בע"ה

י"ט חשון ע"ו – כפר חב"ד

ברית שלום דב בער שי' וינגורט

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. יום ה-נ – חמשים ימי פתיחת השנה כנגד ימי הספירה

אבי הבן חזר ממאמר ד"ה "והוי' אמר המכסה וגו'" תרע"ו (סיום המשך תער"ב הנאמר).

נגנו 'שאמיל'.

לחיים לחיים, מזל טוב לכולם, להורים, לסבים, לכל בני המשפחה, לידידים. נכנסנו כבר ל-כ' מרחשון, יום ההולדת של הרבי הרש"ב, על שמו נקרא הרך הנימול שלום דב בער. לכן ננגן עוד ניגון, ניגון הכנה, הניגון של הרבי הרש"ב ששרים בסדר הניגונים של הרביים.

כ' מרחשון – יום ה-נ של השנה

יום ההולדת, המזל הגובר של הרבי הרש"ב, הוא יום החמשים של השנה – ל ימים של תשרי ו-כ ימים של חשון – בגימטריא לך, "לך לך", רמז לאברהם אבינו, עליו קוראים בפרשיות אלה. לך בגימטריא נ. הנשמה היא "מהלך" – עליך ללכת מחיל אל חיל עד שתגיע לשער ה-נ.

הרמב"ן כותב בהקדמה לתורה ששער ה-נ הוא ידיעת עצם האלקות, שמשה רבינו זכה לו רק בהסתלקות שלו. גם בשעת מתן תורה היתה התגלות של שער הנון. הרי כתוב "כי לא יראני האדם וחי" וכתוב "וראית את אחֹרי ופני לא יראו", אבל ברעיא מהימנא, בזהר הקדוש, כתוב שמשה בוכה שלא ראה את הפנים של ה' ורשב"י מנחם אותו ש"בעין השכל דבלבך את חזי כולא" – בעין השכל שבלב משה זכה גם לשער הנון.

שוב, גילוי שער הנון היה ביום האחרון של משה אך גם בשעת מתן תורה. כאן אנחנו בשער הנון של השנה, על דרך יום החמשים של הספירה – "תספרו חמשים יום", "זמן מתן תורתנו". לרבי הרש"ב קוראים לפעמים הרמב"ם של החסידות ("ממשה עד משה כו'"). הוא נולד בשנת כתר"א, והסבא הצ"צ אמר "דא כתרא עילאה", כלומר שהתורה שלו היא תורה דעתיקא, תורה של כתר. הוא נולד ביום ה-נ של השנה ונמשך מהכתר העליון. היום יום ההולדת ה-155 שלו, הוא נכנס לשנת 156. 155 עולה קנה, "קנה חכמה קנה בינה", "אמת קנה ואל תמכֹר" (כתר, עתיקא, הוא ישיש כנודע וכל יש-שי מתחלק לקנה-קנה כנודע). הוא נכנס לשנת יוסף, יוסף הצדיק שייך לברית מילה (שתיקונו נמשך מהכתר, בסוד "מכתם" כנודע). בכל אופן, היום הזה דומה לחג שבועות בכך שהוא יום החמשים (שבו גילוי שער הנון).

עשי"ת בהקבלה לימי ספירת העמר

אם נתבונן ככה על ימי השנה החדשה, מר"ה עד היום הזה (כנגד "תספרו חמשים יום" של ספירת העמר וחג מתן תורה), יצאו כמה דברים יפים. זה חידוש, לא ראיתי שמישהו אמר זאת בפירוש, אבל היות שאומרים שיום החמשים הוא גילוי שער הנון (שגם זה חידוש כמובן) מתבקש לומר ככה.

יוצא מההקבלה ששני ימי ראש השנה, "יחיינו מיומיים", יום א' ויום ב' של השנה, הם כנגד חסד שבחסד וגבורה שבחסד. יום א' דראש השנה הוא כנגד עצם החסד של ה', מה שה' הוא עצם הטוב ו"טבע הטוב להיטיב", וביום הראשון של ר"ה הוא מחדש עלינו שנה טובה ומתוקה. בהקבלה לימי הספירה, היום הראשון של ראש השנה מכוון כנגד היום השני של פסח, בו מתחילים לספור. מה הדבר שמציינים לו זכר ביום שני של פסח? תלית המן. מתאים ליום הדין – הדבר הראשון שצריך לעשות בר"ה הוא לתלות את המן על עץ גבוה חמשים אמה (רמז ליום שיבוא בעוד חמשים יום). אז "ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר", "אכלו משמנים ושתו ממתקים... כי חדות הוי' היא מעזכם" (פסוק שנאמר על ר"ה).

כמו שיש חסד שבחסד, עצם החסד, יש גם גבורה שבחסד, היום השני, שהוא התגברות החסדים. אם החסד לא כל כך חזק, בתוקף ובתגבורת, הוא לא מסוגל לחדור למציאות התחתונה, לבני האדם, כי יש מסכים, "המכסה אני" (ששמענו קודם במאמר שחזר שאול). לכן היום השני הוא כבר גבורה שבחסד, התגברות שבחסד, כמו הביטוי הידוע "גבורות גשמים". גבורות גשמים גם מחלקות את השפע לטפות-טפות וגם עושות שהוא ירד בגבורה ויחדור לתוך האדמה. האדמה קשה, לא מוכנה בתחלה לקבל את השפע, אבל גבורות גשמים מורידות את הגשם ומחדירות אותו לתוך המציאות. כך אפשר לפרש את שני ימי ראש השנה.

אחר כך מגיעים ליום כיפור, חג העשור, יום העשירי, "אחת בשנה", שבהקבלה לספירה הוא כבר היום השלישי של השבוע השני – תפארת שבגבורה. ביום כיפור יש חמשה עינויים – עינויים הם צמצומים (חמשה עינויים כנגד חמש גבורות כנודע) – ומצד העינויים שבו הוא גבורה. אבל תפארת היא רחמים – הקב"ה מרחם בדין. תפארת שבגבורה היינו רחמים בדין. כך מתאים שיום כיפור הוא תפארת שבגבורה.

ימי סוכות ושמע"צ בהקבלה לימי ספירת העמר

אחר כך עוברים עוד חמשה ימים ומגיעים לחג הסוכות. ההקבלה שלו הכי ברורה מכל ההקבלות עד כה – חג הסוכות הוא השבוע של התפארת. החג הראשון הוא חסד שבתפארת והושענא-רבה (שאינו יום טוב, אך הוא יום מיוחד עם ענינים מיוחדים, יום הפתקא, סוף החתימה) הוא המלכות שבתפארת. מבין שלשת הרגלים, פסח-שבועות-סוכות, כתוב שסוכות הוא כנגד יעקב אבינו, "ויעקב נסע סכתה... ולמקנהו עשה סכת על כן קרא שם המקום סכות", שמדתו תפארת (אברהם-יצחק הם כנגד פסח-שבועות).

אחר כך בא שמע"צ ושמח"ת – בארץ יום אחד ובחו"ל שני ימים – תחלת השבוע של הנצח. תכלית סוכות היא "דידן נצח", אנחנו נצחנו ואנחנו ננצח, והחסד שבנצח הוא שמיני עצרת. שמיני עצרת הוא היום שמתפללים על הגשם – קשור למה שדברנו קודם על גבורות גשמים. "בכסה ליום חגנו" – כל מה שיש בעליה בראש השנה יורד ונמשך למטה בחג, בכוונות שמע"צ ושמח"ת. בכלל, ספירת הנצח – אחרי חג"ת – היא יציאה לבר, מתחילה להיות יציאה החוצה, לתוך העולם ממש. אחרי שמח"ת מכריזים "ויעקב הלך לדרכו", יוצאים לפעול את הפעולה בתוך העולם. את הכח לזה מקבלים משמע"צ, שמח"ת. ככה אפשר לסדר ולהקביל את החגים כנגד ימי ספירת העמר.

נצח שבנצח והוד שבהוד – ימי הילולא חשובים

יש יום אחד מיוחד, היום האמצעי שבספירה – נצח שבנצח. ידוע שרבי נחמן הכי אהב את היום הזה. כמו שהוד שבהוד הוא היום של רשב"י, רבי נחמן אמר שנצח שבנצח הוא היום שלו, וגם קשר זאת לביטוי שהזכרנו קודם, "נצחתי ואנצח". זהו היום האמצעי של ספירת העמר, יום ה-כה ב-מט ימי ספירת העומר. כ"ה בתשרי הוא היארצייט של אחד מגדולי החסידות, שגם היה קשר בינו לבין רבי נחמן – רבי נחמן מאד אהב אותו, והקדיש תורה מיוחדת בלקו"מ להסתלקות שלו – רבי לוי יצחק מברדיטשוב זי"ע ועכי"א, שהמליץ טוב על כל עם ישראל. היום שלו הוא "נצח שבנצח" (בלקוטי מוהר"ן יש תורה מיוחדת המוקדשת לו, ליום פטירתו), בדיוק האמצע.

יוצא גם לפי הקבלה זו ש-לג בעומר הוא הילולת הרוז'ינער, ג' חשון, וכך כל אחד יכול לעשות כוונות נוספות לפי ההקבלה הזו.

יום הלידה ויום הברית – מלכות שביסוד ומלכות שבמלכות

כעת מגיעים לברית – הכל הכנה לברית שלנו. יום ההולדת של התינוק היה יום ה-מב של השנה. בקבלה מב הוא שם קדוש, שם של עלית העולמות. בספירת העומר מב הוא היום האחרון של השבוע הששי בספירה – מלכות שביסוד. יסוד הוא ה"צדיק יסוד עולם" והמלכות שלו היא העטרה – בדיוק מה שעשינו בברית, שעל ידי הפריעה מגלים את העטרה. יום ה-מב של הספירה הוא יום עם שם מיוחד בקבלה – היום של "עטרת היסוד", מגלים את העטרה, "מל ולא פרע כאילו לא מל". אם כן, יום ההולדת שלו כבר קשורה לברית מילה – תכלית ברית המילה, גלוי העטרה (רמז נאה: גלוי = 49, 7 ברבוע; העטרה = 289, 17, טוב, ברבוע; גלוי העטרה = 338, הרבוע הכפול של 13 = הוי' פעמים אחד). גילוי העטרה של יהודי היינו הגילוי ש"כל ישראל מלכים הם" – לכל אחד יש עטרה, וכל אחד עתיד לזכות להיות מאותם צדיקים שיושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה.

אם כן, יום הברית הוא המלכות שבמלכות, יום ה-מט של השנה. יום ההולדת הוא מלכות שביסוד, אבל יום הברית הוא מלכות שבמלכות. התכללות כל ספירה בעצמה היא העצם של הספירה. מה ההבדל בין מט, 7 ברבוע, ליום ה-נ, "תספרו חמשים יום"? כתוב בחסידות ש-מט היינו שלמות מה שאנחנו יכולים להשיג בעבודה שלנו, "עבודה בכח עצמו" (דרך העבודה של חסידות חב"ד במיוחד, שכל אחד צריך לעבוד בכח עצמו), ואז – בדרך ממילא – מתקיים "תספרו חמשים יום", שאיני סופר בעצמי אלא רק הקב"ה משלים (בהמשכת גילוי עצמות אוא"ס מלמעלה). זה קורה עכשיו, אחרי שנכנסנו ליום ה-נ.

אם כן, ברית המילה של שד"ב שלנו (שלום דב בער ר"ת דבש, נעוץ סופן בתלחתן, כ מרחשון, יום ה-נ של השנה, בליל יום א' דראש השנה שבו אוכלים תפוח בדבש) היא שלמות העבודה בכח עצמו, שהיא להגיע למלכות שבמלכות. כלומר, שיש בכחנו כאן בארצנו הקדושה – שמענו מהסבא על "אלהי הארץ", שכל מי שדר כאן יש לו אלוה (בגימטריא מב) – לתקן את המלכות ו"מלך ביפיו תחזינה עינינו". יש לנו מאמר "בידי מי מפתח הגאולה" – מפתח הגאולה נמצא אצלנו, זה הענין של מלכות שבמלכות. אחר כך יש אור אין סוף ממש, שער הנון, ידיעת האלקות (בבחינת פנים) – "כי מלאה הארץ דעה את הוי' כמים לים מכסים". זה הסוד של יום החמשים, כנראה שהרבי הרש"ב טעם זאת – טעם את שער הנון (וכמו שאמר על עצמו בפירוש שכאשר יושב ולומד לקוטי תורה מאחר דלת נעולה מתקיים אצלו "ידעתיו – הייתיו"!). עד כאן הקדמה לגבי התאריכים.

שייכות הרבי הרש"ב לשער הנון

עוד דבר יפה: קודם אמרנו שיש כינוי לרבי הרש"ב – "הרמב"ם של החסידות" – ושהוא נולד בשנת כתרא וכעת יום הולדת ה-קנה שלו, נכנס לשנת יוסף הצדיק. יש סיפור יפה שכאשר הרבי הרש"ב היה תינוק הסבא, אדמו"ר הצמח-צדק, שם עליו שטריימל, הסתכל על הפנים שלו ואמר 'פונקט דער שווער' – בדיוק השווער, אדמו"ר האמצעי, שהוא רחובות הנהר, העומק והרוחב הכי-הכי של חסידות חב"ד. שער הנון היינו הבינה, רחובות הנהר. אדמו"ר האמצעי הוא האדמו"ר השני של חב"ד, שנקרא על שם המגיד ממעזריטש. הסבא הסתכל על פניו של נכדו הקטן, הרבי הרש"ב, עם שטריימל, ואמר שהוא בדיוק כמו אדמו"ר האמצעי.

י"ג תשרי – כ"ח ניסן

נשלים כמה פרטים מהחידוש שאמרנו, שמר"ה עד כ' מרחשון יש חמשים ימים שאפשר להקביל אותם לימי ספירת העמר. ראינו שיש כמה ימים שמקבילים בצורה מאד יפה לימי ספירת העמר. לא הזכרנו שני 'ימי חב"ד' (כל הרמז טוב במיוחד לחב"דניקים, מגיע עד ליום ההולדת של הרבי הרש"ב):

יום אחד הוא י"ג תשרי. אמרנו שיו"כ הוא תפארת שבגבורה, ופרשנו שהיינו רחמים בדין. לפי זה יום הי"ג הוא יסוד שבגבורה – כנגד כ"ח ניסן בספירת העומר, היום שהרבי נתן לנו את ההוראה של "עשו כל אשר ביכלתכם להביא את משיח צדקנו תיכף ומיד ממש". ממי הרבי קבל את התעוזה הזו? מי הכח הזה בחב"ד? הרבי מהר"ש שאמר "העולם אומר שאם אי אפשר להתכופף ולעבור מלמטה אז צריך לקפוץ ולעבור מלמעלה, ואני אומר לכתחילה אריבער".

מי 'העולם' שם? אבא שלו, שהדבר מופיע במאמר שלו (כמבואר באורך אצלנו בספר בעתה אחישנה). [הוא גם לא קבל את דעת אביו שבשנת תר"ג יצאנו ידי שנת קץ הגאולה בהדפסת הספר לקוטי תורה, שהרי אנו רוצים משיח כאן ועכשו במוחש נגד עינינו, עיני בשר, למטה מעשרה טפחים.] הרבי המהר"ש עושה מהפכה בחב"ד – סימן שגם בחב"ד אפשר לעשות מהפכות... – ואומר "ואני אומר לכתחילה אריבער". הפתגם "לכתחילה אריבער" הוא מורה דרך בכל הענינים של הרבי, והוא ודאי יסוד היסודות של מה שהרבי אמר לנו בכ"ח ניסן (שבתוך 'היקף' יום הולדתו של הרבי המהר"ש, ה"מזל גובר" שלו, תפארת שבתפארת). אחר כך הרבי אמר (לא כמו שהיה משמע בתחלה ש"אני את שלי עשיתי" היינו שמסולק מהמשך פעילות בנושא ח"ו, אלא) ש'אני עדיין בענין, לא הסתלקתי מכם', אבל עיקר הכח אצלנו – כמו שאמרנו על "בידי מי מפתח הגאולה", שהכח להביא את המשיח הוא בידי עמך ישראל.

ערב ראש השנה – חג הפסח

עוד משהו, לכאורה עוד יותר יסודי, שאם חמשים הימים הראשונים של השנה הם כנגד חמשים ימי ספירת העומר (כולל חג מתן תורה, יום החמשים) – שמתחילים מהיום השני של פסח – אז היו"ט ראשון של פסח הוא ערב ראש השנה, יום ההולדת של אדמו"ר הצמח-צדק (ששם את השטריימל על התינוק, הרבי הרש"ב, ואמר 'פונקט דער שווער'; הסתלקות השווער היא ב-ט' כסלו, עוד יט ימים מהיום). הכל מתחיל בערב ראש השנה. בחסידות מבואר שבער"ה מסתלק כל האור שהאיר בשנה שעברה, "תכלה שנה וקללותיה, תחל שנה וברכותיה", אז מה הגדולה שיש כאן את המזל גובר של הצמח צדק?

אדמו"ר הזקן על נכדו הצ"צ שהוא עיקר התושבע"פ של חב"ד. התורה שבכתב היא התניא, באמצע יש את רחובות הנהר – הנביעה של אדמו"ר האמצעי – אבל כתיבה כסדר, כתורה שבעל פה, היא הצ"צ. אחר כך יש את הרמב"ם של החסידות, הרבי הרש"ב. באמצע, הרבי המהר"ש, הוא כל מה שבאמצע – הגאונים והראשונים הקודמים לרמב"ם. יש השוואה בין פסח לראש השנה, כפי שדברנו באחד השיעורים האחרונים. יוצא לפי הווארט של חמשים הימים שראש השנה הוא בתוך ימי הפסח, אבל היום הראשון – היחידי בו אומרים הלל שלם – הוא ערב ר"ה.

שביעי של פסח הוא ו' תשרי, שיכול לחול בשבת תשובה (כמו השנה), היארצייט של הרבנית חנה. והוא כנגד שביעי של פסח שהוא יסוד שבחסד בימי הספירה. אך נחזור ליום הראשון של פסח, ערב ראש השנה. מה קורה אז? שוב, יש סילוק. מה המנהג שעושים בערב ראש השנה? התרת נדרים. זה עיקר החידוש שעושים בערב ראש השנה. התרת נדרים (כמו "כל נדרי") היא שחרור. הנדרים כובלים את האדם, הם המיצרים, וכשעושים התרת נדרים האדם חפשי – הוא יצא ממצרים. יש משהו בערב ראש השנה שיוצאים ממצרים, יחד עם הסתלקות האור של השנה הקודמת.

אז, אחרי השחרור, אפשר להכנס ליום השני, לתלות את המן וכו' וכו', ולספור "היום יום אחד לעמר". "יום אחד" הוא יום ראשון של ראש השנה. עושים בער"ה גם שמיטת כספים, הכל שחרור. יש שחרור כמו יצי"מ בערב ראש השנה. אחר כך יש ראש השנה, ו' תשרי (השנה שבת תשובה), יום כיפור, י"ג תשרי ועוד כמה תאריכים חשובים ומכוונים שהזכרנו קודם.

י"א חשון – יסוד שביסוד

[איך מתאים יסוד שביסוד, יום ה-אם?] קודם כל, הוא היה ערב יום ההולדת. יש כמה צדיקים גדולים שיסוד שביסוד בספירת העמר הוא היארצייט שלהם – בחב"ד רבי אייזיק מהומיל, בעולם כולו זה הרס"ג, הרמח"ל וגם רבי שלמה מזוויהל. בי"א חשון יש גם את רחל אמנו (ויום הולדתו של בנימין הצדיק), גם רבי נחום מטשרנוביל וגם בעל יסוד העבודה. צריך לומר שה-אם היינו תיקון הברית (כמו שאנו תמיד מסבירים, בפשטות, ביסוד שביסוד של ספירת העמר).

אלה רק כמה השלמות על הווארט הזה.

ב. המשכת אברהם ושרה מלמעלה מסדר השתלשלות

חיי שרה – המשכה מן העצמות בכל המדרגות

נאמר עוד משהו מפרשת השבוע: האבא חזר על המאמר האחרון מהמשך תער"ב שהרבי אמר ברבים, אבל יש המשך שהוא לא אמר ברבים. החלק שנאמר ברבים מגיע עד פרשת וירא, הוא לא הגיע לפרשתנו, פרשת חיי שרה. במאמר קודם לפרשת חיי שרה (שנת תרע"ה) הוא שואל את השאלה הידועה – שנמצאת גם בזהר הקדוש – על פרשת חיי שרה: למה צריך לכתוב "מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים שני חיי שרה", עם המלה "שנה" ו"שנים" על כל מספר, ולמה צריך לסכם "שני חיי שרה"? רש"י כותב שהסיכום "שני חיי שרה" אומר שכולם שוים לטובה. אף על פי שכל אחד כתוב בנפרד, כולם שוים לטובה.

"יודע הוי' ימי תמימים", כפי שנאמר בשני חיי צדיקים, החל משרה אמנו – היהודי הראשון שמונים את שנותיו (שאצלה ההסתלקות הראשונה של יהודי מעלמא דין, עלמא דשקרא, הסתלקות שבה "אסתלק יקרא דקודשא בריך הוא בכולהו עלמין"). ידוע מה שכתוב בזהר ש-100 היינו כתר, 20 חו"ב (מוחין, שכל) ו-7 המדות. עדיין נשאלת השאלה למה אי אפשר לומר הכל יחד, "מאה ועשרים ושבע" שנים. קיצור הווארט שלו הוא שהחלוקה אומרת שכל מדרגה היא המשכה בפני עצמה, כי זו המשכה שלמעלה מסדר השתלשלות, ובלשונו המשכה מן העצמות ממש. לכן כל ביטוי וכל חלוקה קובעת ברכה לעצמה, כי זו המשכה חדשה מהעצמות – קודם המשכה של מאה שנה, אחר כך של עשרים שנה ואז של שבע שנים.

אם ההמשכה דרך כל הספירות היא על פי מה שמדוד בשרש סדר ההשתלשלות הכל היה אחד, 127 שנה, כי כל אחד נמשך מהקודם בסדר של עילה ועלול. אבל היות שכאן זו לא המשכה משרש סדר השתלשלות, לא המשכה מוגבלת ומדודה, אלא המשכה מהעצמות – גילוי העצמות בתוך הכתר, גילוי העצמות בתוך השכל וגילוי העצמות בתוך הרגש שבלב – כתוב "מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים" ובסוף "שני חיי שרה", כולם שוים לטובה, כולם המשכה מהעצמות. זה ה"יודע הוי' ימי תמימים" פעם ראשונה בתורה.

"אברהם היה מברך את הכל"

בהמשך הפרשה – בקטע שכבר שייך לחת"ת של יום, יום ההולדת של הרבי הרש"ב – כתוב "ואברהם זקן בא בימים והוי' ברך את אברהם בכל". ידוע שלמלה "בכל" יש שני פירושים – רש"י מביא שהיה לו בן, בגימטריא בכל, ולכן נצרך להשיאו אשה; אבל חז"ל אומרים ש"בת היתה לאברהם ו'בכל' שמה" – היא רמוזה בשיר השירים בכינוי "בת נדיב", בתו של אברהם אבינו שנקרא נדיב. יש כאן שני פירושים שונים, הפוכים, או שזה בן או שזו בת.

בנוסף יש מאחז"ל במדרש, מאמר יפהפה, שחז"ל אומרים ש"אברהם היה מברך את הכל, שנאמר 'ונברכו בך כל משפחות האדמה'". בתחלת פרשת "לך לך" (הקשורה להיום, יום ה-לך של השנה, כנ"ל) כתוב "והיה ברכה", "הברכות מסורות לך", ועל זה כתוב "אברהם היה מברך את הכל". אחר כך המדרש ממשיך: "ומי היה מברך את אברהם? הקב"ה, שנאמר 'והי' ברך את אברהם בכל'". קודם נאמר שאברהם היה מברך את הכל ואחר כך שה' מברך את אברהם בכל.

כח ה"כל" קשור גם לברית מילה, "כי כל בשמים ובארץ". ברית מילה היא הכח לחבר בין "אלהי השמים" ו"אלהי הארץ", בין הרוחניות והגשמיות. "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ" – בראשית זה ברית אש, ברית של שם הטוב, ברית עולה לו פעמים טוב, לו צדיקים שכלולים בברית. שם ה-טוב הוא שם אהוה (כמו הבעל שם טוב), הכח של "את השמים ואת הארץ" – חבור שמים וארץ, "כי כל בשמים ובארץ". הכח לחבר ולכלול את הגשמיות והרוחניות נקרא "כל". "והוי' ברך את אברהם בכל", על האבות כתוב שה' הטעימן מעין עולם הבא בעולם הזה, שנאמר בהם "בכל, מכל, כל" – ה"כל" זה הכח לחבר (בחיבור בר קיימא לעד) נשמה וגוף, רוח וגשם, שמים וארץ (ובכך לזכות לחיים נצחיים, עולם הבא בעולם הזה).

במדרש (בפרשתנו, וכן בילקוט לתהלים כ"ג) הלימוד ש"אברהם היה מברך את הכל... ומי היה מברך את אברהם? הקב"ה" הוא פרט אחד בין ארבעה דברים דומים. המדרש אומר שדוד המלך הוא רועם של ישראל, ומי רועה אותו? הקב"ה, שנאמר "הוי' רֹעי לא אחסר". אחר כך כתוב שמשה רבינו הוא "נסן של ישראל" – הנס והמופת של עם ישראל – "ומי נסו? הקב"ה, שנאמר 'הוי' נסי'". אחר כך, אחרון חביב, כתוב שירושלים עיר הקדש היא "אורו של עולם [שנאמר 'והלכו גוים לאורך']" – האור של כל העולם צריך לצאת מירושלים, כמו ממנורת המקדש. זה משהו מאד אקטואלי היום, שענינה של ירושלים – "כעיר שחברה לה יחדו" – הוא להאיר את העולם. "ומי אורו של ירושלים? הקדוש ברוך הוא [דכתיב 'והיה לך הוי' לאור עולם']".

"והוי' ברך את אברהם בכל" – המשכה מלמעלה מסדר השתלשלות

בכל אופן, מה שנוגע לפרשתנו (ולחת"ת של היום, כ מרחשון) מבין ארבעת הדברים הוא מה שאמור באברהם, שנלמד מ"והוי' ברך את אברהם בכל". אומר על זה בעל הקדושת לוי[ב] – שהזכרנו אותו כרגע, לגבי ההילולא שלו שביום נצח שבנצח בחמשים הימים מראש השנה עד היום – שרק יהודים מסוגלים להמשיך שפע מעצמות אוא"ס שלמעלה מסדר השתלשלות. הגוי גם מסוגל על ידי מעשיו הטובים להמשיך שפע ממקור סדר השתלשלות – שפע מוגבל ומדוד – אך לא מסוגל להמשיך שפע בלתי מדוד ומוגבל. היחוד של היהודי הוא שהוא מסוגל להמשיך שפע מאוא"ס ממש, בלתי מדוד בכלל. לכן אברהם אבינו היה מברך את הכל, בלי שום הגבלה ומדידה ביכולת שלו לברך את הכל.

את הכח הזה אברהם מקבל בשעת ברית מילה. כעת גם הרך הנימול שנכנס בבריתו של אברהם אבינו קבל כח זה מאברהם אבינו. כמו ששמענו קודם מהסבא, בברית המילה אברהם קבל את ה-ה, "אב המון גוים", כח להמשיך שפע ברכה לכל העולם. זה היחוד האמתי של היהודי, שהוא מקבל מלמעלה מסדר ההשתלשלות, להמשיך מהעצמות – אותה נקודה שהרבי הרש"ב כותב בהמשך תער"ב על "מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים שני חיי שרה", כולם שוים לטובה.

בעל הקדושת לוי אומר שמי שממשיך מהעצמות זאת אומרת שהוא ממשיך מהעטרה, מהכתר, פנימיות הכתר. בדיוק מה שדברנו קודם על "צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה". כתר בקבלה הוא רצון. גוי קשור בשכל שלו למקור הטבע, מקור ההשתלשלות, ולכן הוא יכול להמשיך משם. אבל הוא לא מקושר לרצונו יתברך, הוא לא בטל לרצונו יתברך – הרצון המתבטא בכל המצוות. לכל היותר, אם הגוי הזה יקבל את שבע המצוות שלו מכח משה רבינו שצוה עליהן בתורה, יש לו איזו זיקה לרצון ה' – ה' רוצה ממנו שישמור את שבע המצוות האלה כי נאמרו למשה רבינו בהר סיני, נאמרו לעם ישראל (קשור לאברהם אבינו, "אב המון גוים"). בכל אופן, הגוי לא קשור לכתר עצמו. מי שבטל לרצון ויכול להמשיך את הרצון, זאת אומרת שהוא ממשיך את העצמות, ממשיך מה"כל" (הכתר נקרא "כליל") שלמעלה מסדר ההשתלשלות.

זקן-בן-בני בנים – רצון-מחשבה-פעולה

הקדושת לוי אומר שמדרגה זאת נקראת זקן – "ואברהם זקן בא בימים". מהו זקן? סבא. כעת נגיע למשהו נחמד: בזמן שאברהם אבינו נקרא זקן הוא עוד לא היה סבא, אפילו אין לו עדיין כלה לבנו – הכל בדרך לשם – אבל הוא כבר בדרך ל"כי ביצחק יקרא לך זרע". אברהם נהנה מהנכד שלו יעקב, כתוב שהיה איתו בעולם 15 שנה. זקן הוא סבא. הוא אומר שברוחניות זקן הוא סבא, עליו נאמר "עטרת זקנים בני בנים" – רק יהודי יכול להיות זקן שממשיך מהעטרה, שזוכה ל"עטרת זקנים". במתן תורה ראינו את ה' כ"זקן מלא רחמים". על הים ראינו אותו כבחור איש מלחמה, אבל ביום החמשים – שער הנון – ראינו אותו כזקן מלא רחמים, אין סוף רחמים.

על זה נאמר "עטרת זקנים בני בנים". מה פירוש? הבנים של הזקן הם המחשבות איך ליישם את הרצון של הזקן. דברנו פעם באריכות על קביעה רצונית[ג], שאחרי שיש אמונה ויש רצון (להפוך את העולם היום) אפשר לחשוב על המימוש במציאות – צריך לצייר זאת בשכל, שנקרא "עשרים שנה". בכתר, באמונה, ברצון, זה "מאה שנה". הציור בשכל הוא "עשרים שנה". המימוש במציאות – פעולה, בלשונו של בעל הקדו"ל – היא כבר "שבע שנים". הוא אומר שיש רצון-מחשבה-פעולה, שהם זקן-בן-בני בנים. גימטריא יפהפיה שהוא לא כותב – רצון מחשבה פעֻלה – בדיוק שוה "עטרת זקנים". כלומר, "בני בנים" הם היכולת לממש בפועל, בפעולה במציאות, את הרצון והמחשבה.

שוב, הקדושת לוי מסביר שזקנה היא היכולת להמשיך למעלה מסדר ההשתלשלות, להמשיך מהכתר, מעתיקא. זקן זה עתיקא, סבא. לא ישראל סבא, הז"ת דאבא, אלא סבא עילאה עתיקא קדישא. הראשון שממשיך משם הוא אברהם אבינו. הסבא הוא הרצון, הדור הבא – התלמידים הראשונים, מהשורה הראשונה – הם הציור איך לממש את הרצון, אבל הדור השני, "בני בנים", "עטרת זקנים בני בנים", הם אלה שיכולים לממש זאת במציאות. לכן השינוי במציאות הוא דווקא בני בנים, תלמידי התלמידים. בכל אופן, יש גם לתלמידים מה לעשות, שלא יתייאשו – הם עושים את הציור, מציירים את המחשבה. ב"ה יש "ושננתם לבניך" – בנים נקראים תלמידים. יש פה סבים, וגם אני מחשיב את עצמי כמו סבא פה. עטרת זקנים הם בני בנים – כל הילדים הנימולים, ובכלל כל הדור השלישי, זו תכלית הכוונה, המימוש, של הרצון של היהודי שלמעלה מסדר ההשתלשלות (למעלה מ"הנחות העולם").

"ואברהם זקן" – כח אברהם להמשיך מהכתר

הקדושת לוי אומר שאברהם היה מברך את הכל כי המשיך מהכתר. כתוב בזהר, והרבי הרש"ב הביא גם במאמר, שהדבר הכי חשוב במספר מאה הוא מאה ברכות שחייב אדם לברך בכל יום. דוד המלך תקן זאת, והסמיך על "מה הוי' אלהיך שֹאל מעמך", "אל תקרי 'מה' אלא 'מאה'". המשכת ה-א (לתוך ה-מה) היא מהכתר – כמו ה-א שנמשכת להפוך גולה לגאולה – המשכה של "דוד מלכא משיחא", וכך הוא תקן מאה ברכות. מי שמברך מאה ברכות הוא "מברך את הכל". "אברהם היה מברך את הכל, ומי ברך את אברהם? הקדוש ברוך הוא".

הגימטריא של לשון המדרש היא המשולש של חסד. הפסוק הראשון של התורה – "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ" – הוא משולש 73, חכמה, אחד יותר מ-חסד, אבל המשולש של חסד – שם עב – "חסד לאברהם", הוא בדיוק לשון חז"ל (כפי שמופיע בילקוט שמעוני לתהלים כג): "אברהם היה מברך את הכל... ומי היה מברך את אברהם? הקדוש ברוך הוא" שמתגלה מהעצמות, דרך הרצון, וממשיך למחשבה, ועד לבני בנים, הפעולה. תיכף נתפלל תפלת שמו"ע ונאמר "ומביא גואל לבני בניהם למען שמו באהבה". הקדושת לוי מפרש אותו דבר, ש"בני בניהם" היינו הפעולה שנמשכת למעלה מסדר השתלשלות, מהרצון, דרך המחשבה. הוא מסביר שדווקא יהודי קשור לרצונו יתברך, ודרך המחשבה – הבן – הוא ממשיך לבני בנים. שם הקב"ה מביא את הגאולה – "ומביא גואל לבני בניהם למען שמו באהבה". בזכות הברית נזכה לזה, לגאולה לבני בנים.

ברית: ברכה-יראה-תורה

כתוב שהמלה ברית שוה 612 – קודם אמרנו שעולה לו פעמים טוב, לו צדיקים שבדור, לו נרות של חנוכה, החג הבא. הרבה פעמים שתי מלים שהן היפוך ספרות משלימות זו את זו. הפוך 612 הוא 216, גבורה או יראה. ברית היא התקשרות, שהיא אהבה, והיפוך הספרות הוא יראה שמשלימה את האהבה.

אם דברנו על "מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים" אז גם אפשר לעשות רמז נחמד במלה ברית: ברית מתחילה בר, כמו ברכה; ב-י של ברית אפשר לכוון שהיא ר"ת יראה; ה-ת של ברית אפשר לכוון שהיא ר"ת תורה. למה בחרנו במלים האלה להיות נוטריקון – קוראים לזה "מאמר" (בלשון הספר "מעין החכמה" המיוחס למשה רבינו ומובא בספר הפרדס לרבינו הרמ"ק) – של המלה ברית? מתאים לברכה שהרביים בחב"ד היו מברכים כל ילד. כך נסיים בברכה לרך הנימול: שתהיה חסיד, ירא שמים ולמדן. צריך להיות חסיד מצד החסד, ירא שמים מצד היראה ולמדן מצד התפארת.

כך בתוך הברית אפשר לעשות רמז שיש לו את כל שלשת הדברים יחד: ברכה היא אברהם אבינו, "והיה ברכה", "אברהם היה מברך את הכל", מברך את כולם, "ונברכו בך כל משפחות האדמה ובזרעך" – זה חסיד. חסיד מברך לא רק בפה, אלא גם ממשיך זאת בפועל – ממשיך מהכתר, מהרצון של ה', מהאין סוף, מהעצמות. אחר כך יראה – ירא שמים. בסוף תורה, שיזכה לכתר תורה – למדן. ככה יש את כל שלשת הקוים רמוזים במלה ברית – ברכה-יראה-תורה.

כבש וכשב

אם נרצה להקביל ל"מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים": ברכה, כפי שאמרנו, היא "מאה שנה" – מאה ברכות בכל יום. לכאורה תורה היא המוחין – "עשרים שנה", חו"ב, תרדלמ"ל – ויראה היא תיקון הלב, תיקון ה"שבע שנים", "אשה יראת הוי'", שרה אמנו (יפיה – "היא תתהלל [בחן ויפי שלה]" – כבת שבע). לפי זה הרמז לכאורה לא לפי הסדר – קודם ברכה (100), אז יראה (7) ובסוף תורה (20 שנה, השכל, הלמדן).

איך אומרים בחסידות את השינוי הזה? אדה"ז מסביר בלקו"ת שזה ההבדל בין כבש ל-כשב. לפעמים כתוב בתורה כבש – אנחנו כבשה אחת בין שבעים זאבים – ולפעמים מתהפך וכתוב כשב. מה ההבדל? כ היא כתר, כמו "מאה שנה"; ה-ב היינו חו"ב, "שיר כפול" בקבלה, שכל; וה-ש היא עיקר המדות, חג"ת, הלב. אם כתוב כבש זה לפי הסדר – כתר-מוחין-מדות, 100, 20, 7.  אבל אם יש שינוי – שהוא מדרגה הרבה יותר גבוהה ועצמית, שבמקום כבש כתוב כשב – זה מראה על כך ששרש המדות הוא בכתר, למעלה מהשכל, שרש היראה גבוה מהתורה, כמו הרמז של ברית (שכל ענין הברית הוא קשר נצחי שלמעלה מעלה מטעם ודעת). איך יודעים? כי "כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו חכמתו מתקיימת וכו'". לכן צריך ברכה-יראה ובסוף תורה, צריך להיות כשב, שרש ה-ש למעלה מה-ב.

ככה נברך את הרך הנימול ואת כולנו שנזכה לגאולה האמתית והשלמה, בזכות אבותינו הקדושים אברהם, יצחק ויעקב שהלכו ישר עם ה' (כמסופר בספר הישר) – ישר גם בחינת ברית (ישר = ה פעמים אמונה, ברית = ו פעמים אמונה). שנזכה לשלמות הברית ולביאת משיח צדקנו.

ג. שלמות חיי שרה

[המשך אחרי ברכת המזון וערבית:]

מספרי שבת

שלמות החיים היא 127 שנה של שרה אמנו – 100 הכתר, 20 חו"ב ו-7 הז"ת. המספר הזה בחכמת החשבון הוא 'מספר שבת', מספר שבת השביעי. סדרת מספרי שבת – 1, 7 (שש סביב ל-1, שש כוסות מקיפות בדיוק כוס אחת באמצע), 19 (עוד מקיף, של 12 – 7 במעגלים הפנימיים ומקיף 12, כמו סוד העיבור, 7 שנים מעוברות ו-12 פשוטות והמחזור הוא 19), 37 (המקיף הבא הוא 18, כל פעם המקיף מוסיף 6), 61, 91, 127. מספר שבת השביעי החביב הוא שלמות חיי שרה אמנו (אם ממשיכים עוד שבעה מספרים – בסוד "אלמלי שמרו ישראל שתי שבתות מיד הן נגאלין" – מגיעים למספר 547, העולה "שמע בקֹלה" שנאמר על שרה אמנו).

למספרי שבת יש תכונה מיוחדת בחכמת החשבון, שאין בסדרות אחרות – שאם מחברים אותם יחד, 7 המספרים הראשונים נותנים 343. מספרי שבת הם נוסחה בשני ממדים, שטח, אבל כשמחברים אותם יחד מקבלים נוסחה בשלשה ממדים, נפח. המספרים שקבלנו הם החזקות של 3 (1, 8, 27, 64, 125, 216 – מדות לוחות הברית – 343, 7 כפול 7 כפול 7, סוד "גשם נדבות תניף אלהים", הגילוי של "כצאת השמש בגבורתו", "והיה אור הלבנה כאור החמה ואור החמה יהיה שבעתיים כאור שבעת הימים"). אם נחבר עוד מספר, השמיני, נקבל 8 בחזקת 3 – חבורי מספרי שבת נותנים חזקות 3. זה חידוש מאד גדול וחשוב בחכמת החשבון.

המספר שקבלנו, 343 (סכום שבעת מספרי השבת הראשונים מ-1 עד 127 – חיי שרה, פרשת השבוע), שייך להורים של הרך הנימול. כמו שדרשנו בחתונת ההורים שלו (השאלה אם החתן והכלה זוכרים...). יש לחתן – הוא כבר אבא, אבל עדיין חתן, אצל תימנים נשארים "חתן" ('החתן שלי') ו"כלה" כל החיים – שני שמות וגם לכלה יש שני שמות וממוצע ארבעת השמות יוצא בדיוק 343, "גשם נדבות [שהוא טל תחיה] תניף אלהים". זה רמז להורים ביום הזה, יום ראשון של "חיי שרה" בו כתוב "ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים", מספר שבת שסיכום מספרי שבת עד אליו עולה "שבעתים כאור שבעת הימים". שנזכה לזה.

רמז לצירוף שם הוי' של כסלו

עוד משהו יפה: ס"ת "ויהיו חיי שרה מאה [מאה ברכות, הרצון, הכתר]" – צירוף שם הוי', תופעה מיוחדת. יש עוד הופעות כאלה, אבל לא כל כך נפוץ. הצירוף הוא ו-י-ה-ה, הצירוף של חדש כסלו. את פרשת חיי שרה נקרא בשבת מברכים חדש כסלו, ויש בה רמז לחדש הבא, חדש כסלו, חדש של גאולה, המקביל לחדש השלישי מניסן, סיון, חדש מתן תורה. אמרנו שהיום מקביל ליום מתן תורה.

יש בכסלו הרבה ימים מיוחדים בחב"ד. קודם הזכרנו את אדמו"ר האמצעי, שהצ"צ שם את השטריימל על התינוק-הרש"ב ואמר שהוא 'פונקט דער שווער'. זה על דרך "שני חיי שרה", "כולם שוים לטובה" – צריך את השטריימל, שהוא הכתר. זה כמו ה"כתר הולמתו", סימן מלכות בית דוד, כתר מלכות. אצל הרביים זה היה לשים את השטריימל – בדיוק הלם אותו, ולא די בכך אלא שהיה 'פונקט דער שווער' (שעל שמו נקרא).

סוד "ויהיו חיי"

יש הרבה פעמים בתורה שמסכמים "ויהיו ימי...", אבל רק אצל שרה כתוב "ויהיו חיי..." – שתי המלים האלה לא מופיעות יחד בתנ"ך חוץ מכאן. "ויהיו" עולה לז, השנים האחרונות שלה, מלידת יצחק. "ויהיו חיי" עולה א-דני, שם המלכות של הקב"ה, בחינת שרה אמנו.

הקדושת לוי כותב על "ויהיו" – שהיתה כל הזמן קשורה להויה המתחדשת[ד]. אפשר להקשות שיש עוד הרבה, בדורות הראשונים, שכתוב אצלם "ויהיו" בשנותיהם. אבל אם נוסיף "ויהיו חיי" – שהחיות שלה, החדרת חיות בימים ובשנים (כפי שהוא כותב) – זה כבר ביטוי יחודי רק לה.

החלוקה של 65 היא ל-37 ו-28 (כח, יחי). מתי שם א-דני מתחלק ככה? לפני שנענה נקדים: עד אברהם לא היתה זקנה (רצון למעלה מסדר ההשתלשלות) בעולם. כתוב שזָקֵן אותיות זָקָן (דיקנא), ובדיקנא קדישא יש יג תיקונים, יג מדות הרחמים, שמתגלות בברית מילה – "גדולה מילה שנכרתו עליה שלש עשרה בריתות יותר מהתורה שנכרתו עליה שלש בריתות". אחרי ברית המילה יש מנהג חב"ד שהמוהל אומר עם האבא "יהי רצון" שעיקרו לברך את הילד כל הברכות הטובות שבתורה החל מאריכות ימים. שהתינוק יזכה לאריכות ימים ושנים טובים בקדושה, ואריכות ימים היא הפסוק "ואברהם זקן", שעד אברהם לא היה מי שזכה לזקנה – היו שחיו כמעט אלף שנה, אבל לא זכו לזקנה, לא המשיכו מהזָקֵן, מקור הרצון, ולא המשיכו מ-יג מדות הרחמים, הדיקנא של אריך אנפין, הזָקָן של הזקֵן.

נחזור ל"ויהיו חיי שרה": יש שתי מלים עיקריות ששוות 13 – אחד ו-אהבה. לכל מלה יש פנים ואחור. כאן נראה איך שרה אמנו כולה אהבה, כראוי לאשתו של אברהם אבינו, "אברהם אֹהבי". אהבה פנים – אהבה הבה בה ה – עולה 37. אהבה אחור – א אה אהב אהבה – עולה 28. לא ככה ב-אחד, או במלים אחרות ששוות 13, אלא רק ב-אהבה. הכל יחד עולה ה"פ אהבה – זה כבר כלל, שכל מלה פנים ואחור שוה אחד יותר ממספר האותיות שלה כפול המלה עצמה. זה שייך לפרשה, "לחיות עם הזמן".

תאריך הברית – יום הבהירות

עוד רמז: דברנו לאחרונה, גם בהשראת הקדושת לוי, שהוא הכי אוהב את המלה "בהירות", שמופיעה אצלו באין ערוך מכל ספר אחור (לפי התקליטור 142 פעמים בספרו. אם אני פותח לקו"מ, שלכאורה זו גם מלה מתאימה לרבי נחמן, והספר יותר גדול מקדושת לוי – כמדומני יש שם 5 פעמים...). אמרנו ש-בהירות שוה רוח הקדש, ושוה גם יט מרחשון, יום הברית שלנו. כשמגיעים ליום ה-מט, מלכות שבמלכות, התכלית – מקבלים בהירות. אחר כך מקבלים תוספת בהירות של "תספרו חמשים יום", אבל הבהירות מצד העבודה שלנו שייכת ל-יט מרחשון, יום הברית.

ברית דוחה את הבהרת

רצינו לומר סוגיא בנגלה, אבל רק נאמר את הווארט. יש סוגיא שלמה בשבת שמילה דוחה צרעת, אם יש בהרת על הברית, או משום עשה דוחה לא תעשה או מעוד לימודים – סוגיא שלמה – מלים וקוצצים את הבהרת. קוראים לצרעת הזו בהרת, הלעו"ז של בהירות. ברית המילה – בברית גם יש אותיות בהירות – דוחה את הבהרת, יקוץ את הבהרת. ברית מילה דוחה גם שבת וגם צרעת – ברית מילה היא משהו גדול מאד.

צרעת היא כל המחלות הנפשיות. הרי היום אין את מחלת הצרעת המקראית בגשמיות, אבל צרעת ברוחניות יש. כל הבעיות הנפשיות שיש בדור שלנו – לא חסר – הכל סוגי צרעת. מה שדוחה את הצרעת, אפשר ממש לחתוך את זה, להפטר מזה – ברית מילה. [צריך איזה סנדק...] אני משתף את כולם. סנדק הוא סבא – צריך שיהיו בנים ובני בנים. בכל אופן, הבהירות של הקדושה חותכת את הבהרת.

ככה אפשר להסביר מהו יום ה-מט, כי כתוב ש-חולה בגימטריא מט – בהירות היא חזון שאו-טו-טו בא שער הנון, אחרי שהגענו למלכות שבמלכות, וכעת תבוא הבהירות. שתהיה לנו בהירות לדחות את הבהרת. [מאיפה מביאים בהירות?] מהספר קדושת לוי, הנצח שבנצח בימים האלה.

לחיים לחיים. יום הולדת שמח וברית שמח ושנה שמחה ומשיח שמח.

השמות סיט ו-עלם

עוד ווארט אחד מהקדושת לוי: השם השלישי ב-עב השמות של ה' הוא סיט (ויסע-הלילה-ויט) והשם הרביעי הוא עלם (ויסע-הלילה-משה). הוא מסביר לפי דרכו, שבסדר טהרות המלה סיט היא הרבה פעמים בהקשר של כלים. מי שזוכר, היו הרבה שיעורים של י"ט כסלו בהם הוסבר שהאות של כסלו היא ס ו-סיט הוא יט כסלו (ס). השם הבא הוא עלם.

הוא מסביר שסיט הוא כלי, שאדם עושה ציור, ועלם הוא עולם. הבנים של הסבא עושים את הציור, את הכלי, אבל אין להם כח להמשיך למציאות. אז בא הדור הבא, בני בנים – שדווקא בזכותם "עטרת זקנים בני בנים" – וממשיכים זאת לתוך העולם. הם פועלים את הפעולה, הרצון נמשך על ידם והמשיח בא ממש ממש ממש לתוך העולם. כך הוא מסביר את שני השמות האלה. עלם גם לשון עלם, נער, כמו נערי הגבעות... עלם הוא נער עם הרבה כח, כח ביצועי. אחרי ה-סיט, שנותן את הציור – המחשבה של הרצון – צריך הרבה עלם, כח של נערים שיבואו ויבצעו.

בני בנים צריכים לקבל מהבנים, מהציור, ולקחת עם כח הנעורים שלהם ולהמשיך זאת לתוך העולם. עולם הוא לשון העלם, המקום הכי חוצה, עם הכי העלם אלקות, ולשם צריכים להמשיך את הרצון ואת הציור ולהפוך את החשך לאור ואת המר למתוק. צריך להפוך ולהמתיק את כל המחלות הנפשיות, כפי שאמרנו קודם, מכח ברית המילה. זו עוד תוספת בתורה של רבי לוי יצחק על "עד אברהם לא היה זקנה", "עטרת זקנים בני בנים". נברך את הרך הנימול שיגדל להיות חסיד ירא שמים ולמדן, עם כל האחים שלו, וכל ה"בני בנים".