בע"ה

ח' תשרי ע"ו – ירושלים

הכנה ליום כיפור

כינוס ילדי המוסדות בירושלים

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. כינוסי הגנים

[גן בנים:]

שרו "כתיבה וחתימה טובה".

ילדים טובים ומתוקים לשנה טובה ומתוקה

אנחנו מתפללים, מבקשים מה', שיתן לנו שנה טובה ומתוקה. בשביל שה' יתן לנו שנה טובה אנחנו גם צריכים להיות טובים, וכדי שה' יתן לנו שנה טובה ומתוקה צריכים להיות גם מתוקים. כל הילדים כאן הם מתוקים. נכון שכל אחד כאן מתוק? הוא יותר מתוק מדבש של ראש השנה. צריך להיות גם טוב וגם מתוק.

טוב הוא גם תורה, כתוב "כי לקח טוב נתתי לכם", אז ככל שלומדים תורה נעשים יותר טובים וה' נותן לנו שנה טובה. טוב היינו גם מעשים טובים – כשעושים מצוה ועוזרים למישהו. למשל כשיש לך שוקולד ואתה מחלק לכל החברים או כשמישהו נפל ואתה עוזר לו לקום, אתה עושה מעשה טוב.

וגם מתוק, כתוב שהאור הוא מתוק. כשמאירים פנים, כשמחייכים ומאד שמחים, ושמחים אחד עם השני ואוהבים אחד את השני, זה נקרא שממתיקים את כל העולם – כל מה שיש בעולם. לכן הברכה שאני מברך אתכם – אתם ודאי ילדים טובים וילדים מתוקים – שתעשו הרבה דברים טובים, תלמדו הרבה תורה שהיא טוב, ותעשו הרבה מעשים טובים שהם טוב, וגם שתאירו בעולם הרבה אור שהוא מתוק, כפי שכתוב "כי מתוק האור".

כל מה שדברנו עכשיו היה בהשראה – בגלל – השיר ששרנו קודם (השראה הוא לשון שיר), "כתיבה וחתימה טובה". אם נשיר עוד שיר אולי תהיה עוד השראה...

להרגיש את ה"רחמנא"

שרו "רחמנא".

מי זה "רחמנא", אולי מישהו יודע? [ה'.] למה קוראים לה' "רחמנא"? מה פירוש "רחמנא"? "רחמנא" היינו שהוא מרחם. יודעים מה פירוש לרחם? שהוא כל כך אוהב אותנו, כי אנחנו הילדים שלו – כולנו, גם הקטנים וגם הגדולים, כולנו ילדים של ה' – ואבא שלנו גם מאד אוהב אותנו וגם מאד מרחם עלינו, אם יש משהו שצריך הוא מרחם עלינו ונותן לנו אותו מיד. לכן קוראים לו "רחמנא". אם מבקשים ממנו משהו הוא מיד עונה – "ענינא" – כי הוא אבינו אב הרחמן, לכן קוראים לו "רחמנא".

גם, כדי להרגיש את ה"רחמנא" של ה', ה' גם נותן בלב של כל יהודי, של כל ילד, את מדת הרחמים – לרחם על החבר. כתוב שעל ידי שאני מרחם, "כל המרחם על הבריות – מרחמים עליו מן השמים". לומדים זאת מהפסוק "ונתן לך רחמים ורחמך" – שה' נותן לנו את מדת הרחמים לרחם על הזולת, ואז הוא מרחם עלינו. העיקר לחשוב שה', אבינו אב הרחמן, הוא הכי רחמן ותמיד מרחם עלינו.

מכירים את השיר "אבינו מלכנו"? שיר מאד חשוב, ששרים גם בר"ה וגם בעשי"ת וגם ביו"כ – שיר של אדמו"ר הזקן.

שרו "אבינו מלכנו".

עכשיו נחלק לקח. מישהו זוכר מתי עוד קוראים לה' "רחמנא"? ילד קטן, שלא יודע עדיין לקרוא ולומר את כל ברכת המזון, איך אומרים בקיצור הילדים אחרי שאוכלים? "בריך רחמנא...". "בריך" היינו ברוך ו"רחמנא" הוא ה' שמרחם עלינו ונותן לנו לאכול – זה הקיצור של ברכת המזון.

[גן בנות:]

חגי תשרי

מי יודעת איזה חג יהיה מחר בלילה? [יום כפור.] נכון. מה קורה ביום כיפור? מה ה' עושה לנו ביום כיפור? הוא סולח לנו. אם עשינו משהו לא טוב ה' מכפר לנו ביום כיפור – כיפור לשון כפרה – הוא סולח לנו על כל הדברים שעשינו שלא היו בסדר. לכן אנחנו מאד שמחים ביום כיפור, כי אנחנו נקיים. כמו אחד שהיה קצת מלוכלך, הוא התלכלך קצת, ואז ה' עצמו בא ורוחץ אותו והוא יוצא נקי וטהור. זה מה שקורה ביום כיפור – כולנו יוצאים נקיים וטהורים, וזה מאד שמח.

כאשר ה' יסלח לכל עם ישראל, וכשכולנו נהיה טהורים ונקיים את מי ה' יביא לנו? מי יבוא? [משיח]. במיוחד השנה הזו, משהו מיוחד. [כשמשיח יבוא יהיה בית המקדש ויהיו כוכבים זוהרים.] כן! נכון. כשמשיח יבוא יהיה הרבה אור, וכתוב "כי מתוק האור", כמו שאנחנו מאחלים "שנה טובה ומתוקה". [בראש השנה.] היה ראש השנה, יש ראש ושאר השנה כמו ידים ורגלים וכו'. עשינו תשובה בראש השנה. [אכלנו תפוח בדבש.] תפוח בדבש כבר מתחיל שנה טובה ומתוקה, וזו התשובה של ראש השנה – לאכול תפוח בדבש ושכל אחת תאחל לחברה שלה "לשנה טובה תכתבי ותחתמי". שתהיה שנה טובה ומתוקה לכולם ושנזכה לביאת המשיח. השנה הזו, תשע"ו, בגימטריא ביאת המשיח. יבוא משיח ויבנה את בית המקדש ויהיה הרבה אור בכל העולמות.

כעת רוצים לחלק לקח – "לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו". כשכל אחת מקבלת לקח אפשר מיד לומר ברכה – "בורא מיני מזונות" – ולאכול קצת. לא צריך לאכול הכל, אבל לאכול קצת ולומר ברכה – לברך את ה'.

אחרי יום כיפור איזה חג? [סוכות.] מה עושים בחג הסוכות? [בונים סוכה.] יושבים בסוכה, ואיזו עוד מצוה עושים בחג סוכות? [נותנים צדקה.] לתת צדקה זה תמיד טוב, ובמיוחד לפני חג הסוכות – ביום שלפני חג הסוכות צריך לתת הרבה צדקה. אבל מה עושים עוד בסוכות? נוטלים לולב. מה יש עם הלולב? [אתרוג.] בדיוק, ויש גם הדסים וערבות. שאלה לכל הבנות – למה בת הכי דומה, ללולב או לאתרוג? הבנות דומות לאתרוג. כל בת היא אתרוג. כל בן דומה ללולב, אבל הבנות דומות לאתרוג. [אני אתרוג?!] כן, את אתרוג, דומה לאתרוג. מכל המינים הכי יקר, הכי יפה והכי חשוב הוא האתרוג. כל בת היא אתרוג. איך קוראים ליום שאחרי סוכות, שכבר לא נוטלים לולב ולא יושבים בסוכה? [שמחת תורה] רוקדים עם ספר התורה, עושים הקפות. מה זה לעשות הקפות? להסתובב, לרקוד. שתהיה שנה טובה ומתוקה ושמחה, שכל הבנות תהיינה אתרוגים מהודרים ושמחים.

ב. להמשיך את הבטול משרש הנשמה

[כינוס בתי הספר:]

נגנו "ובספר חיים".

ילדי כתה ז' קראו דברי פתיחה.

שמענו את הצדיקים, וכעת ננגן "ובכן צדיקים" – יש לזה כמה ניגונים, כעת ננגן את ניגון חב"ד.

היחידות אצל הצמח צדק – העולמות בטלים לאלקות בשרשם

לחיים לחיים. שנה טובה ומתוקה, כתיבה וחתימה טובה לכולם, גמר חתימה טובה. נתחיל בסיפור מהרבי הצמח-צדק. ידוע שנכנסים ליחידות אצל הרבי. כל חסיד, וגם מי שלא חסיד כשרוצה לשאול את הרבי שאלה חשובה, הוא בא – יש ימים מיוחדים ושעות מיוחדות בהם הרבי מקבל אנשים ליחידות. כתוב בחסידות שיחידות היא קשר מאד קרוב ועצמי בין הרבי והחסיד, היהודי שנכנס לרבי. לכל אחד יש חמש מדרגות של הנשמה, נפש-רוח-נשמה-חיה-יחידה. ביחידות הדרגה הכי גבוהה של החסיד, היחידה שלו, מתאחדת ומתייחדת עם היחידה של הרבי. זו יחידות.

פעם אחת ישבו הרבה חסידים בחדר הסמוך לחדר בו הרבי מקבל ליחידות וחיכו בתור. בדרך כלל יחידות היא באמצע הלילה, בשעות הקטנות של הלילה. היה שם אחד מגדולי החסידים והתבונן באנשים שמחכים לתור שלהם, וראה יהודי אחד צעיר – אברך צעיר – שאינו לבוש כמו חסיד. אדרבה, הוא לבוש כמו מישהו מאד רחוק, כאילו לא שייך לכאן בכלל. מאד סקרן אותו מה עושה כאן יהודי זה, שאינו אחד מהחסידים. הוא נגש אליו, באהבת ישראל, ושאל אותו יפה – מה ענינך? מה אתה רוצה לשאול את הרבי? הוא ענה שלא שאלה אישית, אני לומד באוניברסיטה פילוסופיה וקראתי באיזה ספר של חסידות שכל העולם כולו בטל לה' – "אין עוד מלבדו". אבל הרי רואים את העולם – איך אפשר לומר שכולו בטל?! לכן, הוא לא מבין איך בחסידות כתוב כזה משפט, שכל העולם כולו בטל לקדוש ברוך הוא, ולשם כך באתי באופן מיוחד – לא גר כאן, נסעתי מאד רחוק, אבל שמעתי שזה הכי בקי בתורת החסידות ואני רוצה לשמוע מה יאמר לי.

החסיד הותיק הבין שהולך להיות כאן משהו מאד מענין, אז הוא אמר לבחור – אתה יודע מה? גם אני באתי לשאול את הרבי שאלה, שמאד דומה לשאלה שלך. מה השאלה שלי? היות שהעולם בטל לגמרי לה', מה פתאום אני רואה עולם?! מאד קרוב, אך נשים לב שזה מן הקצה אל הקצה. מה הבחור לא הבין? לבחור היה פשוט שאני רואה עולם, אבל קראתי משפט שהעולם בטל לה' – לא מבין איך יכול להכתב כזה משפט. החסיד אומר שהמשפט הזה, שהכל בטל לה', פשוט אצלי, מובן מאליו, רק שאיני מבין איך יתכן שאני פותח את העינים ורואה עולם. אם כן, אומר החסיד, השאלה שלי כל כך קרובה לשאלה שלך – מצד אחד הפוך, אבל מצד שני קרוב – אז כדאי שנכנס ליחידות ביחד ונשאל את הרבי ביחד. מן הסתם אותו חסיד תכנן משהו אחר לגמרי, אבל זה חסיד ממולח שיודע שהולך לקרות משהו מענין שכדי לשמוע אותו כדאי לוותר על היחידות שתכנן. הבחור הסכים.

שניהם נכנסו יחד, הבחור והחסיד, וכל אחד שאל בסגנון שלו – הבחור שאל שאני רואה עולם ולמה כתוב בחסידות שהעולם שבטל לה' והחסיד שאל שבודאי העולם בטל לה' (כמו שכתוב בחסידות) אז למה אני רואה עולם. מן הסתם הרבי ענה להם באריכות ובעומק על דרך החסידות, אבל מה שמסופר בסיפור הוא רק הנקודה בקיצור: שאם המקור של התהוות העולמות, שהוא בעצם האין האלקי שמהווה את היש הנברא, בטל באמת לעצמות ה' יתברך אז יכול להיות שמה שמתפשט מהמקור – המציאות, היש שנברא מהאין האלקי – יראה כמציאות בפני עצמה וזה לא סותר את מה שבאמת הוא בטל כי המקור שלו בטל (ובלי המקור הוא לא כלום). זה הווארט. כמובן שלא פשוט לנו להבין אותו, אבל ככה הוא תירץ, וכנראה הסביר כל כך טוב עד שהניח את דעתו של אותו בחור, וגם אותו חסיד יצא ברווח גדול מאד מהסיפור הזה.

הבטול היהודי – בשרש הנשמה

נתבונן אנחנו מה אפשר ללמוד מזה ואיך אפשר לשייך זאת לעשרת ימי תשובה ויום כיפור. מחר בלילה כבר יום הכיפורים, יום הקדוש, "אחת בשנה", השיא של עשרת ימי תשובה.

לכל יהודי יש שרש נשמה. שרש הנשמה של כל אחד מאתנו עומד בפני ה' ובטל במציאות לה'. אבל יש הארה של השרש, שהיא רק הארה בעלמא, רק טפה של אור, שיורדת מהשרש ומתלבשת בתוך הגוף שלי, מתלבשת בתוך השכל שלי. בשכל שלי אני לא מרגיש את הבטול המוחלט לקדוש ברוך הוא. קודם דברנו על העולם החיצוני, וכעת מדברים על המודעות של האדם. בשרש שלי פשיטא שאני (והכל) בטל לה' אבל בהארה של הנשמה שיורדת ומתפשטת בתוך הגוף זה כבר לא פשוט. מה הווארט של הצמח-צדק, של הרבי? שאם בשרש יש בטול אמתי אפשר להרגיש את המציאות למטה וזה לא סותר את העובדה שהכל באמת בטל לה', גם למטה. רק שה' ברא אותי ואת העולם ככה שהבטול המורגש יהיה בשרש, ולמטה לא יהיה בטול מורגש, אף שבאמת כן יש בטול – הכל בטל לה', ה' הוא הכל והכל הוא ה'.

המשכה מישראל ליעקב

איך קוראים בחסידות לשרש הנשמה ואיך קוראים להארה שמתלבשת בתוך הגוף? לשרש קוראים ישראל ולהארה קוראים יעקב. ככה כתוב בחסידות, ששרש הנשמה של כל אחד מאתנו, עם ישראל קדושים, "ועמך כֻלם צדיקים", קוראים ישראל – שם המעלה שקבל יעקב אבינו אחרי שהוא נלחם ונאבק עם השר של עשו ונצח אותו, אז הוא קבל את השם ישראל. מה פירוש שהוא נצח את השר? הוא נצח את דמיון המציאות של העולם הזה. אז הוא קבל את השם ישראל – שרש הנשמה שלו התגלה, השרש של עם ישראל. אבל גם אחר כך קוראים לו יעקב. יעקב הוא י-עקב – כתוב שה-י של יעקב היא רק נקודת הרשימו של השרש, הארה מישראל, והיא מתלבשת בתוך הגוף שנקרא עקב.

כעת נעשה גימטריא: כמה שוה ישראל? 541. בעצם כל הישראל רק משאיר רשימו – ה-י של יעקב היא טפה, הארה, מישראל. כתוב שישראל אותיות לי-ראש ויעקב י-עקב, ה-י היא הארה. אם כן, לא נחשב את ה-י של יעקב, כי היא בעצם טפה מתוך ישראל. כעת רק נחבר את ישראל – שמתרכז בתוך ה-י, צמצום לשון ריכוז – עם עקב. עקב שוה 172 וביחד עם ישראל הם שוים 713. איזו מלה חשובה, ששייכת לימים האלה – היא אפילו שם של התקופה הזו – שוה 713? [תשובה.] יפה, אלה עשרת ימי תשובה – אנחנו עושים תשובה, ושיא התשובה הוא יום כיפור, היום הקדוש. מה פירוש לעשות תשובה? להמשיך את ה-י, את הבטול של ישראל, את "חי הוי' אשר עמדתי לפניו", מה ש"כל נשמתא ונשמתא הוה קיימא בדיוקנא קמיה מלכא קדישא", ששם יש בטול גמור לפני ה', רק רוב האנשים לא מרגישים זאת. צריך להמשיך את הבטול ל-י של יעקב ולחבר אותו לעקב – שגם אני פה, בגוף הגשמי, ארגיש את הבטול לה' של ישראל, של שם המעלה.

תשובת עשרת ימי תשובה – להמשיך את השרש בעשר הספירות

זה מה שעושים – עושים תשובה בעשרה ימים, מר"ה עד יום כיפור, כאשר כל יום ויום ממשיכים את השרש לרדת ולהתחבר עם ההארה, עם הגוף, עוד דרגה ועוד דרגה.

"יעקב חבל נחלתו"

יש פתגם שצריכים "לחיות עם הזמן", עם פרשת השבוע, כך אמר אדמו"ר הזקן. הפרשה היא האזינו, ובה יש פסוק חשוב – "כי חלק הוי' עמו יעקב חבל נחלתו". אנחנו קשורים למעלה כמו חבל. חבל ההתקשרות הוא "חבל נחלתו", יורד מלמעלה כמו נחל. כתוב בקבלה וחסידות שיש נחל שיורד, "נֹצר חסד לאלפים" ב-יג מדות הרחמים, ראשי תיבות נחל (שהוא "נחל נֹבע מקור חכמה"), ויש גם נחל שעולה לקראת הנחל שיורד, "נפשנו חכתה להוי' עזרנו ומגננו הוא" בפרק ל"ג בתהלים (המלים שלפני "נפשנו חכתה להוי'" הן "ולחיותם ברעב" שרומז על יום הכפורים כנודע). "נפשנו חכתה להוי'" ר"ת נחל היינו הנחל של יעקב שעולה לקראת הנחל שיורד, "נצר חסד לאלפים", הרחמים שיורדים מה' אלינו, אבינו אב הרחמים.

בכל אופן, כתוב "יעקב חבל נחלתו". מהו "חבל נחלתו"? עם החבל צריכים להתקשר לישראל ולהמשיך אותו למטה. בחבל יש חוליות חוליות. בפסוק הזה יש לשון נופל על לשון של שער חל, לשון חוליה – חלק-חבל-נחלה, "כי חלק הוי' עמו יעקב חבל נחלתו" – "בתלת זימני הוי' חזקה". אנחנו מדברים על החבל, שהתשובה שלנו היא לחזק את החבל. כך כתוב גם בספר התניא, שהתשובה שלנו היא לחזק את חבל ההתקשרות בין הארת הנשמה המתלבשת בגוף לבין שרש הנשמה העומדת לפני ה'.

המשכת השרש לגילוי – על דרך המשכת השכינה לארץ בשבעה דורות

נחזור לסיפור של הצמח צדק: התשובה היא להכיר שהשרש בטל, וממילא באמת הכל בטל, רק שה' עשה כך שיש הארה ורשימו מהשרש שמתלבשת בגוף ואז נעשה רושם שיש מציאות של יש (שאני יש ושהעולם שמסביב יש). צריכים להמשיך מהתודעה של השרש לתוך ה-י עקב, לחבר את ישראל ליעקב.

כמו שיש עשרה ימים, עשרת ימי תשובה, ביום הראשון מגלים את השרש בכתר שלו, ביום השני בחכמה שלו, ביום השני בבינה וכו' – עד יום כיפור. ביום כיפור התודעה יורדת למטה עד המלכות, עד אלינו, עד העקב. למה זה דומה? מה נשמע ככה שצריכים בהדרגה להמשיך מהשרש שיתחבר למציאות למטה? מזכיר את מאמר חז"ל, שהוא יסוד המאמר הידוע "באתי לגני אחֹתי כלה", שעל ידי חטא אדם הראשון הוא סלק את השכינה מהארץ לרקיע הראשון מלמטה. אחר כך באו חטאי קין ושאר החטאים עד שהשכינה הקדושה הסתלקה עד לרקיע השביעי. אז עמדו שבעה צדיקים – אברהם המשיך מהרקיע השביעי לששי וכו' עד למשה רבינו השביעי, "וכל השביעין חביבין", שהמשיך את השכינה למטה בארץ, עד שקיים את הפסוק "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", בתוך הלב של כל יהודי.

המשכת נשמת הבעל שם טוב – ישראל – בעשרה דורות עד ביאת המשיח

מה ההבדל? שם יש רק שבע מדרגות. "עיקר שכינה בתחתונים היתה", "באתי לגני", לגנוני, המקום שעיקרי היה שם בתחלה, ועל ידי החטא אנחנו סלקנו את השכינה מלמטה למעלה. עושים תשובה, הצדיקים בכל דור עושים תשובה, עד שמחזירים את השכינה למטה – החל מהיהודי הראשון, אברהם אבינו (צדיק שכולו חסד ואהבת ישראל), עד משה רבינו (צדיק שכולו תורה חדשה, מתוך אהבת ישראל). כאן יש אותו רעיון, אבל עם עשר מדרגות – לא רק שבעה דורות אלא עשרת ימי תשובה. אנחנו "בין כסה לעשור". השם "עשור" הוא משהו עצמי ליום כיפור, שמו אשר יקראו לו בלשון הקדש, "חג העשור" – הענין של עשר הוא עצמי בתוכו. אם כן, צריך להתבונן שבעצם עשרת ימי תשובה הם כמו עשרה דורות שבהם יורדים וממשיכים את שרש הנשמה להאיר בתוך הארת הנשמה המתלבשת בגוף.

מהם עשרה דורות אצלנו? מהבעל שם טוב עד הדור שלנו. מראשית התגלות ה"יפוצו מעינותיך חוצה", התגלות תורת משיח, שהיא בעצם גילוי שרש הנשמה. מה השם של הבעל שם טוב? ישראל. למה קוראים לו ככה? הוא אמר שהוא בא לגלות את ישראל, את שם המעלה של כל יהודי. גם היהודי הכי פשוט, הכי "עקב", הוא ישראל. כאשר מישהו מתעלף איך מעוררים אותו? לוחשים את שמו האמתי בלשון הקדש בתוך האזן שלו, הנשמה שומעת ואז הוא מתעורר. כך אמר הבעל שם טוב – אני אותו לחש, לוחש לעם ישראל את השם של כל יהודי, ישראל, השרש שלו, מה שיש בטול אמתי לה' בשרש. הוא גלה זאת בדרגה הכי גבוהה, בכתר. אחר כך בא המגיד והוריד 'רקיע', מכתר לחכמה. אין פה רק שבעה אלא עשרה.

לפי זה שני הימים הראשונים של ראש השנה הם כנגד הבעל שם טוב והמגיד. היום השלישי הוא כבר אדמו"ר הזקן (התחלת שמונת ימי הפרשת הכהן הגדול לצורך עבודת יום הקדוש, יום מילת הלב של כלל ישראל), וככה לפי הסדר. כתוב שכאשר מגיעים ליום התשיעי של עשרת ימי תשובה יש הרבה כוונות של האריז"ל, שבעצם כל ההמשכה נגמרת ביום התשיעי, ואחר כך מה שקורה ביום כיפור – חג העשור, העשירי – הוא בדרך ממילא. כך היחס של הדור התשיעי, שאנחנו יוצאים ממנו, ונכנסים לדור העשירי – כמו שהרבי אמר – שהוא הדור של התגלות מלך המשיח, דור הגאולה. השנה הזו היא שנת ביאת המשיח בגימטריא. תלוי גם בעבודה שלנו, כי זו גם שנת "ופרצת" בגימטריא – בזכות ה"ופרצת ימה וקדמה וצפֹנה ונגבה" שלנו זו שנת "ביאת המשיח".

סיכום

מה שעשינו כעת הוא התבוננות בסיפור של הצמח-צדק, שכנראה הוא אב טיפוס של סיפור איך מקרבים מישהו רחוק שיש לו שאלה. השאלה שלו היא איך אתה אומר שהעולם בטל, כאשר אני רואה שיש עולם – עובדה שיש עולם! קודם צריך את החסיד הותיק שיאמר לו שאני שואל בדיוק אותה שאלה, רק הפוך – נכנס יחד לרבי ונראה מה יש לו לומר. אז נכנסים לרבי, שאומר שאם המקור בטל אז הכל בטל, אבל אפשר לראות את העולם כמציאות ולהרגיש עצמי כיש, אבל העבודה שלנו היא לחבר ולחזק את החבל, את "יעקב חבל נחלתו". צריך יום אחר יום בעשרת ימי תשובה, דור אחר דור, להמשיך את אור השרש דרך חוליות החבל – עד שמסתיים בטוב ביום כיפור.

ג. כיווץ הפריצה

הילולת רבי נח מלעכאוויטש

כעת נספר עוד סיפור: אנחנו אוהבים צדיקים. כמו שה' אוהב צדיקים ("הוי' אוהב צדיקים"), יש לנו מצוה ללכת בדרכי ה', וכמו שה' אוהב צדיקים גם אנחנו אוהבים מאד את כל הצדיקים. בכל יום יש מצוה לחיות עם הזמן – גם פרשת שבוע, וגם אם יוצאת הילולא של איזה צדיק אז צריך לחשוב עליו ולספר עליו סיפור.

היום ח' תשרי, היום השמיני של עשרת ימי תשובה. אם אמרנו שעשרת הימים האלה, עשרת ימי תשובה, הם חוליות החבל – כמו הדורות מהבעל שם טוב עד הדור שלנו – אז היום השמיני הוא כנגד הרבי הריי"צ, אך זה לא יום ההילולא שלו. יש כן צדיק שהיום יום ההילולא שלו – רבי נח מלעכאוויטש, הבן של רבי מרדכי מלעכאוויטש (הסבא קדישא מלעכאוויטש) ורבו של רבי משה מקוברין, שקבל אחריו את הנשיאות, ואחריו היה רבי אברהם מסלונים – הרבי הראשון של סלונים. חסידות סלונים שיש היום – כולם מכירים כאן בירושלים עיר הקדש – מתחילה מרבי מרדכי מלעכאוויטש דרך בנו רבי נח מלעכאוויטש וכו'.

מופת רבי נח – כיווץ הפריצה

סיפור נחמד ביותר: לרבי נח מלעכאוויטש היה חסיד אחד חיט. הוא היה חיט כל כך טוב ומבוקש עד שהפריץ המקומי הגוי, המלוכה המקומית, העסיק אותו – הוא תפר את כל בגדי הפריץ ומשפחתו וכו'. פעם אחת היתה צריכה להיות שם איזו מסיבה גדולה אצל הפריץ בחצר ובקשו בגדים חדשים לפריץ ולפריצה ולכל הילדים ובני המשפחה. יהיה לחיט רווח מאד גדול מהסיפור הזה, אז הוא מאד שמח – עובד יום ולילה, יש תאריך יעד אליו צריכים לגמור את כל הבגדים. הוא גומר הכל ומגיש לפריץ, וכולם מודדים את הבגד והוא עולה יפה, חוץ מהפריצה. הבגד צר מדי לפריצה והיא לא יכולה להתלבש בו – אוי ואבוי, צרה צרורה. קודם כל, זה יכול לקפח לו את כל הפרנסה, גם עכשיו וגם לעתיד. מה עושה החסיד כשהוא נמצא במצוקה גדולה? הוא מיד רץ לרבי שלו, רבי נח מלעכאוויטש, בעל ההילולא של היום, וצועק לו שיציל אותו. רבי נח שאל – מה אתה רוצה, שהבגד יתרחב או שהפריצה תתכווץ? הוא אומר – אני מעדיף שהבגד שעשיתי ישאר אותו דבר ושהפריצה תתכווץ, אז ככה הוא פסק. הפריצה התכווצה והכל היה בסדר. זה מופת של רבי נח מלעכאוויטש.

הלקח לדורנו

נסיים בהסבר איך שייך לנו הסיפור הזה. כל החסידות היא בשביל לתקן את כח המדמה. גם היום יש פריץ – פריץ לא חייב להיות דווקא גוי. יש פריץ, יש ממשלה, יש כאן פריצה. כל היהודים החסידים תופרים בגדים, משרתים את הפריצים וככה מתפרנסים – מתפרנסים מהפריץ, אין ברירה, צריך להתפרנס מכך שאתה תופר לו בגד. רק מה? פתאום אחד מעבדי הפריץ אצלנו תופר בגד קטן יותר בשביל הפריצה. צריך לבוא לצדיק – הצדיק של היום – ולבקש ישועה. אז הוא שואל אותך – מה אתה רוצה, שהבגד שתפרת יתרחב או שהפריצה תתכווץ? החסיד עונה טוב, עונה באופן ספונטאני שהפריצה תתכווץ.

מה הבעיה? שהפריצה שמנה מדי. זו כל הבעיה כאן, שיש פריצה שמנה, היא לא עשתה את הדיאטה שצריכה לעשות, וכך היא משמינה והולכת וזו בעיה גדולה. מי יכול להציל את המצב? רק החיט הזה, שיתפור את הבגד בדיוק כפי שהיא צריכה להיות – לא יותר. איי, היא לא נכנסת! בשביל זה צריך צדיק, שיגזור שהיא תתכווץ. לחיים לחיים, זכותו יגן עלינו ועל כל ישראל אמן.

שנקח את הלקח גם מהסיפור הראשון וגם מהאחרון, וכעת נחלק לכולם "לקח טוב נתתי לכם", שתהיה שנה טובה ומתוקה עם הרבה בשורות טובות – שכל הילדים והבחורים והגדולים ילמדו תורה עם הרבה שמחה וחסידות, ונמשיך את החסידות דרך כל הדורות עד שתגיע אלינו ממש. לחיים לחיים