בע"ה

ה' כסלו ע"ו – כפר חב"ד

ברית שניאור-זלמן שי' מירסקי

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

לחיים לחיים, מזל טוב לכל בני המשפחה, לכל החברים הטובים.

קשר הפרשות "לך לך" ו"ויצא" – ההגעה לארץ והיציאה ממנה

לרך הנימול קוראים שניאור-זלמן, על שם אדמו"ר הזקן, שקודם האבא חזר מאמר שלו על ברית מילה – דיבור המתחיל "בעצם היום הזה נימול אברהם". את ברית המילה ה' כרת עם אברהם אבינו בסוף פרשת לך לך, הפרשה השלישית של התורה. כעת אנחנו כבר בפרשת ויצא, הפרשה השביעית של התורה. גם 3 וגם 7 הם 'מספרי ברית' – מי שמכיר את המושג הזה – 1, 3, 7, 13 וכו'. בכלל, יש קשר מאד הדוק בין 3 ל-7 – יש ג ראשונות ו-ז תחתונות, ביחד 10 ("עשר ספירות בלימה", כאשר "העשירי יהיה קדש להוי'"). אז ודאי וודאי יש קשר בין פרשת לך לך לפרשת ויצא[ב].

בפרשת לך לך הקב"ה אומר לאברהם אבינו לעזוב את חו"ל, חרן, המקום שהיה בו, וללכת "אל הארץ אשר אראך", ללכת אל ארץ ישראל, וכשהוא בארץ הוא מקבל את מצות ברית מילה. כתוב שהמצוה הזו היא כח לקיים את הישוב שלנו כאן בארץ ישראל, לנצח את כל האויבים שלנו מסביב, כמו שמשיח ילחם את כל מלחמות ה' וינצח ואז יבנה מקדש במקומו – קודם צריך לנצח. נצחון האויבים הוא מכח ברית המילה. ה' אומר לאברהם ללכת לארץ, ורוצה שישב בארץ ויתקיים בה, שהארץ תהיה שלו – כפי שגם כורת אתו את ברית בין הבתרים על הארץ המובטחת, מהנילוס עד הפרת.

והנה באה הפרשה השביעית, שמשלימה את השלישית, וכתוב בה הכיוון ההפוך – יעקב, "ליעקב אשר פדה את אברהם", יעקב הרחמים ואברהם הוא האהבה, יוצא מארץ ישראל לחרן. גם כתובה בו לשון הליכה – כמו "לך לך" – "ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה". בשביל מה הוא צריך ללכת לחרן, מקום חרון אף של מקום בעולם? כדי לברר דווקא שם את הניצוצות. עיקר הניצוצות שהוא מברר הוא הילדים שלו עצמו, להקים שם את בית ישראל עם יב שבטי י-ה – הכל נמצא שם, אצל בנות לבן. יצחק אבינו, שהוא האמצעי באבות – בין אברהם ליעקב – לא עוזב את הארץ, "גור בארץ", "אתה עולה תמימה, אין חוץ לארץ כדאי לך", זה הלשון. מרגע שהוא נולד עד שהוא מסתלק הוא בארץ. אברהם נולד בחו"ל ועולה לארץ. יעקב נולד כאן, אבל שליחותו להקים את בית ישראל היא דווקא בחרן.

מקום השליחות בארץ ובחו"ל

"ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה" והוא רואה בחלום סולם "ומלאכי אלהים עולים ויורדים בו" – מלאכי ארץ ישראל עולים, מסתלקים, השליחות הזו לא שייכת להם. כל פעם שיהודי הולך לשליחות יש לו מלאכים שמלוים אותו, שומרים אותו ועוזרים לו בשליחות. מי שעושה שליחות בארץ יש לו מלאכים של ארץ ישראל. ברגע שיוצא לשליחות בחו"ל מלאכים אלה מסתלקים ויורדים מלאכים חדשים. יעקב שוה מלאך-מלאך, כוונה ידועה בקבלה – יש לו גם מלאכי א"י וגם מלאכי חו"ל. בסוף פרשת ויצא הוא חוזר לארץ ואז "ויפגעו בו מלאכי אלהים" – מלאכי א"י שחוזרים ללוותו ולהכניס אותו לארץ. יש לו זיקה גם למלאכי א"י וגם למלאכי חו"ל. אבל עיקר הפרשה שלנו שהוא יוצא לחו"ל, לשליחות להקמת בית ישראל – לשאת נשים וללדת ילדים – ומלוים אותו מלאכי חו"ל.

היות שיעקב הוא "הבחיר שבאבות" כולנו צריכים ללמוד ממנו ש"מהוי' מצעדי גבר כוננו ודרכו יחפץ" – לכל אחד יש מקום השליחות שלו. ב"ה אלה שיושבים כאן, מן הסתם השליחות שלהם היא בארץ ישראל. עד ביאת ינון, עד ביאת משיח, כתוב שמי שנמצא כאן הוא בגלות ישמעאל וצריך להיות כמו יצחק אבינו – שגר כאן – כדי לנצח את ישמעאל. מי שנמצא בחו"ל הוא תחת שלטון השר של עשו וצריך להיות מ"בנוי דאברהם" כדי להתגבר על גלות אדום. כל מקום עם הגלות שלו.

"היום הזה" ו"המקום הזה"

יש עוד משהו מאד מיוחד שמקשר בין הפרשיות האלה, חוץ מזה שכתוב "לך לך מארצך... אל הארץ" וכאן הכיוון ההפוך-המשלים של "ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה". ה"ויצא" הוא דווקא של יעקב, הבחיר שבאבות, זה ש"פדה את אברהם", הרחמים פודים את האהבה. כאשר האהבה נעלמת על ידי שאני מרחם אני מחזיר ומעורר מחדש את האהבה.

יש עוד משהו מאד מענין: המאמר ששמענו קודם על המילה מתחיל מ"בעצם היום הזה נמול אברהם" – אברהם מל עצמו וישמעאל וכל בני ביתו – הביטוי הוא "בעצם היום הזה". בפרשה שלנו יש פסוק דומה – "מה נורא המקום הזה". בפסוק הקודם כתוב "אכן יש הוי' במקום הזה" – וכידוע הרמז, כפי שגם דובר לפני כמה ימים – שעולה ברית, סוד ברית מילה, וכן שוות שלש המלים הבאות, "ואנכי לא ידעתי". שני עדים שיש כאן ברית. אחר כך יעקב ממשיך ואומר "מה נורא המקום הזה".

אם כן, בפרשה המקורית של ברית מילה הביטוי העיקרי הוא "היום הזה". "הזה" היינו גילוי אלקות ממש – מצביע באצבעו ואומר "זה אלי ואנוהו", לע"ל כתוב פעמיים, "כפליים לתושיה", "הנה אלהינו זה קוינו לו ויושיענו זה הוי' קוינו לו נגילה ונשמחה בישועתו".  יש "היום הזה" – משיח אמר לרבי יהושע בן לוי שיבוא "היום", וכשלא בא באותו יום אליהו הנביא היה צריך לתרץ לו שהתכוון "היום אם בקולו תשמעו", אבל באמת מי שקשור למשיח יודע שהתכוון שבא "היום הזה", הסוד של ברית מילה "בעצם היום הזה" – אבל התכל'ס של הפרשה שלנו, פרשת ויצא, הוא "מה נורא המקום הזה". יש זמן ויש מקום.

ככלל בקבלה היחס בין יום למקום[ג], בין זמן למקום, הוא בין ג"ר לז"ת, בין מוחין-שכל למדות-רגש, בדיוק ה-3 וה-7. אמרנו שברית מילה בפרשה השלישית ואנחנו בפרשה השביעית – שם הביטוי "היום הזה" וכאן הביטוי "המקום הזה". צריך גם את "היום הזה" וגם את "המקום הזה" – הר הבית, מקום המקדש. כל ארץ ישראל היא "המקום הזה", אבל בפרט הר הבית. יש הרבה פסוקים בתנ"ך שכתוב "המקום הזה" על כל ארץ ישראל – "ובאתם אל המקום הזה" – אבל כאן בדברי יעקב הכוונה בפרט להר הבית ובית המקדש ("מה נורא המקום הזה אין זה כי אם בית אלהים וזה שער השמים"), הלב של המקום הזה, כללות ארץ ישראל.

"אכן יש הוי' במקום הזה" – גילוי האלקות במקום הברית (ובמילת אברהם בגיל 99)

"הזה" שוה טוב, הברית נקראת טוב – "אמרו צדיק כי טוב". כשעושים ברית מילה מגלים את הטוב של היהודי. גילוי העטרה הוא גילוי "טבע הטוב להיטיב" של היהודי. איך יודעים זאת? כשמשה רבינו נולד כתוב "ותרא אותו כי טוב הוא", ואחד הפירושים הוא שנולד מהול, "אמרו צדיק כי טוב". גם יעקב אבינו נולד מהול. בפרשת לך לך אברהם נצטוה על המילה כדי להיות "אב המון גוים", להיות בעל הבית על כל העולם כולו בקדושה, להיות "אור לגוים", לכולם – הוא נימול בגיל 99.

נעשה תרגיל – למה 99? מלת המפתח כאן היא "הזה" – יש "היום הזה" ו"המקום הזה". אם נקח כל אות ברבוע, פעולת רבוע פרטי – 25, 49, 25 – שוה 99, הגיל של אברהם אבינו כאשר נימול. גם בפסוק של פרשת השבוע, שכתוב "אכן יש הוי' במקום הזה" – אם סופרים את המלים מתחלת הפרשה רואים שהמקום של שם הוי', "המקום הזה", הוא המלה ה-99, רמז מובהק לברית מילה. בגוף אבר הברית הוא "המקום הזה". יעקב התפלא והשתומם, "ואנכי לא ידעתי", כי התגלה לו שהקב"ה בוחר בגוף של היהודי, ולא רק בנשמה. הנשמה היא חלק מה', לא צריך לבחור בה, והקב"ה בוחר ומייחד את גוף היהודי. זה מתגלה בברית, סוד ברית המילה, "אכן יש הוי' במקום הזה".

רמזי "היום הזה" ו"המקום הזה"

נראה עוד גימטריא מאד יפה: גם "היום הזה" וגם "המקום הזה" הם כפולות שם הוי' ב"ה. כל מספר שהוא כפולת שם הוי' היא דבר מיוחד – כמו ששם הוי' נקרא שם המיוחד.

"היום הזה" עולה 78, ג"פ הוי' – רמז לברכת כהנים, וגם למה שאמרנו שמדובר כאן בג"ר. בברכת כהנים יש שלש ברכות, היא הברכה המשולשת. הכהן ברך כאן את הרך הנימול, "יברכך הוי'... יאר הוי'... ישא הוי'".

כמה עולה "המקום הזה"? בדיוק ח"פ הוי' (הערך הממוצע של כל אות ב"המקום הזה" = הוי')[ד]. מי הראשון שנימול ל-ח ימים? יצחק, ששוה ח"פ הוי', שוה "המקום הזה". אמרנו שיצחק הוא הממוצע המחבר בין אברהם ליעקב, שלא עזב את הארץ. יעקב לא נימול ממש – נולד מהול ועשו לו הטפת דם ברית. הראשון שנימול בזמן הוא יצחק אבינו, והגילוי הזה – שחוזר בכל שנה – הוא גילוי של שם הוי' ב"ה.

לקיחת הודה-זיוה-הדרה למקום השליחות

המכנה המשותף בין שני הביטויים הוא "הזה". על המילה הראשונה של הפרשה, שם הפרשה, "ויצא [יעקב מבאר שבע]", מסביר רש"י ש"פנה הודה, פנה זיוה, פנה הדרה" הוד המקום פונה, הולך עם הצדיק, וכך גם הזיו וגם ההדר – הכל פונה. מה הר"ת, הסימן, של שלשת הדברים האלה (לפי הסדר הכתוב ברש"י)? הזה – הוד זיו הדר[ה].

מסביר בעל הקדושת לוי[ו], רבי לוי יצחק מברדיטשוב, סניגורן של ישראל, שהכוונה שכאשר הצדיק הולך למקום השליחות – וכאן מדובר בשליחות הכי חשובה, להקים את בית ישראל, ודווקא בחרן, מקום חרון אף של מקום בעולם – הוא חייב לקחת איתו "אוירא דארץ ישראל"[ז]. הוא אינו 'יורד' מהארץ לחו"ל אלא לוקח אתו את ההוד-זיו-הדר של הארץ אתו (ולכן כתוב "וילך חרנה" ולא "וירד חרנה").

כפי שאמרנו, המלאכים מתחלפים, עולים ויורדים. כנראה המלאכים לא מבינים בדיוק מה קורה כאן – הם פועלים לפי הכללים היבשים. הם רואים מישהו עוזב את הארץ – הם לא מבינים שהוא לוקח איתו את אוירא דארץ ישראל כדי לקיים את ההוראה "מאך דא ארך ישראל" גם בחו"ל. הוא עבר את הגבול – מלאכי א"י עולים ומלאכי חו"ל יורדים. אבל בעצם כתוב שיעקב אבינו לקח איתו את ההוד, הזיו וההדר – "הזה" – הזיהוי המוחלט של "זה אלי ואנוהו", והביא אותו איתו לחו"ל.

כח המאור – החדרת שניאור (יחו"ע) לתוך זלמן (יחו"ת)

הוד-זיו-הדר שוה 247. אלה גם מספרים עולים – 15, 23, 209 – שאפשר לעשות  מהם סדרה רבועית. 247 היינו "המאור שבה יחזירנו למוטב".

יש אור. לתינוק שלנו קוראים שניאור – שני-אור – אבל צריך זלמן. המקור של זלמן הוא כינוי של שלמה – סבא רבה של התינוק – אבל הרביים בחב"ד דורשים ש-זלמן אותיות לזמן, לקחת שני אורות שלמעלה מהזמן ולהמשיך אותם לתוך הזמן, לתוך המציאות שלנו. שניאור הוא עדיין בגדר יחו"ע, אבל זלמן הוא יחו"ת – כפי שדובר לאחרונה – הכח להמשיך למטה, כח העצמות. בשמכל"ו, הכח להמשיך למטה, כח יחודא תתאה – בא מכח העצמות ממש, שאפילו למעלה מגילוי אור של יחודא עילאה. כלומר, זה בא מכח עצם המאור.

כל הדברים האלה, הוד-זיו-הדר, הם סוגים של הארה. אבל ביחד הם מצביעים ואומרים הזה – "זה אלי ואנוהו וגו'", "זה הוי' קוינו לו" – זה גילוי המאור, שיש דווקא אצל בעלי תשובה. כשיעקב אבינו יוצא מארץ ישראל, מקום הצדיקים, "ועמך כֻלם צדיקים לעולם יירשו ארץ" – ארץ ישראל היא מקום של צדיקים – הוא הולך לחוץ לארץ, מקום של בעלי תשובה. גם פה, בעל תשובה הוא אחד שיש לו כח של יחודא תתאה. כמובן, צריכים להעלות את כל הניצוצות של חו"ל ולהביא אותם לארץ.

בכל אופן, כתוב "במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד שם" – מקום בעלי תשובה הוא בחו"ל, וצדיקים לא יכולים לעמוד שם כי הצדיק לא יכול לצאת לחוץ לארץ, לחרן, מקום הקליפות, כי הוא יפול שם. בעל תשובה לא רק שלא יפול שם, אלא "שבע יפול צדיק וקם" – הוא קם שם, מביא את כל הילדים שהוא הוליד שם בחזרה כאן לארץ ישראל. כך הוא מביא את מלך המשיח, עם כל ה"רכוש גדול" של הניצוצות שהוא אסף בחרן דווקא. בכל אופן, הזה היינו הוד-זיו-הדר בגימטריא מאור – לא רק אור אלא מאור. המאור הוא הממשיך את השניאור לזלמן, מחבר אותם.

רמזי שם התינוק בקשר לפרשת ויצא

כעת נעשה גימטריא של השם המלא: שניאור זלמן (זלמן שוה 127, חיי שרה, שלמות של שיעור קומה בממד הזמן) שוה 694, כך שממוצע כל שם הוא 347 – ויצא (המלה הראשונה שהיא שם הפרשה) במילוי (וו יוד צדיק אלף). שניאור-זלמן הם ויצא-ויצא (במילוי) – זה הממוצע[ח]. מאד קשור ומרומז בפרשה הזו.

איך הסברנו? שלא רק יצא בעצמו, אלא יצא והוציא איתו – הוא התעצם עם הארץ והוציא אותה לחו"ל. כמו שברית מילה היא להתעצם עם "היום הזה" ("בעצם היום הזה נמול אברהם"), כך כשיוצאים מהארץ צריך להתעצם – לכן הוא יצא וחזר (וגם הר המוריה יצא לקראתו, ראה בקדושת לוי שם), היה לו חלום. כשיעקב יוצא מכאן לשליחות הוא מתעצם עם "המקום הזה", עם ארץ ישראל (ועם הר הבית מקום המקדש – "מה נורא המקום הזה אין זה כי אם בית אלהים וזה שער השמים"), לוקח את ההוד-זיו-הדר, המאור, העצם, ועם זה מקיים ומצליח בשליחות שלו – להקים את בית ישראל עם יב שבטי י-ה, יב גבולי אלכסון בקבלה, שהם גדרי המקום, "המקום הזה".

תאריך הלידה והברית

נאמר משהו לגבי תאריך יום ההולדת, שקשור אלינו, ויום הברית, שקשור אלינו: יום ההולדת הוא יום ה-חן של השנה, כ"ח מרחשון, ויום הברית, ה' כסלו, הוא יום האדנות, יום ה-65 (א-דני) של השנה (אם נפתח את הסדרה הרבועית המתחלה הוד-זיו-הדר עד ששה מקומות, כנגד ו"ק של גדרי המקום, נקבל ס"ה 3770 = חן פעמים א-דני!). מי הראשון שקרא לקב"ה בשם אדנות? אברהם אבינו. הוא המליך והמשיך את ה' בעולם. עד אברהם ה' היה "אלהי השמים", רק מלאכי רום הכירו בו, אבל אברהם אבינו עמל לפרסם את ה' בעולם – "ויקרא שם בשם הוי' אל עולם" – ובזכותו ה' נעשה "אלהי השמים ואלהי הארץ" (התיקון של "[בראשית ברא אלהים] את השמים ואת הארץ", סוד שם הטוב כנודע. שני הלשונות יחד – "את השמים ואת הארץ" "אלהי השמים ואלהי הארץ" = הוי' פעמים כביכול, וד"ל). לכן הוא הראשון שקרא לה' א-דני, שם המלכות, שם של "אלהי הארץ". היום, ה כסלו, הוא שם של מלכות, היום ה-65, א-דני, בשנה.

בכל אחד מהימים האלה יש מזל גובר. יש מזל גובר של הלידה, שהיא ההתגלות בעולם, שגוף היהודי (עם הנשמה, שכבר נמצאת כשהוא נולד) מתגלה ויוצא מהרחם לאויר העולם. יש בכך התגלות עצומה, גם התגלות של "ויצא" – שיצא לאור העולם. ביום השמיני עושים ברית, גילוי העטרה, גילוי עיקר השליחות – העטרה היא כתר, "אין כתר אלא למלך" – גילוי אשתו לעתיד, בשרש הנשמה, וזה עוד מזל. כשאדם מתחתן הוא כמו יורד לעולם פעם שניה. יש שני מזלות, מזל הלידה ומזל הברית, מזל עליון ומזל תחתון בקבלה, "נֹצר חסד" ו"ונקה".

חבור הימים – סוד החזן

מה צריך להוסיף ל-חן כדי לקבל 65? מי שנולד ביום ה-חן ונימול ביום האדנות – יש קשר. כדי להגיע ליום הברית לא מוסיפים 8 ימים אלא 7 ימים, כי יום הלידה עצמו נחשב יום. כדי להגיע לברית צריך להוסיף 7, "כדי שתעבור עליו שבת אחת". 7 הוא ז, וכששמים ז בתוך חן מקבלים חזן – אחת המלים העיקריות ששוות כמו שם א-דני. זה יכול להיות גם יעוד של הרך הנימול – בעצם אבא שלו עושה כך, אבל "יפה כח הבן מכח האב". מהו חזן במשנה? "החזן רואה היכן התינוקות קוראים" – משנה במסכת ברכות. מי החזן שרואה היכן התינוקות קוראים? הפירוש הוא שחזן הוא מלמד תינוקות. מלמד דרדקי נקרא בלשון חז"ל "חזן".

חזן הוא חן-ז – כדי להיות חזן צריך להיות עם חן, וצריך להיות עם ז. עם כל הפירושים – זין ר"ת "נעים זמירות ישראל", "זמירות ישראל נגן", לשיר הרבה זמירות; זין הוא גם נשק – הנשק של הבנות הוא נרות שבת קדש. בכל אופן, כששמים ז בתוך ה-חן מקבלים חזן. במשנה חוץ מהחזן שהוא מלמד תינוקות יש גם "חזן הכנסת", שחוזר כמה פעמים במשנה. מי זה חזן הכנסת? השמש הראשי בבית המקדש. גם ביום כיפור, כשהכהן הגדול צריך לקרוא בספר תורה, וגם בשנת הקהל – השנה שלנו – כשהמלך קורא בתורה לפני עם ישראל כולו, חזן הכנסת מוסר את ספר התורה לראש הכנסת וראש הכנסת מוסר לסגן והוא מוסר לכהן גדול, ובהקהל הכהן הגדול מוסר למלך. כל התהליך מתחיל מחזן הכנסת.

כמובן, יש גם חזן כשאומרים היום – מי שיודע באמת להנעים את התפלות בקול נעים, "קולך ערב". ככה גם לגבי מלמד התינוקות, עליו להנעים את הפסוקים והמשניות שהוא מלמד בקול נעים – מכאן יש אסמכתא שמלמד צריך להיות מאד בקי בטעמי המקרא ולהנעים לילדים, כמו חזן שמלמד אותם לשיר. בקיצור, שהכל יהיה בשירה – כשאתה מלמד תינוקות תהיה חזן ממש, ושכולם יהיו חזנים. כעת יש לך ילד שהוא חזן – שיום הברית שלו ביום ה-חזן של השנה – ודאי יהיה חזן גדול מאד. כבר אפשר לחתום חוזה עם איזו חברת תקליטים הכי יוקרתית בעולם. כל פעם שתשמעו אותו בוכה רק תחשבו על היעוד שלו, שהכל 'פיתוח קול', שיהיה "קולך ערב".

חן-חזן-חזון

מה קורה אם מוסיפים לחזן גם ו? נוסיף לו גם ו. הכל מתחיל מ-חן, הוספנו ז בתוך החן וקבלנו חזן. נוסיף ו ונקבל חזון – שוה 71, גם קשור אלינו. אמרנו ש"אכן יש הוי' במקום הזה" – "אכן" עולה 71, והוא גם עולה חזון. איפה פעם ראשונה שכתוב בתנ"ך חזון? "הכל הולך אחר הפתיחה". אצל שמואל (י"פ שמואל עולה חן פעמים א-דני כנ"ל) כתוב "ודבר הוי' היה יקר בימים ההם אין חזון נפרץ" – "חזון נפרץ" ר"ת חן. המלה העיקרית של השנה, הסימן שלה, הוא "ופרצת" שבפרשה. בשביל "ופרצת", לכבוש "ימה וקדמה וצפנה ונגבה" וכל העולם – להביא גילוי אלקות ולכבוש גם בארץ וגם בחו"ל – הכל מכח החזון שלנו. החזון שלנו הוא משיח וצריך להיות "חזון נפרץ". זה עיקר המזל שאנחנו מאחלים לרך הנימול. כמו שלא היה חזון נפרץ עד שמואל ואז בא שמואל והחזון נפרץ. שוב, "חזון נפרץ" הוא עצמו החן היהודי, חן. בביטוי חזון-נפרץ יש חן-חן, חן של המלה "חזון" וגם ר"ת חזון-נפרץ.

אם כן, לחיים לחיים, שיהיה חן, שיהיה חזן, שיהיה חזון, שיהיה חזון נפרץ – "ופרצת" – שיהיה "הזה", שיהיה "בעצם היום הזה" ושיהיה "מה נורא המקום הזה, אין זה כי אם בית אלהים וזה שער השמים". שנזכה לבנין בית המקדש שיבנה אותו משיח צדקנו, וילחם מלחמות ה', ויטפל בכל מה שצריך לטפל בו בארץ, ינקה את הארץ, ברית מילה היא מזל "ונקה", צריך לנקות את השטח, שינקה ויעשה סדר. אי אפשר לבנות את בית המקדש בלי לעשות סדר, צריך לנקות את המקום – קודם מנקים, אז בונים, אז יש קיבוץ גלויות ואז תכלית היעוד של משיח "כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כלם בשם הוי' לעבדו שכם אחד". לחיים לחיים, מזל טוב.