בע"ה

ט"ו חשון ע"ו – אם וילד, בני ברק

ברית שלום-דובער שי' גינזבורג

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. האבות הן הן המרכבה – בהירות בכל מצב

"כאשר צוה אֹתו אלהים" – בהירות במעשה כבשעת הציווי

לחיים לחיים. המחותן אמר את הפסוק בחת"ת של היום, "וימל אברהם את יצחק בנו בן שמֹנת ימים כאשר צוה אֹתו אלהים" – פסוק שאומרים בתוך הברכה של הברית (שזכינו לומר היום). על סוף הפסוק, "כאשר צוה אֹתו אלהים", שואל הקדושת לוי[ב] מה החידוש? ודאי שהוא עשה כמו שצוה אותו אלקים! הוא מסביר שמהצווי ועד המעשה יש מעין צמצום וסילוק המוחין, לכן בדרך כלל כשאדם בא לעשות משהו בפועל ממש הוא מאבד את הבהירות שהיתה לו בשעת גדלות המוחין כשהוא קבל את הצווי. התורה רוצה לשבח את אברהם אבינו שגם בשעת המעשה, "כאשר צוה אותו אלהים", היתה לו בהירות באותה דרגה של גדלות מוחין כבשעת הציווי ממש.

זהו באמת חידוש. גם בתניא[ג] כתוב שעיקר כוונת הבינוני היא לפני המעשה, ואילו בשעת מעשה הוא לא מחזיק ראש. מי שכן יכול להחזיק ראש בשעת מעשה – באותה בהירות מוחין כמו בשעת הציווי, או אצל סתם יהודי שלא מצווה ישירות מה' בשעת לימוד הענין בתורה, בנגלה ובנסתר, בגדלות ובבהירות – אשריו (מתנוצצת בו נקודת צדיק). אשרי מי שנמצא באותה בהירות בשעת מעשה כמו בגדלות שלפני המעשה.

בהירות והתלהבות גם בעת סילוק הגילוי האלקי

יש עוד פסוק שמתקשר לזה: כתוב בסוף פרשת לך לך "ויעל אלהים מעל אברהם". חז"ל לומדים מהפסוק הזה ש"האבות הן הן המרכבה", שהקב"ה נמצא למעלה מאברהם. הקדושת לוי אומר[ד] משהו מענין מאד, שלכאורה אפילו סותר, שה' סלק את הגילוי שלו מעל אברהם. כל זמן שהוא נמצא על אברהם כמעט אין לאברהם אבינו בחירה – הקב"ה נצב עליו, פשיטא שהוא בטל לרצונו ויעשה בדיוק מה שה' רוצה. אבל הקב"ה רוצה לזכות אותנו, לתת לנו בחירה חפשית, רוצה שהעבודה תהיה עבודה בכח עצמו – לא רק מוכתב ובטל לרצון העליון בלי בחירה, בלי מלחמת היצר – ולכן הקב"ה דווקא מסלק עצמו מעל הצדיק, "ועמך כֻלם צדיקים", כדי לתת לו נסיון ושיקיים זאת בפועל ממש בכח עצמו.

יש כאן שני ווארטים יפים שלכאורה יש גם קשר ביניהם. הווארט בפרשת השבוע, שקיים "כאשר צוה אותו אלהים", באותה בהירות והתלהבות כבשעת הציווי, והווארט בסוף פרשת לך לך, "ויעל אלהים מעל אברהם", שה' מסלק עצמו כדי לתת לו איזה קושי ונסיון בקיום בפועל. זו הרבותא ב"כאשר צוה אותו אלהים", שגם כאשר ה' מסלק עצמו מעליו הוא עדיין מקיים זאת באותה התלהבות ובהירות (וביחס להתלהבות י"ל שדווקא כאשר העבודה היא בכח עצמו יש יותר התלהבות).

ברית המילה כדי לזכות לסוד המרכבה – בהירות גם בזמן נסיון

לכאורה יש סתירה מכך שחז"ל לומדים מכאן שהוא מרכבה, ולדבריו ה' מסלק עצמו מעליו – הוא לא מרכבה (באותה שעה על כל פנים). אבל אם נחבר לווארט של "כאשר צוה אותו אלהים" – גם כאשר ה' מסלק עצמו ממנו, הוא יודע ש"הצמצום לא כפשוטו", ולכן גם אז הוא עדיין באותה התקשרות.

התקשרות היא הענין של ברית מילה בכלל. הוא באותה התקשרות כשבעת גדלות מוחין, וזה הסימן האמתי לכך שהוא מרכבה – הן כאשר ה' מתגלה עליו והן כאשר "אתה אל מסתתר" לכאורה, "אנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא". הוא עדיין מרכבה כי הוא מאמין בה', "והאמִן בהוי'" זו מדרגת אברהם, שעצמותו נמצאת בכל מקום ובכל מצב, והצמצום הוא רק למראית עין ולא כפשוטו כלל, רק נסיון. צריך לומר שיש משהו דווקא בברית מילה שנותן את הכח הזה ליהודי, שכל החיים שלו יבין וירגיש שהצמצום לא כפשוטו. כל יהודי שנימול, מאותו רגע – שמוסר את נפשו למעלה מטעם ודעת לגמרי, כמו ששמענו בשם הרבי מהמחותן – הוא בן לאברהם יצחק ויעקב, ואם הם מרכבה גם הוא יכול להיות מרכבה.

ב. צמצום לשם התקשרות

"המול ימול" – צמצום לשם התקשרות מצד ה' ומצד האדם

נחבר זאת לעוד ווארט של בעל הקדושת לוי[ה]: כתוב בפרשת ברית מילה, בסוף פרשת לך לך, "המול ימול וגו'". על כפל הלשון "המול ימול" יש כמה וכמה דרשות של חז"ל, ויש גם איזה מדרש פליאה שאליו הוא מתייחס (אחר כך נחזור לדרשות חז"ל, שלומדים מכך הלכות). במדרש פליאה כתוב "'המול ימול' דיו לעבד להיות כרבו". מדרש פליאה הכוונה שחז"ל אומרים  משהו ולא מובן בהשקפה ראשונה מה הקשר למקור עליו מדברים.

הוא מסביר משהו יסודי, קשור לווארטים הקודמים שהזכרנו. כשהקב"ה בא לברוא את העולם הוא מצמצם את עצמו. בלשון הקבלה, אור אין סוף היה ממלא את כל המקום שעתיד להיות החלל, וכדי לעשות מקום לעמידת העולמות – מקום עבורנו, אנחנו עולמות – ה' מצמצם את עצמו, שאוא"ס לא יתגלה באותו מקום, שיהיה חלל ומקום פנוי, שפנוי למציאות שלכאורה היא אחרת ממנו. אנחנו צריכים ללמוד מהקב"ה, "והלכת בדרכיו", מצוה להתדמות אליו – כמו שהקב"ה מצמצם את עצמו כך אנחנו צריכים ללמוד איך לצמצם את עצמנו, גם כדי לתת מקום לזולת וגם כדי להתקשר לקב"ה עצמו.

מה הווארט? ה' רוצה את העולמות בשביל להתקשר. אמרנו שפנימיות העולמות היא אנחנו עצמנו, עם ישראל קדושים. הוא רוצה שאנחנו נהיה בעולם התחתון, והוא יוכל להתקשר אתנו "באשר הוא שם", אתנו כאן למטה. הוא רוצה שיהיה לו קשר אתנו, ולשם כך הוא צריך לצמצם את אור אין סוף – שיהיו עולמות ויהיו יהודים בתוך העולמות ושהוא יוכל להתקשר אלינו ולכרות אתנו ברית, ברית מילה. אותו דבר, אני רוצה להתקשר לקב"ה. כדי להתקשר לקב"ה אני צריך לצמצם את עצמי, לכרות את הערלה, לחתוך, ולפרוע כדי לגלות את העטרה. ה' ברא אותי עם הערלה ואני צריך לחתוך ולצמצם עצמי כדי שאוכל להתקשר לקב"ה. כך הוא מפרש את "'המול ימול' דיו לעבד להיות כרבו" – כמו שהקב"ה מצמצם עצמו כדי להתקשר אתנו, לצמצם את האין סוף כדי להתקשר לסוף, אנחנו סוף, כך העבד-אנחנו צריך לצמצם עצמו כדי להתקשר אליו יתברך.

סוד הצמצום – "כל הבורח מן הכבוד הכבוד רודף אחריו"

נוסיף לכך: כתוב שכל מה שברא הקב"ה לא בראו אלא לכבודו – סיום פרקי אבות – שנאמר "כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו" ונאמר "ה' ימלוך לעולם ועד", כל הבריאה, לעולם ועד, היא לכבודו, עד שיתקיים "והארץ האירה מכבודו". כתוב ש"מי שרודף אחרי הכבוד הכבוד בורח ממנו ומי שבורח מן הכבוד הכבוד רודף אחריו". מצד אחד, ה' ברא את העולם לכבודו, אבל כתוב שמי שרוצה את הכבוד, רודף אחר הכבוד, הכבוד בורח ממנו.

מה שכתוב הוא גם על ה'. איך? זה סוד הצמצום, הסוד של "הסתר אסתיר פני", הסוד של "אכן אתה אל מסתתר". מה שה' מסתיר עצמו מאתנו היינו הבריחה שלו מהכבוד. הכבוד הוא "והארץ האירה מכבודו", להאיר את הכבוד שלו, להאיר את ההשגחה הפרטית שלו שנדע שהכל ממנו. אם יש יותר מדי גילוי אלקות אין לנו בחירה חפשית, כמו הווארט של "ויעל אלהים מעל אברהם" – הוא צריך לסלק את עצמו כדי שנעבוד אותו בבחירה שלנו. יש כאן ממש פרדוקס, דבר והיפוכו, מחד ה' ברא את העולם לכבודו ומצד שני הוא בורח מן הכבוד ובזכות זה הכבוד רודף אחריו.

איך הכבוד רודף אחרי ה'? אם ה' מסתיר עצמו הוא בורח מן הכבוד, אך איך הכבוד רודף אחריו? כשאנחנו עושים מצוות, מצמצמים עצמנו כדי להתקשר אליו כמו שהוא מצמצם עצמו כדי להתקשר אלינו. עלי לצמצם את עצמי, לכרות חלק ממני, כדי שאוכל לעזוב את עצמי, להסתלק מעצמי, ולהיות מקושר אליו יתברך. הכבוד רודף אחריו היינו שאנחנו רודפים אחריו – "בן יכבד אב", "בנים אתם להוי' אלהיכם". הדבור העיקרי בעשרת הדברות הוא "כבד את אביך ואת אמך". רק אנחנו יכולים לרדוף אחרי הכבוד של ה'. אם אנחנו מקיימים את המצוה של "המול ימול", שאם מישהו מל את עצמו – האבא עצמו מל את עצמו – גם אנחנו מלים את עצמנו. ה' רודף כבוד? מה זה?! הוא רוצה שהכבוד שלו יתגלה בנו, בישראל, "וירם קרן ישראל". כבוד עם ישראל, מלכות ישראל, מלך המשיח – זה הכבוד של הקב"ה.

מצד אחד ה' בעצמו בורח מן הכבוד, עושה צמצום, ועל ידי כך אנחנו רודפים כבוד, אבל בסופו של דבר אנחנו בורחים מהכבוד של עצמנו. ברית המילה, הצמצום, היא לברוח מהכבוד. אז הכבוד רודף אותנו. זו התכלית, מה שהקב"ה ברא את העולם לכבודו. עיקר כבוד האב הוא כבוד הבנים. כמו רבי, מה הכבוד שלו? הכבוד של החסידים. מה, רבי צריך כבוד?! אבא צריך כבוד?! הוא לא צריך כבוד, הוא רוצה שיכבדו את החסידים. כל אחד, כדי להגיע לזה, צריך לברוח מהכבוד בעצמו, ואז הכבוד רודף אחריו מהכיוון השני. זה פירוש ב"'המול ימול' – דיו לעבד להיות כרבו".

סוד הקו – ההתקשרות כדי לא ליפול בירידה

אמרנו שברית היא התקשרות – התקשרות למכוון של ה' בבריאת העולם – אבל לא הסברנו שהיינו סוד הקו. ה' מצמצם את עצמו, אבל המטרה של התקשרות היא כבר הקו שנמשך לתוך החלל. הקו הוא גם צמצום, לשון ריכוז, כמו "צמצם שכינתו בין שני בדי ארון". עיקר הנס של מועט המחזיק את המרובה הוא "אל חי בקרבכם" בתחלת ספר יהושע, שכל עם ישראל עמד בין שני הבדים – "צמצם את שכינתו [כנסת ישראל] בין שני בדי הארון".

הוא אומר[ו] שהיות שה' רוצה שאברהם יהיה אב המון גוים, השליחות של אברהם היא להגיע לכל עמי הארצות, לכל הגוים, וכשהוא יורד להשפיע לגוים כל ירידה לתוך עמקי הקליפות, שם הגוים בינתים, היא מסוכנת גם עבורו – לכן בברית המילה ה' מתקשר אליו, כורת איתו ברית, ומבטיח לו שהוא יהיה מקושר איתו גם כאשר הוא יורד עמוק-עמוק לתוך הקליפות, להיות "אב המון גוים" ולתקן אותם. שאברהם לא יפחד שהירידה מסוכנת, כי ה' מקושר אליו.

זה ווארט חזק מאד שלו, ששייך גם אלינו, בענין המהפכה הרביעית. כדי לרדת לבין הגוים ולתקן צריך קדושת הברית לפי הקדושת לוי. מזכיר את הסיפור של רבי מאיר מפרימישלאן – שהרבי הרש"ב, על שמו הרך הנימול, אהב לספר – שמי שקשור למעלה לא נופל למטה. חבל ההתקשרות מתחיל אצל יהודים מסוד הברית. אם היהודי לא פוגם בברית כל הזמן הוא מקושר, כלומר שה' בעצם קשור אליו, ואז ה' כל הזמן שומר אותו שהוא לא יפול והוא שולח אותו לרדת למקום מסוכן כדי שיהיה "אב המון גוים". לשם כך הוא גם נותן לו את ה-ה, הסימן שה' קשור אליו בכל מקום.

ג. דרשות "המול ימול"

אמרנו שנחזור לדרשות חז"ל על הכפל הזה, "המול ימול":

"אפילו מאה פעמים"

דרשה אחת, "אפילו מאה פעמים" – שאם הערלה נמשכת חזרה אחרי הברית צריך למול עוד פעם, ואם צריך עוד פעם. עיקר הערלה היא בלב, ולכן יש מציאות שאדם מל את עצמו והיא נמשכה שוב – צריך עוד פעם למול, עוד פעם לעשות תשובה. כמו שכתוב בתניא שלפעמים אדם עושה תשובה ובזכותה מגיע למדרגה יותר גבוהה, ושם כאילו לא עשה תשובה – בדרגה היותר גבוהה הוא עדיין בעל עבירה, וצריך שוב לעשות תשובה. "'המול ימול' אפילו מאה פעמים", הכוונה עד אין סוף פעמים.

נגיד בסגנון אחר: בלשון הרוגאצ'ובר יש מצוה שהיא הפעולה, יש מצוה על הפועל ומצוה על הנפעל. אם ברית היא מצוה על הפועל – מספיק שעשית זאת וזהו. אם המצוה היא על הפעולה – גם בסדר. אבל אם המצוה על הנפעל, שיהודי יהיה מהול, לא עוזר שהיה פעם – יש קליפה שצריך להוריד. ערל הוא גוי ויהודי הוא מהול, ואם הוא לא מהול כעת – צריך למול שוב, אפילו מאה פעמים. זה מלמד אותי שהמצוה היא בחפצא – בתוך גוף היהודי הנמול, אני, צריכה להיות מציאות, מצב קיים של מהול, ולכן "אפילו מאה פעמים".

חוזרין על ציצין המעכבין את המילה

יש עוד לימוד מכפל הלשון "המול ימול": שיש ציצין המעכבין את המילה. אם המוהל מל את התינוק ואחר כך מתברר שהוא השאיר ציצין צריכים לחזור ולמול – לגמור, לסיים את המילה. זה קצת קשור, רק שההבדל ש"אפילו מאה פעמים" מדבר על כך שעשה מילה בסדר גמור, היה מהול, והערלה נמשכה. כאן מדבר על כך שלכתחילה לא עשה זאת בסדר – הוא חושב שמל את עצמו אבל הוא השאיר איזו ישות, ציצין המעכבין את המילה. זה מצב בנפש. אז הוא לא עשה כלום – צריך לחזור. מלת פעם אחת אבל השארת ציצין המעכבים אז עוד לא עשית, עוד לא קיימת את המצוה.

הטפת דם של הנולד מהול

דרשה שלישית מ"המול ימול" שאם מישהו נולד מהול, כמו יעקב אבינו, עליו להטיף דם ברית. אברהם לא נולד מהול, ומל בגיל 99, אחרי שהכיר את בוראו וקיים את כל התומ"צ וכו'; יצחק לא נולד מהול, מעלת יצחק שהוא הראשון שנימול לשמונה; יש כאן גם מדרגה שלישית – שיעקב נימול לכתחילה בידי שמים, נולד מהול. על משה כתוב שנתמלא הבית כולו אורה ושנולד מהול – שתי דרשות, שהא בהא תליא, היות שנולד מהול היה גילוי עטרה ולכן נתמלא הבית אורה. משה מלגאו ויעקב מלבר.

מ"המול ימול" לומדים שאף שנולד מהול יש מצוה להטיף דם ברית, צריך לעשות פעולה. לפי זה, דרשת חז"ל שאפילו ש"המול" – נולד מהול – צריך לעשות פעולה של "ימול", הטפת דם ברית, שהיא פעולה להכניס אותו בבריתו של אברהם אבינו. הכל חוזר לאברהם. אם אחד נולד מהול ולא עושה כלום הוא לא נכנס בבריתו של אברהם אבינו. אפילו שהוא יעקב, הבחיר שבאבות, גם הוא צריך להכנס בבריתו של אברהם אבינו, עם כל מסירות הנפש, של ברית המילה.

ערל ונכרי לא יכולים למול

אחר כך יש דרשה ש"המול ימול" מלמד שרק מי שמהול בעצמו יכול להיות מוהל. לומדים שני דברים, שישראל ערל לא כשר למול ושגוי בכלל לא יכול למול. כאן יש קושיא שלא ראיתי מישהו מקשה, אך מסתמא מישהו מביא – איך אברהם אבינו מל את עצמו, הרי הוא לא היה מהול. הרי יש דין של "המול ימול". אפשר לומר שלכן היד שלו רעדה – חוץ מזה שהיה זקן, אבל יש זקנים שהיד שלהם לא רועדת כלל – והיה צריך עזרת הקב"ה, "וכרות עמו הברית". הוא נפל על פניו כי לא היה מהול עדיין וידו רעדה כי לא היה מהול. ה' אומר לו "המול ימול", אז איך יכול למול עצמו, לכן "וכרות עמו הברית" – הקב"ה החזיק את ידיו, מל, וככה הוציא אותו ידי חובה של "המול ימול". בכל אופן, יש כאן שתי דרשות שונות, אחת שישראל ערל לא יכול למול והשניה שעכו"ם לא יכול למול.

מילה ופריעה

אחרון חביב, שהכי נוגע למעשה. פסוק אחד אומר "ומלתם את ערלת לבבכם", שאתם מצווים למול את עצמכם, ופסוק שני אומר "ומל הוי' אלהיך את לבבך ואת לבב זרעך", ר"ת אלול, שהקב"ה מל אותנו. איך מסבירים את שני הפסוקים? "ערלת לבבכם" היא הרע הגלוי, עליו אנחנו צריכים לעשות תשובה. אבל יש גם רע נעלם, נסתר – מה שהיום קוראים לא מודע – שאין לנו גישה אליו כלל. לכן, אחרי שאנחנו עושים את העבודה שתלויה בנו, ה' מבטיח שיבוא ויגמור את הפעולה בכי טוב, "ומל הוי' אלהיך וגו'".

יש במילה שתי פעולות – מילה ופריעה. מילה היא חיתוך העור הגס ופריעה היא לפרוע את הקרום הדק, השקוף, שנעלם למי שלא מסתכל היטב. מי שמל את העור הגס יכול להבחין גם בקרום השקוף – את המילה היהודי עושה ואת הפריעה ה' עושה. אצל כל יהודי היד רועדת וצריך "וכרות עמו הברית" – כשמגיעים ללא-מודע היד רועדת, אני לא יודע מה קורה שם. אחרי המילה יש את גילוי העטרה – "אין כתר אלא למלך", מה שכל בני ישראל הם בני מלכים. יהודי הוא מלך, הוא גוזר על המציאות, כאשר נמול-נגזר בעצמו – אחרי פעולת היהודי למול את הערלה, העור הגס, יש את הפריעה שה' עושה.

זה הדרוש הששי, הכי פנימי, על "המול ימול", שהולך על המילה ועל הפריעה – צריך גם למול וגם לפרוע, ואצל יהודים "מל ולא פרע כאילו לא מל" (ידועה המחלוקת אם אברהם אבינו נצטוה על הפריעה או שהפריעה התחדשה במתן תורה. אך ישנם כמה רמזים במאמר "מל ולא פרע כאילו לא מל" לקשר בין הפריעה לאות ה שנוספה לאברהם בשעת הציווי על ברית מילה: היחס של מל ל-פרע הוא א:ה – פרע = ה פעמים מל. כל המאמר "מל ולא פרע כאילו לא מל" = 625 = ה בחזקת ד. סוד האות ה הוא התגלות, גילוי העטרה, המלכות של היהודי, על ידי הפריעה, לשון התגלות).

פרצוף הפירושים

אם כן, יש פה שש דרשות של חז"ל על הכפל של "המול ימול" ויש את מדרש הפליאה ש"דיו לעבד להיות כרבו", עם הפירוש המופלא של בעל הקדושת לוי, שכמו שה' מצמצם עצמו כדי להתקשר אלינו, כך צריך לצמצם עצמנו כדי להתקשר אליו. הוספנו לכך את הווארט ש"כל הבורח מן הכבוד וכו'" – צריך לברוח מן הכבוד כדי לעשות מקום למישהו אחר, סוד הצמצום. יש את הביטוי בחסידות שצריך למעט בכבוד עצמו כדי להרבות בכבוד שמים – "כתר יתנו לך". נשאר רק לעשות סדר בקיצור, וכבר אמרנו לפי סדר הספירות (הקבלה לא פשוטה), ונחזור בקיצור:

חסד: "אפילו מאה פעמים" – קיום המצוה בחפצא

דרשת "'המול ימול' אפילו מאה פעמים" היינו התכלית של הברית, שהיהודי יהיה מהול לגמרי, מהול בעצם, בחפצא של הברית, ברית בשר (שבזה יש בשורה, בשורת הגאולה). כתוב שמצוות בחפצא, מצוות הנפעל (ולא רק הפועל והפעולה), הן מצד החסד, סוד "כי חפץ חסד הוא".

גבורה: חזרה על ציצין המעכבין – בקורת שלא לרמות עצמי

מילה שיתכנו בה ציצין המעכבין את המילה, בעבודת הפנימית היינו שאדם מרמה את עצמו. חסידים אמרו שכל התניא במשפט אחד הוא 'אל תהיה רמאי', אל תרמה את עצמך, אל תחשוב שאתה צדיק כשאינך צדיק ואל תחשוב שאתה מהול אם יש לך ציצין המעכבין – ישות, פניות של האדם, שלא בורח מהכבוד באמת. נשים זאת בגבורה – עין שמאל, של הגבורה, היא כדי לבקר את עצמי, שלא לרמות את עצמי. אולי נדמה לי שאני בסדר, אבל אני לא בסדר.

תפארת: הטפת דם לנולד מהול – יעקב אבינו ומשה רבינו

לידת אחד מהול – יעקב, וגם נשמתו הפנימית, משה – היינו התפארת. עדיין, גם למשה רבינו יש מצוה של הטפת דם ברית, ואכן יש שדורשים שעשו לו הטפת דם ברית בפורים (הוא נולד בז' אדר ויום השמיני ללידתו יוצא י"ד אדר, פורים) – זה אחד הסודות של פורים (הטפת דם ברית של משה הכשיר אותו להוליד בריבוי מופלג – "ובני רחביה [בן אליעזר בן משה] רבו למעלה [יותר מששים רבוא יוצאי מצרים]", פורים לשון "פרו ורבו". "ובני רחביה רבו למעלה" ס"ת י-ה-ו-ה, וכל הביטוי – "ובני רחביה רבו למעלה" = 676 = 26, הוי', ברבוע! רחביה אליעזר = 543 = "אהיה אשר אהיה" = גרשם, בכורו של משה, היפוך ספרות של משה, 345, כנודע). זה כדי להכניס אותו בבריתו של אברהם אבינו, שלא יפסיד ויפספס זאת במסירות נפשו.

נצח והוד: ערל ונכרי לא יכולים למול

אחר כך שתי דרשות שמי שלא מהול בעצמו לא יכול למול מישהו אחר היינו כליות יועצות, נצח והוד. נה"י בכלל היינו הכח שפועל על האחר. כדי להיות מוהל צריך להיות מהול בעצמך. זה שלא תהיה ישראל ערל מצד הנצח (סוד "וגם נצח ישראל לא ישקר [בבריתו] וגו'") וזה שלא תהיה גוי מצד ההוד (שצריך להיות יהודי תמים).

יסוד: מילה ופריעה – גילוי העטרה

אחרון חביב, שלא מספיקה מילה – חתיכת העור הגס, הרע הגלוי – וצריכים גם פריעה. אבר הברית הוא יוסף והעטרה היא אפרים. מה שמתגלה על ידי הפריעה הוא בחינת אפרים, משיח בן אפרים. אמרנו שזה שייך בכל ברית מילה, שצריך מילה ופריעה, "המול ימול". נאחל לעצמנו שנזכה ל"המול ימול" ולגאולה השלמה, שיבוא משיח בן אפרים ומשיח בן דוד בעקבותיו.

מלכות: "דיו לעבד להיות כרבו"

בכל הדרוש ה"דיו לעבד להיות כרבו" הוא עצם הכבוד, סוד הצמצום שהוא סוד הכבוד. אם הדרשות של חז"ל הן כנגד הו"ק, כפי שהקבלנו, הווארט של "המול ימול", "דיו לעבד להיות כרבו", שקשרנו לענין הצמצום, הוא המלכות.

ולסיכום דרשות "המול ימול":

התעצמות ה-ה שקבל אברהם בברית בשלשה דורות

ההחלטה של ברית מילה לקחה שלשה דורות, כפי שהזכרנו: אברהם לא היה מהול עד גיל 99, הראשון שנימול לשמונה ימים הוא יצחק ויעקב אבינו נולד מהול וצריך הטפת דם ברית מילה. כך הקדושת לוי אומר[ז] לגבי השם, של-ה של אברהם לקח שלשה דורות להגיע לתכלית ולהתממש. ה-ה היא "הא לכם זרע", וה"זרע קדש ברך הוי'" שכל צאצאיו קדושים הוא דווקא יעקב (לא מביא, אבל על זה דורשים חז"ל "כי ביצחק [ולא כל יצחק, אלא יעקב בן יצחק] יקרא לך זרע"). אצל יעקב התעצמה לגמרי ה-ה של אברהם.

לפי זה נעשה רמז שהוא לא כותב: חז"ל דורשים הג-מל – ה ועוד ג – אבל ה פעמים ג (היות ש-ג היא הנקודה האמצעית של ה) עולה ה במשולש, 15. אם נהפוך הג-מל ל-יה-מל נקבל אותיות מילה. מל לשון גילוי, (לשון מול). נמצא שפריעה אחר מילה היינו גילוי אחר גילוי, מל מל של סוד חש-מל-מל. כמו שיש רע גלוי ורע נעלם הרי מרובה מדה טובה, יש טוב גלוי וטוב נעלם, המילה מגלה את הטוב הגלוי של היהודי, מה שהוא בטבעו רחמן וכו', אך הפריעה מגלה את הטוב הנעלם של היהודי, היותו מלך חסיד ירא שמים ר"ת משיח כנודע), שה-יה מתגלה, וה-יה מתגלה בשלמות רק בדור השלישי (בהולידו את דור הרביעי), "כי שם עלו שבטים שבטי יה עדות לישראל". "שבטי יה" ("שבטי יה" = פורים) הם בני יעקב – שם שלמות ההתגלות למעליותא.

נקשר זאת גם ליום הברית, יום ה-מה של השנה, חג של משיח. כידוע בתנ"ך יש 15 דורות עליה בעם ישראל מאברהם עד שלמה, 15 דורות ירידה ועוד 15 דורות עד "ענני [שבעה]" (שהוא משיח, כמבואר בחז"ל), ואז שוב לא יורד. זה הסוד של ג"פ י-ה, שלש פעולות בברית – מילה, פריעה, מציצה – מל י-ה, פרע י-ה, מצץ י-ה, כמבואר אצלנו בכ"מ. הטפת דם הברית היא בעיקר קשור למציצה. אפשר לומר שמל י-ה כנגד אברהם (שלפי התלמוד-בבלי לא פרע), פרע י-ה כנגד יצחק (די"ל שמתייחד בפריעה, סוד מתן תורה מפי הגבורה, שחסרה אצל שאר צאצאי אברהם) ומצץ י-ה היא יעקב (שאצלו היתה רק הטפת דם ברית). המציצה היא שלמות ה-אדם, לכן כתוב ש"שופריה דיעקב מעין שופריה דאדם הראשון". ג"פ י-ה היינו הסוד של "יהיה יה-וה אחד ושמו אחד". שלבי מילה הם גם שלבי תשובה, "כל ימיו בתשובה", כפי שאמרנו.

ד. מעלות הרבי הרש"ב

תפילה-אכילה-פרומקייט – תיקון עולמות בי"ע

נאמר עוד משהו בענין השם: תמיד דורשים את השם – הילד נקרא על שם הרבי הרש"ב, שלום-דוב-בער, שיהיה חסיד ירא שמים ולמדן לנחת להורים ולסבים ולכל המשפחה ולכל הידידים ולכל עם ישראל. יש ווארט שאמא שלו, הרבנית רבקה, אמרה עליו. היא אמרה שהוא 'פרום' כמו מתנגד (טוב...), אוכל כמו 'פולישער' (לשבח, אוכל כמו רבי של פולין, 'יהודי טוב') ומתפלל כמו חב"דניק. זו מבינות של אמא לגבי הבן שלה.

קודם כל, זה משהו עצמי אצל הרבי הרש"ב, שיש לו את כל שלש המדרגות האלה. מהן שלש המדרגות? להיות 'פרום' כמו מתנגד זה תיקון עולם העשיה. בכלל, אדמו"ר האמצעי אומר שתיקון עולם העשיה הוא 'פרומקייט טבעית', וכאן היא אמרה שהבן שלה 'פרום' כמו מתנגד (סוד "אף [מתנגד] עשיתיו [לשון תיקון]"). איך היום אומרים 'פרום' כמו מתנגד? יהודי חרדי, שייך לבני ברק, בגלל זה הברית שלו כאן בבני ברק. אבל בעבודת האכילה שלו, וכנראה כל שאר ההנאות שלו, הוא 'חסיד', כמו חסיד כללי, חסיד פולין – לא סתם כמו חסיד אלא כמו רבי, א גוטער איד. אבל דאווענט, עבודה שבלב זו תפלה, היא החב"ד שלו. 'הוא אוכל כמו פולישער' היינו תיקון עולם היצירה ו'הוא מתפלל כמו בחב"ד' תיקון עולם הבריאה.

אם כן, איך שהיא תארה את בנה יש לו את התיקון של "כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו [מתפלל כמו חב"דניק] יצרתיו [אוכל כמו פולישער] אף עשיתיו [אפילו את מעלת המתנגד יש לו, 'פרום' כמו מתנגד]". יש לו את תיקון שלשת העולמות, הכל "לכבודי".

הבהירות – הופעת האצילות

מהו "כבודי"? הסברנו לפני כמה ימים[ח] שהספר מכל ספרי החסידות שהמלה "בהירות" מופיעה בו הכי הרבה פעמים הוא קדושת לוי, שאמרנו ממנו כמה דברים כעת. לכל נביא יש ביטויים ומילים שהוא אוהב והם מופיעים בעיקר ב'נבואה' שלו. המלה "בהירות" מאד אהובה על רבי לוי יצחק, והיא מופיעה אצלו הכי הרבה. אפשר להיות 'פרום' כמו מתנגד, אבל בלי בהירות. בהירות היא גדלות מוחין, משהו מיוחד. אפשר לאכול כמו א גוטער איד, אבל בלי בהירות. אפילו להתפלל כמו חב"דניק אפשר בלי בהירות.

מהי הבהירות? צריך שבכל מה שאתה עושה תהיה בהירות. בהירות היא 'אצילות איז אויך דא' – מהווארטים הכי מפורסמים של הרב המגיד (מקור שמו של אדמו"ר האמצעי, שעל שמו נקרא הרבי הרש"ב). בהירות שוה רוח הקדש. לכל יהודי יש רוח הקדש, בהירות – לכל יהודי יש זיקה לרוה"ק. אמנם "כל חדא וחדא לפום שיעורא דיליה", אבל לכל אחד יש זיקה. שלקטן שלנו היום יהיו כל התיקונים של "בראתיו יצרתיו אף עשיתיו" עם הבהירות של "לכבודי", "והארץ האירה מכבודו".

בתחלת פרשת לך לך הוא כותב[ט] שכדי לדעת מה עלי לעשות צריך בהירות, וכך מפרש "אל הארץ אשר אראך". שהקב"ה יתן לכולם בהירות. הרי הרבי נתן לנו נחלה וירושה, "עשו כל אשר ביכלתכם", שכל יהודי צריך להקדיש את חייו במסירות נפש ממש להביא משיח, אבל אף אחד לא יודע מה לעשות – תכל'ס, בפועל, מה עושים?! צריך קצת בהירות, קצת הרבה בהירות – שהקב"ה יתן לנו בהירות לדעת מה עושים כדי לקיים את ה"עשו כל אשר ביכלתכם" כדי שיבוא משיח תיכף ומיד ממש.

ה. "ביום הגמל את יצחק"

"משתה גדול"

נוהגים לתת שם בברית והקדושת לוי אומר במקום אחד[י] שלומדים זאת מאברהם אבינו שה' נתן לו שם בברית – מאברם לאברהם, "כי אב המון גוים נתתיך". במקום אחר הוא מדבר על "ויעש אברהם משתה גדול ביום הגמל את יצחק". הפשט של גמילה מיניקה הוא בסוף כד חדש, כפי שכותב רש"י. חז"ל דורשים זאת על סעודת ברית מילה, ומכאן לומדים שצריך לעשות סעודת מילה מהודרת – "ויעש משתה גדול" – "ביום הגמל", ביום הג-מל.

גימטריא שהוא לא כותב: משתה גדול = שלום בית (ווארט ליין משמח), מכאן שסגולה לשלום בית לעשות משתה גדול, אסמכתא לסיפור של רשב"י עם הזוג שלא היו להם ילדים והלכו להתגרש. הנימוק שלו היה שכמו בקידושין צריך לעשות משתה גדול כך בגירושין עליהם לעשות משתה גדול, ובפנימיות רצה שאז הגירושין יהפכו שוב לקידושין ושיזכו לזרעא חייא וקיימא.

שלבים של גמילה

אם דורשים גם על הברית וגם על כ"ד חדש אפשר ללמוד שיש הרבה שלבי גמילה, שאדם צריך להגמל ממשהו, ועל כל שלב שעוברים בהצלחה צריכים לעשות משתה גדול ולהודות לה'. גם בר מצוה היא שלב של גמילה, "ברוך שפטרני". עיקר הגמילה הוא גמילה מתלות, להיות עצמאי. יש משהו בברית מילה שמתחיל לעשות עצמאות. זו מסירות נפש שלמעלה מטעם ודעת, ויחד עם זה, ברובד שלמעלה מטעם ודעת, הילד נגמל. האבא לא יכול לקדש אותו. הבת לא נגמלת עד שהיא לא בוגרת, והיא ברשות אביה לגמרי לענין קידושין ועוד.

יש לומר שהברית היא שלב ראשון של גמילה בכתר, בלא-מודע. ב-כד חדש יש גמילה מהתלות באמא, ביניקה. בבר מצוה עוד גמילה – "ברוך שפטרני". כל גמילה היא שהילד נעשה יותר ויותר עצמאי, לא תלוי בהוריו. תכלית כל הגמילות היא שיזכה בעצמו להתחתן ולהקים בית נאמן בישראל. בסוף יתגלה ש"יפה כח הבן מכח האב".

מילה – "הקב"ה גוזר וצדיק מבטל"

במקום אחר[יא] הוא מסביר שזו סוד ברית מילה, מה שאברהם אבינו לא מל את עצמו עד שלא נצטווה – אף שקיים את כל התורה כולה – כי ברית מילה היא מה ש"יפה כח הבן מכח האב", ש"הקב"ה גוזר והצדיק מבטל" (כפי שנלמד מהפסוק "צדיק מושל יראת אלהים" – "מי מושל בי? צדיק", והצדיק הוא מאן דנטיר ברית), "אשר ברא אלהים לעשות", שהוא נולד ערל ומחליט למול את עצמו, לא כפי שה' ברא אותו.

הוא אומר ווארט פשוט, כפי שדברנו קודם, שהכבוד האמתי של האבא הוא הכבוד של הבנים – מה שהוא רוצה באמת – והאב רוצה שהבן יעלה עליו ויבטל את גזרתו, יעשה תיקונים לגבי מה שהוא נותן לו. הבן לא יכול לכתחילה לבוא ולומר שיפה כחי מכח אבא, רק עם האבא מכוון אותו, מצוה לו שרוצה שיעלה עליו.

זה מוטיב שחוזר בכל הקדושת לוי, שאז הבן עושה מה שעושה כדי לגרום נחת רוח לאביו. אם האבא מגלה שהתענוג שלו שתעלה עלי ותעשה לכתחילה אחרת ממני, תתקן אותי, יש לו רשות. היות שזה הענין הפנימי של ברית מילה הוא היה חייב לחכות עד שה' יצוה אותו – לא יכול לבוא ולומר מעצמו שיפה כחי מכח האבא. אחר כך, כשיש מצוה, זה כבר נוהג לדורות. מצטרף למה שהסברנו שגם יעקב ומשה צריכים להכנס בבריתו של אברהם אבינו, לקבל את הכח של "צדיק גוזר והקב"ה מקיים", לקבל מ"כאשר צוה אותו אלהים" (לא כפי שהוא מפרש על אתר, שעשה באותה בהירות ואותה התלהבות, אלא כפי שמפרש בענין "יפה כח הבן", שעושה כך רק אחרי ש"צוה אותו אלהים").

יש גם מדרש חז"ל ש"ביום הגמל את יצחק" הולך על היום שלעתיד לבוא, ביאת משיח, ביום שהקב"ה יגמול חסד עם זרעו של יצחק. גם זה מתקשר לדרשות של הקדושת לוי שמניע הצדיק הוא מה יגרום נחת לה', ועיקר הנחת של ה' הוא כשגורם חסד עם זרעו של יצחק.

ביאור האריז"ל ל"ביום הגמל"

בכל אופן, באריז"ל יש פירוש חשוב. הוא אומר שיש ה גבורות – בחינת יצחק, גבורה (בסוף פרשת וירא עיקר סוד העקדה לחבר ה"ח וה"ג, יש שם ה שמות הוי' ו-ה שמות אלהים). כל חמש הגבורות יורדות ליסוד, ושם מאירים מלמעלה שלשה חסדים מגולים – שני שליש של התפארת, הנצח וההוד – והם ממתיקים שלש גבורות. דורש "הגמל" כ-ה גבורות ו-ג גבורות ממותקות – הן מתמתקות על ידי גילוי החסד והן דבר חדש שקובע ברכה לעצמו – אז יש ח גבורות.

כל גבורה היא שם הוי' – כך כל החסדים והגבורות בדעת – ו-ח פעמים הוי' עולה יצחק. היות שהחסדים הגמורים אינם שלשה ממש, אלא שני שליש ועוד שתים, וכל חסד שלם הוא שם הוי', אז יש כאן ב"פ הוי' ועוד חי (סתם שני שליש של שם הוי', כמבואר בשער האונאה), סה"כ עולה מל. ה-מל הם הכח הממתיק את ג הגבורות, ה-ג של הגמל. לא ראיתי שהוא כותב, אבל פשוט מאד, שכל המלה הגמל שוה ג"פ הוי', וכנראה מתכוון לכך. עיקר החידוש כאן הוא המתקת שלש הגבורות.

אנחנו מסבירים שהחלוקה של ה-ג מל – חוץ מכך שהיא חתך זהב של ח – זו החלוקה של חנוכה, ה ימים בכסלו ו-ג ימים בטבת. שלשת ימי טבת משתנים האם כסלו מלא או חסר – תמיד היום הששי הוא ר"ח טבת, אבל לפעמים אדר"ח (שהוא ל כסלו) ולפעמים ר"ח (שהוא א טבת). חנוכה היא מילת השפתים בין ארבע המילות[יב].