלבוש: מקורות האיסוריםאני קורא בלבוש: מקור איסור עבודה זרה עצמה עבודה זרה אסורה בהנאה היא ותשמישיה ונויה ותקרובתה בין של נכרי בין של ישראל דכתיב [פסוק שהתחלנו בו בשיעור הקודם, על התועבות בתורה:] לא תביא תועבה אל ביתך [אמרנו שתועבה היא הלעו"ז של שם עב, השער של תועבה, השם של החכמה. לכן הדברים שהם תועבה, כמו משכב זכור וע"ז, הם בסקילה – כנגד שם עב, כנגד חכמה. הדבר הראשון שכתוב כאן הוא שעבודה זרה, וכל הדברים שלה, אסורים בהנאה מהפסוק "לא תביא תועבה אל ביתך".] וכתיב לא ידבק בך מאומה מן החרם כלומר אפילו כל שהוא [איסור הנאה בכל שהוא, כמו חמץ בפסח.] והיינו שלא יהנה ממנו [מכאן לומדים גם שאסור בהנאה – אסור לקבל ממנו שום הנאה, כי אם אתה מקבל הנאה משהו נדבק בך, איזה "מאומה מן החרם". באותו פסוק של תועבה כתוב גם חרם, פעמיים – תועבה וחרם הולכים יחד.] מקור החילוק בין ע"ז דנכרי לע"ז דישראל אלא דשל נכרי אסורה מיד [כדעת ר"ע] ושל ישראל אינה אסורה עד שתיעבד. תשמישיה ונויה בין של נכרי בין של ישראל אינם אסורים עד שישתמשו בהם [ע"ז מרגע שגוי עושה אסורה, אבל התשמישים – גם של גוי וגם של ישראל – אסורים רק כאשר משתמש בהם.] ומה שמביאה לפניה עשה ממנה תקרובת ונאסר [ברגע שהניח, עוד לפני שהקטיר או העלה למזבח.] וכל זה ילפינן מקראי והכי ילפינן נמי [אליבא דרבי עקיבא, שפוסקים כמוהו] דשל נכרי אסורה מיד דכתיב פסילי אלהיהם תשרפון באש [ולכאורה המלה "פסילי" מיותרת, מספיק לכתוב "אלהיהם תשרפון באש".] מדקאמר קרא פסילי אלהיהם וגו' ולא כתיב אלהיהם תשרפון באש שמע מינה דהכי קאמר קרא מיד כשפסלו לאלוה [עוד לפני עבודה, לפני שמשתחוים לו כאלקים, כבר כשפוסלים – עושים את הפסל – אסור בהנאה כי צריך לשרוף באש.] כלומר ששיפה לשם אלוה נעשה אלוהו זה, דכבר נעשה אלוה שלו [כפי שהסברנו הרגע, שחזקה על גוי שברגע שעושה את הפסל מיד מקבל אותו – לא איזו גזירת הכתוב, אלא גם משהו פסיכולוגי, שברגע שגוי עושה פסל הוא מקבל אותו כאלוק, עוד לפני שעובד אותו. אצל יהודי, היות שעבודה זרה היא חידוש אצלו, לא טבעי לו, עשית הפסל לא אומרת שהוא מקבל אותו על עצמו כאלוק עד שלא יעבדנו.] תשרפון באש, ושל ישראל אינה אסורה עד שתיעבד דכתיב [ב-יא הארורין שקראנו בפרשת כי תבוא לפני כמה שבועים.] ארור האיש אשר יעשה פסל ומסכה תועבת ה' [שוב תועבה] מעשה ידי חרש ושם בסתר הרי לא חייבו הכתוב עד שיעשה לה דברים שבסתר [מה הפסוק רוצה לומר? שאיסור עבודה זרה הוא רק כשאתה מחביא אותו?! ודאי לא רוצה לומר שלא חייב עד שהוא לא מחביא. לכן חז"ל דורשים – דוגמה טובה איך חז"ל לומדים להלכה מה שבפשט נראה אחרת – שעושה לפסל שעשה דברים שבסתר, כלומר שעובד אותו. למה אצל יהודי קוראים לכך "סתר"? רש"י מסביר בפשוטו של מקרא שיהודי פוחד שיתפסו אותו, לכן לא עושה זאת בפרהסיא. לא מקובל בחברה. גוי יעבוד את הפסל ברחוב, בפרהסיא, אבל יהודי עובד פסלים רק באמת בהחבא. שוב, "ושם בסתר" אין פירושו שמעמיד אותו בסתר אלא עושה לו דברים שבסתר, כי יהודי פוחד שהסנהדרין יתפסו אותו ויסקלו אותו. רואים שיהודי שעובד עבודה זרה עושה זאת במסירות נפש, בזמנים טובים שיש סנהדרין כו'. אם כולם התחילו לעבוד עבודה זרה אלה לא זמנים טובים, אבל כשלא עובדים ע"ז ויש סנהדרין אלה זמנים טובים והוא פוחד.] שישראל העובד עבודה זרה סתמא דרכו לעשות בסתר שלא ישמעו בית דין ויסקלוהו [כך לגבי עבודה זרה, פסל, שאמרנו שהוא כנגד חכמה. זו קליפה דאצילות. אמרנו ש"תועבת הוי' כל גבה לב". קליפה דאצילות היא "ופלגשו ושמה ראומה" – ראו-מה, ראו את הבטול שלי. גם לעובד עבודה זרה יש בטול לפסל, אבל עצם הבטול שלו הוא ישות – כל הבטול הוא ישות – וזהו עיקר הפגם של ע"ז עצמו, קליפה דאצילות, ראומה.]. ותשמישיה ונויה בין של נכרי ובין של ישראל אינם אסורים עד שישתמשו בהן [קודם כל רואים שנוי כאן הוא ת"פ של תשמיש. כמו בי-ה-ו-ה, הרבה פעמים כתוב שה-ו לעתיד לבוא יתבטל – הוא בן של האמא, נמשך מהאמא, וכלול בדין שלה (מינה דינין מתערין. דין היינו קצר אפים, בחינת זעיר אנפין). איך רואים זאת? עוד מעט סוכות. יש סוכה ויש נוי סוכה – אחד המקומות בקדושה שמשתמשים במלה נוי. הסוכה היא מקיפין דאמא, בחינת אמא, והנוי הוא התפארת – הבן, כל הנוי הוא הבנים של הסוכה.] פאטש אמתי יש גם מנהגים שונים לגמרי לגבי נוי סוכה. בחב"ד ממעטים במה שבעולם נקרא נוי סוכה, כמו שבכלל ממעטים בהתפעלות. היות שהזכרנו את השפאלע-זיידע צריך לספר עליו סיפור: כמה שהוא היה אחד הצדיקים שקרא על עצמו "דער אלטער בהמה", דהיינו שהוא בחינת "בהמה רבה" שלפני האצילות (כמבואר בתניא), אורות דתהו, ולכאורה יש בכך המון התפעלות ורעש, אבל כתוב שהוא מאד לא אהב התפעלות – לא אהב שאנשים בתפלה צועקים, מוחאים כפים וכו' וכל מיני התפעלות חיצונית. הוא היה מאד חב"דניק בקטע הזה, ממש לא אהב התפעלות, "אן התפעלות". יש סיפור שפעם הוא ישב באסיפת צדיקי הדור, אנשים חשובים, ודברו דברי התעוררות ועבודת ה'. אחד הצדיקים שם, מרוב התפעלות, מחא כפים. השפאלע-זיידע ירד עליו ואמר 'דאס איז ניט קיין אמתער פאטש' – מחיאת הכפים שלך לא אמיתי, היא פסולה. אחד הפירושים של פסל הוא התפעלות פסולה (ידוע שכשר-פסול בתפארת ויסוד, קו האמצעי, עיקר התפעלות הלב. פסול, התפעלות פסולה, היינו פגם הברית. ובדרך צחות: כשר-פסול ר"ת כף, ללמד שסוג ההתפעלות נבחן במחיאת כפים). אחר כך השפאלער-זיידע אמר לו שיסביר מהי מחיאת כפים אמתית דרך סיפור. כמו שהבעל שם טוב בצעירותו היה עוזר-מלמד וגם מלמד, כך גם השפאלער זיידע היה מלמד דרדקי. סיפר שהיו לו שני ילדים לפני בר מצוה, ולימד אותם את הדרשה לבר מצוה. כל אחד אמר את הדרשה, אבל כשהם גדלו הם יצאו לתרבות רעה לגמרי והתרחקו מהיהדות לגמרי עד שנעשו גנבים ר"ל. הם היו גונבים את כל החנויות בעיר – גם של היהודים וגם של הגוים, גנבו בשופי. אבל הגנבות בחנויות לא הכניסו הרבה כסף ובקושי התפרנסו. היו להם בעיות פרנסה בגניבות שלהם, אז החליטו שהמקום שיש בו הרבה כסף הוא רק הכנסיה, בית הצלמים שלהם – כל הנוי של העבודה-זרה – אז הכי טוב ללכת לגנוב שם את כל מה שיש שם. "אומר ועושה", הם הלכו ופשטו על בית הצלמים של הנוצרים שם. דא עקא שתפסו אותם על חם. היות שגם בזיון הכי גדול להכנס לבית הצלמים שלהם, גם בהיותם יהודים, דנו אותם למות – העלו אותם על המוקד. בערב לפני ביצוע גזר הדין הכומר הראשי נכנס ואמר להם – אם תשתמדו נפטור אתכם, לא נהרוג אתכם. הם צחקו עליו וביזו אותו, לא יודע, הרביצו לו... למחרת הביאו אותם למוקד והיות שהם ביזו אותו – ואולי גם היכו – הוא לקח זפת ומרח בה את הידים שלהם, כמו באחד מעשרה הרוגי מלכות, שהידים שלהם שגנבו תשרפנה קודם ויקח הרבה זמן עד שינפחו את נשמתם. תוך כדי שהידים נשרפות לאט-לאט שניהם יחד התחילו למחוא כפים מרוב שמחה שהם זכו לקדש שם שמים בפרהסיא. סיים השפאלער זיידע שזו מחיאת כפים אמתית, דאס איז אן אמתער פאטש. אבל מחיאת הכפים שלך היא שקר. אחר כך הוא הוסיף – מאיפה בא להם הכח הנפשי לזה? ממה שלמדתי אותם את הדרשה לבר מצוה. זה סיפור של השפאלער-זיידע שממנו נלמד שהתפעלות פסולה היינו נוי עבודה זרה. מקור איסור משמשי עבודה זרה נגמור את הקטע הזה: דכתיב אבד תאבדון את כל המקומות אשר עבדו שם הגוים וגו' [לומדים ש"מקומות" אינם המקום הפיזי, אלא התשמיש. זו אסמכתא טובה שזו בחינת בינה, כי על בינה כתוב "ואי זה מקום בינה", בחינת מקום. דורשים את הפסוק "אבד תאבדון את כל המקומות" על תשמישי ע"ז.] כלומר לא תהנו מהם ואמרו חכמים ז"ל שמקומות על כרחך פירושו דבכלים שנשתמשו בהם לע"ז הכתוב מדבר [אלה הכלים, שבקבלה היינו מצד אמא – המקור של "גרמוהי", "איהו וגרמוהי חד בהון"] דאי במקומות שעבדו בהם ממש לא מיתסרי דכתיב בסיפא דהאי קרא גופא אלהיהם על ההרים וגו' שפירושו תאבדון את אלהיהם שעל ההרים אבל לא את המקומות עצמם שעבדו שם אם כן על כרחך מאי דאמר ברישא דקרא בכלים שנשתמשו בהם לע"ז הכתוב מדבר [כלי נכלל במלה מקום. בהרבה פסוקים נסמכה תבת "כל" לתבת "מקום", כגון "בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך", "כל" לשון "כלי" – כל מקום ומקום היינו ריבוי כלים דתיקון] שהרי בהן עובדים לה ולא כתוב אשר עשו אלא אשר עבדו [הכלי נאסר בעבודה, ולא בעשיה, שלא כמו פסל ע"ז] שמע מינה שאין חייב לאבדן [ולא אסורים בהנאה] עד שיעבדו בהם, וכל הפסוק במשמשי ע"ז של גוים הכתוב מדבר והרי הדברים ק"ו [כי אצל יהודי אפילו ע"ז עצמה לא נאסרה עד שלא יעבוד.] ומה ע"ז של גוים שהיא עצמה אסורה מיד כדילפינן מקרא ואפילו הכי לא אסר משמשיה אלא עד שיעבדו בהם ע"ז של ישראל שהיא עצמה אינה אסורה אלא עד שתיעבד משמשיה מיבעי [גם אופן הלימוד מלמד על המדרגה הרוחנית של הדבר. קל וחומר נקרא "דין", בחינת אמא ש"מינה דינין מתערין". עיקר השכל הוא סברא – סברא דאורייתא. יש כתוב, גזרת הכתוב, וגזרה שוה שהיא חכמה, ויש קל וחומר שהוא בינה. עצם השימוש במדת קל וחומר כאן גם אומר שמדרגה זו שייכת למוחין דאמא.] דלא עדיפי מע"ז עצמה [לא יתכן שהתשמיש יהיה חמור אצל ישראל מע"ז עצמה, שלא נאסרת עד שתעבד.] מקור איסור נויי ע"ז ומכיון שמשמשיה אינן אסורין עד שיעבדו כל שכן נויה שאינן אסורין עד שיעבדו [רואים שהנוי נמשך אחרי התשמישים כנ"ל.] ונויה אמורין ג"כ בפירוש בקרא [כמו שיש פסוק מיוחד של תשמישים – שקורא להם מקומות – יש פסוק של נוי. אמרנו שמקום בקבלה הוא אמא. מהפסוק המיוחד של נוי גם אפשר להבין לאיזה ספירה/פרצוף שייך:] דכתיב לא תחמוד כסף וזהב [ש]עליהם [בקבלה וחסידות כסף וזהב הם חסד וגבורה, מדות, אהבה ויראה. על פי פשט הנוי הוא התפארת, אבל הדוגמה של הנוי בתורה היא כסף וזהב ש"עליהם". מדות הן מלשון מדים – דבר שמלבישים, המדות הן לבושים יחסית למוחין. על כך כתוב "עליהם".] דהיינו דבר של נוי שעליהם שלא תחמוד אלא תשרפנו גם כן, דאתשרפנו באש דלקמיה קאי [גם רואים שנמשך אחרי תשמישים.] איסור יין נסך ומקורו בפרשת האזינו מגיעים לפסוק המלכות, התקרובת, שהיא עיקר החידוש: ותקרובתן דאסורא ילפינן נמי מקראי [מביא פסוק משירת האזינו, פרשת השבוע.] דכתיב אשר חלב זבחימו יאכלו ישתו יין נסיכם [במי מדובר כאן, עבודה זרה של גוים או של יהודים? רש"י מפרש את כל הפנים לפי רבי יהודה, שהולך על יהודים, אבל בסוף הוא כותב בפשוטו של מקרא ומאריך להסביר שוב את כל הפסוקים אליבא דרבי נחמיה שמדובר על גוים. אם כן, לפי רבי יהודה הפסוק הזה הולך על עבודה זרה של יהודים ולפי רבי נחמיה על עבודה זרה של גוים. מסכת עבודה זרה בגמרא מתחילה מ"לפני אידיהם", ובסוגיה הראשונה של הגמרא מבואר שהמלה "אידיהם" גם באה מפסוק בפרשתנו – "כי קרוב יום אידם", כמה פסוקים קודם. "אֵיד" הוא לשון שבר, שבירה (עבודה זרה היא תופעה של תהו, שעתידה להשבר). בדיוק אותו דבר, לפי רבי יהודה הולך על יהודים ולפי רבי נחמיה הולך על גוים[ג]. הגמרא תופסת בפשט כמו רבי נחמיה, וגם כאן הגמרא תופסת כמו רבי נחמיה, ולא כפירוש רש"י הראשון אליבא דרבי יהודה.] יש פה פסוק מאד חשוב – מה מאד חשוב בו? יש דעות שממנו לומדים את המצוה האחרונה של התורה. לפי רב ההסברים ברמב"ם המצוה האחרונה בתורה היתה בפרשת וילך – "כתבו לכם את השירה הזאת וגו'", מצות כתיבה ספר תורה. אבל יש שיטה שלרמב"ם יש איסור יין נסך שהוא לומד מהפסוק "ישתו יין נסיכם" – אז יש מצות לא-תעשה דאורייתא בפרשת האזינו (שקוראים בצבור בשבת תשובה, או, כמו בשנה זו, בין יום כיפור לחג הסוכות). זה חשוב, נוגע לווארט של "אחרית כבראשית" ב"הוא אלהינו". הבן איש חי אומר – מתי יבוא משיח, ומיהו בכלל משיח? מי שיחבר את המצוה האחרונה של התורה למצוה הראשונה של התורה, "נעוץ סופן בתחילתן". אם המצוה האחרונה היא כתיבת ספר תורה צריך לחבר אותה ל"פרו ורבו" – הרבי דבר על זאת, וזהו ווארט של הבן איש חי, וחסידים אומרים שהרבי גם קיים זאת וזהו חלק מבשורת הגאולה והתגלות מלך המשיח. איך הרבי קיים את "כתבו לכם את השירה הזאת וגו'"? במבצע אות בספר תורה, שכל מי שיש לו אות כאילו כתב ספר תורה. מה לגבי "פרו ורבו"? גם מבצע של הרבי. הרבה שאלו בזמנו, כשהרבי עשה מזה מבצע, האם המבצע תלוי בטהרת המשפחה כשמפיצים זאת בציבור הרחב, בדוכן, ולכאורה זה לא תלוי. כמובן רצוי, אבל ענין בפני עצמו – "פרו ורבו", "אין בן דוד בא עד שיכלו כל הנשמות שבגוף". צריך ללמד גם טהרת המשפחה כמובן. בכל אופן, כשיש קישור של "אחרית כבראשית" בא משיח. הגאולה תלויה ב"אחרית כבראשית" – "הן גאלתי אתכם אחרית כבראשית להיות לכם לאלהים" – ו"אחרית כבראשית" שוה 1552, פעמיים (ממוצע כל מלה) תשע"ו, סימן של השנה הזאת. סימן שהשנה צריך לחבר את המצוה האחרונה והמצוה הראשונה. ברוב המקומות כתוב שהמצוה האחרונה היא כתיבת התורה, אבל יש דעה – אליבא דרמב"ם – שהמצוה האחרונה היא יין נסך. מישהו זוכר מי מסר נפשו על איסור יין נסך, עשה מזה בלאגן שלם, גם נגד הרבנים שבדורו? המהר"ל מפראג. ה"זהיר טפי" שלו היה איסור יין נסך – אפשר לקרוא על זה הרבה. רמז יפה שר"ת "ישתו יין נסיכם" הוא יין. "ישתו יין נסיכם" = ב"פ תועבה, סוד "יינם משום בנותיהם", תועבת ע"ז המביאה לידי תועבת עריות כו'. מקור איסור תקרובת ע"ז מה זבח אסור בהנאה אף יין שנתנסך לעבודה זרה [וכך כולל כל תקרובת לעבודה זרה.] נמי אסור בהנאה ויין היינו תקרובת והוא הדין שאר תקרובת כגון שמנים וסלתות ומים ומלח [כל דבר שתביא לתקרובת.] שדרך להקריבן בפנים [במקדש] הוי כמו יין שכן דרכו לנסכו בפנים [אמרנו שגם צורת הלימוד מגלה על המקום בספירות. כאן הלימוד הוא משהו מאד מיוחד:] וזבח גופיה מנלן דאסור בהנאה דכתיב [פסוק בתהלים, מה שהוספנו היום בשלשת פרקי תהלים, בפרק הראשון – קו.] ויצמדו לבעל פעור ויאכלו זבחי מתים הקישו למתים [הזבח של עבודה זרה הוא כמו מת.] מה מת אסור בהנאה אף זבח דע"ז נמי אסור בהנאה ומת גופיה מנלן אתיא שם שם מעגלה ערופה כתיב הכא [על מת] ותמת שם מרים וכתיב וערפו שם את העגלה בנחל מה להלן אסור בהנאה אף כאן אסור בהנאה ועגלה ערופה גופיה מנלן דכפרה כתיב ביה ["כפר לעמך ישראל".] והרי הוא כקדשים [שהרי קרבנות מכפרים.] הלכך הוא אסור בהנאה כקדשים [לומדים מקדשים לעגלה ערופה, מעגלה ערופה למת, ממת לזבחי ע"ז ומזבח ליין נסך ושאר תקרובת. ורמז: יין זבח מת עגלה קדשים = גל ברבוע. יין נסך זבחי מתים מת עגלה ערופה קדשים = דין במשולש = יסוד פעמים הוי' וכו'] דאסור בהנאה והנהנה מהם מעל וזה אין צריך פנים [ידוע במפורש מכמה מקומות. איזה סוג לימוד זה? יין נסך מזבח, זבח ממת, מת מעגלה ערופה ועגלה ערופה מקדשים. יש כאן חמש בחינות, וכל הלימוד של הקש – שצריך ללמוד אחד מהשני – כנראה הוא ראש של מלכות, ראש מלכותי (המלך יש לו חוש אמיתי לדמות מילתא למילתא. כך הוא גם דן בהוראת שעה. כל הזמן הוא עוסק לברר את כח המדמה). יש גם גזרה שוה באמצע – מחכמה, "אבא יסד ברתא", נמשך למלכות.]. קרבה – בתוך אותה מחיצה רק נסיים בעוד ווארט: אם כנגד העולמות, התקרובת בסוף היא "אף עשיתיו" – עיקר חרון אף ה' הוא על התקרובת, לכן את התקרובת – גם של גוי – אי אפשר לבטל. היא אסורה מיד, כמו הפסל, עוד לפני ההקרבה בפועל. "נעוץ סופן בתחלתן", הראשון והאחרון אסורים מיד, והתקרובת יותר חמורה מהפסל כי גוי יכול לבטל את הפסל – אם יחתוך את האזן שלו וכדומה – אבל אחרי שהוא הניח את התקרובת לפני הפסל הוא אינו יכול לבטל אותה. עיקר האף, חרון אף של מקום בעולם, הוא התקרובת שמביאים לפסל – המלכות, שמתייחסים לפסל כמלכות שמגיע לה שי. היות שאת הכל למדנו לשם "כי ממנו נקח לעבוד את ה'" סימן ש"יובל שי להוי' צבאות" ("יובל שי" = משיח, "יובל שי להוי' צבאות" = בראשית) ו"יובילו שי למורא" – גם למלך המשיח צריך להביא הרבה תקרובת, הרבה מתנות. [מחזירים את התקרובת לקרבנות, המקור.] קרבן הוא לשון קרוב. בכל ע"ז יש איזה וילון שמסתיר על הפסל, כך היו עושים. כתוב בהמשך שכדי שיהיה איסור הנאה של תקרובת צריך להניח אותה בפנים, בתוך הוילון – אם שמים אותה מחוץ לוילון היא עדיין לא תקרובת. גם כשמביאים לרבי פ"נים וכו' רצוי שתכנס בפנים. ברגע שאתה נכנס בפנים, אתה שם את הפ"נ, את התקרובת, יש לו דין של תקרובת – אי אפשר לבטל זאת לטובה, זאת תקרובת של קדושה. תקרובת לשון קרוב – תקרובת נאסרת מיד, אבל צריכה להיות מספיק קרובה. מכאן אפשר להבין שהמלה קרוב אינה דווקא קרבה שנמדדת במטרים, אלא קרבה שנמדדת במחיצה – בתוך המחיצה נקרא קרוב ומחוץ למחיצה נקרא רחוק. כשמביאים תקרובת צריכים להכנס פנימה. [ולא דרך המייל...] אם מגיע על ידי שליח – אם המייל הוא שליח – אז ברגע שמגיע לפנים זה בסדר. אם לא נתראה עד יום כיפור, שיהיה גמר חתימה טובה, ובע"ה נתראה למחרת יום כיפור.
[א] נרשם על ידי איתיאל גלעדי. לא מוגה. [ב] וגם בספרי הקדמונים שאינם מצונזרים דנו בזה. [ג] רמז: רבי יהודה רבי נחמיה עולה שניאור, שני אור, "אלו ואלו דברי אלהים חיים", כל דעה אמתית בתורה היא בחינת "תורה אור". והוא סוד "יהי אור ויהי אור", יהי אור ישר, בחינת יהודים, ישר-אל, ויהי אור חוזר, בחינת גוים, וד"ל. Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com |
האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב
התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד