בע"ה

אור לט"ז חשון ע"ו – ירושלים

בר מצוה ישבעם שי' גנוט

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. רמזי ישבעם

החתן חזר מאמר "איתא במדרש תילים" ועשה סיום הרמב"ם.

נגנו 'שאמיל'.

"שבעים פנים לתורה"

קודם נאמר כמה מילים על שם הבר-מצוה. אני מקוה שלא כבר אמרנו אותם בברית, או לפני חדשיים בהנחת התפלין. מן הסתם כן אמרנו שישבעם, הגבור הראשי של דוד המלך, "דוד מלכא משיחא", הוא צירוף אותיות שבעים. מאותיות השם שלו, על ידי צירוף, אפשר לעשות מלה פשוטה – שבעים, "שבעים פנים לתורה". קודם כל, נברך את ישבעם – שאנחנו רואים שהוא כבר לומד חסידות ולומד נגלה ברצינות – שיזכה לשבעים פנים בתורה.

"שבעים פנים לתורה" שייך גם ל"נכנס יין יצא סוד", יין בחסידות הוא התבוננות, יש גם "יינה של תורה" שיש ברש"י על התורה, שהרבי מאד רצה שנלמד. כמו שהוא רצה שנלמד רמב"ם הוא גם רצה שנלמד בעיון רב, כל חדא וחדא לפום שיעורא דיליה, רש"י על התורה, שיש בו "יינה של תורה".

"נכנס יין יצא [עוד] סוד" – בחסידות הסוד של היהודי הוא אהבת ישראל שלו, ככה כתוב, שהוא אוהב את כל היהודים. הווארט המפורסם בחסידות שאם תקח יהודי ותסחט אותו, כמו סמרטוט, בסוף תצא טפה אחת של אהבת ישראל – זו התמצית שלו. הסוד של היהודי – יש לי סוד – שהוא אוהב את כל היהודים. כדי להוציא את הסוד הזה, כמה שאני אוהב את כולם, צריך יין – יינה של תורה. בפרט זה רש"י, אבל בכלל כתוב שהיין של התורה הוא ההתבוננות. הרבה מתבוננים באלקות – בסוף יוצא העיקר, התכלית, הסוד. אם כן, ישבעם אותיות שבעים.

ישבעם במספר מספרי

הרמ"ק כותב בספר הפרדס שיש הרבה סוגים של גימטריאות. המשפחה כאן אוהבים מספרים. הערב, יחד עם הבר-מצוה אנחנו עושים השקה לספר חדש שערך אותו אבא של הבר-מצוה – 913. 913 הוא בראשית בגימטריא, כל הספר מדבר על הסוד של בראשית, אוהבים מספרים. יש הרבה צורות איך לחשב גימטריאות, ואחת מהן נקראת "מספר מספרי" – שמתרגמים כל אות למלה של המספר שלה. כלומר, האות ע שוה שבעים, אז ע שוה 422 (שבעים). כלומר, שבעים הוא בעצם מספר-מספרי של האות ע.

בתוך השם ישבעם יש גם את האות ע (בשבעים היא האות האמצעית). אפשר לחשב כמה שוה כל השם ישבעם במספר מספרי (זכרי, יש גם נקבי) – עשרה, שלש מאות, שנים, שבעים, ארבעים. רק ישבעם הוא ע במספר מספרי. יש ברכה פשוטה, גם שיזכה לשבעים הפנים של התורה ו"נכנס יין יצא סוד", וגם שיזכה לטוב עין – תכונה עצמית של הצדיק היא "טוב עין" שלו ובזכותה "הוא יבורך" וגם "הוא יברך", שיזכה לברך את כולם, להשפיע טוב לכולם. זה דבר אחד הכי בולט בשם ישבעם, שהוא אותיות שבעים.

"אגֻדה אחת" – אחד-אחת

בתור גימטריא, יש לנו גם גימטריא משותפת, כי השם השני שלי שוה בדיוק אותו דבר. בתפלות הימים הנוראים – אנחנו יוצאים מחדש הימים הנוראים – אנחנו מתפללים לה' "ויעשו כולם אגֻדה אחת לעשות רצונך בלבב שלם". הביטוי העיקרי שם הוא "אגֻדה אחת", בגימטריא ישבעם. אגדה שוה אחד, כלומר שישבעם שוה אחד-אחת.

הדבר העיקרי בתורה שהוא "אחת" היינו התורה, "תורה אחת יהיה לכם וגו'", והדבר העיקרי שהוא "אחד" הוא "הוי' אחד" ("הוי' אחד" ועוד "תורה אחת" עולה ג"פ שמחה – שישבעם יזכה לקיים את כל המצות בשמחה רבה – והוא עולה ג"פ "סוד הוי' ליראיו", סוד בגימטריא ע, שבעים כנ"ל). כתוב ש"אורייתא וקוב"ה כולא חד".

כשאומרים בימים נוראים "ויעשו כולם אגדה אחת" אין הכוונה רק לעם ישראל אלא לכל אומות העולם. בכל אופן, היות שישבעם עולה אחד-אחת, "הוי' אחד" ו"תורת אחת", ו"אורייתא וקוב"ה כולא חד", בזכות זה נזכה שכל העולם יתאחד לעבודת ה' – "כי אז אהפֹך אל עמים שפה ברורה לקרוא כלם בשם הוי' לעבדו שכם אחד". יש ה' אחד, תורה אחת, והתוצאה בפועל היא "ויעשו כלם אגדה אחת לעשות רצונך בלבב שלם". רמז יפה של ישבעם, אז בכחך להשפיע אותו.

רמז ישבעם בפתיחת פרק קיט בתהלים

משהו אחרון, לפני שנתחיל עוד ענין: כמו שעשית כעת סיום על הרמב"ם, שתזכה לעשות הרבה סיומים על הרבה ספרים קדושים. דווקא בסיום התניא קדישא, ספר התניא, הרבי מדבר על סיום ש"ס – שצריך כל מנין לחלק את הש"ס כדי לסיים את הש"ס במשך שנה אחת. אם כן, הענין של סיום בתורה הוא דבר חשוב, והוא עצמו הענין של סיום התניא – שצריך לעשות סיום. אז הוא אומר שכל מי שמשתתף בחלוקת הש"ס, ועושה סיום מדי שנה בשנה, שיאמר (יקרא ויתפלל) מדי שבוע את "תמניא אפיא" בתהלים, פרק קיט בו בכל אות יש שמונה פסוקים.

פרק קיט הוא הפרק הכי גדול בתנ"ך, שיש בו 176 פסוקים, וכל הפרק מדבר על תלמוד תורה וקיום מצוותיה. זהו פרק שעוסק 'נטו' בתורה ובקיום מצות התורה, והוא אומר שצריך לומר אותו כל שבוע. לפי המנהג שתקן הרבי הקודם, הרבי הריי"צ, שמחלקים את התהלים לימי החדש וגם אומרים פעם אחת בחדש את כל הספר, בשבת מברכים, לפחות אנחנו אומרים את פרק קיט פעמיים בחדש – חצי ממה שאדמו"ר הזקן הציע. הרבי עצמו כותב שלא ברור למה לא ראינו בדורות האחרונים שחסידים מקיימים את המנהג שהוא כותב בפירוש ובהדגשה בסוף התניא, שמי שרוצה לעשות סיומי ש"ס צריך לומר אותו כל שבוע. לא מזמן דברנו על האופן בו צריך לחלק את הפרק לימי השבוע (יש שתי אפשרויות, ולא נחזור כעת).

בכל אופן, יש כאן רמז יפה. "הכל הולך אחר הפתיחה", "בתר רישא גופא אזיל", כל הפרק המיוחד של לימוד התורה הוא תחת הכותרת של "אשרי תמימי דרך ההלכים בתורת הוי'" – יש שם גם תמימות (ישבעם גנוט = תמים, עליך להיות 'תמים' למופת), גם דרך והליכה בדרך וגם תורת ה'. אמרנו שה' אחד והתורה אחת. מתחיל "אשרי", כמו שכל ספר תהלים מתחיל "אשרי [האיש]". פסוק מאד מיוחד, שתחתיו כל 176 פסוקי הפרק. נחשב רק את ראשי התיבות – "אשרי תמימי דרך ההלכים בתורת הוי'" – גם עולה ישבעם. זה רמז מאד יפה, שתתמיד בפרק הזה – השם שלך רמוז בפסוק הכותרת (ובשני אופנים, בהיותך שוה לתמים כנ"ל), ולא סתם בכותרת אלא בכותרת של הכותרת, ראשי התיבות. שיהיה לך אושר – "אשרי" לשון אושר.

ברכות לחנוכת הבית, להוצאת הספר ולבר המצוה

יש כאן ספר של בראשית, שיצא לכבוד הבר מצוה – בראשית אותיות בית אֹשר. אנחנו כאן גם בחנוכת בית, שהבית הזה יהיה בית-אשר, בית מלא אשר. כדי שיהיה הרבה אושר בבית צריך גם ללמוד בראשית וגם לומר תהלים – תהלים הם הסגולה הכי טובה, ששייכת בעיקר לנשים.

הבן הבכור, ישבעם, רמוז בפסוק הראשון של פרק קיט – שיהיה לו הרבה אושר, ושיהיה 'תמים' (כגימטריא של שמו). במסורת של חב"ד, מהרבי הרש"ב והלאה, 'תמים' הוא תלמיד בישיבה חסידית, שלומדים חסידות ומפיצים את החסידות, עושים מבצעים, 'חילי בית דוד, מתגייסים לבית דוד. יש פה גם אושר וגם תמים וגם דרך – אפשר לחשוב מהי דרך. מהי הדרך? "תורת הוי'", תורת אחת וה' אחד, שיוצא "אגֻדה אחת". שיהיו לך אושר ותמימות ודרך נכונה בחיים ושתלך כל הזמן – אנחנו-יהודים "מהלכים בין העמדים האלה", כל הזמן ללכת ולהתקדם – בתורת הוי', כאשר המימוש של תורת הוי' הוא "ויעשו כלם אגדה אחת לעשות רצונך בלבב שלם".

זה החלק הראשון, נאמר לחיים.

ב. הגאולה האחרונה (בגאולות מנצפ"ך) – מלך צדיק

גאולת אברהם – "לך לך"

היות שדברנו על הליכה ועל דרך, ה' מתחיל את הדבור עם אברהם אבינו היהודי הראשון – כפי שקראנו בשבת האחרונה, ש"מינה מתברכין כולהו יומין" של השבוע הזה – "לך לך... אל הארץ אשר אראך". גם פרשת השבוע, וירא, נגמרת ב"ולך לך אל ארץ המֹריה". יש סגירת מעגל בין שתי הפרשיות לך לך ווירא (לך לך ועוד וירא = אברהם אבינו) – פרשת לך לך פותחת "לך לך" ופרשת וירא מסיימת ב"לך לך" (בעקדה, הנסיון העשירי, בזכותו אברהם נעשה יהודי שלם).

אנחנו מצפים בכל רגע לגאולה האמתית והשלמה על ידי משיח צדקנו. על "לך לך" חז"ל דורשים שכל גאולות עם ישראל קשורות לאותיות מנצפ"ך הכפולות. לא כל כך ידוע שלכל אחד משלשת האבות היתה גאולה. "אין קורין אבות אלא לשלשה, אברהם יצחק ויעקב", לכולנו יש את השרשים האלה, אנחנו היורשים שלהם, "מאמינים בני מאמינים" ו"רחמנים בני רחמנים" וכו' מכח האבות. לכל אחד היתה גאולה בענין שלו.

גאולת אברהם אבינו היא מכח האות כ – יש כ רגילה ו-ך סופית. אחר כך יש מ רגילה ו-ם סופית, נ-ן, פ-ף, צ-ץ. כך לפי הסדר, שכאשר נותנים להם מספרים רגילים – לאותיות הסופיות אחרי ת – הן מ-500 עד 900. כתוב שהגאולה האחרונה, גאולת משיח, היא מכח ה-ץ. גאולת אברהם היא מכח ה-ך, כרמוז בסופי תיבות "לך לך". אברהם מתחיל מ"לך לך" וגם הנסיון הכי גדול שלו הוא "לך לך". יש פה גאולה, הוא נגאל מארצך, מולדתך ובית אביך כשהולך לארץ. גם בסוף, כשמגיע ל"הר הוי' יראה", יש בכך גאולה. לפי חז"ל זו גאולת אברהם אבינו.

גאולת יצחק – "מצאנו מים"

אחר כך בא יצחק אבינו, שהגאולה שלו היא מ-ם, כרמוז ב"מצאנו מים". עיקר עבודת יצחק אבינו הוא חפירת בארות – לחפור באר בלב של יהודי, לחשוף את הסוד הפנימי, לגלות את המים החיים הנובעים מהלב החם, הלב החי. הבעל שם טוב אמר "לב ישראל חי". הוא היה שם את ידו הקדושה על הלב של הילד ומברך 'שתהיה יהודי חם'. חם וחי הם אותו ענין – דבר חי הוא חם. מי שחופר את הבאר הוא יצחק אבינו, מי שמגלה את האתערותא דלתתא. כשהוא מצליח למצוא מים נאמר "מצאנו מים", מ-ם, גם ר"ת מ-מ וגם במלה מים עצמה יש מ-ם ("מצאנו מים" = זרע, "זרע יצחק יחידו שנעקד על גבי המזבח", והוא עולה יצחק אבינו).

הייתי חושב שהמים שייכים לאברהם אבינו, חסד, "זכור אב נמשך אחריך כמים", אבל בסוד הגאולות חז"ל אומרים שזו גאולת יצחק. אם יש "מצאנו" צריך לדעת עוד משהו – כל מציאה היא רק כשיש יגיעה, "יגעתי ומצאתי תאמין". "לא יגעתי ומצאתי אל תאמין, יגעתי ולא מצאתי אל תאמין". יצחק הוא יגיעה, הארווניע, צריך הרבה להתייגע – אבל בסוף יש מציאה, שהיא באין ערוך יותר מהיגיעה, "מצאנו מים". כל זמן שיצחק חופר וחופר ועוד לא הגיע למי התהום, לגלות את המים, זו הגלות שלו. ברגע ש"מצאנו מים" זו הגאולה של יצחק.

גאולת יעקב – "הצילני נא"

בא יעקב אבינו, הבחיר שבאבות, וחז"ל אומרים שהגאולה שלו היא נ-ן – "הצילני נא וגו'" (אפשר אחר כך לנגן את הניגון החב"די). כאן יותר קל להבין – הגלות של יעקב היא עשו, שהוא תחת האימה והפחד של עשו. כשהוא מתפלל לה', צועק לה' "הצילני נא מיד אחי מיד עשו" – וכמו שגם כתוב בתניא, כשפונים לה' צריך להיות בטוח שה' שומע וה' עונה – אז הוא מובטח שה' עונה, "ואתה אמרת היטב איטיב עמך", וזו הגאולה שלו. שוב, גאולת אברהם היא "לך לך", גאולת יצחק "מצאנו מים" וגאולת יעקב "הצילני נא [מיד אחי מיד עשו]" (אברהם יצחק יעקב ועוד "לך לך" "מצאנו מים" "הצילני נא" = 1261 = אחד [היה אברהם] פעמים מהיטבאל, יחוד מה ו-בן וכו').

גאולת מצרים – "פקד יפקד"

אחר כך מגיעים לגאולה הידועה, גאולת מצרים – זה כבר מפורסם. את שלש גאולות האבות פחות מכירים, אבל גאולת מצרים כולנו יודעים – "פקד יפקד". הסיסמא הזו היתה מסורה אצל שרח בת אשר, שגלתה לזקני הדור שאם הגואל יבוא ויאמר את הסיסמא הזו המסורה לנו, "פקד יפקד", פ-פ, סימן שהוא הגואל האמתי. כל הגלויות נקראו על שם מצרים, והגאולה ממצרים היא פ-פ (על ידי משה, גואל ראשון, שנאמר עליו "פה אל פה אדבר בו").

גאולת ה-פ שייכת לפסח, ר"ת פ, שהוא פה-סח (כך אומר האריז"ל). גלות מצרים היא סתימת פיות, אי-חופש הדבור, אי-חופש ההבעה – דבור הוא כל צורת הבעה. כאשר אדם לא מסוגל להביע את עצמו באמת הוא בגלות, "לבא לפומא לא גליא". "פקד יפקד", פקידה, "והוי' פקד את שרה", זו הולדת משהו חדש, הבעת העצם שלי. פ-פ היינו "פתח פיך ויאירו דבריך".

הגאולה האחרונה – "צמח צדיק"

כל הגאולות האלה כבר היו ("מכנף הארץ זמרֹת שמענו" – כבר שמענו את הזמרות-גאולות מאותיות "מכנף"), וכעת אנחנו מצפים לגאולה האחרונה על ידי משיח צדקנו – כבר לא "פקד יפקד" אלא צ-צ ("[מכנף הארץ זמרת שמענו] צבי לצדיק", "צבי" לשון רצון, רוצים צדיק, רוצים משיח – ראה כל זה בקדושת לוי[ב]).

מהי צ? ישעיהו הנביא אומר "ועמך כֻלם צדיקים לעולם יירשו ארץ". סיום אותו פרק בישעיהו הוא "בעתה אחישנה" – "זכו 'אחישנה', לא זכו 'בעתה'", אבל איך שלא יהיה יבוא משיח. הפסוק "בעתה אחישנה" הוא המשך לפסוק "ועמך כֻלם צדיקים".

איפה רמוזה גאולת צ-צ? חז"ל אומרים שהיא רמוזה בנבואת ירמיהו הנביא. דברנו לפני כמה ימים שאצל כל נביא יש ביטויים מיוחדים, שמופיעים רק בנבואה שלו או בעיקר בנבואה שלו. לכל נביא יש סגנונות מיוחדים שהוא אוהב (הרי "אין שני נביאים מתנבאים בסגנון אחד"). מבין הלשונות האלה, אצל ירמיהו הנביא – שבדרך כלל נתפס כנביא פורענות, שנבא את החורבן (הוא חי בתקופת החורבן), אך נבואות הגאולה שלו חזקות יותר מכל הנביאים, "לפום צערא אגרא" – אחד הביטויים שהוא הכי אוהב, שכתוב בספר שלו 14 פעמים (ובכל התנ"ך יש רק עוד פעם אחת, בעמוס), הוא "הנה ימים באים נאם הוי'". כשירמיהו הנביא רוצה לדבר על הגאולה, על משיח, הוא פותח במלים האלה – "הנה ימים באים נאם הוי'". דברנו לפני כמה ימים על כך שעמוס קודם לירמיהו, אז כנראה ירמיהו קבל את הביטוי ממנו, אבל הוא אומר פעם אחת וירמיהו 14 פעמים. ביאת המשיח נקראת "הנה ימים באים" – צריך שגם אנחנו נפנים זאת.

מבין 14 הפעמים שירמיהו אומר זאת, פסוק גאולת משיח עליו מסמיכים חז"ל את גאולת צ-צ הוא "הנה ימים באים נאם הוי' והקמתי לדוד צמח צדיק ומלך מלך והשכיל ועשה משפט וצדקה בארץ" – "צמח צדיק" ר"ת צ-צ, "צמח שמו ומתחתיו יצמח".

"צמח צדיק ומלך מלך" – המעבר מצדיקים למלכים

אנחנו רוצים להתבונן בפסוק בשביל כמה דברים. גם בשביל גאולת צ-צ, "צמח צדיק", וגם כי רואים שהצדיק הזה לא נשאר צדיק אלא מיד "ומלך מלך". דברנו כמה פעמים על תקופות בעם ישראל. יש תקופה, מהבעש"ט עד דורנו, של צדיקים. יש צדיקים, אבל הם עדיין לא מלכים. שמענו כעת סיום הרמב"ם, ש"יעמוד מלך מבית דוד" – צריך מלך שימלא את כל התנאים, אבל כמובן הוא צריך להיות מלך. הרמב"ם לא משתמש במלה צדיק. אנחנו מבינים שאם הוא הוגה בתורה וכו' כדוד אביו הוא צדיק, אבל לדוד לא קוראים דוד הצדיק. יש יוסף הצדיק, בנימין הצדיק, מרדכי הצדיק – הם היו צדיקים, אך לא היו מלכים. לכל היותר הם היו משנה למלך – גם יוסף וגם מרדכי – אבל לא מספיק לנו משנה למלך. במיוחד לא מספיק לנו להיות משנה למלך גוי, זה לא שוה, אז לא מזכירים את המשנה למלך – הענין שלהם הוא צדיק, שהם צדיקים. אנחנו רוצים מלך.

החידוש של הפסוק הזה, פסוק של "והקמתי לדוד" – אני מכיר אותו כמלך, אמנם הוא מלך צדיק, אבל לא נקרא צדיק אלא מלך – ומה שה' מקים לדוד הוא "צמח צדיק ומלך מלך" (מלך = צ, "ומלך מלך" היינו צ-צ, סוד גאולת משיח). קודם הוא אומר ששייך לדוד, והוא "צמח צדיק", אבל תכל'ס הוא "ומלך מלך" – הוא מלך – "והשכיל ועשה משפט וצדקה בארץ".

"והשכיל" – הצלחת המלך

זה ה"הנה ימים באים" – הכל תחת החזון של "הנה ימים באים נאם הוי'". רואים שהחזון מתחיל מכך שרואים תקופה. כמו שיש איזה סרט – אני רואה את הרקע. אחר כך אני מתחיל להתמקד, לעשות פוקוס על משהו מסוים. מה הפוקוס כאן? "והקמתי לדוד צמח צדיק ומלך מלך והשכיל וגו'". "והשכיל", לשון הצלחה, מזכיר לנו את הפסוק המפורסם בישעיהו, "הנה ישכיל עבדי ירום ונשא וגבה מאד", הפסוק, ב-ה הידיעה, על עליות מלך המשיח. שם "ישכיל" הוא גם לשון הצלחה (כבתרגום ומפרשים, וראה מצודות ציון הקשר בין הצלחה להשכלה כפשוטה לשון שכל). לכך אנחנו רוצים להגיע, כי רוצים לדבר על המשמעות של בר מצוה.

בר מצוה היא דעת, ביום הבר-מצוה הוא נעשה בר-דעת. עד היום הוא היה ילד, "עד ולא עד בכלל", והיום בבר מצוה נאמר "הוי' אמר אלי בני אתה אני היום ילדתיך" – כך כתוב בזהר. זו הבר מצוה, פסוק של משיח. "ילדתיך" שוה דעת, בבר מצוה מקבלים דעת. דעת היא לכאורה סוג של שכל, אך תיכף נסביר שהיא לא בדיוק שכל אלא יותר משכל. קודם צריך להסביר מהו שכל.

בכמה וכמה פסוקים בתנ"ך להשכיל אין פירושו להבין אלא פשוט להצליח. יוסף הצדיק היה עם שכל מאד גדול, אבל גם הוא לא מתואר בתואר 'משכיל' – אצלו כתוב עליו בפירוש שהיה "איש מצליח". כל השכל שלו בא לידי ביטוי בכך שהוא "איש מצליח". כתוב בחסידות ש"איש מצליח" הוא "בר מזלא", כך אומר אדמו"ר הצמח צדק. ודאי שמנו לב ש"צמח צדק" הוא קיצור של "צמח צדיק" – צמח שוה מנחם ו-צדק שוה מענדל, אך היו צדיקים שכדי שיהיה שוה "[צמח] צדיק" היו מוסיפים י וכותבים מענדיל (צדיק, 'ועמך כולם מענדילים', כולם צדיקים, כל היהודים).

משימת הדור – לעבור למלך

שוב, יש הרבה חידושים בפסוק הזה. גם שהוא "צמח", צומח מלמטה, "אמת מארץ תצמח", והוא "צדיק" – עוד לפני שהוא מלך הוא צדיק – אבל מיד אותו צדיק הופך ל"מלך". כמו שאמרנו, יש מהבעש"ט תקופת צדיקים, ואנחנו מתפללים שכבר חייבים לעבור מתקופת הצדיקים לתקופת המלכים. אנחנו מדברים על זה הרבה שנים[ג], שמשימת הדור שלנו היא לעבור מתקופת הצדיקים לתקופת המלכים. בהקדמת תקוני הזהר יש הרבה סוגים של נשמות – "ראשי אלפי ישראל", חכמים, נבונים וכו', בכל ספירה יש סוג של נשמות. נצח – נביאים, הוד – חוזים, יסוד – צדיקים. אבל כשמגיעים למלכות, התכלית, כבר לא צדיקים אלא מלכים. זהו סדר השתלשלות, סדר של דורות, תולדות עם ישראל. צדיקים זה טוב מאד, חשוב ביותר, אבל בדור שלנו, שיבת ציון, רוצים לעבור מצדיקים למלכים.

לא שהמלך לא יהיה צדיק, אלא "צמח צדיק" ומיד "ומלך מלך", ואז "והשכיל" – שיצליח. במה הוא צריך להצליח? "ועשה משפט וצדקה", קודם משפט ואז צדקה. אצל אברהם אבינו כתוב בפרשה "כי ידעתיו... צדקה ומשפט". אצל המלכים כתוב קודם משפט ואז צדקה, כי בנין המלכות מן הגבורות, משפט, ואחר כך המלך מקבל חסדים – "חסדי דוד הנאמנים" – ומשפיע חסד לכולם. כדי לייסד את המלכות צריך גבורה. צריך "משפט וצדקה בארץ", בארצנו הקדושה. כשיהודים חוזרים לארץ ישראל המצוה הראשונה שחלה על הצבור היא להמליך מלך. פעם אנחנו היינו צעירים, היום ישבעם הוא צעיר – "אני היום ילדתיך" – והוא צריך לדעת שמשימת הדור שלו שיהיה פה מלך.

מלך צדיק – מלך שתלוי וקשור בעם

צריך מלך צדיק, אבל לא מספיק רק צדיק. אין ביטוי 'צדיק מלך', חוץ מהפסוק "צמח צדיק ומלך מלך", אבל יש ביטוי 'מלך צדיק'. העיקר, העצם, הוא המלך, אבל יש לו תואר – צדיק. מלך צדיק שוה 294, שוה בדיוק "אין מלך בלא עם". גימטריא מאד יפה ומכוונת. אחד מטעמי בריאת העולם הוא "אין מלך בלא עם" – ה' הוא מלך וברא את העולם, אותיות עם-לו, כי לא יכול להיות מלך בלי עם.

מהגימטריא הזו אפשר ללמוד שהתודעה הזו גופא, שהמלך תלוי בעם שלו – שהעם עושה אותו מלך – היא נקודת הצדיק שלו. הקשר שלו עם העם, עד כדי כך שאין לי שום כלום בלי העם שלי – איני רודן ח"ו – היא הצדקות של המלך. מלך גוי, מלך רשע, מלך של הסט"א, הכל אצלו מתחיל מ"אנא אמלוך", מ'אני'. אבל מלך צדיק מתחיל מ"והייתי שפל בעיני ועם האמהות אשר אמרת עמם אכבדה", היהודים הפשוטים הם העושים אותי מלך. זהו הסבר מהי נקודת הצדיק של המלך, "אין מלך בלא עם", הקשר שלו והתלות שלו בעם – הכל אצלו הוא העם. כמו הביטוי המפורסם שהמלך עצמו הוא עבד של העם. כתוב שעם ר"ת עבד-מלך, העם הוא המלך והמלך הוא העבד, הפוך על הפוך.

קשר הגאולה האחרונה לגאולות אברהם ויצחק

זה משיח – צ-צ, "צמח צדיק ומלך מלך". "ומלך מלך" הוא מ-ם, איזה רמז שגאולת משיח חוזרת לגאולת יצחק אבינו, "מצאנו מים" ("אין מים אלא תורה" – תורת משיח). סופי תיבות "ומלך מלך" ך-ך, כמו ס"ת "לך לך", גאולת אברהם אבינו – כתוב שמלך לשון מוליך, ו-כ היינו כתר, כתר מלך המשיח ברצון פשוט להיטיב לכולם, מדת אברהם אבינו. ב"מלך מלך" הר"ת, הגובר בצירוף, הן מ-ם, והס"ת הן ך-ך (ראה קדושת לוי על "ואלה תולדת יצחק בן אברהם אברהם הוליד את יצחק" – יצחק אברהם אברהם יצחק, חותם המתהפך).

ב"לך לך" אי אפשר לדרוש הר"ת כי אינן ממנצפ"ך, אבל כאן הר"ת הם גאולת יצחק והס"ת גאולת אברהם. לעתיד לבוא כתוב "כי אתה אבינו" על יצחק (בן אברהם). ר"ת מ-מ וס"ת ך-ך ממש כפי שכתוב בהמשך, "והשכיל ועשה משפט [יצחק, מ-מ] וצדקה [אברהם, כ-כ]". קודם יצחק, כי בנין המלכות מהגבורות, אבל התכלית שהוא יהיה צנור פתוח להמשיך ברכה, "והרקתי לכם ברכה עד בלי די" (ולע"ל יצחק היינו התגברות החסדים עד א"ס).

ג. שכל-דעת-יראה

שם שדי: שכל-דעת-יראה

אחרי כל זה, הגאולות עם האותיות הכפולות – נושא מאד חשוב ויסודי ללמד לילדים, יש כאן ב"ה הרבה מחנכים ומחנכות בקהל שלנו, צריך ללמד איך שאנחנו כבר אחרי "פקד יפקד" ולקראת "צמח צדיק" – נדבר על "והשכיל", לשון הצלחה.

צריך להצליח, אבל בכל אופן השרש הוא שכל. אמרנו שנגיע לעוד נקודה חשובה ביותר, ההבדל בין שכל לדעת. "אני היום ילדתיך" – ילדתיך שוה דעת, בר מצוה מקבל דעת. נעשה איזה שעשוע. כל אחד צריך גם שכל – שכל יכול להיות עוד לפני הבר מצוה, ילד חכם, פקח, גם ילד יכול להיות פקח מאד – אבל דעת הוא מקבל בבר מצוה. שכל-דעת ר"ת שד, צריך להשלים עם י לפי דרך החשיבה שלנו, כדי שיהיה שם קדוש ש-ד-י, לא להשאיר ש-ד. למי יש רעיון מה צריכה להיות ה-י כאן? [יראה]. יפה מאד, צריכה להיות יראה, כדי להשלים לשם קדוש ש-ד-י, "שאמר לעולמו די", צריך שיהיה לאדם שכל, ולא די בכך, צריך גם דעת, אבל תכל'ס, כדי שהשכל והדעת יהיו קדש צריך יראה.

רמזי משולש המושגים

לפני התוכן נצייר כמשולש:

ש

כ  ל

ד  ע  ת

י  ר  א  ה

משולש מאד מסודר, כי שתי השורות הראשונות הן שכל, השורה השלישית היא דעת והרביעית יראה. משולש של עשר הוא "שיר פשוט [כתר], שיר כפול [חכמה בינה], שיר משולש [חסד גבורה תפארת, עיקרי המדות שבלב], שיר מרובע [נצח הוד יסוד מלכות, בנין המלכות]" בלשון הזהר. השיר הפשוט והשיר הכפול (מוחין כח"ב) כאן הם שכל, השיר המשולש הוא דעת (שבה חדרים ימלאו – חסד דין רחמים, עיקרי המדות), והשיר המרובע – המלכות (כוללת נה"י , כחות המעשה), "אשה יראת הוי'" – היא יראה.

נתבונן בפנות ובאמצע: באמצע יש ע, שבעים-ישבעם. שלש הפנות עם הנקודה באמצע שוות שכינה. שאר האותיות שוות 655. מה הולך יחד עם שכינה? הפירוש הראשון של דעת הוא כח לחבר, לעשות יחודים, עבודת היחודים. כעת ישבעם הוא בר מצוה, והכח שלו, הדעת שלו, הוא שבמצוה שלו – כשמניח תפילין – יהיה "יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה". גם אתמול הוא הניח תפילין, אבל הוא לא היה מסוגל לעשות יחוד. יחוד קוב"ה ושכינתיה היינו סוכ"ע וממכ"ע בלשון התניא, עם כל שאר הפירושים הנפלאים ליחוד קוב"ה ושכינתיה. יש לנו שכינה, והקדוש ברוך הוא שוה 655 (שאר אותיות המשולש). שכל-דעת-יראה ר"ת שדי, אבל במלים האלה בצורה זו – שעשוע של תורה – רואים את השכינה ואת הקדוש ברוך הוא. על ידי השכל, הדעת והיראה עושים יחוד בכל מצוה שמקיימים.

הכל יחד עולה 1040, כפולת שם הוי' ב"ה – 40 פעמים הוי', 40 ימי מ"ת ועוד כל מה שקשור למספר 40. נחלק ב-5 ונקבל יצחק – יצחק אבינו – דהיינו יצחק פנים ואחור (י יצ יצח יצחק יצחק צחק חק ק). מתאים, כי בסוף מגיעים ליראה – מדת יצחק אבינו, "פחד יצחק". הכל יחד, שהולך לקראת היראה, שהיא התכלית – כפי שלומדים בקהלת, שקראנו בסוכות – "סוף דבר הכל נשמע את האלהים ירא ואת מצותיו שמור". כל שמירת המצוות של ישבעם ושל כולנו – כל מי שהוא בר מצוה, שעושה יחודים במצוות שלו – תלויה ביראה, "את האלהים ירא ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם".

שכל – רגישות האדם לתועלת עצמו – מפתח להצלחה

עד כאן הרמזים, נחזור לתוכן – מה ההבדל בין שכל לדעת? נאמר משהו מאד פשוט. היות שראינו ששכל פירושו להצליח, אז כשאני אומר למישהו 'יש לך שכל' – מה אני מתכוון? לאו דווקא שאתה הגאון הכי גדול, שאתה אינשטיין. כשאני אומר שיש לך שכל אני מתכוון שאתה מספיק פקח לשמור על עצמך, להשמר מכל דבר שעלול להזיק לך, וממילא גם כל מה שאתה עושה בחיים אתה עשוי להצליח בו. מי שיש לו שכל באופן טבעי, ספונטאני, לא נופל בפח – הוא לא טמבל, ההיפך מטמבל. הוא לאו דווקא בר-דעת, אבל יש לו שכל – הרבה רגישות מה טוב לי, מה לא טוב לי, ומי שרגיש לצרכי עצמו וכו' עשוי להצליח בחיים. לכן שכל הולך יחד עם הצלחה. עד כאן שכל.

דעת – רגישות לזולת

מהי דעת? דעת היא לא שכל. היום, ביום הבר-מצוה ישבעם מקבל דעת. בתניא הוא אומר שדעת היא התקשרות והתחברות. דעת היא גם התנאי של מדת הרחמים בחז"ל, שרק מי שיש לו דעת יכול לרחם וגם מי שיש לו דעת כדאי לרחם עליו. רחמים הם תפארת, פנימיות התפארת, והדעת היא נשמת התפארת – מקור הרחמים. דעת היא רגישות לזולת.

נאמר ככה: אם מי שיש לו שכל מאד מודע מה טוב לו ומה מזיק לו – שכל הולך עם מודעות עצמית – הוא שומר על עצמו באופן טבעי והוא מצליח בחיים. מי שיש לו דעת הוא רגיש לזולת, הוא רגיש למה שעלול לפגוע בזולת. בצורה טבעית הוא מתחשב בזולת. "והאדם ידע את חוה אשתו" – בשביל להתחתן לא צריך שכל, צריך קצת שכל, העיקר מתפללים שלאשה יהיה שכל, "מהוי' אשה משכלת", אבל הבעל צריך דעת. העיקר שהחתן צריך דעת, צריך להיות רגיש מה עלול לפגוע באשתו, להתחשב בה. זה לא שכל אלא דעת, לכן כתוב "והאדם ידע את חוה אשתו". לכן אומרים חתן הבר-מצוה – לפי התורה הוא כבר ראוי להתחתן, כי יש לו דעת. דעת היא רגישות לזולת, שהוא יודע (מרגיש) מה פוגע בזולת. מי שיש לו שכל לא יודע מה פוגע בזולת – זה לא שכל אלא דעת.

יראה – רתיעה מלפגוע בזולת

אם יש לי דעת, בשביל מה צריך יראה? אפשר שיש דעת מה פוגע, אבל עדיין איני כל כך רגיש שאסור לי בשום פנים ואופן לפגוע, שיש לי פחד מלפגוע. כתוב בשו"ע – אדמו"ר הזקן מביא – שהאונאה הכי חמורה בתורה היא אונאת אשתו. כשאדם לא מתחשב באשתו, אפילו שהוא לא מודע – אפשר לומר שהבעל טמבל, אין לו שכל; באמת יכול להיות שיש לו הרבה שכל אבל אין לו דעת; יכול להיות אפילו שיש לו קצת דעת, אבל אין לו יראה.

הרבה פעמים אנחנו מסבירים שפירוש יראה היא רגישות יתר. להיות ירא ממשהו זה להיות כל כך רגיש שאתה באופן ספונטאני נרתע מהדבר שאתה ירא ממנו, ולעניננו אתה נרתע ממש מלפגוע בזולת. יראת שמים היא שאתה רגיש מאד לא לפגוע, לא להזיק לחבל ההתקשרות בינך לבין ה' – זו יראת שמים. אם יש יראה מלפגוע בחבר או בבן הזוג, בבת הזוג, זו התכלית של הדעת. היראה כאן היא להוריד את הדעת למעשה, למציאות. הדעת עדיין רק גובלת במציאות, אבל היראה מביאה את הדעת לתוך המציאות לגמרי.

סיכום

ככה נסביר כאן את השכל-דעת-יראה. דעת מקבלים בבר מצוה, ואחרי שיש דעת – "אתה חונן לאדם דעת" – צריך את היראה לממש את הדעת, לחדד את הדעת, לעבות את הדעת ולהוריד את הדעת למציאות. זה על ידי יראה, החל מיראת שמים לא לפגוע כביכול בה' יתברך על ידי העבירה על רצונו. שוב, יש אחד שהוא אדם הכי טוב – אדם שפוחד לפגוע בזולת. הוא כל כך לא רוצה לפגוע בך שיש לו פחד מזה.

קודם הוא צריך לדעת, לדעת מה פוגע, שלא יהיו דמיונות. יכול לדמיין שמשהו פוגע והוא לא פוגע בכלל. צריך דעת מה באמת פוגע ומה לא פוגע, ואחר כך שתהיה לו גם יראה לממש זאת, לא לפגוע. עם שכל אתה שומר על עצמך ואתה מצליח בחיים. שכל בקבלה היינו חכמה ובינה, אבל לא די בחכמה ובינה וצריך גם דעת. עיקר השכל הוא חכמה, אבל חו"ב הן "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין" – צריך את שתיהן. שכל הוא בצד הפנים, אבל דעת היא בצד האחור – הרגישות לזולת באה מהאחור. למה? כי חוה, האשה, היתה קודם כל בצד האחור של האדם. שם הנקודה של להיות רגיש לזולת.

בכל אופן, עשינו כאן משהו – שכל-דעת-יראה, ר"ת ש-ד-י, מ פעמים הוי', בציור המלים האלה רואים גם שכינה וגם הקדוש ברוך הוא, עושה יחוד קוב"ה ושכינתיה, שזו הכוונה שצריך לכוון לפני כל מצוה.

ד. פירושי הקדושת לוי ל"לך לך"

נסיים עם עוד משהו קשור. נחזור ל"לך לך", הגאולה של אברהם אבינו. בימים האחרונים היו כמה שיעורים שהזכרנו את הקדושת לוי על התורה – רבי לוי יצחק מברדיטשוב, זי"ע ועכי"א, סניגורן של ישראל, שיוצאים מההילולא שלו בכ"ה תשרי. בתחלת פרשת לך לך הוא כותב ארבעה פירושים על "לך לך". בהמשך הפרשה כותב עוד כמה ווארטים, אבל היות שכותב ברצף – אחד אחרי השני – יש להניח שיש כוונה מיוחדת ברצף וזרימה בין ארבעת הפירושים האלה.

פירוש שני: קבלת החלטות – בהירות הדעת

כבר דברנו[ד] על אחד מהם, שהוא הפירוש השני שלו. היות שדברנו עליו נתחיל ממנו, וגם נראה איך הוא קשור לשכל ולדעת שלנו. הוא אומר שכאשר אדם הולך לקבל החלטה בחיים – קבלת החלטות היא פונקציה של דעת, לא של שכל. מי שיש לו שכל יודע באופן ספונטאני פחות או יותר ממה להזהר. "והמשכילים יזהירו" – באופן ספונטאני יודע ממה להזהר בחיים. כמו שאמרנו, בגלל שהוא נזהר הוא הולך ומצליח בחיים. אבל בשביל לקבל החלטה של כן-לא, כשיש איזו בעיה לא פשוטה שצריך לפתור, צריך דעת.

כמו היום יש בעיות במדינה, במציאות, ויש אנשים בראש שאומרים שאין פתרון – בקבלה לומר שאין פתרון היינו לומר שאין לי דעת. זו נקראת תעודת עניות – "אין עני אלא בדעת, ואין עשיר אלא בדעת". שוב, לומר שאין פתרון זה לומר שאין לי דעת. אין לי דעת – אז יכול להיות שאני לא מניח תפילין, קשור לבר מצוה. מי שלא מניח תפילין, יש להניח שאין לו דעת, ואם אין לו דעת אין פתרון – כשיש בעיה חמורה הוא לא יכול לפתור. הוא נמצא במצב נפשי של קטנות מוחין, הוא נמצא בחרן (חרן = ג"פ אלהים, קטנות מוחין, כמבואר בכתבי האריז"ל), במקום של "חרון אף של מקום בעולם", ושם אין פתרון, ר"ת אף (סוד "אף עשיתיו", האף מפריד בין העולמות העליונים לבין עולם העשיה התחתון, שלמטה לא תהיה הדעת הנצרכת על מנת לפתור בעיה מעשית מסובכת – "צרכי עמך ישראל מרובים [מפני] ודעתם קצרה").

כדי לפתור בעיה בחיים, לקבל החלטה קשה – לא פשוטה – לא מספיק שכל בכלל. בשביל קבלת החלטות צריך דעת, שיקול הדעת – צריך לשקול הרבה בין שני דברים. רש"י בתורה כותב שדעת היא רוח הקדש. ה' נתן לבצלאל "חכמה תבונה ודעת" – רש"י מסביר שחכמה היא מה שאדם למד מרבו, תבונה היא הבנת דבר מתוך דבר ודעת היא רוח הקדש. מהי רוח הקדש? ליפול על הפתרון. זה שיקול דעת אמתי, לפתור את הבעיה, ולשם כך צריך רוח הקדש. "לא רחוקה היא ממך", לכל יהודי יש זיקה לרוח הקדש, זו הדעת שהבר מצוה מקבל היום – מנה של רוח הקדש, איך לפתור בעיות.

הקדושת לוי קורא לזה בהירות – כדי לקבל החלטה בחיים, החלטה קשה, צריך בהירות. הוא דורש זאת על הפסוק הראשון של "לך לך... אל הארץ אשר אראך", הארץ שאתן לך בה בהירות. כך הוא מפרש, זה הפירוש שלו עליו כבר דברנו[ה]. עשינו גימטריא שהוא לא עושה – לא כותב אותה על כל פנים – שהמלה בהירות (שהוא הכי אוהב, כתובה ריבוי פעמים בספר שלו, באין ערוך יותר מכל ספר חסידות, בתניא היא בכלל לא מופיעה. כמו שאמרנו שלכל נביא יש ביטויים אהובים, כל הצדיקים הם נביאים והוא מאד אוהב את המלה בהירות) עולה רוח הקדש. הוא לא כותב, אבל לכך בדיוק מתכוון, כי בהירות היא דעת.

אהבה: אור-השכל בהירות-הדעת

נעשה עוד משהו נחמד, עוד שעשוע. אחד הספרים העיקריים של אבולעפיא נקרא "אור השכל". יש לו הרבה ספרים, אבל העיקריים הם אמרי שפר, אור השכל וחיי העולם הבא – אלה שלשת הספרים שמי שרוצה ללמוד אותו כדאי שילמד, שם יש את כל היסודות שלו. מה שאנחנו מביאים ממנו בדרך כלל הוא מאחד משלשת הספרים האלה. משם הספר "אור השכל" רואים שיש כזה ביטוי.

כתוב שאור ו-בהר שוים אותו דבר, אך יש הבדל בין אור לבהירות. הקדושת לוי עצמו כותב בהירות השכל, אבל אם רוצים לחלק בין אור לבהירות – אור שייך לשכל ובהירות לדעת. עוד פעם, כשיש משהו חשוך ואני רוצה לא ליפול בפח אני צריך להאיר אותו. אמרנו ששכל הוא זהירות, בשביל זהירות צריך להאיר את השטח, צריך אור. באמת שכל הוא מאיר. אבל בהירות, שהיא שיקול דעת, יחסית שייכת לדעת – מה שהבר-מצוה מקבל.

כעת יש לנו עוד משהו נחמד – רמז של המלה אהבה: אהבה היא שם קדוש של הקב"ה בקבלה. הקדושת לוי עצמו אומר[ו] שבאהבה יש אה, כנגד י-ה, יחודא עילאה (אהבת השי"ת לנשמות ישראל לפני הצמצום), ו-בה, כנגד וה, יחודא תתאה (אהבת השי"ת לנשמות ישראל לאחר הצמצום). נעשה רמז ש-אה של אהבה היא ר"ת אור השכל ו-בה של אהבה היא ר"ת בהירות הדעת. אור השכל בהירות הדעת שוה 1664. כמובן, סימן טוב שיש כאן רמז מכוון הוא אם יהיה כפולת אהבה, כי הר"ת הם אהבה. 1664 שוה פעמיים ארץ ישראל שעולה לב (כבוד) פעמים הוי', סד פעמים אהבה – הממוצע של שני הביטויים (נמצא שכל הביטוי אור השכל בהירות הדעת = 128, 2 בחזקת 7, פעמים אהבה). ארץ ישראל שוה אור הכתר. כאן בארץ צריכים הרבה אור השכל ובהירות הדעת – יש הרבה החלטות קשות שצריך לקבל, כדי לא להגיע למצב העגום של ה'מנהיגים' של היום שאומרים שאין פתרון. צריך הרבה בהירות הדעת, ועוד לפני כן צריך אור השכל. זה היה עוד רמז, עוד שעשוע נחמד.

פירוש ראשון: לחיות עם סבות

נחזור לנושא: הפירוש הראשון של הקדושת לוי ש"לך לך" היינו לחיות עם סיבות[ז]. ההורים של ישבעם, וכנראה גם ישבעם, מכירים שהיה פה צדיק בירושלים בדור האחרון שלנו, שזכינו להכיר אותו טוב וללמוד ממנו, ר' אשר פריינד זכר צדיק לברכה. אני דווקא רוצה להזכיר אותו פה הערב, בחנוכת הבית. ווארט עיקרי שלו היה 'לחיות עם הסבה'. אדם לא יודע מה לעשות בחיים וה' מראה לו בהשגחה פרטית סיבות, הוא רק צריך להקשיב טוב לסבה ולפי הסבה הוא מכוון את החיים שלו. בשביל להרגיש טוב את הסיבות גם צריך בהירות הדעת, אבל זו לא הבהירות שבעל הקדושת לוי מדבר עליה אחר כך.

את הפירוש הראשון הוא מסמיך על קושיא ידועה, שהזהר הקדוש כבר מקשה – איך אברהם אבינו סכן את שרה אמנו לרדת למצרים, כאשר הם התקרבו למצרים הוא אמר לה שהמצרים לא רגילים באשה יפה וזו סכנת נפשות לשרה וגם עבורו. קודם דברנו על דעת, ואמרנו שהיא רגישות לזולת, החל מרגישות לאשה. איך זה שאברהם אבינו הראשון, אחרי שהוא יודע שפה תהיה סכנה עבור שרה, ממשיך לרדת לתוך מצרים ולא חושש למה שעלול לקרות לשרה אמנו? שוב, הזהר הקדוש כבר מקשה את הקושיא הזאת, ואומר שהוא ראה "כי אשה יפת מראה את", הוא לא הסתכל על היפי הגופני שלה אלא ראה את השכינה ששורה עליה, ולכן היה בטוח שלא יקרה לה שום דבר רע, שהשכינה איתה. זה גם משהו מיוחד מאד, שאם אתה רואה שהשכינה נמצאת עם מישהו אז אפשר לסכן את החיים שלו, כי בטח לא יקרה לו כלום. הזהר אומר שאף על פי שהוא היה בטוח במאה אחוז שהיא תצא בשלום מהסיפור הזה, בכל אופן באותו לילה שפרעה לקח אותה היתה לו עגמת נפש, הוא היה דרוך, היה מתוח מאד. היה מתוח, אבל עדיין בטוח שהכל יהיה בסדר, וכך באמת היה.

הוא לא כותב כפירוש הזהר. הוא שואל אותה שאלה, איך הוא סכן את אשתו והוריד אותה למצרים, אבל עונה משהו אחר. לא שמעתי מר' אשר שמביא כאן מהקדושת לוי, אבל זה ממש מקור הכי טוב לשיטה שלו, לדרך שלו. הוא אומר שאברהם כל כך חי עם סבות. ה' שלח אותו לארץ והנה הוא בא לארץ ויש בה רעב, אז מה הוא הבין מזה? שעכשיו ה' מסובב הסבות – שייך לסוכ"ע שהזכרנו קודם – ויש פה סבה לצאת מהארץ למקום שיש בו אוכל. הוא ראה בירידת מצרים סימון מלמעלה.

עוד פעם, בהירות הדעת היא שיש לי דעת (פנימית) להחליט מה לעשות בחיים. אבל יש אחד שחי לפי סימנים, סימנים אלקיים. הרעב בשבילו היה סבה – הוא משתמש במלה הזו, המלה שאחר כך אמץ ר' אשר – שה' כעת אומר לו שאף על פי שאמרתי לך לפני רגע לבוא לארץ, כעת אני אומר לך לצאת מן הארץ וללכת למקום אחר (שיש בו אוכל). זה מה שאני אומר לך כעת לעשות. זה כמו נסיון העקדה – תשחט את הבן שלך (כך ה' רצה שאברהם יבין את דבריו אליו). כאן – תסכן את עצמך ואת אשתך. הרעב אומר לך לצאת, ללכת ממצרים. זה הפירוש הראשון שלו ל"לך לך". הוא לומד מ"לך לך" שעל האדם להיות רגיש לסבות ולנהוג לפי הסבה, אפילו שהשכל יכול לומר ההפך – מה פתאום? זה מסוכן, זה אסור! ההתנהגות לפי הסבה גוברת על שכל, פירוש מענין וחשוב.

שוב, הפירוש הראשון של "לך לך" הוא לחיות עם סבות. הרבה פעמים אמרנו שעבור אדם פשוט לעשות מכל דבר סימנים בעצמו מסוכן ביותר – הוא יכול לטעות, להכנס לדמיונות, לפתוח את הרדיו ולדמיין שמדברים אליו וכיו"ב, הוא יכול להשתגע מזה. אחד שיש לו נטיה לשגעון – זה יכול להגביר אותה. עוד פעם, זה לא פשוט, לכן באמת מי שרוצה את הדרך הזו צריך להיות צמוד לדרך של ר' אשר, תכלית השפלות ותכלית הבטול העצמי, שלא נותנת שום מקום לדמיונות. אחרי שאדם בשפלות האמתית אז הוא יכול להקשיב לסבות, לסימנים שהוא מוצא, אבל זה לא פשוט. בכל אופן, זה הפירוש הראשון של הקדושת לוי.

"בהיר הוא בשחקים"

הפירוש השני של "לך לך" הוא מה שאמרנו, שלקבל החלטות צריך בהירות ("אם יש לו איזה בהירות השכל אזי יעשה"). אפשר להסמיך זאת על פסוק שלא אמרנו עד עכשיו. איך משתמשים במלה בהירות בתנ"ך? אולי הפסוק הכי חשוב של בהירות בתנ"ך הוא "בהיר הוא בשחקים" – "ועתה לא ראו אור בהיר הוא בשחקים ורוח עברה ותטהרם".

באמת יש כאן כמה פירושים ל"בהיר הוא בשחקים". פירוש אחד הוא שהשמש מוסתרת לפעמים בעננים – במקום שלה היא בהירה, וכש"רוח עברה ותטהרם" רואים אותה. אבל גם כאשר "לא ראו אור", האור הזה "בהיר הוא בשחקים", וכשעוברת רוח ומטהרת את השמים, "כעצם השמים לטוהר", רואים את הבהירות.

מה אפשר ללמוד מהפסוק הזה? שהבהירות קשורה לרקיע שחקים, אחד משבעת הרקיעים. חז"ל אומרים שברקיע שחקים שוחקים מן לצדיקים לעתיד לבוא. בקבלה כתוב ששחקים, לשון רבים, היינו נצח והוד. נצח והוד הם הכליות בקבלה, "כליות יועצות", המקום שבו מקבלים החלטות. אם רוצים אסמכתא לכך שבשביל לקבל החלטה בחיים צריך בהירות היא הביטוי הזה, "בהיר הוא בשחקים". מהו המן שהשחקים שוחקים לצדיקים? עצות טובות, "עצה טובה קמ"ל". כל תרי"ג המצוות הן "תרי"ג עיטין דאורייתא", והעצות הטובות באות מרקיע שחקים. "בהיר הוא בשחקים ורוח עברה ותטהרם".

זה הפירוש השני שלו, שכדי לקבל החלטות צריך בהירות (בשכל, לא רק להבחין בסבה בחוץ כמו בפירוש הראשון), ועל זה כתוב "אל הארץ אשר אראך", שאתן לך שם בהירות (בשכל שלך), לדעת שיש פתרון ולא שאין פתרון (בחרן, קטנות מוחין, אין פתרון אבל בארץ ישראל, בהירות השכל, גדלות מוחין, יש פתרון).

פירוש שלישי: ללכת – לא לברוח

הפירוש השלישי שלו גם מאד אקטואלי. הוא כותב[ח] שכאשר יש לאדם שונאים ואויבים שמתנכלים לו לפעמים צריך לברוח. הרבה פעמים בתולדות עם ישראל, כשהיתה אינקיויזיציה או משהו אחר, היהודים היו חייבים לברוח, להציל את נפשם. הטבע של בורח שהוא נע ונד. גם כשהוא מגיע למפלט הוא לא קבוע שם, כי בעצם הוא בורח. לכן במקום שהוא מגיע אליו, אף שהוא חוף מבטחים, הוא לא קבוע – זה לא שלו, הוא נע ונד במקום, כי הגיע אליו בתור בורח.

שוב, זהו פירוש מאד אקטואלי – בעצם הוא הקדמה לספר שלנו, תיקון המדינה, שאנחנו פה בארץ לא כבורחים. לא כפי שתפסו ההרצלים, שצריך לברוח מהפוגרומים. אם אתה פה בארץ כי אתה בורח מהפוגרומים הארץ היא לא שלך, לא המקום שלך. לכן באמת אפשר לברוח לאוגנדה, אין שום נפקא מינה. אם יש מקור לדבר הזה – זהו הפירוש השלישי כאן של הקדושת לוי על "לך לך". ה' אומר לאברהם אבינו: יש לך רודפים כאן – הרי נמרוד השליך אותו לכבשן האש, יש מדרשים שהיו לו הרבה רודפים – אתה באמת צריך לברוח מכאן על דרך הטבע, אבל אף על פי שעפ"י טבע אתה צריך לברוח אני רוצה שתגיע למקום שלא תהיה בו בורח. גם כשאתה הולך לשם לכתחילה אל תלך כבורח, כי אז תהיה נע ונד שם – לא שלך בכלל. אני רוצה שתצא מהמקום הזה "אל הארץ אשר אראך", ארץ שתהיה שלך, ולכן לא ללכת לשם בראש של בורח – אף על פי שעל פי טבע אתה ראוי לברוח.

בהמשך הפרשיות ה' נותן לאברהם את הארץ עוד ועוד, מבטיח לו את הארץ, אבל גם לכתחילה אומר לו שלא לברוח אלא ללכת. הרודפים הם גם איזו סבה מן השמים, כדי שתגיע למקום שלך – לא שסתם תברח, ואז אתה נע ונד וזה כלל לא המקום שלך ואפשר לוותר עליו ח"ו, למסור שטחים. זה הפירוש השלישי שלו, שאינך הולך לארץ בתור בורח.

פירוש רביעי: נשמה פרטית ונשמה כללית – עבודה מקומית ועבודה לא-מקומית

בפירוש הרביעי של הקדושת לוי הוא אומר[ט] שיש הבדל בין נשמה פרטית לנשמה כללית. הפירוש הזה קצת בא לעקור את העוקץ של הפירוש הקודם. בלשון שלנו, שאנחנו אוהבים להשתמש בו, לנשמה פרטית יש מקום מסוים – "איזהו חכם? המכיר את מקומו", ויש לו שליחות במקום שלו – היא מקומית. אבל, הוא אומר, שנשמה כללית היא אחרת.

הוא נותן שלש דוגמאות – משה, אהרן ושמואל. על שמואל כתוב "כי שם ביתו" – לכל מקום שהולך שם ביתו, כי הוא נשמה כללית. כל מקום שיהודי נמצא – הרי היהודי הזה הוא חלק ממנו. אם יש יהודי באלסקה והוא הולך לבקר אותו שם הוא מרגיש שם בבית בדיוק כמו שהוא מרגיש בירושלים עיר הקדש – "שם ביתו". הוא אומר שלעניננו אברהם מלמד אותנו מהי עבודת הפרט. עבודת הפרט היא לזהות את המקום שלו וללכת אליו. אם הוא צריך ללכת לשם כנראה הוא גם צריך להתעקש על המקום הזה.

הפירוש הרביעי קצת עומד בניגוד לפירוש הראשון שלו, שאם פתאום יש איזו סבה הוא כבר יוצא מכאן. כל הפירושים כאן, הראשון והאחרון במיוחד, נוגעים לסוגיא שדברנו עליה הרבה פעמים[י] – כמה אדם צריך לזרום עם סבות אם הן כנגד מה שהוא קבל כשליחות בחיים, כמה צריך להתעקש על שליחות, שאם זו השליחות שלי איני זז מכאן, זה נסיון ואני צריך לעבור אותו בעקשנות, לא ללכת למצרים. רואים שהפירוש הראשון שלו אומר שצריך לזרום עם הסבות, עד כדי כך שאפשר להסתכן ולסכן בגלל הסבות, ופתאום הפירוש האחרון אומר שאם אתה שייך לעבודה פרטית יש לך מקום מסוים, זה המקום שלך וצריך ללכת רק אליו. גם בפירוש השלישי שלו הוא אמר שאתה לא בורח, אתה הולך למקום שלך.

אבל אחר כך פתאום הוא משנה, הופך, ואומר שיש נשמות כלליות – אם אתה נשמה כללית אז "כי שם ביתו", בכל מקום הבית שלך, אז אין לך בכלל מקום. למה? כי אתה בעצם אי-מקומי. אנחנו מאד אוהבים לדבר על תופעה מקומית ותופעה אי-מקומית כפי שאומרים היום בפיזיקה. גם בנשמות, יש נשמות מקומיות ויש נשמות לא מקומיות. כמו שגם ספרנו סיפור של הרבי, שכמה וכמה פעמים שבקשתי ברכה לשכם – לקבר יוסף – הרבי לא שלל, אבל מיד הסב זאת לכל ארץ ישראל. כמה ששכם היא מקום חשוב, "עד מקום שכם", אבל לא לעשות את זה מקומי היחיד. נוגע גם היום, אם צריך לשים הרבה-הרבה מאמץ על "עד מקום שכם" – לחזור לשכם, וזה כל השליחות, כל הענין. זה ודאי לא מה שה' רוצה, מה שהרבי רוצה – הוא רוצה שכם, אבל גם הבית הוא המקום, "שם ביתו", בכל מקום הבית, וזו נשמה כללית. רוצים לגלות משיח, והוא לא מקומי בכלל.

הקבלת הפירושים לסוד הוי'

אם כן, ארבעת הפירושים הללו הם מגוון רב של פירושים, מהראשון עד האחרון, שגם יש סתירות-לכאורה בין הפירושים. נאמר בקיצור הכי נמרץ איך ארבעת הפירושים מקבילים לי-ה-ו-ה מלמטה למעלה:

הפירוש הראשון הוא מלכות, שהיא גם תיקון הטבע – זה מוחין של טבע, איך שה' נמצא בתוך סבות טבעיות, צריך לזרום עם הסבות. לא יותר מדי להתעקש. תמיד אנחנו אומרים, גם מיחידות של הרבי, שהרבי אמר שעל דברים שאינם עיקר הענין שלך לא צריך להתעקש – אם הולך מה טוב, ואם לא תעזוב את זה, תעשה משהו אחר. מכאן משמע שאם זה לא עיקר – לא להתעקש, אבל אם זה כן עיקר – כן להתעקש. כאן אפילו בדבר שיתכן שהוא עיקר (הליכת אברהם אבינו לארץ ישראל בציווי ה'), אבל כשאתה נמצא ברמה הזו, הפשוטה, למטה, אתה עדיין צריך לחיות עם הסבות ולא להתעקש יותר מדי, אפילו על דברים עיקריים (אתה לא מוותר על הדברים העיקריים ח"ו רק שם אותם בהמתנה, כמו כאן שברור לאברהם שהוא עתיד לחזור לארץ ישראל לקיים את רצון ה' הפנימי והעצמי, רק שלעת עתה ה' מנסה אותו באומרו לו, על ידי הסבה, לצאת מן הארץ ולרדת מצרימה. נמצא שאין זה דומה להוראה הנ"ל של הרבי שאם זה לא עיקר שליחותך בחיים אם זה לא הולך אפשר לעזוב את זה לגמרי). זו המלכות שלנו.

בהירות הדעת שייכת ל-ו – דעת היא פנימיות המדות, ה-ו של שם הוי', "ובדעת חדרים ימלאו", "חדרים" הם חסד-דין-רחמים.

ההליכה למקום לא בתור בורח, אלא שהוא המקום שלך, היא סוד "ואי זה מקום בינה". "איזהו חכם המכיר את מקומו" היינו התכללות מוחין דאמא עילאה באבא (חכם), כמבואר במ"א. אם המקום הוא שלך בעצם אז שם אתה זוכה להבין דבר מתוך דבר (ומזה "חן מקום על יושביו", מקומך האמיתי הוא מקור של השראה לעלות בקדש תמיד, שבנוגע לשכל היינו לזכות להיות מבין דבר מתוך דבר), מה שאין כן אם אתה רק נע ונד שם (הלואי שתבין את הדבר הראשון, החיצוני), וד"ל.

הבחינה שאתה לא מקומי בכלל – מוציא את כל הפשט, אומר שאברהם היה פה מקומי, אבל אני מגלה לך בפירוש הרביעי שיש משהו אחר, משה, אהרן ושמואל שאינם מקומיים כלל. כנראה קודם צריך אברהם אבינו, שהוא כן מקומי, אבל אחר כך השאיפה, התכלית, היא להגיע למצב לא-מקומי, "כי שם ביתו" בכל מקום. זה יהיה כאן המוחין דאבא, שלמעלה מהמקום, כי המקום הוא באמא – "אי זה מקום בינה". אבל "החכמה מאין תמצא", הכוונה שאין לה מקום מיוחד. החכמה היא "מיא דניידי", כמו מים פשוטים שבכל מקום המקום שלהם. בסוד ה' ליראיו מבואר שבחכמה, ה-י של שם הוי' ב"ה (נקודה דנעיץ בכל מקום), יש את ההשגה ש"לית אתר פנוי מיניה", ומי שזוכה לעמוד על השגה זו כדבעי גם לו אין מקום מסוים אלא כל מקום בעולם הוא מקומו ("כי שם ביתו").

הסברנו בקיצור נמרץ איך אפשר להתבונן בארבעת פירושי הקדושת לוי על לך לך מלמטה למעלה. נסיים ונברך את ישבעם שהכל יתקיים אצלו, העיקר שתהיה לו הרבה דעת, דעת של החלטות טובות, של מן (לחם אבירים, לחם מן השמים), ובכל המצוות שתקיים תעשה יחוד, יחוד קוב"ה ושכינתיה, ה' אחד ותורה אחת, ובא לציון גואל, שנזכה לביאת משיח תיכף ומיד ממש. שתהיינה הרבה שמחות בבית הזה ואצל כל או"א מעם ישראל, בכל בית ובית, כי שם ביתו. לחיים לחיים.