בע"ה

כ"ו חשון ע"ו – כפר חב"ד

צאתכם לשלום לשליחות בהודו

משפחת אריה ואילת ברמסון

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. יחוד יצחק ורבקה – סוד השליחות

לחיים לחיים. שהשליחות תהיה בהצלחה רבה מופלגה. שליח עם עשרת כחות הנפש בגימטריא משיח, כך הרבי אמר. שכל אחד ואחת מכם יהיה שליח טוב, שיתגלה בו הניצוץ של מלך המשיח, להביא משיח לעם ישראל.

[אריה ספר קצת על המקום המיועד בהודו.] שאתם תהנו מהמקום – שיהיה "חן מקום על יושביו" – ומהשליחות ושכולם יהנו מכם.

ניגנו שאמיל.

כח ומטרת השליחות – זיווג יצחק ורבקה

יוצא בהשגחה פרטית שהשבת היה כינוס השלוחים, שנמשך גם להיום – יש פה סימן של שליחות. העובדה שבהשגחה כינוס השלוחים מתחיל בשבוע של פרשת חיי שרה ונכנס לשבוע של פרשת תולדות היא סימן שנושא שתי הפרשות קשור לשליחות וצריך ללמוד מפרשות חיי שרה ותולדות מה המסר של שליחות.

עיקר הנושא של שתי הפרשות – רוב פרשת חיי שרה ותחלת פרשת תולדות – הוא זיווג יצחק ורבקה והילדים שנולדו להם (כפתיחת פרשת תולדות, "'ואלה תולדֹת יצחק' – יעקב ועשו האמורים בפרשה"). אדמו"ר הזקן כותב בסוף הלקו"ת – ותמיד הרבי מציין שזהו חותם הלקו"ת – שעיקר יחוד מה ו-בן, כללות הכוונה של "לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה... בשם כל ישראל", הוא נישואי יצחק ורבקה. תכלית כל התורה והמצוות – יחוד הסובב והממלא, המביא גאולה לעולם – רמוזה בנישואי יצחק ורבקה.

כח המשלח – כח המניע הבלתי מתנועע

אחרי שיצחק ורבקה נישאו הם לא עוזבים את הארץ. ליצחק נאמר "גור בארץ", אתה עולה תמימה – אין חוץ לארץ כדאי לך (זה הלשון, לא כדאי לך). הם לא עוזבים את הארץ, אבל הם מקור הכח של השליחות. איך אליעזר עבד אברהם קידש את רבקה ליצחק? יש דיון, ולפי מסקנת רוב הפוסקים – וכך גם הרבי מסיק[ב] – הוא היה שליח גם של יצחק (לא רק של אברהם) לקדש את רבקה. יצחק הוא "כח המניע הבלתי מתנועע" – כמו המזוזה. איך הרבי הצליח לשלוח כל כך הרבה שלוחים לרחבי העולם, למעלה מ-4000 שלוחים? יותר מכל הרביים שלפניו (וכמובן מכוחם, ע"ד "יפה כח הבן מכח האב"), אחרי שהוא הגיע למקום הנשיאות שלו – הוא לא זז משם, לא יצא לשום מקום. הוא "כח המניע הבלתי מתנועע", כך הגיע לכל העולם כולו. כך גם יצחק הוא אב-טיפוס של משלח (בהעלם, שהרי אין הדבר מפורש בתורה – צריך לחפור בארות, ביאורי תורה, עבודת יצחק, כדי לגלות את הדבר).

יצחק משלח את אליעזר לקדש לו אשה. אברהם שולח את אליעזר למצוא את הזיווג ולקיים את השליחות העיקרית של יצחק – לקדש לו את האשה המיועדת לו מן השמים (וכמו שכתוב על שידוך זה "מהוי' יצא הדבר")[ג]. כך אתם שלוחים לקדש הרבה נשים, הרבה נשמות – כל נשמה היא אשה וצריך לקדש אותה לה'. זה תפקיד השליחות. שוב, רבקה באה מחו"ל, אבל אחרי שהיא נשאת ליצחק גם היא באותה בחינה – "עולה עמו ואינה יורדת עמו" – היא היתה קבועה בארץ. הם שלחו שלוחים. התולדות שלהם הם אמנם יעקב ועשו האמורים בפרשה (העיקר הוא יעקב – "כי ביצחק [ולא כל יצחק, אלא יעקב דווקא] יקרא לך זרע" – שאכן יצא בשליחות הוריו לחו"ל להקים שם, במקום חרון אף של מקום בעולם, את בית ישראל), אבל כל המושג של השליחות קשור לזיווג הזה, זיווג קוב"ה ושכינתיה, מה ו-בן.

מצד אחד כתוב שאברהם ושרה היו מגיירים גרים – אברהם מגייר את האנשים ושרה מגיירת את הנשים – אבל כאן אנחנו אומרים חידוש, שיצחק ורבקה הם כח של משלחים, כמו הרבי, משלחים שלוחים לכל העולם לקדש נשים-נשמות לה' (כמו שיעקב, בשליחות הוריו, קדש את נשיו בחרן). הם עיקר הזיווג של מה ו-בן.

יצחק-רבקה – "לנכח אשתו"

נעשה רמז יפה לווארט הזה: יותר מכל הזוגות, יש סימן שמזכירים את הזוג הזה בתפלה בשבת ויום טוב. לפני ישתבח – בכל שבת, ומודגש מאד בימים נוראים (באותיות מובלטות במחזור) – יש רמז לזיווג יצחק רבקה, "בפי ישרים תתרומם, ובשפתי צדיקים תתברך, ובלשון חסידים תתקדש, ובקרב קדושים תתהלל". יצחק ורבקה הם עמוד התפלה, הם עולים יחד תפלה (וגם שירה). לפני שיוצאים לשליחות צריכים להתפלל, להתפלל להצלחת השליחות, לקדש הרבה נשמות, וצריך הרבה לשיר. יש לך חוש בשירה... צריך הרבה לנגן. כמובן, הנשים עם נשים והגברים עם גברים.

קודם כל, נקשר זאת לפסוק בתחלת הפרשה: כתוב "ויעתר יצחק להוי' לנכח אשתו". כל שרש כשמופיע פעם ראשונה בתורה אומר דרשני, וקשור במיוחד להופעה הראשונה – "הכל הולך אחר הפתיחה". חוץ מהחידוש של "ויעתר", שרש"י מדגיש – לשון ריבוי והפצרה – הוא גם מדגיש את המלה "לנכח", מלה מאד חשובה שמופיעה לראשונה בחת"ת של היום (ומה שקודם כתוב בדברי אבימלך לשרה "ואת כל ונכחת", לפי רש"י ורוב המפרשים ה-נ של "ונכחת" היא נ הנפעל, לא משרש נכח, מלשון תוכחה והוכחה). אם כן, היום – שהוא הכנה לשליחות שלכם – צריך להכנס לראש של "נכח", "לנכח אשתו". הקדושת לוי באמת כותב שהתפלה עצמה, העתר, היתה שהוא יהיה "לנכח אשתו"[ד] – שזה מושא התפלה. רש"י לא מפרש כך, מפרש שהתפללו זה נוכח זו, כל אחד בזוית שלו (כל אחד יש לו את ה'זוית' שלו שממנה הוא פונה לה', אך שתי 'זויות' המבט על המבוקש בתפלה מאת ה' משלימות זא"ז[ה]). אבל הפירוש הפנימי שהבעל מתפלל "לנכח אשתו", שתמיד יהיה "לנכח אשתו". גם מסר מאד חשוב כשיוצאים לשליחות, שתמיד יהיה "לנכח אשתו"[ו].

כשעושים את הרמז של "בפי ישרים וכו'" – שכל אות ב-יצחק היא כנגד אות ב-רבקה – רואים ממש במוחש שיצחק הוא "לנכח אשתו". לכל אחד מהם יש ארבע אותיות. אצל אברהם ושרה לא הולך ככה – 5 ו-3 אותיות – וגם ביעקב מול לאה או רחל לא עובד. בכלל, כתוב שיצחק ורבקה "שוין בקומתן", משא"כ אברהם ושרה ומשא"כ יעקב ולאה ורחל (שבשניהם, אברהם ויעקב, האיש 'ארוך'-גבוה יותר מאשתו). היות שיש כאן סוד של "לנכח אשתו", שצריך להתפלל שכל מה שעושים (שמקדשים נשמות לה') יהיה "לנכח אשתו", מתבקש – חוץ מחבור השמות, שעולה תפלה כנ"ל, מתאים לכך שהם עמוד התפלה – לעשות הכאה פרטית: י פעמים ר, צ פעמים ב, ח פעמים ק, ק פעמים ה, שעולה י"פ שליח. הרבי אמר שצריך להוסיף י כדי שיהיה משיח, אבל כאן יצא י פעמים שליח – ה-י לא נוספת אלא מכפילה. זה רמז מאד יפה של שליחות (מכח הזיווג בתפלה של יצחק ורבקה).

כתוב בלקו"ת שיצחק ורבקה הם יחוד מה ו-בן[ז]. נעשה עוד תרגיל: יש ארבעה מילויי שם הוי' – עב, סג, מה, בן. שאלה ידועה היא למה אומרים בן הפוך, כשהאות הקטנה (בחשבון) לפני הגדולה (לא כמו ב-עב סג מה). יש תשובה ידועה, שרוצים שכל שם יהיה במספר קטן 9, מספר אמת (כל כפולות 9 הן 9 במ"ק, "אני הוי' לא שניתי"), ו-נב אינו 9 במספר קטן, אבל בן עם ן סופית (שעולה 700) עולה שבת (היהלום של שם הוי' ב"ה, בחינה של "מערת המכפלה", כמו שמילוי בן הוא סוד "מערת המכפלה" כמבואר בכתבי האריז"ל), שעולה 9 במספר קטן. נעשה גם מה-בן בהכאה פרטית – מ פעמים ב (80), ה פעמים ן (3500 = ה אותיות מנצפ"ך סופיות כנודע) – ונקבל י פעמים משיח. אם כן, יצחק-רבקה בהכאה פרטית הם י פעמים שליח, ואותה פעולה על שמות מה-בן (אותם מייצגים יצחק ורבקה) עולה י פעמים משיח.

תקון אדם וחוה

כל האבות ביחודים שלהם תקנו את החטא המקורי של אדם וחוה (בע"ה גם אתם תעשו זאת). בעל אור החיים הקדוש כותב שחטא אדם וחוה נבע מכך שלא היו פנים בפנים, לא תקשרו טוב, לא היו אחד נכח השני[ח]. אם היו אחד נכח השני לא היו חוטאים, כל אחד היה עם אינטרס אישי וממילא היו "אחור באחור" (בתחלה נבראו דו-פרצופין, אחור באחור, אך גם לאחר הנסירה וכו', בפנימיות נשארו במעמד של אחור באחור, אחרת לא היתה חוה מתפתית על ידי הנחש וכו'). בכל זוג של האבות יש תיקון מסוים לאדם וחוה, והתיקון של יצחק ורבקה הוא ה"לנכח אשתו", בכך מתקנים.

יצחק ורבקה זכו תמיד להיות "לנכח" – גם אחד מול השני, וגם שתמיד היו נוכחים אחד במקום השני, לדאוג לצרכי השני. הרבה פעמים בין בני זוג השאלה היא 'האם אתה נמצא איתי? אתה כאן, או שאתה לא כאן?'. הם זכו כל הזמן להיות נוכח, להיות פה, לא לטייל כל אחד לעצמו. ככה עושים שליחות, ככה מקרבים את כולם, וככה שולחים. אני מדבר גם על עצמי, בתור שליח עושה שליח – אני שליח של הרבי ואתה, אם אתה רוצה, שליח שלנו – הכל כדי לקרב-לקדש הרבה נשמות.

איך רואים זאת? נעשה אותה פעולה של הכאה פרטית אצל אדם-חוה (גם להם אותו מספר אותיות, בכוחם להיות שוין בקומתן) – א פעמים ח, ד פעמים ו, מ פעמים ה – ונקבל 232, כל עב-סג-מה-בן. זה הזיווג, ה"נכח", של אדם-חוה (בחשבון פשוט, אדם חוה משלימים ל-ח ברבוע שהוא ד בחזקת ג ו-ב בחזקת ו). אם כן, יצחק-רבקה בהכאה פרטית עלה 3480 – י-ה פעמים 232. בהכאה פרטית היחס בין יצחק-רבקה לאדם-חוה הוא פי י-ה השם של "שכינה ביניהם" (איש אשה) – ככה הם מתקנים את אדם וחוה.

[מה התוספת שהרב גם עושה אותי שליח?] הרבי הוא כח המשלח, נותן לך כח בדרך של השראה מלמעלה, אצלנו כולנו "נכח" (הקדמת נ ל-כח, "הוא הנתן לך [בהתלבשות פנימית] כח") – כל אחד נותן כח לשני, אתה עושה תיקון בהודו ובזכות זה מתקן גם אותי (כלשון התניא "כל אחד מתוקן מחברו"), זה ההבדל. לחיים לחיים.

ב. סוד נטילת ידים אצל הבעל שם טוב – כוונה חדשה לפי הדור

דור העשירי לבעל שם טוב – האפשרות להיות בשני מקומות

בשליחות, כשמקרבים מישהו חדש, צריכים הרבה לשיר איתו. גם צריכים לספר לו סיפורים של הבעל שם טוב. יש לכם ספרים של סיפורי הבעל שם טוב? נספר סיפור של הבעל שם טוב[ט] לכבוד השליחות, שאתם תוכלו לספר אותו הלאה.

[לאחד הנוכחים:] אתה בן אחרי בן מהבעש"ט? [כן, דרך הרבי ר' ברוך. אני דור תשיעי, והבן שלי דור עשירי.] כתוב שכל ההבדל בין הבעש"ט לרבי ר' ברוך שהבעש"ט יכול להיות בשני מקומות באותו זמן ורבי ברוך לא. כך רבי ברוך אמר. כעת כולנו דור עשירי לבעל שם טוב, ובסוד "נעוץ סופן [סוף עשר הספירות, עשרת הדורות] בתחלתן", אז לכולנו יש קצת את הענין של להיות בשני מקומות באותו זמן על ידי שליחות. לא רק "במקום מחשבתו של אדם שם הוא נמצא ממש", אלא ממש-ממש נמצא שם על ידי השליח – הכוונה שאפשר לראות אותו שם, ממש. זו הקדמה לסיפור מהבעל שם טוב.

התקרבות ר' דוד פירקוס לבעל שם טוב

לאחד מגדולי תלמידי הבעל קראו ר' דוד פירקוס. בהתחלה הוא היה מתנגד גדול מאד לבעש"ט, רב גדול מאד, והיתה לו ישיבה – הוא היה ראש ישיבה. יש מצוה בתורה להתלוצץ מדברים מסוימים – מע"ז... – והוא מאד אהב להתלוצץ מהבעל שם טוב. הוא שמע עליו, כל מיני דברים שהיה עושה, וכתוב שכל בקר לפני השיעור שמסר לתלמידיו היה אומר בדיחת לעג נגד הבעל שם טוב. כך הוא נהג. הבעל שם טוב בכלל לא הקפיד, אדרבא, הוא ידע שזו נשמה של מישהו שעתיד להיות אחד מגדולי תלמידיו.

לבעל שם טוב היה תלמיד שאמר שרוצה ללמוד תורה ברצינות – לקבל סמיכה או משהו כזה, לא כתוב מה שם אותו תלמיד – והבעש"ט שלח אותו לישיבת ר' דוד פירקוס. הוא הכין אותו, שכאשר תגיע לשם ותשמע כל בקר בדיחה עלי – אל תגיב בכלל. תהיה שם, עד שתראה מה יצא מזה. ככה התלמיד נהג, קיים את מצות רבו – הוא הלך לישיבה של ר' דוד פירקוס, ישב שם הרבה זמן, וכל בקר שתק כשראש הישיבה צחק על הבעש"ט. היה קשה לו מאד, אך במצות רבו הוא התאפק ושתק. עד שיום אחד פתאום קרה משהו אצל אותו ר' דוד פירקוס. הוא ידע שהבעש"ט שלח את אותו אחד, וכאן הוא יושב כל הזמן ושותק. כנראה שלאט-לאט זה פעל, חדר לתוכו, ובאיזה שלב הוא אמר לאותו בחור – אתה יודע מה? אני כבר רוצה בעצמי לראות אותו (הוא אף פעם לא ראה אותו), אבל לפני שאני נוסע לראות אותו אני רוצה שתספר לי איזה מופת שלו – רק דבר שראית בעצמך. איני מאמין לשום דבר, אלא רק לעדות ראיה ממש – ספר לי משהו שראית.

התלמיד אמר: אספר לך שראיתי אצל הבעש"ט שכל פעם עושים סעודה יחד, הבעש"ט עם התלמידיים, וכאשר הבעש"ט נוטל ידים לסעודה הוא נכנס לדבקות גדולה מאד ותוך כדי שהוא נכנס לדבקות מנטילת הידים כל מי שיושב סביב השלחן, כל התלמידים שכבר נטלו ידים, נרדמים. לא יעזור שום דבר – כולם נרדמים על המקום – עד שהבעל שם טוב בא לשלחן, לוקח את הלחם ומתחיל לברך "המוציא", ואז כולם מתעוררים. אבל מנטילת הידים עד "המוציא" כולם רדומים לגמרי. זה אני יודע אישית – הייתי שם.

ר' דוד נסע לבעל שם טוב, וקבל החלטה שהוא הולך לשם לארוחת בקר אחרי התפלה, אבל הוא מכין את עצמו טוב-טוב – קודם ישן הרבה שעות, ואחר כך כנראה עשה התעמלות, שיחזיק מעמד שבשום פנים ואופן הוא לא הולך להרדם. טוב, הוא מגיע לבעל שם טוב, יושב ליד השלחן, היו שם המגיד ממעזריטש ועוד מהתלמידים הגדולים של הבעש"ט. הבעש"ט הולך ליטול ידים וגמרנו – לא עזרו כל ההכנות שלו, ויחד עם כולם הוא נרדם. [גם לי זה קורה...] לא סתם מספרים לך את הסיפור...

הוא נרדם, ולא סתם נרדם – הוא חלם חלום. בחלום שלו הוא רואה כאילו הוא עולה לשמים, וגם שם רואה את הבעל שם טוב, והבעל שם טוב מסביר את הכוונות שלו בנטילת ידים. יושב לידו הרב המגיד, תלמידו הגדול, ומתחיל להתווכח איתו ואומר שבכתבי האריז"ל לא כתוב ככה אלא כתוב לכוון משהו אחר. הבעש"ט אמר שבזמן האריז"ל היה נכון מה שהוא כותב, אבל כעת יש ירידת הדורות ובהתאם לדור שלנו הכוונה היא מה שאני מכוון – זו הכוונה האמתית, מה שהקב"ה רוצה. המגיד לא היה מוכן לקבל זאת, זו מלחמה של תורה, ואמר "מאן מוכח"? מי יוכיח זאת? הבעש"ט אומר למגיד בחלום שנלך להיכל האריז"ל עצמו ונדבר איתו. הולכים לאריז"ל, האר"י החי, והבעל שם טוב אומר לו את הכוונה. התגובה הראשונה היא שלא ככה לימדתי את הכוונה. הבעש"ט מתחיל להסביר לו שזו כוונה בהתאם לדור, שצריכים לקחת בחשבון את מצב הדור, ולדור שלנו זו הכוונה. אחרי הרבה ויכוח האר"י הודה לבעש"ט. כשהוא הודה ר' דוד פירקוס התעורר והבעש"ט אמר "המוציא לחם מן הארץ".

אחרי "המוציא" הבעש"ט התחיל לספר – פעם ראשונה – מה הכוונות שלו לנטילת ידים. באמת ישב שם המגיד, אחרי החלום, ובדיוק כפי שהיה בחלום – הוא שומע את הכוונה ומקשה שלא כך כתוב בכתבי האריז"ל. הבעש"ט אומר למגיד בדיוק אותו דבר – שבזמן האריז"ל היה ככה ובדור שלנו ככה. שוב, המגיד שואל "מאן מוכח"? הבעש"ט הצביע על ר' דוד ואמר – הוא יאמר לך שזה נכון, יספר לך מה היה. ככה באמת היה, ועל ידי הסיפור הזה הוא התקרב ונעשה חסיד גדול של הבעש"ט.

מאיפה יש לנו את כל הסיפור הזה? סיפור שהרבי מרוז'ין, נין המגיד, ספר לנכד של המגיד מקאז'ניץ שבא להתקשר אליו. הרבי מרוז'ין הרגיש שלנכד המגיד מקוז'ניץ יש קושיות על ההנהגה שלו, כמו שהרבה פעמים יכולות להיות למישהו קושיות על הרבי (או על הרבי בפוטנציאל, שהוא רוצה אותו כרבי). כשהוא הרגיש כך ספר לו את הסיפור, ועל ידי הסיפור בטל את הבלבולים שלו ובאמת הוא קבל את הרבי מרוז'ין לרבי. זה סיפור טוב שאפשר לספר לכולם. [רק חסרות לנו הכוונות של הדור הזה...] תיכף.

כוונות נטילת ידים מסורות ל"חד בדרא"

ננסה כעת לומר כמה דברים. קודם כל, בסיפור הזה לא מוזכר מה שמסופר במקום אחר, איך הבעש"ט ידע על הסתלקות בעל אור החיים הקדוש. בעל אוה"ח הסתלק כאן בא"י, והבעש"ט היה בחו"ל, וברגע ההסתלקות הוא אמר לתלמידים שהוא הסתלק. הבעש"ט מאד רצה לפגוש אותו, כל הנסיעות שהוא תכנן להגיע לארץ היו כדי לפגוש אותו, ואם היו נפגשים היה בא משיח. הוא אמר שידעתי שהוא הסתלק כי הרגע מסרו לי בשמים את כוונת נטילת ידים, כוונה שמוסרים רק לגדול הדור. עד עכשיו ה"חד בדרא" היה בעל אוה"ח הק', וכעת כשמסרו לי אני מבין שהוא הסתלק מהעולם. ודאי יש קשר בין שני הסיפורים האלה על כוונת נטילת ידים.

כוונת נטילת ידים – המשכת מוחין במדות

גם צריך להבין למה כולם נרדמים כשהבעש"ט מכוון את כוונת נטילת ידים, ולא יעזור שום דבר, ורק כשהוא אומר המוציא כולם מתעוררים. צריך לומר שיש בזה משהו עצמי – לא רק שהוא רוצה שכולם ירדמו, אלא זה חייב לקרות. הכוונה והדבקות שלו בנטילת ידים גורמות לכולם להרדם. איך אפשר להסביר את הדבר הזה?

כדי להבין צריך לומר קודם כל את הפשט הכי פשוט של כוונת נטילת ידים. הפשט הפשוט, כתוב אפילו ב"היום יום", הוא שמטהרים את הידים כדי שהידים תעלינה למח, לשכל – "שאו ידיכם קדש", שהידים תעלינה לקדש, פנימיות השכל, החכמה – ואחר כך ממשיכים מהחכמה, מהקדש, למדות. כלומר, יש משהו בנטילת ידים שהוא העלאת המדות – הרגש שבלב, שכנגד הידים, אהבה ויראה – למח והמשכה מהמח ללב.

החדרת בטול בהתפעלות מאפשרת "בכל דרכיך דעהו"

איך נאמר זאת? מדות הן התפעלות ומוחין הם בטול (ובפרט קדש, "שאו ידיכם קדש וברכו את הוי'" – "קדש" היינו בטול, "מלה בגרמיה"). צריך להרים את ההתפעלות למקום של בטול ואחר כך להמשיך את המוחין למדות במקומן, שמקום התפעלות הרגש יהיה חדור בטול. בלשון החסידות, המשמעות היא שתהיה התפעלות בלתי מורגשת. זה עיקר ההבדל, כפי שכתוב בחסידות – גם בקדושת לוי[י] – בין אברהם ליצחק. אברהם הוא התפעלות מורגשת ויצחק הוא התפעלות בלתי מורגשת – יש בטול במציאות בתוך ההתלהבות.

זו הכוונה, ואחרי שאתה מגיע לכוונה זו אתה יכול לאכול לחם, "המוציא לחם מן הארץ", לדעת את ה' תוך כדי אכילה – "בכל דרכיך דעהו". זה עיקר החסידות. מי שעוד לא זכה לכלל הגדול של החסידות לכל היותר מקיים את הכלל הגדול של הרמב"ם "כל מעשיך יהיו לשם שמים". לפי החסידות העיקר הוא לדעת את ה', להזדווג עם ה', בכל דבר – החל מהאוכל. לכן עבור צדיקים אוכל היתה העבודה הכי גדולה. אבל כדי לדעת את ה' בסעודה צריך קודם את הכוונה להגיע להתפעלות בלתי מורגשת.

החדרת בטול בהתפעלות משתנה מדור לדור (מודעות טבעית)

כל כוונות האריז"ל נכונות גם הלאה, אבל זה הדבר שמשתנה מדור לדור, "דור ודור ודורשיו". העבודה היא להגיע לרגש בהתאם לדור שלנו, אבל רגש שחדור בטול. זו תכלית הכוונה של עבודת ה' – צריך רגש, אבל רגש בלי ישות, בלי גאוה, בלי להחזיק טובה לעצמי. רגש עם בטול הוא הנוסחא, התפעלות בלתי מורגשת, ובכל דור ודור מגיעים לכך אחרת, ולכן מוסרים סוד זה רק לגדול הדור. גדול הדור הוא הדופק של הדור. יש דברים ששוים בכל הדורות, אבל יש דברים שמשתנים. את הדבר הזה, התרגשות בלתי מורגשת, רק גדול הדור יכול למדוד – הוא הדופק של הדור.

למה כולם נרדמים? כל תלמידי הבעש"ט מלאים התפעלות, התרגשות והתלהבות, אבל הם לא בבחינה הזו. הם בהתלהבות מורגשת. הבעש"ט הוא הרבי, רוצה להחדיר בטול. הנכד הרוחני של הבעש"ט הוא אדמו"ר הזקן, מייסד דרך חב"ד. זו המסורת הפנימית העצמית איך להחדיר בטול בכל התלהבות – עד כדי כך שאחד יוכל באמת להתרגש ולהתלהב בלי להסתכל על עצמו ולומר 'אני מתלהב' או אפילו לומר 'אני בבטול'. 'אני בבטול' היינו "ופלגשו ושמה ראומה" – ראו את ה-מה שלי, קליפת האצילות (העומדת בראש עולם הבריאה, שהרי לגבי אצילות כתוב "לא יגורך רע") כמבואר בדא"ח.

הדרך לא להתרגש, להיות במודעות טבעית לחלוטין, היא דרך אדמו"ר הזקן. הבעש"ט רוצה שיגיעו למדרגה זו, לכן צריך להרדם – מי שעדיין לא במדרגה זו כאשר מכוון זאת הבעל שם טוב על מנת להביאו למדרגה זו נרדם מעצמו. אם הוא היה בדרגת הבעש"ט, שהיא התפעלות בלתי מורגשת, הוא לא היה נרדם. כדי להגיע לכך מהתפעלות מורגשת צריך להרדם – אז אין התפעלות בכלל, אין כלום. אתה יושב ליד הבעש"ט בטיש, אתה בשיא ההתפעלות, עם כל התלמידים, והבעש"ט אומר – חבר'ה, תלכו לישון, תרגעו. [זה מה שמתאים לדור?] אנחנו באמת שרים "תתעורר תתעורר כי אתה נמצא בחשך חזק", הם היו באור גדול, רק שהיו בהתפעלות מורגשת. כדי להגיע באמת למה שהבעש"ט רצה היו צריכים להרדם, ואז להתעורר באותו רגע שהגיע ל"המוציא לחם מן הארץ" (וכידוע ש'הארץ' פירושו לב באידיש ולחם לשון חום והתלהבות[יא], היינו שכעת הגיע הזמן להוציא-לגלות את ההתלהבות החמה מן הלב).

זה סיפור טוב לספר, להסביר מהי התפעלות, מהם מוחין ומה פירוש "שאו ידיכם קדש" – להעלות את ההתפעלות למקום המוחין ולהמשיך את המוחין למקום המדות, ואז אפשר להתעורר. [איך מתרגשים בלי להתפעל?] אפשר לומר בצורה אחרת, כתוב ש"מתוך שלא לשמה בא לשמה" – בכל דור יש את ה"שלא לשמה" שלו וגם את ה"לשמה" שלו – ה"לשמה" משתנה לפי הדור. ה"לשמה" הוא ללמוד הרבה תורה ולקיים הרבה מצוות בלי להחזיק טובה לעצמו, מה שאנחנו קוראים מודעות טבעית. זה עם הרבה התלהבות, אבל בלי התפעלות חיצונית, התפעלות מורגשת.

[התפללו מנחה.]

לחיים לחיים, גיסים יקרים, אחים יקרים. הוא פותח את הדרך – אתם הייתם (אז בעצם אתם פתחתם את הדרך), אתם עוד לא הייתם... לחיים לחיים. כמה נוסעים? [9 סה"כ, משלחת.] 9 הוא אמת, מספר של האמת, שליחות אמת. לחיים לחיים.

נגנו נגון ר"ח כסלו.

התפעלות בלתי מורגשת – תיקון חיפושי 'טריפים' בהודו

הווארט של התפעלות בלתי מורגשת בדיוק מתאים להודו ולכל מי שהולך לשם לחפש חויות רוחניות. כל אחד מחפש שם את ה'טריפ' שלו. זה בדיוק מה שלא צריך, את זה הבעל שם טוב בא לתקן – לא להיות בטריפים. ההבנה מהו 'טריפ' ואיך לבטל את ההרגשה של ה'טריפ', שיהיה באמת לשם שמים, משתנה בכל דור ודור. התיקון מתחיל מכך שאתם עכשיו הולכים לעשות טריפ, נוסעים להודו – זה גם טריפ – רק שזה יהיה בלי התפעלות מורגשת, בלי ישות (מכח זה גופא שסך הכל אתם שלוחים), שיהיה מאד טבעי שאתם נוסעים לשליחות.

זו מדת התמימות, "תמים תהיה עם הוי' אלהיך", "אשרי תמימי דרך ההלכים בתורת הוי'", אתם  תמימי דרך. הכל בטבעיות של קדושה, בשמחה של קדושה, בכיף של קדושה, בלי החזקת טובה לעצמך בכלל. זה בעצם מה שמוסיף יצחק (על גיורי אברהם אביו).

אמרנו שיש שתי דמויות של משלח. הדמות של השליח היא אליעזר, וגם אברהם וגם יצחק שולחים אותו. אליעזר מתגלגל בפינחס, ביהושע, במתתיהו של חנוכה, בעקביא בן מהללאל שלמדנו עליו הבקר, ברבי עקיבא (אותיות עקביא) וממנו מגיע למשיח. אם כן, שליח הוא דבר גדול, שליח עם מסירות נפש על השליחות. אברהם שולח את אליעזר, אבל למעשה הוא שליח של יצחק אבינו לקדש לו אשה. אתם שליח של הרבי, וגם של יצחק אחד... בסוף השליח יהיה משיח בן דוד – הכל בטבעיות, בלי שום התפעלות מורגשת, שום התפעלות מעצמו, אני גארינשט. זה הסוד של נטילת ידים. אם כן, בכלל, צריך ללמד את כולם ליטול ידים – שלא ירדמו תוך כדי שנוטלים ידים. אחר כך אפשר להרדם רגע לפני שעושים המוציא – כך אצל הבעל שם טוב.

ג. פרצוף פירושי "בכל" בגמרא

השליחות מכח ה"בכל"

עד כאן דברנו על שליחות אברהם ויצחק, אך כעת נחזור לאברהם. הפסוק לפני שהוא שולח את אליעזר, כפי שקראנו השבת, הוא "ואברהם זקן בא בימים [עד אברהם לא היה זקנה] והוי' ברך את אברהם בכל". אחרי ה"בכל" – שיש הרבה מאמרי חז"ל לפרש אותו, ובהם נעסוק כרגע – באה השליחות. סימן שה"בכל" הוא הכח של אברהם לעשות מאליעזר שליח. יוצא שסוד השליחות הוא ה"בכל"[יב] של אברהם אבינו.

שבעת פירושי "בכל"

מה פירוש "בכל"? יש סוגיא ארוכה בסוף פרק א' של בבא בתרא. חז"ל אומרים בגמרא הרבה דעות מה פירוש "בכל". נאמר לפי הסדר של הגמרא:

"וה' ברך את אברהם בכל". מאי "בכל"?

רבי מאיר אומר: שלא היתה לו בת.

רבי יהודה אומר: שהיתה לו בת.

אחרים אומרים: בת היתה לו לאברהם ו"בכל" שמה.

ר"א המודעי אומר: איצטגנינות היתה בלבו של אברהם אבינו, שכל מלכי מזרח ומערב משכימין לפתחו.

רבי שמעון בן יוחי אומר: אבן טובה היתה תלויה בצוארו של אברהם אבינו, שכל חולה הרואה אותו מיד מתרפא, ובשעה שנפטר אברהם אבינו מן העולם תלאה הקדוש ברוך הוא בגלגל חמה. אמר אביי היינו דאמרי אינשי אידלי יומא אידלי קצירא.

דבר אחר: שלא מרד עשו בימיו.

דבר אחר: שעשה ישמעאל תשובה בימיו.

הדעה הראשונה הוא של רבי מאיר ש"'והוי' ברך את אברהם בכל' שלא היתה לא בת". פלאי פלאים. מה הברכה הזו? בת גורמת לפחד ומתח כי כל הזמן צריך לשמור עליה, כמו שחז"ל גם דורשים על "יברכך הוי' וישמרך" – "'יברכך' בבנים 'וישמרך' בבנות", בת צריכה שמירה מעולה. [היום התהפכו הדורות, הבנים צריכים שמירה.] דברנו על זה כמה פעמים.

אחר כך בא רבי יהודה ואומר "'והוי' ברך את אברהם בכל', שהיתה לו בת". חולק מן הקצה אל הקצה. רבי מאיר ורבי יהודה, הלכה כמאן? רבי יהודה. ההלכה היא שבת היא הברכה הכי גדולה.

אחר כך באים אחרים – שככלל היינו רבי מאיר, אבל כאן הוא היה הראשון (שאמר שלא היתה לו בת) – "שהיתה לו בת ו'בכל' שמה". לכאורה אותו דבר כמו רבי יהודה, אבל אחרים הם רבי מאיר שאמר הפוך (מתאים לו לומר דבר והיפוכו, הרי מה שלא עמדו חכמים על סוף דעתו...) – פתאום הוא כאילו חוזר בו ואומר ש"בכל" הוא בעצם השם הפרטי של הבת (שלא היתה לו!).

אחר בא רבי אלעזר המודעי ואומר ש"בכל" היינו "איצטגנינות היתה בלבו של אברהם אבינו, שכל מלכי מזרח ומערב היו משכימים לפתחו" והוא היה אומר להם כל מה שהיו צריכים. גם כמו מדרש פליאה, שה' ברך את אברהם בכל – שנתן אצטנגנינות גדולה בלב שלו. צריך להבין מה זה. רוצים להתבונן איך הכל גוונים שונים של שליחות, מה"בכל" באה השליחות. כמובן צריכים לעשות מכל הפירושים פרצוף לפי דרכנו.

דעה חמישית, רבי שמעון בר יוחאי, מסביר ש"אבן טובה היתה תלויה בצווארו של אברהם אבינו וכל חולה שהיה מסתכל בה מיד היה מתרפא". כשנסתלק אברהם אבינו תלה הקב"ה את האבן בשמים, ולכן בא אביי ואומר "דאמרי אינשי אידלי יומא אידלי קצירי". לא אצטגנינות, אבל דומה לזה – או שאברהם היה היועץ הכי טוב בעולם, כי ידע הכל על המתייעץ, או שאברהם היה הרופא הכי טוב בעולם. סגולה, רק באים אליו, מסתכלים על האבן הטובה שבצווארו ומיד מתרפאים. מי שהולך לשליחות צריך להיות עם כל הסגולות של "בכל".

אחר כך הגמרא אומרת עוד משהו, ש"בכל" היינו "שלא מרד עשו בימיו" – שעשו לא יצא לתרבות רעה בימיו של אברהם אבינו". לומדים מהחת"ת של היום, שאברהם מת חמש שנים מוקדם כדי שלא יראה את עשו יוצא לתרבות רעה. זו מתנה מיוחדת עליה כתוב "והוי' ברך את אברהם בכל" – "תבוא אל אבותיך בשלום, תקבר בשיבה טובה".

דעה שביעית, ש"בכל" היא ברכת מימוש בקשת אברהם "לו ישמעאל יחיה לפניך" – שישמעאל חזר בתשובה בימי אברהם (כפי שלומדים מכך שבקבורה ישמעאל הוליך את יצחק לפניו).

יש לנו פה שבעה פירושים, דבר האומר "דרשני".

פירושי "בכל, מכל, כל"

אך לא די, לא מספיק, כעבור עוד קצת – בסוף העמוד ובעיקר בעמוד הבא – הגמרא ממשיכה הלאה:

ת"ר שלשה הטעימן הקב"ה בעולם הזה מעין העולם הבא. אלו הן: אברהם יצחק ויעקב. אברהם דכתיב ביה "בכל", יצחק דכתיב ביה "מכל", יעקב דכתיב ביה "כל".

שלשה לא שלט בהן יצר הרע. אלו הן: אברהם יצחק ויעקב, דכתיב בהו "בכל", "מכל", "כל"...

תנו רבנן: ששה לא שלט בהן מלאך המות, ואלו הן: אברהם יצחק ויעקב משה אהרן ומרים. אברהם יצחק ויעקב דכתיב בהו "בכל", "מכל", "כל"...

תנו רבנן: שבעה לא שלט בהן רמה ותולעה, ואלו הן: אברהם יצחק ויעקב משה אהרן ומרים ובנימין בן יעקב. אברהם יצחק ויעקב דכתיב [בהו] "בכל", "מכל", "כל".

הגמרא מתחילה מ"שלשה הטעימן הקב"ה בעולם הזה מעין העולם הבא". כל הפירושים קודם היו דווקא על אברהם אבינו, אבל אחר כך הגמרא מדברת על שלשת האבות, "אברהם יצחק ויעקב, שנאמר בהם 'בכל' 'מכל' 'כל'". אם כן, זה עוד פירוש ב"בכל", שה' הטעים לו מעין העולם הבא בעולם הזה. כנראה שגם את זה צריך בשביל שליחות, הכל בשביל השליחות.

אחר כך הגמרא שם ממשיכה ואומרת ש"שלשה לא שלט בהם יצר הרע, אברהם יצחק ויעקב" – יש מי שרוצה להוסיף גם את דוד, אבל הגמרא אומרת שמי שאמר שלשה לא כולל את דוד – וגם זאת לומדים מ"בכל, מכל, כל".

אחר כך הגמרא אומרת הלאה ש"ששה לא שלט בהם מלאך המות", גם דורשת מ"בכל מכל כל" את האבות, ומוסיפה עוד שלשה.

אחר כך כתוב עוד ש"לא שלט בהם רמה ותולעה", וגם דורשים מ"בכל מכל כל" ועוד פסוקים (על הדמויות האחרות).

אם כן, רואים שהכל מתחיל מאברהם אבינו, עובר לאבות – בהתחלה רק שלשת האבות, אחר כך מאמר על האבות עם דעה שיש עוד, ואז דברים שיש בהם עוד שותפים. אם כן, יש כאן ארבעה דברים – הטעימן מעין העוה"ב בעוה"ז, לא שלט בהם יצר הרע, לא שלט בהם מלאך המות, לא שלטה בהם רמה ותולעה. מה צריך לומר? הכל מזכיר לנו כוונת נטילת ידים.

הסוגיא הראשונה היא שבעה פירושים כנגד המדות והסוגיא השניה, של עולם הבא ושלשת ה"לא שלט", כנראה שייכת למוחין. כמו שאמרנו, סוד נטילת ידים הוא להעלות את המדות למוחין ולהמשיך את המוחין למדות. לענין הודו הכוונה שיבינו ש"לא יחפוץ כסיל בתבונה כי אם בהתגלות לבו" – זה שמבקשים חויות רוחניות וטריפים למיניהם חיצוני לגמרי, קליפה, פולחן עצמי בלשון אדמו"ר האמצעי, עבודה זרה  ממש שאדם עובד את עצמו, וצריך להשתחרר מזה.

אם כן, איך נסביר את שבעת הפירושים? נחזור ונעשה מזה פרצוף.

"בכל" – הכח לעשות אתהפכא

קודם נדבר על משהו מענין שהצ"צ מביא[יג] על פירוש ר"א המודעי ש"בכל" זו איצטגנינות: איך משבחים על איצטגנינות? הרי ב"ויוצא אותו החוצה" ה' אמר לו "צא מאצטגנינות שלך". הרמב"ם אומר שזה שטויות ובתניא כתוב שחכמות חיצוניות מטמאות את המח – איך משבחים אותו בזה? מילא אבן טובה – זו סגולה, גם לבעש"ט היו סגולות – אבל איצטגנינות?!

הפירוש הפשוט, כמו שאמרנו קודם, שכל כך הבין טוב באנשים – לא משנה עם כוכבים או בלי כוכבים – שיכול לתת עצה הכי טובה. זו תכונה של משלח, שמשלח מבין בבני אדם ונותן גם לתלמידים ולשלוחים שתהיה להם הבנה טובה ויוכלו לתת עצה. בכל אופן, מה הדבר הפנימי? הרמב"ם והרמב"ן ידעו לקחת חכמות חיצוניות ולהשתמש בהן לשם שמים – למישהו אחר הן מטמטמות את השכל. הם יכולים לעסוק בחכמות אלו כי הם יודעים לעשות אתהפכא. הצ"צ מסביר שכח האתהפכא נקרא "בכל", על דרך התפלה בבקר "יוצר אור ובורא חשך עושה שלום ובורא את הכל". בפסוק כתוב "ובורא רע", ו"את הכל" היינו היכולת לקחת רע – ואין יותר רע בקליפה מאצטגנינות – ולהפוך אותו לטוב.

יוצא מהצ"צ ש"בכל" היינו כח לעשות אתהפכא, לקחת דבר רע ולהפוך אותו לטוב. אם כן, ממש מובן כמה ה"בכל" נחוץ לשליחות. אתה הולך לפגוש שם כל מיני תופעות רעות, החל מהפולחן העצמי שדברנו עליו קודם, וכל מיני תופעות רעות – למשל סמים, שהם גם חלק מהטריפ – ושליח צריך לקבל את כח השליחות מאברהם, שה' ברך אותו "בכל", שהצ"צ מסביר שהיא כח לעשות אתהפכא, להפוך את "ובורא רע" (בריאות רעועה, בגוף ובנפש) ל"ובורא את הכל" (הכל לטובה, בטוב הנראה והנגלה – לעתיד לבוא על כל דבר נברך "הטוב והמטיב"). זה ממש כלל גדול בשליחות.

[להכנס לענין של פולחן עצמי?] זה מה שאתה פוגש שם, אך כל דבר גם נמצא בתוך האדם עצמו וצריך לתקן בעצמו. בכל אופן, השאלה באיצטגנינות איך הוא עוסק בדבר שה' הוציא אותו ממנו כדי שיוליד, ובכלל הוא קליפה. איך הוא עושה זאת? הוא זה שיכול להפוך את האיצטגנינות, שיודע איך להפוך. זו מדרגת "כל", שהיא אתהפכא. לפי זה, נחזור לבן ובת, כנראה שבן הוא עבודת אתכפיא ובת היא עבודת אתהפכא.

מענין שבכל 11 הפירושים של הגמרא לא כתוב הפירוש של רש"י בחומש, שאומר בדיוק ההיפך מהדעה שבת היתה לו לאברהם אבינו (ובכל שמה), שבן היה לו. צריך לומר שרש"י הוא כדעת רבי מאיר, שלא היתה לו בת אבל היה לו בן (בגימטריא בכל) – כעת הוא צריך להשיאו אשה ולכן עשה שליחות. רש"י מדגיש ש"בכל" הוא הקדמה לשליחות – היה לו בן, וצריך להשיאו, ולשם כך צריך לעשות שליח.

פרצוף הפירושים – ז"ת

נעשה פה סדר: נאמר ששני הפירושים הראשונים – רבי מאיר ורבי יהודה, שלא היתה לו בת או שכן היתה לו בת – הם יסוד ומלכות. מי שאומר שלא היתה לו בת הוא היסוד – הוא זכרי, לא נקבי, בן ולא בת. אם כי שכתוב שיצחק נולד נקבי, נשמה דנוקבא, אך בעקידה זכה לנשמה מעלמא דדכורא. מי שאומר שיש לו בת – זו דעה של מלכות, בת היא מלכות.

אחר כך באים אחרים ואומרים ש"בכל" הוא השם של הבת, עוד פירוש. נאמר שזהו שרש המלכות בתפארת ז"א. הרי כתר המלכות היא מתפארת ז"א – לכן "אין אשה אלא ליפי", יש באשה תפארת (ועליה נאמר "כתפארת אדם לשבת בית").

הדעות של אצטגנינות ושל אבן טובה בצוארו הן נצח והוד. נו"ה הן כליות יועצות, ואמרנו שהפשט שאברהם הוא היועץ הכי טוב. היכולת שלו להשתמש באיצטגנינות ולעשות לה אתהפכא היא נצח, שהוא יועץ טוב. אבן טובה שכל מי שמסתכל בה מתרפא שייכת להוד – כתוב שסתם חולי ורפואה הם בהוד (בסוד "הודי נהפך עלי למשחית" "כל היום דוה").

אחר כך יש עוד שני פירושים, מאד קשורים לשליחות, מה שעשו לא יצא לתרבות רעה בימיו ומה שישמעאל חזר בתשובה בימיו. ישמעאל ועשו הם פסולת החסד ופסולת הגבורה. לא צריך לפרש רק לפי הפשט שה' ברך אותו שלא ראה את עשו יוצא לתרבות רעה כי מת לפני כן, ולא רק שהוא זכה לשיבה טובה כי ישמעאל חזר בתשובה (קצת יותר קל להבין את המעלה בכך עבורו, כי כתוב שישמעאל הוא הפסולת שיוצאת ממנו ממש, ואילו עשו הוא הפסולת שיוצאת מיצחק).

צריך לומר שלאברהם אבינו יש כח פנימי שעשו לא יצא לתרבות רעה. לא סתם שהוא מת לפני כן. וגם יש לו כח פנימי שישמעאל יחזור בתשובה. כח החיים של אברהם, זה שהוא חי, מונע את יציאת עשו לתרבות רעה. הסבא הצדיק החי מונע מהנכד לממש את הנטיה הטבעית, המולדת, שלו לצאת לתרבות רעה, שסבא אברהם יחיה עוד – חיים נצחיים – וממילא עשו לא יצא אף פעם לתרבות רעה (ועד שזה יהפוך אצלו להיות טבע שני, שיצא מהנטיה הרעה שלו לגמרי). ישמעאל הוא לכתחילה לא יהודי, הוא עבד, כפי שמסביר בעל אוה"ח. עשו הוא כן יהודי, יהודי משומד, וצריך מאד לשמור שלא יצא לתרבות רעה – הכח של אברהם. הכח שישמעאל – שלכתחילה גוי – יעשה תשובה הוא כח של אברהם מצד שרשו, מצד מדת החסד שבו. הגבורה שלו היא כחו של אברהם שעשו לא יצא לתרבות רעה. צריך את שני הכחות האלה בשביל לקיים את השליחות על צד הטוב ביותר.

פרצוף הפירושים – ג"ר

עד כאן עשינו את הז"ת. אחר כך, עיקר הפירוש הבא הוא מה שכתוב ששלשה הקב"ה הטעימן מעין עולם הבא בעולם הזה. בקבלה כתוב שעולם הבא הוא מוחין דאמא. יש עולם הבא (שבא תמיד, סוד המשכת מוחין לז"א), תבונה, ויש לעתיד לבוא, אמא עילאה.

מה שלא שלט בהם יצר הרע היינו עטרא דגבורות של הדעת. שני היצרים הם העטרא דחסדים והעטרא דגבורות של הדעת – זה מקורן.

מה שלא שלט בהם מלאך המות היינו מצד החכמה – "ימותו ולא בחכמה", "החכמה תחיה בעליה", מוחין דאבא.

מה שלא שלט בו רמה ותולעה הוא המשך של מה שלא שלט בהם מלאך המות, זה מצד החסדים שבדעת (עטרא דחסדים של הדעת שנמשכה מהחכמה).

יוצא שארבעת הדברים האלה הם כנגד ארבעת המוחין, ארבעה בתי תפלין של ראש. שלא שלט בהם רמה ותולעה היינו לא להיות תחת חוק האנטרופיה – זה ודאי חסד ("חסד אל כל היום" בלי הפסד, מעל לחוק של "כל הוה נפסד"). שני הדברים של שלא שלט בהם מלאך המות ושלא שלט בהם רמה ותולעה הם מצד הטבע, מצד החכמה לא שלט בהם מלאך המות ומצד העטרא דחסדים של הדעת לא שלט בהם רמה ותולעה.

סיכום הפרצוף

נסכם את פרצוף הפירושים של הגמרא:

[מה הלמעשה של השליחות בדבר הזה, שהכח הוא "בכל"?] בשליחות זאת אומרת, הדבר הכי למעשה, שכאשר אתה יוצא לשליחות לא חסר לך כלום, כי "והוי' ברך את אברהם בכל" – יש לו הכל, גם את כל ההפכים. כל הדברים האלה הוא נותן לשליח, ואז – כמו שמבטיח לו – בטח יצליח בשליחות, לגמרי, כי יש לו הכל. בכל מכל כל. ועד כדי כך שהשליח בעצמו יתהפך כולו לטוב, כמו אליעזר עבד אברהם שבשליחות זו יצא מכלל ארור ("ארור כנען עבד עבדים יהיה לאחיו") ונכנס בכלל ברוך ("בוא ברוך הוי'... ואנכי פניתי הבית [מעבודה זרה, בהשראתך, מה שאתה פנית את ביתך, פנימיות נפשך, מכל שמץ עבודה זרה ופולחן עצמי, והיינו גם מה שאליעזר לא הזדהה בשמו הפרטי אלא אמר 'עבד אברהם אנכי']"). לחיים לחיים.

שאלות ותשובות

מכיון שזה חוף יש שם הרבה חוסר צניעות. איך מתעסקים עם אנשים שם?

זה שייך ל"אבן טובה תלויה על צווארו", שכל מי שמסתכל מתרפא – מדי פעם תוריד את הראש להסתכל עליה וגם תתרפא. כתוב שראשית התיקון היא תיקון העינים. הבקר למדנו בהשגחה פרטית מאמר "הסתכל בשלשה דברים ואין אתה בא לידי עבירה", משנת עקביא בן מהללאל, גלגול אליעזר השליח. תנסה לקיים את דבריו – "מאין באת [מכאן] ולאן אתה הולך [לשם] ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון". עד כאן.

יש גם המשך, שהוא מפרט. בכל אופן, הווארט היה ש"הסתכל" היינו התבוננות הכי עמוקה, להתבונן ממש לעומק, עד כדי התפשטות הגשמיות. צריך להסתכל חזק בשלשת הדברים האלה ואז "אין אתה בא לידי עבירה", ואדרבא – כל עובר ושב, כל מי שעובר עבירות, אתה משיב אותו בתשובה שלמה. בזכות התשובה באה הגאולה, "ומיד הן נגאלין".

[לא רק בראיה, אלא גם בקירוב הדעת.] קירוב הדעת, הדוגמה הכי פשוטה, שאתה אוהב כל יהודי כמו שאתה אוהב אח או אחות שלך. יש כזה דבר שלפעמים אח ואחות צריכים לקרב, שהגיעו למקום רחוק, וכמו שאתה אוהב אותם – הכי קרוב אליך – ככה אתה אוהב כל יהודי, כי כולנו אחים, כולנו חברים. אם יש, כמו שכתוב בתניא פל"ב, איזו סיטואציה שעל פי הלכה לא צריך לאהוב, הרחמים פודים את האהבה, "ליעקב אשר פדה את אברהם".

[בהתוועדות של דרור הרב דבר על לעשות עסקים.] זה בדיוק מה שאמרנו כעת, שאלה יחסים של אח ואחות. זו אותה נקודה, שאנחנו שוה בשוה – זה היה הווארט של העסקים, שלא באים מלמעלה אלא שעושים עסק. הכל "לנכח". [הבנו אחר כך, כמה אנשים, שאם עד היום ההפצות היו לנסות להוריד איזו אמת, איזו תובנה, איזה דבר טוב – כעת אני בא לשמוע אצלו.] זה גם חלק מהענין. [באמת?] ודאי באמת, רק שמן הסתם הוא לא מכיר את הפסוק "לא יחפוץ כסיל בתבונה כי אם בהתגלות לבו" עם המשמעות הפנימית, הלואי שאתה תבין ותוכל להפיץ, אבל אתה צריך לשמוע אותו. גם אליעזר שמע אותם. רק שבתואל רצה שם לעכב, לטרפד, את העסק – אז בא מלאך והמית אותו. אליעזר לא עשה את זה, אלא המלאך. בפשט המלאך פשוט השתיק אותו. גם בתואל ולבן לא היו בדיוק יהודים וכאן מדובר ביהודים טובים. כמובן, אפילו עם גוים שם צריך לדעת איך להתעסק.

לדבר נכון עם הגוים

נספר סיפור שהיה אצל דרור. שנים רבות דרור לא הצליח להשיג רשיון על הבנין שלו. הוא עשה עסקה עם גוים שם, עובדי עבודה זרה וגם רמאים גדולים, ולא הצליח לו. לפני שהוא נסע בפעם הזו אמרתי לו עצה טובה, שרק ידבר על  לבם, יקרב אותם, יסביר את הענין הרוחני. בפעמים הקודמות היה כאסח איתם, הסתבר שהוא צודק מאה אחוז אבל לא הצליח – הגישה שלו רק קוממה אותם. אמרתי לו שאדרבא, יתחיל מלדבר אתם ברוחניות.

יש שם ילדים גוים – האבא היה בעד העסקה והילדים נגד (כי לא היה כדאי להם). אמרתי שידבר עם הבנים על כיבוד הורים (מצוה שגוים מסוימים מהדרים בה, כמסופר בחז"ל), שאם האבא רוצה לגמור את העסקה בכי טוב יכבדו את האבא, ושידעו שזה דבר רוחני שמביא אור לכולם, לכל העולם כולו. הוא פעל כך, וספר שאכן, בעזה"י, זה פעל, עשה אתהפכא גמורה, פלאי פלאים, וכולם החלו לשתף איתו פעולה וכל העסק מהר-מהר נגמר בכי טוב.

זו דוגמה שאפילו עם גוים צריך גישה של לקרב אותם, לקרב אותם ל'אידישקיט' (אמונה תמימה בא-ל אחד וקנין מדות טובות בין אדם לחברו), אפילו מי שעד עכשו היה עובד ע"ז ממש. להודי צריך רק להוסיף י (נקודת הבטול לה') כדי שיהפוך יהודי. זה לגבי הגוים שתפגשו, וכמובן השליחות העיקרית לגבי היהודים שמסתובבים שם. "לפום גמלא שיחנא", כנראה שכל תשע הנפשות שנוסעות בעלות כח גדול – זה באמת מקום לא פשוט.

שיהיה לכם "הכל", כל ה"כל" שבעולם, "בכל, מכל, כל" (וכידוע ש"בכל מכל כל" עולה בגימטריא קצב, הכל בקצב הנכון, קצב של "בכל-מכל-כל" כמבואר אצלנו במ"א). לחיים לחיים. שתזכו לכל הכח של אברהם ולכל הכח של יצחק ורבקה, אברהם יצחק יעקב וכו'. נברך את כל הילדים שירגישו שלוחים ויצליחו בשליחותם, לחיים לחיים, שליח בגימטריא שמח – שיהיה בשמחה ובטוב לבב.

יש לכם שמן לחנוכה ויין לפורים? [יש שם ענבים שסוחטים ושמן יש שם.] צריך לעשות חנוכיה גדולה על כיף ימא, על חוף הים. דברנו פעם בשיעור – איך אומרים חוף בארמית? כיף. לכן באמת נוסעים למקום הכיף הכי גדול.

לחיים לחיים, [למישהו אחר:] שהשליחות שלכם בת"א תצליח. אולי תל אביב יותר קשה מהודו. אביב בגימטריא הֹדו ("מהֹדו ועד כוש"). רקדו "דידן נצח".