בע"ה

י"ט כסלו ע"ו – כפר חב"ד

ברית אברהם דוד שי' פריימן

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. סוד החבור בין אברהם לדוד

לחיים לחיים. מזל טוב מזל טוב, גוט יום טוב, לשנה טובה בתורת החסידות ודרכי החסידות תכתב ותחתם. לחיים לחיים.

אברהם-דוד – "חסדי דוד הנאמנים"

נאמר כמה מילים לכבוד ברית המילה וי"ט כסלו. שם הרך הנימול הוא אברהם-דוד (שמו של הסבא-רבא של הרבי, בעל שער הכולל וכו'). אברהם הוא החסד, "חסד לאברהם", ודוד הוא "דוד מלך ישראל חי וקים", אז הצירוף הזה הוא על דרך הפסוק "חסדי דוד הנאמנים", שכל החסדים – שהם אברהם, "חסד אל כל היום", "יומם יצוה הוי' חסדו", "יומא דאזיל עם כולהו יומין", כל ה החסדים והכללות שלהם ביסוד – נמשכים לדוד מלך ישראל, המלכות, שמחלק את החסדים לכל עם ישראל ולכל העולם כולו, לעולמות התחתונים בי"ע, עד לסוף רגלי העשיה (סוד עקבתא דמשיחא).

אברהם ודוד (ויהושע שביניהם) – "זקן בא בימים"

הצירוף אברהם-דוד שייך כל הזמן – צירוף משיחי ביותר, שדוד מלך ישראל חי וקים בא כדי להמשיך ולהשפיע חסד לכולם, "אך טוב וחסד ירדפוני כל ימי חיי" – אך יש פרשה אחת בתורה ששייכת באופן מיוחד לצירוף זה, פרשת חיי שרה. בפרשת חיי שרה קוראים "ואברהם זקן בא בימים" ובהפטרה – שמעין הפרשה, כפי שקבעו חז"ל – קוראים "והמלך דוד זקן בא בימים". למה? כדי להסמיך ולחבר את דוד המלך לאברהם אבינו, שבשניהם כתוב "זקן בא בימים". יש כמה רמזים מופלאים בחבור של אברהם-דוד. ראשית כל, לפי הביטוי המשותף שלהם "זקן בא בימים": הגימטריא של "זקן בא בימים" היא אברהם-דוד[ב]!

בכל התנ"ך יש עוד מישהו אחד שנקרא "זקן בא בימים" – כתוב עליו כך אפילו פעמיים – יהושע בן נון. הוא מעין ממוצע בין אברהם לדוד (שעל כן מופיע אצלו הביטוי "זקן בא בימים" פעמיים, כידוע הכלל לגבי כל ממוצע, שיש בו שתי בחינות האוחזות בשני הקצוות שבא לחבר מכאן ומכאן[ג]). כמו שאמרנו קודם, אברהם הוא עטרא דחסדים שכל ה החסדים נמשכים ממנה ונכללים ביסוד – היסוד הוא יוסף, יהושע בן נון, משיח בן אפרים. הכל ניתן ליהושע וממנו נמשך לתכלית – שיגיע לדוד מלך ישראל, שהוא משיח בן דוד, וכאמור הוא יחלק את החסדים לכל העולם כולו. לכן גם אצל יהושע כתוב "זקן בא בימים" – הוא מעין ממוצע. אך עיקר ה"זקן בא בימים", כמו שהגימטריא הנ"ל ממש מוכיחה, הוא כדי לחבר את הראשון והאחרון, אברהם אבינו ודוד המלך. זו כוונת חז"ל בחבור הפטרת חיי שרה לפרשת חיי שרה.

קיסר ופלג-קיסר בפרשת חיי

לפעמים כתוב שכל הפרשה הזו נקראת "חיי" – אפילו בלי המלה "שרה" – חיי זה חיים, זה פעמיים דוד[ד], בגימטריא יחי. מה כתוב בסוף ההפטרה? דבר שהרבי עשה ממנו שטורעם גדול – דווקא בפרשת תולדות – מכך שבת שבע אומרת "יחי אדני המלך דוד לעולם". ב"ה יש לנו כאן משפחה מורחבת, שכולה משפחה של 'יחי', סיום ההפטרה. "הכל הולך אחר הפתיחה", "והמלך דוד זקן בא בימים", ו"הכל הולך אחר החיתום", "יחי אדני המלך דוד לעולם".

שוב, יחי היינו פרשת חיי שרה ושוה דוד-דוד. בתלמוד ירושלמי כתוב (בפשטות) שגם שמו הפרטי של מלך המשיח הוא דוד – "דוד שמו". בבבלי יש כמה שמות – ר"ת משיח: מנחם שמו, שילה שמו, ינון שמו (כמו שכתוב בתהלים ע"ב), חנינה שמו[ה] – אבל בירושלמי כתוב ש"דוד שמו". דוד המלך הוא דוד הראשון והמשיח הוא דוד האחרון (כן הוא גם בבבלי). מסביר הגמרא שדוד האחרון הוא קיסר שלם ודוד הראשון הוא "פלג קיסר", חצי קיסר. גם בגילאי "זקן בא בימים" אברהם היה בן 140 שנה כשכתוב כך עליו ודוד המלך היה בן 70 שנה – יחס של שלם וחצי, כפי שמוסבר בקבלה וגם במאמר של ר"ה מפאריטש שמסביר שזה היחס בין ז"א לנוקבא דז"א. בחסדים, "זכר חסדו", הוא בן 140 שנה. בנוקבא-מלכות זה חצי, לכן היה בן 70 שנה כשכתוב בו "זקן בא בימים".

יחוד הזקנים הבאים בימים – "נגד זקניו כבוד"

חוץ מהגימטריא המופלאה ש"זקן בא בימים" עולה אברהם-דוד, יש פסוק בנ"ך בו כתוב "נגד זקניו כבוד". "זקניו" לשון רבים, ו"מיעוט רבים שנים" – אז "זקניו" הם אברהם ודוד, שני העיקריים בהם כתוב "זקן בא בימים". סופי תיבות של "נגד זקניו כבוד" הם דוד. מה הסיכוי, וכמה תקפוץ מהכסא אם תגלה שהאותיות שלפני סופי התיבות עולות אברהם? רמז מופלא ביותר, שראשי ואמצעי תיבות של "נגד זקניו כבוד" עולים אברהם – "נגד זקניו כבוד" עולה (בצורה מובהקת, הרי דוד בא בסוף, הוא בחינת מלכות "סיפא דכל דרגין") יחוד אברהם-דוד. שני רמזים נפלאים ביותר, "על פי שני עדים יקום דבר", ש"זקניו" הם אברהם ודוד[ו].

המשכה מעתיקא אצל אברהם ואצל דוד

יש תורה של הקדושת לוי על "ואברהם זקן בא בימים" ומאחז"ל ש"עד אברהם לא היה זקנה"[ז]. הוא מסביר שזקנה היא הכח להמשיך שפע מעתיקא. הרי זקן הוא "עתיקא". אברהם קבל את מצות ברית מילה, וכתוב – גם במאמר בתו"א, ובכך מסיים הרמב"ם את הלכות מילה – ש"גדולה מילה שנכרתו עליה יג בריתות, יותר מן התורה שנכרתו עליה [רק] שלש בריתות". יג הבריתות היינו יג מדות הרחמים, "תיקוני דמהימנותא". אברהם הוא "ראש כל המאמינים" (עליו נאמר "תשורי מראש אמנה"). הברית היא האמונה – אמונה פנים ואחור שוה ברית. בספרא דצניעותא יג התיקונים נקראים "תיקוני דמהימנותא" – תיקוני אמונה. יש מהאחרונים שאומרים שלכן – או ביודעים או שלא ביודעים – הרמב"ם כתב יג עיקרי אמונה, או שראה את לשון ספד"צ או שכוון ברוה"ק שלו, אבל המקור לכך שיש יג עיקרי אמונת ישראל הוא בביטוי "יג תיקוני דמהימנותא", יג תיקונים של אמונה.

כל זה שייך לאברהם אבינו, הראשון שהמשיך משם – לכן הוא הראשון שכתובה אצלו זקנה. גם דוד המלך שבמלכות – אמונה היא בעתיקא, ברדל"א, במדרגה הכי גבוהה בכתר, אבל היא משתקפת במלכות שהרי "נעוץ סופן בתחלתן", וגם המלכות דא"ק היא המתלבשת בסוד "חביון עז העצמות" בפנימיות רדל"א, לכן זו אמונה ואמונה, הכל בבחינת אמונה, "אני ראשון ואני אחרון". לכן גם דוד המלך הוא "זקן בא בימים" שממשיך ממהימנותא, מ-יג תיקוני דמהימנותא ששרשם ברדל"א, שם חביון עז העצמות ממש. זה סוד חבור השמות אברהם-דוד, בחינה משיחית ביותר.

ב. יום הברית – מילה שלא בזמנה

נאמר משהו לגבי ההשגחה הפרטית של יום הברית, יט כסלו, "יום הברית של חסיד"[ח] (והוא יום ה"סיט" של השנה, השם השלישי של עב שמותיו יתברך, היוצא מס"ת "נתתה ליראיך נס להתנוסס מפני קשט סלה"[ט], כמבואר אצלנו בכ"ד). בכל מילה שאינה בזמנה יש השגחה פרטית מופלאה.

מילה שלא בזמנה – תשלומין למילה בזמנה

נאמר גם איזה ווארט בנגלה: היה פה דיון לגבי מתי קובעים את הברית מרגע שיודעים שכבר אפשר לעשות לתינוק ברית. יש בזה שתי דעות באחרוני האחרונים. יש דעה אחת שברגע שיודעים שאפשר לעשות ברית צריך להזדרז מיד, לא לדחות אפילו רגע אחד, ויש לזה ביטוי בהלכה לפי אותה דעה: אם לפני מוהל באות שתי בריתות, מילה בזמנה ביום השמיני ומילה שלא בזמנו, את מי הוא צריך למול קודם? לפי דעה זו, שמהרגע שאפשר למול את התינוק מילה שלא בזמנה אזי בכל רגע שלא מלים אותו עוברים על מצות עשה דאורייתא, צריכים קודם כל למול את התינוק שלא בזמנה ואחר כך המילה בזמנה, שלה יש את כל היום למול לכתחילה. אם בשניהם אפשר למול עד סוף אותו יום, אז היות שמילה בזמנה היא "חביבה מילתא" – מקדימים מילה בזמנה. פה קבענו למעשה – כפי שפסק הרב – לפי הדעה השניה.

אפשר לומר שהדעה השניה היא החסידית יותר. לפי הדעה הראשונה, אם אתמול בלילה ידעו שהיום אפשר לעשות ברית היה צריך לעשות בהשכמה, בנץ, לא משום "זריזין מקדימין" – הידור שיש בכל ברית, אבל הוא נדחה למנהגנו מפני ה"ברוב עם", אבל זהו הידור ולא עיקר הדין – אלא כדי להקדים ככל שניתן מילה שלא בזמנה, כדי שלא לעבור בעשה. לא עשינו כך כי איננו פוסקים כדעה זו – ה'מתנגדית' יותר – אלא כדעה החסידית. מה הסברא? הדעה החסידית יותר אומרת שיום הברית ב"מילה שלא בזמנה" עומד במקום יום הברית – הוא ה"ביום השמיני ימול בשר ערלתו" של התינוק הזה, היום בו התינוק התרפא ואפשר לעשות לו ברית מילה. לשונו שליום המילה שלא בזמנה יש דין של תשלומין ליום השמיני, וככזה יש לו בדיוק אותו דין של היום השמיני – שאמנם יש הידור של "זריזין", אבל משום רוב עם מותר, וכך נוהגים, לקבוע אחר הצהרים כדי לאפשר לכמה שיותר להשתתף. אז אותו יום מקבל את הדין של היום השמיני למילה. כל זה כדי להקדים ולהדגיש כמה חשוב יום המילה, בהשגחה פרטית, במילה שלא בזמנה – הוא השמיני למילה.

ברית ביום ה-יה ללידה

אחרי הקדמה זו, ווארט יפה בנגלה, נדייק: יום ההולדת של התינוק שלנו, אברהם-דוד שי', הוא ה' כסלו (יום ה-65, א-דני, של השנה). כלומר, אם הברית היתה בזמנה היא היתה בי"ב כסלו (יום ה-חסד של השנה, סוד "ולך א-דני חסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו" – "א-דני חסד" = 137, כמבואר סוד זה במ"א), בדיוק לפני שבוע. הלידה היתה ביום שלישי (שהוכפל בו כי טוב), כמו שהיום יום שלישי (וכן יום ההסתלקות של המגיד וכן יום הגאולה של אדמו"ר הזקן – ג' דפרשת וישב, הקביעות של שנה זו), רק שהיום לא שבוע אחד אחרי אלא בדיוק שבועיים אחרי. כלומר, היום הזה הוא יום ה-15 ללידה.

בהשגחה פרטית – ובפרט לפי הדעה שהיום הזה הוא התשלומין של "וביום השמיני ימול בשר ערלתו" – יש משהו מיוחד שהברית מילה של אברהם-דוד היא ביום ה-יה ללידה, שם ה'. התזמון הזה של הברית, ביום ה-15 (במקום ביום השמיני, על פי פשט), קשור מאד לכוונת ברית מילה. מפורש שמילה אותיות מל י-ה. מל לשון התגלות (לשון מול). קשור ל"מל ולא פרע כאילו לא מל" – הפריעה היא גילוי העטרה, ואז מתגלות גם יג מדות הרחמים וגם שם י-ה, הגילוי העתידי של "שכינה ביניהם". כתוב שבגילוי העטרה כבר מתגלה שמה של "בת פלוני לפלוני" להקמת בית נאמן בישראל בעתו ובזמנו, שיהיה י של איש ו-ה של אשה, "שכינה ביניהם".

כתוב בקבלה שכל עניני הברית שייכים לשם י-ה – מילה היינו מל י-ה; פריעה היינו פרע י-ה; מציצה היינו מצץ י-ה. איפה יש ג פעמים י-ה? בפסוק "ביום ההוא יהיה יה-וה אחד ושמו אחד" – יה-יה-יה (ורק אז וה), שייך לשלש פעולות הברית של היום, יום ה-יה ללידה. היום יש גילוי מיוחד של שם י-ה, "שכינה ביניהם". זהו גם השם של חסיד חב"ד (היום הוא יום הברית של חסיד חב"ד כנ"ל) – י ו-ה הם חכמה ובינה, והדעת היא המחברת אותן (ה"שבילא" של ה-י שמחברת את ה-י וה-ה להיות תרדלמ"ל), כאשר הקוץ העליון הוא הכתר. אז כל הכחב"ד, כל המוחין, כלולים ב-יה. ברית המילה היא כדי שאצל יהודי יתגלו המוחין.

ג. ביאור בתניא פמ"א

"ראשית העבודה ועיקרה ושרשה"

היום הוא גם היום של תחלת הלימוד בספר התניא. לכבוד התניא שמתחילים היום, הרבה פעמים חושבים שי"ט כסלו הוא סיום תניא, אבל סיום תניא היה בח"י כסלו וההתחלה היא בי"ט כסלו. לא נאמר משהו מההתחלה, אלא מפרק מאד חשוב שהרבי לוקח ממנו גם אחד ה'פסוקים' ששמענו קודם מהילדים – פרק מ"א. הפרק מתחיל בכך ש"ראשית העבודה ועיקרה ושרשה" היא יראת ה', אף על פי שהאהבה היא שרש כל מצוות עשה והיראה שרש כל מצוות לא-תעשה, אבל גם במצוות עשה "ראשית העבודה ועיקרה ושרשה" – זו לשון הזהב של אדמו"ר הזקן – היא יראת הוי'. כתוב ש-יראה (216) עולה היפוך ספרות ברית (612) – יש הרבה כוונות שברית היא יראת שמים.

דיוק בלשונות משולשלים בתניא

הלשון שם היא לשון משולשת. הכלל הגדול אצלנו בלימוד ספר התניא הוא לשים לב ללשונות משולשות – שאדה"ז אוהב ובוחר כל פעם לומר דברים בשלש מלים יחד. שלש המלים הן כנגד חב"ד, כל פעם בצירוף אחר, וששת צירופי חב"ד מולידים את שש מדות הלב (יש אפשרויות מגוונות). בתניא של היום קוראים את השער וכו', חוץ מההסכמות אחר כך. בשער כתוב שזו דרך ארוכה וקצרה, והפירוש העיקרי – מתוך כמה – הוא שהיינו דרך המוחין, שרק דרך המוחין אפשר להגיע לנקודה הפנימית שבלב. בדרך הקצרה מגיעים רק לחיצוניות הלב ושם נתקעים, אבל לרעותא דלבא – הנקודה הפנימית שבלב – מגיעים דרך החב"ד, דרך ארוכה וקצרה. באמת שרש חב"ד באריך, כמו "עד אברהם לא היה זקנה" – זקנה היא גם "זקן – זה קנה חכמה" וגם עתיקא[י], כמו שאמרנו קודם בשם הקדושת לוי. בכל אופן, צריכים ללכת בדרך ארוכה וקצרה. הולדת מדה פנימית בנפש תלויה בצירוף של חב"ד – זו הדרך הארוכה – להגיע לצירוף של חב"ד שמתאים להוליד את המדה המסוימת בלב. זה הכלל הגדול אצלנו בפירוש התניא.

והנה, לעניננו יש 'פסוק' בתניא – התושב"כ של החסידות – שאומר "ראשית העבודה ועיקרה ושרשה". מה הוא רוצה לומר בלשון משולשת זו? מה הסוד של ראשית-עיקר-שרש. הם צריכים להיות כנגד חב"ד – "ראשית" היא "ראשית חכמה". בדרך כלל הצירופים של חב"ד בתניא אינם לפי הסדר הישר של חב"ד, אבל כאן הוא כן לפי הסדר:

ראשית-עיקר-שרש – חכמה-בינה-דעת

הפשט של "עיקר" – לעומת "ראשית" ו"שרש" – הוא עיקר-חשוב לעומת טפל. גם הרבי אומר שיש בחיים דברים עיקריים ויש דברים טפלים. מה הנפק"מ? עד כמה צריך מסירות נפש. אנחנו אוהבים לצטט זאת, כי זו הוראה שקבלנו בעצמנו מהרבי – על דבר עיקרי בחיים צריך מסירות נפש, צריך עקשנות, עשרה עקשנים (על משיח – עיקר כל העיקרים). על דבר פחות עיקרי לא חייבים למסור את הנפש, ואז – בלשון הרבי – אם הולך עשה זאת ואם לא עזוב, עשה משהו אחר. זה אומר שיש עיקר לעומת טפל וצריך לדעת מה עיקר ומה טפל – מה חשוב ומה לא חשוב. כתוב בכמה מקומות שחוש בחשיבות – מה חשוב ומה לא כל כך חשוב – הוא מצד מוחין דאמא. מחשבה (מחשבת הערכה בין מושגים וכו') בכלל, והמושב 'חשוב' (דבר חשוב, אדם חשוב), הם בינה. צריך להבין – להבין דבר מתוך דבר – מה העיקר ומה הטפל. בינה, מוחין דאמא, היא כמו תלמוד בבלי. כדי ללמוד סוגיא טוב – כל דבר, גם הלכה, לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא – צריך לדעת מה העיקר ומה הטפל.

אם כן, יחסית המלה ראשית היא הברקה, ברק המבריק על השכל, "ראשית חכמה". אבל עיקר, חוש וזיהוי הדבר העיקרי, הוא מצד בינה.

על שרש כתוב בפירוש, גם בפ"ד בתניא וגם פה, שככלל אני אומר שעטרא דחסדים דדעת, מקור אהבת ה', היא שרש לכל מצוות עשה ועטרא דגבורות דדעת, מקור יראת ה', היא שרש כל מצוות לא-תעשה. השרש הוא שרש של מודעות למשהו – מלה שמשתמשים בה היום, אך אין אותה במקורות – יש דעת, יש תודעה. מודעות הוא תרגום של המושג consciousness בלועזית – מודע לאפוקי לא-מודע. כמו שהמושג לא-מודע הוא די חדיש, גם מודע הוא די חדיש. בכל אופן, המודעות והמדע והדעת הם השרש של המדות, ה"מפתחא דכליל שית", ואדמו"ר הזקן משתמש בפירוש במושג שרש לגבי מ"ע ומל"ת, ששרשם בתרין העטרין שדעת. בפרק מ"א הוא אומר שאע"פ שאהבה היא השרש של מצות עשה ויראה היא השרש של מצות ל"ת, בכל זאת "ראשית העבודה ועיקרה ושרשה" היא יראת ה'. זה לכבוד אדמו"ר הזקן, בעל הגאולה של היום.

ד. סוד ה"אחד" של המגיד

המגיד ממעזריטש – רבי דוב-בער בן אברהם וחוה

נאמר עוד ווארט אחד לכבוד המגיד, בעל ההילולא של היום. קודם כל, נאמר עוד משהו לגבי אברהם ודוד: אם מחפשים בחסידות את מקור השם אברהם, השם הראשון של הרך הנימול, מי האברהם המקורי בחסידות? אביו של המגיד, שעל שמו נקרא בן המגיד. יש אפילו צילום של חתימת המגיד – דוב בער בן אברהם. כנראה שאביו נפטר לפני שנולד בנו, רבי אברהם המלאך. יש לו שני כינויים – רבי אברהם המלאך ורבי אברהם הקדוש, באיזורים שונים – והוא סבו של הרוז'ינער שנקרא קדוש. כמו שהשם אברהם מתחיל מאבי המגיד ואז מבנו. כידוע, אחרי הסתלקות המגיד – שייך לחת"ת של היום – אדה"ז עם שני חבריו, שבקש מהם לכתוב לו הסכמה לתניא, הוא והרבי ר' זושא והמהרי"ל מאניפולי שלשתם, שהיו כנראה צות מיוחד במינו, כתבו כתב התקשרות לקבל את ר"א המלאך לרבי אחרי התסלקות המגיד. שם כותבים את הביטוי החזק שאנו אוהבים לצטט – שמוסרים לרבי את כל מדרגות הנשמה, כל הנרנח"י. מי שכותב וחותם זאת הם אדה"ז ורבי זושא ומהרי"ל מאניפולי, בעל אור הגנוז.

אור הגנוז הוא הספר היחיד שזכה להסכמת הצ"צ, שאמר שהיות שהוא הסכים על התניא של סבי אני מסכים על ספרו, שהודפס הרבה אחרי שהסתלק – בזמן הצ"צ. מה המיוחד בהסכמה שלו? החת"ת של היום, בו הוא מקשר את אדמו"ר הזקן – גאון עולם – עם "אדוננו מורנו ורבינו" המגיד ומקשר אותו ל"ועתה ישמח ישראל", לבעש"ט. מקשר את הנכד הרוחני לסבו הרוחני. זה הווארט של המהרי"ל, לקשר את כל ה'סדר' – כפי שנקרא בלשונו של רבי אייזיק מהומיל, דורות הבעש"ט המגיד ואדה"ז. אף על פי שהיום זהו המגיד עם אדה"ז – כפי שאמר לו קודם הסתלקותו "היינט איז אונזער יום טוב" – כמובן כולל גם את הבעש"ט, את כל השלשה.

לאביו של המגיד קראו אברהם ולאמו קראו גם בשם שאחר כך הוא שם אם הרוזי'נער הקדוש. היא מהנשים הכי גדולות בתולדות עם ישראל בכלל והחסידות בפרט. כמו שהבת של הבעש"ט, אדל, היתה נביאה – כך גם אמו של הרוז'ינער, חוה, היא הדמות הנשית הכי גדולה במסורת המגיד. היא נקראת על שם אם המגיד. אבי המגיד הוא אברהם ואמו חוה – הוא בן לאברהם וחוה והוא דב. יש כאן כוונה לק"ש (שתיקף נקרא) – אברהם-חוה-דב ר"ת אחד (אברהם-חוה-דב = אחד פעמים אהיה, ר"ת אחד ועוד י"פ הוי'. ההפרשים: אהבה, אהבה-יראה. הבסיס: יראה, "ראשית העבודה ועיקרה ושרשה").

יחיד-אחד-ועד – הבעש"ט-המגיד-אדה"ז

כדי להבין רמז זה לעומק נספר סיפור. אדה"ז – בעל הגאולה של היום – היה פעם בדרך לרבו במעזריטש ועבר דרך קוריץ. שם עכב אותו רבי פינחס מקוריץ – הוא ראה את הכשרון המופלא של אדמו"ר הזקן והשתוקק מאד למשוך אותו אליו. הוא רצה לפתות אותו שישאר אצלו, יהיה תלמיד שלו, אז הוא אמר לו – אם תשאר אצלי אני מבטיח לך רוח הקדש, שתזכה לשיחת המלאכים והעופות והדקלים וכל מיני מדרגות. את הכל הוא הבטיח לאדמו"ר הזקן על סמך שישאר אצלו. ענה לו אדמו"ר הזקן – במוחין דגדלות – שאצלך לומדים את הדברים האלה, אבל אצל הרבי, אצל המגיד (זה ווארט של התקשרות של אדה"ז למגיד) לומדים יחיד-אחד-ועד, וזה מה שאני צריך ללמוד. לא רוח הקדש,  לא מדרגות שאפשר לקבל בקוריץ.

במאמר מוסגר, יש ווארט שאדה"ז שלח את התניא לדפוס בסלוויטא – כמו שכתוב בהסכמות – אף שהיה דפוס יותר קרוב וזמין, שהיה מסיים קודם, כי הקפיד שהספר יודפס בסלוויטא על ידי נכדי ר"פ מקוריץ. כנראה שאדה"ז החזיק איזו טובה לר"פ מקוריץ, דרך נכדיו, אף שלא הסכים להשאר אצלו כתלמיד – כי במעזריטש לומדים יחיד-אחד-ועד וזה מה שצריך לדעת. בכל אופן, התניא הודפס בדפוס שמקורו בקוריץ – סלוויטא הוא ענף והמשך של קוריץ, שם התחיל הדפוס, המשיך לסלוויטא ואז עבר לז'יטומיר (דפוס זה הוא הש"ס החסידי). הדפוס הראשון של עץ חיים הודפס בקוריץ (אפשר לראות אצלנו בבית).

בכל אופן, מה זה יחיד-אחד-ועד? בקיצור נמרץ, זה הסדר – הבעש"ט, המגיד ואדה"ז. צריך להאריך בזה – לא נאריך בזה כעת. יחיד זה הבעש"ט, אחד זה המגיד וועד זה אדה"ז. נאמר רק ווארט אחד: מובא בשיחות הרבי הקודם שמקובל אצלנו שהבעש"ט הוא פנימות הכתר, עתיק; המגיד הוא חיצוניות הכתר, אריך; אדה"ז הוא כבר חכמה; אדהאמ"צ בינה והצ"צ דעת. עד כאן שמענו – יותר מזה לא שמענו. יש המשך, אך לא שמענו. במקום אחד הרבי הרש"ב אומר – ובכלל כך כתוב בחסידות – שהיחס בין עתיק לאריך הוא יחיד ואחד. הבעש"ט הוא עתיק, אז הוא יחיד, והמגיד הוא אריך, אז הוא אחד. אדמו"ר הזקן הוא כבר ועד – הכח להמשיך מהעל-מודע (כתר) למודע (חכמה, ראשית הגילוי במודע) ומיחו"ע לתוך יחו"ת, לתוך העולם, לעולם ועד. זה ענין אדמו"ר הזקן. לפני הצמצום יש יחיד-אחד-קדמון – קדמון, מה שה' שער בעצמו בכח כל מה שעתיד להיות בפועל, הוא שרש "ועד" לפני הצמצום, במדרגת התורה הקדומה ששייכת לאדמו"ר הזקן. אדהאמ"צ מעיד בתחלת קונטרס ההתפעלות שאביו מסר את הנפש שכל יהודי יוכל לחוש יחו"ע – זו בחינת רבו, המגיד, אבל החידוש שלו הוא המשכת היחוד למטה-מטה, מנחיל זאת לכל נשמות, לא רק זרע אדם אלא גם זרע בהמה, הבינונים, היינו ההמשכה של "ועד".

עד כאן, בכל אופן אפשר לכוון את שני הרמזים: יחיד-אחד-ועד כנגד הבעש"ט-המגיד-אדה"ז[יא], וה"אחד" של המגיד עצמו הוא אברהם-חיה-דב. אברהם-דוד, שם הרך הנימול שלנו, הוא א-ד ומי שמחבר אותם הוא ה"חיי" – חיי שרה, "ואברהם זקן בא בימים" ו"והמלך דוד זקן בא בימים", "אחד היה אברהם", "כי אחד קראתיו"[יב].

עוד רמז: "אתם קרויים אדם" – אברהם-דוד עם אביו מרדכי ר"ת אדם.

שנזכה לגאולה האמתית והשלמה על ידי משיח צדקנו.