בע"ה

מוצאי יו"ט ראשון של סוכות ע"ו – ירושלים

כינוס הקהל

שמחת בית השואבה - ישיבת "חוט של חסד"

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. תוכן קריאת המלך בהקהל

לחיים לחיים. אנחנו במעמד הקהל, בחג הסוכות. שמענו עכשיו ניגון של הרב המגיד ממעזריטש שעבר במסורת רוז'ין, צאצאים שלו. לפי המסורת החסידית הערב האושפיזין החסידי, יחד עם יצחק אבינו, הוא הרב המגיד – ביום הראשון הבעל שם טוב והיום הרב המגיד וכו'. כעת נמשיך עם עוד ניגון של הרב המגיד, שעבר במסורת ברסלב. לחיים לחיים.

מצות הקהל – ירושת הארץ

המצוה המיוחדת בחג הסוכות במוצאי שמיטה היא "הקהל את העם האנשים והנשים והטף וגרך אשר בשעריך למען ישמעו ולמען ילמדו ויראו את הוי' אלהיכם ושמרו לעשות את כל דברי התורה הזאת. ובניהם אשר לא ידעו ישמעו ולמדו ליראה את הוי' אלהיכם כל הימים אשר אתם חיים על האדמה אשר אתם עברים את הירדן שמה לרשתה"[ב]. התחלה והסוף – "הקהל... לרשתה"[ג] – רומזים שתכלית (וסגולת) מצות הקהל היא לרשת את ארץ ישראל[ד], "ארץ טובה ורחבה"[ה].

שרה אמנו – הכח הנשי המסתתר בקריאת המלך

המלך מצווה לקרוא את התורה – "תקרא את התורה הזאת נגד כל ישראל באזניהם"[ו]. המלה "תקרא" מופיעה בתורה רק פעמיים, הפעם הראשונה בפרשת ברית מילה (בפרשת לך לך, הפרשה השלישית מתחלת התורה) – "לא תקרא את שמה שרי כי שרה שמה"[ז] – והפעם השניה והאחרונה בפרשת הקהל (בפרשת וילך, הפרשה השלישית מסוף התורה, וכדלקמן). כאן רמוז סוד עמוק, שנשמת שרה אמנו[ח] מתלבשת במלך[ט] הקורא את התורה הזאת במעמד הקהל – "נגד כל ישראל באזניהם", "באזניהם" דווקא, היינו בחינת בינה, אמא[י], "למען ישמעו [ולמען ילמדו]... ישמעו [ולמדו]..." – הכל מתחיל משמיעה (סוד "נשים לשמוע", לפני "אנשים ללמוד"[יא]), סוד שרה אמנו, עליה נאמר לאברהם אבינו "שמע בקֹלה"[יב].

בכח האם להקהיל את הבנים (בפרט בחג הסכות, זמן שמחתנו, "אם הבנים שמחה"[יג], כאשר הסוכה המאחדת את כל בני ישראל – "כל ישראל ראוים לישב בסוכה אחת"[יד] – היא מקיפין דאמא[טו]) ולהשמיע באזניהם את דברי התורה הזאת ("תורת אמך"[טז], סוד "איה מקום כבודו"[יז], ראה לקמן)[יח]. והיינו "תקרא" לשון נסתר לנקבה לעתיד המסתתר ב"תקרא" לשון נוכח לזכר.

תוכן קריאת המלך – שיטת הרמב"ם לעומת פשט המשנה

לפי פסק רמב"ם[יט] המלך מתחיל לקרוא מתחלת חומש דברים, הוא קורא עד סוף הפרשה הראשונה של קריאת שמע בסוף פרשת ואתחנן (בכלל זה הוא קורא את הפסוק[כ] "יום אשר עמדת לפני הוי' אלהיך בחרב באמר הוי' אלי הקהל לי את העם ואשמעם את דברי למען ילמדון ליראה אתי כל הימים אשר הם חיים על האדמה ואת בניהם ילמדון", הפסוק המקשר ומשוה בפירוש בין מעמד הר סיני במתן תורה לישראל מפי הגבורה לבין מעמד הקהל "מקץ שבע שנים במעד שנת השמטה בחג הסכות"[כא]. בשניהם יש שמיעה המביאה לידי למידה ליראה, בשניהם יש לימוד האבות ולימוד הבנים ובשניהם יש "חיים על האדמה"[כב]). אחר כך הוא מדלג לפרשה השניה של ק"ש, "והיה אם שמֹע"[כג], בסוף פרשת עקב, ואחר כך הוא מדלג לפרשת ראה, ל"עשר תעשר"[כד], פרשת מעשרות, וקורא רצוף עד סוף הברכות והקללות של פרשת כי תבוא[כה] ופוסק. בעצם, לפי שיטת הרמב"ם, המלך קורא את רוב חומש דברים (574 מתוך 952 פסוקים, כמו שיתבאר לקמן ענינם של מספרים אלו).

לפי פשט המשנה[כו] במסכת סוטה יש ראשונים[כז] שמבינים אחרת מהרמב"ם. שם כתוב שאחרי שהמלך קורא עד סוף הפרשה הראשונה של קריאת שמע הוא מדלג לפרשה השניה, "והיה אם שמֹע", ואחר כך מדלג לפרשת ראה, "עשר תעשר" ומחבר, על ידי דילוג נוסף, פרשה זו לפרשת "כי תכלה תעשר"[כח], פרשת וידוי מעשרות בתחלת פרשת כי תבוא ואת הברכות והקללות של פרשת כי תבוא[כט] ואחר כך הוא חוזר לפרשת שופטים – כך משמע במשנה – וקורא את פרשת המלך.

אם כן, לפי פשט המשנה, יש הרבה פסוקים באמצע שהוא מדלג. אבל הרמב"ם, כמו שאמרנו, אומר שהוא קורא רצוף מ"עשר תעשר" בפרשת ראה בלי להפסיק ולדלג עד סוף הקללות. מענין שאת פרשת הקהל עצמה, בפרשת וילך, הוא לא קורא – הוא קורא רק עד סוף הברכות והקללות שבפרשת תבוא. לפי שיטת הרמב"ם המלך קורא מתוך כל אחת משבע הפרשות הראשונות של חומש דברים – דברים, ואתחנן, עקב, ראה, שפטים, כי תצא, כי תבוא[ל] (היינו עוד "שביעי" חשוב של מצות הקהל, ראה לקמן עוד הרבה שביעיות – "כל השביעין חביבין"[לא] – של מצות "מקץ שבע שנים וגו'").

מצות הקהל ועצם ענינו של המלך

חשוב מאד שהעם ישמעו מפיו של המלך את פרשת המלך בתורה. יש דעה[לב] שהמלך קורא מתוך ספר התורה המיוחד שלו (אודותיו כתוב בפרשת המלך). המלך הרי כותב לעצמו שני ספרי תורה – יש לו ספר תורה מיוחד שאיתו הוא הולך כל הזמן. על ספר התורה הזה כתוב "והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו למען ילמד ליראה את הוי' אלהיו לשמֹר את כל דברי התורה הזאת ואת החקים האלה לעשתם. לבלתי רום לבבו מאחיו ולבלתי סור מן המצוה ימין ושמאול למען יאריך ימים על ממלכתו הוא ובניו בקרב ישראל"[לג].

"למען ילמד ליראה וגו'" מזכיר את הכתוב בפרשת הקהל "... ולמען ילמדו ויראו את הוי' אלהיהם ושמרו לעשות את כל דברי התורה הזאת. ובניהם אשר לא ידעו ישמעו ולמדו ליראה את הוי' אלהיכם וגו'"[לד]. מכאן רואים שיש קשר חשוב בין הקהל לעצם ענינו של המלך (עד כדי כך שכל קריאת המלך בהקהל נקראת במשנה "פרשת המלך"[לה]). לכן המשנה מדגישה שאחרי ענין המעשרות המלך חוזר וקורא את הפסוקים של פרשת המלך, ואחר כך הוא ממשיך לדלג לברכות וקללות ובכך מסיים.

ב. הקהל – חיזוק דת האמת

חיזוק דת האמת ביראה ובשמחה

כל המצוה על המלך (ועל הסנהדרין, בית דין – "ויצו משה אותם לאמר מקץ שבע שנים וגו'" – "אותם" היינו יהושע, הכהנים והזקנים שבפסוקים הקודמים) להקהיל את העם כולו – האנשים והנשים והטף וגרך אשר בשעריך – היא כדי "לחזק את דת האמת"[לו], בלשון הרמב"ם. זו המטרה שלנו הערב פה – לחזק את דת האמת.

הרבי מסביר בשיחה[לז] על מצות הקהל שהיראה (וכן האמונה) היא עצם נקודת היהדות (שמתגלה אצל כאו"א בהקהל). קודם המלך צריך לחזק את היראה בעצמו (על כן "קראו מעומד הרי זה משובח"[לח], אף על פי שמותר לו לשבת, ו"מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול"[לט], ראה מפרשים[מ]).

יש גם שמחה וגם יראה ביחד. הרי יש שני פסוקים של עבודת ה' – "עבדו את הוי' ביראה וגילו ברעדה"[מא] ו"עבדו את הוי' בשמחה בֹאו לפניו ברננה"[מב]. צריך לעבוד את ה' גם ביראה וגם בשמחה. דווקא החבור של היראה והשמחה הוא בשנת הקהל, הערב, כשהמטרה המפורשת של המעמד הזה היא "ליראה את הוי'", כך כתוב בתורה פעמיים ("ויראו את הוי'" "ליראה את הוי'"), אבל החג הזה הוא "זמן שמחתנו"[מג] ("ושמחת בחגך... והיית אך שמח"[מד]). אם כן, צריך לחבר בין "עבדו את הוי' ביראה" ו"עבדו את הוי' בשמחה"[מה].

המלה "הקהל" היא הממוצע בין שתי מלים שהולכות יחד – יראה ודין. פרשת הקהל היא להגיע ליראה. מ-הקהל ל-יראה יש עבד, ומ-דין ל-הקהל גם יש עבד – אלה הכנפיים של הקהל שמגיעות לדין מכאן וליראה מכאן. השנה – 5776 – היא עבד (76) ברבוע. יש עבד שלמטה מבן ויש עבד שלמעלה מבן, או שאלה עבד של יראה ("עבדו את הוי' ביראה") ועבד של שמחה ("עבדו את הוי' בשמחה").

התקשרות המלך והעם

יש מקום בלקוטי מוהר"ן[מו] שיוצא מדברי רבי נחמן – שמחרתיים ההילולא שלו – שכל המעמד של הקהל בחג האסיף, כאשר המלך מאסף ומקהיל את העם, הוא ראשית כל בשביל שהמלך יתקשר בקשר אמיץ וחזק מאד לעם שלו. תפקיד המלך בכלל הוא ללכד את העם, כפי שכותב הרמב"ם[מז], אבל מעמד הקהל הוא הזדמנות פז (כפי שהרבי אהב לומר[מח]) גם עבורו עצמו להתקשר לעם.

כתוב "ויהי בישֻרון מלך בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל"[מט]. המלך צריך להתקשר קודם כל ל"ראשי עם". רבי נחמן כותב[נ] שאם המלך אוהב את חכמי הדור מלכותו תתקיים, ואם הוא לא אוהב את חכמי הדור (אלא שונא חכמים ח"ו) זה סימן מובהק מהשמים שמלכותו עומדת להתמוטט. המעמד של הקהל הוא הזדמנות למלך עצמו להתקשר חזק מאד לעם שלו החל מההתקשרות לחכמי הדור, לכבד ולאהוב אותם מאד מאד, ועל כך נאמר "בהתאסף ראשי עם" וגם להתקשר עם כל עמך ישראל, כל יהודי ויהודי, "האנשים והנשים והטף וגרך אשר בשעריך" – "יחד שבטי ישראל" (ראה לקמן איך הגר רמוז בתבת "יחד")[נא].

אם כן, יש פה שתי תנועות – יש מה שהמלך יורד ומתקשר לעם שלו, וגם מה שהעם כולו (אנשים נשים טף וגר) מתחבר למלך, שומע מפיו את התורה, דברי אלקים חיים, ומתחזק מאד לקיים את התורה בשביל לזכות לחיים נצחיים, "כל הימים אשר אתם חיים על האדמה אשר אתם עֹברים את הירדן שמה לרשתה". זהו סיום פרשת הקהל.

שלמות פרשת הקהל

הפרשיה מתחילה עוד לפני "הקהל את העם וגו'". כל הפרשיה הזו היא אחת הדוגמאות החשובות שמספר המלים רומז לתוכן הפרשה – יש בפרשיה בדיוק הקהל (140) מלים!

יש בפרשיה שלשה פסוקים ראשונים שהם "שלישי" של וילך (בקביעות כמו השנה, שקוראים את פרשת נצבים ופרשת וילך בנפרד) ועוד ארבעה פסוקים של "מקץ שבע שנים" הם "רביעי" של "וילך" (תופעה מיוחדת – שלשה פסוקים ב"שלישי" וארבעה פסוקים ב"רביעי"). מי שזוכר, מנהג חסידים לקרוא זאת יחד (לעולה לתורה "שלישי") במנחה של שבת ובשני וחמישי לפני שבת וילך. ברוב השנים, כאשר שתי הפרשיות מחוברות, אזי חמישי של נצבים-וילך כולל את כל שבעת הפסוקים של פרשת הקהל.

קודם משה אומר ליהושע "חזק ואמץ"[נב], אחר כך הוא כותב ספר תורה ונותן לכהנים ולזקנים, ואחר כך – הפסוק הבא – תחלת ההקהל ממש: "ויצו משה אותם לאמר"[נג]. מי הם 'אותם'? הזקנים, הכהנים ויהושע – כל מי שהיה כתוב קודם. המלה 'אותם' עושה זאת המשך מפורש. יש מי שמפרש שמהפסוק הקודם, של הכהנים והזקנים (וגם יהושע, המלך, שהוזכר קודם), למדו חז"ל הלכה שספר התורה נלקח על ידי חזן הכנסת שמוסר לראש הכנסת שמוסר לסגן ומוסר לכהן גדול שמוסר למלך – סדר של חמשה אנשים, שני זקנים ושני כהנים והמלך. זה ממש יוצא מהפסוקים הקודמים – שיש מלך אחד, יהושע[נד], כהנים וזקני ישראל (מיעוט רבים שנים). הפשט הוא שעושים את הסדר הזה כדי לכבד – להמשיך כבוד ה' לעולם (וכמו שיתבאר לקמן בסוד "כבודו מלא עולם"[נה], שיהיה "עולם ומלואו").

מבנה החיזוק בתנ"ך

בכל אופן, לעניננו, פרשית הקהל פותח בענין של חיזוק: קודם משה קורא ליהושע, מעביר לו את שבט ההנהגה לרעות את עם ישראל בחסד וברחמים ("כרעה עדרו ירעה בזרֹעו יקבץ טלאים[נו] ובחיקו ישא עלות ינהל"[נז]), שלא יהיה עם ישראל "כצאן אשר אין להם רֹעה"[נח], ואומר לו "חזק ואמץ". סך הכל ליהושע נאמר שש פעמים בתנ"ך "חזק ואמץ" (כנגד ו"ק, מחסד עד יסוד, בחינת יוסף, בחינת יהושע משבט אפרים בן יוסף) – פעמיים בתורה, ועוד ארבע פעמים בתחלת ספר יהושע[נט]. אם כן, יהושע בן נון צריך המון חיזוק. הרמב"ם אומר שהמצוה של הקהל באה לחזק את דת האמת אצל עם ישראל, והראשון שצריך חיזוק הוא המלך עצמו – "חזק ואמץ" הנאמר ליהושע.

עוד לפני הפרשיה הזו, בתחלת "וילך", משה אומר לעם ישראל כולם "חזקו ואמצו" בלשון רבים. אבל אחר כך הוא קורא באופן מיוחד ליהושע, שהוא יעביר את עם ישראל את הירדן לארץ המובטחת, ואומר לו "חזק ואמץ". בהמשך נאמר שוב ליהושע "חזק ואמץ" (מפי השכינה המדברת מתוך גרונו של משה, ראש רש"י שם). שוב, אחר כך בתחלת ספר יהושע נאמר ארבע פעמים ליהושע "חזק ואמץ". אחר כך, בהמשך ספר יהושע, יהושע עצמו פעם אחת לפני מלחמה אומר לעם ישראל "חזקו ואמצו" – בדיוק כפי שמשה רבינו אמר לפני שהוא פנה אליו אישית.

כלומר, אם בודקים את כל המבנה של "חזק ואמץ" ביחס לעם ישראל ויהושע המכניס את עם ישראל לארץ ישראל בתנ"ך, יש "חזקו ואמצו" של משה, אחר כך פעמיים "חזק ואמץ" ליהושע, אחר כך עוד ארבע פעמים "חזק ואמץ" ליהושע ובסוף עוד פעם אחת "חזקו ואמצו" לעם ישראל. והוא סוד החיזוק ב: בינה (ה עילאה שבשם, משם נבואת משה – "משה זכה לבינה"[ס] – ומשם הוא מחזק את העם ביום מותו, אותו יום שהוא זכה לגילוי שער הנון של הבינה), ו"ק (ליהושע בפרט, ב בתורה כנגד חסד וגבורה, ו-ד בתחלת ספר יהושע כנגד תנה"י), מלכות (ה תתאה שבשם, סוד בנין פרצוף רחל בכניסת עם ישראל לארץ ישראל על ידי יהושע).

צריכים המון חיזוק. כתוב שיש ארבעה דברים שצריכים חיזוק[סא]. הראשון והעיקרי ביניהם הוא לימוד התורה. זמן החיזוק גם אצל המלך וגם אצל העם הוא כעת, ב"הקהל".

ג. ארבעת נושאי החיזוק בהקהל

נחזור למשנה: אם כי לפי שיטת הרמב"ם – כפי שנסביר יותר בהמשך – יש רק שלשה קטעים שקוראים: מתחלת משנה תורה עד סוף פרשה ראשונה של קריאת שמע, אחר כך פרשה שניה של ק"ש, ואחר כך מ"עשר תעשר" עד סוף הקללות בפרשת כי תבוא. אבל לפי המשנה יש חלוקה יותר מפורטת.

"שמע" ו"והיה עם שמוע" – קבלת עול מלכות שמים וקבלת עול מצוות

רש"י[סב] והמפרשים במשנה[סג] מסבירים שקוראים עד סוף הפרשה הראשונה של קריאת שמע כי בה מקבלים על עצמנו עול מלכות שמים. דבר ראשון כשמחזקים את דת האמת צריך שכולנו נקבל על עצמנו עול מלכות שמים. זה בעצם החלק הראשון שקוראים, מתחלת חומש דברים עד שמע ישראל, כדי לקבל עול מלכות שמים.

אחר כך קוראים את הפרשיה השניה של קריאת שמע כדי לקבל עול מצוות. כתוב שההבדל בין הפרשה הראשונה והשניה הוא בין קבלת עול מלכות שמים לקבלת עול מצוות. תיכף נסביר זאת באותיות של חסידות[סד], אבל זה פשט.

מעשרות – סוד הנתינה היהודית

אחר כך קוראים על מעשרות – מעשר ראשון צריך לתת ללוי, מעשר שני מעלים ואוכלים בירושלים, בשנה השלישית והשישית במחזור השמיטה במקום מעשר שני יש מעשר עני שנותנים לעני, ליתום, לאלמנה ולגר. בסוף כל שלש שנים צריך וידוי מעשרות. הכל מתחיל מ"עשר תעשר". חז"ל דורשים[סה] – "'עשר' בשביל שתתעשר".

המעשרות שנותנים הם בעצם היסוד והשרש של מצות צדקה (כמבואר בפרשת ראה[סו] בהמשך לפרשת "עשר תעשר"). צריך לתת – יהודי הוא משפיע. שאלו את הרבי איך מגדירים יהודי – יש הרבה גדרים, הרבה נקודות מהו יהודי. פעם אחת הרבי הסביר שיהודי הוא מי שמשפיע בעצם, הוא נותן בעצם. יש אחד שהוא מקבל בעצם, זה גוי. מי שמשפיע, שנותן, כל החיים שלו, כל החיות שלו, היא לתת, להשפיע, להעניק – הוא יהודי. מי היהודי הראשון? אברהם אבינו. איך הוא נקרא בתנ"ך? "האדם הגדול בענקים"[סז] – הוא מעניק לכולם, רק נותן לכולם, זה כל ענינו בחיים. הוא מכניס אורחים, "ויטע אשל בבאר שבע"[סח]. הוא נותן ונותן ונותן ועל ידי שהוא נותן הוא מפרסם אלקות – "ויקרא שם בשם הוי' אל עולם".

הכל מטבע הטוב להיטיב. זה "עשר כדי שתתעשר" – ה' רוצה שניתן, ומבטיח שאם ניתן הוא גם יתן לנו[סט]. הוא יתן לנו עוד ועוד כדי שנוכל לתת עוד ועוד – "והריקותי לכם ברכה עד בלי די"[ע]. נוכל לשיר זאת בהמשך. צריכים לשיר גם "ויהי בישרון מלך" (שלפי הנהוג מחברים אותו ל"עוד ישמע וגו'"[עא] – סימן ששנת הקהל, שנת "ויהי בישרון מלך", היא שנה מסוגלת לשידוכים טובים ושמחים). בכל אופן, יש את פרשת מעשרות – "עשר תעשר", "עשר בשביל שתתעשר", מאד חשוב שיהודי ישמע זאת במעמד הקהל.

פרשת המלך – ראשית מצוות הציבור

אחר כך יש את פרשת המלך. אנחנו ציבור וצריכים לשאוף לקיים את מצוות הציבור. אנחנו עושים זכר להקהל, ורוצים לקיים את מצוות הציבור, לעשות תשובה ציבורית, לא רק תשובה פרטית. המצוה הראשונה עלינו כשנכנסים לארץ היא להעמיד מלך[עב] – מצוה כללית ביותר, "שום תשים עליך מלך"[עג].

כתוב בזהר הקדוש[עד] "'שום' לעילא", קודם צריך לשים עלינו את ה' מלך למעלה, ומכח זה "'תשים' לתתא", מכח שה' המלך שלנו למעלה יש לנו כח למנות מלך בשר ודם, "דוד מלך ישראל חי וקים"[עה], דוד מלכא משיחא. זו מצוה שמוטלת על כולנו. לכן צריך לקרוא על המעשרות וצריך לקרוא על המלך.

הברכות והקללות – יסוד האמונה בשכר ועונש

בסוף צריך לקרוא את הברכות והקללות. ברכות וקללות הם אחד מ-יג עיקרי האמונה שלנו לפי הרמב"ם, וכולנו מאמינים בדבר פשוט, שבתורה יש שכר ועונש – אם הולכים בדרך התורה מקבלים שכר ואם חלילה לא ההיפך. מכלל הן אתה שומע לאו ומכלל לאו אתה שומע הן. מאד חשוב שיהודי ישמע את המלך קורא את הברכות והקללות כדי לחזק את האמונה שלו בשכר ועונש (המלך הוא זה שנותן שכר ועונש, גם המלך העליון וגם המלך התחתון, וממילא מתאים ביותר להסמיך זאת לפרשת המלך).

המושג שכר, כמו שנסביר יותר בהמשך, קשור במיוחד לפרשת הקהל. כתוב "הקהל את העם האנשים והנשים והטף". בשביל מה מביאים את הטף? רבי אלעזר בן עזריה אומר שמביאים את הטף כדי ליתן שכר למביאיהם[עו] – יש איזו תודעת שכר מיוחדת דווקא בפרשת הקהל.

שכר מצוה – אהבת ה'

בהמשך נסביר ששכר אמתי הוא אהבת ה'. עיקר עבודת ה' שלנו (בלשון התניא – "ראשית העבודה ועיקרה ושרשה") הוא יראה, אבל השכר שלנו – כך כתוב בתניא – הוא האהבה. כתוב ששכר מצוה הוא המצוה עצמה. על הכהנים כתוב "עבודת מתנה אתן את כהונתכם" – "עבודת מתנה" היא אהבה בתענוגים. עיקר השכר שיהודי מקבל כשעושה מצוה ולומד תורה לשמה הוא שזוכה לאהבה את ה' – שהלב שלו בוער באהבה רבה וזוכה לאהבה בתענוגים[עז].

השכר הזה הוא בזכות שמביאים את הילדים הקטנים, אף שאינם לומדים ואינם שומעים. מביאים אותם כי הרושם של הקהל עושה רושם אדיר על נשמת הילד הקטן ונשאר לו לעולם ועד – מחזק אצלו (בעל-מודע שלו) מהיום עד סוף כל הדורות את דת האמת[עח]. על זה מקבלים שכר. אם כן, המושגים של שכר והפכו מאד חשובים בהקשר למצות הקהל.

קבלת עול מלכות שמים וקבלת עול מצוות – בטול לבעל הרצון ובטול לרצון

כעת נעשה סדר, וזה יהיה סיום השיחה הראשונה שלנו הערב. איך אפשר לסדר את הנושאים שהמלך קורא באזני העם בהקהל כדי לחזק את דת האמת בסדר של פנימיות התורה? מה היחס בין "שמע" ל"והיה אם שמוע", בין קבלת עול מלכות שמים לקבלת עול מצוות?

כתוב[עט] שהיחס הוא, באותיות של חסידות, שקבלת עול מלכות שמים היא בטול מוחלט, שאדם מתבטל לבעל הרצון. כמו שאומרים "נעשה ונשמע" במתן תורה – שמה שהקב"ה יצוה, מה שהוא עתיד לצוות, לא משנה מה, אני אעשה. איני צריך לדעת מראש מה הוא יאמר – אני עבד שלו, אני מאמין שהוא טוב ויאמר רק טוב, והוא המלך שלי ואני חייב לעשות מה שהוא יאמר לי (היינו עיקר הכוונה של קבלת עול מלכות שמים). זה נקרא בטול, שאני מבטל עצמי לגמרי לבעל הרצון. לא לרצון הגלוי, שהוא כל מה שאני כבר יודע – מה שכתוב בספרים – אלא שאני  מבטל את עצמי אליו, "'אליו' ולא למדותיו"[פ], אלא רק לעצמותו ומהותו יתברך. זה "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד" – הפרשה הראשונה, קבלת עול מלכות שמים. כולנו ננסה לחוות זאת – בטול אמיתי ומוחלט לבעל הרצון.

אחר כך "והיה אם שמֹע", קבלת עול מצוות, שכל מה שכתוב – כל רצון ה', כל השו"ע – אני מתבטל אליו, מתחייב לקיים כל מה שכתוב בספר. זה בטול לרצון – "בטל רצונך מפני רצונו" – לרצון הגלוי. ה' אמר כבר הרבה דברים, הם כתובים בתורה, ואני מאמין שהוא והתורה אחד והתורה מחייבת אותי. זה בטול לרצון של ה'. אז יש בטול לבעל הרצון ויש בטול לרצון.

כתר וחכמה (קוש"י ו-י) – "שמע" ו"והיה אם שמוע"

איפה בספירות העליונות (ובכוחות נפש האדם) נמצאות שתי הבחינות האלה? הבטול לבעל הרצון הוא בכתר, בעל-מודע, למעלה מטעם ודעת. הבטול של "בטל רצונך מפני רצונו", הוא בחכמה, בתורה.

פנימיות החכמה בנפש היהודי היא הבטול לתורה, שהרי "אורייתא מחכמה נפקת". כשאני מבטל את עצמי לכל מה שכתוב בתורה, בתורה שבכתב, "שמע בני מוסר אביך"[פא], ולתורה שבעל פה, "ואל תטוש תורת אמך", שאני מתחייב לכל מה שכתוב בשו"ע. רבי נחמן אמר[פב] שאם תמצאו משהו בספר שלי כנגד שו"ע למחוק אותו – בטול מוחלט לשו"ע, כך יהודי חי – זהו הבטול של קבלת עול מצוות. באותיות של שם הוי', הבטול לבעל הרצון הוא קוצו של י, שמצביע על מה שלמעלה (למעלה-מעלה מטעם ודעת), וה-י היא הבטול לרצון[פג].

בינה: אמונה בשכר ועונש

אחר כך, לא לפי סדר התורה אבל לפי סדר הספירות – נדלג עד לסוף קריאת המלך, הברכות והקללות של כי תבוא. אמרנו שהברכות והקללות הם לחזק את האמונה בשכר ועונש. אמרנו שעיקר השכר הוא אהבה רבה בתענוגים. אפשר לומר שמי שלא זכה לאהבה, אהבת ה' ואהבת התורה ואהבת ישראל ואהבת ארץ ישראל, זה בעצמו עונש. השכר הוא האהבה, לכל יהודי בלב יש אהבה מסותרת, ואם הוא זוכה היא מתגלה בכל עוצמתה, בכל הודה והדרה, ואם לא – אז לא.

איפה היא באותיות של קבלה אהבה רבה בתענוגים? איפה בכלל שכר ועונש בקבלה? שכר ועונש בקבלה הם בבינה, בעולם הבא, אמא. השכר הוא פנימיות אמא והעונש הוא "מינה דינין מתערין" בחיצוניות אמא  (ושרשם בפנימיות בינה עצמה בחסדים ובגבורות ששם, שרש אהבת ה' ויראת ה' כפי שהן בעוה"ב ולע"ל). שוב, באמא יש אהבה רבה בתענוגים, רחימו עילאה. הרי י-ה-ו-ה הם דחילו ורחימו ורחימו ודחילו. דחילו עילאה, יראת הרוממות, ירא בשת, בחכמה. אהבה רבה היא בבינה, והיא עיקר השכר. "לתת שכר למביאיהם" של הטף במצות הקהל.

מדות: "עשר תעשר"

אחר כך "עשר תעשר", שני מחזורים של שלש-שלש שנים, הם כנגד הו"ק – ו קצוות – הספירות של הלב. "עשר בשביל שתתעשר" – "אין עשיר אלא בדעת"[פד] והדעת היא "מפתחא דכליל שית"[פה], המפתח שכולל את כל שש מדות הלב, "ובדעת חדרים [חדרי הלב] ימלאו כל הון יקר ונעים"[פו]. שלש שנים ושלש שנים של המעשרות הם "טבע הטוב להיטיב" – המעשרות באים לגלות ולחזק את טבע הטוב להיטיב של היהודי, מדות הלב, ה-ו של שם הוי'.

גם כתוב בספרי המוסר[פז] ובחסידות[פח] שראשית התיקון של מדות הלב היא במדת ההוד, להודות ולהתוודות. והוא ענין וידוי מעשרות ("בערתי הקדש מן הבית וגו'"[פט] – וידוי הוא לא רק על עברה אלא גם על קיום מצוה, ובהידור, ודווקא אז מודגש ביותר הקשר בין הודיה על הטוב לוידוי, ואז הוידוי עצמו בפה מחזק את טבע הטוב להיטיב הטבוע בנפש היהודי להתגלות בפועל ממש) שבפרשת "כי תכלה לעשר".

מלכות: פרשת המלך

אחרון-אחרון חביב – פרשת המלך. פרשת המלך, כשמה כן היא, היא המלכות, ה תתאה של השם.

סיכום

כעת בנינו בקיצור מבנה יסודי של מה שהמלך קורא בהקהל. שוב, אנחנו עושים כעת זכר למעמד הקהל, וצריך לחשוב על כל הדברים האלה:

צריך לחשוב שאני מקבל על עצמי עול מלכות שמים, "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד".

צריך לחשוב שאני מקבל על עצמי עול מצוות בפרשה השניה של ק"ש.

צריך לחשוב שאני מקבל חיזוק באמונה בשכר ועונש, ברכות וקללות[צ].

וצריך לחשוב שאני מחזק את הטבע הטוב שה' טבע בי – הרי יהודים הם רחמנים וביישנים וגומלי חסדים, וצריך לחזק זאת. צריך להיות רחמן, "כל המרחם על הבריות מרחמים עליו מן השמים", "עשר כדי שתתעשר". יהודי הוא צדיק, צינור פתוח, שככל שהוא נותן כך הוא מקבל מלמעלה. כך המעשרות שלש שנים ועוד שלש שנים, ובסוף השלש – בקו האמצעי – יש מעשר עני, צדקה באופן מיוחד. הכל כדי לגלות ולתקן (תיקון היינו המשכת אורות בכלים, לתת לכח בנפש ביטוי הולם) את הטבע הטוב של היהודי, החסד, "יומא דאזיל עם כולהו יומין"[צא], "יומם יצוה הוי' חסדו עמי"[צב].

אחרון חביב, אנחנו עם, אנחנו יחד, והמצוה שלנו יחד – אני לא יכול לעשות בעצמי ואף אחד לא יכול לעשות בעצמו, אבל אם נתחבר כולנו יחד נוכל – לקיים את מצות "שום תשים עליך מלך". הכל "נעוץ סופן בתחלתן" – בכל הדברים שצריך להתחזק, המלך עצמו צריך להתחזק.

  קוצו של י     קבלת מלכות שמים (בטול לבעל הרצון)

            י        קבלת מצוות (בטול לרצון)

            ה       חיזוק האמונה בשכר ועונש

            ו        חיזוק טבע הרחמים היהודי

            ה       קיום מצות העמדת מלך   

"שבע יפול צדיק [בשבע שנות השמיטה] וקם [בהקהל]"

אנחנו בסוכות אומרים "הרחמן הוא יקים לנו את סוכת דוד הנופלת"[צג]. לדוד מלך ישראל חי וקים יש סוכה, והסוכה שלו כעת נופלת, וצריך להקים אותה. שהרחמן – הקב"ה – בשנה הזו, שנת תשע"ו, בגימטריא "ביאת המשיח", יקים לנו את סוכת דוד הנופלת.

יש עוד פסוק, "שבע יפול צדיק וקם"[צד]. רק צ – בלי אותיות דיק – שוה 90, שוה מלך. אנחנו רוצים מלך שהוא ה-צ עצמו, הצדיק, את דוד המלך רוצים. דוד המלך ומשיח בן דוד נקרא "בר נפלא", שבעצם כל הזמן הוא נופל – "שבע יפול צדיק". כל שבע השנים של השמיטה הוא נופל, שנה אחרי שנה, "וקם" – מתי הוא קם? בהקהל. "מקץ שבע שנים במֹעד שנת השמטה בחג הסכות", אחרי כל נפילות של שבע שנות השמיטה. כמה שוה "קם"? הקהל. בשנת הקהל, במעמד הקהל, המלך קם לתחיה (בסוד "חיים נצחיים" המבואר בלקוטי מוהר"ן[צה]) אחרי כל הנפילות שלו.

למה המלך צריך ליפול ולקום? כי המלך צריך להזדהות עם כולם, להיות מקושר עם כולם. כשהמלך נופל הוא מתקשר לכל אחד ואחד מעם ישראל באשר הוא שם, אנשים נשים וטף וגם גרך אשר בשעריך, גם עם הרחוקים ביותר מה' ותורתו. על ידי שהוא נופל הוא מתקשר לכל אחד. "אשר נשיא יחטא"[צו], אשרי הדור שהנשיא שלו כשנופל מתחרט ועושה תשובה[צז], ובכך הוא מרים איתו את כולם יחד, הוא קם ומקים את סוכת דוד הנופלת, מקים את עצמו ואת עמו גם יחד. זו שנת "הקהל", שוה קם – "שבע יפול צדיק וקם". שוב, זו הפרשה האחרונה לפי סדר הספירות שאנחנו צריכים להתבונן בה כעת, במעמד הקהל, פרשת המלך.

לחיים לחיים, שנזכה לקבל עול מלכות שמים ועול מצוות, לחזק את ענין השכר הטוב, האהבה הבוערת לקב"ה, וליישם זאת ב"עשר תעשר", הרבה חסד שנותנים, "עד בלי די", ולזכות ל"שום תשים עליך מלך". לחיים לחיים, שנזכה למלך המשיח שיקום ויקים את כולנו.

נגנו "והריקותי לכם ברכה" ו"ויהי בישורון מלך", "אתה בחרתנו", "ה' מלך" ועוד.

ד. תהא שנת עולם ומלואו

לחיים לחיים. שתהיה שמחה פורצת גדר[צח], את כל הגדרים, כמו שמלך פורץ גדר[צט].

"עולם ומלואו שלך, חפצת להצדיק קהלך"

בכל שנה חדשה נוהגים לתת סימנים של השנה. יש גם גימטריאות וגם סימנים לפי ראשי התיבות של תשע"ו. כמובן שיש אין-ספור סימנים שאפשר לתת, אבל צריכים לבחור סימנים מיוחדים עם משמעות מיוחדת. ניתן סימן חדש, שלא אמרנו עדיין השנה, של תשע"ו. ה-תש הם תמיד ר"ת תהא שנת, אז רק צריך להוסיף את ה-ע"ו.

יש ביטוי שמופיע בהרבה ספרים קדושים, וגם הפייטן הכניס אותו בפיוטים בסידור – עולם ומלואו. תהא שנת עולם ומלואו. צריך להתבונן למה בחרנו את הרמז הזה, מה אפשר ללמוד ממנו ומה אפשר להתברך ממנו – רמז הוא כדי לקבל ברכה מן השמים.

קודם כל, איך הפייטן משתמש בביטוי "עולם ומלואו"? הוא אומר "עולם ומלואו שלך, חפצת להצדיק קהלך"[ק]. זה ביטוי שמופיע בסידור. פונים לקב"ה, למלך מלכי המלכים הקב"ה, ואומרים לו "עולם ומלואו שלך, חפצת להצדיק קהלך". אם כן, יש פה גם רמז של תשע"ו, ויש רמז מיוחד של הקהל, כי הסיום הוא "חפצת להצדיק קהלך", "קהלת יעקב", שמתקהלים כולנו יחד בהקהל, לקבל את התורה מחדש כאילו מקבלים אותה כעת במעמד הר סיני, כמו שהרמב"ם כותב[קא]. במצוה הזאת של הקהל ה' מצדיק אותנו, שהרי במצוה הזאת אנו מגשימים את חפצו הפנימי והעצמי שכל בניו יתקהלו ויתאחדו – "יחד שבטי ישראל". ה' חפץ להצדיק את הקהל שלו, קהל ישראל, במצות הקהל, אבל לשם כך צריך שיהיה קודם כל "עולם ומלואו שלך".

עם-לו

יש רמז ש-עולם אותיות עם-לו (ה-לו של עולם הוא בתוך ה-עם של עולם – ה-לו הוא הפנימיות של העם, הסבה הפנימית להתהוות העם והרגש הפנימי של העם). הרי "אין מלך בלא עם". גם מלך מלכי המלכים בורא את העולם בשביל להיות מלך. יש כמה וכמה טעמים בשביל מה ה' ברא את העולם[קב]. אי אפשר לעמוד בשכל הדל שלנו על עומק הטעם לגמרי, אך בכל אופן "דברה תורה כלשון בני אדם"[קג] ויש כמה דברים שמתבוננים בהם (על מנת להתחזק בעבודת ה' שלנו) שלשמם ה' ברא את העולם. אחד מהם הוא "אין מלך בלא עם", ה' הוא מלך ורוצה להיות מלך, ולשם כך הוא צריך (כביכול) עם.

הוא צריך עם שיהיה מסור ונתון "לו" יתברך. כמו שכתוב על איש ואשה "אעשה לו עזר כנגדו". כתוב[קד] שיש שלש מדרגות ביחס האשה לאיש – או שהיא "כנגדו", להלחם בו, אם הוא לא זוכה; או שהיא "עזר" אם הוא זוכה; ועוד יותר, "די מחסורו אשר יחסר לו"[קה], "'לו' זו אשה"[קו], שהיא מסורה לו לגמרי וכלולה בו, "שוין בקומתן[קז] ממש". גם ביחס העם והמלך יש כמה דרגות, אבל תכלית העם – שיהיה לגמרי עם – הוא שיהיה "לו", מסור ונתון אליו יתברך, ואז עולם אותיות עם לו. תכלית העולם שיהיה עם-לו, "אין מלך בלא עם".

"כבודו מלא עולם"

אם אומרים "עולם ומלואו" סימן שיש עולם ויש את המילוי שממלא אותו. אלה שני דברים – העולם הוא הכלי והמילוי הוא האור שממלא את הכלי. מהו המילוי הזה לגבי המלך העליון הקב"ה? אנחנו אומרים – גם היום אמרנו – בקדושת "כתר", אחרי שאומרים "קדוש קדוש קדוש הוי' צבאות" אומרים "מלֹא כל הארץ כבודו"[קח]. מה שממלא את כל הארץ, כל העולם, הוא "כבודו" יתברך.

אחר כך ממשיכים ואומרים "כבודו מלא עולם". "משרתיו שואלים זה לזה איה מקום כבודו להעריצו". אם כן, כתוב בפירוש ש"כבודו מלא עולם". אחר כך שואלים המלאכים "איה מקום כבודו", ש"מקום כבודו" מושרש מאד גבוה בכתר, אפילו ברדל"א – ברישא דלא ידע ולא אתידע – ושואלים "איה מקום כבודו".

בכל אופן, הכבוד של ה' הוא מה שממלא את העולם, מה שה' רצה בבריאת העולם. הרי כתוב בסוף פרקי אבות "כל מה שברא הקב"ה בעולמו לא בראו אלא לכבודו, שנאמר 'כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו'[קט]"[קי]. הכל נברא לכבוד ה'.

למעט בכבוד עצמו ולהרבות בכבוד שמים

מה אומר רבי נחמן על כבוד ה'? שכל אחד מאתנו צריך למעט בכבוד עצמו כדי להרבות בכבוד שמים[קיא]. כל אחד צריך לחשוב שאני פה בעולם כדי להרבות את כבוד ה', למלא את העולם בכבוד ה', ואיך אני עושה זאת? צריך להמעיט בכבוד עצמי.

הראשון שצריך לעשות זאת הוא המלך במעמד הקהל (כנ"ל שכאשר המלך קורא בתורה מעומד, אף על פי שמותר לו לשבת, ובכך מוחל על כבודו, ממעט בכבודו, הרי זה משובח). על המלך כתוב "למען ילמד ליראה את הוי'" וכתוב "לבלתי רום לבבו מאחיו", שיהיה תמיד בשפלות. הרי התכונה העצמית של דוד מלכא משיחא היא שפלות, "והייתי שפל בעיני"[קיב]. המלך מקבל זאת גם מהמעמד הגדול של הקהל, בו כל אחד מתחזק – המלך מתחזק והעם מתחזק.

בכל אופן, יש מלך עליון, שה' ברא את העולם כדי שיתמלא כבודו – שהעולם יהיה עם-לו ויתמלא כבודו יתברך, "כבודו מלא עולם". גם מלך ישראל כדוד, שבורח מהכבוד, הכבוד רודף אחריו. מי שרודף אחרי הכבוד הכבוד בורח ממנו, אבל  מי שבורח מהכבוד – מקיים את ההוראה למעט כל הזמן בכבוד עצמו כדי להרבות בכבוד שמים – בסוף הכבוד עצמו ירדוף אחריו וגם ימלא את העולם שלו (ובכך יתקדש גם שם שמים).

העולם של המלך העליון הוא עם ישראל וגם העולם כולו – מלך המשיח ימלוך על העולם כולו, גם על היהודים וגם להבדיל על הגוים. בסוף כל הגוים יחזרו בתשובה ויהיו גרי תושב או – עוד יותר, כמו שנסביר – יתגיירו לגמרי. לשון הפיוט הוא "עולם ומלואו שלך, חפצת להצדיק קהלך". איך מצדיקים קהל? "להצדיק קהלך" היינו להוסיף גרי צדק, כל אחד נקרא צדק. רבי נחמן מביא[קיג] מהזהר[קיד] שגר צדק נקרא כך כי מסתופף תחת כנפי "צדק מלכותא קדישא"[קטו] – שייך לסוכה[קטז]. "להצדיק קהלך" מוסיף את הגר לקהל ועל ידי כך נעשה "עולם ומלואו שלך"[קיז].

רמזי "עולם ומלואו"

עוד רמז בענין תהא שנת עולם ומלואו: הלשון "עולם ומלואו" רומז שצריך למלא את המלא "עולם", אבל כתוב "עולם ומלואו" – צריך לחשב את המלה עולם (146) ועוד מלואו, עין וו למד מם (296, הארץ), שביחד שוה 442 = טוב פעמים הוי'. נחשב כך גם את המלה "[עולם] ומלואו": "ומלואו" (89, טף) ועוד מלואו של "ומלואו", וו מם למד וו אלף וו (301, אש) שוה 390 = יה פעמים הוי' (= שמים).

לפי חשבון זה, "עולם ומלואו" שוה כבוד (טוב-יה) פעמים הוי' ששוה ארץ ישראל – "וימלא כבוד הוי' את כל הארץ", "כבודו מלא עולם", "איה מקום כבודו". התשובה ל"איה מקום כבודו" היא ארץ ישראל (שעולה איה [חצי כבוד] פעמים בן [הוי' הוי'], מילוי המלכות של שם הוי'; ועוד, ב"איה מקום כבודו" עצמו נמצא רמוז התשובה: "ארץ ישראל היא מקום כבודו" [הערך הממוצע של השאלה, "איה מקום כבודו" ותשובה, "ארץ ישראל היא מקום כבודו" עולה "הקהל את העם"!]) ששוה כבוד פעמים הוי', זה מקום כבודו (ומקום חנו – חן = כבוד הוי' כנ"ל). ככל שמגיירים גרים מתקיים על ידי זה היעוד של "עתידה ארץ ישראל שתתפשט בכל הארצות"[קיח], "וימלא כבוד הוי' את כל הארץ"[קיט].

ה. גיור בשנת הקהל

אנשים-נשים-טף-גרים

ענין הגיור נוגע מאד לפרשת הקהל. בפרשת הקהל יש מלך שמצוה עליו להקהיל את עם ישראל, וכתובות ארבע מדרגות בעם שהוא צריך להקהיל – "האנשים והנשים והטף", הרבה פעמים מצטטים רק את שלשת אלה (אנשים-נשים-טף, ר"ת טנא, כמבואר במ"א), אבל כתוב עוד אחד, "וגרך אשר בשעריך"[קכ]. לא מספיק רק האנשים, הנשים והטף – צריכים גם את הגר.

תכלית השליחות והגאולה – גיור גרים

יש הרבה מקומות, גם בלקוטי מוהר"ן[קכא], והרבה מאד גם בלקוטי הלכות של רבי נתן[קכב], שמדובר על גודל המצוה של העוסק בגיור גרים. רבי נתן כותב[קכג] שכל אחד, כל יהודי, "צריך ומוכרח" (זה לשונו), לעסוק בקירוב בעלי תשובה ובגיור גרים.

לכל יהודי יש חובת קדש, מוכרח כדי להשלים שליחותו בעלמא דין – מה שה' שלח אותו לעולם הזה – מוכרח לעסוק כל ימי חייו בקירוב בעלי תשובה (קודם כל שהוא עצמו יזכה להיות בעל תשובה, שהרי הכלל הגדול של ריש לקיש אומר "קשוט עצמך ואחר כך קשוט אחרים"[קכד]. אבל שדבר זה לא ימנע ממנו לעסוק מיד בקירוב רחוקים, ובזכות זה גם הוא יזכה להתקרב להשי"ת ולחזור בתשובה שלמה) וגרים, גרי צדק (ואף גרי תושב, חסידי אומות העולם, השומרים את שבע המצות שלהם מכח האמונה והקבלה מתורת משה). בכמה וכמה מקומות רבי נחמן אומר[קכה] שביאת המשיח תלויה בכל הגרים שיתגיירו. נמצא שהרשלנות בעיסוק בגיור גרים מעכבת את ביאת המשיח.

לאחרונה אנחנו מדברים על מהפכה בתוך התפיסה של היהדות שלנו, שכבר הגיע הזמן שנהיה אור לגוים ממש – שנאיר את האור כי טוב של תורתנו הקדושה לכולם, "כל חדא וחדא לפום שיעורא דיליה"[קכו] (היינו סוד "[וגרך אשר] בשעריך").

"וגרך אשר בשעריך" – גר צדק או גר תושב

מיהו הגר שכתוב בהקהל? יש מחלוקת בדבר. יש מי שאומר[קכז] ש"[האנשים והנשים והטף] וגרך אשר בשעריך" הכוונה גר צדק. אבל יש מפרשים[קכח] שאומרים שגר צדק הוא בכלל עם ישראל ולא צריך לציין אותו בפני עצמו, ולכן מפרשים ש"וגרך אשר בשעריך" בפסוק כאן הוא גר תושב (ויש גם סברא ששניהם – גר צדק וגר תושב – בכלל "וגרך אשר בשעריך", כמו שדרשו חז"ל, וכן מובא ברש"י בפשוטו של מקרא, על הפסוק "לא תעשק שכיר עני ואביון מאחיך או מגרך אשר בארצך בשעריך" ש"גרך" היינו גר צדק ואילו "בשעריך" היינו גר תושב[קכט])[קל].

גר תושב עדיין אינו יהודי – הוא לא עובד עבודה זרה, מקיים שבע מצוות בני נח, שקבל אותן בפני בית דין ישראל, כאן בארץ ישראל בזמן שהיובל נוהג. זה גיור במקצת – הוא לא ממש יהודי, אבל יש לו רשות לגור בארץ ישראל, ויותר מזה, יש עלינו עם ישראל מצוה להחיותו, "וחי עמך", צריך לעזור לו, לתמוך בו. אם כן, יש מי שאומר שבהקהל נוסף ל"אנשים והנשים והטף" צריכים גם "גרך אשר בשעריך" שהכוונה גר תושב.

ביאת הגרים – ריבוי כבוד שמים הגורם למתן תורה

בכל אופן, צירוף הגר לאנשים, הנשים והטף הוא משהו מאד משמעותי. רבי נחמן אומר[קלא] – מביא מהזהר הקדוש – שעיקר ריבוי כבוד ה' בעולם, "עולם ומלואו שלך, חפצת להצדיק קהלך", הוא על ידי גרים. כי גר הוא מי שהיה מאד רחוק ועכשיו הוא נעשה קרוב. בהתקרבות שלו הוא מגלה – "והארץ האירה מכבֹדו"[קלב], מרבה בכבוד שמים יותר מכל דבר אחר בעולם.

הזהר[קלג] מביא זאת על יתרו, שהתורה לא היתה יכולה להנתן בלי שיבוא יתרו ויתגייר, וגם יאמר "ברוך הוי'"[קלד] – שיברך את ה'[קלה]. כתוב "ויחד יתרו על כל הטובה אשר עשה הוי' לישראל"[קלו]. הוא התפעל מאד, עד כדי "ויחד" – שהפשט הוא לשון שמחה, שמחה אדירה – "על כל הטובה אשר עשה הוי' לישראל". עם ה"ויחד" שלו (רמז ל"יחד שבטי ישראל"), וגם מה שהוא ברך את ה', הוא מרבה כבוד[קלז] – ואז התורה יכולה להנתן לעם ישראל. בלי יתרו אין מתן תורה, לכן פרשת מתן תורה היא בפרשת יתרו, ללמד שמתן תורה – וגם כעת מעמד הקהל שהוא מעין מעמד הר סיני – תלוי ביתרו – "וגרך אשר בשעריך".

שנת נעמי-רות

נוסיף עוד רמז יפה בגימטריא של השנה הזו: יש שני גרי צדק הכי חשובים בתורה, איש ואשה, יתרו ורות[קלח] – הם אותן אותיות, רק שליתרו יש י, יתר – והממוצע ביניהם הוא תורה. אם נקח את ה-י של יתרו, כמו ה-י של שרי, ונחלק ל-ה ו-ה, נתן ה אחת ל-רות ו-ה אחת נשאיר ל-יתרו, נקבל תורה-תורה. כנראה תורת יתרו היא תורה שבכתב, שנתנה בפרשת יתרו, ותורת רות היא התורה שבעל פה, כי היא אם המלכות, "תורה שבעל פה"[קלט].

מה סימן תשעו? מי קרב וגייר את רות? נעמי חמותה. תשעו שוה נעמי-רות[קמ] – היחוד (אפשר לקרוא לזה זיווג) של נעמי ורות. זה מלמד אותנו שזו שנה מיוחדת מאד לקרב גרי צדק (עם דגש על אשה שמקרבת אשה, עד כדי התעצמות אחת עם השניה לגמרי – נשמת נעמי נכנסת ברות לגמרי עד כדי כך ש"יֻלד בן לנעמי"[קמא]).

רבי נחמן מדגיש[קמב] את הדמיון של גרי צדק לבעלי תשובה. נעמי היא גם הכח לקרב בעלי תשובה "לבלתי ידח ממנו נדח"[קמג], כרמוז בחתימת ברכת "תקע בשופר גדול לחרותנו" – "מקבץ נדחי עמו ישראל" ר"ת נעמי[קמד]. "מקבץ נדחי עמו ישראל" (= 961 = 31, א-ל, ברבוע) = ערפה רות, שתי כלותיה של נעמי. נעמי היא הפועלת את הבירור ביניהן – הפרדת ערפה מרות בסוד חיתוך הערלה מהברית ('ברית המילה' של רות לפני טבילתה לשם גיור), כמו שיתבאר. נמצא שקיבוץ נדחי ישראל כולל גם נשמות הגרים המתווספים אלינו על ידי גלות ישראל בין העמים.

בכל אופן, כעת אנו מדברים על גרי צדק כפשוטו – מי שהיה גוי והתגייר, לא יכול להיות יותר רחוק מזה. כמה שהוא יותר רחוק והוא מתקרב הכבוד מתרבה עוד ועוד. ריבוי כבוד ה' תלוי בהתקרבות מהמקום הכי רחוק, מהעולם הכי רחוק – עולם גם לשון העלם, מההעלם והסתר הכי גדול בעולם – לעולם הכי קרוב ליהדות, עולם שהוא עם-לו לקב"ה. אין ריבוי כבוד יותר מזה – "כבודו מלא עולם".

מצות הקהל לפני מיעוט הפרים

בכלל, שייכות סוכות לגוים היא מהפטרת היום[קמה], שגוי שלא יעלה לחוג את חג הסוכות לא עליו יהיה הגשם וכו'. וטוב יהיה לגוי שכן יעלה לחוג את חג הסוכות, שיבוא למקדש "להשתחוות למלך הוי' צבאות"[קמו]. קודם היה כתוב "והיה הוי' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה הוי' אחד ושמו אחד"[קמז], ובהמשך כתוב שכל הגוים יבואו להשתחוות "למלך הוי' צבאות" ולחוג את חג הסוכות[קמח].

אך בפרט, למה עושים הקהל דווקא בלילה הראשון של חול המועד? חוץ מהטעמים המפורשים יש לומר, קצת בדרך צחות, כי ביום הראשון של החג, ביו"ט, הקריבו 13 פרים ולמחרת יקריבו 12. בנרות חנוכה, לפי בית הלל, מעלין בקדש, אך בית שמאי סובר שפוחת והולך ולומד זאת מפרי החג. הרבי תמיד אומר שדווקא ביום השני של החג מבינים את התהליך. רק ביום השני של חג הסוכות אני תופס מה קורה, שפוחתים בפרים שכנגד אומות העולם[קמט]. אבל אם עושים הקהל במוצאי החג הראשון – יש דעה שעושים ביום אך ההכרעה שעושים בלילה – בערב הראשון תופסים את מצב הגוים בשיאו, כאילו לא יודעים שמחר הולך לפחות.

היום הקריבו 13 פרים – מספר הכי גדול. הגוים מפחדים מהמספר 13, אבל יהודים אוהבים אותו – מדות הרחמים. אם גם לגוים יש זיקה למספר זה זאת סימן שבכח כולם לחזור למוטב ולהתגייר (או להתגייר לגמרי, להיות גרי צדק, או לקבל שבע מצות בני נח ולהיות גרי תושב). אחר כך הגוים שלא מתגיירים פוחתים ויורדים מדחי אל דחי. אגב, פר עולה פעמיים הקהל – הערך הממוצע של כל אות משתי אותיות פר.

ו. יראת הגרים

יראת הגרים

אמרנו קודם שהנקודה שכתובה בתורה לגבי הקהל היא יראה. קודם כתוב "למען ישמעו ולמען ילמדו ויראו את הוי' אלהיכם" ואחר כך כתוב "ובניהם אשר לא ידעו ישמעו ולמדו ליראה את הוי' אלהיכם". פעמיים כתוב שהנקודה, התכלית, היא יראה (כמו שהנקודה-תכלית של ספר קהלת, לשון הקהל, הוא "סוף דבר הכל נשמע את האלהים ירא ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם"[קנ]).

בין אנשים-נשים-טף-גר[קנא] מי הכי שייך ליראה? באמת היראה כתובה בסמוך אליו בפסוק הראשון – הגר הכי שייך ליראה. איך יודעים שגר הכי שייך ליראה? קודם כל, יש מדרש חז"ל[קנב] על שני הפסוקים שהזכרנו קודם – "עבדו את הוי' בשמחה" ו"עבדו את הוי' ביראה". חז"ל אומרים ש"עבדו את הוי' ביראה" הולך על אומות העולם ו"עבדו את הוי' בשמחה" על ישראל. כמובן, גם לנו יש יראה, וכתוב שהיראה היא עיקר נקודת היהדות שלנו ("ראשית העבודה ועיקרה ושרשה"[קנג]), ואף על פי כן כך חז"ל דורשים ביחס לשני פסוקי "עבדו את ה'" הנ"ל. כשגר מתקרב הוא מתקרב מיראה (יראת הניתוק מאלהים חיים בהיותו גוי. ביראה זו כלולה גם אהבה ורצון עז להיות יהודי), ועליו לקנות ולהתעצם עם נקודת היראה של ישראל. והנה בפשט, גר הוא לשון יראה – "מגור מסביב"[קנד], "לא תגורו"[קנה].

"ויחד יתרו" – עבודת הגר ביראה ובשמחה

על "ויחד יתרו"[קנו] יש ווארט של רבי נחמן[קנז] על פי מאמר חז"ל[קנח] שנעשה בשרו חידודין חידודין. הוא אומר שהיות שגר בא מהקליפה, גם אצל גר צדק הגוף נשאר פגום, הוא יכול לשמוח רק בנשמה שמקבל כשמתגייר, שנעשה יהודי מצד הנשמה. לכן אצל הגר בעצם מתקיימים שני הפסוקים – "עבדו את הוי' בשמחה" מצד הנשמה, הפשט של "ויחד יתרו", ו"עבדו את הוי' ביראה" מצד הגוף, שנעשה בשרו חידודין חידודין. מצד הגוף הוא "עבדו את הוי' ביראה" ומצד הנשמה "עבדו את הוי' בשמחה".

גם יהודי, אם לא נעשה צדיק ומזכך גופו בתכלית, הוא שמח מצד הנשמה ועצוב מצד הגוף, חדוה ובכיה בלב ביחד כמבואר בתניא[קנט] על פי הזהר[קס]. אם הוא כן זוכה להיות צדיק ומזכך את הגוף שלו בתכלית אז כולו "עבדו את הוי' בשמחה" גם מצד הנשמה וגם מצד הגוף. זה מסביר את מדרש חז"ל שדרשו "עבדו את הוי' בשמחה" על יהודים ו"עבדו את הוי' ביראה" על גוים. כשיהודי מתקן ומזכך גופו בתכלית הוא יכול לעבוד ה' בשמחה גם מצד הגוף. אצל גר צדק הוא נשאר בגוף ב"עבדו את הוי' ביראה". בכל אופן, כל ענין היראה שייך בפרט ל"גרך אשר בשעריך".

הטף והגרים – התכללות האהבה והיראה

אמרנו קודם שהטף בא כדי לתת שכר למביאיהם, והסברנו שבפנימיות שכר הוא אהבה. אם כן, היחס בין הטף לגר הוא יחס של רחימו ודחילו. בכל משפחה, איפה יש הכי הרבה אהבה? למי מעניקים אהבה? לילדים הקטנים, הטף – הטף הוא סמל של אהבה, הוא בעצם טפת האהבה של הוריו-מולידיו. אבל הגר הוא סמל של יראה.

האמת שלכל יהודי, גם לגר עצמו, יש שתי מצוות – לאהוב כל יהודי ("ואהבת לרעך כמוך"[קסא]) ולאהוב את הגר ("ואהבתם את הגר"[קסב]). צריך לומר שהמצוה לאהוב היא לא רק שאני אוהב אותו, אלא שבכך אני גם מקרין לו אהבה – נותן לו אהבה (ובכך ממתיק את היראה שלו, מה שמיסודו עיקרו יראה), כי "כמים הפנים לפנים". למה צריך לאהוב את הגר פעמיים? כי הוא כל כך יראה שזקוק לשתי אהבות (בסוד אותיות השימוש וך של "וגרך" שעולות אהבה אהבה כנ"ל).

הסברנו שהטף רומז לאהבה ואילו הגר ליראה. אך יש גם התכללות זו בזו. כמו שיש יראה כלולה באהבה (כמו בפסוק "ואהבת את הוי' אלהיך"[קסג] – "את" בא לרבות יראה במקום האהבה[קסד]) יש גם אהבה כלולה ביראה. בתניא כתוב שיש נשמות של ימין, שבהן היראה נכללת באהבה (ורק לפעמים מתגלה, כמו אצל אברהם איש החסד והאהבה בעקדה שנאמר לו "עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה"), ויש נשמות של שמאל, שבהן האהבה נכללת ביראה (בסוד "מה רב טובך אשר צפנת ליראיך" כמבואר בתניא באגה"ק[קסה]).

בענין הקהל, העבודה של הטף קשורה לאהבה, אך היא נכללת בעבודת הגר – והרמז ש"וגרך [אשר בשעריך]" עולה בגימטריא אהבה יראה (גר הוא לשון יראה, אך בתבת "וגרך" הוא מוקף באותיות וך = הוי' = אהבה אהבה). ככל שמעמיקים בדרוש שלנו רואים יותר ויותר איך שהטף נוטה לגר. קודם הוא נדרש יחד עם הוריו, האיש והאשה (בסוד הטנא), ואחר כך הוא מתקשר לגר בסוד יחודא תתאה, וה שבשם, בארבעת הנקהלים (המבוארים בפרק זה), אבל בסוף רואים שהאהבה שלו נכללת בתוך היראה של הגר (תכלית מצות הקהל – "ויראו... ליראה").

"יראי הוי'" – גרים וחסידי או"ה

בתפלת הלל, שאנו אומרים כל יום בחג הסוכות, נאמרו שלש פעמים (חזקה) בסמיכות – "ישראל", "בית אהרן" ו"יראי הוי'". רש"י מפרש (על פעמיים מתוך השלש) כי "יראי הוי'" היינו הגרים[קסו] (ובפעם השלישית הוא מפרש שמדובר בבני לוי). וביוסף תהלות שם מרחיב החיד"א בענין הקשר בין הגרים ליראה:

יראי ה'. אלו הגרים כמ"ש רז"ל במדבר רבה פ"ח ואפשר לתת טעם דמכנה הגרים בתואר זה. במ"ש רבינו האר"י זצ"ל כי בחינת הגרים הם תחת כנפי השכינה דוקא ובחינת ישראל הם למעלה. וידוע דיראה נקראת השכינה ולזה נקראו הגרים יראי ה' כפי בחינתם ועיין במדבר קדמות מערכת גימ"ל עיין שם[קסז].

האבן עזרא מפרש כי "יראי הוי'" הם "יראי השם בכל עם ועם" (וגם הרד"ק שמפרש כי יראי ה' "הם החכמים שמתבודדים בבית ה' ללמוד, ומתעסקין בחכמה לדעת את ה', כי הם ידעו מחכמתם כי אין זולתו שראוי לבטוח בו" מוסיף "ויש מפרשים 'יראי הוי'' אשר בכל עם) והמצודות מסביר ש"המה חסידי אומות העולם". זהו המקור החזק והמובהק ביותר למעלת הגרים וחסידי אומות העולם כיראי הוי' דווקא. יתר על כן, לכאורה סדר המדרגות כאן הוא מלמטה למעלה – ישראל, הכהנים בישראל ("בית אהרן") ואז הגרים-הגוים שהם "יראי הוי'"[קסח]!

ז. ארבעת הנקהלים

ארבעת הנקהלים – מריבוי לאחדות

יש בסדרה של אנשים-נשים-טף-גר איזה תהליך לקראת לשון יחיד: המלה גר היא לגמרי לשון יחיד, אם כי הכוונה להרבה גרים (אך יש למלה זו לשון רבים ולשון יחיד). המלה טף היא בצורה של יחיד, אך היא לשון רבים – אין בעברית לשון יחיד לטף. יש הרבה טף, כמו שהדס רחוש בעלים יעקב רחוש בבנים[קסט]. יחסית זו צורת יחיד, לומר שיש יותר אחדות בטף מאשר בנשים.

התרגום של טף הוא טפלא. הרבי מביא בשיחה[קע] ק"ו של חז"ל[קעא] שאם לא היה כתוב נשים היה ניתן ללמוד נשים מטפלים – שאם טפלים חייבים במצות הקהל כ"ש נשים. רואים שלטף קוראים טפלים. למלה טפלים יש צורת יחיד – יש טפלים ויש טפל. מכאן גם הביטוי טפול – טפל לא רק טפל לעיקר אלא מטופל. כלומר, בטף יש משמעות של תלות – כל קטן תלוי בהורים שלו, זו קטנות. מצד אחד זו קטנות, אך מצד שני יש שם יותר אחדות ושויון מאשר אצל הגדולים.

צריך לומר שיש תהליך – באנשים הכי הרבה פירוד, בנשים פחות, בטף פחות והכי אחיד הוא הגר. מגמת המלך בהקהל היא אחדות עם ישראל, שמגיעה לשיא בגר – לכן כולם צריכים להתקשר למדרגה של הגר, למלכות, שם יש אחדות כי כל העם שוים ביחס למלך. ב"הקהל את העם" כל העם שוה, הוא עם אחד. לאחר הכלל של "הקהל את העם" באים הפרטים של "האנשים והנשים והטף וגרך אשר בשעריך". נעוץ סופן בתחלתן (ולא באמצעיתן) – "וגרך אשר בשעריך" ב"העם"[קעב].

"ואמר ביום ההוא"

עוד ענין הקשור למגמת האחדות – איחוד המלך והעם (על כל דרגותיו), מריבוי ליחיד – שיש במצות הקהל:

אחד הפסוקים שאומרים ב"אתה הראת" בשמחת תורה הוא "ואמר ביום ההוא הנה אלהינו זה קוינו לו ויושיענו זה הוי' קוינו לו נגילה ונשמחה בישועתו"[קעג] – פעמיים "זה"[קעד], פעמיים "קוינו לו" ופעמיים ישועה. פסוק חשוב בישעיהו. יש ווארט של הצמח צדק שהפסוק הזה, שאומר עם ישראל כולו, מתחיל בלשון יחיד ואז חוזר שש פעמים בלשון רבים. הוא אומר ש"ואמר" לשון יחיד הוא כמו "ויחן שם ישראל נגד ההר"[קעה] – שראשית גאולת ישראל היא באחדות אמיתית ("כאיש אחד בלב אחד"[קעו]), וכך כל הגאולות, ובעיקר הגאולה האמיתית והשלמה על ידי משיח צדקנו (שיבוא ויגאלנו תכף ומיד ממש) שאין אחריה גלות כלל (היינו מה שיש שלש כפולות בפסוק הנ"ל, כל כפולה היא בבחינת "על פי שני עדים... יקום דבר"[קעז] – יקום לעד, ע"ד "ביום השלישי יקימנו ונחיה לפניו"[קעח] לעד ולעולמי עולמים).

והנה יש עוד פסוק שנאמר בו "ואמר ביום ההוא" – ובאמת הוא היחיד הנוסף בתנ"ך – "ואמר ביום ההוא הלוא על כי אין אלהי בקרבי מצאוני הרעות האלה"[קעט]. פלא שיש פעמיים בתנ"ך, הפעם הראשונה הכי לא טוב והפעם השניה הכי טוב. מה הצ"צ יאמר לגבי הפסוק הראשון, שגם אותו אומר עם ישראל בלשון יחיד, "ואמר"[קפ]? אדמו"ר האמצעי כותב בשערי אורה[קפא] שיש שני דברים שיכולים לפעול אחדות בעם ישראל – צרות או גילוי אלקות. לפי זה אפשר לומר שה"ואמר ביום ההוא" של פרשת וילך (שקראנו בשבת תשובה, שבה מופיעה מצות הקהל) היינו שצרות עושות אחדות, ואילו גילוי אלקות – וכ"ש ביאת משיח – היינו "ואמר ביום ההוא הנה אלהינו זה וגו'".

אבל באמת זה יותר פשוט – ב"וילך" הכל לשון יחיד, אין אחר כך לשון רבים, אז אין כל כך שאלה לכתחילה ואין מקום שהצ"צ יפרש אותו פסוק ע"ד פירושו לפסוק בישעיהו. אכן זה הולך על עם ישראל, אבל כל הפעלים לשון יחיד – אפשר לפרש שכל אחד ואחד אומר את כל הפסוק "ואמר ביום ההוא הלוא על כי אין אלהי בקרבי מצאוני הרעות האלה" (ארבע פעמים לשון יחיד – "ואמר... אלהי בקרבי מצאוני"). יש פסוקים שאף על פי שמדברים על רבים הכל נאמר בלשון יחיד. כשיש צרות כל יחיד מרגיש את צרותיו שלו. בפרשת "וילך", שיש הקהל וגם "ואמר ביום ההוא" ו"ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא"[קפב] – כמה "ביום ההוא", כנראה שהתיקון של כל זה הוא על ידי מצות הקהל.

חכמה-בינה, חמה-לבנה

כעת נאמר עוד רמז מאד יפה לגבי הקהל: הקהל, 140 – שקודם הזכרנו שעולה בגימטריא קם – הוא שני יחודים, שני זוגות מושגים שמתחברים יחד ועולים כל אחד 140. אחד מהם הוא חכמה-בינה, "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין"[קפג], שני המוחין העיקריים, שנקראים בלשון הזהר הקדוש "שיר כפול", כידוע תורת רבי נחמן[קפד] על "שיר פשוט", כתר; "שיר כפול", חכמה-בינה; "שיר משולש", חסד-גבורה-תפארת; "שיר מרובע", נצח-הוד-יסוד-מלכות. הזוג העיקרי, "שיר כפול", הוא חכמה-בינה שעולה הקהל – בהקהל צריך להקהיל יחד, לחבר יחד, חכמה-בינה.

איזה עוד זוג עולה 140? יש בשמים זוג כזה. עיקר הזוג בשמים הוא חמה-לבנה. לעתיד לבוא כתוב "והיה אור הלבנה כאור החמה ואור החמה יהיה שבעתיים כאור שבעת הימים"[קפה]. צריך לחבר יחד את החמה ואת הלבנה. חמה שוה 53 ו-לבנה 87 – יחד 140, הקהל.

"גורעין ומוסיפין ודורשין"

יש גם קשר בין שני הזוגות חכמה-בינה וחמה-לבנה. הקשר הוא לפי מדה שהתורה נדרשת בה, בלשון חז"ל – "גורעין ומוסיפין ודורשין"[קפו]. זו אחת המדות שהתורה נדרשת בה, שלוקחין אות מכאן – "גורעין", סוד הנסירה בין ראש השנה ליום כיפור, וכעת בסוכות יש כבר החזרת פנים בפנים ומתקרב להיות זיווג שלם בשמיני עצרת, הוא "ומוסיפין ודורשין":

נקח את המלה חכמה, נוציא ממנה ("גורעין") את האות השניה, כ, ונשארות אותיות חמה (לפי הסדר המקורי של האותיות). היות שה-כ היא האות השניה של חכמה נחבר אותה ("מוסיפין") עם האות השניה של בינה, עם ה-י, ונקבל ל. אחר כך צריך לעשות סיבוב, החזרה. בזהר הקדוש דורשים חכמה – כח-מה, בהיפוך שתי האותיות הראשונות של התבה. כעת לקחנו את ה-כ מחכמה, נשאר חמה, הוספנו את ה-כ ל-י של בינה וכעת יש לנו בלנה, אבל צריך להפוך את שתי האותיות הראשונות, בל, ל-לב.

בחכמת האותיות זהו הצירוף השביעי – אם יש ארבע אותיות שונות יש להן כד צירופים, וכדי להגיע לצירוף בו מתהפכות שתי האותיות הראשונות צריך ששה שינויים מהצירוף המקורי, זהו הצירוף השביעי (היינו לפי שיטת ה"יושר" בחכמת הצירופים, אך לפי שיטת ה"עיגולים" בחכמת הצירופים היינו הצירוף ה-יא, ואכ"מ[קפז]). בכל אופן, בינה הפך להיות לבנה (היינו "דורשין").

חכמה-בינה-חמה-לבנה – אנשים-נשים-טף-גר

אם כן, אנחנו רואים שיש קשר מאד הדוק בין הזוג חכמה-בינה בגימטריא הקהל לזוג חמה-לבנה בגימטריא הקהל. רק בהקבלה לספירות העליונות יש הבדל – חכמה-בינה היינו י-ה של שם הוי', מוחין, ואילו חמה-לבנה הם וה, מדות ומלכות. לבנה היא הסמל של המלכות, מה שאנחנו – כל ישראל, מלכים ובני מלכים – דומים ללבנה ומונים ללבנה ועתידים להתחדש כמותה[קפח]. כשעושים קידוש לבנה אומרים "דוד מלך ישראל חי וקים" – היא המלכות. יעקב הוא השמש, "ויזרח לו השמש"[קפט] – הוא התפארת, שכוללת את כל מדות הלב. אם כן, יחוד חמה-לבנה הוא יחוד וה[קצ], ויחוד חכמה-בינה הוא יחוד י-ה. אם כן, יש ב"הקהל" את כל אותיות שם הוי', שני היחודים של י-ה (יחודא עילאה, זיווג נשיקין, להולדת מלאכים[קצא]) ו-וה (יחודא תתאה, זיווג גופני להולדת בני אדם[קצב]) ובעצם הם מקבילים לאנשים-נשים-טף-גר:

כתוב שהאנשים באים ללמוד והנשים לשמוע. אצל בצלאל, שה' מלא אותו בחכמה תבונה ודעת, רש"י כותב בפשוטו של מקרא שחכמה היא מה שאדם למד מרבו. היכולת להקשיב – כעת – לדברי תורה וללמוד היא חכמה. הנשים באות לשמוע – גם שמיעה וקליטה פנימית – ושמיעה היא בינה. כלומר, האנשים ללמוד והנשים לשמוע הן ממש חכמה ובינה – זה הזיווג הראשון של הקהל, ההקהל הראשון, בגימטריא חכמה-בינה.

אבל אחר כך יש טף. בדרך כלל מחברים את הטף להורים שלהם, האנשים והנשים, אבל כאן – בסוד י-ה-ו-ה ("סוד הוי' ליראיו"[קצג], נקודת התכלית של מצות הקהל, "ליראה את הוי'") – דווקא לטף יש חבור לגר. למה? הטף הוא כנגד החמה. איך הבעל שם טוב היה מברך כאשר היה מלמד ובהעלפער – מוליך את הילדים לחדר הלוך ושוב כל יום? הוא היה מניח את ידו על לב הילד ומברך אותו 'שתהיה יהודי חם'[קצד] – יהודי חם על תורה ומצוות, יהודי חם של אהבת ישראל, אהבה חמה בלב. זו החמה של הקדושה. חמה היא לשון חם. בשמש יש כמה תכונות ותופעות, יש אור אבל יש גם חום – חמה נקרא על שם החום. בתניא כתוב שהחום של היהודי, יסוד האש שלו, הוא בלב שלו. זו הברכה של הבעל שם טוב – שתהיה יהודי חם. "והיה אור הלבנה כאור החמה" – זו ברכת הבעל שם טוב לכל יהודי, שנמשל ללבנה, שיהיה חם ("כאור החמה") על תורה ומצוות ואהבת ישראל. זה הטף.

מה עם הגר? הרי הלבנה היא סמל של עם ישראל, איך היא מקבילה כאן ל"גרך אשר בשעריך"? בשינוי קל בניקוד לבנה היא לבֹנה, ה"לבנה זכה"[קצה] של סממני הקטרת – סוד האור המקיף שמוציא את הניצוצות מהקליפה. זה ממש ענין גיור גרים. כתוב שלשם כך אנחנו בגלות – היהודים גלו לבין אומות העולם כדי להוסיף גרים[קצו]. שם הלבנה במיעוטה, אבל יש תכלית לגלות, למצב של "'אני ישנה'[קצז] בגלותא"[קצח]. יש תורה בלקוטי הלכות[קצט] שמוהרנ"ת מסביר שכל הלילה-הגלות, זמן שלטון הלבנה, הוא כדי להוסיף גרים, כמו נעמי – שהיא עצמה לבנה – שמוסיפה את רות, ומרות יוצא מלך המשיח, היא אם המלכות. אם כן, הלבנה היא גם סוד הלבונה הזכה שמעלה ומקרבת את הניצוצות, מגיירת את הגרים.

יש כמה סוגי לשונות לגבי גרים – "הגר אשר בקרבך"[ר], "וגרך אשר בקרב מחניך"[רא] – וכאן כתוב "אשר בשעריך". לאיזו מדה בנפש  רומזת המלה "שער"? "זה השער להוי'" – רומז למדת היראה כנודע[רב]. כתוב שהשער לעבודת ה' הוא יראה, "בזאת יבוא אהרן אל הקדש"[רג], "זה השער להוי' צדיקים יבואו בא"[רד] כפי שאמרנו היום (ונאמר כל יום בחג) בהלל.

סוד הוי' – המלך וארבעת הנקהלים

אם כן, יש פה ארבע בחינות: אנשים ונשים שהם חכמה ובינה בגימטריא הקהל, ויש את הטף והגר, שהם אהבה ויראה, והם חמה ולבנה, שגם שוה הקהל. בכך השלמנו את הדרוש הזה, שיש פה י-ה-ו-ה, שני זוגות. מה לגבי קוצו של י? זהו המלך עצמו.

המלך אינו בכלל האנשים, הנשים, הטף והגר – הוא המקהיל אותם, הוא המצווה במצות "הקהל". יש בפרשת הקהל שני פעלים עיקריים הנאמרים למלך – "תקרא [את התורה הזאת נגד כל ישראל באזניהם]" ו"הקהל [את העם וגו']"[רה]. על פי פשט, מסבירים המפרשים – ויש על כך גם שיחה של הרבי[רו] – שעיקר המצוה של הקהל מוטל על המלך. אם כן, המלך הוא הכתר של המבנה הנ"ל, הוא הקוצו של י. אם היינו צריכים לכלול את המלך באחד הסוגים הוא היה נכלל בתוך האנשים, כמובן – ואכן היחס ביניהם הוא היחס של י וקוצו של י. אנשים הם ה-י והמלך הוא הקוצו של י:

  קוצו של י     המלך

            י        אנשים (ללמוד)

          ה       נשים (לשמוע)

          ו        טף (אהבה)

          ה       גר (יראה)

קשר המלך והגרים

ה"למען ישמעו ולמען ילמדו ויראו..." מקדים את ה"'נשים' לשמוע" ל"'אנשים' ללמוד". בפסוק השני נאמר "ובניהם אשר לא ידעו ישמעו ולמדו ליראה...". "ובניהם אשר לא ידעו" היינו הטף[רז]. נמצא שבפסוק זה יש סדר של דעת ("לא ידעו", היינו תוצאה של שבירת כלי הדעת, ראשית שבירת הכלים כנודע, שעלינו לתקן על ידי מצות הקהל) בינה ("ישמעו") חכמה (ולמדו") כנגד טף-נשים-אנשים (ר"ת טנא, כנ"ל, סוד טעמים-נקודות-אותיות כמבואר במ"א[רח]) ואחר כך "ליראה את הוי' אלהיכם כל הימים אשר אתם חיים על האדמה וגו'" רומז בפרט ל"וגרך אשר בשעריך", גר לשון יראה כנ"ל.

לפי הסדר הנ"ל נמצא ששרש הגר למעלה מכולם, בעצם המלך המקהיל את העם כנ"ל, דהיינו בספירת הכתר שלמעלה מדעת-בינה-חכמה. מצד אחד כתוב במלך שצריך להיות "מקרב אחיך", ומצד שני דוד המלך – יסוד המלכות בישראל – בא מרות המואביה, מגיורת (וכח הגיור של גרי צדק שייך ל"צדק מלכותא קדישא", כנ"ל).

שלש מדרגות המלך

יש שיחה מפורסמת של הרבי[רט] שמשה, יהושע ודוד הם שלש בחינות שונות של מלכות. על הפסוק "ויהי בישֻרון מלך"[רי] יש פירוש שהולך על משה רבינו, היות שהוא גם מלך אך לא מלך כמו שדוד הוא מלך (ויהושע הוא ממוצע ביניהם). נעשה רמז שיש שלש דרגות של מלכות, כנגד שלש אותיות מלך. מלך גם לפי הסדר, סדר אותיות האלף-בית למפרע – שייך לתשרי, מהסוף להתחלה. בתוך התשר"ק הכללי יש מ-ל-ך:

ה-מ של מלך היא השרש של משה רבינו (חוץ מזה ששמו משה מתחיל ב-מ), מלך הוא אחד שמוליך את העם, ולגבי משה כתוב "מוליך לימין משה". הימין היא מים וחסד, והוא הכח המוליך. והוא גם סוד "וילך משה"[ריא] (סוד "האי עלמא דאזלינן מיניה"[ריב] כפירושו בדא"ח[ריג]) א"ת "וילך" אלא "ויוליך". משה מוליך אותנו וכן עושה מאתנו מהלכים בכח עצמנו. "תורה צוה לנו משה וגו'"[ריד], משה נותן לנו "'הליכות עולם לו'[רטו] – א"ת הליכות אלא הלכות"[רטז] ובכך עושה אותנו ל"מהלכים בין העמדים האלה"[ריז].

ה-ל של מלך היא מגדל הפורח באויר[ריח] (סוד ההלכות של התורה שבעל פה הנלמדות מפסוקי התורה שבכתב על פי המדות שהתורה נדרשת בהן שנתנו מסיני[ריט]), והוא לשון לימוד בכלל (בגימטריא, ה-ל היא הממוצע בין ה-מ וה-ך). מצוה על המלך לכתוב ספר תורה מיוחד "למען ילמד וגו'". משה רבינו ודאי לא התכוון בכך לעצמו אלא לתלמידו יהושע שעתיד להכניס את עם ישראל לארץ ישראל. לדעת משה, המצוה של "שום תשים עליך מלך" ראויה להתקיים ביהושע[רכ]. הצד השוה בין פרשת הקהל לפרשת המלך הוא הלשון "ילמד ליראה" (בפרשת המלך) "ולמדו ליראה" (בפרשת הקהל) כנ"ל. ה-ל של מלך רומז למי שצריך כל הזמן להתחזק בלימוד התורה – "והגית בו יומם ולילה"[רכא] שנאמר ליהושע.

על משיח כתוב שיכוף כל ישראל לילך בדרך התורה ולחזק בדקה[רכב], כפיה בדרכי נעם. מלך הוא כח של כפיה, במ"ת ה' היה מלך כי כפה עלינו את ההר כגיגית. הממד הזה התחתון של מלך, ה-ך של המלה מלך, לשון כפיה, הוא שייך בפרט לדוד המלך (כמו שכותב הרמב"ם בפירוש[רכג]).

איך נאמר את הנ"ל בצורה אחרת? משה הוא אמת, הוא מולך מכח האמת המוחלטת שלו. "משה אמת ותורתו אמת"[רכד]. האמת של משה רבינו הוא שרש התורה, הרי הוא נותן התורה, "תורה צוה לנו משה", "זכרו תורת משה עבדי"[רכה], אצלו מאיר "נותן התורה", ביטולו הוא ביטול לבעל הרצון, כמבואר לעיל. לעומתו יהושע הוא בחינת התורה הגלויה עצמה מה דאורייתא מחכמה נפקת, הוא בטל לרצון הגלוי של ה' בתורה. נמצא שענינו ומלכותו של משה הוא בחינת קבלת עול מלכות שמים (הפרשה הראשונה של קריאת שמע) ואילו ענינו של יהושע ומלכותו הוא בחינת קבלת עול מצות (הפרשה השניה של קריאת שמע, המסיים "למען ירבו ימיכם וימי בניכם על האדמה וגו'"[רכו], שייך ליהושע שהכניס את עם ישראל לארץ ישראל). יהושע הוגה בתורה יומם ולילה כדי לקיים מה שכתוב בה. ענינו של דוד ומלכותו הוא צדק, להרבות צדק בעולם כולו (כמובן שגם הצדק בא מהתורה, אך הוא תלוי בחוש מיוחד של מלך), "צדק מלכותא קדישא", ולכן הוא עיקר המלך בתורה.

"סוכת שלומך"

שוב, עיקר החידוש שהתורה מדגישה – עיקר מה שמרבה את הכבוד, שנזכה ל"עולם ומלואו" – הוא הגר. כשיהודים מתקבצים אנחנו 'עולם', וכשיש עולם צריכים למלא את העולם. יש עולם ויש אולם (לפי הכלל הידוע שהתבה עם א היא נשמת התבה עם ע), צריך למלא את העולם-האולם, בכבוד, לקיים את הכתוב "ובהיכלו כֻלו אֹמר כבוד"[רכז]. מהו כבוד? לקרב הרבה בעלי תשובה וגרים. בלקוטי מוהר"ן[רכח] מסביר רבי נחמן שכל מי שמגייר גר או מקרב בעל תשובה בונה מסביבו "היכל הקדש".

גם כאן בסוכה, שנזכה לבנות מסביבנו היכל הקדש, ושיתקיים "ופרוש עלינו [על כולנו יחד – אנשים-נשים-טף-גר] סוכת שלומך"[רכט]. כל פעם אנחנו דורשים בכבוד אכסניא, שיהיה פה שלום, כשמו של המארח רבי שלום שליט"א, "שלום על ישראל" כולל גם "וגרך אשר בשעריך" – הן גר צדק והן גר תושב, כל אחד ואחת שמקרבים לאמונה בא-ל אחד. צריך לקרב עוד ועוד וזה מה שמרבה את הכבוד, זה עולם ומלואו[רל]. שה' יזכה אותנו ב'תהא שנת עולם ומלואו' בביאת מלך המשיח, שיגאל אותנו ואת כל העולם כולו (ויעניק לכל או"א "עולם ומלואו" כפשוטו בגשמיות וברוחניות) תיכף ומיד ממש.

ח. ארבעת הנקהלים וארבעת המינים

המלך וארבעת הנקהלים – סוכה וארבעת המינים

איך ניתן להקביל את ארבע המדרגות (אנשים-נשים-טף-גר) לארבעת המינים של חג הסוכות (המודגש בתיאור המצוה – "מקץ שבע שנים במעד שנת השמטה בחג הסכות. בבוא כל ישראל לראות את פני הוי' אלהיך וגו'"[רלא])?

המלך, שהוא המדרגה החמישית, הוא הסוכה (סוכה = מלכא). באים כל ישראל לשמוע מפי המלך כמו שכולם נכנסים לתוך הסוכה ("כל ישראל ראוים לישב בסוכה אחת"). המלך הוא נקודת היהדות (נקודת היהדות, היחידה שבנפש, "יחידה ליחדך"[רלב], שורה בלב כמבואר בדא"ח[רלג] והרי המלך הוא "לב כל קהל ישראל"[רלד]), נקודת האמונה ונקודת היראה של כלל ישראל – העבודה שלו היא להתעצם עם נקודת היהדות על מנת לעורר אותה אצל כאו"א מבני עמו.

הגר, שהוא סוף ארבע הדרגות שכנגד ד אותיות הוי' ב"ה, ה תתאה שבשם, בחינת יראה תתאה (יראת המלכות) – במדה מסוימת הוא הכי מתחבר למלך עצמו. המלך הוא מקור היראה בעם (יראת הרוממות). זה שכל המעמד של הקהל הוא במעמד המלך משייך את הכל ל"שום תשים עליך מלך", "שתהא אימתו עליך"[רלה], כבר עושה הכל באוירת יראה (עילאה, הרי אין המלך בא לדון את העם אלא לקרוא את התורה, דברי אלהים חיים, בפני העם). כך מובן שהמלך הוא הסוכה וארבע הדרגות של העם הם כנגד ארבעת המינים (שנוטלים בתוך הסוכה).

אנשים-נשים-טף-גר – לולב-אתרוג-הדס-ערבה

כאן יש חידוש יפה: אנשים ונשים הם על פי פשט כנגד הלולב והאתרוג. תמיד היחס בין הלולב והאתרוג שהלולב הוא זכר והאתרוג הנקבה[רלו] (בחינת ימין ושמאל – נוטלים את הלולב ביד ימין ואת האתרוג ביד שמאל). זה זוג מבוגר, לא ילדים. הלולב (שבפרט, בתוך הו"ק, מכוון כנגד היסוד) הוא בצורת קימת הברית (לולב = חיים, בחינת אבר חי), לשם זיווג, והאשה היא האתרוג, לשון חמדה[רלז], בחינת "ואל אישך תשוקתך"[רלח].

נמצא שאם רוצים להקביל את ארבע הדרגות שבעם למינים צריכים לומר שהאנשים והנשים הם הלולב והאתרוג. נשארים ההדסים והערבות – הילדים צריכים להיות ההדסים והערבות הם הגרים:

כתוב במדרש מה הדס רחוש בעלים כך יעקב רחוש בבנים. המדרש אומר ש"פרי עץ הדר" הוא אברהם, "כפת תמרים" הם יצחק, "ענף עץ אבות" יעקב ו"ערבי נחל" הם יוסף (סדר המינים בפסוק לפי סדר הדורות). בהקבלה ליעקב המדרש אומר שיעקב רחוש בבנים – זאת אומרת שעלי ההדסים רומזים להרבה ילדים, בדיוק מתאים לטף[רלט]. הילדים המקיפים את האב הם כמו העלים המקיפים את ההדס (לשון "רחוש" מלשון רחש-לחש, השמעת קול. "ועלהו לא יבול"[רמ] דרשו חז"ל על שיחת חולין של ת"ח[רמא]. כך הטף מרחש ומפטפט – פט-טף – תמיד). לפי זה המנהג, ההידור להרבות בהדסים הוא מצות "פרו ורבו"[רמב] בהידור, להרבות בטף – להיות רחוש בילדים[רמג].

נשאר שהערבות, "ערבי נחל", הם הגרים. לכבוד רבי נחמן מברסלב (שההילולא שלו בח"י תשרי, מחרתים) – נחל רומז לרבי נחמן ("נחל נבע מקור חכמה"[רמד] ר"ת נחמן[רמה]). הערבות, שאין להן לא טעם ולא ריח[רמו], הן כנגד הגר אשר בשעריך (הריהו כתינוק שנולד שאין לו לא תורה, טעם, ולא מצות, ריח). זה ש"ערבי נחל" כנגד הגרים מאד מתאים לרבי נחמן, כפי שמובא בשם אדמו"ר הזקן שהתבטא על רבי נחמן שבדורות הבאים – לפני ביאת המשיח – הרבה נשמות נמוכות (כולל נשמות גרים) תתקרבנה דרכו.

ערבי נחל – נחלת-גיור הערבים

היות שמצות הקהל חלה באושפיזין של יצחק[רמז] – צריך להאריך, אבל נאמר רק את הווארט – ידוע ש"בנוי דאברהם בגלותא דאדום ובנוי דיצחק בגלותא דישמעאל". יצחק מברר דווקא את הערבים, הערבות, ערבי נחל. נאמר זאת קצת באותיות פורחות:

אצלנו האות נון היא "נחלה וירושה נצור". צריך לרשת את האורות המרובים דתהו, לרשת את עשו – "וירשו הנגב את הר עשו... ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו והיתה להוי' המלוכה"[רמח]. העבודה שלנו היא לרשת את עשו. צריך לרשת את עשו ולנחול את ישמעאל[רמט]. עיקר ההבדל בין ירושה לנחלה הוא שנחלה היא בעיקר בקרקע – לכל אחד יש נחלה בארץ – וירושה היא בעיקר רכוש, כסף וזהב ורכוש בכלל (וברוחניות, תכונות נפש שהבן יורש מהאב והאם). בגלות אצל אדום, בחו"ל, "בנוי דאברהם" יורשים אותו[רנ] – כל היהודים הטובים שעושים כסף על חשבון הברון, על חשבון הגוי (החל מקיום המצוה להלוות לגוי ברבית[רנא], מקור פרנסת בעלי התוספות כנודע). זו העבודה של חו"ל, של "בנוי דאברהם בגלותא דעשו".

בארץ זו עבודה של נחלה, שצריך לנחול את הארץ מידי הערבים. זה ענין ערבי נחל. רצינו לחדש חידוש גדול[רנב], שעד עכשיו רובם ככולם של גרי הצדק היו מעשו, לא מישמעאל[רנג], כי – כפי שכותב הרמב"ם[רנד] – ישמעאל הם משובשים בדעתם, 'אין עם מי לדבר'. אך יתכן שאחד החידושים של המהפכה הרביעית הוא שלא רק צריך לנחול את אדמתם אלא גם אותם, ערבי נחל[רנה]. אם כי שאין להם לא טעם ולא ריח, אבל זה יותר מהכל מרבה את כבוד ה' בעולמו, שיהיה "עולם ומלואו". כתוב ש"קשים גרים לישראל כספחת"[רנו]. עיקר הספחת היום בעולם הם הערבים – נספחים לכל מקום. עלינו להפוך את הספחת לטוב (קשור להקהל, "במעד שנת השמטה", זמן שנוהג בו "ספיח דשמטה"[רנז]).

צירוף החדש השביעי

החידוש של ארבעת המינים הוא שהאריז"ל אומר[רנח] שהדסים-ערבות-לולב-אתרוג הם י-ה-ו-ה. הוא שם את ההדסים והערבות ביחוד י-ה ואת הלולב והאתרוג ביחוד וה. קודם אמרנו שהאנשים והנשים הם י-ה והטף והגר הם וה, וכעת בהקבלה לארבעת המינים מתהפכים שני היחודים (יחודא עילאה – י-ה, יחודא תתאה – וה – "עליונים ירדו למטה ותחתונים עלו למעלה"[רנט]). מה שקרה כאן הוא שהגענו לצירוף השביעי של שם הוי', הצירוף של החדש השביעי דווקא, שמאיר בפרט בחג הסוכות, "זמן שמחתנו" – והיה, "אין 'והיה' אלא לשון שמחה"[רס]. זו שמחת החג. כך יצא שלגבי אנשים-נשים-טף-גר בהקבלה לארבעת המינים יוצא הצירוף והיה, הצירוף של תשרי, צירוף של שמחה – תשובה משמחה.

ט. עניני גיור בתורת רבי נחמן

מתאים שרבי נחמן מכל הצדיקים הכי מדבר על גרים, אם כי בכל מקום היו בעלי מסירות נפש על גרים, כמו רבי זלמן זעזמיר בחב"ד. אצל רבי נחמן יש הרבה מאד ווארטים לגבי גרים.

השבת אבדה וגיור

נתחיל מספר המדות שלו: בערך אבדה[רסא] הוא כותב שמי שמקיים המצוה של השבת אבדה זוכה לגייר גרים. כאן הווארט די פשוט, כי גר הוא אבדה – אבדה לעם ישראל[רסב]. בספר שלנו לגוים ההתבוננות האחרונה, כנגד המלכות, היא שבסוף, במצב של תיקון, היחס בין ישראל לעמים יהיה יחס של איש ואשה – כפי שגם הזכרנו קודם, שהיהודי הוא משפיע בעצם בעוד שהגוי הוא מקבל בעצם. היינו שהם על דרך זכר ונקבה. אם כי לא מתחתנים איתם, כל זמן שהם לא מתגיירים, היחס המתוקן, בממד הפנימי, הוא כמו נישואין. כמו שכתוב שהאשה היא אבדה לאיש, כך רבי נחמן מקשר בין השבת אבדה לגיור – שמצות השבת אבדה נותנת את הכח לגייר גרים.

זהו היחס המתוקן שיהיה בימות המשיח בין ישראל לעמים כאשר יקויים "וגר זאב עם כבש"[רסג] (א"ת "וגָר" אלא "וגֵר" – הזאב יתגייר, לפחות להיות גר תושב, ובמילא יגור בשלום ובשלוה עם הכבש. כאשר הזאב יתגייר לגמרי להיות גר צדק הוא יצטרף מן הסתם לשבט בנימין, שאצלו ירגיש הכי 'בבית', בבחינת "מצא מין את מינו"[רסד] – "בנימין זאב יטרף וגו'"[רסה]. על בנימין רמזה רחל בלידת יוסף באמרה "יסף לי הוי' בן אחר"[רסו]. ליוסף יש את הכח לקחת "אחר" – בלשון חז"ל גוים נקראים "אחרים"[רסז] – ולהפוך אותו ל"בן", לגייר-ליהד אותו).

מי שהיה משיב אבדה בעם ישראל הוא שבט דן, ה"מאסף לכל המחנׂת"[רסח]. הוא גם נפלט, מחוץ לענן. אותם יהודים בעצמם מקרבים, מחזירים אותם בתשובה, ואזי הם הכי טובים כדי לקרב גרים. זה ווארט אחד בספר המדות לגבי גרים.

ריבוי הדעת על ידי גרים

דבר שני, הוא אומר כלל גדול, שעל ידי גרים מתרבה הדעת בעולם[רסט]. אפשר גם להבין זאת קצת מהרמב"ם. הרמב"ם מסיים את חיבורו בפסוק "כי מלאה הארץ דעה את הוי' כמים לים מכסים"[רע] – ריבוי הדעת בעולם. ישראל יהיו החכמים הכי גדולים, אבל עסק כל העולם כולו (כפי שהרמב"ם כותב), גם הגוים, יהיה רק לדעת את ה'. כאן רבי נחמן כותב שגרים מרבים דעת בעולם.

לכאורה פלא שהגרים דווקא מרבים דעת, כי בתחלה גוי הוא בחינת "אל אחר אסתריס ולא עביד פירין"[רעא] – זהו ההבדל בין יהודי לגוי, שליהודי יש דעת ולגוי אין דעת – אך הוא אומר שכאשר הוא מתגייר הוא מקור של הדעת, של דעת ה' בעולם. קודם כל, ידוע שיש דעת עליון ודעת תחתון. צריך לומר שזה גם ההבדל בין יהודי לגוי בתיקון, גר שמתגייר – בעולם התיקון היהודי הוא דעת עליון, שלמעלה היש ולמטה האין[רעב], ואילו הגר מרבה בעולם דעת תחתון, מרגיש שלמטה היש ולמעלה האין, ורוצה להחזיר את היש לאין, מרגיש בטול היש לאין. הגר עצמו הוא היש – שבהיותו גוי הריהו בתכלית הריחוק מהאין האלהי – ובתהליך הגיור חוזר להתבטל לאין. קשור לאושפיזין החסידי של היום, הרב המגיד נ"ע, שאמר שה' ברא את העולם יש מאין וצדיקים מחזירים את העולם מיש לאין. כשגר מתגייר זה בדיוק מה שקורה (נמצא שהוא מיד מתכלל ב"ועמך כלם צדיקים"[רעג]).

שוב, יהודי הוא דעת עליון וגר הוא דעת תחתון. והנה, "אל דעות הוי'"[רעד], הא-ל יתברך כולל שתי דעות, עליון ותחתון, ומבואר בדא"ח שיש משהו בדעת תחתון שעולה על דעת עליון – מעלת יחודא תתאה על יחודא עילאה. יחודא תתאה הוא בשכמל"ו[רעה] – שם שרש הגר (שנאחז במלכותו יתברך דווקא כנודע, שעל כן נקרא גר צדק – "צדק מלכותא קדישא"). החיד"א הורה לגוי משכיל, המתקרב לדת ישראל לומר כל ים את פסוק היחוד "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד". כנראה שהשרש העליון של הגוי הוא ב-ד רבתי של "אחד", המקור של "ברוך שם", "ופרצת ימה וקדמה וצפֹנה ונגבה"[רעו] הוא מקור הוספת גרים[רעז].

זה הווארט השני בספר המדות – יעוד משיחי של ריבוי דעת בעולם על ידי גרים דוקא. קודם אמרנו שהגר הוא הכבוד של ה' – ממלא את העולם כבוד. על ידי האתערותא דלתתא שלו הוא ממשיך מלמעלה אתערותא דלעילא – כבוד ה' שימלא את הארץ, "כבודו  מלא עולם". מילוי הדעת היינו הוא בעצמו – יש לו דעת, והדעת שלו משפיעה גם על העולם. אף על פי שבתחלה אין לו דעת ורק לנו יש דעת, אבל דווקא הדעת שלו כשהוא מתגייר מאד מחזקת אותנו. כמו שדברנו הרבה בנוגע למהפכה הרביעית[רעח], ברגע שמגיע הזמן למהפכה חדשה חיזוק הבנין שלנו בעצמנו תלוי בה – בכך שנגיע ונביא את אור תורתנו הקדושה יותר רחוק מקודם.

"עולם ומלואו" – כבוד, ברכה ודעת

הגיור פועל "כי מלאה הארץ דעה את הוי'" – שיהיה "עולם ומלואו", עולם מלא דעת, כמו שכתוב "ובדעת חדרים ימלאו וגו'"[רעט]. נמצא שבענין "עולם ומלואו" יש בחינה של "מלא כל הארץ כבודו. כבודו מלא עולם" כנ"ל ויש בחינה של "כי מלאה הארץ דעה את הוי'". יש עוד בחינת של "ומלא ברכת הוי'"[רפ] – "לא מצא הקב"ה כלי [בחינת עולם, וכידוע הרמז שעולם = כלי אלהים ואלהים = כלי הוי'] מחזיק ברכה לישראל אלא השלום [אותיות ע-ש מתחלפות על פי ציורן כנודע, וכך מתגלה הקשר בין שלום לעולם] שנאמר 'הוי' עז לעמו [אותיות עולם – עם לו] יתן הוי' יברך את עמו בשלום [נוטריקון עולם]'[רפא]"[רפב].

והנה, השרש של כבוד, כבד (בגימטריא שם הוי' ב"ה), הוא ר"ת כבוד ברכה דעת, שלשת הדברים (האורות) הממלאים את העולם. והם כנגד חב"ד: כבוד היינו כבוד עילאה[רפג], כבוד נאצל[רפד], לב נתיבות חכמה[רפה]. ברכה היינו סוד השבת דמקדשא וקיימא[רפו] (בחינת בינה כנודע, עוד לפני שאנו מקדשים את השבת בפה, להמשיך לה מקדש העליון, מוחין דאבא עילאה) – "לקראת שבת לכו ונלכה כי היא מקור הברכה"[רפז] – ומינה מתברכין כולהו יומין[רפח], דהיינו ו"ק הנולדים ומתברכים מרחם האם. דעת היינו דעת כמשמעו. והכל רמוז בשרש כבוד, כבד בגימטריא הוי' כנ"ל, סוד "הוי' בחכמה"[רפט].

דחית הגר – מבחן הדעת

יש בענין זה עוד משהו, חלק מתורה של רבי נתן בלקוטי הלכות בהלכות גרים[רצ], שגוי שבא להתגייר צריך דעת מאד חזקה – זה המבחן של הגיור על פי ההלכה. ההלכה אומרת שקודם צריך לדחות אותו, לנסות להרחיק אותו. רבי נתן מביא שזה נקרא ביטוש, כמו הזהר[רצא] שאדה"ז מביא בתניא[רצב] ש"אעא דלא סליק ביה נהורא מבטשין ליה וכו'". יש ביטוש ודחיה – לבחון אם יתחזק בדעתו וישפיל עצמו. דוחים אותו ואומרים[רצג] – מה אתה בא להסתפח לעם ישראל, שדוויים וסחופים בעולם הזה (כמו שתיכף נסביר, שאי אפשר לקבל גרים לכתחילה כשאנחנו במצב טוב, בימי שלמה ובימי המשיח). ככה מנסים להרחיק אותו, והכל תלוי בדעתו החזקה – הוא רוצה מאד להתקרב ורואה כאילו שאיננו מעונינים. הוא יכול מאד ליפול מזה בדעתו. איזה גר מצליח להתגייר? רק אחד שמאד חזק בדעתו. מעמידים אותו בנסיון לבחון את הדעת שלו.

רבי נתן לא כותב זאת, אבל זה הסבר מאד יפה למה שכתוב בספר המדות – שגרים מרבים דעת – כי עיקר המבחן של הגר הוא כמה תוקף דעת יש לו. בהרבה מקומות דעת פירושו רצון חזק – כמה חזק אתה רוצה משהו, כמה אתה מתעקש על מה שאתה רוצה (מח הדעת הוא מח האחור[רצד], בעורף, שמה המקום של "עם קשה ערף"[רצה]).

הרבי אמר[רצו] שצריכים עשרה עקשנים להביא את המשיח, עשרה עקשנים עם דעת חזקה של גוי שבא להתגייר ודוחים אותו, ואף על פי כן הוא מתעקש ומתעקש. לא יעזור שום דבר, הוא חייב להיות יהודי (וכל מה שאומר לך בעל הבית עשה, בהכנעה ובשפלות, חוץ מצא[רצז]), וכך צריכים להרגיש ביחס למשיח, אנחנו חייבים משיח, נאו! והיינו תיקון הדעת של עולם התהו, ששם היתה ראשית השבירה כנודע (ביום ח"י אלול, יום ההולדת של שני המאורות הגדולים – הבעל שם טוב גילה את סוד השם "ככה", כתר כל הכתרים[רצח], ואדמו"ר הזקן, במסירות נפשו על פרסום תורת הבעל שם טוב, הוסיף "ולא אחרת", "אזוי און ניט אנדערש"[רצט]).

גיורי אברהם וגיורי יצחק

גם האופן בו דוחים ובוחנים את הגר דורש הסבר: בגמרא[ש] יש שתי גישות הפוכות לגיור, של שמאי והלל. שמאי דחה באמת הבנין – דחה יותר מדי, דחה אותם לגמרי – ואילו אצל הלל רואים שהוא חנך אותם, אבל לא שומעים אצלו בדיוק שהוא בטש אותם. כנראה שהוא בטש אותם בעדינות. יש בביטוש הזה הרבה דרגות. אם הגוי שבא להתגייר אצל שמאי היה מתעקש ולא מרפה ממנו זה היה סימן של יותר דעת. יתכן שזו המחלוקת – כמה דעת, כמה תוקף רצון – דורשים מהגוי שרוצה להתגייר. שמאי דורש הרבה (כדרכו להחמיר) והלל דורש מעט (כדרכו להקל – הקהל הוא גם לשון להקל, התיחסות לגר אשר בשעריך כבית הלל, שאף שמו רמוז בהקהל) – שגם מעט דעת של מי שעד כה היה בגדר "אל אחר אסתריס" בלי דעת מרבה את הדעת בעולם.

כתוב שאברהם גייר אנשים ושרה נשים[שא] ("את הנפש אשר עשו בחרן"[שב]) – מקור לאנשים ונשים של הקהל. חז"ל לומדים שכל האבות גיירו[שג], ויצחק (האושפיזין של הערב, נקודת היראה של הקהל) באופן מיוחד (סוד "מגורי אביו" כנ"ל), אף שכל הגרים נקראים על שם אברהם (שבקבלת ה-ה בשמו, בפרשת ברית מילה, זכה להקרא "אב המון גוים"[שד]). ההבדל בין אברהם ליצחק הוא כמו בין הלל ושמאי, ומזה מובן מה שכל הגרים שייכים לאברהם ונקראים על שמו. הגרים אמרו שלולי הלל הזקן לא היו זוכים להכנס תחת כנפי השכינה[שה].

מענין לענין, כל ענין הסוכה – לחסות תחת צלא דמהימנותא[שו] – הוא על דרך גיור (הנכנס לסוכה בא לחסות תחת כנפי השכינה, בצלא דמהימנותא). כתוב "כל האזרח בישראל ישבו בסוכות"[שז] – איפה הגרים? הווארט והפירוש הוא שסוכה היא דירת עראי, וצריך להרגיש שכל העולם הזה הוא בעצם גרות. לא יודע אם מישהו אומר, אבל מתבקש, ש"כל האזרח בישראל ישבו בסוכות" היינו שיצא מה'אזרחות' שלו וירגיש שסך הכל הוא גר, שאינו אזרח כלל[שח]. אברהם נקרא "אזרח" ("משכיל לאיתן האזרחי"[שט]) אך ליצחק נאמר "גור בארץ"[שי] – תרגיש את עצמך גר. פירוש הפוך מאיך שבדרך כלל מפרשים שם אזרח למעליותא (שעתיד לזרוח באור עצמי. אך באמת הא בהא תליא, מי שמרגיש את עצמו בעולם הזה גר עתיד לזרוח כו'). בכל אופן, הסוכה היא לחסות בצלא דמהימנותא.

שוב, הגרים של אברהם הם כמו גרי הלל וגרי יצחק הם כמו אם היה גר שכל כך מתעקש בדעת חזקה ועובר את הבטוש של שמאי – הוא גר יותר יציב. הרמז הוא ש-גר שוה באר. כתוב שאברהם חפר בארות אך לא התקיימו כי "סתמום פלשתים"[שיא] – הוא לא שייך לגיור של ישמעאל. יצחק חפר את אותן בארות והתקיימו וגם הבארות שלו התקיימו. בתחלה היו עשק ושטנה ובסוף רחובות ושבעה. כנראה שעשק ושטנה הם גרים שעדיין בגדר ספחת. אבל יש משהו בבארות יצחק שיותר מבארות אברהם. אפשר לומר שבארו האחרונה, "שבעה", היא על שם שבע מצוות בני נח. זהו גר תושב, וגר צדק הוא בכל המצוות, בחינת "רחבות" (בגימטריא יתרו, שקבל על עצמו את כל תריג המצות ואף זכה להתעצם עם הטבע היהודי, שלשת הסימנים המובהקים של כל יהודי – "רחמנים, ביישנים, גומלי חסדים" – תריג ועוד ג = יתרו). בכל אופן, לכל זה הגענו מווארט שני בספר המדות.

חידושי תורה – הכח לגייר ולקרב

ווארט שלישי, שכתוב בספר המדות[שיב], שעל ידי חידושים דאורייתא מתווספים גרים. אם כן, דווקא מי שהכי מחדש הוא הכי מסוגל לגייר. כמובן, "בכלל מאתים מנה", הוא גם הכי מסוגל לעשות בעלי תשובה אצל היהודים. בדור שלנו, כ"ש וק"ו, אם חידוש התורה נוגע בפירוש לגיור, כמו החידושים, בנגלה ובנסתר, בקשר למהפכה הרביעית של אור לגוים. אם זוכים לחדש צריך לדעת שזה הולך יחד עם גרים.

אפשר לחדד את הווארט הזה עוד ולומר שדווקא הגרים (כל גר הוא תינוק שנולד, ללא דעות קודמות בנוגע לדברי תורה גופא, בחינת מצרים דקדושה[שיג]) מסוגלים לקלוט, בפשיטות, את החידושין דאורייתא של חכם הדור ביותר. הגר מזדהה לגמרי עם החידוש ומנסה, בטבעיות של יהודי טרי, ליישם אותו בחייו.

בכלל, כתוב שנשמות הגרים נולדו מזיווג הצדיקים[שיד], לכן כתוב שלגר צדק יש חוש בקדושת הצדיק – לפעמים חוש יותר טוב מיהודי – כי נשמתו נולדה מהזיווג, קדושת הברית, של הצדיק. זה גם אומר שצדיקים זקוקים לגרים, "לבני אני צריך"[שטו].

התנגדות מכשירה לגייר

עוד דבר שרבי נחמן כותב, מופיע פעמיים במהדורא תנינא של ספר המדות[שטז] וגם תורה שלמה בלקו"מ[שיז], שם הוא מסביר את הענין, שמי שאין לו שונאים לא יכול לגייר גרים. למה? כי אם הכל אצלו בשלום ושלוה הוא עצמו בחינת ימות שלמה או מלך המשיח שאז לא מקבלים גרים[שיח]. כשהוא מגייר הגר צריך להתדבק בו, להתאהב בו. זה כמו נעמה העמונית – הוא לא כותב זאת, אבל היא היחידה בין נשות שלמה שהתגיירה לשם שמים – שהתאהבה בו בתקופה שהוא ירד ממלכותו, כשהיה בגלות, בעוני, טבח אצל אבא שלה מלך עמון[שיט].

איך זה היום? אפשר לקבל גרים רק אם יש לך מתנגדים – שאינך יושב בשלוה. כך הוא מפרש את "וישב יעקב בארץ מגורי אביו" – שרש גֵר ופחד ("פחד יצחק") זו אותה מלה. חז"ל דורשים "מגורי אביו" גם מלשון פחד[שכ], וגם אומרים שכמו שאברהם היה מגייר גרים גם יצחק היה מגייר גרים[שכא] ויעקב הלך בדרכו והמשיך לגייר גרים[שכב]. לפי זה כל האבות עסקו בגיור. יעקב בקש לישב בשלוה עד שקפץ עליו רוגזו של יוסף – ה' אמר לו שאתה לא יכול להיות בשלוה ולגייר גרים. אם אתה רוצה לגייר גרים אתה צריך להיות דווי וסחוף – צריך לקפוץ עליך רוגז מאיזה צד.

זה ווארט מאד חזק – חשבנו שיתכן שאנחנו יוצאים ידי חובה וצריך לומר תודה רבה לכל המתנגדים (בכל אופן צריכים לומר להם תודה), החוקרים והמשמיצים. בזכותם אפשר לגייר גרים, גם מהערבים. בכל אופן, זה עוד ווארט חזק של רבי נחמן לגבי גיור.

מילה וטבילה

בהלכות גרים בלקוטי הלכות[שכג] מסביר רבי נתן את סדר הגיור: קודם מילה ואחר כך טבילה, והטבילה צ"ל בפני בית דין של שלשה שמודיעים לגר מקצת מצות בעודו במים, כדי שיקבל על עצמו עול מלכות שמים מכח בית דין בשעת הטבילה. במילה כורתים את הערלה, האחיזה של הגוי ברע הכולל. הערלה נקרא "חרפה" וראשית כל צריכים להפריד את הגר מהחרפה על ידי מילה. בטבילה הגר מקבל את הנשמה הטהורה משרש ישראל. במונחים של חב"ד, המילה היא בטול היש והטבילה היא בטול במציאות, כי כולו מתכסה במים.

בעודו במים צריכים הבית דין של שלשה להודיע לו מקצת מצוות ואז הוא מקבל את הנשמה הטהורה בפניהם. הוא צריך לקבל את הנשמה הפרטית שלו מהנשמה הכללית של עם ישראל. לכן צריכים שלשה (כנגד שלשת האבות וכנגד חלוקת כללות האומה לכהן-לוי-ישראל, ימין-שמאל-אמצע), ואז הגר מקבל את נשמתו הפרטית מהנשמה הכללית של כלל ישראל. זה הסבר יפה שלו, בכלל לענין של מילה וטבילה.

במקום אחר[שכד] הוא מקשר את זה לרמז שאמרנו ששנה זו היא שנת נעמי-רות (= תשע"ו). חוץ מספר יונה (ראה לקמן) צריך ללמוד גם מגלת רות.... שם כתוב "ותשק ערפה לחמותה ורות דבקה בה"[שכה]. הוא מסביר שכדי שרות תוכל להדבק בנעמי צריך שערפה (לשון חרפה – ע-ח מתחלפות באותיות הגרוניות) תלך, תפרד ממנה. גם נעמי עשתה בטוש – אמרה להן לחזור הביתה, שאין לה עוד ילד בבטנה וכו'. היא דברה כבית הלל, ברחמים וחסד (בנועם, כשמה נעמי), אבל נסתה לדחות. על ידי הבירור של הפרדת ערפה, בחינת מילה, יכלה רות למסור את עצמה לגמרי לאלוקי נעמי וכך לדבוק בנעמי ובעמה באמת (עם הוא הפנימיות של נעמי), בחינת טבילה (אותיות הביטל כנודע[שכו], ביטול במציאות, כדי להיוולד מחדש ממש), שעל ידה מקבלים את הנשמה הטהורה (היא ודאי גם טבלה בפועל). רצינו להסביר שמעמד הקהל הוא כמו הסיפור של "מקוה ישראל" לרבי נחום מטשרנוביל (שבערב יום כיפור טבל בתוך קהל חסידיו).

ורמזים בענין: במגלת רות יש פה פסוקים (מספר ההשראה השביעי, החביב) – בגימטריא סֻכה, בגימטריא מילה). וכן, מילה טבילה = הקהל ע"ה.

בג בג – המצוה ה-ב בפרשה ה-ג – מילה והקהל

עוד ווארט נחמד שקשור למילה ולמצות הקהל (אליה שייך סוד הגיור, כנ"ל): מצות הקהל היא מצות ה-ברית של התורה, השניה מהסוף. המצוה השניה מההתחלה של התורה היא מצות ברית מילה (שהיא המצוה ה-ברית מהסוף). פרשת וילך היא השלישית מהסוף – בין אם נפרדת מנצבים ובין אם מחוברת. פרשת "לך לך", בה יש מצות ברית מילה, היא השלישית מההתחלה. כלומר, יש כאן סימן יפהפה לשנה הזו, ששני ימי ראש השנה שלה היו בימי בג בשבוע (קביעות של "פת-בג המלך"[שכז]) – "בן בג בג אומר הפוך בה והפוך בה"[שכח]. בג אומר שהמצוה השניה מההתחלה נמצאת בפרשה השלישית מההתחלה. ה-בג השני אומר שהמצוה השניה מהסוף היא בפרשה השלישית מהסוף, וכדי להבין זאת צריך ל"הפוך בה והפוך בה".

כמו שדורשים[שכט] "הן גאלתי אתכם אחרית כבראשית"[של] (הערך הממוצע של שתי התבות "אחרית כבראשית" = תשע"ו = ביאת המשיח) על המצוה האחרונה של התורה (מצות כתיבת ספר תורה, שאף היא מופיעה בפרשת וילך, אחרי מצות הקהל) והמצוה הראשונה של התורה (מצות "פרו ורבו"), שעל חיבורן ("נעוץ סופן בתחלתן ותחלתן בסופן") תבוא הגאולה, כך יש לומר בנוגע למצוה השניה מההתחלה (מצות ברית מילה) והמצוה השניה מהסוף (מצות הקהל).

חן וכבוד

רבי נחמן אומר שהכבוד בגלות[שלא], ועל ידי גרים מחזירים אותו (כנ"ל), וממילא אין מה שמקרב את הגאולה יותר מזה. במקום אחר הוא אומר שהחן בגלות[שלב]. שני דברים שרבי נחמן אומר שהם בגלות – ראויים להיות אצלנו אבל כעת הם אצל הגוים – אחד כבוד והשני חן (חן וכבוד ובמילוי ובמילוי המילוי ובמספר קדמי = 5000, הרבוע הכפול של 50 כו'). המלה חן עצמה שוה "כבוד הוי'". יחד, כבוד חן = מלך. מלך ישראל הוא הכבוד של עם ישראל וגם החן של עם ישראל. נמצא שפנימיות הכוונה של מצות מינוי המלך היא להחזיר לעם ישראל את הכבוד והחן שלו, "וימלא כבוד הוי' את כל הארץ" (להיות "עולם ומלואו שלך").

פסוק עיקרי שמחבר חן וכבוד הוא "כי שמש ומגן הוי' אלהים חן וכבוד יתן הוי' לא ימנע טוב להֹלכים בתמים"[שלג]. ומבואר בספה"ק[שלד] שחן בעין (מציאת חן בעין), וכבוד בלב (כבוד = לב)[שלה], בספירות העליונות עין היינו דעת, בה תיקון העין (כנודע ש-ה פעמים הוי' שוה עין – ה חסדים = עין ימין ו-ה גבורות = עין שמאל), וראה בנועם אלימלך[שלו] שחן היינו הכח ליחד יחודים, ליחד כל העולמות, והרי כח היחוד הוא פנימיות הדעת כנודע אצלנו. תיקון הלב-הכבוד היינו תפארת, בסוד "לכבוד ולתפארת"[שלז], בחינת לבוש של רבי יוחנן-חן[שלח] (חן-דעת כבוד-תפארת = 7 פעמים "עולם ומלואו"). עיקר הגלות היא לדעת ולתפארת ועל ידי תיקון העין והלב מחזירים את החן והכבוד לישראל (וזוכים למלך [= חן כבוד] ישראל).

לפי זה מוסבר מבנה כל הפסוק: "שמש ומגן הוי' אלהים" היינו חכמה ובינה – "הוי' אלהים" הוא שם מלא ששרשו באו"א, כמבואר בזהר[שלט], ונמצא ששמש היינו יסוד אבא ומגן יסוד אמא, "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין". אח"כ "חן וכבוד" כנגד דעת ות"ת, כנ"ל. הסיום, "לא ימנע טוב גו'", היינו יסוד-צדיק ("אמרו צדיק כי טוב גו'"[שמ])[שמא].

י. סוד יונה בן אמתי (רמזי מנין פסוקי הקריאה לשיטת הרמב"ם)

מנין הפסוקים הנקראים בהקהל (לשיטת הרמב"ם)

לפי שיטת הרמב"ם – שקוראים ברצף מ"עשר תעשר" עד הסוף – יש בדיוק 574 פסוקים שהמלך קורא, 14 פעמים 41. 41 הוא הקהל במספר סדורי ו-14 הוא הקהל במספר קטן. גם רמז מופלא. שני רמזים מופלאים – שבפרשת הקהל (שהמלך לא קורא בהקהל) יש הקהל מלים, ובפסוקים שהמלך קורא לפי הרמב"ם יש הקהל (במ"ס) פעמים הקהל (במ"ק) פסוקים[שמב].

מתחלק בצורה מובהקת – החלק הראשון מ"אלה הדברים" עוד סוף פרשיה ראשונה של ק"ש. עד אז הוא קרא 14 (הקהל במ"ק) ברבוע פסוקים, 196, שבגימטריא "יום הקהל" (לשון הרמב"ם). הרמב"ם קורא לכך "יום הקהֵל", כי מדמה למעמד הר סיני בתורה, שמתואר שלש פעמים בתורה ("בתלתא זימני הוי חזקה"[שמג]) כ"יום הקָהָל"[שמד]. יש גם יחס מספרי בין יום ל-הקהל – יחס של 2 (פעמיים כח) ל-5 (ה"פ כח-יחי). אחר כך יש עוד חשמל פסוקים, 14 כפול 27 (המשולש של 27, בהיות 14 הנקודה האמצעית של 27).

אף על פי שכתוב שהמלך קורא מקצת משנה תורה, לפי הרמב"ם הוא קורא את רובו, ונשארים עוד חשמל פסוקים שאינו קורא. כל משנה תורה הוא 952 פסוקים – ז"פ קול (סוד ז קולות של מתן תורה, שבפרק כט בתהלים). הכל כאן חלוקות של 7 – "מקץ שבע שנים". כל משנה תורה הוא כפולת הקהל (שעולה 14 במ"ק, 952 = 14 פעמים 68, חיים), ובהקהל קוראים 14 ברבוע פסוקים, ועוד חשמל פסוקים, ונשארים חשמל פסוקים. זו חלוקה מאד מענינת לדעת הרמב"ם.

שרש המחלוקת – מנין פסוקי עשרת הדברות בטעם עליון

מענין לענין, יש כאן הוכחה, מעין אסמכתא, שלפי הטעם העליון של עשה"ד בפרשת ואתחנן (פשיטא שהמלך היה קורא בצבור לפי הטעם העליון) – יש תשעה פסוקים (לא כמי שסובר שיש עשרה פסוקים), שרק כך יוצא בדיוק החשבון הנ"ל.

אך גם אפשר למצוא אסמכתא לשיטה השניה שיש בעשרת הדברות עשרה פסוקים בטעם העליון – לפי הראשונים המפרשים את המשנה במסכת סוטה כפשוטה, שהמלך מדלג מ"עשר תעשר" ל"כי תכלה לעשר" וחוזר ל"פרשת המלך" וכו' (וממילא לא קורא את רוב פרשת שפטים ולא קורא מפרשת כי תצא כלום), אז לפי חשבון זה דווקא (של עשרה פסוקים בעשרת הדברות) הוא קורא 294 פסוקים בהקהל (במקום 574 לשיטת הרמב"ם), 14 (הקהל במספר קטן כנ"ל) פעמים 21 (3 פעמים 7, "שלם וחצי" ביחס ל-14) פסוקים, בגימטריא "מעמד הקהל" שעולה "אין מלך בלא עם"!

נמצא רמוז שהמחלוקת בין הרמב"ם לשאר הראשונים נוגעת בעומק למחלוקת של כמה פסוקים יש בעשה"ד לפי הטעם העליון!

מצות הקהל וסוד יונה בן אמתי

עוד נושא גדול ועיקרי: 574, מספר הפסוקים שהמלך קורא לדעת הרמב"ם, שוה יונה בן אמתי, עליו קראנו במנחת יום כיפור. ללא שום ספק זה הסיפור הכי מופלא שיש בכל התנ"ך, הכי על-טבעי. מה הקשר שלו להקהל ולסוכות? כתוב בחז"ל[שמה] בפירוש שיונה היה מעולי רגלים וכאשר נכנס לשמחת בית השואבה שרתה עליו רוח הקדש וזכה לנבואה (ומכאן לומדים שאין השכינה שורה אלא על לב שמח). הפעם היחידה שיש בתנ"ך התבה "סֻכה", ללא כל תוספות, היא ביונה – כתוב שהוא עשה לעצמו סוכה ואחר כך עלה מעליו קיקיון. אם כן, הוא שייך באופן מיוחד לסוכות.

בפרט יש רמז מופלא לקשר של יונה להקהל בסיום הלכות חגיגה – החותמות בפרק ג של הלכות הקהל – בלחם משנה: סיום לחם משנה להלכות חגיגה: "תמו הלכות חגיגה תהלה לאל העונה ליונה במעי הדגה"!

נבואת יונה לגוים

שוב, לפי הרמב"ם המלך קורא יונה בן אמתי פסוקים בהקהל. חוץ מזה שסיפורו של יונה הוא הכי מופלא בתנ"ך, הוא הנביא היחיד שכל נבואת ספרו בתנ"ך היא לגוים (יש עוד פסוק אחד בספר מלכים[שמו], לא בספר הנקרא על שמו, שם הוא מכונה "יונה בן אמתי הנביא מגת החפר", ונבואתו היא לירבעם בן יואש, ירבעם השני).

כתוב בחז"ל[שמז] שהיה אוהב ישראל מאד, וחשש שעל ידי קיום שליחותו לגוים שהם קלים לעשות תשובה יעורר דינים על עם ישראל, לכן ברח תרשישה. אבל ה' הכריח אותו להיות נביא לגוים (זה שייך לשרש נשמתו, וממילא זה עיקר השליחות והתיקון שלו). יונה הוא הדוגמה בחז"ל[שמח] לאיסור כובש את נבואתו שחייב מיתה בידי שמים. התיקון שלו הוא לא לכבוש את נבואת הדור שלנו... על ידי כך זוכה המשיח לכבוש את כל העולם כולו.

בסוף יונה קיים בעל כרחו את השליחות שלו, השליחות לגוים, ואכן בנבואתו לאנשי נינוה (עיר הקשורה בעצם ליונה, נינוה אותיות יונה נ, שם דווקא הוא זוכה לגילוי שער הנון, גילוי שרש נשמתו) הוא הצליח (נגד רצונו) לבטל את הגזרה מעל העיר (שהאמינו לו ועשו תשובה).

כח הגיור של יונה הנביא

אחת מהתורות של רבי נחמן שמדברת על גרים היא בלקו"מ תנינא תורה עב, שנקראת "חיים נצחיים". זה המקור לביטוי זה השגור בפי הרבי – חיים נצחיים. חיים נצחיים שוה קיקיון (ששוה חיה במשולש, החיה בנפש היא פנימיות החכמה, מה ש"החכמה תחיה בעליה"[שמט]). הקיקיון מאד דומה לערבי נחל, שהתייבש מהר[שנ]. דווקא הוא מתקשר לעשית גרים.

כתוב שהגוים שהיו אתו בספינה התגיירו ממש[שנא]. הכל שייך להקהל, לשרש נשמות הגרים – "וגרך אשר בשעריך". יונה שוה 71, עם ישראל בתוך שבעים אומות העולם. תפקיד עם ישראל הוא להיות אור ולקרב את כולם – זה התפקיד של יונה. ככה צריכים לקרוא את הספר שלו עם כל מדרשי חז"ל.

יש שתי דעות בחז"ל מאיזה שבט הוא[שנב]. הוא בן הצרפית שהחיה אליהו הנביא, לכן הוא נקרא "בן אמתי" – אמתי הוא אליהו הנביא, שלו אמרה האשה הצרפית אחרי שהחיה את בנה "עתה זה ידעתי כי איש אלהים אתה ודבר הוי' בפיך אמת"[שנג]. יונה הוא הראשון שקם לתחיה (אחריו היה חבקוק הנביא, הילד בן השונמית שהחיה אלישע תלמידו של אליהו). גם גיור הוא הקמה לתחיה – לגייר גוי היינו הקמה לתחיה. גוי הוא תוצר של שבירת הכלים, הוא בעצם מת, ולגייר אותו היינו להקימו לתחיה.

האריז"ל אומר שיונה הוא משרש קין[שנד], וגם יתרו הוא גלגול של קין[שנה]. קין-יתרו שוה תשע"ו. רוב הגוים שצריך לגייר הם משרש קין, ורוב היהודים הם משרש הבל. הלל הוא משרש הבל, והוא יודע איך להקל על הביטוש של הגר. הוא יודע איך לאכללא שמאלא בימינא. עיקר תפקידנו בסוף הגלות (תיקון הבל ותיקון קין גם יחד) הוא להאיר לגוים.

יונה שוה 71 כנ"ל. והוא שוה "וחי בהם"[שנו]. במספר סדורי הוא שוה 35, יהודי (גם במספר סדורי). כמה פעמים יונה כתוב בתנ"ך? שמו מופיע 19, גוי, פעמים בתנ"ך (פעם אחת במלכים ו-חי פעמים בספרו). ממנו נלמד שיהודי צריך להיות אור לגוי, לקרב את הגוים לאמונה בא-ל אחד ובתורת משה. הוא משרש קין והוא בן הצרפית, לשון צורף, לשון קין[שנז]. הוא צורף-מצרף, מגייר ומצרף ניצוצות שנפלו בשבירה ומחזירם לקדושה לעם ישראל.

יא. רמזי הקהל

תיקון ההוד

עוד רמז כפול לגבי הקהל, רמז של "מקץ שבע שנים" וגם שמצות הקהל היא כדי לתקן ולהעלות את הגוים: הקהל מורכב משלש אותיות – הלק (לפי סדר האלף-בית) – שלישיה באלף-בית שנקרא אח"ס בט"ע (ומוזכר בגמרא[שנח]). באלף-בית זו יש שש שלישיות ועוד רביעיה בסוף, וכולה מכוונת כנגד פרצוף ז"א (הו"ק שבו ועטרת היסוד שלו). שלישיה זו – הלק – היא ההוד שלו. אח"ס בט"ע כו' הוא כנגד מדות הלב (דהיינו פרצוף ז"א כנ"ל) – וגם כנגד מיני הלולב – וההוד, הערבה השמאלית (היבשה בין שתי הערבות), הוא הלק. אמרנו שכאשר נצבים-וילך מחוברים כל פרשית הקהל היא ב"חמישי", הוד.

כל גיור נקרא "ואם תוציא יקר מזולל כפי תהיה"[שנט]. אין להוציא יקר מזולל יותר מאשר לגייר גר. ה' אומר לנביא שאם תצליח להוציא יקר מזולל תהיה כמו הפה שלי, "כפי תהיה". רש"י מפרש דהיינו מה שנאמר שהקב"ה גוזר וצדיק מבטל. כשמישהו מגייר גרים הוא מקבל את הכח של ה' גוזר וצדיק מבטל. בספר אמונה ומודעות[שס] יסוד זה הוא בהוד – כמו שאמרנו קודם שהכח לגייר גרים, להוציא יקר מזולל, הוא בהוד. ממילא השכר שלו הוא "כפי תהיה", שהקב"ה גוזר וצדיק מבטל. זו אסמכתא יפה למה שכתוב אצלנו.

מה ההגיון של אלף-בית זה? "מקץ שבע שנים" – מ-ה ל-ל שבע אותיות ומ-ל ל-ק עוד שבע אותיות. כל פעם מדלג בשבע, "מקץ שבע שנים". חוץ מצירוף קהל זה גם אותיות קלה. הסוכה נקראת "מצוה קלה"[שסא] ("מצוה קלה" = קיקיון = חיים נצחיים כנ"ל. הר"ת של "מצוה קלה" = הקהל), בשביל נסיון הגוים.

שבעיות במצות הקהל

במצות הקהל שבע הוא מספר המפתח שחוזר על עצמו – "מקץ שבע שנים":

יש בפרשית הקהל שבעה פסוקים וגם בפרשת המלך שבעה פסוקים.

עוד משהו מכוון מאד, בפרק של הקהל ברמב"ם (הלכות חגיגה פרק ג) יש בדיוק שבע הלכות.

אם לוקחים בתורה בפרשית הקהל את המלה הראשנה והאחרונה של כל פסוק – 14 מלים, הקהל במספר קטן – הם עולים 17 בחזקת 3 (4913).

אם לוקחים רק את האות הראשונה והאחרונה של כל פסוק (14 אותיות) – מסגרת יפהפיה – יוצא הרבוע הכפול של 26.

הביטוי שחוזר בחז"ל ובראשונים, "מצות הקהל", שוה 26 ברבוע. "יום הקהל" שוה 14 ברבוע. "מעמד הקהל" שוה "אין מלך בלא עם" (שעולה 14 פעמים 21 = 6 פעמים 7 ברבוע).

שמע והיה אם שמע עשר תעשר כי תכלה לעשר מלך ברכות וקללות (שמות הפרשיות שקורא המלך בהקהל לפי המשנה במסכת סוטה) = 4802 = 2 פעמים 2401, 49 ברבוע, 7 בחזקת 4.

שמחה ודעת

עוד ווארט שלא אמרנו: חישוב המלבוש של המלה הקהל – אלב"ם, אתב"ש, אכב"י (כנגד חב"ד כנודע). אם נקח רק את החכמה והבינה (אלב"ם ואתב"ש) של המלבוש של הקהל – צדצכ עחעא = שמחה. אם נקח רק את הדעת (אכב"י) – זסזת = דעת!

איפה יש פסוק של שמחה ודעת יחד? פסוק אחד בתנ"ך, במגלת קהלת השייכת להקהל. כתוב ששלמה למד קהלת בהקהל[שסב]. יש מי שמפרש[שסג] שבכך הוא הכין את הקהל (שתכליתו יראה כנ"ל) לגלות, "סוף דבר הכל נשמע את האלהים ירא ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם", גם בזמן הגלות. בזמן שנראה שהכל הבל. רק בקהלת יש פסוק שמחבר דעת ושמחה יחד – "כי לאדם שטוב לפניו נתן חכמה ודעת ושמחה"[שסד]. אם כן, הכל שייך להקהל – "עבדו את הוי' ביראה" מצד הגוף שייך ליהודים (בינונים של תניא) ולגרים ו"עבדו את הוי' בשמחה" מצד הנשמה, שייך גם ליהודים וגם לגרים.

שמחה היא "אם הבנים שמחה", בחינת בינה. הקהל עצמו (המתלבש בתוך מלבושו) = חכמה בינה כנ"ל. אז איך נבין את ענין השמחה, שהיא גם בינה? צריך לומר שחכמה-בינה (= הקהל) היינו סוד או"א עילאין, אבל השמחה, "אם הבנים שמחה", שייכת לפרצוף התבונה. לפי זה, כל סוד הקהל, הקהל במלבושו, רמוז בפסוק הנ"ל: "כי לאדם שטוב לפניו נתן חכמה" היינו חכמה עילאה שבכללה בינה עילאה (סוד "הבן בחכמה"[שסה] כנודע), סוד הקהל = חכמה-בינה. "ודעת" היינו הקהל באכב"י שעולה דעת. "ושמחה" היינו הקהל באלב"ם ואתב"ש שעולה שמחה. נמצא שהאדם שמקיים מצות הקהל הוא האדם שטוב לפני האלהים, וזוכה ל"חכמה ודעת ושמחה".

עוד רמז, לפי הנ"ל ששמחה שייכת לתבונה דווקא: שמחה ועוד תבונה שוה שפלות. אם יש לאדם שמחה ותבונה יש לו שפלות, ואם יש לו שפלות יש לו שמחה ותבונה. "הא [ה עילאה] בהא [ה תתאה] תליא"[שסו]. והוא סוד "בן הא הא אומר לפום צערא [שפלות] אגרא [שמחה]"[שסז]. והיינו יסוד "מאמר השפלות והשמחה"[שסח], ודוק.