בע"ה

אדר"ח כסלו ע"ו – כפר חב"ד

ביאורים בפרק ע"ב

סעודת ראש חדש ושבע ברכות משה וחן-צילה שי' הס

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. סודות ל' חשון – כח ההפצה לאומות העולם

יום ה-ס של השנה – סוד ברכת כהנים

לחיים לחיים. מזל טוב לחתן ולכלה, שתהיה שמחת נישואין, שנזכה לחתונה הגדולה – הקב"ה וכנסת ישראל.

אנחנו עכשיו בנקודת התפר בין שני החדשים – מרחשון וכסלו – ביום ראשון של ר"ח כסלו, ל' מרחשון. יום זה הוא היום ה-60 של השנה. החתן והכלה שלנו התחתנו ביום ה-חן של השנה. לפני שהתחתנו עשינו גימטריא של השמות שלהם, שהם שוים לברכה השניה של ברכת כהנים – "יאר הוי' פניו אליו ויחנך".

בברכת כהנים יש ששים אותיות. הגבורים של החדש הזה, חדש כסלו, הם החשמונאים, מתתיהו כהן גדול ובניו. הם מברכים את העם בברכת כהנים. ששים האותיות של ברכת כהנים הם ששים הגבורים שסביב מטתו של שלמה המלך. "לשלמה אלהים משפטיך תן וצדקתך לבן מלך", יש לו ששים גבורים. כתוב שגם לבעל שם טוב היו ששים גבורים, גם למגיד היו ששים גבורים, גם לאדמו"ר הזקן היו ששים גבורים. ששים הגבורים הם הכח של הברכה, הכח שיורשים מאברהם אבינו הראשון, שה' אמר לו "לך לך... והיה ברכה" – "לך לך... אל הארץ אשר אראך", ארץ ישראל, ושם תהיה ברכה, "ונברכו בך כל משפחות האדמה". זה שייך ליום המיוחד הזה בשנה, יום ה-60 של השנה, ומתחיל מיום ה-חן, "ויחנך", "ויתן לך חן".

מזל עקרב – קירוב ע אומות העולם

ברכת "ויחנך", "ויתן לך חן", היא שאנחנו, עם ישראל, נמצא חן בעיני כל רואינו, בעיני אלקים ואדם – גם בעיני אומות העולם. התפקיד שלנו הוא להפיץ תורה גם לאומות העולם, להביא להם את דבר ה', לקיים את היעוד של "כי אז אהפֹך אל עמים שפה ברורה לקרֹא כֻלם בשם הוי' לעבדו שכם אחד". כדי שהדברים שלנו ישמעו בכי טוב צריכים למצוא חן. אנחנו רוצים לקרב את כל שבעים אומות העולם, כולם בני נח, שכולם יקיימו את המצוות שנתנו לנח, כמו שכתוב בתורת משה רבינו. על נח כתוב "ונח מצא חן" – נח הוא סוד החן. שאנחנו גם נמצא חן ושכל טוב בעיני אלקים ואדם – צריך למצוא חן ושכל טוב גם בעיני אלקים אבל גם בעיני אדם – ואז נוכל לקרב את כל שבעים הבנים-הצאצאים של נח.

לכל חדש יש מזל. המזל של חדש חשון, שאנחנו יוצאים ממנו, הוא עקרב. יש את העקרב של הלעומת-זה, שצריך מאד להזהר ממנו – הוא יותר מסוכן מאשר נחש (לעקרב מפסיקים בתפלה ולנחש לא מפסיקים). "את זה לעמת זה עשה האלהים", יש את העקרב של הקדושה. עקרב של קדושה הוא משיח ועוד דוד, משיח בן דוד. לפי הירושלמי שמו של משיח הוא דוד – דוד הוא "פלג קיסר" ומשיח הוא קיסר שלם, ושם כתוב שזה שמו הפרטי. יש כמה שמות פרטיים של משיח – מנחם, שילה, ינון (בפרק עב בתהלים כתוב "לפני שמש ינון שמו"), חזקיה – ר"ת משיח, אלה ארבעת השמות שלו בבבלי. בירושלמי כתוב בפשטות שקוראים לו דוד. כשמחברים יחד משיח-דוד יוצא עקרב. לעניננו, הרמז העיקרי הוא ע-קרב – יש משהו בעקרב של הקדושה שיכול לקרב את ע אומות העולם לעבוד את ה' יתברך שכם אחד. זהו כח של העקרב דקדושה, להפוך את כל העמים ולקרב אותם לעבוד את ה' שכם אחד.

חבור מזל עקרב ומזל קשת

אחר כך, מעקרב מגיעים ישר למזל קשת, המזל של כסלו. כשאומרים קשת חושבים על קשת של מלחמה, קשת של גבורים, אבל יש גם את הקשת של נח – ה' נשבע שלא יביא יותר מבול לשחת את העולם ועשה סימן, הקשת בענן.

ידוע שבברית מילה יש יג פעמים "ברית". הרמב"ם מביא זאת כסיום הלכות מילה, "גדולה מילה שנכרתו עליה יג בריתות יותר מן התורה שנכרתו עליה שלש בריתות". בפרשת ברית מילה של אברהם כתוב שלש עשרה פעמים "ברית". מה לגבי ברית הקשת של נח? יש שם בדיוק שבע פעמים את המלה "ברית". לכן מהמספרים האלה נוצרת הסדרה המתמטית שנקראת אצלנו סדרת ברית, מספרי ברית. בברית בין הבתרים כתוב פעם אחת "ברית" – "ביום ההוא כרת הוי' את אברם ברית". אם כן, יש פעם אחת ברית על הארץ, שלש פעמים ברית על התורה, שבע פעמים ברית על הקשת (מזל חדש כסלו) ושלש עשרה פעמים ברית על המילה. אם מתבוננים מבחינה חשבונית על המספרים האלה – 1, 3, 7, 13 – רואים שהם יוצרים סדרה מאד חשובה במתמטיקה, n ברבוע פלוס n פלוס 1.

בפרשת חיי שרה קראנו את הפסוק "ואברהם זקן בא בימים" – "עד אברהם לא היה זקנה". כתוב בחסידות[ב] שזקנה היינו הכח להמשיך מהכתר, מעתיקא, מהאמונה הפשוטה של אברהם אבינו, "והאמן בהוי'", מהמים העליונים של מעשה בראשית, מהרצון שלפני הבריאה. הכתר נקרא זקן, עתיקא, ועד אברהם לא היה מי שהמשיך ממנו. זקן הוא גם מספר ברית – מספר ברית ה-13. מספר 1 הוא ברית עם אברהם, מספר 13 הוא ברית עם אברהם ו-זקן הוא הכח המיוחד של אברהם. "ואברהם זקן בא בימים והוי' ברך את אברהם בכל" – משם הכח של השליחות[ג], שליחות של חתן וכלה שהולכים להיות שלוחים, וגם השליחות של כל יהודי לכל העולם כולו.

יהודי צריך להשפיע לכל העולם, להיות עקרב דקדושה. כתוב שצריך להזהר מתלמידי חכמים שעקיצתן עקיצת עקרב ולחישתן לחישת שרף – התלמיד חכם עצמו אמור להיות העקרב של הקדושה וגם השרף של הקדושה, כמו שנסביר תכף. אם כן, היום הזה מקשר בין העקרב של הקדושה, בחינת משיח בן דוד, לבין הקשת, שהיא הברית שה' כורת עם כל העולם. שבע פעמים ברית – שבע הוא הצמצום והריכוז של כל שבעים אומות העולם. לכן יש שבע מצוות בני נח – בגלל שבע פעמים ברית שכתובות בפרשת הקשת.

חבור מנשה ובנימין

לכל חדש יש גם את השבט שלו מ-יב שבטי י-ה, על פי סדר הנשיאים. חדש תשרי מתחיל את "דגל מחנה אפרים" – תשרי הוא אפרים, חשון הוא אחיו מנשה (אותיות נשמה, אותיות משנה) וכסלו הוא בנימין. כעת אנחנו בתפר בין מנשה לבנימין. בנימין הצדיק הוא הבקי באמנות הקשת – גם לירות בקשת וגם כנראה לקרב את כל אומות העולם לברית הקשת שה' כרת עם העולם.

כתוב שקשת היא ראשי תיבות "קשר של תפלין" – מה שהקב"ה הראה למשה רבינו, "וראית את אחורי ופני לא ייראו". קשר של תפלין מונח מאחורי הראש, במקום מח הדעת, והוא גם הידיעה איך להגיע לאחוריים של המציאות. כתוב שהאחור של הקב"ה היינו איך הקב"ה מסתכל על העולם, ואיך כל מה שהוא עושה בהשגחה פרטית – כל ההרפתקאות של החיים – הוא כדי לקרב אליו בסוף את כל המציאות, גם את כל אומות העולם, ולהפוך את כל העולם הזה להיות דירה לו יתברך. לשם כך ה' ברא את העולם. הדעת הזאת, הדעת של האחור, איך לקרב את האחור – יחסית, אנחנו, עם ישראל, הפנים, ואומות העולם הם האחור – היא "קשר של תפלין", מצד האחור של הראש, מה שהקב"ה הראה למשה רבינו.

בפרק עב, שהתחלנו ב-כח מרחשון, יש בדיוק בנימין תיבות. פה, באולם הזה, שלשום – ב-כח חשון – היתה ברית מילה ולתינוק קראו בהשגחה פרטית בנימין. אז עוד לא ספרנו כמה מילים יש בפרק החדש שלנו. אחר כך ספרנו וראינו שיש בדיוק בנימין מלים בפרק, שמתחיל "לשלמה אלהים משפטיך למלך תן וצדקתך לבן מלך" וסופו "כלו תפלות דוד בן ישי" כמו שנסביר בהמשך. מתחיל "לשלמה" ונגמר "דוד בן ישי" – הפעם היחידה שכתוב בתהלים השם "[דוד בן] ישי". ישי ר"ת "[ויהי בישרון מלך בהתאסף ראשי עם] יחד שבטי ישראל" – הוא אבא של דוד מלכא משיחא, ונזכר רק בפעם הזו בספר תהלים.

אם כן, יש פה את הקשר בין העקרב של הקדושה והקשת ובין מנשה ובנימין. מנשה אותיות נשמה, החוש של חשון הוא חוש הריח. כאשר נח יצא מהתיבה בסוף חדש חשון הוא הקריב קרבן לה' וזו הפעם הראשונה בתורה שכתוב ריח – "וירח הוי' את ריח הניחוח". חוש הריח הוא החוש של מלך המשיח, עליו נאמר "והריחו ביראת הוי'. לא למראה עיניו ישפוט ולא למשמע אזניו יוכיח". הוא לא שופט לפי הראיה והשמיעה, לא לפי החכמה ולא לפי הבינה – לא לפי השכל, גם לא שכל של תורה – אלא "מורח ודאין". סימן מובהק של משיח, גם כדי לזהות את המשיח, הוא חוש הריח. הרבי מדבר על החשיבות של זיהוי המשיח – איך מזהים? חז"ל אומרים שמזהים לפי "מורח ודאין". שוב, חוש הריח הוא החוש של חדש חשון. על חוש הריח כתוב "שהנשמה נהנית ממנו ולא הגוף", נשמה אותיות מנשה, השבט של חדש חשון, הבן הבכור של יוסף הצדיק. החדש השמיני – המספר שמנה הוא מספר של משיח (כנורו של מלך המשיח יהיה של שמונה נימין).

חבור ה-נ וה-ס

לכל חדש יש גם אות לפי ספר יצירה – אחת מ-יב אותיות הפשוטות לפי סדרן. האות השמינית בין ה-יב היא נ והאות התשיעית היא ס – ב-נ הקב"ה ברא את חדש חשון וב-ס הוא ברא את חדש כסלו. והנה, היום הראשון של חדש כסלו הוא יום ה-ס של השנה. יום ה-נ של השנה היה כ' מרחשון[ד] – גם יום חשוב במסורת החב"דית. אבל כל החדש הזה, כל חדש חשון, הוא בסימן נ.

סוד האות נון קשור גם לשם של מלך המשיח, "לפני שמש ינון שמו", מלשון נון. נון היא לשון מלכות, כמו שאומר רש"י. כל פרק עב הולך או על שלמה או על מלך המשיח. הפסוק הזה במיוחד הולך על מלך המשיח – "לפני שמש ינון שמו".

שלטון "מים עד ים" – שלמה ומשיח

לפני כן כתוב בפרק "וירד מים עד ים ומנהר עד אפסי ארץ", הפסוק שבא אחרי "יפרח בימיו צדיק ורב שלום עד בלי ירח" (ששרו קודם ואפשר לשיר בהמשך). אם הפרק הזה הולך על שלמה המלך, רש"י כותב כאן בפשוטו של מקרא – של נ"ך, לפי שיטתו בנ"ך – ש"מים עד ים" הוא מים סוף עד ים פלשתים. אבל הביטוי "מים עד ים ומנהר עד אפסי ארץ" מופיע פעמיים בתנ"ך, פעם כאן בתהלים ופעם שניה בנבואת זכריה, נבואה על מלך המשיח.

על שלמה כתוב ש"הוא הרודה בכל עבר הנהר". דווקא על שלמה המלך כתוב לשון רדיה. איפה כתוב בתורה פעם ראשונה רדיה? "פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשה ורדו בדגת הים וגו'". יש עשר לשונות של מלכות בתנ"ך, והראשונה בתורה היא רדיה. צריך לרדות קודם כל "בדגת הים", ולכן הרדיה היא "מים עד ים". רודן משתמשים כלשון של מלך קשה, אבל ודאי וודאי יש משהו מאד חיובי, מאד טוב, ברדיה. לכן כתוב "וירד מים עד ים ומנהר עד אפסי ארץ".

שוב, יש עוד פעם אחת בתנ"ך, בזכריה הנביא, שהרבה מנבואתו מוקדשת למלך המשיח. שם, בפסוק הבא אחרי הפסוק הכי מפורסם של משיח – "הנה מלכך יבוא לך צדיק ונושע הוא עני ורכב על חמור ועל עיר בן אתונות" (הפסוק של "לא זכו – 'עני ורכב על חמור'", אבל הוא יותר מפורסם מאשר "זכו – "וארו עם ענני שמיא", וגם יש בו מעלה על "וארו וגו'" כמבואר בשיחה של הרבי ואצלנו במקום אחר באריכות) – כתוב "ומשלו מים עד ים ומנהר עד אפסי ארץ".

אותו פסוק, אך בהבדל אחד קטן וחשוב – במקום "וירד" כתוב "ומשלו" (לשון ממשלה). יש כאן מצד אחד רדיה ומצד שני יש ממשלה – נצח והוד. הרדיה מצד הנצח – בנין המלכות מתחיל מהנצח – ואחר כך הממשלה מצד ההוד. הנצח (של ז"א) מתקן את החכמה של המלכות וההוד את הבינה של המלכות – המוחין של המלכות.

"מים עד ים" במודע ובעל-מודע

צריך להבין מה זה "מים עד ים". אמרנו שרש"י בתהלים אומר ש"מים עד ים" היינו מים סוף עד ים פלשתים. למה? כי כותב שהולך על שלמה המלך. אבל דווקא רש"י עצמו בחומש, בנבואת בלעם, מביא את הפסוק הזה על מלך המשיח, ואז "מים עד ים" הוא כמו שכתוב בזכריה בפסוק אחר – "מים הקדמוני ועד היום האחרון".

מלך המשיח ימלוך וימשול מהים הקדמוני, שבנפש הוא הכח הכי קדמון, ועד הים האחרון, הכח הכי אחרון. אם הקדמון כולל גם את העל-מודע של הנפש הוא הכתר העליון, ובתוך הכתר היינו הכח הכי גבוה, רדל"א, ועד הים האחרון, ים המלכות. אם מדובר רק במודע אז הים הקדמוני הוא ים החכמה. יש שתי ספירות שיש בהן ניב מובהק של ים – ים החכמה וים המלכות. אם הים הקדמוני הוא הקדום במודע שבנפש הוא ים החכמה, אבל "קדם" הוא גם יותר גבוה מהחכמה – הוא גם הכתר, ובתוך הכתר היינו הראש הכי גבוה, אמונה פשוטה, רישא דלא ידע ולא אתידע. בכל אופן, מלך המשיח קודם כל ימלוך "מים עד ים" – מן הים הקדמוני ועד הים האחרון.

"לפני שמש ינון שמו" – של משיח שקודם לבריאת העולם

בסוף התורה גם כתוב "הים האחרון" – שה' הראה למשה עד הים האחרון – ומפרשים, גם רש"י בפשש"מ, כ"עד היום האחרון", היום של ביאת משיח, ועוד יותר, יום של תחית המתים, עולם הבא, "יום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים". לפי זה צריך לומר ש"הים הקדמוני" הוא היום הקדמוני – או שהוא היום הראשון למעשה בראשית, "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ", כמו שאמרנו שיכול להיות הראשון בכחות הגלויים של הנפש, או לפני כן, לפני בריאת העולם.

שבעה דברים נבראו לפני בריאת העולם, ואחד מהם הוא שמו של משיח. כך לומדים חז"ל מהפסוק "לפני שמש ינון שמו" – לפני שה' ברא את העולם, לפני שברא את השמש, "ינון שמו", כי שמו של משיח נברא לפני בריאת העולם. מבין כל הדברים כתוב ש"מחשבתן של ישראל קדמה לכל דבר", אפילו לתורה הקדומה. שמו של מלך המשיח קשור במיוחד במחשבתן של ישראל – בשביל מה משיח? בשביל ישראל.

אך בשביל ישראל גופא, תפקידו של משיח לקרב את כולם. יש דעה בחז"ל, שאנחנחו תמיד חוזרים עליה, שבסוף מי שישאר מאומות העולם יוכלל לגמרי בעם ישראל. איי, כתוב שלא מקבלים גרים לימות המשיח? הרמב"ם פוסק שאם מקבלים אותם הם גרים כשרים לכל דבר. רק צריך לבדוק במעשיהם, שהם אמינים. שוב, יש דעה שבסוף כולם יתגיירו, כולם יקראו בשם ישראל. יש חמש פעולות של מלך המשיח. כתוב קודם שיכוף את כל ישראל ויחזק את בדק הבית ללכת בדרך התורה והמצוה; אחר כך ילחם מלחמות ה' וינצח; אחר כך יבנה את בית המקדש; אחר כך יקבץ נדחי ישראל, "ובאו האובדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים", אחרי בנין המקדש, יקבץ כל הניצוצות הנדחים של עם ישראל – "לא ידח ממנו נדח"; בסוף כתוב שיגלה את היחידה שלו, הענין הכי גבוה שלו, בקיום הפסוק "כי אז אהפֹך אל עמים וגו'" – זו הפעולה החמישית, הכי גבוהה, של מלך המשיח, אחרי קיבוץ גלויות. זה העקרב שלו וגם הקשת שלו.

יום ה-נס: נסי החיים – לפול ולקום

שוב, היום שאנחנו נמצאים בו הוא יום ה-נס של השנה, כי הוא היום שמחבר את חדש חשון שנברא באות נ לחדש כסלו שנברא באות ס (בחשון יש נ ובכסלו יש ס. שאר האותיות של חשון כסלו = שע, גילוי אור הפנים, "באור פני מלך חיים", אור נסי). כאשר מחברים יחד את ה-נ שבה נברא חדש חשון וה-ס שבה נברא חדש כסלו נוצרת מלה פשוטה – נס. יש יום אחד בשנה שהוא יום ה-נס של השנה, היום (ודווקא לפי הקביעות של השנה הזו שחשון מלא), אז כדאי לנצל את הרגעים האחרונים של יום ה-נס – שנזכה לכל הנסים. נס גם לשון נישואין – שייך לחתן ולכלה שיש לנו. כל הקשר בין החתן והכלה הוא נס אחד גדול, וכל החיים שלהם יחד הם נס גלוי, נס הכי טוב. כל יום צריך לומר תודה רבה לקב"ה על הנסים, החל מהנס שב"ה אני נשוי – אני נשוי בנס. "ונשא נס לכל הגוים".

אחד הפירושים הידועים של המלה נס הוא ש"סומך הוי' לכל הנופלים" – ה-נ נופלת וה-ס באה וסומכת אותה. אומרים שלש פעמים בכל יום "אשרי" שמסודר לפי סדר האלף-בית. אך אין שם פסוק של נ, כי הוא נופלת, אבל מיד סומכים אותה בפסוק הבא, "סומך הוי' לכל הנופלים וזוקף לכל הכפופים". גם זה נס – הנס הוא "שבע יפול צדיק וקם".

גם הצדיק הכי גדול, עליו נאמר "יפרח בימיו צדיק ורב שלום עד בלי ירח" נופל וקם ("יפרח" היינו בירור רפח ניצוצין שנפלו בשבירת הכלים ועל מנת שהצדיק יברר ויעלה אותם גם עליו ליפול ולקום. בחכמת החשבון הוא בסוד התופעה המופלאה שצדיק ברבוע, סוד ההתכללות וההתלבשות, עולה רפח במשולש, סוד ההשתלשלות).

לפי רש"י הכוונה לכל עם ישראל, כי הוא דורש את הפרק על שלמה המלך ש"בימיו" "יפרח צדיק" – מי הצדיק? לא שלמה עצמו, עליו נאמר "בימיו", ורש"י מסביר שהצדיק היינו עם ישראל. כל עם ישראל יפרח וישגשג בימי שלמה המלך ובימי מלך המשיח. איך יודעים? על ביאת משיח כתוב "ועמך כֻלם צדיקים לעולם יירשו ארץ נצר מטעי מעשה ידי להתפאר". בפסוק הבא כתוב "בעתה אחישנה" – "זכו 'אחישנה', לא זכו 'בעתה'", "זכו 'וארו עם ענני שמיא', לא זכו 'עני ורכב על חמור'", וב"עני ורכב על חמור" כתוב "ומשלו מים עד ים".

משליטה עצמית לשליחות לכל העולם

יש שיחה של הרבי[ה] שמסביר ש"מים עד ים" היינו כל הכחות הפנימיים בנפש. ים הוא עלמא דאתכסיא ו"מים עד ים" היינו הכחות המכוסים בנפש. "ומנהר עד אפסי ארץ" היינו השליחות, "ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן", את כל העולם, גנו של הקב"ה, "באתי לגני אחתי כלה". "ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן ומשם יפרד והיה לארבעה ראשים", צריך להגיע לפישון-לנילוס וכו' עד שמגיעים לפרת, "והנהר הרביעי הוא פרת", "הוא דמעיקרא". הפרת מתחבר – "נעוץ סופן בתחלתן" – לנהר המקורי שיוצא מעדן. אז, עם הנהר הזה – גם לשון נהרה, שמוציא אור לכל אומות העולם וגורר אור חוזר של "ונהרו אליו כל הגוים", "כי ביתי בית תפלה יקרא לכל העמים" – מגיעים לכל אומות העולם, "מים עד ים". קודם האדם צריך "מים עד ים", למשול על הים שלו, על האתכסיא שלו, "קשוט עצמך ואחר כך קשוט אחרים" – אחר כך יזכה ל"ומנהר", הנהר שיוצא מהעדן שלו, ומגיע ל"כל אפסי ארץ".

ב. הנס בתורה ("עשה לך שרף ושים אֹתו על נס") ובנ"ך

יג הופעות "נס" בתנ"ך

שוב, היום הוא יום ה-נס של השנה, אז צריך להתבונן במלה נס. מענין וחשוב לדעת שבכל התנ"ך אין את המלה נס במובן של אות ומופת. נס בתנ"ך הוא משהו ששמים גבוה, כמו כלונס.

המלה "נס" בלי אותיות שימוש – כמו היום, שמחבר בין נ של חשון ל-ס של כסלו, שתי אותיות – כתובה 13 עשר פעמים בתנ"ך, יש שלשה עשר נסים. סימן שהנס הוא כנגד ברית המילה, עליה נכרתו יג בריתות, כנגד יג מדות הרחמים של הקב"ה, יג תיקוני דיקנא דאריך אנפין, עתיקא, הזקן שאמרנו קודם, "ואברהם זקן בא בימים". בספרא דצניעותא קוראים להם תיקוני דמהימנותא, שרשם באמונה פשוטה, ברדל"א. לכן הרמב"ם יסד יג עיקרי האמונה – או שהוא ראה את הזהר או שלא ראה אותו, אבל בזהר כתוב ש-יג תיקוני דיקנא הם יג תיקוני דמהימנותא, יג תיקוני האמונה. דיקנא הוא הזקן, "ואברהם זקן" לשון זקן.

והנה, אחת התופעות של יג בתנ"ך היא המלה "נס" – יש יג "נס" בתנ"ך. יג פעמים נס שוה 1430 (אנשים כבר מחייכים...), שוה הכל פעמים הוי', הוי' פעמים הכל, כביטוי המפורסם אצל חסידים 'גאט איז אלץ, אלץ איז גאט', זו שלמות כל יג הנסים של התנ"ך.

"עשה לך שרף ושים אֹתו על נס"

ב-יג הנסים ("נס" ללא אות שימושית נוספת כנ"ל) של התנ"ך יש רק אחד בתורת משה, "זכרו תורת משה עבדי" – בפרשת חקת בספור הנחשים השרפים, "ויאמר הוי' אל משה עשה לך שרף ושים אתו על נס והיה כל הנשוך וראה  אתו וחי". כך משה רבינו עשה, "ויעש משה נחש נחשת וישימהו על הנס [עם אות נוספת]". זה השרף שהזכרנו קודם, החבר של העקרב, בתכונות הת"ח.

ה' שלח נחשים שרפים לנשוך את אלה שדברו בה' ובמשה – "בהוי' ובך", כפי שהתוודה העם בסוף. בתחלה כתוב שהעם דבר באלקים ובמשה, השוו עבד לקונו. מיוחד בחטא זה – חוץ מעצם החטא – שדברו בה' ובמשה בחדא מחתא, "השוו עבד לקונו". גם בסוף, כשבאים ואומרים חטאנו, אומרים "בהוי' ובך". אז הקב"ה אומר למשה רבינו "עשה לך שרף ושים אתו על נס". אם כן, פסוק זה שייך להתבוננות היום, אף על פי שאינו החת"ת של היום, מכיון שהיום הוא יום ה-נס של השנה – דווקא  בשנה מלאה, שחשון מלא, יש יום שמחבר את ה-נ של חשון עם ה-ס של כסלו. אז מסתכלים בתורה ורואים שיש בה "נס" אחד בלבד. בכל התנ"ך יש שלש עשרה, אבל בתורה יש רק אחד. חוץ מזה ש"הכל הולך אחר הפתיחה", הכל הולך אחרי הפעם היחידה בתורת משה.

"עשה לך שרף ושים אתו על נס" – "לחישתן לחישת שרף", הלחש של תלמיד חכם אמתי הוא כמו שרף. יש שרף טוב, יש גם יין-שרף, לחיים לחיים. "עשה לך שרף" – ה' אומר למשה רבינו לייצר יי"ש, יי"ש מיוחד, 'יי"ש משה'. "עשה לך שרף ושים אתו על נס" – צריך לעשות לשרף הזה פרסום גדול מאד, שעל כל שלטי החוץ יתפרסם 'יי"ש משה'. "והיה כל הנשוך וראה  אתו וחי" – שיאמר לחיים. ככה אפשר לדרוש בדרך מליצה "עשה לך שרף ושים אתו על נס והיה כל הנשוך וראה  אתו וחי".

"עשה לך שרף ושים אתו על נס" – הקפדת ה' על כבוד משה

נעשה גימטריא יפה: המלים העיקריות ב"עשה לך שרף ושים אתו על נס" הן שרף ונס – לשים את השרף על נס היינו לחבר אותם. שרף-נס שוה 690, הממוצע ביניהם הוא משה, היינו שעולה משה-משה. משה-שרף-נס עולה משה-משה-משה. "עשה לך שרף ושים אתו על נס... וראה  אתו וחי". כתוב ש"ותרא אותו כי טוב הוא" הולך על משה רבינו – הוא "אותו", וכאן כתוב פעמיים "אותו". כנראה השרף הזה הוא משה עצמו. דווקא השרף שמתחבר עם הנס, שאז עולה "משה משה" (כך ה' קרא לו בסנה, לעשותו שליח לגאול את עם ישראל ממצרים ולתת להם את התורה) – "לא פסיק טעמא בגווייהו" (הגואל הוא הוא נותן התורה, וכך גם אצל מלך המשיח, "גואל אחרון", שיתן לנו "תורה חדשה"). "עשה לך", אתה בעצמך.

למה ה' אמר שרף ומשה עשה נחש? בהתחלה כתוב שה' שלח בעם נחשים שרפים. כל הנחשים והשרפים – כך כתוב בספרים – שייכים למזל עקרב, הוא כולל את כולם, המזל של חדש חשון. נחש בגימטריא משיח. עקרב הוא משיח ועוד דוד (עקרב = יד נחש). גם סוד השרף – שרף הוא י"פ חן. כתוב בספרים הקדושים שעל מה שדברו נגד הקב"ה ה' שלח נחשים – זו סתם לשון הרע, והנחש הוא הראשון שדבר לשון הרע. דברו נגד הקב"ה כאילו עשה לנו רע כשהוציא אותנו ממצרים ולקח אותנו בטורח הדרך, במדבר – זו לשה"ר נגד ה' ומגיע נחש. על שרף כתוב שהוא מגיע בגלל מה שדברנו נגד משה רבינו. משה רבינו הוא התלמיד חכם ש"לחישתן לחישת שרף".

יש כמה פעמים בתורה שיש תופעה כזו, שהקב"ה ומשה רבינו – כל אחד מוותר על כבודו הוא ומקפיד על כבוד זולתו. הקב"ה מוותר על הכבוד שלו, לכן הוא אומר למשה "עשה לך שרף" – אני מקפיד רק על כבודך. אבל משה רבינו נוהג הפוך, מוותר לגמרי – הפגיעה בו היא גארנישט, לא מקפיד על כך כלל, לא פגעו בו, "והאיש משה ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה" ולכתחילה לא נפגע – אבל מאד רגיש לפגיעה בכבוד שמים, בקוב"ה, ולכן "ויעש משה נחש", על מה שדברו נגד ה'. זה התירוץ הקלאסי, שכתוב בהרבה ספה"ק, למה ה' אמר שרף ומשה עשה נחש.

רש"י כותב שמשה עשה נחש נחשת – לשון נופל על לשון. ה' אמר שרף אבל הוא הבין שהוא נחש, ולכן "ואני אעשה אותו נחשת", לשון נופל על לשון. הרמב"ן על התורה כותב שמשה רבינו עשה אותו נחשת כי נחשת היא קלל, מבריקה – הוא עשה ממתכת מבריקה כדי שיהיה זכר לשרף, לשון שריפה. שרף הוא צבע מבריק, ודווקא בחומר הנחשת המבריק יש זכר למלה שרף.

כתב סופר: המדבר נגד ת"ח סופו לדבר נגד ה'

כתוב שאף על פי שמשה רבינו מוותר על כבודו והקב"ה מקפיד על כבודו – "עשה לך שרף", חיזוק לגימטריא שהשרף הוא משה עצמו, שרף-נס שוה משה-משה – מסביר הכתב סופר שמשה מבחינתו מה שפגעו בו בטל ומבוטל. אם משה רבינו הוא רק תלמיד חכם – יכול למחול על כבודו. אבל אם הוא מלך – פירוש אחד ב"ויהי בישֻרון מלך" שקאי על משה – יותר קשה למחול כי "מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול".

הכתב סופר אומר שאף שמשה רבינו ודאי מוחל על כבודו – שדברו נגדו – אבל הוא יודע שמי שמדבר נגד תלמיד חכם סופו לדבר נגד ה'. לכן הוא חשב שה' אמר לו לעשות שרף לא כעונש על כך שדברו נגד משה, אלא שהקב"ה יודע שאם מדברים נגד הת"ח, נגד הצדיק של הדור, בסוף מדברים נגד ה' – משוים עבד לקונו ומדברים נגד ה'.

הוא מביא על זה שני מקורות: הראשון, שכתוב בגמרא שכל מי שכפוי טובה לבני אדם – לא מודה בטובות שעושים לו – סופו להיות כפוי טובה לקב"ה. כך חז"ל אומרים. מי שלומד את הספר חובת הלבבות יודע שזה הכלל הגדול של תיקון המדות. המדרגה הראשונה שצריכים לתקן בנפש היא לא להיות כפוי טובה. מי שכפוי טובה לבני אדם עתיד להיות כפוי טובה למי שאמר והיה העולם. זה דבר אחד.

דבר שני לומדים מפרעה מלך מצרים, שקודם כל כתוב "אשר לא ידע את יוסף" – פרעה הכחיש, לא הכיר במציאות של הצדיק – ואחר כך כתוב "לא ידעתי את הוי'", ממש אותו לשון. קודם כל "לא ידע את יוסף", ומי שלא יודע אותו – יודע גם לשון התקשרות – לא יודע את ה'.

זה ווארט של הכתב סופר, אבל הוא ווארט מאד חזק של חסיד – מי שלא יודע את יוסף, לא מקושר לצדיק, סופו להיות לא מקושר לה', "לא ידעתי את הוי'". הוא כותב שמכל זה משה רבינו מבין שכוונת ה' "עשה לך שרף" היא לא כי חש על כבודו – כבודו הוא כלום – אלא שיש כלל שמי שמדבר נגד הת"ח סופו לדבר נגד הקב"ה. לכן "ויעש משה נחש נחשת", כי מדברים נגד ה', מה שהתחיל מהדבור נגד הצדיק. כל זה קשור ל"נס" היחיד בתורה, הסוד של היום הזה, אדר"ח כסלו.

נס-את

איך התרגום מתרגם בכל מקום נס? "את", לשון אות. לא אות ומופת אלא אות-סימן. כמו שאמרנו שנס היום הוא משרד פרסום. זה נקרא "שים אותו על נס", שצריכים לפרסם את השרף, לפרסם את משה רבינו. התרגום מתרגם "את". מה יצא אם אקח את לשון התורה, נס, עם לשון התרגום, את – איזה שם אפשר לעשות מארבע האותיות האלה יחד? אסנת, אשת יוסף הצדיק. אסנת עולה ז"פ חכמה, כוללת את כל שבע החכמות שה' ברא בעולם. יוסף הצדיק – כמו שלמה המלך – הוא חכם מכל האדם, לכן זכה להתחתן עם אסנת וכך גאל את כל חכמת מצרים, כל חכמת אומות העולם. בכל אופן, אסנת היא נס-את (אותיות נס בתוך אותיות את, לשון הקדש בתוך לשון תרגום – כך מבררים את חכמות אומות העולם).

"נתתה ליראיך נס להתנוסס" – נס הניסה מהקליפה בנסיון

נס הוא גם מלשון נסיון, "נתתה ליראיך נס". חוץ מ"ושים אתו על נס" בתורה יש עוד 12 פעמים "נס" בנ"ך, ואולי הכי מפורסם – שיש עליו הרבה מאמרי חסידות – הוא הפסוק בתהלים ס' (שייך ליום ה-ס), "נתתה ליראיך נס להתנוסס מפני קשט סלה". התרגום מתרגם (ורש"י גם מביא) "מפני קשט" – בזכות אברהם אבינו שעמד בעשרה נסיונות, עד הנסיון הגדול של העקדה, בה נאמר "עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה". "נס להתנוסס" היינו נסיון להתנסות.

כתוב בתניא שכל העולם הזה הוא עולם של נסיונות – כל הנסיונות הם באמונה, ואת האמונה אנחנו יורשים מאברהם אבינו הראשון, ראש כל המאמינים, "ראש אמנה", עליו נאמר "והאמן בהוי' ויחשבה לו צדקה". אם כן, מכאן נלמד שגם היום – יום ה-נס של השנה – הוא היום שמקבלים מה"קשט", מה"קשוט עצמך ואחר כך קשוט אחרים", מאמר של ריש לקיש בגמרא. מקבלים מאברהם אבינו את הכח לעמוד בכל נסיונות החיים. כך למלא את מטרת הבריאה, לעשות את העולם – עולם של נסיונות – דירה לו יתברך בתחתונים.

"עשה לך שרף ושים אתו על נס והיה כל הנשוך וראה אתו וחי" – "וחי בהם". כאן כתוב "נס... וחי" ופעמיים בתורה כתוב "ונָס... וחי" – הרוצח בשגגה נס אל אחת מערי המקלט, נקלט בה, "וחי", זוכה לחיים. לא בכדי כתוב "נס... וחי" ו"ונס... וחי" – התורה רוצה לעשות לשון נופל על לשון של נס וניסה. בכל נסיון צריך לנוס מהקליפה, לנוס (קודם כל) בפנימיות. יש איזו קליפה שרוצה להכשיל אותי, להפיל אותי, וצריך כח לנוס.

מי הנס המקורי? מי שנס, ממי הוא מקבל כח לנוס? מיוסף הצדיק. הוא בתורה הנס הכי גדול, יותר גבוה מהאבות בתור הרמת נס, והוא הנָס – יש לו נסיון והוא עומד בו כשהוא נס, ואז הוא הופך להיות נס ויש מצוה גדולה לפרסם אותו, "ושים אתו על נס". "והיה כל הנשוך" – אפילו גוי – שכלב רע נשך אותו, שהוא נכשל בעבירה. כל מי שנכשל במשהו, הוא נשוך, יסתכל על הפרסום של הצדיק – של משה, של יוסף – "וחי". כל זה לכבוד יום הנס של השנה. עד כאן שיחה ראשונה – נעשה הפסקה עם שירים של נסים ועמידה בנסיונות, לנוס אל ה'. ה' אומר למשה רבינו "משה משה" – הוא אמר "אסורה מכאן להתקרב לשם", להתקרב לה', לא בורח מהרע אלא נס אל ה'.

ג. פרק ע"ב בתהלים: שלמה-דוד-ישי

מעלות שלמה כ"מלך" ("משפטיך") וכ"בן מלך" ("צדקתך")

לחיים לחיים. אמרנו קודם שפרק ע"ב בתהלים מתחיל עם המלה "לשלמה" – כלומר, שהפרק מוקדש לשלמה המלך. לא הכוונה ששלמה חבר את הפרק, אלא שדוד המלך חבר את הפרק לכבוד שלמה, והמפרשים מסבירים שהוא חבר את הפרק לפני ההסתלקות שלו. זה אחד הפירושים של "כלו תפלות דוד בן ישי" – הוא חבר את הפרק ממש לפני ההסתלקות, כשמוסר את המלכות לשלמה. "לשלמה" רומז גם שהפרק מוקדש לו, וגם שכעת מוסר את המלכות "לשלמה".

"לשלמה אלהים משפטיך למלך תן וצדקתך לבן מלך". לפי הפירוש הראשון של רש"י גם המלך וגם ה"בן מלך" היינו שלמה – הוא גם מלך בפני עצמו, וגם יש לו את המעלה של בן מלך. ה' חנן אותו – לבקשתו – בכח לעשות משפט, לכן "משפטיך למלך תן", "חכמת אלהים בקרבו לעשות משפט". המשפט הראשון שהוא עשה לעיני כל ישראל הוא המשפט של שתי הנשים הזונות, ובכך מצא חן בעיני כל ישראל. על כך נאמר "אלהים משפטיך למלך תן" – זה שייך לו כמלך. "וצדקתך לבן מלך" – לכך הוא זוכה מכח אביו, "חסדי דוד הנאמנים".

הסדר הוא על דרך "זה אלי ואנוהו אלהי אבי וארוממנהו" – קודם "אלי" ואז "אלהי אבי" – וכן בתחלת שמו"ע אומרים קודם "אלהינו" ואז "ואלהי אבותינו". כך "משפטיך למלך תן", כמלך בזכות עצמו, ואחר כך "וצדקתך לבן מלך", כבן לאביו המלך – הוא עושה משפט מכח חכמתו שה' חנן אותו ומשפיע צדקה כהמשך לפעולת דוד אביו. היורש את המלכות מאבא שלו הוא עם יותר בטחון, הוא מעל המשפט, ואם הוא מלך צדיק[ו] אזי דווקא מלך כזה עושה הכי הרבה צדקה עם העם – הוא לא כפוף למשפטי המלך ויכול לעשות לפנים משורת הדין. מה שהוא עושה לפנים משורת הדין הוא בהיותו "בן מלך", שירש את המלוכה, יש לו את המלכות בגנים שלו. אם כן, מבקשים כזה מלך שהוא גם עושה משפט החכמה שה' נותן לו, מה שהוא מבקש מהקב"ה, "משפטיך למלך תן", וגם "וצדקתך לבן מלך". זו תחלת הפרק.

"כלו תפלות דוד בן ישי" – סיום לפני סוף הספר

סוף הפרק הוא בפסוק שמתאים לכאורה שיהיה סוף כל הספר, אבל באמת הוא רק סוף ספר שני בתהלים – שמחולק לחמשה ספרים, כנגד חמשה חומשי תורת משה, והספר שמכוון כנגד ספר שמות מסיים – "כלו תפלות דוד בן ישי". אם נפרש "כלו" מלשון הסתיימו היה צריך להיות סוף הספר. יש מפרשים שבכוונה שמו את הפרק הזה, שצריך להיות סיום הכל, רק בסוף הספר השני, ומביאים על זה מאחז"ל הידוע "אין מוקדם ומאוחר בתורה".

ידוע אצלנו שהכלל "אין מוקדם ומאוחר בתורה" שייך לבעל תשובה[ז], שאצלו אין מוקדם ומאוחר – זדונות נעשו אצלו זכויות אם עושה תשובה מאהבה. לכן פוסקים את ההלכה שבמקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד שם (לא כמאן דאמר ההיפך). זה קשור לכלל ש"אין מוקדם ומאוחר בתורה", ואם פרק זה הוא הדוגמה הכי חשובה בתהלים ל"אין מוקדם ומאוחר" סימן שהוא קשור לתשובה, ואם כן הוא קשור למשיח – "משיח אתא לאתבא צדיקיא בתיובתא". מכיון ש"קשוט עצמך ואחר כך קשוט אחרים" משיח קודם צריך לעשות תשובה בעצמו – משיח הוא-הוא עצמו הבעל-תשובה למופת.

בכל ספר תהלים זה הפרק ב-ה הידיעה של משיח וגאולה. אין כזה פרק שכולו מוקדש למשיח, לגדולת המשיח וכו'. הכל תלוי בתשובה, הכל תלוי ב"אין מוקדם ומאוחר בתורה". אפשר לומר שהקדימו את הפרק להיות פרק ע"ב ולא השאירו אותו להיות פרק ק"נ – סימן ש"זכו 'אחישנה'", שמשיח בא ב"אחישנה", לפני הזמן. אם היה "בעתה" היו מחכים עם הפרק לסוף.

"דוד בן ישי" – קדימת העם למלך

אמרנו קודם שבכל ספר תהלים, שכולו מיוחס לדוד מלך ישראל, אין עוד פעם שהוא נקרא על שם אביו, בשמו המלא, "דוד בן ישי". גם הוא "בן מלך". ה"וצדקתך לבן מלך" בפסוק הראשון מתייחס לשלמה, בן של דוד. גם דוד הוא בן של מישהו, שעל פי פשט הוא לא מלך, אבל הוא השרש האמתי של המלך. הרי "אין מלך בלא עם" וישי הוא ר"ת של העם – "[ויהי בישרון מלך בהתאסף ראשי עם] יחד שבטי ישראל". כידוע, כשכותבים מלך באחוריים – מ מל מלך – חלק האחוריים, מ-מל, שבא לפני מלך, עולה בגימטריא עם (עם בדרך אור חוזר, שה-מ לפני ה-ע, מ לפני מל). קודם צריך להיות ישי, "יחד שבטי ישראל". צריך שהעם ירצה מלך.

גם על פי פשט, מהי מצות העמדת מלך? שלש מצוות נצטוו ישראל בשעת כניסתן לארץ. רק בארץ ישראל יש מציאות של עם, כפי שכותב הרוגאטשובר שרק כאן בארץ יש גדר של צבור, ואז יש מצוות שחלות על הצבור. המצוה הראשונה שחלה על הצבור כצבור היא המצוה של העמדת מלך. "אין מלך בלא עם" – צריך עם. תפקיד המלך הוא ללכד את העם, לאחד, "זה יעצור בעמי" – ככה נאמר על המלך הראשון של עם ישראל. "יעצור" לשון ליכוד ואיחוד. אבל לפני שיש ליכוד העם – הלשון של הרמב"ם בטעם מצות העמדת מלך במורה נבוכים – צריכה להיות מציאות של עם. כמו שבמלך יש מציאות המלך ופעולות המלך, ככה לגבי העם – קודם צריכה להיות מציאות של עם. כשנכנס עם ישראל לארץ ישראל הוא קבל מציאות של צבור, ואז "אין מלך בלא עם" ולאותו עם יש מצוה למנות לעצמו מלך. אז העם נעשה ישראל – "יחד שבטי ישראל".

ישראל אותיות לי-ראש – אם לעם אין מלך הוא לא ישראל. אין כזה דבר מדינת ישראל בלי מלך. ישראל אותיות לי-ראש – המלך הוא הראש של העם. "כד אתתקן רישא דעמא אתתקן כולא עמא" – כאשר הראש מתוקן כל העם מתוקן. אם הראש לא מתוקן – כלומר שלא מזוהה, לא מלובש בעם שלו – אז כל העם לא מתוקן, לא מלוכד ומאוחד, זה לא ישראל. צריך עם וצריך שהעם ירצה להיות ישראל, לי-ראש, ואז הוא יכול לקיים את המצוה הראשונה שלו. כל זה קשור לחלק האחוריים של מלך – מ-מל – שעולה עם. כל זה היה לכבוד ישי אביו של דוד (שבחז"ל נקרא "בן ישי" סתם, כמו שמשה רבינו נקרא "בן עמרם" סתם), ר"ת "יחד שבטי ישראל". קודם צריכים את ישי, אחר כך יכול להיות דוד בן ישי, ואחר כך יכול להיות שלמה. מלך המשיח, כפי שכותב הרמב"ם ומדגיש הרבי, צריך להיות בן גם לדוד וגם לשלמה. גם משיח הוא מלך, בזכות עצמו, וגם בן מלך.

סוד שם שדי – שלמה-דוד-ישי

אם כן, הפרק הוא שלשה דורות למפרע – "לשלמה", "דוד בן ישי". ר"ת למפרע – כפי סדרם בפרק – שלמה-דוד-ישי הוא שם קדוש, ש-די. זו כוונה מאד יסודית בשמות הקדש, במה שאנחנו רוצים מלך – רוצים "לתקן עולם במלכות שדי". למה "מלכות שדי"? שם המלכות בקבלה הוא שם א-דני, וקשור גם לשם א-ל (כפי שדברנו לפני כמה ימים, ש-מלכות עולה אל במשולש), אבל מה הקשר לשם ש-די? זו תפלה שתקן יהושע בן נון, כשעם ישראל נכנס לארץ ואפשר להעמיד מלך. שם כתוב "לתקן עולם במלכות ש-די" – תקון עולם, שנוגע לכל אומות העולם, תלוי בשם ש-די. המלכות גם מיוחסת לשם הזה – המלכות של ש-די. לא כתוב מלכות א-דני, מלכות הוי', מלכות אלקים או מלכות א-ל אלא דווקא מלכות ש-די – מלכות שלמה-דוד-ישי, שלמה בן דוד בן ישי.

חז"ל דורשים את שם ש-די – "שאמר לעולמו די". ה-ש היא "שאמר", בגימטריא ישראל; "לעולמו" שוה יעקב ו"די" שוה דוד. רמז מופלא של ישראל-יעקב-דוד – ישראל הוא גדלות ז"א, כולל המוחין דז"א; יעקב הוא המדות; דוד הוא המלכות. יש עוד פירוש בשם ש-די, "שדי באלקותו לכל בריה ובריה".

ישי הוא מלשון יש ור"ת "יחד שבטי ישראל" – לכאורה יותר קשור לפירוש השני, שיש די באלקות של ה'. זה גם סוד הצמצום וגם סוד ההשגחה הפרטית, שה' יכול לגלות את האלקות לכל אחד לפי המדרגה הפרטית שלו. כמו שכתוב "נודע בשערים בעלה", שהקב"ה נודע לכל חדא וחדא לפום שיעורא דיליה. גילוי האלקות של ה' לכל אחד לפי מדרגתו – זה הכח המיוחד של שם ש-די. כאשר זה יתגלה בשלמות, "די באלקותו לכל בריה ובריה", יתקיים "כי מלאה הארץ דעה את הוי' כמים לים מכסים", היעוד של ימות המשיח. כמו שהרמב"ם עצמו כותב, שישראל ידעו את ה' ואומות העולם ידעו – כל אחד לפי המדרגה שלו. עיקר ה"לתקן עולם במלכות שדי" הוא "שדי באלקותו לכל בריה ובריה".

שוב, ש-די היינו שלמה-דוד-ישי, סדר הדורות למפרע, שהוא סדר הפרק הזה. סימן הפרק הזה מתחלה ועד סוף הוא לי – "לשלמה... ישי" (חז"ל דורשים את ה-ל של "לשלמה" הזו במיוחד) – "כל מקום שנאמר 'לי' אינו זז לעולם", "כל חך הטועם אומר לי לי", "חכלילי" של ברכת יהודה, ממנו דוד ושלמה.

ד. "כלו תפלות דוד בן ישי"

נתבונן כעת בפסוק האחרון: "כלו תפלות דוד בן ישי". גם בשיעורים שעברו דרשנו את זה, וכעת נסביר גם פשט וגם "פנים חדשות באו לכאן" לגבי פסוק זה.

רמזי הפסוק – סוד יחו"ת

קודם כל, מה הגימטריא של הפסוק? פסוק חשוב ביותר, קצר יחסית – 6 מלים ו-16 אותיות – שוה 1358, 1000 ועוד משיח. ידוע שדורשים בקבלה את המספר 1345 כ-1000 אורות להם זכה משה במתן תורה – 1345 היינו כתר כל הכתרים, ו-1000 היינו ישראל בעל שם טוב – כוונת "כתר", שאומרים גם בראש חדש. בדומה לכך, 1358 היינו 1000 אורות של משיח. המספר הזה, 1358, שוה לפסוק השני בקריאת שמע – "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" (קודם דברנו על המשנה בפרקי אבות שתלמיד חכם דומה לעקרב ושרף. יש עוד חיה במשנה – "נשיכתן נשיכת שועל". שועל-עקרב-שרף = 1358 = ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד = "כלו תפלות דוד בן ישי").

אם כן, יוצא שהפסוק המסיים הזה הוא בעצם יחודא תתאה. כתוב בחסידות שיש ביחו"ת מה שאין ביחו"ע – גילוי ויחוד אלקות בתוך הזמן והמקום כפי שהם. יחו"ע היינו מה שהעולם בטל במה שלמעלה מהזמן והמקום ויחו"ת הוא ששם הוי' שלמעלה מהזמן והמקום מתלבש וגם מתגלה (לא מוסתר) בתוך הזמן והמקום. זו עיקר המעלה של ימות המשיח. לא רק זה שהפסוק שוה בגימטריא יחו"ת, אלא ששייך גם בפשט. לפי הפשט שלשת הפסוקים האחרונים מהוים יחידה אחת – "ברוך הוי' אלהים אלהי ישראל עֹשה נפלאות לבדו. וברוך שם כבודו לעולם וימלא כבודו את כל הארץ אמן ואמן. כלו תפלות דוד בן ישי" – מלים מפורשות של "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד", מילוי הכבוד את הארץ.

דברנו לפני כמה ימים על יחוד יצחק ורבקה – יחוד מה ו-בן, עבודת כל ישראל בעולם – שהמלה שנותנת כח לשליחות היא "בכל", ר"ת שלשת החלקים של "ברוך שם, כבוד מלכותו, לעולם ועד" (מתחלק לשלש יחידות של שתי מלים, כמו "שמע ישראל, הוי' אלהינו, הוי' אחד"). "והוי' ברך את אברהם בכל". דווקא מי שיש לו יחודא תתאה יכול לעשות שליח. ככה הפעולה שלו נמשכת בכל העולם כולו – יכול לעשות גם במקום רחוק זווג מה-בן. בשכמל"ו (1358) שוה דוד פעמים מהיטבאל (= מה-בן). "כלו תפלות דוד בן ישי" שוה דוד פעמים מהיטבאל, דהיינו דוד פעמים זמן (יחודא תתאה). דוד ("כלו תפלות דוד בן ישי", התבה האמצעית בפסוק) ועוד צו פעמים דוד – צו היינו דוד בהכאת אותיות, ד פעמים ו פעמים ד. הכל דוד. סה"כ יש פה מה-בן – יחוד יצחק ורבקה – פעמים דוד.

"כלו" – כל אלו

כעת נגיע לעיקר הפשט בפסוק: חז"ל אומרים, ורש"י מביא זאת כפירוש ראשון, ש"כלו" אינו מלשון סיום – "כלו" הוא קיצור של "כל אלו". ככה חז"ל אומרים – 'כל אלו תפלות דוד בן ישי'. כלומר, כל ספר תהלים – גם מה שכתוב לפני כן וגם מה שכתוב אחרי כן. אמנם זה כתוב באמצע הספר, אך לא בא לעשות סיום – איזה פסוק התפעלות באמצע, שכל התהלים הללו, גם מה שלפני כן וגם מה שאחרי כן, הן תפלות בן ישי, "נעים זמִרות ישראל". גם המזמורים שנכתבו על ידי עשרה זקנים – הכל על שמו של דוד מלכא משיחא, "נעים זמִרות ישראל". 'כל אלו', גם המזמורים של עשרה זקנים, "תפלות דוד בן ישי". זה הפירוש הראשון של חז"ל, שגם רש"י מביא בתור פירוש ראשון.

"כלו" – הסתיימו

אחר כך הוא מביא, כפירוש שני, מה שאנחנו מבינים כפשט – "כלו" לשון הסתיימו. למה כתוב באמצע הספר? "אין מוקדם ומאוחר", ורש"י מסביר שזה כתוב באמצע – אף שכרונולוגית היה בסוף, בעת מסירת המלכות לשלמה – כי רצו לסיים את הספר כולו עם "הללויה", עם הרבה פרקים של הלל לה', שהוא עיקר התוכן של הספר. הוא אומר שכל הפרקים שאחרי פרק זה הם בסימן של הלל לה', אבל מבחינה כרונולוגית זה הפרק האחרון.

"כלו" – חמודות

אבל, כאשר פותחים את מדרש תהלים – מדרש שוחר טוב – מוצאים עוד פירוש של חז"ל למלה "כלו". הכל פירושים לפשט של המלה "כלו" – "כלו תפלות דוד בן ישי". חז"ל אומרים ש"כלו תפלות דוד בן ישי" – "חמודות תפלות דוד בן ישי, שנאמר 'נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות בית הוי'' וכו'". כמה חמודות התפלות של דוד בן ישי – חמוד מכל חמוד. מי שפותח את הספר מרגיש כמה חמודה כל תפלה – בפרט מי שמקיים את המנהג של הבעש"ט בשם אחיה השילוני, לומר את הפרק לפי שנותיו. יש מי שמפרש ש"חמודות" היינו שמי שאומר את הפרקים מגיע לכלות הנפש לקב"ה. אם כן, זהו פירוש שלישי לגבי "כלו" – "חמודות".

"כלו" – תכלית הכוונה

יש פירוש רביעי, של רבי חיים ויטאל, התלמיד המובהק של האר"י. יש לו ספר שנקרא "עץ הדעת טוב". שם הוא כתוב ש"כלו" לשון 'תכלית' – לא סיום, אלא שיש נקודה שהיא תכלית הכוונה. תכלית הכוונה של כל התפלות וכל המזמורים, כל מה שדוד רוצה – תפלה היא שדוד מבקש משהו מה' – היא להביא לימות המשיח. כמו שאמרנו קודם, הפרק ב-ה הידיעה שמגלה יותר מכל פרקי התהלים מהם ימות המשיח, מיהו משיח, מציאות משיח ופעולות המשיח בלשון הרבי, הוא פרק ע"ב. אם רוצים לדעת מה הנקודה של כל הספר, מה הווארט של כל הספר, תקרא את הפרק הזה – הוא ה"כלו תפלות דוד בן ישי", הוא התכלית. פירוש יפהפה, יוצא מן הכלל.

ארבעת הפירושים בסוד הוי'

אם כן, יש לנו ארבעה פירושים ל"כלו תפלות דוד בן ישי", בגימטריא "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד". כדרכנו צריכים לסדר אותם כנגד י-ה-ו-ה ונאמר ככה:

נאמר שהפירוש האחרון, של רבי חיים ויטאל, ש"כלו תפלות דוד בן ישי" היינו תכלית תפלות היא הנקודה – נקודת החכמה, פנימיות אבא פנימיות עתיק היא התגלות משיח (שדווקא בביאת משיח יתגלה הסוד של "פנימיות אבא פנימיות עתיק", כמו שכותב בפירוש רבי חיים ויטאל בשם האריז"ל).

הפירוש של 'כל אלו' – שכל הספר הוא תפלות דוד בן ישי – שייך ל-נ שערי בינה, מפרש כלו כ-כל. היכולת לראות את כללות הכל, לא כנקודה אלא כהתפשטות, שייכת לבינה. י-ה בקבלה היינו צמצום-התפשטות – נקודה והתפשטות, "כלו" של נקודה (לשון תכלית) ו"כלו" של מרחב (לשון כל אלו). 'כל אלו תפלות דוד בן ישי' היינו מוחין דאמא. זו הנקודה של הכל, העצם והעיקר, פנימיות אבא פנימיות עתיק – היינו מוחין דאבא, ה-י שבשם.

פירוש המדרש ש"כלו" היינו חמודות, שנאמר "נכספה וגם כלתה נפשי" – ובחסידות כתוב שזה פסוק של "כלה תתאה", חמדה אבל לא כליון ממש (מי שמפרש שהקורא מגיע לכלות הנפש, ומתכוון כלות הנפש ממש, מכוון לכלה עילאה, אבל הפשט שהפרקים חמודים ומוצאים חן). נפרש גם לאומות העולם – מה הספר הכי חמוד לקרב את אומות העולם? ידוע ופשוט שזהו ספר תהלים, שגם הם חומדים אותו לעצמם[ח]. הפירוש של 'חמודות' הוא במדות – "לבי ובשרי [לב בשר שלי] ירננו אל אל חי", "נכספה [כסף, המתכת שכנגד החסד] וגם כלתה נפשי לחצרות הוי' [לא להוי' אלא לחצרות ה', למקיף שמסביב]" היינו תיקון המדות. יש שבע מדות, שהתפשטותן שבעים – כמו שהסברנו על שבע בריתות בקשת, שבע מצוות העולם, שבעים אומות העולם – והן "חמודות".

הפירוש האחרון, כנגד המלכות, שבאמת דוד כתב את הפרק ב"ים האחרון" שלו, ביום האחרון שלו, כאשר מסר את המלכות שלו לשלמה בנו – "אלהים משפטיך למלך תן וצדקתך לבן מלך". לפי פירוש זה ה"כלו" אומר שזו מסירת המלכות, ובאמת הסוף – "סיפא דכל דרגין" היא המלכות. אם כן, הפירוש בזה ש"כלו" – כמו שאנחנו מבינים – הוא 'הסתיימו', נגמר. נגמר הוא כמו "שאמר לעולמו די" – יש 150 פרקי תהלים ואי אפשר לכתוב יותר. יש שניסו לכתוב עוד פרקים, ואם קוראים את הנסיונות – זה לא שוה, חבל על הזמן, גארנישט. "כלו תפלות דוד בן ישי", זה מה יש ברוח הקדש של "נעים זמִרות ישראל".

אם כן, יש לנו פה ארבעה פירושים שאפשר לעשות מהם פרצוף מאד יפה כנגד י-ה-ו-ה. שוב, יש כאן ארבע פעמים "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד":

  י        תכלית

  ה       כל אלו

  ו        חמודות

  ה       סיום

סיום

היות שהגענו ל"כלו" לשון הסתיימו נסיים לעת עתה את ההתוועדות. כעת צריך לברך שבע ברכות. כל מה שדברנו על החבור בין חשון וכסלו שייך לשבע ברכות של החתן והכלה שלנו, שמחברים את את חשון וכסלו. החתונה היתה ב-כח חשון, היום יום ה-נס, לשון נישואין, וימי השבע ברכות נמשכים הלאה לתוך כסלו, חדש החן-חן. שיהיה הרבה חן, "יאר הוי' פניו אליך ויחנך". לחיים לחיים, שנזכה לכל הפירושים של "כלו תפלות דוד בן ישי", שנזכה "לתקן עולם במלכות ש-די", השם הקדוש ש-די, במהרה בימינו.