בע"ה

ו' כסלו ע"ו – כפר חב"ד

פרשת ויצא

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. "ופרצת" – ארבע רוחות העולם, ארבע נשות יעקב וארבעה מחנות ישראל

ארבע רוחות כנגד ארבע נשות יעקב

השנה הזאת, שנת תשע"ו, שוה "ופרצת", מלת הסיסמא של תנועת חב"ד. בפרשת שבוע מופיעה המלה הזו, שמופיעה פעם אחת בכל התנ"ך – "ופרצת ימה וקדמה וצפֹנה ונגבה", שה' מבטיח ליעקב אבינו, הבחיר שבאבות, מי שעתיד להוליד את שבטי י-ה, להקים את בית ישראל, שהוא יפרוץ לכל רוחות העולם, לכל ארבע רוחות העולם, "נחלה בלי מצרים", "נחלת יעקב אביך". כלומר, שגם מחוץ לגבולות ארץ ישראל יגיע לכל העולם ממש, לא כמו ההבטחה שה' הבטיח לאברהם ויצחק (שהיתה עם גבולות).

ה' הבטיח לו את זה בדרכו לחרן, למצוא שם אשה, להתחתן, להוליד ילדים. ואכן בסוף, לפי ההשגחה העליונה, שזה לא היה מתוכנן אצלו בכלל, בסוף הוא נשא ארבע נשים – רחל, לאה, בלהה וזלפה. מכל אחת מהנשים שלו הוא העמיד שבטי י-ה. זה שה' מבטיח לו לפרוץ לארבע רוחות העולם בדרכו לשאת אשה ולהוליד בנים ודאי רומז לכך שארבע רוחות העולם הן כנגד הנשים שלו.

 ארבעת מחנות השכינה כנגד ארבע נשות יעקב

גם אחר כך, כשבני ישראל הלכו במדבר ארבעים שנה, הם חנו בארבע מחנות סביב המשכן. כל מחנה הוא רוח וכל מחנה קשור בפרט לאחת הנשים של יעקב אבינו:

לפי סדר התורה זה מתחיל מהמזרח (ובהקבלה לפי סדר החדשים, זה מתחיל מניסן – "החדש הזה לכם ראש חדשים"[ב]). במזרח יש שלשה בנים של לאה – יהודה, יששכר וזבולון. אם כן, יש לומר שכיוון המזרח, שבהבטחת "ופרצת" הוא "קדמה", הוא כנגד לאה אמנו.

אחר כך, המחנה השני, הוא של ראובן. גם שני השבטים הראשונים במחנה הם בני לאה, ראובן ושמעון, אבל אחר כך יש ילד שלישי שמשלים את מחנה הדרום – גד, הבן של זלפה שפחת לאה. מבחינת נשות יעקב, חידוש המחנה לצד דרום הוא זלפה, אם גד (בחדשי השנה הוא כנגד חדש אלול, אני לדודי ודודי לי[ג], החדש המיוחד, החידוש, של שלשת החדשים של תקופת תמוז, שבו התגלות יג מדות הרחמים). לכן אפשר לומר שהיות שכבר יש לנו את לאה, אז "דגל מחנה ראובן" הוא כנגד זלפה.

[יש לומר שבהיות ששני בניה הראשונים של לאה מזכירים לה רגש שלילי של בעלה אליה – "כי ראה ה' בעניי" "כי שמע ה' כי שנואה אנכי" – היא דוחה אותם מלהיות ראשונים-מועדפים, מהמחנה הראשון, המכוון כנגדה בפרט, למחנה השני, המכוון כנגד שפחתה. וכן יעקב דחה את בניו הראשונים בברכותיו לבניו בפרשת ויחי. ועוד, בלידת גד אמרה לאה "בגד" לרמוז שבעלה בגד בה בלקחו את שפחתה, אף על פי שהיא בעצמה מסרה אותה אליו. אצל לאה, התסכול המתבטא בלידת ראובן ושמעון מתחבר לזה של לידת גד. ומצד שני, ראובן בכורה של לאה היה רגיש מאד לעלבון אמו ותבע את עלבונה בצורה מופרזת – "פחז כמים אל תותר" – וכן דאג להביא לה דודאים בהם ניהלה לאה מקח וממכר עם רחל אחותה על שכיבת יעקב, ודוק.]

אחר כך בא המערב, שבפסוק נקרא "ימה" – הוא הכיוון הראשון בפסוק – ובמחנה "ימה" יש שלשה שבטים, אפרים ומנשה, שני בני יוסף, שכל אחד הוא שבט (כמו שאמר יעקב ליוסף "אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי"[ד] ובהמשך אמר לו "ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך") ויש לו דגל בפני עצמו, ואחר כך בנימין. כל השלשה בני רחל, ואין לה עוד ילדים. בעצם יש לה שני ילדים, יוסף ובנימין, אך יוסף מתחלק לשנים. כאן מאד ברור שהמערב, ה"ימה", הוא כנגד רחל אמנו.

מה שנשאר הוא הצפון – "דגל מחנה דן" – שכולל את שני בני בלהה, דן ונפתלי (הראשון והאחרון של המחנה, הפתיחה והחיתום), ובאמצע אשר בן זלפה להשלים. החידוש כאן הוא בלהה, וברור מאד שהמחנה לצפון הוא כנגד בלהה.

אם כן, סדר של המחנות הוא לאה-זלפה-רחל-בלהה (סוד ברזל, סימן נשות יעקב, למפרע).

כח הפריצה – הפן הנשי

אם כן, האדם פורץ. כל יהודי הוא מבני יעקב, הבחיר שבאבות (וכל יהודי הוא "אדם" – "אתם קרוים אדם" – והרי "שופריה דיעקב מעין שופריה דאדם הראשון"), וכשה' מדבר ליעקב הוא מתכוון לכל יהודי – לכן אמרנו שזו הסיסמא, "ופרצת", תשע"ו – וכל יהודי מקבל את הכח שלו לפרוץ מהפן הנשי שלו, הפן המוליד אצלו.

אם כי שאנחנו במובן האופטימלי מתחתנים רק עם אשה אחת, הדוגמה היא יצחק אבינו, שמתחתן רק עם אשה אחת – רבקה – אבל בתוך אותה אשה יש ארבעה פנים, כמו ארבעת הפנים במרכבה העליונה. כך יש לכל אחד מאתנו ארבע פנים נשיות (ארבע פעמים אשה = "אכן יש הוי' במקום הזה ואנכי לא ידעתי", מאמר יעקב לאחר הבטחת "ופרצת"! כאשר נצרף את "ופרצת" ל"אכן יש הוי' במקום הזה ואנכי לא ידעתי" נקבל 2000, סוד ה-ב רבתי של בראשית, והוא עולה ד פעמים 500, "פרו ורבו"![ה]). מכח זה, ומכח האשה שלו ממש, הוא זוכה לפרוץ לכל הכיוונים, ימה-קדמה-צפונה-ונגבה.

עצם תכונת הפריצה אינה מתאימה לאשה – שהרי "פרוצה" היא היפך ה"צנועה" (כפי שמפורש בסוגיא בריש מסכת כתובות). אכן, האשה פועלת את הפריצה ממקום צנוע, שהרי "כל כבודה בת מלך פנימה", אך באתכסיא – על דרך "כח המניע הבלתי מתנועע" – היא נוסכת בבעלה רוח לפרוץ לכל ארבע רוחות העולם (על דרך "נשים במאי זכיין", ששולחות את בעליהן וכו'). קיום ה"ופרצת" מכח האשה הצנועה ובהשראתה הוא תיקון כל הפריצות השלילית (תיקון ה"פרוצות" שהן היפוך ה"צנועות" המתאפיינות במסירות נפש, כמפורש שם בכתובות ונתבאר במ"א).

יעקב התכוון להתחתן רק עם רחל – היא כאן ה"ימה", הכיוון-כוונה הראשון – אך מכיון שרצה את רחל זכה בלאה, ה"קדמה", ואחר כך "צפֹנה ונגבה" ("עורי צפון ובואי תימן"[ו] – יראה, צפון, ואהבה, דרום, לאחר אמת, מערב, ורחמים, מזרח, ודוק). שכולנו נזכה להתפשט לכל הרוחות ולכל הארצות, להגיע לארבע כנפות תבל, ושנזכה לפרסם את האלקות, ד"לית אתר פנוי מיניה", בכל מקום ומקום.

ב. תיקון ה"שנואה"

גדר ה"שנואה" האמור בלאה

כתוב "וירא הוי' כי שנואה לאה ויפתח את רחמה ורחל עקרה"[ז]. גם לאה היתה עקרה, רק ה' ראה שהיא שנואה ורחם עליה ולכן פתח את רחמה (לשון רחמים ורחמנות), אף שהיתה בטבע עקרה. רחל, שהיתה אהובה, נשארה עקרה. למה? ה' מתאוה לתפלתן של צדיקים, במיוחד של אבותינו הקדושים, ולכן עשה את האמהות עקרות (המדרש מונה שבע עקרות בתנ"ך כנגד שבעת ימי בראשית – שרה, רבקה, לאה, רחל, חנה, צללפונית אשת מנוח, ציון. נמצא שלאה היא כנגד "תדשא הארץ וגו'" של יום שלישי, ובפרט היא כנגד עץ הדעת, שהרי היא בסוד הקשר של תפילין דמרי עלמא שראה משה רבינו, שכנגד מח הדעת. רחל היא בסוד "יהי מארת" של יום רביעי, ובפרט היא כנגד הירח, ובסוד מיעוט הירח – ירח-רחל).

מה גדר המלה הזו "שנואה"? האם באמת יעקב שנא את לאה? ח"ו לומר כזה דבר. הרי כתוב בהלכה שאם האשה שנואה אסור להתייחד עמה והילדים ממנה פגומים. מלאה נולדו קדושי עליון, צדיקי עולם – כתר תורה (משה) כתר כהונה (אהרן) וכתר מלכות (דוד) יצאו ממנה דווקא.

הראב"ד מקשה זאת ב"בעלי נפש" ואומר שני תירוצים: או שבזמן היחוד ממש הוא לא שנא אותה, כי אסור, אלא היתה רצויה לו בשעת היחוד. פירוש שני, שעוד מפרשים מביאים, הוא שהכל יחסי. כלומר, יש כאן דוגמה חשובה בתורה של תורת היחסות. היות שהוא כל כך אהב את רחל, יחסית לרחל היא היתה שנואה. לא שח"ו שנא אותה. אדרבה, הוא אהב אותה. כמו שכתוב גם בהמשך "ויאהב גם את רחל מלאה" – שתיהן אהובות, רק שאהב יותר את רחל, והיות שפחות אהב את לאה היא נקראת "שנואה".

"שנואה לאה" – שנאת לאה למעשי עשו

חז"ל אומרים משהו חדש לגמרי. ש"שנואה" לא הולך על היחס בין יעקב ללאה, אלא שיש משהו עצמי בלאה שהיא "שנואה", כמו שכתוב "אוהבי הוי' שנאו רע" – לאה שונאת את הרע, היא את מעשי עשו ("שנואין מעשי עשו בפניה"). הרי היו אומרים שהגדולה לגדול והקטנה לקטן – שלאה מיועדת לעשו ח"ו. חז"ל אומרים שהיא התענינה מי המשודך, עשו, וספרו לה שהוא רוצח וכל הדברים הרעים שבעולם. זה עורר אצלה שנאה תהומית-קיומית לעשו, ולכן היא בכתה – "ועיני לאה רכות" – שלא תפול ח"ו בגורלו של עשו. לפי חז"ל, מה זה "שנואה"? ששנואים מעשי עשו בעיניה.

משנאת הרע לשנאת האדם את עצמו ושנאת הסביבה כלפיו

בספר התניא כתוב שמבחינים בצדיק גמור בכך שהוא הכי שונא את הרע – זה הסימן המובהק שאוהב את ה' באמת. אף על פי כן, מי שיש לו רגש גלוי של שנאה כלפי הרע, מכיון שיש בכל אדם גם רע – "כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא" – שנאת הרע הופכת להיות קצת שנאת עצמו, מיאוס עצמו. בתניא הוא משווה בין שנאה למיאוס. כתוב שבעל תשובה אמיתי מגיע למצב שמואס בחייו. שנאת עצמו נחשבת משהו גרוע ביותר, אך יש בזה גם משהו טוב – מי ששונא רע, ומזהה רע בתוך עצמו, הוא שונא קצת את עצמו (את נפשו הבהמית שהיא ה"אני" של הבינוני, "מדת כל אדם", כמבואר בתניא).

היות שהוא מקרין שנאה, "כמים הפנים לפנים", אנשים אחרים מתחילים לשנוא אותו, אף שהכל מתחיל ממשהו טוב של שנאת הרע. לפי זה, הפשט שהיא שנואה ליעקב מתחיל מזה שהיא שונאת את עשו. כאן עוד יותר מודגש שמביא לשנאה עצמית, כי אם אני מיועדת מהשמים לעשו הרשע השנוא אני שונאת את עצמי. שנאה היא דבר שמדבק, ומתחילים לשנוא אותה ח"ו. אם כן, יש פה משהו נפשי מאד עמוק בענין של "שנואה".

"שנואה לאה" ו"שנואה אנכי"

הפסוק הראשון אומר "וירא הוי' כי שנואה לאה" ודווקא לכן ה' רחם עליה, "ויפתח את רחמה" אף על פי שהיתה בטבע עקרה, "ורחל עקרה". אחר כך, בבן השני שנולד לה, שמעון הצדיק, כתוב "כי שמע הוי' כי שנואה אנכי ויתן לי גם את זה". אם כן, המלה "שנואה" כתובה פעמיים אצל לאה – קודם "וירא הוי' כי שנואה לאה" ופעם שניה "כי שנואה אנכי". יש פה השלמה יפה בגימטריא – "שנואה לאה" ועוד "שנואה אנכי" (שקצת רומז למה שאמרנו קודם, שיש לה קצת שנאה עצמית, שהיא מזוהה עם השנאה הזו) – לאה עולה רבוע (36, 6 ברבוע), אנכי הוא גם רבוע (81, 9 ברבוע) – הכל יחד עולה 841 = 29 ברבוע שהוא גם 21 בהשראה (21 ברבוע ועוד 20 ברבוע). אם כן, יש פה איזה מבנה מאד מושלם של "שנואה לאה" ו"שנואה אנכי".

כמו שלמספר הכולל יש שתי תכונות – מאד נדיר, המספר הקודם שהוא גם רבוע וגם מספר השראה הוא 25 וכדי להגיע לעוד מספר כזה צריך לקפוץ עד 841 – כך גם ל-לאה עצמה יש שתי תכונות, גם רבוע וגם משולש, 6 ברבוע ו-8 במשולש (מספר נרות חנוכה, סכום כל המספרים מ-1 עד 8). היא מאד מושלמת בעצמה ושני הביטויים יוצרים שלמות.

שלש פעמים "שנואה" בתורה – סוד ארבע האמהות

נשאלת השאלה, האם כתוב שוב בתורה "שנואה"? בדברים, בפרשת כי תצא, "כי תהיינה לאיש שתי נשים האחת אהובה והאחת שנואה וילדו לו בנים האהובה והשנואה והיה הבן הבכור לשניאה". אף על פי שכאן על פי פשט אין שום קשר ליעקב ולנשיו, אך בכל אופן בולט ביותר – לאיזה איש יש שתי נשים, אחת אהובה ואחת שנואה, והבכור של השנואה? ודאי יש פה רמז, וכך כתוב במפרשים, לרחל האהובה ולאה השנואה.

אם כן, המלה "שנואה" חוזרת ג"פ בתורה. נעשה חשבון: שנואה שוה 362, ואם נכפיל ב-3 נקבל 1086. ראה זה פלא, 1086, שנואה-שנואה-שנואה, שוה שרה-רבקה-רחל-לאה, כל ארבע האמהות, כולל רחל האהובה[ח] וכו' (כולן אהובות). משום מה ארבע האמהות שלנו הן ג"פ "שנואה" שכתובות בתורה. אם כן, יש כאן משהו מאד עמוק, שדווקא האשה ששומרת על האיש – "נקבה תסובב גבר", "כל השרוי בלא אשה שרוי בלא חומה", "'שמור' לנוקבא" – היא שנואה.

איך שרה שומרת על אברהם? היא אומרת לו "גרש את האמה הזאת ואת בנה", היא שונאת את ישמעאל בגלל מעשיו (שמתגרה ביצחק וכו'). כתוב (ברש"י) שכאשר אברהם שמע את מעשי ישמעאל משרה גם החל לשנוא אותו. "אוהבי הוי'" הוא הצד הגלוי, הגבר הוא חסד (ואב הוא לשון אהבה) והאשה גבורה, ובאמת שנאת הרע היא מצד האשה. כמה שהאשה טובה, כולה טוב, "אשה יראת הוי' היא תתהלל" – היא מצטיינת לאו דווקא באהבה שלה, אלא בשמאל, שהוא היראה לפי הקבלה, ומשם היא מקבלת את התכונה של "[אהבי הוי'] שנאו רע". זה הסבר למה יש ג"פ שנואה – יש ארבע אמהות, אבל הן נשואות לשלשה גברים, מוסיפות את ה"שנאו רע" לשלשת האבות שלהם. עד כאן.

"תחת שלוש רגזה ארץ ותחת ארבע לא תוכל שאת"

אפשר להמשיך ולשאול: מה לגבי הופעת המלה "שנואה" בכל ספרי התנ"ך? יש עוד פעם אחת "שנואה" בכל התנ"ך, קרוב לסוף ספר משלי, שכתוב "תחת שלוש רגזה ארץ ותחת ארבע לא תוכל שאת. תחת עבד כי ימלוך ונבל כי ישבע לחם. תחת שנואה כי תבעל ושפחה כי תירש גבִרתה" (החלוקה שלוש-ארבע מתאימה גם להופעות המלה "שנואה" – שלש בתורה וארבע בכל התנ"ך). יש שלשה-ארבעה דברים שהארץ-המציאות לא סובלת, "רגזה ארץ... לא תוכל שאת".

יש כמה פירושים לארבעת הדברים האלה. מבין ארבעת הדברים, בעבד-נבל-שנואה-שפחה יש נבל שמצליח ושבע לחם ושנואה שנבעלת כנגד התורה, וכאן מסבירים שהיא שנואה במעשיה, שהיא עצמה רשעה, ואז היא משפיעה גם על הבעל, "הכל מן האשה", שיהיה רשע.

אנחנו נעשה עוד פירוש, שרומז לארבע דמויות בתנ"ך – שיש גם קלקול וגם תיקון בכל אחד:

"עבד כי ימלוך" – ישמעאל

הראשון, "עבד כי ימלוך", רומז לאותו אחד שהוא בעצם עבד – לא כל כך ברור שהוא עבד, אבל הוא עבד, כמבואר באריכות באוה"ח על התורה – ישמעאל, עליו אומרת שרה "גרש את האמה הזאת ואת בנה כי לא יירש בן האמה הזו עם בני עם יצחק". איך הוא עבד? כי שרה לא שחררה את הגר שפחתה, ולכן בנה הוא עבד של שרה – יש לו דין עבד כנעני.

זה דבר אקטואלי היום – אם העבד הזה מתיימר ומתייהר למלוך על זה "רגזה ארץ". ארץ הכוונה ארץ ישראל שלנו (ארץ שרצתה לעשות רצון קונה, ארץ שמשתוקקת לשלטון יהודי על פי תורה), והדבר הראשון שפועל כאן כעס ורוגז למעלה ולמטה, בכל העולמות, הוא עבד-ישמעאל כי ימלוך, ששואף למלוכה, רוצה להשתלט עלינו פה בארצנו הקדושה, הארץ שאנחנו בה מלך. מענין שלא כתוב בהתחלה 'תחת עבד כי יירש את אדונו' – כמו "שפחה כי תירש גבִרתה" – ולכן יתכן שהרקע הוא שאין מלך כלל והוא מולך במקום שהמלך האמתי אמור לקום ולמלוך.

"נבל כי ישבע לחם" – נבל הכרמלי

הכי פשוט לזהות את "נבל כי ישבע לחם", כי יש יהודי ששמנו נבל – נבל הכרמלי בסיפור עם דוד המלך, שאשתו אביגיל זכתה להיות אשת דוד. מה שהביא אותו לכל הרוע שלו היה שהיה עשיר גדול, "ישבע לחם", והעושר שלו הביא אותו לרוע שלו, שחשב שהוא מלך העולם. אפשר לומר בפירוש שהולך על אותו נבל, כמו שאביגיל אמרה שהוא באמת נבל – "נבלה עשה בישראל".

"שנואה כי תבעל" – לאה המתקנת את חוה ראשונה

השלישי הוא סוד השנואה – ממנו הגענו לענין. השנואה היא כנראה הלעו"ז של לאה. כתוב בקבלה שלאה ורחל הן חוה ראשונה וחוה שניה. באמת חוה ראשונה הפכה להיות ל-י-ל-י-ת, שם של שדה, קליפה מאד קשה. שמה דומה לשם לאה. היות שלאה היא הגלגול של חוה ראשונה, שבאה לתקן אותה, יש בה משהו שהיא שנואה לגריעותא. כאן השנואה רומז למה שאמרנו קודם, שאם אדם מכיר בעצמו שיש לו רע, והוא צדיק, אז הוא מתחיל לשנוא את עצמו. כך כל אחד יכול למצוא את הרע השנאוי-הסמוי בעצמו. כל זמן שאדם הוא שנואה אינו ראוי לבעילה – להזדווג ממש עם הקב"ה, הוא החתן-הדוד העליון ואנחנו הכלה.

"שפחה כי תירש גבִרתה" – הגר

בסוף יש "שפחה כי תירש גבִרתה", חוזר להתחלה. פרשנו שהעבד הוא ישמעאל, והשפחה היא הגר שפחת שרה. באמת כשהיא ראתה שהרתה מאברהם בביאה ראשונה החלה לזלזל בשרה – אמרה ששרה מראה את עצמה כאילו היא צדיקה אבל באמת היא לא צדיקה – והיא התנפחה למעלה. בסוף המלאך אומר לה, כשהיא נמלטת, שהתיקון שלה לחזור לגבירתה ולהכנע תחת ידיה. אם כן, להגר יש בטבע את הקליפה הזו של "שפחה כי תירש גבִרתה".

רמזי הפסוקים והדמויות

אם כן, כל מושג כאן רומז לדמות בתנ"ך. כמובן, אפשר להרחיב את היריעה ולהקביל לעוד דמויות, אבל זו ההקבלה כעת. נסיים, כדרכנו, בגימטריא: חיבור הדמויות – ישמעאל נבל לאה הגר – עולה 777, 21 פעמים לז (הבל), ועוד דברים חשובים בקבלה. כשמחברים את המלים המקוריות של התנ"ך – עבד, נבל, שנואה, שפחה; ארבעת הדברים שמרגיזים את הארץ-המציאות שלא תוכל לשאת אותם – מקבלים 913, הגימטריא של המלה הראשונה בתורה, בראשית. המלה הראשונה כבר מצביעה שיש ארבעה דברים שיקפיצו ויכעיסו את כל הבריאה שה' ברא לכבודו – העבד, הנבל, השנואה והשפחה.

אם נחבר יחד 913 ו-777 נקבל 1690, הוי' כפול א-דני (כאשר כל הפסוק "תחת שלוש רגזה ארץ ותחת ארבע לא תוכל שאת" עולה א-דני ברבוע! רק "תחת שלוש" עולה לח – חוה-חוה, סוד תיקון חוה ראשונה וחוה שניה – ברבוע). בשער היחוד והאמונה שני השמות האלה נחשבים יחודא תתאה (כאשר שם הוי' משולב בשם אדנות) ויחודא עילאה (כאשר שם אדנות משולב בשם הוי'). יחו"ע הוא "שמע ישראל" ויחו"ת הוא "ברוך שם". והנה, הכפל של שני השמות הרומזים לשני היחודים – פעולת הכפל היא הזיווג הכי עצמי של שני מספרים – יוצא החבור של בראשית ועוד 777, שתי המערכות של ארבעת הדברים שהארץ לא תוכל שאת.

אם כן, זו הפעם הרביעית והאחרונה שכתוב "שנואה", והיות ששנואה בתורה היא רק לאה, ודאי יש כן רמז ללאה, השנואה, תיקון חוה ראשונה, למה שלאה אמנו תקנה את לילית והעלתה את הניצוצות הקדושים שבה לקדושה, היא הפכה חשוכא לנהורא וטעמין מרירו למיתקא. עד כאן הדרוש למלה "שנואה" בפרשת ויצא.

ארבע הופעות "שנואה" בסוד הוי'

נחזור רק על הפסוקים: "וירא הוי' כי שנואה לאה", "כי שמע הוי' כי שנואה אנכי" – הפעם הראשונה קשורה לראית העינים (של ה'), אך לא לטעם קריאת השם של ראובן ("כי ראה הוי' בעניי"). אחר כך יש שמיעה – חוש נוסף – "כי שמע הוי' כי שנואה אנכי". אז ה' נתן לה גם את זה וקראה אותו שמעון. הראיה והשמיעה הן י-ה. אחר כך יש "והאחת שנואה" כאשר הבן הבכור (הדעת, הכוללת את שש מדות הלב) לשניאה, כנגד ה-ו שבשם. אז עוברים מהתורה לכתובים (ספר משלי שלמה המלך, חכמת המלכות) ויש עוד "שנואה" אחת שבאמת שנואים מעשיה, כנגד ה-ה תתאה שבשם, המלכות, עליה נאמר "רגליה יֹרדות מות":

  י        "וירא הוי' כי שנואה לאה"

  ה       "כי שמע הוי' כי שנואה אנכי"

  ו        "והאחת שנואה"

  ה       "שנואה כי תבעל"

שה' יתברך יעזור לנו לתקן את השנואה הזאת בזכות לאה השנואה דקדושה (ה"שאת" של הקדושה, תיקון השאת, מראה נגע הצרעת שכנגד לאה, כמבואר בכתבי האריז"ל, מה שהארץ "לא תוכל שאת". ואז ראובן בכור לאה יזכה ב"יתר שאת", כיתרון האור מן החשך, מעלת בעל התשובה כנודע), ונזכור מה שלמדנו בהתחלה – שגם שנאה של קדושה משאירה רושם-טעם לא טוב. שנזכה לאור שדוחה את כל החשך, "ואת רוח הטמאה אעביר מן הארץ" – ואז לא נצטרך לשנוא שום דבר – והכל יהיה אהבה רבה בתענוגים.