בע"ה

ז' חשון ע"ו – כולל תורת חיים, כפ"ח

סוד המרירות

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

[לפני שחרית]

נגנו ניגון המיוחס לחסידי אדמו"ר האמצעי.

מרירות – עבודת האדם בעליה מאהבת "בכל לבבך ובכל נפשך" ל"בכל מאדך"

למדנו במאמר "יברך הוי' וישמרך" תש"ה שכדי להגיע מהאהבות של "בכל לבבך ובכל נפשך" לאהבה של "בכל מאדך" צריך לדלג דילוג גמור. בשתי האהבות הראשונות יש הרגשת עצמו, 'יש מי שאוהב', ובאהבה העליונה אין הרגשת עצמו כי היא אהבה עצמית לגמרי, מה שהנשמה האלקית, שהיא "חלק אלוה ממעל ממש" (וכשאתה תופס בחלק מן העצם אתה תופס בכולו), דביקה במקורה ושרשה.

הדבר היחיד שאנחנו יכולים לעשות, מי שהגיע לאהבות הראשונות ושייך לאהבה השלישית, הוא להתמרמר מההרגשה גופא איך שהרגשת עצמו מפריעה ולא נותנת לו להגיע למבוקשו האמיתי, איך שהיא כמחיצה של ברזל ביני לבין העצמות. העסק תקוע, אני אוהב את ה' ופתאום באה המחשבה שלי על עצמי ושמה אותי בבית סהר. כמו אחד שנמצא בכלא, שמר לו מר.

דווקא המרירות מכך גופא שהרגשת עצמי מפריעה להתקשר לעצמות ה' מעוררת את הרחמים למעלה, שיבוא ה' ויקיים את הפסוק "ומל הוי' אלהיך את לבבך ואת לבב זרעך". כדי להגיע לאהבות הראשונות, "בכל לבבך ובכל נפשך", הוא קיים את הפסוק "ומלתם את ערלת לבבכם". בחיצוניות יש ערלה, אבל לגבי האהבה העליונה אין ערלה, צריכים רק פריעה של קרום דק. שוב, מצדנו מה שאפשר לעשות הוא רק להרגיש בכנות את המרירות על כך שאני תקוע בתוך עצמי אף שאני אוהב את ה' – זו מרירות של קדושה.

היחס בין המרירות (עשי"ת) והשמחה (סוכות)

אמרנו שצריכים להסביר יותר לעומק את הנקודה הזאת, וגם לתת לה כמה רמזים יפים. שאלו שהרי עיקר עבודת ה' הוא שמחה, "עבדו את הוי' בשמחה", כל החסידות היא שמחה (ובפרט במשנתו של הרבי, שעלינו כבר לחיות באוירו של משיח, אותיות ישמח, להתענג על ה' וגאולתו כו') – איך זה הולך יחד עם מרירות?!

הרבי הריי"ץ הסביר במאמר שעיקר המרירות הוא בעשרת ימי תשובה, שאז אדם מרגיש שכל עבודת ה' שלו במשך השנה היתה עם הרגשת עצמו, אז לא באמת עבד את ה'. הוא הסביר שמרירות באה עם שפלות (מרירות בגימטריא משפלות), שמשפיל עצמו מאד, שכל עבודתו במשך השנה – עם כל המדרגות שהוא השיג – לחטא תחשב לו. אז הוא משפיל את עצמו מאד ובא למרירות אמיתית, ודווקא בזכות זה הוא יכול להגיע להתקשרות עצמית ביום כיפור, ובסוכות כבר יש שמחה גלויה. מה היחס בין הדברים?

נשיאת ההפכים היהודית – בכיה וחדוה

לא הזכרנו כשלמדנו, אבל זה בעצם כל התניא. כל התניא מתחיל בשאלה איך אדם יכול להיות גם שמח וגם עצוב – לא עצוב אלא במרירות – ביחד, ומה שהוא מתחיל בפרק א נגמר בסוף פרק לד (בסוד השם הקדוש א-לד המושרש ברישא דלא ידע ולא אתידע, ששם כח העצם לשאת הפכים כו'), שם הוא מביא את מאמר הזהר שהמצב האידיאלי, המצב המושלם בעבודת ה', הוא "בכיה תקיעא בלבאי מסטרא דא וחדוה תקיעא בלבאי מסטרא דא", בעת ובעונה אחת הוא בוכה בצד אחד של הלב ושמח בצד אחר של הלב. זה המצב השלם של היהודי, כי יהודי באמת קשור לה' והתכונה הכי עצמית של ה' היא שהוא נושא הפכים. נשיאת הפכים היא פרדוקס, וגם היהודי הוא מציאות של פרדוקס – שהוא שמח ובוכה בו זמנית.

עיקר הלב, הבשר, של התניא הוא הענין הזה – מפרק א עד פרק לד. בסוף יוצא שמה שהבינוני אסור בנפש הבהמית גורם לבכיה, אבל מה שהוא משתחרר כל פעם שעושה מצוה – מצוה לשון צוותא, חיבור לה' – גורם לשמחה. אפשר בכל רגע להשתחרר, להגיע לצוותא עם ה' – שהבן יוצא מהמאסר ומגיע לאביו – ולכן יש שמחה בה' כל פעם. השמחה היא "שמחו צדיקים בהוי'", שמחה בה' ולא שמחה אחרת, שמחה שאני מתקשר לה' על ידי התורה והמצוות שלו.

בכיה-חדוה – חתך הזהב

עדיין יש שאלה – מה היחס בין הבכיה והחדוה, מה יותר? ידוע שיש יחס מספרי מאד חשוב בין בכיה (37) ו-חדוה (23) – הזוג השני החשוב ביותר בתורה של מספרים, אחרי הזוג 7-13. כמו ש-7 ו-13 הם שני מספרים ראשוניים שמהווים זוג כך 23 (הראשוני העשירי, המקודש) ו-37 (הראשוני ה-13). בכיה שוה יחידה ו-חדוה שוה חיה. יחידה היא חיה-יד, כשנותנים יד ל-חיה – מוסיפים יד (היד שהשי"ת מושיט לחיה להחזיק בה ולהביא אותה אליו ממש) – מקבלים יחידה.

חוץ מהרמזים של המלים בלשון הקדש ששוות 23 ו-37 יש בין שני המספרים האלו יחס מאד חשוב בחכמת המספר. היחס בין 7 ל-13 הוא יחס של נקודה האמצעית – 7 הוא אמצע ה-13. המגיד מסביר ש"כל השביעין חביבין" כי המדה השביעית של יג מדות הרחמים (תיקון "ואמת", גילוי אור הפנים, שע נהורין) היא האמצע של ה-יג. היחס בין 23 ו-37 בחכמת המספר הוא חתך זהב, החתך האידיאלי של המספר 60 למספרים שלמים. 60 הוא גם מספר מאד חשוב בפני עצמו, שייך גם לברכת כהנים שיש בה 60 אותיות, "הנה מטתו שלשלמה ששים גבורים סביב לה".

סדרות חתך זהב

כל חתך זהב מתחיל מסדרה שכל פעם מחברים שני מספרים יחד על מנת לקבל את המספר הבא בסדרה. הכי מפורסם שמתחילים 1-1, 1-2, 2-3, 3-5, 5-8, 8-13 וכו' – סדרת 'האהבה' אצלנו. אבל כל שני מספרים שמתחילים איתם כך מתקרבת ליחס של חתך זהב.

למשל, 1-3, 3-4, 4-7, 7-11, 11-18 וכו'. המחזור של האשה לפי חז"ל, במיוחד לפי שיטת הרמב"ם, הוא 7 ימים ו-11 ימים לעולם ועד – הזוג 7-11 הוא חלק מהסדרה שמתחילה 1-3 (יחס של אחד לשלשה, כמו היחס של עולם האצילות, עולם אלוקי, לשלושת העולמות התחתונים בי"ע הנבראים יש מאין וכו'). הקושיא המפורסמת על חז"ל היא שמחזור של אשה הוא חדש – 29 או 30 ימים – ומה פתאום עשו מחזור של 18 יום. אם מבינים שהמחזור הזה הוא חלק מהסדרה הזו, יודעים שהמספר הבא הוא 29 (11 ועוד 18), ימי החדש (אחר כך 47 וכך הלאה).

הסדרה הבאה בתור מתחילה 1-4, ואז הסדר הוא 1-4, 4-5, 5-9, 9-14, 14-23, 23-37, 37-60, 60-97. 97 הוא מספר מאד חשוב, זמן, מהיטבאל, יחוד מה-בן בקבלה, והוא מספר הראשוני ה-26, כמנין שם הוי' ב"ה, הראשוני האחרון לפני מאה. יש גם בהמשך מספרים מאד חשובים בסדרה זו (כמו 411, תהו, יש מאין, ג"פ 137, וד"ל), שמתחילה 1-4, היחס האידיאלי בתורה בין מלים לאותיות, כפי שדברנו על "ונהר יוצא מעדן... ומשם יפרד והיה לארבעה ראשים" ועל היחס בין האדם העליון היושב על הכסא לארבע חיות המרכבה (שביניהן גם פני אדם).

כל סדרה מהסוג הנ"ל נקראת סדרה חיבורית – שכל פעם מחברים שני מספרים כדי לקבל את המספר הבא – ותמיד, לא משנה ממה מתחילים, מאד מהר הסדרה הזו מתקרבת ליחס של חתך זהב. 23-37 כבר הכי קרוב במספרים שלמים ליחס מדויק של חתך זהב לגבי 60. יוצא מכאן שיש חיה (23), יחידה (37), החיבור שלהם (60), ואחר כך מוסיפים עוד 37, עוד יחידה, ואז מקבלים 97 עם כל הרמזים שיש בזה. צריך להבין כל זאת.

מעלת הבכיה

יוצא מכאן שהבכיה, שהיא ביטוי המרירות, היא מצד היחידה שבנפש – יותר גבוה מהשמחה, החדוה, שהיא מצד החיה שבנפש. המצב התמידי הוא "עבדו את הוי' בשמחה", אבל המרירות, הבכיה, היא ביטוי של "כי חולת אהבה אני" – בזמן הגלות אנחנו "חולת אהבה" מצד ההשתוקקות לגאולה, מצד הזיקה העצמית שלנו לגאולה, שמצד היחידה שבנפש. בתוך הגלות אני שמח בכל מצוה – יכול להניח תפלין וכיו"ב – אבל תכל'ס אני בגלות, שכינתא בגלותא, ויהודי בוכה על מה שהשכינה נמצאת אתו בגלות. מה יותר, יהודי יותר שמח במצוות או יותר בוכה על כך שעדיין בגלות? צריך גם את זה וגם את זה, אבל יש משהו יותר עצמי, גילוי היחידה, בתוך הבכיה.

כאשר נצא מהגלות גם הבכיה תהפוך להיות שמחה עצומה, ה"חולת אהבה" יהפוך להיות "אהבה בתענוגים" כשנצא מהגלות, כשנתייחד עם הדוד שלנו. הפסוק ה-כב מתחלת שיר השירים הוא "סמכוני באשישות רפדוני בתפוחים כי חולת אהבה אני", והפסוק ה-כב מסוף שיר השירים הוא "מה יפית ומה נעמת אהבה בתענוגים", פסוק השיא שיר השירים (כאשר מדלגים "אהבה אני" פסוקים מ"סמכוני וגו'" מגיעים ל"מה יפית וגו'"). כתוב שאפילו כשנגיע לשיא הזה עדיין נתגעגע לגעגועים של הגלות, דווקא למרירות – יש משהו במרירות שמבטא יותר מהכל את הקשר העצמי שלי לה', "אהבה שאינה תלויה בדבר כלל וכלל", את ה"יחידה ליחידך". כל הלשונות של "חבוקה ודבוקה בך, טוענת עולך, יחידה ליחדך" וכו' הן חלק מביטוי עצם הקשר שלנו לה' בגלות.

סוד המרירות בכית הנפש האלקית ובכית הנפש הבהמית

בכל אופן, הוא אומר בתניא שהבכיה בלב היא מצד הנפש הבהמית שאני אסור בה והחדוה היא מצד הנפש האלקית שבאה לידי ביטוי בתורה ומצוות, יוצאת לרגע מהגלות ומתקשרת לה'. אפשר לחשוב שהמרירות היא ביטוי הנפש הבהמית והשמחה היא מצד הנפש האלקית, אבל באמת מי מר? מי בדיוק בוכה? לכאורה הנפש האלקית בוכה, שהיא בגלות.

הנפש האלקית יכולה להתקשר לה', כמו הווארט המפורסם של הרבי הרש"ב שהגלות היא רק לגוף – אומר לגוי שאתה לא יכול לכלוא את הנשמה שלי בגלות, אבל הנשמה שלי תמיד חפשית. הרבי הרש"ב אמר זאת בהתרגשות גדולה עד כדי מסירות נפש. הנשמה היא תמיד "חבוקה ודבוקה בך, טוענת עולך, יחידה ליחדך". בכל אופן, כשהנשמה חושבת על "שכינתא בגלותא", שעם ישראל בגלות – וזה המצב הכי לא טבעי לנו, כמו שהרבי מסביר בשיחות, היפך הטבע היהודי האמתי – היא בוכה, הנשמה. "במסתרים תבכה נפשי מפני גוה" – הקב"ה בוכה במסתרים ושמח בחוץ. זו כבר ראיה שהבכיה פנימית מהשמחה – ה' בוכה בפנים ושמח בחוץ, מעמיד פנים שמחות כלפי כולם (חוץ מאשר ברגע החורבן, בו כולם רואים שצר לו). מי בוכה? הנפש האלקית.

בכל אופן, משמע שיש משהו בנפש הבהמית, שגם היא בשרש בוכה. איך זה? הנפש הבהמית היא בעצם תופעה של שבירת הכלים, של עולם התהו שהוא אורות מרובים – מאד גבוה – רק שהאורות שברו את הכלים שנפלו ומתו ונקברו. מצד השרש של הנפש הבהמית גם הוא יודע שנפל פלאים ולכן צר לו. אם כן, יש מרירות מצד הנפש האלקית על הגלות – בפרט ובכלל – ועוד מרירות מצד שרש הנפש הבהמית.

בכלל, כתוב שכל דבר שהוא בעצמה רבה בא מצד עולם התהו, מצד ה"רב תבואות בכח שור" של הנפש הבהמית (סוד שם סג בקבלה). העובדה שהמרירות יותר חזקה מהשמחה, יותר בעלת עצמה, היא בשל שרש הנפש הבהמית שמשתתף במרירות. יש בבית סהר את האסיר ויש גם את הסוהר עצמו, שבאיזה מקום מצד השרש שלו כל המצב של בית סהר ושאני הסוהר – ושהיהודי המסכן הזה נמצא אצלי בגלות – כואב לו. יש את החיצוניות שלו, בה הוא אכזרי, ויש משהו בשרשו בתהו שהוא גם בוכה, גם חבל לו על המצב העגום. [כמו החיילים בפינוי.] בדיוק, משהו כזה. אם כן, יש גילוי היחידה מצד הנפש האלקית וגם יש איזה גילוי יחידה מצד הנפש הבהמית. כדי להגיע ל-זמן – ל-97 – צריך להוסיף ל-60 עוד יחידה.

מרירות הגרים וגילוי היחידה בגיור

יש את הזוג של הזהר, בכיה-חדוה, אבל יש את הביטויים הפשוטים יותר – מרירות לעומת שמחה. יש עבודת ה' במרירות ויש עבודת ה' בשמחה, יש תשובה ממרירות ויש תשובה משמחה. נעשה עוד רמז: כמה שוה מרירות?

אמרנו שמרירות היא חבור שרשי נשמה של שתי נשים, מרים ורות (הכי מיוחסת בעם ישראל והכי בלתי מיוחסת, ודוק). אמרנו שמרירות היא מרים-רות (מרים-רות = תמימות, פנימיות מדת ההוד, "איהי בהוד". נמצא שמרירות היא הממוצע בין שפלות לתמימות, "איהי [שפלות, פנימיות המלכות] בהוד [תמימות, פנימיות ההוד]". במרים-רות יש ז אותיות כאשר הערך הממוצע של כל אות הוא 128 = 2 בחזקת 7, סוד הבינוני של התניא, ודוק). זה מתאים גם למה שאמרנו שהשנה, שנת תשעו, היא שנת נעמי-רות, שנה מיוחדת שרות מתגיירת על ידי נעמי.

כתוב שמרים נקראת על שם המרירות, "וימררו את חייהם", ורות התגיירה מכח המרירות שלה. כל גר צדק הוא ככה, ורות היא אב-טיפוס של גרי הצדק. כתוב "גר שנתגייר", ולא גוי שנתגייר, כי מאז ומתמיד יש עליו מקיף של נפש אלקית שמעורר אותו להתגייר. איך הוא מעורר אותו? במרירות הכי עצומה מכך שהוא גוי. לא תתכן מרירות יותר גדולה ממי ששייך להיות יהודי וכרגע הוא גוי. אם כן, הכח המניע אותו להתגייר הוא מרירות. קשה לומר, אבל דווקא לגוי – בחיצוניות הוא גוי – כשבא להתגייר יש גילוי יחידה.

[גר שהתגייר הוא גלגול של יהודי שחוזר?] יתכן שכן, יש הרבה גרים שהיו יהודים בגלגול קודם (בכתבי האריז"ל מוסבר שלפעמים משום התנשאות שהיתה להם על עם ישראל בגלגול קודם היו צריכים לחזור כגוים ולהתגייר, מתוך כניעה לעם ישראל). אבל זה לאו דווקא. אברהם עשה גרים עוד לפני מתן תורה – הרבה גוים שייכים להיות גרים – רק שגרי אברהם לא כל כך התקיימו. אחר כך יצחק חפר את הבארות מחדש שכן יתקיימו, כפי שדברנו לא מזמן. יש הרבה פוטנציאל בגוים להתגייר – או גלגול של יהודי ממש, או מהניצוצות של קדושה שלפני מתן תורה. [יש אחוז גבוה של גרים שמתברר למפרע שהם בכלל יהודים, רק שקשה להוכיח וכו'.]

זה שהגיור צריך ממש גילוי יחידה מסביר את ההנהגה בחאלב – יש לנו כאן יהודים מחאלב – שלא מגיירים. גר צריך להיות כל כך אמתי, גילוי כל כך גדול, שנזהרים. בכל אופן כתוב שכדי שמשיח יבוא צריכים לקבץ את כל הניצוצות, לגייר את כל הגרים. אך ביחד עם זה, הזהירות שגר יהיה אמתי חשובה ביותר.

מרירות-שמחה – סוד שלש האהבות

כעת נעשה רמז: מרירות שוה 856, ד"פ רוח, ארבע רוחות העולם (וארבע רוחות מלך המשיח: "ונחה עליו רוח הוי' רוח חכמה ובינה רוח עצה וגבורה רוח דעת ויראת הוי'"). שמחה שוה 353. אף מלה בעצמה לא מתחלקת ב-13, אהבה, אבל ביחד מרירות-שמחה שוה 1209 שכן מתחלק ב-13. מרירות היא 2 פחות מכפולת 13 ושמחה 2 יותר – מתקזז – וביחד הופך להיות כפולת 13, אהבה.

אנחנו מדברים כאן על שלש אהבות, "בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך". 1209 שוה 93 פעמים אהבה. 93, מגן (כמו "מגן אברהם", "אנכי מגן לך"), מתחלק ב-3 (ממוצע כל אות ב-מגן), שלש פעמים אל. "חסד אל כל היום", "ויקרא שם בשם הוי' אל עולם". אם כן, כוונת מרירות-שמחה היא אהבה-אהבה-אהבה (שלש האהבות, "בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך", שעולה "הוי' אחד") פעמים אל (שם האהבה, במספר סדורי אל = אהבה). גימטריא מאד יפה, שדווקא מרירות-שמחה יחד נותנות את שלמות האהבה לה', כל שלש המדרגות שדברנו. אם רוצים לנתח, השמחה היא בעיקר מכך שאפשר להשיג את "בכל לבבך ובכל נפשך" והמרירות היא בעיקר מכך שקשה לי להשיג את האהבה העליונה של "בכל מאדך" (כל זמן שאני מרגיש את עצמי, שאני תפוס וכלוא בתוך הרגשת עצמי).

שעשועי מרירות

עוד משהו: ב-מרירות יש 6 אותיות, משולש 3. שמחה היא כבר עוד 4 אותיות, משלימה למשולש של 4, של 10 אותיות. מתבקש לעשות מזה משולש. אמרנו שהמרירות מבטאת את היחידה, היא למעלה, וכן היא עצמה משולש (שמחלק את המלה מרירות ל-מרי ו-רות):

מ

ר  י

ר  ו  ת

ש  מ  ח  ה

כשעושים שעשוע מהמלים מרירות ושמחה הכל מתחיל להיות שמח. פנות המשולש הן משה (לפי הסדר) – משה רבינו כולל כאן את המרירות והשמחה גם יחד. הנקודה באמצע המשולש היא ו. משה לא מתחלק ב-13, אבל אם מוסיפים את ה-ו באמצע – הופכים את משה ל-משהו (כידוע), בגימטריא שמאי (משה ר"ת מחלוקת-שמאי-הלל) – מקבלים 26 במשולש, אהבה-אהבה-אהבה כפול 9. אם כך, גם שאר האותיות תהיינה כפולת 13 – אהבה-אהבה-אהבה כפול 22, 31 פחות 9.

מתי 31 מתחלק ל-9 ו-22? סוד פשוט בתורה. יש 22 אותיות ו-9 נקודות – ככה כתוב בקבלה. הנקודות הן הפנימיות, הנשמה, רוח החיים שבאותיות. האותיות הן חומר הגלם, הגוף, ובלי הנקודות אי אפשר לבטא אותן – אי אפשר להחיות את האותיות בלי הנקודות. יחד כב אותיות ו-ט נקודות עולה אל – החלוקה שמתגלה במשחק של מרירות-שמחה כאן. הפנות והאמצע הן ט פעמים אהבה-אהבה-אהבה ושאר האותיות כב פעמים אהבה-אהבה-אהבה, והכל יחד אל (שם האהבה) פעמים אהבה-אהבה-אהבה. 351, הוי' במשולש, הוא חצי מ-שבת, היהלום של הוי' (שבת שוה משהו-משהו...).

[במענה לשאלה:] ברכת כהנים כוללת בכיה-חדוה אותיות, כי שייכת למקדש. כשהכהנים אומרים את הברכה גם הם וגם השומעים צריכים להצטער שאין לנו בית המקדש ושלא יכולים לומר ולהתברך מהשם המפורש, כפי שמברכים במקדש (כמו שכתוב "בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך").

[במענה לשאלה:] יש שמחה שבאה ממרירות – ה"ילד מסכן וחכם" שמציל את העיר על רקע ה"מלך זקן וכסיל" ש"אקדימיה טענתיה". יש גם מרירות מתוך שמחה, שאתה הזכרת, שבאה על רקע אי יכולת למצות את השמחה עד הסוף. זה טוב שיש שתי בחינות, כמו אהבה ויראה שהן שתי כנפים – אף אחת לבד לא יכולה לעוף.