בע"ה

ט"ו חשון ע"ו

תקציר שיעורי ט"ו חשון ע"ו

נקודות משיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

ברית שלום-דובער שי' גינזבורג

א. "וימל אברהם את יצחק בנו בן שמונת ימים כאשר צוה אֹתו אלהים" – לאברהם אבינו היתה אותה בהירות בקיום המצוה כפי שהיתה לו בזמן שנצטווה עליה (קדושת לוי).

"ויעל אלהים מעל אברהם" לאחר הציווי, כדי לתת לו בחירה חפשית בעת קיום המצוה (קדושת לוי).

מהפסוק "ויעל אלהים מעל אברהם" לומדים חז"ל ש"האבות הן המרכבה", ומכאן מובן שהם באותה בהירות הן בשעת גילוי והן בשעת התעלות השכינה והסתרתה, כי מאמינים שהצמצום לא כפשוטו. כח זה מקבל כל יהודי בשעת המילה.

ב. על כפל הלשון "המול ימול" איתא במדרש פליאה "דיו לעבד להיות כרבו". כשם שה' צמצם עצמו כדי לתת מקום לעמידת העולמות, והכל כדי להתקשר עם נשמות ישראל עם קרובו שבפנימיות העולמות, כך על היהודי לצמצם עצמו כדי להתקשר עם הקב"ה וזו פעולת המילה (קדושת לוי).

ה' שולח את אברהם אל הגוים, וכדי שיהיה מוכן לירידה מסוכנת זו הוא קושר אותו אליו בברית התקשרות (קדושת לוי). שייך גם לכל ענין המהפכה הרביעית.

הצמצום הוא סוד "הבורח מן הכבוד" שדווקא על ידו "הכבוד רודף אחריו" ומתקיים "כל מה שברא הקב"ה לא בראו אלא לכבודו" – בזכות שה' מצמצם עצמו עבורנו אנו ממעטים-מצמצמים בכבוד עצמנו כדי להרבות בכבודו. עצם ההתקשרות היא סוד הקו שנמשך לתוך הצמצום, והוא כבר צמצום לשון ריכוז.

ג. דרשות חז"ל ב"המול ימול" כנגד הספירות:

חסד: "'המול ימול' אפילו מאה פעמים" – התכלית של הברית היא הנפעל, שהיהודי יהיה מהול, מצוה בחפצא. מצוות בחפצא הן מצד החסד, והרמז: "כי חפץ חסד הוא".

גבורה: "המול ימול" בחזרה על ציצין המעכבים את המילה. בעבודה הפנימית היינו "אל תהיה רמאי". ידיעת החסרונות היא כח בקורתי של עין שמאל, צד הגבורה.

תפארת: הטפת דם גם למי שנולד מהול. יעקב אבינו, שמדתו תפארת, הוא היהודי הראשון שנולד מהול (והיינו תכלית מימוש המילה – אברהם מל בגיל 99, יצחק בגיל 8 ימים ויעקב כבר נולד מהול – והיא-היא מימוש הוספת האות ה באברהם בברית המילה, בסוד "הא לכם זרע", שתכליתה "כי ביצחק [ולא כל יצחק, אלא יעקב בלבד] יקרא לך זרע").

נצח והוד: "המול ימול" – על המל להיות בעצמו מהול. הכח לפעול על הזולת שייך לנו"ה – בנצח ממעטים ישראל ערל ובהוד ממעטים גוי (שהוא ערל בעצם).

יסוד: "המול ימול" – מילה ופריעה (יוסף ואפרים, יסוד ועטרת היסוד).

מלכות: "'המול ימול' – דיו כעבד להיות כרבו" במיעוט כבוד עצמו כדי לגלות כבוד שמים.

ד. אמו של הרבי הרש"ב אמרה עליו שהוא 'פרום' כמו מתנגד (תיקון העשיה), אוכל כמו 'פולישער' (תיקון היצירה) ומתפלל כמו חב"דניק (תיקון הבריאה).

בר מצוה ישבעם שי' גנוט

א. ישבעם אותיות שבעים – "שבעים פנים לתורה", "יינה של תורה" שעל ידו "נכנס יין יצא סוד" (סוד אהבת ישראל של היהודי), התבוננות שהיא היין.

ישבעם עולה "אגֻדה אחת" שהיינו גם אחד-אחת – "הוי' אחד" ו"תורה אחת" הם "כולא חד" ופועלים "ויעשו כלם אגדה אחת".

ישבעם עולה ר"ת "אשרי תמימי דרך ההלכים בתורת הוי'" (הפרק שכתוב בסיום התניא שמי שמשתתף בחלוקת הש"ס יאמר כל שבוע).

ב. חמש גאולות מנצפ"ך – "לך לך" (אברהם), "מצאנו מים" (יצחק), "הצילני נא" (יעקב), "פקד פקדתי" (גאולת מצרים וכל הגלויות שעל שמה), "צמח צדיק" (משיח).

"צמח צדיק ומלך מלך והשכיל וגו'" – המעבר מצדיקים למלכים.

מלך צדיק שוה "אין מלך בלא עם" – תודעה זו היא נקודת הצדקות של המלך.

ג. שכל-דעת-יראה (ר"ת שם שדי, יחד עולה הקדוש ברוך הוא שכינה – סוד יחוד קוב"ה ושכינתיה, כח היחוד שמקבל בר מצוה – ועולה מ"פ הוי' וה"פ יצחק).

שכל – יכולת להזהר על עצמי וממילא להצליח בחיים. רגישות למה שטוב לי ומה שמסוכן לי.

דעת – רגישות לזולת (החל מבת הזוג).

יראה – סופר-להזהר ממה שפוגע בזולת.

אהבה ר"ת אור השכל בהירות הדעת (עולה יחד ב"פ ארץ ישראל וכו').

ד. ארבעת פירושים לך לך (קדושת לוי) בסוד הוי' מלמטה למעלה:

סבת ירידת אברהם למצרים וסיכון שרה – לחיות עם הסבות (אפשר באופן מתוקן רק על ידי שפלות-מלכות), ה תתאה שבשם.

קבלת החלטות (כח הדעת) על ידי בהירות (העולה רוח הקדש, פירוש המושג דעת בתורה) – "בהיר הוא בשחקים". דעת היא פנימיות המדות ("מפתחא דכליל שית"), ו שבשם.

לא לברוח מחו"ל אלא להגיע למקום האמתי ולהיות בו באופן מיושב (כי בורח נותר נע ונד גם ביעד). מקומו של האדם הוא ב-ה עילאה, "ואי זה מקום בינה".

לכל נשמה פרטית יש סגנון מסוים, מקום מסוים (שבבינה, כנ"ל), אך נשמה כללית היא אי-מקומית (בסוד "כי שם ביתו" בכל מקום אליו הוא מגיע), ב-י שבשם, בסוד "והחכמה מאין תמצא".