בע"ה

ב' טבת ע"ו – ירושלים

התוועדות "זאת חנוכה"

חנוכת בית משפחת גינזבורג

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. פרצוף תירוצים לקושית הבית יוסף

שמחת חנוכת בית בחג החנוכה

לחיים לחיים, שיהיה חנוכה שמח לכל השנה. מתאים לעשות חנוכת בית בחנוכה. כמו שנסביר עכשיו, אחד הטעמים שעושים שמונה ימי חנוכה אע"פ שהנס היה רק שבעה ימים – קושית הבית יוסף – הוא חנוכת הבית. גם כששואלים למה בכלל קוראים לחג הזה חנוכה אומרים שהוא על שם חנוכת הבית. היונים טמאו לא רק את כל השמנים אלא את כל הבית, הכניסו את השקצים שלהם, את הטומאה שלהם, לכל הבית. לקח הרבה זמן לנקות ולעשות סדר. הם טמאו את המזבח, היו צריכים לבנות את המזבח מחדש. לכן קוראים בתורה על חנוכת המזבח בימי חנוכה.

ובכלל, לפי הרמב"ם חז"ל תקנו את הימים האלה לשמחה – חידוש של הרמב"ם, ויש הרבה פלפול מה הוא מתכוון. האם יש מצוה גם בסעודות, במשתה? הוא אומר שתקנו את הימים האלה לשמחה, צריך לשמוח מאד בחנוכה – "עבדו את הוי' בשמחה בֹאו לפניו ברננה"[ב]. אם כן, החג הזה כולל את כל השמחות של עם ישראל – שירבו שמחות אצל כולם, מי שכאן ומי שלא כאן, זה זמן של שמחה[ג].

בתורה "זמן שמחתנו" הוא חג סוכות ושמע"צ-שמח"ת. אם הרמב"ם כותב שגם את חנוכה תקנו לשמחה סימן שיש קשר מיוחד בין שמונת ימי חנוכה לשמונת ימי חג הסוכות. ואכן, יש ראשונים שמתרצים את קושית הבית יוסף – שהיתה עוד לפני הבית יוסף... – שתקנו שמונה ימים כנגד חג הסוכות. היונים בטלו את עבודת המקדש בחג הסוכות וכנגד שמונת ימי החג תקנו שמונה ימי חנוכה. כמובן, לא ראיתי כתוב, אך הטעם הזה הכי טוב לשיטת בית שמאי ש"פוחת והולך" כפי שלומדים מפרי החג – הם מדגישים קשר מיוחד בין חנוכה לבין סוכות, "זמן שמחתנו".

ישוב קושית הבית יוסף – סגולה לעורר כח משיח בן יוסף

התחלנו עם "קושית הבית יוסף". יכולות להיות אלפי קושיות בחבורו, אבל כשאומרים סתם את הביטוי "קושית הבית יוסף" יודעים שהכוונה לקושיא למה אנחנו חוגגים שמונת ימי חנוכה. הרי לפי הגרסה שלנו בגמרא היה מספיק שמן בפך רק ליום אחד והנר דלק שמונה ימים – אז לכאורה הנס היה רק שבעה ימים, וצריך לעשות חג שבעה ימים, ומדוע חוגגים שמונה ימים?! לשאלה זו קוראים "קושית הבית יוסף".

כנראה שאם נשכיל בחנוכה לעשות סדר מכל התירוצים שנאמרו על הקושיא הזו ניישב את דעתו של מרן הבית יוסף ואז משיח בן יוסף ודאי יבוא, וגם משיח בן דוד. בישוב "קושית הבית יוסף" יכול משיח לבוא, ואז יתקיים הפסוק מנבואת עובדיה (הפטרת פרשת וישלח, פסוק שמובא בפירש"י לתחלת פרשת וישב כהמשך לסוף פרשת וישלח, עיי"ש – כל זה הקדמה לחג החנוכה): "והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה [להבת נרות חנוכה, מתאים לפעם היחידה שמצות נר חנוכה מוזכרת במשנה[ד]] ובית עשו לקש [קושית הבית יוסף] ודלקו ['... אשר קדשנו במצותיו וצונו להדליק נר חנֻכה'] בהם ואכלום [היינו תירוץ הקושיא] ולא יהיה שריד לבית עשו כי הוי' דבר".

לכן נתחיל מדבר שאיני זוכר אם פעם עשינו – מן הסתם לא – לעשות סדר מרוב התירוצים שנאמרו לתרץ את קושית הבית יוסף[ה]. כמה מהם כבר אמרנו ברגעים האחרונים. נעשה מהתירוצים פרצוף, וכדי להקל מיד נאמר אותם לפי סדר הספירות.

סדר כללי בסוגי התירוצים

רק נקדים שיש פה ארבעה תירוצים לענין איך קרה הנס ביחס לשמן עצמו. יש על זה גם שיחה של הרבי[ו], והרבי מביא גם חילוק של רבי חיים בריסקער שיש תירוצים שהנס של השמן הוא נס בכמות ויש תירוצים שהוא נס באיכות. יש ארבעה תירוצים – שני תירוצים של נס בכמות של השמן ושני תירוצים של נס באיכות של השמן. קודם נעשה סדר כללי ואחר כך נאמר כל אחד בעצמו.

אחר כך יש שני תירוצים שבעצם אין כאן קושיא בכלל – פשיטא למה תקנו שמונה ימים, שנס הנרות היה באמת שמונת ימים. יש גרסה של השאילתות שונה מגרסת הגמרא שלנו. בגמרא שלנו כתוב שמצאו פך אחד[ז] של שמן טהור ולא היה בו להדליק אלא יום אחד[ח] בלבד, אבל השאילתות גורס שלא היה בו להדליק אפילו יום אחד והדליקו ממנו שמונה ימים. לפי גרסת השאילתות אין קושיא בכלל, כי לא היה בו להדליק אפילו יום אחד, וממילא היה נס בכל שמונת הימים. זה תירוץ מסוג אחר, שאין קושיא מעיקרא, ועדיין לפי תירוץ זה צריך להבין מה קרה בשמן – לשאול איך הנס בדיוק התבטא בתוך השמן. רק מה? שתרצנו שהיה נס שמונה ימים ולא רק שבעה ימים.

יש עוד תירוץ, שהוא לא שינוי הגרסה של בעל השאילתות, נשאר בגרסה שלנו – "אלא יום אחד" – ובכל זאת שולל את הקושיא מלכתחילה, שבאמת היה נס שמונה ימים, כמו שתיכף נאמר. עדיין זקוקים להבין איך זה קרה, איך זה פעל בתוך השמן עצמו. אחר כך יש חמשה תירוצים – שגם מהם כבר אמרנו – ששמונת הימים הם על שם משהו אחר, לא קשור לנס השמן דווקא.

סדר התירוצים הכללי לפי הספירות

האחרון בין חמשת התירוצים האחרונים כן קשור לשמן – לא לנס שדלק שמונה ימים, רק לעצם הנס שמצאו פך אחד של שמן טהור. מכל התירוצים זה התירוץ שהרבי הכי אוהב – תיכף נסביר למה – והוא התירוץ שנשים כנגד המלכות. הרבי הוא בחינת מלכות. לתירוץ הזה נגיע אחרון מכל התירוצים, שהיום הראשון הוא על מציאת השמן הטהור – שהיא בעצמה נס – ושאר הימים על הנס של דליקת השמן.

יש מי שאומר, גם לגבי התירוץ האחרון וגם לגבי עוד תירוץ שנאמר, שלא מברכים על נס שמלובש לגמרי בטבע, שהוא בדרך הטבע. הווארט של הרבי, שנאריך בו בהמשך, הוא שהרבי דווקא רוצה נס שמלובש בטבע – הרבי אוהב את התירוץ הזה כי הוא עושה את כל הנס על בסיס של טבע. הדלקת הנרות היא מצוה, וכל מצוה שמקיימים צריכה להיות מלובשת ומבוססת על בסיס של טבע, לכן הרבי הכי אוהב את התירוץ הזה. חידוש שמצאו את הפך שלא טמאו אותו. לפי רש"י היה מוצנע, אבל תוספות אומרים שממש היה קבור באדמה. בכל אופן – זה טבע (השגחה פרטית מופלאה, שלעיני השכל של הנפש האלהית היינו נס, אך לעיני השכל של הנפש השכלית היינו טבע).

עד כאן הקדמה, שככה נסדר – נס גלוי, שלא בדרך הטבע, בתוך השמן גופא, בכמות או באיכות, נשים בחב"ד, למעלה משבעת ימי הבנין. גם את שני התירוצים שלכתחילה אין קושיא, כי היה ממש נס של שמונת הימים – לפי כמות השמן שמצאו – נסנף לחב"ד, שיהיה בחסדים המכוסים חו"ג, שגם בהם יש התלבשות של מוחין חב"ד. את חמשת התירוצים שהם כאילו משהו אחר, סבה אחרת מהדליקה, נשים במקום החסדים המגולים, מתפארת עד מלכות. התירוץ האחרון, שהרבי הכי אוהב, נשים במלכות, אך המלכות חוזרת לכתר (ובסוד אור חוזר המלכות היא הכתר) – התירוץ של מציאת פך השמן הטהור.

כתר: אין קושיא מלכתחילה

לא אמרנו מה הכתר – שאין קושיא בכלל, לכתחילה לא עולה על דעתי קושית הבית יוסף. מדרגה זו היא באמת משיח בן דוד, שיש בכנורו (כנור היינו נר כו, "נר הוי' [נשמת אדם]") שמונה נימין. זה שמונה ימים וזהו.

הרי אליבא דאמת בחפצא של השמן אותו הנס שהתרחש במשך הימים הבאים התרחש גם ביום הראשון (לדעת התירוצים המובאים), ורק שמצד הגברא נדמה שאם היה בפך מספיק שמן לדלוק יום אחד אז יום אחד מהשמונה לא נכלל בנס. יש לומר שהנס התרחש ביום הראשון ביתר שאת מאשר בשאר הימים, שהרי "כל התחלות קשות" ו"בתר רישא גופא אזיל" (מצד הגברא ההתפעלות מנס מתמשך הולכת וגוברת מיום ליום, אך לא כך מצד החפצא שלגביו אין הנס נמדד לפי התפעלות הגברא ממנו. ובכך אפשר להסביר את המחלוקת של בית הלל ובית שמאי לגבי מצות הדלקת נרות חנוכה). ובסגנון אחר: הנס הגלוי של שבעת הימים הבאים מלמד למפרע על הנס הכי גדול של היום הראשון – היום היחיד של ימי החנוכה שמברכים שהחיינו, וכנ"ל ב"בתר רישא כו'", דבר המתגלה למפרע – כה כסלו, סוד "נר מצוה" (וכמבואר בשם הרבי בתירוץ המלכות שכל מצוה מעשית בתורה חייבת להאחז בטבע מציאות העולם).

הנס של היום הראשון הוא בסוד "'בראשית' נמי מאמר הוא", מאמר סתום ביחס ל-ט המאמרות הבאים הגלויים, "במאמר אחד יכול להבראות" הכל, ובאמת הכל כלול בו, והשאר הם פרטים היוצאים מן הכלל, ומבואר במפרשים שרק בראשית הוא בריאה יש מאין ממש, עצם נס הבריאה, וכל השאר הם יש מיש).

חכמה ובינה: נסים בכמות השמן

נתחיל משני התירוצים שבלשון הרבי ע"פ רבי חיים בריסקער הם נס בכמות השמן. ההסבר הראשון, שכל פעם ששפכו את השמן לתוך נרות המנורה הסתכלו על הפך וראו שהוא נשאר מלא שמן – אני שופך שמן ולא נחסר כלום, הפך נשאר מלא[ט]. אם הפך נשאר מלא היה נס גם ביום הראשון, אף על פי שהיה מספיק שמן בשביל להדליק יום אחד (לפי גרסת הגמרא), הנס ששפכתי ונשאר מלא.

יש את בן הזוג של התירוץ הזה. שני התירוצים של הכמות ושני התירוצים של האיכות הם זוגות. בן הזוג של התירוץ הזה הוא ששפכו את השמן לתוך הנרות, ובאמת בפך לא נשאר שמן – הכל נשפך – אך למחרת בבקר, כשבאו לראות את המנורה, מצאו שהנרות מלאים שמן, שלא נחסר בנרות שמן[י]. לשני אלה הוא קורא כמות, כי כמות השמן התרבתה בדרך של נס – נס גמור שלמעלה מדרך הטבע.

את זוג התירוצים הללו, שהנס הוא שהשמן נשאר שלם – או שנשאר שלם בתוך הפך או שנשאר שלם בתוך הנרות למחרת בבקר (וכך בכל בקר עד היום השמיני, בו השמן דלק ונגמר, שהרי לקח שמונה ימים עד שהשיגו שמן טהור חדש, כפי שמסבירים הראשונים) – נשים בחכמה ובינה.

נס בכלי המשפיע ונס בכלי המקבל

יש פה שני סוגי כלים – יש את הכלי של המשפיע ואת הכלי של המקבל. גם למשפיע יש כלי, גם המשפיע צריך למדוד ולצמצם את השפע – כמה הוא רוצה להשפיע וכמה מסוגל המקבל לקבל. המשפיע הוא לא רק אור – הוא חייב כלי, פך השמן הטהור. אבל אם אני אומר שהנס קרה בתוך הפך, שאף על פי ששפכתי נשאר פך מלא – מה שנשפך לנר נדלק ונגמר, אבל נשאר לי פך מלא ולמחרת שפכתי שוב – הנס הוא בכלי של המשפיע. אם שפכתי את כל השמן והפך עכשיו ריק, אין יותר שמן בפך, אבל כל הבקר אני קם ורואה שהנרות נשארו מלאים שמן, הנס קורה בכלי של המקבל – יש כח נסי בכלי של המקבל, שהשמן שם מתרבה בכמות כל הזמן.

היחס של נס בכלי המשפיע לעומת נס בכלי המקבל שייך לחכמה ובינה – החכמה היא המשפיע, אבא, והוא שופך ונותן את האור, את השמן, והמנורה, הנר, הוא הכלי המקבל, שהוא אמא בשרש. יש שהמשפיע שופך פעם אחת את השמן והוא נגמר, מבחינתו, והנס מתרחש בהריון, בתוך הרחם, בנר (על דרך לעתיד לבוא שאשה תלד בכל יום מביאה אחת, כמבואר בתניא). או שהנס מתרחש בתוך המשפיע, בתוך הרבי. מי המשפיע? הרבי. מה זה שהוא שופך ונשאר מלא? שהוא לא נחסר כלום, כמו "נר לאחד נר למאה". כמו שמשה רבינו, הרבי הראשון והכולל את כל הרביים, מאציל מרוחו על שבעים זקנים ונשאר שלם, לא נחסר כלום. זה באופן מובהק סוד האצילות – האצלה מן האור – בחינת חכמה עילאה, משה רבינו, ששופך ונשאר מלא. או שבבחינת בינה, היא מקבלת והנס העל-טבעי מתחולל בתוך הנרות – דולק ונשאר מלא.

היחס בין חכמה ובינה הוא גם בין חכם – רבי – לתלמיד חכם. מכאן רואים שלפעמים יכולה להיות התופעה הנסית בתוך התלמיד, בתוך החסיד, שקבל את השמן הסגולי מהרבי והוא דולק אצלו ולא נחסר, הוא תמיד מלא. כמו שאומרים על החסידים של פעם, החסידים של המגיד, שהיו חיים חצי שנה עם ווארט אחד של הרבי. בינתיים לרבי כבר יש ווארטים חדשים, כנראה הוא גמר עם הווארט הזה, אבל אצל החסידים הווארט הזה נשאר חצי שנה לפחות, והמשיך לדלוק ולהדליק אותם כל הזמן. יש ב"היום יום" דוגמה כזו, שפעם אדה"ז דרש בענין "אמן יהא שמיה רבא", שאצל החסידים היה אחר כך אמירת "אמן יהא שמיה רבא" שנה שלמה בהתלהבות עצומה – האור של הרבי המשיך לדלוק ולדלוק ולא נחסר, באופן נסי.

כתוב ש"תענוג תמידי אינו תענוג", וההתלהבות היא תענוג, אבל היא "מוסיף והולך ואור" כמו בחנוכה. יש את הווארט שרבי אייזיק אמר לרבי אהרן מסטרשליא 'אהרן, אתה כבר יכול לרדת מהשלחן' – שההתלהבות האמיתית (מלווה בבטול הרגשת היש) נגמרת ואם ממשיכים זה סרח העודף. אבל יש שההתלהבות ממשיכה, "הולך ומוסיף ואור", אצל מקבל אמתי. כך אפשר להסביר את הנס בכמות – או אצל המשפיע או אצל המקבל, או בפך או בנרות[יא]. היום, "הכל הולך אחר החיתום" של קריאת התורה של חנוכה, קראנו את "בהעלֹתך את הנרות", שצריך להיות "עד שתהא שלהבת עולה מאליה" – בדומה לנס שקורה בתוך הנר.

מקור נס חנוכה בתנ"ך – נס אלישע בכלי המשפיע

עוד דבר: הרי לית מילתא דלא רמיזא גם באורייתא. איפה יש רמז לנס נרות חנוכה בתנ"ך? אצל אלישע. מה שקרה שם, לפי מה שהסברנו כעת, היה נס בכלי המשפיע, נס בכלי המקורי ששפכו ושפכו ממנו ונשאר מלא – מלאו עוד ועוד כלים, ובכלים שמלאו לא היה נס, השתמשו בהם, רק שמלאו כל כך הרבה כלים שהיה להם מספיק שמן עד תחית המתים. הנס קרה בתוך הכלי של המשפיע. מתאים שהמקור של נס חנוכה יהיה כנגד החכמה, התירוץ הראשון בפרצוף התירוצים של קושית הבית יוסף. גם אלישע שוה "יש מאין" – סוד החכמה, "החכמה מאין תמצא". אם כן, יש לנו פה זוג של נסים ששמנו אותם כנגד חכמה ובינה – חכם ותלמיד חכם, כלי של משפיע וכלי של מקבל.

תרין עטרין שבדעת: נסים באיכות השמן

כל יום דלקה שמינית מהשמן

אחר כך יש שני תירוצים באיכות השמן. כשאומרים נס באיכות הכוונה שהשמן לא התרבה, שיש יותר שמן, אלא שקצת שמן דולק יותר זמן ממה שעל פי טבע. אם קצת שמן דולק יותר זמן ממה שאמור להיות זהו נס באיכות – איכות אחרת של שמן. הסוג הראשון הוא נס בכמות, שיש יותר שמן. כאן אין יותר שמן, רק שטפת שמן יכולה לדלוק המון זמן.

גם בזה יש שני אופנים: אופן אחד, ששפכו את כל השמן בפעם הראשונה, אבל כל יום ראו שרק שמינית מן השמן דלקה – בכל יום הלכה שמינית, עד שביום האחרון נשארה השמינית האחרונה שהספיקה ליום שלם[יב]. זה אופן אחד של נס באיכות השמן.

אופן שני, שבכוונה עשו ככה – מזגו כל יום שמינית מהשמן[יג]. מי שמקשה על תירוץ זה[יד] מקשה ש"אין סומכין על הנס". יש תירוץ שהבינו שאנחנו זקוקים לשמן שמונה ימים – כל זה שצריכים שמן טהור הוא רק להראות חבתן של ישראל, שהרי במצב כזה מותר בדיעבד להדליק בטומאה – הכל היה להראות שה' מהדר אתנו, מחבב אותנו, "כי ידעתיו" לשון חבה, ולכן גם אנחנו מהדרין מן המהדרין בחנוכה. עשו חשבון לכתחילה שכדי שהנס הזה יהיה מושלם צריך שהשמן הטהור יספיק לשמונה ימים ולכן סמכו על הנס ושפכו כל יום שמינית. יש מי שמקשה על התירוץ הזה שאינו על פי הלכה, כי על פי הלכה חייבים למלא את הנר "כמדתה"[טו]. יש מי שאומר שכך רק לכתחילה, אבל בדיעבד מותר[טז]. בכל אופן, זה אחד מתירוצי הראשונים – שחלקו את השמן לשמונה חלקים שוים ובאופן נסי דלק כל הלילה.

דעת – איכות, שכחה וזכרון

את שני התירוצים האחרונים (נס באיכות השמן) נשים בדעת, כמבואר אצלנו בספר סוד הוי' ליראיו ששרש המושג איכות הוא בדעת, ובדעת יש תרין עטרין – עטרא דחסדים ועטרא דגבורות, ה חסדים של הדעת ו-ה גבורות של הדעת. ה גבורות הן שרש הגבורה, הצמצום וההתחלקות, והחסדים של הדעת הם בחינת ימין, "וימינו תחבקני". הגבורות של הדעת הן שמאל דוחה והחסדים של הדעת ימין מקרבת – צריך דעת לאזן "לעולם תהא שמאל דוחה וימין מקרבת" באיזון ובמזיגה הנכונה.

בכל אופן, זה ששמו הכל ובאופן נסי השמן נעשה איכותי-נסי – אותה כמות שמן, אבל היא הפכה להיות נסית באיכות – הוא כמו שנאמר שיש מקום בעולם עם שמן שאיכותו לעילא ולעילא. באמת דווקא בשמן יש איכויות שונות. לגבי שמן זית זך, כפי שרש"י מביא בחומש בפשש"מ, יש אלפא שבאלפא – שמן הכי טוב, מהטפה הראשונה בזית שבראש העץ. דווקא בשמן אני אומר שיש איכותיות שונות, ואני אומר שפתאום גיליתי איזה שמן כל כך איכותי שטפה ממנו דולקת יום שלם. זה מה שקרה כאן לפי התירוץ הזה, שהיה נס באיכות. אבל שוב, לנס באיכות יש גם אסמכתא במציאות. יכול להיות שמן הרבה יותר איכותי. אולי כששמים בעץ איזה זבל אורגני מיוחד יגדל איזה זית איכותי.

הרי כתוב ששמן הוא סגולה לזכרון, וזית בלי שמן הוא שכחה – שכחה היא חשך. כל הענין של "פך שמן טהור" הוא להפוך את החשך לאור – פך לשון אתהפכא, "לאהפכא חשוכא לנהורא". קודם כתוב "והארץ היתה תהו ובהו וחשך" ואחר כך "ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור". כמה שיש יותר חשך בהתחלה, כמה שיש יותר חשך בזית – זית יותר שחור – כך יש יש יותר אור אחר כך, הכל שייך לאתהפכא. איך אני יודע? מהפסוק "כיתרון האור מן החשך" – כשיש יותר חשך יש יותר אור (יש הרבה פירושים לפסוק זה). כנראה שמן איכותי בא מהזית הכי איכותית, הכי משכח, ואז האור הכי מזכיר. כל זה רק לומר שכל הענין של זכרון ושכחה הוא דעת בקבלה. אם הנס ששפכתי הכל ובאופן נסי בכל יום ירדה רק שמינית מהשמן, כי הוא מאד איכותי, שייך לעטרא דחסדים שבדעת. אם אני בעצמי עשיתי חישוב ופעולה של חלוקת השמן לשמונה חלקים שוים – שייך לעטרא דגבורות של הדעת, על פי החישוב שלי, התערבות התחתון. ה חסדים זה מלמעלה ו-ה גבורות זה מלמטה, התערבות שלי.

עד כאן ארבעה תירוצים של נס בתוך השמן – דווקא את הכמות שמנו למעלה, בחו"ב, ואת האיכות בדעת, בשתי הבחינות שבה.

חסד וגבורה: התירוצים שמהיום הראשון לא היה מספיק שמן

אחר כך אמרנו שיש שני תירוצים שהם בעצם לומר שאין לך קושיא לכתחילה. לפי גרסת השאילתות לא היה מספיק שמן אפילו ליום אחד[יז].

יש אומרים שבאמת היתה כמות מצומצמת של יום אחד, כמו הגרסה שלנו בגמרא, אך 'אי אפשר לצמצם' כאשר מעבירים מכלי לכלי, ולכן לפי טבע עד שאני שופך כמות מדויקת זו לתוך הנר נדבק שמן לדפנות הפך וכו', ולמעשה הגיע לנר קצת פחות מיום אחד[יח]. כלומר, היה בפך ליום אחד, אבל למעשה, בתוך הנר, היה פחות מיום אחד. לכן באמת אין קושיא – גם שביום הראשון דלק על הבקר זה קצת נס, טפה נס, אבל מספיק כדי לברך עליו "אשר עשה נסים לאבותינו" ולקבוע עליו עוד יום של חנוכה.

שני תירוצים אלה הולכים יחד, גם זוג, שהמכנה המשותף שלהם שבאמת היה נס שמונה ימים (גם לעיני הגברא) וממילא אין קושיא – כי היה בפך פחות מיום אחד, או שעד שאני שופך לנר כבר נחסר מהכמות המקורית. אמרנו ששני אלה הם סוג אחר, והם זקוקים לארבעת הראשונים, כי בכל אופן צריך להבין איך קרה הנס – באיכות או בכמות. אין מקום לב"י להקשות, אבל כדי להבין איך קרה צריך את אחד מהארבעת הראשונים.

את התירוץ ש'אי אפשר לצמצם' וכשמוזגים מהפך נחסר בנר נשים בחסד – בכל מעשה טוב שאני עושה מגיע למקבל קצת פחות ממה שתכננתי לתת לו (החסד הוא הספירה הראשונה של הז"ת שכנגד שבעת ימי הבנין, עיקר הטבע, שבו שולט חוק האנטרופיה וכו') – ואת התירוץ שלכתחילה לא היה מספיק שמן אפילו ליום אחד נשים בגבורה. בחסד השמן פחות מועט ובגבורה יותר מועט – מועט המחזיק את המרובה – סוד הצמצום (בבחינת מיעוט וסילוק) של הגבורה.

חמשה תירוצים ששמונת הימים מסבה שאינה קשורה לנס השמן

יש חמשה תירוצים שקבעו את היום הראשון של חנוכה על שם משהו אחר. יש שבעה ימים של נס (מבחינת הגברא כנ"ל), ועשו שמונה ימים משום סבה נוספת.

תפארת: שמונת ימי חנוכה כנגד שמונת ימי סוכות

יש מי שאומר, הכל ראשונים, שסבת שמונה ימים היא שרצו חג ארוך – היונים בטלו את סוכות, החג הכי ארוך שבשנה, ולכן רצו חג ארוך[יט] (חג ארוך נמשך מאריך אנפין ששם מאירות יג מדות הרחמים, סוד הדיקנא קדישא, סוד כוונת חנוכה. חג ארוך שייך לשרש נשמת חושי הארכי, עליו דברנו רבות בשיעורים האחרונים[כ]). סוכות בשלשת הרגלים הוא כנגד התפארת – פסח הוא חסד, אברהם אבינו; שבועות הוא גבורה, יצחק אבינו; סוכות הוא תפארת, כנגד יעקב אבינו שעשה סוכות. אם קבעו את שמונת ימי חנוכה כנגד שמונת ימי הסוכות – זהו תירוץ של התפארת (ובסוד "ז"א [שעיקרו תפארת] בעתיקא [אריך אנפין, חג ארוך] אחיד ותליא").

נצח: היום הראשון נקבע על נצחון המלחמה

יש תירוץ הכי פשוט – שהרבה מביאים וגם הרבה מקשים עליו – שמתלבש הכי טוב על הספירה שלו (יש כאלה שצריך הרבה להתבונן), שאת היום הראשון קבעו על נצחון המלחמה[כא], ספירת הנצח[כב]. יש מי שקורא לנצחון 'נס הנצחון', ויש שמבחינים בין המלה נס לנצחון[כג] – אומרים שהיום הראשון על הנצחון ושבעת הימים הבאים על הנס. לנצחון לא קוראים נס, כי הוא גם כדרך הטבע. מי שאומר שלא אומרים ברכה על דבר שהוא טבע, אלא רק על נס ממש, שולל את התירוץ הזה[כד]. הרבי לא שולל את הנס המלובש בטבע מלברך עליו. אדרבה, הוא אוהב התירוץ האחרון של מציאת הפך.

מי שאומר שהיום הראשון הוא משום הנצחון – גם שייך למחלוקת הרמב"ם והמאירי ועוד ראשונים. הרמב"ם אומר שנחו מהמלחמה ב-כ"ה – חנו כה. יש בחסידות – אדמו"ר הזקן כותב כך, ויש שיחה של הרבי[כה] לתרץ את אדה"ז לפי הרמב"ם – ששני החגים מדרבנן, פורים וחנוכה, הם לא ביום הנצחון אלא ביום המחרת. לפי הרמב"ם לא ככה, אלא נחו ב-כה, בו נצחון המלחמה – מאד טוב למתרצים שהיום הראשון על שם נצחון המלחמה.

הוד: היום הראשון על שם חנוכת המזבח

יש ראשונים שאומרים שהיום הראשון הוא על שם חנוכת המזבח ובכלל כל המקדש[כו]. היונים טמאו את כל המקדש, והרבה זמן לא עבדו בו, וחנוכת בית המקדש היא עיקר היסוד של חנוכה, ולכן נקרא חנוכה. איך אני יודע שתירוץ זה שייך להוד? יש מאחז"ל "'וההוד' זה בית המקדש". כעת עושים חנוכת בית, ששייכת במיוחד לתירוץ הזה, לכן צריכים להודות.

בחנוכה צריכים "להודות ולהלל"[כז], ולפי דרכנו אפשר לומר ש"להודות" על חנוכת המקדש בכלל "ולהלל" על נס הנרות. הרי כתוב "בהלו נרו עלי ראשי" – הלל הוא על הנר, אור הנר עצמו נקרא הלל[כח]. אם הלל הוא על הנר, מהי ההודיה? על בית המקדש, על חנוכת העבודה. גם כשעושים חנוכת בית צריכים להודות – קודם כל להודות לה', "מודה" בגימטריא אדן, היסוד והבסיס של עבודת ה'. צריכים להודות על עצם מציאות הבית, שיש לי בית ובו אני יכול לעבוד את ה' יתברך, שהבית הזה יהיה בית חב"ד ובית משיח. ברגע שמודים צריכים להרבות נרות, שתהיה בבית הרבה תורה, שיהיו פה שיעורי תורה, ושיהיה בית מלא אורה ושמחה. זה "להודות ולהלל". לפי זה, התירוץ של "להודות" הוא התירוץ של חנוכת המקדש, חנוכת המזבח, חנוכת העבודה – הרי עבודה היא קו שמאל, שמתחיל מלמטה בהוד, סוף קו שמאל.

יסוד: שמונת ימי חנוכה כנגד שמונה ימי מילה

אחר כך יש עוד תירוץ שלא הזכרנו, שפשוט שהוא כנגד היסוד: יש ראשונים שאומרים שהסבה שתקנו שמונת ימי חנוכה היא שהיונים בטלו מצות ברית מילה[כט]. דווקא על זה היתה הכי הרבה מסירות נפש, כמוזכר במגלת אנטיוכוס, שהיו נשים שעלו על החומה עם הרך הנולד הנמול לשמונה וזרקו עצמן לארץ באמרן ליונים הרשעים שלא תצליחו לבטל מאתנו את הברית שכרת עמנו אלקי אבותינו. היו שלש גזירות – מילה וחדש ושבת (סוד חשמונאי כנודע). גם על שבת מסרו את הנפש, כמסופר שם שנכנסו אלף יהודים למערה ושרפו אותם. בכל אופן, כתוב שם שהיה מעשה יום-יום שעלו על החומה וזרקו עצמן עם התינוק אחרי שמלו אותו, מסירות נפש בפועל ממש. חוץ מזה שכל מילה היא מסירות נפש, כמו להקריב את התינוק על גבי המזבח (שהתחדשה בחנוכה, התירוץ הקודם).

שוב, יש ראשונים שאומרים שחוגגים שמונה ימים כי רצו לבטל ברית מילה ומסרנו את הנפש עליה, וזה מה שהמשיך את הנס של חנוכה. לכן היום הראשון, עיקר הנס, כנגד ברית מילה. אפשר גם לומר הפוך, שהיום השמיני, "זאת חנוכה", הוא כנגד "וביום השמיני ימול בשר ערלתו". כמובן שהתירוץ הזה הוא כנגד היסוד.

מלכות: היום הראשון על נס מציאת הפך הטהור

אחרון חביב, מה שאמרנו קודם, שהמלכות כאן היא שמצאו את הפך הטהורכא. יש מי שאומר שלמצוא משהו אינו נס[ל] (וכך משמע לכאורה בפיוט "מעוז צור" – "יונים... וטמאו כל השמנים. ומנותר קנקנים נעשה נס לשושנים..."[לא], הנס אינו מציאת הקנקן אלא שמנותר קנקנים נעשה נס השמן שדלק שמונה ימים). אבל מציאה זו היתה בהחלט נס (המלובש בדרכי הטבע) המצטרף לנס (גמור, למעלה מדרך הטבע. מציאת הפך היא הסבה להדלקת הנרות, וידוע שבכל מקום הסבה גדולה מהמסובב). הרי היוונים טמאו את כל השמנים ומצאו פך אחד חתום בחותמו של כהן גדול, והיה בו להדליק אור רק יום אחד או פחות, והדליקו ממנו שמונה ימים. לפי התירוץ הזה, על עצם מציאת הפך קבעו את היום הראשון.

אמרנו שהרבי הכי אוהב את התירוץ הזה, כי הוא אומר שהבסיס הוא מציאה, השגחה פרטית. השגחה פרטית היא חלק מהטבע – זה טבע, אבל יש בזה השגחה פרטית מופלאה (גילוי אלוקי נסי) שה' אתנו ועזר לנו למצוא את הפך הזה (שלפי תוס' היה קבור באדמה).

איך אני יודע שלמצוא משהו בטבע זו מלכות? זה עיקר הווארט כאן, הרבי רוצה מלכות. המקור הוא "מצאתי דוד עבדי בשמן קדשי משחתיו"[לב] – הפסוק מקשר בין השמן למציאת דוד המלך. דוד המלך הוא חי וקים, בן של ישי שנמצא בשדה ורועה את הצאן, ועליו כתוב "מצאתי". הקב"ה מצא אותו, כי בדק איך מתנהג עם הצאן שלו – "כי מרחמם ינהגם". "מצאתי דוד עבדי" כמו מציאת פך השמן, "בשמן קדשי משחתיו"[לג]. לכן למצוא את הפך, את המלך (האמיתי, שהופך חשך לאור), את "דוד עבדי", זהו נס המלכות. שוב, זה לא נס גלוי שכולו למעלה מהטבע אלא נס שהוא עיקר תיקון הטבע (תפקיד המלך). זה הנס של המלכות שעל שמו אנחנו מדליקים את הנר הראשון של חנוכה, ואחר כך שבעה ימים לפי הסדר.

סיכום

אם כן, לקחנו בקיצור את מגוון הטעמים של תירוץ קושית הבית יוסף והקבלנו אותם לספירות העליונות (שמהן כוחות נפש האדם):

נגנו "אלי אתה" של הצ"צ, "צמאה לך נפשי".

ב. הנצחון המתמטי על יון (רמזי שמות גבורי חנוכה)

לחיים לחיים. חנוכה הוא נצחון על היונים, "מלכות יון הרשעה" בלשון "על הנסים". בין היתר, היונים הצטיינו בחכמת המתמטיקה של ימיהם. לכן, כדי לנצח אותם, צריכים להיות עוד יותר חכמים גם בחכמה הזו – "חכמתכם ובינתכם לעיני העמים" – לכן נראה כמה פנינים לגבי שמות הגבורים של חנוכה. זה דבר שמדי שנה אנחנו מזכירים בו כמה פרטים – ננסה לעשות סיכום של הרמזים העיקריים:

ספור המלחמה במגילת אנטיוכוס

נתחיל מזה של"מתתיהו בן יוחנן כהן גדול חשמונאי ובניו" היו חמשה בנים גבורים. לפי מגלת אנטיוכוס, שמכל המסמכים שמספרים את סיפור נס חנוכה זכתה להיות בתוך סדור תפלה, לא ספר המכבים וספרי החשמונאים ועוד ספרים שמוזכרים גם באחרונים. האחרונים מביאים אפילו להלכה מספר מכבים, אך הוא לא זכה להכנס לשום סדור תפלה של עם ישראל. בכל סדור גדול, כמו אוצר התפלות, תמצאו את מגלת אנטיוכוס. לכן יש נוהגים – לכאורה מנהג ראוי – לקרוא לפחות פעם אחת בחנוכה את מגלת אנטיוכוס בחיק המשפחה.

שם יש הרבה חידושים לגבי הסיפור שלא כתובים במקום אחר, עד כדי כך שבמקום אחר כתובים גם דברים אחרים, דברים הפוכים. למשל, במגלת אנטיוכוס כתוב שהראשון שהתחיל את המרד הוא דווקא יוחנן, הבן השלישי של מתתיהו. למתתיהו יש חמשה בנים, שלפי סדרם – שכתוב גם במגלה – הראשון הוא יהודה. הוא רמוז בתנא "יהודה בן תימא אומר הוי עז כנמר קל כנשר רץ כצבי וגבור כארי לעשות רצון אביך שבשמים", "גור אריה יהודה". גם כאשר מתתיהו מברך את בניו הוא אומר ליהודה – "יהודה בני אדמה אותך ליהודה בן יעקב שנמשל לאריה". כך הוא מדמה את כל אחד מבניו לסיפור גבורה מהתנ"ך. הראשון יהודה, השני שמעון, השלישי יוחנן, הרביעי יונתן, והחמישי – המז'יניק, הילד הקטן – אלעזר. אלה חמשת הבנים, שתיכף נעשה מהם סדר.

אמרנו שלפי מגלת אנטיוכוס דווקא השלישי, יוחנן, החל את המרד בהריגת ניקנור שר צבא אנטיוכוס. המרד היה בכמה שלבים וזה היה הדבר הראשון. כמו שאמרנו קודם, היונים טמאו את ההיכל, הכניסו דבר אחר למקדש, על המזבח, וקראו לכל היהודים המתייונים להצטרף. הכהנים הגדולים לא הצטרפו, ואז בא יוחנן ואמר שבאתי להכנע ולהצטרף למלך יון. ניקנור הכניס אותו ואמר שכדי להוכיח את הנאמנות שלו יקריב את החזיר על המזבח. הוא אמר שפוחד מהיהודים, שלא יסקלו אותו, ולכן שיוציאו כל איש. הוציאו כל איש, והוא כבר הכין את החנית בתוך הבגד שלו, ונשא עיניו בתפלה לקב"ה שאם הערל יהרוג אותי הוא ילך לבית דגון אלקיו וישבח אותו, לכן תציל אותי שלא אפול בידו. אז הוא פסע שלש פסיעות, הרג אותו עם החנית בבטן והשליכו בקדש, ואז התפלל עוד תפלה לה' – שלא יאשים אותו שמשליכו בקדש. אז יצא ונלחם בגוים ובאותו יום נהרגו שבעים וחמשה אלף גוים. כך התחיל המרד לפי מגילת אנטיוכוס.

נציין, ובכך נתבונן כעת, שכל היחוס של החשמונאים מתחיל מיוחנן סבו – "בימי מתתיהו בן יוחנן כהן גדול חשמונאי ובניו". יש יוחנן, יש את בנו מתתיהו, ואחר כך על שם הסבא הוא קורא לבנו השלישי. יתכן שהוא היה אשכנזי ולא קרא לבן על שם הסבא עד שנפטר, ולכן חכה עד הבן השלישי. יוחנן הוא באמת שם תנ"כי. בהמשך אי"ה נבחר מבין הרבה יוחנן שיש ארבעה יוחנן עיקריים מהתנ"ך ועוד ארבעה יוחנן עיקריים מחז"ל ונתבונן בשמונה יוחנן כנגד שמונת ימי החנוכה. חנוכה לשון חן, ובפרט "זאת חנוכה" שלשון היפי ששייך לה הוא חן, הלשון החותם, "הכל הולך אחר החיתום". מבין כל שמות חנוכה הכי חן הוא יוחנן, ובאמת ממנו מתחיל היחוס.

אם כן, כל החג הזה הוא חג של יוחנן – יש את יוחנן הסבא ואת יוחנן הנכד, שהוא המתחיל במרד לפי מגלת אנטיוכוס. ליוחנן הסבא היה בן מתתיהו. אחרי שיהודה נהרג – הראשון שנהרג לפי מגלת אנטיוכוס – הוא הכי גבור מכולם. לפי ספרי ההסטוריה לא ככה, הוא נשאר מהמרד ואפילו מלך, אבל לפי מגלת אנטיוכוס הוא הראשון שנהרג. לפי המגלה שנים נהרגו, יהודה הבכור ואלעזר הקטן. אלעזר נטבע בפרש של הפילים. הוא היה מתעסק להמית את הפילים, זה היה התפקיד שלו. לכל אחד היתה משימה אחרת במלחמה. הם באו עם פילים ואלעזר התעסק בלהמית את הפילים, ומצאו אותו בסוף טבוע בפרש הפילים. אחרי שנגמר הקרב ונצחנו לא מצאו אותו, וחפשו אותו בין החיים ובין המתים, ובסוף מצאו אותו טבוע בפרש הפילים. אחרי שיהודה הבכור נהרג כל הבנים תפסו פחד, שהבן הבכור ששקול כנגד כולם נהרג ומה יהיה. מתתיהו אמר – נבהלתם על האח שלכם, אז אני הולך במקומו. אסור להבהל, שעת סכנה וצריך במסירות נפש להפקיר הכל, אז אני הולך להלחם במקומו. הלכו ונלחמו בגוים, ובסוף מצאו שאלעזר מת. כל זה גרסת הספור שכתובה אצלנו בסדור הגדול, 'א גראבע סדור' כפי שמכנים אותו, סדור עבה שיש בו כל מיני דברים טובים ואחד מהם הוא מגלת אנטיוכוס.

חגה של יהודית

קשה להחליט מאיפה להתחיל את הגימטריאות. נתחיל מכך שיש את יוחנן הראשון, הסבא, ואם מזכירים אותו ב"על הנסים"[לד] סימן שבעצם הוא המקור של נס חנוכה, יוחנן הראשון. יש לו בן שנקרא מתתיהו. האם יש לו עוד צאצא? קודם כל נאמר עוד הלכה ידועה. אף על פי שהכלל הגדול שנשים פטורות ממצות עשה שהזמן גרמא הן חייבות בנר חנוכה, כי הנס – ולפי גרסה אחת בחז"ל עיקר הנס – היה על ידי אשה. מה הסיפור? הסיפור של יהודית. איך היא נקראת בחז"ל? בת יוחנן. יש דעות שונות מי היא בדיוק היהודית של חנוכה. הרי בספרים החיצוניים יש מגלת יהודית, אבל היא מתקופת נבוכדנצר, מאתים שנה קודם. יש את יהודית שלנו, שהיא לא מהספור של מה שמכונה מגלת יהודית. ברור שיש איזה קשר, אולי היא גלגול[לה].

בכל אופן, יש את יהודית של חנוכה. יש בעדות המזרח בנר ששי – היה בשבת, והוא תמיד בר"ח טבת – שחוגגים 'חג הבנות' של חנוכה, חג יהודית שעיקר הנס היה על ידה. בכל התורה לנשים ועבדים יש אותו דין, שפטורים ממ"ע שהז"ג – או שחייבים – וכאן יש פעם אחת עם חילוק ביניהם, שנשים חייבות ועבדים פטורים. עד כדי כך שנשים חייבות בנס חנוכה, שיש דעה שאשה יכולה להוציא גבר ידי חובת נר חנוכה. לא נוהגים ככה, אבל יש דעה – מובאת בשו"ע – שאשה יכולה להוציא גבר בנר חנוכה.

עוד פעם, עיקר הנס היה על ידי אשה. אם כן, יש לנו גיבורה עיקרית, ולפי שעיקר הנס על ידי אשה במדה מסוימת היא יותר ממתתיהו וכל בניו. היא בת יוחנן כהן גדול, אחות מתתיהו. אם היא אחות מתתיהו היא הדודה של חמשת הבנים הגבורים. כתוב ב"על הנסים" "מסרת גבורים ביד חלשים" – שואלים תמיד, האם החשמונאים היו חלשים? יש את התירוץ על זה בחסידות, וכתבנו באריכות בספר החדש. הסברנו ש"גבורים ביד חלשים" היינו 'גברים ביד נשים', אבל כנראה לא ציינו שאפשר לומר כך פשוטו כמשמעו – אליפורניס ביד יהודית. שוב, זה חג של יהודית[לו].

[השלמה: השם יהודית ודאי מצטרף לשם יהודה בין הבנים (אחיה או אחיינה, לפי שתי השיטות). יהודית היא צורת הנקבה של יהודה (ושל יהודי, שמקורו היינו משבט יהודה). כמו שיש שני יוחנן בהרכב שלנו, יוחנן הסבא ויוחנן הנכד, יש עוד שם כמעט כפול – יהודית ויהודה. ההוכחה המספרית שהם זוג היא ש-יהודית היא משולש 29 ו-יהודה הוא 30, יחד משלים למשולש 30. כלומר, יהודה ועוד יהודית שוה משולש יהודה. יהודית היא סכום כל המספרים עד יהודה ולא עד בכלל.]

סדרת שלשת הדורות בחנוכה

אם כן, יש לנו בדור הראשון יוחנן אחד, בדור השני שנים – מתתיהו ויהודית. הוא קיים מצות "פרו ורבו" אליבא דבית הלל (שסובר שהמצוה היא להוליד בן ובת), בחנוכה הלכה כבית הלל. על מתתיהו איננו יודעים, אך יש מקום שכתוב שיהודית לא היתה דודה של יהודה מכבי אלא אחות שלו, ולפי זה מתתיהו קיים מצות "פרו ורבו" אליבא דבית הלל. בכל אופן, בדור הראשון יש לנו אחד, המקור האמתי של חנוכה – יוחנן. אחר כך יש לנו בן ובת בדור השני, מתתיהו ויהודית, ועיקר הנס על ידי האשה. אחר כך יש לנו עוד דור של חמשה בנים.

יש כאן סדרה חשובה – 1, 2, 5 – סדרת הרבועים עם הכולל (n² פלוס 1), שאפשר להתבונן כיצד היא מתפתחת: 1 (ה' אחד, דכולא קמיה כלא חשיב, היינו שהוא יתברך הכולל-הכל ביחס ל-0) 2 (התורה וישראל שמתקשרים כאחד עם קוב"ה, היינו שהם הכולל-הלבוש של ה-1) 5 (פירוט התורה לחמשה חומשים כאשר חומש דברים, משנה תורה, הוא הכולל, כנגד חמשה אורות של יום אחד דמעשה בראשית. מקור ההבעה והדבור, סוד ה מוצאות הפה כנגד ה אותיות מנצפ"ך) 10 (עשר ספירות בלימה כאשר המלכות היא הכולל, עשרת הדברות) 17 (שם אהוה, שם הטוב) 26 (שם הוי') 37 (יחידה) 50 (שער ה-נ – ה-נ כולל את ה-מט שלפניו כמו בספירת העומר) 65 (שם א-דני, ה-א הוא הכולל הממתיק את אותיות דין) 82 (אהוה א-דני, יחוד יסוד, העולה עד הדעת להמשיך משם את הטפה, ומלכות) 101 (סוד השונה פרקו מאה פעמים ואחד-הכולל, כמבואר בתניא, סוד ה-א של מאין)...

שמות שמונת הגבורים – גילוי משיח

אם כן, כמה גבורים יש בחנוכה? שמונה (1 ועוד 2 ועוד 5, ואם נכפיל: 1 פעמים 2 פעמים 5 = 10 – השמונה כוללים עשר, סוד חי). נתחיל מהגימטריא הזו. הנס של חנוכה לפי זה הוא שלשה דורות שיש בהם שמונה גבורים, כנגד שמונת ימי החנוכה. לפי זה היום הראשון הוא יוחנן, אחר כך מתתיהו, יהודית, ואז חמשה בנים לפי הסדר – יהודה, שמעון, יוחנן (היום הששי), יונתן, אלעזר (היום, זאת חנוכה, שמוצאים אותו בפרש הפילים – זה הסיום של חנוכה, "הכל הולך אחר החיתום").

עושים את הגימטריא של כל השמונה האלה – יוחנן מתתיהו יהודית יהודה שמעון יוחנן יונתן אלעזר – ומקבלים ח פעמים (ממוצע) משיח. ידוע מהבעש"ט שזהו החג של מלך המשיח, ש"יפוצו מעינותיך חוצה" ואזי "קאתי מר דא מלכא משיחא". חשמונאי אותיות משיח נאו, בגימטריא צדיק-גבור.

אם כן, הגימטריא הראשונה והכוללת שיש פה שמונה גבורים של חנוכה שהצד השוה שלהם, הממוצע, שהכל משיח – שמונה פעמים משיח. היום משלימים את שמונה פעמים משיח. כנור הוא נר-כו, "נר הוי' נשמת אדם", הנר של חנוכה, ובכנור של מלך המשיח יש שמונה נימין. כל נים הוא דמות, כמו שכל נר בחנוכה הוא דמות – לו צדיקים – אחד משמונת הגבורים, והמכנה המשותף הוא משיח, הכל משיח. עד כאן הרמז הראשון.

רמזי שמות חמשת הבנים

נוציא את שני הדורות הראשונים ונחשב רק חמשת הבנים. מה מיוחד בחמשת הבנים של מתתיהו, הדבר הראשון שרואים בשמות שלהם? שיש חמשה בנים ובשם של כל אחד יש חמש אותיות. שם של חמש אותיות הוא סתם די נדיר – רוב השמות הם פחות. כנראה שברוח הקדש מתתיהו ראה שהוא עתיד להוליד חמשה בנים גבורים ורצה לפעול התכללות ביניהם, לכן נתן לכל ילד שם של חמש אותיות. אם יש חמשה שמות של חמש אותיות מתבקש לעשות רבוע עם כה אותיות. שייך לכהנים להם אומרים "כה תברכו[לז] את בני ישראל". גם כהן מתחיל ב-כה כאשר ה-ן של כהן פונה כה ו-כה (נמצא שכהן = כה כה כה[לח]), בסוד "שלם וחצי". נתבונן ברבוע:

י  ה  ו  ד  ה

ש  מ  ע  ו  ן

י  ו  ח  נ  ן

י  ו  נ  ת  ן

א  ל  ע  ז  ר

הגימטריא של כל חמשת בני מתתיהו יחד הוא 1444. אם נלחמים ביונים צריכים גם לרשת את האורות שלהם וגם להוכיח שאנחנו יותר טובים מהם בענין שלהם. ציור הרבוע כאן שעולה 1444 הוא רבוע, 38 ברבוע, שלמות ההתכללות. כל רבוע הוא שלמות ההתכללות, כמו שבע על שבע או עשר על עשר. יש כאן חמש על חמש אותיות אבל החשבון הוא 38 על 38.

נראה עוד תופעה ברבוע: כמה שוים שני האלכסונים של הרבוע הנ"ל (שבהם 9 אותיות, 3 ברבוע)? 676, הוי' ברבוע! הראשון והאחרון – יהודה ואלעזר, השנים שמסרו את נפשם בפועל ממש, "הכל הולך אחר הפתיחה" ו"הכל הולך אחר החיתום" – שוים 338, חצי מ-676, חצי משני האלכסונים. כל חצי רבוע הוא רבוע כפול – 338 הוא הרבוע הכפול של 13, כך שהממוצע שלהם הוא 13 ברבוע (ההפרש ביניהם הוא אור הגנוז של חנוכה).

יש עוד הרבה דברים נפלאים ברבוע הנ"ל. מהן פנות הרבוע? אריה-יראה-ראיה-ריאה. "גור אריה יהודה", כפי שמתתיהו ברך את בכורו, השקול כנגד כולם. לכולם כאן יש גבורת אריה (אותיות אריה הן הרוס"ת של הראשון והאחרון, יהודה ואלעזר – בצירוף אריה ה-אר של אלעזר קודם ל-יה של יהודה, לקיים "נעוץ סופן בתחלתן"). מה היחוד של המספר 216 (אריה)? יותר התכללות מרבוע – 6 במעוקב (סוד המדות של לוחות הברית, עליהן חרות מה ששמענו מפי הגבורה). עוד כמה ימים ה' טבת שהיה בו "דידן נצח" – שוה 216. רואים ש"דידן נצח" כבר רמוז בחנוכה, בבנים של מתתיהו. הנקודה האמצעית של הרבוע היא ח (של יוחנן), על שם ח ימי החנוכה. רמז שלחמשה האלה צריכים להוסיף עוד שלשה (משני הדורות הקודמים) כדי להשלים ל-ח.

[השלמה: שני הבנים הראשונים בבני מתתיהו הם יהודה ושמעון, שהולכים יחד בשבטים – "שמע הוי' קול יהודה" ושמעון ירש נחלה בתוך יהודה. הרמז שיהודה הוא המלך, המלכות, וכדי שיהיה שוה מלכות צריך לצרף לו שמעון. מלכות עולה ד"פ יוחנן – הבן שבא אחרי שמעון. אז שלשת הראשונים, יהודה שמעון יוחנן, עולים ה"פ יוחנן, בגימטריא כתר – "אין כתר אלא למלך", כתר מלכות. רמז יפה ומכוון, שמתחיל מ-יהודה. שמעון עושה ממנו מלכות – שעולה ד"פ יוחנן – וה-יוחנן החמישי עושה מהם כתר, כתר מלכות.

אם מתחילים מיוחנן, שלשת האחרונים – יוחנן יונתן אלעזר – עולים פעמיים דעת. יש פה חפיפה של כתר ודעת, כמבואר בקבלה שכאשר מונים את הכתר לא מונים את הדעת והפוך. בכל אופן, הדעת היא הגילוי של הכתר. ב"פ דעת היינו דעת עליון ודעת תחתון (ששתיהן יוצאות מהכתר).]

רמזי מספרי האותיות בשמות שלשת הדורות

יוצא שיש סבא אחד, שהוא המקור הרוחני של הכל. יש לו בן ובת, שהם כבר מקיף קרוב והם גם משתתפים במלחמה נגד היונים בפועל – עיקר הנס על ידי הבת, והבן לא רק מפעיל את בניו אלא בזמן שצריך הוא בעצמו נכנס בגופו לעובי הקורה של הקרב. אמרנו שאחד הטעמים של שמונה ימים הוא כנגד חנוכת המזבח, חנוכת בית המקדש – "'ההוד' זה בית המקדש". מתתיהו שוה בית המקדש.

בדור הראשון יש 5 אותיות (יוחנן), בדור השני יש 12 אותיות (מתתיהו יהודית) – כמו שלכל נכד יש 5 אותיות, לכל אחד בדור האמצעי יש 6 אותיות ("שש כנפים שש כנפים לאחד") – זה אותיות. "כל הנביאים נתנבאו ב'כה' [אותיות של בני מתתיהו], מוסיף עליהם משה שנתנבא ב'זה' [אותיות של מתתיהו ויהודית]" – יש כה אותיות בדור השלישי, זה אותיות בדור השני, ו-ה (שרש כה) אותיות בדור הראשון למעלה מהכל. כמו ביחס 1, 2, 5 כך צריך להבין את סדרת 5, 12, 25 (ההפרשים הם 7 ו-13. הבסיס הוא 6. לפני 5 בא 4, רמז לשם בן 4, שם הוי' ב"ה, מקור הנס של "מסרת גבורים ביד חלשים". המספר השביעי, החביב, בסדרה הוא 100, יפי. המספר השמיני, סוד שמונת ימי החנוכה, הוא 137, קבלה. המספר ה-זה הוא משה שנתנבא ב"זה". למשה, 345, מוסיפים 67, בינה – "משה זכה לבינה" – ומקבלים את המספר ה-13 בסדרה – 412 = "נצר חסד", המזל העליון, השמיני, של יג תקוני דיקנא, יג מדות הרחמים, סוד אור החשמל שמאיר בזאת חנוכה).

סה"כ יש מב אותיות בשמות כל גבורי חנוכה. כתוב שהשם של חנוכה הוא שם מב, אחת הסבות לכך ששרים ליד הנרות "אנא בכח" – השם של בריאת העולם. כתוב שעיבור העולם התחיל ב-כה כסלו והוא נולד כעבור תשעה חדשים ב-כה אלול. העולם נברא, וככה חנוכה נברא, בשם של מב אותיות. לעניננו מב אותיות הן יוחנן מתתיהו יהודית יהודה שמעון יוחנן יונתן אלעזר (השם של מב אותיות = 3701 וביחד עם מב האותיות של יוחנן וכו' עולה הכל 6565, א-דני פעמים מאין, שני מספרים בסדרה של רבוע ע"ה המתחילה 1 2 5 כנ"ל).

שמות הסבא והנכדים – "בכל דרכיך דעהו והוא יישר ארחֹתיך"

בשלשת הדורות כאן רואים את הזיקה בין הדור השלישי לראשון – כלל גדול אצלנו, שהנכדים הם כמו הסבא (ולא כל כך כמו האבא שבאמצע). בסבא יש חמש אותיות, ויש לו חמשה נכדים כנגד חמש האותיות ובשם כל נכד יש חמש אותיות. הנכדים פועלים את התגלות ההתכללות שבסבא – הוא חמש אותיות והם חמש ברבוע אותיות. לכן מן הראוי לעשות את הגימטריא רק של הסבא עם הנכדים.

הנכדים בפני עצמם הם רבוע שלם, 38 ברבוע, 1444, וכשמוסיפים עוד את יוחנן הסבא מקבלים 1568, רבוע כפול של כח, יחי (הממוצע בין הסבא לנכדים). לא יכול להיות יותר חזק מזה. מה הסוד של 1568 אצלנו? פסוק אחד שחז"ל אומרים שכולל את כל גופי תורה – "בכל דרכיך דעהו והוא יישר ארחֹתיך". דורשים "בכל דרכיך דעהו" – "אפילו לדבר עברה", תראו איך רש"י מסביר שם (בסוף מסכת ברכות)[לט]. זה הפסוק שכולל את כל התורה כולה. ידוע שזה גם ההבדל בין המוסר לחסידות. במוסר, וכך גם ברמב"ם, הכלל הגדול של עבודת ה' הוא "כל מעשיך יהיו לשם שמים", אבל בחסידות הכלל הגדול הוא "בכל דרכיך דעהו", לדעת וליחד את ה' בכל דבר ודבר, גם דברי הרשות, כולל "אפילו לדבר עברה" כמו אליהו בהר הכרמל.

מה הפלא של המספר הזה 1568? הוא עולה שבע פעמים דרך – רמז ידוע אצלנו. הוספנו כעת שהוא הדור הראשון והדור השלישי של חנוכה. הפסוק רומז ש"בכל דרכיך" היינו שבע דרכים. כל מדה בלב היא דרך, ובאיזו דרך שלא תלך – "דעהו". אצל אחד המדה בלב היא אהבה, אצל אחד יראה, וכך כל המדות עד המלכות. זה בפני עצמו רמז מופלא ביותר, אבל יש תוספת לרמז הזה – שיש פסוק אחד בתורה שגם שוה אותו מספר: "איל וצבי ויחמור ואקו ודשון ותאו וזמר", שבע החיות הטהורות שכנגד הז"ת לפי הסדר. אנחנו מסבירים שלכל חיה טהורה יש דרך בעבודת ה', לכן כל היהודים הטהורים שייכים  לאחת החיות האלה. למשל, למי שייכים חב"דניקים? ליחמור (חית התפארת, מדת הרחמים, מדת יעקב עמוד התורה). כל אחד הוא אחת החיות האלה, אם אתה הולך בדרך ה', בדרך הטהורה. או שאתה איל, או שאתה צבי, או שאתה יחמור, או שאתה אקו, או שאתה דשון, או שאתה תאו – שור הבר – או שאתה זמר. לפי הרס"ג זמר הוא ג'ירפה. כל אחד שייך לאחד מאלה, ולכל אחד מאלה יש את הדרך שלו בעבודת ה'. כעת רואים שמקור לזה הוא יוחנן ועוד חמשת הנכדים שלו.

"ולא עמד איש אתו בהתודע יוסף אל אחיו" (השלמה)

לרמז של "בכל דרכיך דעהו" יש קשר לפרשת שבוע – צריכים "לחיות עם הזמן". לפי קביעות השנה הזו יצא משהו מיוחד, ש"בהתודע יוסף אל אחיו" הוא החת"ת של היום. מבחינה אחת, מדברים על זה כל שנה, פרשיה זו היא אולי הכי מרגשת, איזה מין שיא, לגבי כל התורה כולה – "אני יוסף העוד אבי חי". פסוק העיקרי שהזהר הקדוש מאריך בהסבר שלו – "ולא עמד איש אתו בהתודע יוסף אל אחיו" – שוה בדיוק אותו מספר (יוחנן הסבא וחמשת בני מתתיהו), 1568, הרבוע הכפול של כח. תמיד דורשים ש-כח ברבוע שוה "פעֻלת צדיק" – זה יוסף הצדיק, הכולל את כל שבע הדרכים של "בכל דרכיך דעהו וגו'". גם כשהוא מלך במצרים, לגמרי "דרכיך", הוא יודע ומייחד את הכל לקב"ה ("דעהו").

היום בשנה, לפי הקביעות של השנה הזו, שחשון וכסלו מלאים, הוא יום ה-92 של השנה. בשנה כסדרה זאת חנוכה הוא היום ה-צא. בשנה ששני החדשים חסרים זהו יום ה-90. כלומר, ביחס לימי השנה זאת חנוכה הוא יום ה-90, 91 או 92. השנה הוא יום ה-92, הכי הרבה שאפשר. ביחס לחדש כסלו לא משנה – חנוכה הוא כ"ה בכסלו וזאת חנוכה הוא תמיד יום ה-לב מר"ח כסלו (אם מוסיפים את ימי טבת לכסלו, הוא ה-לב של כסלו) – אבל מר"ה משתנה כל שנה. לפי קביעות השנה הזו, "שני" של ויגש – שיא בתורה, גם מבחינה רגשית וגם לפי הזהר "אני יוסף" כמו "אנכי הוי' אלהיך", גילוי כמו מתן תורה, ולפני מתן תורה עוד יותר מרגש (מפני סיפור המתח שיזם יוסף, ובסוף היתה הישועה בבחינת "העם ההלכים בחשך ראו אור גדול", כפי שהוסבר בהתוועדות של יט כסלו). אמרנו שכל המשפט שוה למספר שלנו. רק ראשי התיבות של הפסוק שוה צב, היום מראש השנה. כדי שיהיה על פי שני עדים – יש בביטוי בדיוק כח אותיות, משולש 7 ופנות המשולש הן ופו, גם צב.

עיקר חדוש הזהר שחוץ מיוסף ואחיו יש פה עוד ממוצע מחבר ביניהם, "אתו" – "דא כנסת ישראל". כנסת ישראל היא בעצם שרשי כל נשמות השבטים, שבטי י-ה, אבל כמו שכל השרשים נמצאים במלכות דאצילות, כנסת ישראל. אחיו כפי שהם בפני עצמם הם "מרכבתא תתאה" דעולם הבריאה. כלומר, יש יוסף – יסוד דאצילות; יש "אתו" – אתו, אבל לשון טפל, מרבה דבר טפל, המלכות שהיא עטרת היסוד, ששם כל השבטים הם "אתו" בלי לחלוק עליו ולשנוא אותו ולמכור אותו למצרים, וזה מה שמחבר את האחים חזרה ליוסף. יוסף הוא פותר-תופר, צריך לתפור פה את הקרע, והגורם שתופר את הקרע בין האחים הוא סוד המלה "'אתו' דא כנסת ישראל"; "אחיו" – השבטים כפי שהם למטה, מרכבתא תתאה.

לפי זה, נוציא מהפסוק את המלים אתו-יוסף-אחיו – שהן דלוג בפסוק – הן שוות 588, ג"פ (ממוצע) 196, 14 (דוד) ברבוע. יש כאן כבר חבור בין דוד ל-יוסף. סה"כ יש בלשון הפסוק 8 מילים, שמתחלקות 4-4, "ולא עמד איש אתו, בהתודע יוסף אל אחיו". אם הוצאנו את שלשת הגורמים שמתחברים נשאר "ולא עמד איש בהתודע אל" – חמש המלים האלה עולות 980, ה"פ (ממוצע) 196 – פלא, בדיוק אותו ממוצע. כלומר, כל שמונה המילים עולות יחד 1568 ומתחלקות ל-3 ו-5, החלוקה של 8, שממוצע כל קבוצה הוא דוד ברבוע. פעמיים דוד עולה כח. יש פה כח אותיות, וממוצע כל אות הוא כח-כח, ד"פ דוד (סוד אביגיל אשת דוד כנודע). שתי המלים האחרונות הן "אל אחיו", שוה 56, כח-כח. כלומר, ממוצע כל אות בפסוק הוא "אל אחיו"! כאן יוסף כולו מסור ונתון "אל אחיו", והוא מצליח להתחבר "אל אחיו" בסוד המלה "אתו" – יש לו את שרש אחיו "אתו", בעולם האצילות, ולכן כל אות כאן אומרת "אל אחיו". רמזים פלאיים. הכל בגימטריא יוחנן יהודה שמעון יוחנן יונתן אלעזר.

הנוסחה המנצחת של מתתיהו ויהודית

מכל הדברים היפהפיים האלה, נראה את הדבר הכי מופלא[מ] – רק הדור השני בפני עצמו. מתתיהו יהודית שוים 1296 שעולה 36 (נרות של חנוכה) ברבוע. 36 הוא בעצמו 6 ברבוע, כלומר שהמספר הזה, 1296, הוא 6 בחזקת 4. הפנות של הנכדים היו 6 בחזקת 3, אבל הדור השני הוא 6 בחזקת 4 – 6 אריות (אריה, 6 בחזקת 3, היינו 6 בשלשת ממדי המקום, אך 6 בחזקת 4, 6 אריות, היינו אריה בכל אחד מששת ימי המעשה, אריה במקום ובזמן גם יחד). לכל אחד משני אלה, מתתיהו יהודית, יש שש אותיות בשם, שש-שש אותיות, וביחד יוצא שש בחזקת ארבע. זה כבר חזק, אבל צריך עוד יותר חזק.

כמה כל אחד בפני עצמו? מה שכעת נסביר הוא המנצח את חכמת יון, כי מן הסתם את הסוד שנסביר כעת בחכמת החשבון היונים לא ידעו. יש כלל במתמטיקה שהדוגמה שלו היא מתתיהו-יהודית, שיש להניח שהיונים לא ידעו – הסטוריון יכול לבדוק אם פיתגורס ידע את הכלל הזה, אבל לפי הניחוש הוא לא ידע – והוא המנצח את היונים. אפשר שהכותרת של השיעור תהיה רק הנוסחה המתמטית שנסביר כעת, בלי שום מילה. הנה, מתתיהו שוה 861, המשולש של 41. יהודית שוה 435, המשולש של 29. אם כן, ראינו כן שיש איזו משוואה שצריך לעמוד על טיב ועומק המשוואה הזו – שמשולש 29 ועוד משולש 41 שוה 6 בחזקת 4. המשוואה הזו אומרת דורשני, אומרת שחייב להיות מאחורי המשוואה הזו כלל גדול במתמטיקה, שיתכן שפיתוגרס לא ידע אותו. כדי לקצר נאמר את הכלל. הדוגמה הזו היא פרט שיצא מן הכלל, ללמד על הכלל כולו. צריך מתוך הפרט לגלות מה הכלל שעומד מאחוריו.

בסוף רוצים להגיע ל-6 בחזקת 4. מה זה 29? 6 כפול 5 (1 פחות מ-6) מינוס 1. מה זה 41? 6 כפול 7 (1 יותר מ-6) מינוס 1. זאת אומרת, למי שמתמצא במספרים צורניים[מא], שהם שני מספרי חוה (יהלום מינוס 1) רצופים. רואים שמשולש 6 כפול 5 מינוס אחד, המשולש של מספר החוה ה-5, פלוס משולש 6 כפול 7 מינוס 1, מספר החוה ה-6, שוה 6 בחזקת 4. נעשה על חמש: 5 כפול 4 מינוס 1 (מספר חוה ה-4) = 19. 5 כפול 6 מינוס 1 (מספר חוה ה-5) = 29. משולש 19 הוא 190, ומשולש 29 הוא 435, יחד עולה 625 – 5 בחזקת 4.

ראינו שעובד פעמיים, מן הסתם תמיד יעבוד. אפשר וצריך להוכיח שיש פה כלל ברזל. אלה זוגות מספרים (מספרי חוה) ברצף. הכלל הוא: r(n(n - 1) - 1) ^ r(n(n ^ 1) - 1) = n⁴. ובסימנים המקובלים אצלנו למספרי חוה, נרשום: r((((n - 1) ) ^ r(((n) = n⁴. שוב, יתכן מאד שפיתוגרס לא ידע את זה, ולכן בכך נצחנו אותו והוצאנו יקר מזולל ושאר הדברים הטובים של להפוך את החשך לאור.

בעצם, יש כאן סדרת זוגות מספרים – החל מהזוג 1-5 – משולש 1 ועוד משולש 5 שוה 2 ברביעית. אחר כך לוקחים את המשולש של 5 ומחברים אותו עם משולש 11, מקבלים 3 ברביעית. אחר כך הזוג 11-19, אחר כך 19-29 – תמיד המספר הגדול הופך להיות המספר הקטן בזוג הבא – 29-41, 41-55, 55-71, 71-89 וכו'. 89 הוא חנוכה (שתיכף נראה שקשור גם ל-55). מה קורה בין המספרים האלה? מ-1 עד 5 יש 4, מ-5 עד 11 יש 6 – הבסיס הוא 2, הפרשים של 4, 6, 8, 10 וכו', אז מיד אפשר לחשב עד אין סוף. אבל הכלל הוא כמו שאמרנו (כל זוג מספרים הוא זוג של שני מספרי חוה רצופים).

העליה לארבעה ממדים

מה כל כך חשוב ב-n בחזקת 4? זה לא רק תלת-ממדי אלא ארבעה ממדים – כל המדע היום, שהמרחב האמתי הוא לא רק של שלשה ממדים אלא של ארבעה ממדים, יחוד וחבור המקום והזמן (כנ"ל לגבי שש אריות). גם זה כנראה מה שקורה בשמונת ימי החנוכה, שמגיעים לדעת הזו. הרי בדרך כלל אדם לא יכול לדעת, השכל לא יכול לצייר ולשער מציאות של ארבעה ממדים. מי שמאד חכם – הרש"ש על העץ חיים אומר שכדי לתרץ את כל הקושיות על העץ חיים (כמו שיש קושית הבית יוסף יש הרבה קושיות על העץ חיים) צריך ראש שתופס את המציאות עם ממד נוסף, מה שהשכל האנושי לא יכול לראות. אנחנו יכולים לראות שלשה ממדים ולא ארבעה.

כנראה הנוסחה הזו היא סגולה מתמטית, שעל ידי חבור שני משולשים של מספרי חוה רצופים (שנקראו מספרי חוה משום שלאחר 1 הסדרה ממשיכה ה וה חוה חויה אם... אם כל חי... שרה...) – שכל אחד מהם אפשר לצייר ולתפוס – מקבלים יחד את סדר המספרים בחזקת 4, ידיעת המציאות של המרחב השלם בו מתייחדים המקום והזמן. גם לפני אינשטיין ידעו שיש שלשה ממדי מקום וממד אחד של זמן, אבל הם לא היו מחוברים למרחב אחד. היום זה "ענני במרחב י-ה". "מן המצר קראתי י-ה" היינו השכל האנושי שתפוס רק בשלשה ממדים, אבל – כפי שאמרנו היום בהלל – "ענני במרחב י-ה", מרחב של ארבעה ממדים, שהוא הנוסחה הזו, איך להבין ולתפוס את היסוד של n בחזקת 4.

חנוכה וסדרת האהבה

שואלים מה זה קשור ל-55[מב]. קודם כל, 55, כלה, הוא מספר החוה ה-7 – "כל השביעין חביבין" – המתחבר עם 41, אם, לפניו, ועם 71, "וחי בהם" (וכן לאם, מלשון אם – "ולאם מלאם יאמץ"), לאחריו. אחר כך 71 מתחבר עם 89, חנוכה (שבה אותיות נה = 55).

נתבונן במלה חנוכה: אמרנו שיש הרבה טעמים בראשונים למה קראו לחג הזה חנוכה, כאשר הטעם הכי פשוט הוא שהוא על שם חנוכת המזבח, חנוכת המקדש בכלל. כתוב בראשונים שחנוכה מורכת משתי מלים – חנו-כה. לא סתם חנו-כה בשביל המשמעות של המלים, שחנו ב-כה בכסלו – הפשט – אלא הרבה מעבר לכך. למה מחלקים את חנוכה ל-חנו ו-כה? חנו הוא הרבוע של 8 ו-כה הוא הרבוע של 5. הכל קשור למלחמת יון (מלחמת יון = 584 = 8 פעמים 73, חכמה, הערך הממוצע של כל אות – עיקר המלחמה היא חכמה מול חכמה), מלחמה על חכמת החשבון וחכמת היפי. כעת מגיעים לחכמת היפי – חכמת החשבון של היפי. איך קוראים לחשבון של היפי? סדרת פיבונאצ'י, חתך זהב. מה כוונו היום בקריאת התורה, וגם בהדלקת הנר של היום השמיני? יש 13 מילים בברכה – 8 הראשונות כנגד מדות הרחמים מ"אל" עד "נצר חסד", המזל העליון, ואז יש עוד 5. היום קראנו את "ביום השמיני" בנשיאים ומיד מ"ביום התשיעי" עד הסוף – עוד 4 נשיאים ו"זאת חנֻכת המזבח" שמסכם, וגם את "בהעלֹתך את הנרות", שגם בחינה של כולל (שייך לשבט לוי, שלא היה בנשיאים).

בחכמת חתך הזהב – עיקר ה"יפת אלהים ליפת וישכן באהלי שם" ("יפת אלהים ליפת וישכן באהלי שם" = 1870 = 34 פעמים 55, שני מספרי אהבה רצופים שביחד = 89 = חנוכה!), מה שאנחנו מתבוננים כעת בסוד חנו כה – 13 מתחלק ל-8 ו-5. כאשר מחלקים את ה-13 ל-8 ו-5, כמו בכוונת חנוכה, 8 ברבוע שוה חנו ו-5 ברבוע שוה כה. איך אני יודע שזה מה שהמלה הזו רוצה ללמד אותי? כי האות הראשונה של חנו היא ח והאות האחרונה של כה היא ה. "הכל הולך אחר הפתיחה", ח, ו"הכל הולך אחר החיתום", ה – ושלש האותיות הראשונות שוות חנו, ושתי האותיות הבאות הן כה (גם יחס של מספרי אהבה, חלוקת 5 ל-3 ו-2 – 3 אותיות של רבוע 8 ו-2 אותיות של רבוע 5, הגדול לגדול והקטן לקטן, ודוק).

אנחנו קוראים לסדרה הזו סדרת האהבה משום שהוא מתחיל א א ב אב ה אהב אהבה..., ויש בה כלל גדול – שאם תקח שני מספרים רצופים ותעשה כל מספר ברבוע ותחבר את שני הרבועים תקבל מספר שמופיע בהמשך. שוב, זה כלל חזק מאד. לעניננו, בסדרת האהבה 5 הוא המספר החמישי – משהו מיוחד ב-5, שרק הוא במקום שלו (חוץ מ-1, הראשון, אבל גם השני הוא 1 – 1 הוא לא מוכרע) – ו-8 המספר הששי. כשמעלים את שניהם ברבוע מקבלים 89 (חנוכה), שגם הוא מספר אהבה ה-11. הוא יוצא מרבוע מספר האהבה החמישי פלוס רבוע מספר האהבה הששי – חמש ועוד שש עולה 11. זה אולי הכלל הכי חזק במספרי האהבה.

ניתן דוגמה יותר פשוטה: מספר האהבה ה-3, 2, ברבוע עולה 4, מספר האהבה ה-4 הוא 3, ברבוע עולה 9, וביחד עולים 13 – מספר האהבה ה-7, 3 ועוד 4. והוא סוד המלה אחד – אח, ג ברבוע, ועוד ד, ב ברבוע (וב-אח יש 2 אותיות ו-ד אות 1, היינו זוג האהבה שלפני 2-3, ודוק), כנודע. רואים שהכלל הגדול הזה של אהבה-פיבונצ'י ("אף עשיתיו") רשום במפורש במלה חנוכה לפי הראשונים שמחלקים את חנוכה לחנו-כה.

הקשר של 89 ו-55

שאלו מה הקשר של 89 ל-55, ורואים שהמספר שלפני 89 בסדרת האהבה הוא 55 (לפי הכלל שהסברנו לעיל, 55 ברבוע ועוד 89 ברבוע יתנו גם מספר אהבה – 10946, מספר האהבה ה-21, 10 ועוד 11. 10946 = 26, שם הוי' ב"ה, בפעים 421, מספר ההשראה ה-יה שעולה "ונח מצא חן בעיני הוי'", ה"חן" המקורי בתורה, החן של חנוכה). אבל הקשר הוא עוד יותר משמעותי.

יש מעט מאד מלים, שאפשר לספור על יד אחת, שסכום הרבוע הפרטי של האותיות יוצר רבוע. לדוגמה, אחד – 1 64 16 עולה 81, 9 ברבוע. אחד ברבוע פרטי עולה אח ברבוע כללי (יש פעם אחת בתנ"ך שכתוב "אח" במקום "אחד"). וכן טוב – 81, 36, 4 עולה 121, 11 ברבוע. טוב ברבוע פרטי שוה טב ברבוע כללי. וכן אין – "אין מזל לישראל" – 1, 10, 2500, עולה יחד 2601, 51 ברבוע. אין ברבוע פרטי עולה אן ברבוע כללי ("מאין באת ולאן אתה הולך" – באת מהרבוע הפרטי ואתה הולך לרבוע הכללי, צריך להסתכל בזה חזק, "הסתכל... מאין באת ולאן אתה הולך..."). בדוגמת אחד-אח ה-ד הסתלקה, בטוב-טב ה-ו הסתלקה ובאין-אן ה-י הסתלקה (בשלש הדוגמאות האלה אותיות יוד הסתלקו). כל זה לחדד את החרבות שלנו נגד היונים – לא לשכוח.

גם מלים של שלש אותיות בצורה הזו נדירה, אבל מלה של 4 או 5 אותיות היא משהו נדיר עוד יותר. אומרים שלשחק עם גימטריאות אפשר לעשות כל דבר – זה שקר, המצאה של המתיוונים. אבל מה שאנחנו עושים כעת, גם מי שנדמה לו ככה מיד יודה – אם יש לו טפת שכל – שבאמת נדיר ולא סביר ביותר, ההסתברות קטנה ביותר. נקח את המלה חנוכה – 64, 2500, 36, 400, 25 – שוה 3025, 55 ברבוע! זו ממש גולת הכותרת. אבל 55 הוא המספר שלפני חנוכה בסדרת האהבה, ממש פלאי פלאים. כל פעם שעושים עכשיו רמז מכוון – היונים נופלים. לאט-לאט כולם נופלים, כמו במלחמת סנחריב.

רמזי חנוכה

ראינו  אם כן ש-89 הוא גם מספר אהבה וגם מספר חוה (הרת"ס של חנוכה הוא חוה), סדרת מספרים השייכת למרחב של 4 ממדים ("ענני במרחב יה"). שייך ל-גוף (= 89 = חנוכה) – שייך לחדש טבת, "ירח שהגוף נהנה מן הגוף" (שעצו"מ נהנה מעבודת נשמות בגופים בעולם הזה התחתון, כמבואר בדא"ח).

עוד רמז חשוב בענין חנוכה – חנו כה. במספרים הראשוניים (החל מ-1), חנוכה, 89, היא המספר הראשוני ה-כה! כל כה המספרים הראשוניים הראשונים = 1, הכולל (שמבחינה מסוימת הוא מעל לחלוקה בין מספרים ראשוניים למספרים מורכבים, אלא קובע ברכה לעצמו, כידוע בחכמת המטימתיקה), ועוד 963 = "וירא אלהים את האור [של נרות חנוכה, גילוי אור הגנוז] כי טוב".

חנוכה וסוד תיקון חוה (השלמה)

הזכרנו בשיעור הבקר בכולל ששם הוי' בצמצום האחרון שלו עולה ח, נס שלמעלה מהטבע, ח ימי חנוכה. מה לגבי שם אלהים? מגיע בסוף ל-5 (יש לו 5 אותיות). יש שם א-ל וגם אלו-ה. ב-ז שמות שאינם נמחקים, לפי גרסה אחת ברמב"ם שמובאת בכסף משנה, הוא לא מביא א-ל אלא אלו-ה – הוא שייך לחסד ואלקים לגבורה. נצמצם גם את אלוה – 6 במספר קטן אחרון. הוא בעצם מעין ממוצע בין הוי' לאלקים, כי מתחיל א-ל של אלקים ומסיים ב-וה של הוי'.

הצמצום הזה הוא סוד המלה חוה. בחנוכה עיקר הנס הוא על ידי אשה, ומקור הנשים היא חוה. לפי האריז"ל חנוכה מתחלק חנה-כו, גם חנה שייכת לחנוכה. בכל אופן, הנס של חנוכה שנעשה על ידי אשה – הכל חוזר ל-חוה, גם מספרי חוה בנוסחת חנוכה הנ"ל וגם צמצום השמות הוי'-אלוה-אלהים. כמו בתיקון חוה, שיש כוכב של ח כנפים (מגן אברהם), כוכב של ו כפנים (מגן דוד) וכוכב של ה כנפים (מגן שלמה). לפי זה מגן דוד שייך דווקא לשם אלוה, וכן אלוה שוה ג"פ (חזקה של) דוד. שאר השמות אינם כפולה של דוד.

הגימטריא הרגילה של הוי' אלוה אלהים היא 154, 22 כפול 7, 11 פעמים דוד. בתור שם קדוש זה היחוד של שמע ישראל – "הוי' אלהינו הוי'" (שבמזוזה כותבים את החילוף שלהם מצד שני). והוא גם שוה "אלהים חיים" (86 68 – היפוך ספרות). אלוה-אלהים שוה "הוי' אלהינו".

מבואר אצלנו הסוד שתיקון חוה הוא בהוספת ד – חדוה – ואז מחברים אותיות דו ונעשה חיה, "ויהי האדם לנפש חיה", כפי שהיתה ראויה להקרא לפני החטא. ברמז כעת ה-ד הוא שם אל שדלגנו עליו לטובת אלוה. אלוה יוצא משם אל, שהוא 31, ובצמצום האחרון הוא ד (חצי מ-הוי'). אם נוסיף אותו כבר נקבל את השם חדוה. ראוי לחבר יחד אל אלוה כי שניהם החסד של שמות ה' – אלהים גבורה והוי' תפארת – זה חבור ה-ד וה-ו ל-י שהופך את חוה ל-חיה. ראינו שסוד האשה כאן הוא הצמצום האחרון של שמות קדש.

אם נחזור למספר הרגיל, ונוסיף גם את שם אל, נקבל 185, אל במילוי (אלף למד), ה פעמים יחידה. יצאנו מ-חיה, 23, וקבלנו ה"פ 35, אל במילוי, "אני לדודי ודודי לי" (שגם מתחיל אל ר"ת "אני לדודי", כמבואר אצלנו באריכות. "אני לדודי" = ה פעמים חיה, ובתוספת "ודודי לי" [= 70] = ה פעמים יחידה).

זה סוד יפה בפני עצמו, תוספת לסוד הנשימה, לסוד חוה-חדוה-חיה, ששייך לענין חנוכה בכך שעיקר הנס נעשה על ידי אשה ולמספרי חוה (שעל ידם מגיעים לכל המספרים בחזקת ארבע, סוד המרחב של ארבעה ממדים, "ענני במרחב יה").

רשעי מגלת אנטיוכוס (השלמה)

במגלת אנטיוכוס יש שלשה רשעים – אנטיוכוס, בגריס משנהו וניקנור השליש. קודם יוחנן הורג את ניקנור, אז הוא שולח את משנהו בגריס והורגים אותו, ואז אנטיוכוס בורח למדינת הים וקוראים לו הבורח וכו'. רמז ישן נושן אצלנו ששלשת אלה הם ר"ת אבן לפי הסדר – אנטיוכוס הראש, בגריס המשנה וניקנור השליש. אנטיוכוס בנה את אנטיוכיה ובגריס בנה את בגריס – לא כתוב שניקנור בנה מדינה. כל המלחמה ביון היא מלחמה בלב האבן. בפרק ח' של תניא לומדים בהשגח"פ על חכמות חיצוניות – דווקא הן הופכות את הלב ללב האבן. השאלה איך כותבים את השמות שלהם – יש שכותבים אנטיוכס ויש שכותבים אנטיוכוס, משנה כמובן לגבי הגימטריא. אנטיוכס שוה יוסף – כנראה הוא הלעו"ז של יוסף-ציון-יחזקאל. אנטיוכוס שוה "בצלם".

מגילת אנטיוכוס מתחילה "ויהי בימי אנטיוכס מלך יון" – אנטיוכס שוה מלך יון! כמו "אינו גוף [=] ולא כח בגוף" של ר"א אבולעפיא, ש"אינו גוף" שוה יוסף (ששה צירופי הוי' הראשונים, כנגד חדשי הקיץ) ו"אינו כח בגוף" גם שוה יוסף (ששה צירופי הוי' האחרונים, כנגד חדשי החורף) – בלעו"ז היינו אנטיוכס-מלך יון. ב"על הנסים" אומרים "מלכות יון" – תוספת ות ל-ציון, ומקבלים 562 (ציונות) בצורה מובהקת. מלכות יון הוא לב האבן לגבי הקדושה – "להשכיחם תורתך ולהעבירם מחוקי רצונך". ידוע שהמספר הזה הוא גם שוה עולם התהו, "וימלך וימת" וכו'. לא זוכר אם היה שיעור באריכות שזו מלכות יון כאן בארץ, כפי שיחת הרבי ש"זדים ביד עוסקי תורתך" אלה המתייוונים.

כתוב פעמיים בנביא שה' יחליף את לב האבן בלב בשר. לב האבן לב בשר = ד"פ (ממוצע כל מלה) יוסף! אנטיוכס מלך יון עולה יוסף-יוסף, כנ"ל. "לב בשר" הוא התובנה ש"אינו גוף ולא כח בגוף", גם יוסף-יוסף.

אם נחזור ונכתוב הכל מלא – אנטיוכוס (162) בגריס (275) ניקנור (= 416, יצחק-יצחק, 16 פעמים הוי', ח"פ שם בן) – עולה 853, ספרות משיח הפוך, "והאמת והשלום אהבו". בלי הר"ת אבן נשאר 800, רבוע כפול של 20, מזל קשת, המזל של חדש כסלו, של חנוכה. מי שלא מוזכר במגלת אנטיוכוס הוא אליפורניס, וכשמחברים אותו מקבלים יחד מספר עגול – 1300, 50 פעמים הוי', 1-2-3-4 בחזקת 5 – שיר פשוט-כפול-משולש-מרובע בחמשה ממדים של ספר יצירה (יותר מארבעת הממדים של המדע). הלעו"ז של זה הוא כל ארבעת הרשעים האלה.

יהודית הרגה את אליפורניס, והחבור של שניהם הוא פעמיים אמת – ב"פ 21 ברבוע.

ד. היוחננים בתנ"ך ובחז"ל

נעשה הפסקה ואז נתבונן ב"אחרון אחרון חביב". אמרנו דבר גדול, שחנוכה הוא בעצם חג של יוחנן. עיקר החג הזה שייך לשם יוחנן. אם כן, צריך הרבה להתבונן ביוחנן, וצריך לדעת מה הגלגולים של כל היוחננים, ויוצאות מזה גם פנינים יקרות ביותר.

"יוחנן השמיני" בגבורי דוד

מי היוחנן הראשון בתנ"ך? "הכל הולך אחר הפתיחה". הראשון הוא אחד מגבורי דוד. דוד בעצמו נקרא אלחנן – שם של דוד לפי חז"ל – ובהיותו בצקלג, כשעדיין שאול רדף אותו, נפלו עליו, כלומר הצטרפו אליו, גבורים מכמה וכמה שבטים, לא רק מיהודה. כבר הכירו בדוד מלכא משיחא, ומשבט בנימין הצטרף אליו גבור בשם יוחנן וכן משבט גד. שבט גד הוא החלוץ, "וטרף זרוע אף קדקד", שייך לתפלין (יש שיחה שהרבי מקשר בין חנוכה לתפלין[מג]). משבט גד היו 11 גבורים שבאו להצטרף לדוד המלך, וביניהם יש יוחנן. לפי סדר הדורות, היוחננים של גבורי דוד הם הראשונים בתנ"ך.

ביחס ליוחנן משבט גד, הפסוק בדברי הימים מונה את גבורי גד שבאו להצטרף לדוד לפי המספר וכתוב "יוחנן השמיני". המלה "השמיני", חוץ מהרמז לשמונת ימי חנוכה, שוה בדיוק חשמונאי. מה כתוב על יוחנן בעל הנסים? "בימי מתתיהו בן יוחנן כהן גדול [מי כהן גדול? יש שני פירושים, יוחנן הוא ודאי כהן גדול] חשמונאי ובניו", "חשמונאי" שוה "השמיני". אם מונים את הדורות של גבורי חנוכה מלמטה למעלה הוא ה"רקיעא תמינאה". כתוב שהסוד של חנוכה – ויש על זה מאמר מאד יפה של רבי הלל מפאריטש – הוא מה שלמעלה מרקיע ערבות (בו ה' רוכב,  מעשה מרכבה), שם נמצא הסוד של חנוכה. מעשה מרכבה הוא הרקיע השביעי, "רֹכב בערבות", וחנוכה הוא רקיעא תמינאה. אם מונים מלמטה למעלה הרקיע השביעי הוא מתתיהו והשמיני מלמטה הוא יוחנן המקורי, "יוחנן כהן גדול חשמונאי".

שוב, בדור הראשון שיש יוחנן בתנ"ך יש "יוחנן השמיני". יש כאן כמה רמזים. קודם כל, יוחנן המקורי הוא גבור – כבר טוב, כבר שייך לחנוכה. הוא גבור שנופל-מצטרף לדוד מלכא משיחא – פעולה משיחית. ההצטרפות למלך לפני שהוא מולך היא 'נפילה' עליו – כמו נפילה בגורל, זוכים בפיס בהצטרפות למלך. הרבי אמר שעיקר הענין בדורנו הוא זיהוי מלך המשיח, ועיקר זמן הזיהוי הוא לפני שהוא נעשה מלך לכולם, כשהוא עדיין בזמן שרודפים אותו. למי שמצטרף לדוד מלכא משיחא כשרודפים אותו יש זכות מיוחדת. אחר כך פשוט, כמו שלא מקבלים גרים (לכתחילה) בימות המשיח – כשהכל טוב זה לא שוה. כשמצטרפים לדוד המלך כשרודפים אותו זה ראוי לשבח. הוא אחד מהם, "יוחנן השמיני".

"יוחנן השמיני אלזבד התשיעי"

"יוחנן השמיני" הוא תחלת הפסוק, וסוף הפסוק הוא "אלזבד התשיעי". כל הפסוק כולו הוא "יוחנן השמיני אלזבד התשיעי". מה קראנו הבקר בקריאת התורה? קראנו כמו כל יום בחנוכה את היום שלו, "ביום השמיני" – שוב, "השמיני" עולה חשמונאי, שבט מנשה (אותיות השמן וכן אותיות שמֹנה[מד], שמונה ימי חג השמן, וכן אותיות נשמה – "נשמה שנתת בי טהורה היא", מסוד טהירו עילאה, סוד רקיעא תמינאה) – ובחו"ל (כאילו בגלל ספקא דיומא, וכן מנהג חב"ד גם בארץ) בכל יום בחנוכה קוראים את היום והיום הבא (ומנהג ארץ ישראל לקרוא את היום ולחזור). היום, זאת חנוכה, ב"שלישי" קוראים (בכל מקום) מ"וביום התשיעי" עד "בהעלֹתך" (ועד בכלל), גומר את כל תקוני דמהימנותא, עיקרי האמונה שכנגד הנשיאים ואהרן שמעלה את הנרות עד שתהא שלהבת עולה מאליה.

בכל אופן, יש פסוק בתנ"ך שמחבר בין השמיני והתשיעי, "יוחנן השמיני אלזבד התשיעי". מדליקים שמונה נרות, אבל עם השמש יש כבר תשעה נרות. עם השמש מדליקים בכל ימי החנוכה 44 נרות – מספר שמובא בהלכה, רמז של דמי חנוכה – כמנין אלזבד. מי הוא אלזבד זה? הוא משבט גד, אבל שייך לשבט זבולון – "זבדני אלהים זבד טוב". זבד עולה 13, יג מדות הרחמים. כעת אנחנו ב'נר תשיעי', "אלזבד התשיעי". למה באמת לא עושים ספקא דיומא בחנוכה וחוגגים תשעה ימים? יש סברא שבמקומות שאליהם לא הגיעו השלוחים (יצאו שלוחים על כסלו מפני החנוכה) עשו תשעה ימי חנוכה, אף על פי שזה מדרבנן[מה]. היום התשיעי, הספקא דיומא, הוא כנגד השמש – לאותו יום אפשר לקרוא "אלזבד התשיעי". אבל השמיני, הפשט של שמונת ימי חנוכה, הוא יוחנן.

היות שעכשיו מתבוננים בפסוק היפה הזה, כמה שוה "יוחנן השמיני אלזבד התשיעי"? 1378, 52 במשולש. רק יוחנן במספר סדורי שוה 52 וכל הפסוק במספר רגיל שוה 52 במשולש. מתי פגשנו את המספר הזה לאחרונה? בנושא שדובר בהתוועדות לכבוד י"ט כסלו השנה. יש חמשה אנשים שיש להם חשבון עם עם ישראל ועד שלא סוגרים את החשבון אתם זה מעכב את ביאת המשיח. שנים מהם הזכרנו בהתוועדות י"ט כסלו – קרח ואוריה. כתוב שלקרח יש עדיין חשבון, ועד שלא יודה למשה בפה מלא – אף שבגיהנם הוא מכריז ואומר "משה אמת ותורתו אמת" זה לא מספיק, כי הוא טען "כי כל העדה כלם קדושים ובתוכם הוי'" וכל זמן שהוא לא מודה למשה רבינו מכל הלב זה מעכב את ביאת משיח. בכל דור יש קרח. אפשר לומר שהקרח המקורי כבר מודה, אבל כל דור יש קרח חדש. אבל בעומק צריך לומר יותר מזה, הכל שייך לפנימיות וחיצוניות – השער העיקרי בעץ חיים – ויש פנימיות שהיא חיצוניות לגבי פנימיות. בשפתים-חיצוניות קרח המקורי אומר "משה אמת ותורתו אמת", אבל עדיין יש לו טינה בלב – עד שלא מוציא את כל הטינה מהלב ומודה זה לא מספיק. הרבי מסביר על פי חז"ל ש"דידן נצח" הוא כדי לבטל את הרשימו, הרושם של הקטרוג. יש עדיין איזה פעפוע על המים, איזו הפרעה, ו"דידן נצח" הוא הבטול הסופי, שלא יהיה שום רושם. עד שקרח – לא רק קרח חדש, אלא קרח חדש שבתוכו הקרח המקורי – לא מוציא כל מה שיש לו ומודה ש"משה אמת ותורתו אמת" זה לא מספיק. משה הולך לקראתו כי יש משהו בטענה שלו. זה נושא בפני עצמו. את זה לא חדשנו, אבל אמרנו שהוא בנין אב לעוד דמויות שעד שלא סוגרים את החשבון עמם משיח לא יכול לבוא. אחד מהם אוריה, שדוד הרג אותו, לכאורה לא בסדר. אוריה הוא צדיק גדול לפי האריז"ל, הוא אהרן הכהן, ועשה טובה לדוד המלך ששמר לו על בת שבע. בסוף דוד אכלה פגה, ואם היה מחכה עד שתתבשל הוא היה מוסר אותה. הוא עושה שירות לדוד המלך, ודוד כפוי טובה לגמרי ושולח אותו למות בחרב בני עמון – כתוב שזה כמו חטא העגל, חטא כללי ביותר של דוד מלכא משיחא, אף שאינו כפשוטו ו"כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה", יצא מזה מרד אבשלום ודוד נצטרע ששה חדשים וכו'. כל החמשה יחד, כנגד החמשה שהזכרנו היום, שצריכים לסגור אתם חשבון כדי להביא את המשיח – הם עצמם צריכים לסגור את החשבון, להודות מכל הלב – שוים אף הם בן במשולש (כולם בחינת בן), פסוק שלם בדברי הימים, "יוחנן השמיני אלזבד התשיעי".

קשרי חנן-זבד (השלמה)

ראינו שיש שני יוחנן מגבורי דוד, אחד משבט בנימין ואחד משבט גד – בנימין הוא חדש כסלו בשנה וגד הוא חדש אלול. התמקדנו ב"יוחנן השמיני" שרומז לחנוכה. בלידת השבטים גד הוא השביעי (גד, הבן השביעי של יעקב) ובנימין ה-12. אחרי יוחנן מבנימין יש יוזבד הגדרתי ואחרי יוחנן השמיני יש אלזבד התשיעי – ודאי אומר דורשני. יו של יוחנן הם קיצור שם הוי' ו-אל של אלזבד גם שם ה' – יחד הם סוד השם יואל (הנביא בתרי עשר) וכל השאר, חנן-זבד, 121, 11 ברבוע (לגבי חנן, שהוא שם בפני עצמו, כאשר מצרפים אותו ליוחנן – חנן יוחנן, ח אותיות כנגד ח ימי החנוכה ו-ח שמות ג דורות החשמונאים [ג ועוד ה, כמו אותיות חנן ואותיות יוחנן] = 232 = ד פעמים חן, סוד ד מיליי שם הוי' ב"ה, עסמ"ב).

השמיני-התשיעי עולה 1210, פי 10, וממילא חנן השמיני זבד התשיעי עולה 11 בחזקת 3 (יוחנן במשולש פרטי שוה פעמיים 11 בחזקת 3), משיח במספר קדמי. נשאר יואל שמשלים ל-בן במשולש. בגבורי בנימין יש פעמיים יו – יו-חנן ויו-זבד. עדיין חנן-זבד עולה 11 ברבוע. פעמיים יו עולה לב. יוחנן-יוזבד עולה טוב במשולש. יש אחר כך עוד שני יוזבד משבט מנשה, השמיני.

אם עושים חיפוש יש בתנ"ך הרבה שמות משרש זבד. אוריה החתי מופיע יחד עם זבד בן אחלי (דהי"א יא, מא). אמרנו שאור הוא אהבה  ויראה – אוריה אותיות ויראה ו-זבד בגימטריא אהבה. שני הקושרים על המלך יואש היו זבד בן שמעת העמונית ויהוזבד בן שמרית המואבית. זבד יהוזבד עולים יואל הנ"ל שעולה בטול, יחוד הוי'-אהיה.

יוחנן כהן גדול (הרביעי במקדש שלמה)

נחזור לענין: מי היוחנן הבא? אמרנו שיש יותר משמונה יוחנן – הרבה יותר, רק בחז"ל יש הרבה (52 לפי סדר הדורות = יוחנן במספר סדורי!) – אך אנחנו נבחר את העיקריים. היוחנן שלנו, בחנוכה, הוא יוחנן כהן גדול. יש כמה וכמה יוחנן כהן גדול. אם כי שהפעם הראשונה יוחנן הוא מגבורי דוד, לא משבט הכהונה, אבל אחר כך עיקר היוחנן הם כהנים, כהנים גדולים, ולכן שייך לחנוכה.

יוחנן השני הוא יוחנן כהן גדול בבית ראשון, הכהן הגדול הרביעי ששרת בבית המקדש. הכהן הגדול הראשון של בית המקדש הוא צדוק. יחד עם אביתר, הוא היה לצד דוד במרד אבשלום, אך בסוף ימיו של דוד אביתר הצטרף לאדוניה, מה שאין כן צדוק. אחר כך הוא היה הכהן הגדול בזמן שלמה. שלמה בנה את בית המקדש וצדוק היה הכהן הגדול הראשון ששמש במקדש. אחריו בא בנו אחימעץ – שניהם קשורים להצלת דוד במרד אבשלום, שבא מחטא אוריה ובת שבע. בן אחימעץ, הכהן הגדול השלישי בבית המקדש, הוא גם שם שחוזר אחר כך כמה וכמה פעמים – עזריה (היו שלשה עזריה כהן גדול בבית המקדש הראשון, והרמז: עזריה כהן גדול = קדוש. שלשה עזריה כהן גדול היינו "קדוש קדוש קדוש וגו'"). הבן של עזריה הוא יוחנן וגם הבן של יוחנן הוא עזריה[מו] (עזריה יוחנן = יצחק יצחק, לב פעמים אחד, יוחנן בן עזריה = יוסף יוסף יוסף, חי פעמים הוי'), הכהן הגדול הרביעי ששימש – בן אחר בן – בבית המקדש הראשון. אחריו היו עוד כמה יוחנן כהן גדול בבית שני[מז].

יוחנן כהן גדול שנעשה צדוקי ורבי אלעזר בן דורדיא

מביניהם, בתקופת בית שני, היה יוחנן כהן גדול מיוחד מאד ששמש בכהונה גדולה שמונים שנה – היה צדיק שמונים שנה – ובסוף הוא נעשה צדוקי (ובסדר הדורות שםמז יש דעות שונות לגבי זהותו של יוחנן זה, אם הוא יוחנן אבי מתתיהו או בנו או נכדו של מתתיהו או אחר – עיי"ש). פלא, לא ראיתי אף אחד שמציין שיוחנן הראשון (בבית ראשון) הוא נין של צדוק ויוחנן הזה (בבית שני) אחרי שמונים שנה שהיה צדיק נעשה צדוקי, חזר לצדוק – צדוק של הסט"א (בבית ראשון היה עוד כהן גדול שנקרא צדוק, הדור השמיני לצדוק הראשון, ארבעה דורות אחרי יוחנן).

מי תקן אותו לפי האריז"ל? חנוכה הוא חג של יוחנן. יש יוחנן כזה שהיה שמונים שנה צדיק גמור – לא מיום שנולד אלא מיום שנעשה כהן גדול (משרש יוסף הצדיק שמלך שמונים שנה במצרים) – כהנים גדולים היו מתים כל שנה בבית שני, והוא מחזיק מעמד שמונים שנה צדיק, ופתאום בסוף נעשה צדוקי. במי הוא התגלגל? ברבי אלעזר בן דורדיא (ר"ת אבד – "הצדיק [יוחנן כהן גדול] אבד [אחרי שמונים שנה הפך צדוקי, אך חזר ונמצא מחדש ברבי אלעזר בן דורדיא] ואין איש שם על לב [את סוד הגלגול-התיקון המופלא הזה]") – שהיה רשע כל ימיו, ויש מקום שכתוב שגם הוא היה זקן, היה רשע שמונים שנה ועבר על כל העבירות שבתורה, ובסוף יצתה נשמתו בבכיה, בתשובה, ויצאה בת קול ואמרה "רבי אלעזר בן דורדיא מזומן לחיי העולם הבא" (= יג פעמים חנוכה! יש במשפט ח תבות כנגד ח ימי החנוכה).

איפה הסיפור שלו כתוב בתניא? סוף פרק מג בספר תניא קדישא. מי כבר מוזכר בתניא? לא הרבה, ודווקא הוא זכה להיות בתניא – זו זכות. חוץ מכך שזכה להיות בתניא הוא זכה לכינוי "רבי" (אף על פי שלא למד תורה כו'), ואומרים שהוא הרבי של כל בעלי התשובה שבעולם, אבל צריך עוד יותר להתבונן איך זכה להכנס לתניא – כנראה לאדה"ז יש קשר מיוחד איתו[מח]. יצאה בת קול ואז בכה רבי ואמר "יש קונה עולמו בכמה שנים ויש קונה עולמו בשעה אחת". עליו נאמר "יש קונה עולמו בשעה אחת". במה הוא קנה את עולמו? הוא קבל בשניה אחת את כל המצוות של יוחנן כהן גדול שעשה במשך שמונים שנה, וכל העבירות שלו בשמונים שנה עברו ליוחנן כהן גדול – הכל התחלף בשניה אחת, "אחליפו דוכתייהו" בין יוחנן כהן גדול לרבי אלעזר בן דורדיא.

בחמשת בני מתתיהו יש יוחנן, השלישי, ואלעזר, החמישי – יחד 3 ו-5 עולה 8, ביחס של חתך זהב (כמו במילה, ביום "הגמל", ה-ג מל). במגלת אנטיוכוס יוחנן מוזכר ראשון, התחיל את המרד, ואלעזר מוזכר אחרון, שמת בפרש הפילים. האם יש עוד זוג מספרים מ-1 עד 5 שנותנים 8? לא. יש קשר מיוחד בין יוחנן לאלעזר (יוחנן אלעזר עולה 432, ב"פ אריה – פנות הרבוע של האחים – ג"פ 12 ברבוע[מט]. בכל שם יש חמש אותיות, אז אפשר לעשות ביניהם הכאה פרטית ועולה 11100, לז פעמים 300, יהודה פעמים פרץ. בחבור לפשוט יוצא 11532 – ג"פ 62 ברבוע. יחד עם 38 ברבוע – 38  ו-62 הם חתך הזהב של 100 – 38 ברבוע ועוד 62 ברבוע עולה ח"פ אסתר).

אכילה לשם שמים ונפילת אפים

מפחיד, שאפשר לעשות מצוות שמונים שנה ופתאום הכל עובר למישהו אחר וכל העבירות של מישהו אחר עוברות אליך בצ'יק, בשניה, אתהפכא לגמרי. זה סוד של חנוכה. אם לא רוצים לגמור ח"ו כמו יוחנן כהן גדול, מה העצה? מה קרה לו? האריז"ל מסביר שני דברים, שצריך להבין את הקשר ביניהם: דבר אחד – שלא אכל לשם שמים, לא אכל עם הכוונות הנכונות של בירור הניצוצות. כהן אוכל המון בשר[נ], זו מצוה, ואו שהאוכל מעלה אותך או שהאוכל מוריד אותך. דבר אחד שהוא אמר – יהודי זקן, כהן גדול בן שמונים שנה, אפשר לחשוב כמה הוא אוכל, אבל מכיון שלא אכל לשם שמים במקום שיעלה את האוכל האוכל הוריד אותו לתהום. דבר שני שהוא אומר – שהוא עשה נפילת אפים, הוא מתפלל מתוך הסידור ויש נפילת אפים אחרי שמו"ע ושם הוא נפל.

האריז"ל אומר שיש שלש מדרגות בנפילת אפים. בנפילת אפים אדם מוסר עצמו למיתה, יורד לקליפות להעלות משם נשמות. יש שלש אפשרויות – אם אתה צדיק גדול, מוסר את הנפש בנפילת אפים, אתה עולה בעצמך ומעלה המון נשמות ששבויות בעמקי הקליפות. מי שרוצה לעשות בעלי תשובה – כל חב"דניק, כל חסיד אמתי, צריך להחזיר את העולם בתשובה כדי להביא משיח – מתי מחזירים יהודי בתשובה? אחד רוצה לפתוח בית חב"ד ולהחזיר יהודים בתשובה, כל בית הוא בית חב"ד, שעת הכושר היא בנפילת אפים – אז אני יורד לתוך הקליפות כדי להעלות משם נשמות. אם אתה כמו שצריך אתה מצליח, יורד ומעלה מי ששם. אם אתה לא כל כך צדיק, אתה בינוני, אז בקושי, בחסד וברחמים, אתה יוצא משם לבד – אבל אתה לא מעלה אף אחד, רק ברוך ה' שנצלת. אבל אם אתה רשע – זו אחת הדוגמות בכתבי האריז"ל לשרש של צדיק-בינוני-רשע – אתה נשאר שם ח"ו, ואדרבא, אתה נבלע יותר ויותר עמוק לתוך הקליפות עד שמתחלפת הנשמה שלך. מה שדברנו קודם על חילוף – הנשמה הקדושה שלך מסתלקת ממך ונותנים לך במקומה נשמה טמאה. כל יום בבקר אנחנו קמים מהשנה, גם כמו לצאת מהקליפות, ודבר ראשון מודים ש"נשמה שנתת בי טהורה היא", "בידך אפקיד רוחי" והחזרת לי נשמה טהורה. אבל יש מי שנותנים לו נשמה טמאה, מי שעשה נפילת אפים במצב לא טוב, של רשע.

האריז"ל מחבר את שני הטעמים האלה יחד. הוא כותב שאכילה שלא לשמה עושה אותך פגיע בנפילת אפים. אם אתה רוצה לא ליפול בין הקליפות ושיחליפו את הנשמה – תאכל לשם שמים, אז לפחות תנצל. אם אתה זוכה יותר, אוכל יותר טוב, תוכל להוציא הרבה נשמות מהקליפות וזו תכלית הכוונה. יהודי חייב לסכן עצמו עבור אחרים.

אפשר לומר שלכן יש גם מחלוקת אם יש מצוה לאכול בחנוכה או לא, אם יש מצוה של משתה. לפי הרמב"ם יש חיוב שמחה, ובדרך כלל כתוב ששמחה היא בבשר ויין – צריך לאכול בשביל שמחה – אבל כאן יש פלפול שלם לגבי הימים האלה. ידוע פיוט שבת חנוכה של הראב"ע שאנחנו אוהבים לשיר, מודפס בסידור בית יעקב (לא בכל 'גראבע סידור'), שאנחנו שרים לפי מנגינת הבעש"ט שקבלנו, ושם כתוב בפירוש שכל יום בחנוכה לא משים מבית היין – שמונה ימים רצוף בתוך בית היין. לפי זה נדמה שחנוכה הוא חג של שיכורים משך שמונה ימים רצוף, בלי רגע אחד הפסק. נפילת אפים לא עושים בחנוכה. יש כאלה שממשיכים את חנוכה כל השנה. למה באמת הרבה חסידים לא אוהבים לעשות נפילת אפים? כנראה בגלל האריז"ל. בפשט, לפי הקבלה והאריז"ל זה סיכון.

המלך יוחנן בן יאשיהו

כל זה יוחנן אחד בשבילנו – יוחנן השני לפי סדר הדורות, יוחנן כהן גדול שאחריו יש עוד כמה וכמה. הזכרנו את יוחנן שכהן שמונים שנה, ויש גם את יוחנן כהן גדול של חנוכה, שקובע ברכה לעצמו, וכן נכדו, יוחנן בן מתתיהו. בני מתתיהו, בית חשמונאי, עברו בעיקר מכהונה להיות מלכים. [הרמב"ם כותב שכל החשמונאים הם כהנים גדולים.] השאלה מה הכוונה, האם כל אחד שמש בכהונה גדולה תקופה, או שהיו בני הכהן הגדול.

בכל אופן, יש גם יוחנן שהוא מלך – בן של יאשיהו, אחרי יוחנן כהן גדול של בית ראשון. יוחנן בן מתתיהו של חנוכה הוא גם כהן גדול וגם מלך. חנוכה עושה מכהנים מלכים – איזה שם הוא שם של כהן וגם של מלך? יוחנן. עוד רמז יפה שיוחנן הוא שם של חנוכה, במדה מסוימת העיקרי מכל בני מתתיהו. יש עוד רמז יפה שלא אמרנו קודם בכך שהוא השלישי – אם הדורות בנויים כמו עץ הנכד יוחנן יהיה בדיוק מתחת יוחנן הסבא, בלי מישהו באמצע (כי בדור השני יש שנים, ימין ושמאל, ואין אמצע):

יוחנן

מתתיהו          יהודית

יהודה   שמעון יוחנן   יונתן   אלעזר

יתכן שגם את זה מתתיהו חשב – לא מה שאמרנו קודם, שחכה שאבא שלו ימות. הוא פשוט חשב זאת לפי הצורה הגיאומטרית, ידע שיהיו לו חמשה בנים ורצה שהבן שלו שנקרא על שם אביו יהיה בדיוק תחת אביו. אם יש שני יוחנן, יוחנן תחת יוחנן, כמה הם שוים? 248, אברהם. מי הראשון ששייך למספר שמונה בתורה? אברהם שעולה ח פעמים א-ל, "ויקרא שם בשם הוי' אל עולם". אם כן, הכל חוזר למאמין הראשון, אברהם אבינו, "תשורי מראש אמנה", ראש כל המאמינים.

שוב, יש יוחנן גבור של דוד (יש שנים באותו שם), יש יוחנן כהן גדול ויש המלך יוחנן בן יאשיהו (שלפי חז"ל הנו יהואחז המלך הראשון למלוך מבני יאשיהו[נא]).

יוחנן בן קרח (הפכפכות יוחנן)

הרביעי החשוב בתנ"ך, שהוא הכי מענין – השם יוחנן בתנ"ך חוזר 24 פעמים, מתוכם 15 הם יוחנן אחד – יוחנן שיש לו שם מאד מיוחד, יוחנן בן קָרֵחַ. אם קוראים לו ככה סימן שהוא קשור לקֹרח – חוזר לחמשה אנשים שיש להם חשבון וצריכים לתקן אותם. שוב, יוחנן בן קרח מופיע לא פחות מ-15 פעמים בתנ"ך. יוחנן בן קרח = 484 = 22 (אתוון דאורייתא) ברבוע (יוחנן כהן גדול = 242, סוד "שלם וחצי"). כל השאר מופיעים פעם אחת.

מיהו? אחרי חורבן בית ראשון, בזמן ירמיהו הנביא, נשארה שארית הפלטה. מלך בבל מינה את גדליהו בן אחיקם להיות הפקיד המושל על שארית היהודים. ירמיהו הנביא מאד חזק את השארית הזו וחזק את גדליהו. היו לו שרים – ישמעאל בן מתניה ויוחנן בן קרח. ישמעאל היה הרוצח ויוחנן היה הצדיק. יוחנן בן קרח הזהיר את גדליהו מהרצח – רצח גדליהו הוא סוף החורבן. לפני שישמעאל בן מתניה רצח את גדליהו בן אחיקם יוחנן הזהיר את גדליהו ובקש רשות להרוג אותו. גדליהו לא רצה לשמוע לשון הרע. מה לומדים מכאן? חנוכה הוא תיקון השפתים. לומדים מכאן שלפעמים צריך לקבל לשון הרע. אם יש דוגמה אחת בכל התנ"ך שחייבים לשמוע ולקבל לשון הרע היא הסיפור של גדליהו – בגלל שהוא לא קבל את הלשון הרע גדליהו נהרג, הישוב התפזר והסתיים החורבן, לכן צמים. יוחנן בקש רשות להרוג את ישמעאל לפני שהורג אותו – הוא לא רצה להאמין לו, סלק אותו, וסמוך לכך בא ישמעאל ורצח את גדליהו וזה סתם את הגולל על שארית הפליטה של היהודים. עד כאן יוחנן הוא צדיק, הוא בסדר.

מה בהמשך? 15 פעמים הוא כתוב. מה קורה הלאה? שארית הפליטה פוחדים נורא, כי רצחו את הפקיד של מלך בבל – הוא יבוא ויתנקם בכל היהודים שרצחו את הפקיד שלו. מה צריך לעשות? לברוח. לאן? למצרים, מקום בטוח. כל שארית הפליטה, לכל היהודים שנשארו בארץ ישראל, ברור שצריכים לברוח למצרים. היו יהודים טובים, באו לרבי ירמיהו – אנחנו חסידים של הרבי, מה שיאמר לנו לעשות נעשה, לך תתפלל לה' ותשמע מה שה' אומר ואנחנו נקיים מה שתאמר – והרבי אמר שה' אמר לי שתשארו בארץ ואל תפחדו ממלך בבל, הוא לא יעשה לכם שום דבר, הכל יהיה בסדר, והוא אפילו יתמוך בכם ותשגשגו כאן ויהיה טוב. לא מספיק, צריך גם להזהיר, אני יודע שאתם חושבים לרדת למצרים – אם ח"ו תרדו למצרים כל החרב שאתם פוחדים ממנה, חרב מלך בבל, תרדוף אחריכם, והדבר וההרג וכו', פרק שלם של פסוקי איום, יותר מההבטחה הטובה אם תשארו בארץ. ממש איום ונורא רק לקרוא אותו בתנ"ך, מה יקרה לכם אם ח"ו תרדו למצרים. מה הגיבו הצדיקים האלה? אמרו לו שאנחנו יודעים שברוך בן נריה, הרב המסית, הסית אותך. אנחנו בטוחים בזה מאה אחוז. הוא הסית אותך נגדנו. הדבר הטוב על פי שכל הוא לרדת למצרים, לכן הפעם אנחנו לא מקבלים מה שהרבי אומר – יש לו איזה חסיד שיושב לימינו, הוא מסית, וצריך נורא להזהר ממנו. זה מה שיוחנן בן קרח אומר, לכן באמת לא שומעים בקול ירמיהו ויורדים למצרים. ולא רק זה, הם לוקחים את ירמיהו אתם יחד. אחרי כל האיומים, ירמיהו חייב ללכת אחרי העם – הוא הולך עם העם. נגד כל האיומים הכי חזקים שהוא אומר העם יורד למצרים והוא יורד אתם יחד, שם יש נבואות.

אז איך נסכם את הדמות של יוחנן בן קרח? הוא צדיק או רשע? בינוני לגמרי. קודם היה צדיק, היה מוכן להציל את גדליהו במס"נ רק שלא קבל את ה'לשון הרע' שלו (גדליהו = חן. אז יוחנן דבר לגדליהו בחן שפתים של אמת, ועל גדליהו היה להאמין לו ולתת לו להרוג את ישמעאל. גדליהו-חן יוחנן = יעקב, ז פעמים הוי', ר"ת יג ואוס"ת יג ברבוע). יתכן שאם היה צדיק אמתי הוא כן היה שומע שזה אמת. אחר כך הוא מעמיד פנים שבסדר, מתחייב לעשות מה שירמיהו יאמר, ובסוף מתכחש לזה – סיבוב של מאה ושמונים מעלות – ונעשה רשע. הוא טיפוס הפכפך – פך. אם יש טיפוס הפכפך בתנ"ך זה יוחנן בן קרח. אם כן, רואים שיש יוחנן בן קרח הפכפך, ויש יוחנן כהן גדול ששמונים שנה הוא צדיק ואז מתהפך לגמרי לרשע, לצדוקי. כל היוחנן האלה קשורים לחנוכה. עד כאן ארבעה יוחנן עיקריים מהתנ"ך.

ארבעה יוחנן עיקריים בחז"ל

מי בחז"ל העיקריים? מי האחרון? רבי יוחנן האמורא (שמלך, כראש ישיבה, שמונים שנה, כמו יוסף הצדיק במצרים וכמו יוחנן כהן גדול הנ"ל. רבי יוחנן – ח אותיות = ח פעמים מב, סימן ח השמות של ג דורות החשמונאים הנ"ל = פורים), שהוא חבר את תלמוד ירושלמי, והלכה כמותו כנגד רב ושמואל. האריז"ל עצמו אומר שרש"י הוא גלגול של רב, הרמב"ם גלגול של שמואל ורבינו תם גלגול של רבי יוחנן. האריז"ל אומר כלל שלא בדיוק כתוב בבית יוסף, שאם יש מחלוקת רש"י ורמב"ם פוסקים כרבינו תם, כמו שפוסקים כרבי יוחנן נגד רב ושמואל. מבחינה אחת רבי יוחנן הוא האמורא הכי חשוב, כפי שדברנו כמה פעמים. יש רבן יוחנן בן זכאי, שבפרקי אבות יש לו חמשה תלמידים – כמו הנכדים של יוחנן כהן גדול חשמונאי ובניו. יש את יוחנן של המרד, הנכד של יוחנן כהן גדול.

יש עוד הרבה יוחנן, אבל אנחנו בחרנו ארבעה מהתנ"ך וארבעה מחז"ל – יוחנן מגבורי דוד, יוחנן הכהן הגדול בבית ראשון, המלך יוחנן בן יאשיהו, יוחנן בן קרח, יוחנן כהן גדול אבי מתתיהו, יוחנן בן מתתיהו, האמורא יוחנן – אותם נכוון כנגד שמונת ימי החנוכה, לשון חן. ח"פ יוחנן עולה ד"פ אברהם – "אברהם אברהם" עולה מלכות, אז יש כאן פעמיים מלכות. כל ארבעה יוחנן הם מלכות אחת.

יוחנן בן זכאי וחושי רעה דוד

לפי הסדר הזה, "זאת חנוכה" שייך לרבי יוחנן. הראשון הוא "יוחנן השמיני" והאחרון הוא רבי יוחנן. האריז"ל כותב משהו חשוב מאד על רבי יוחנן, בו נסיים, קשור גם לשיעור י"ט כסלו – שרבי יוחנן הוא משרש חושי רעה דוד. לא פחות ולא יותר. במדה מסוימת הוא החכם הכי חשוב בש"ס והוא גלגול של חושי. הסברנו באריכות שחושי רעה דוד[נב] בגימטריא תריג, כמו משה רבינו. חושי הוא שמתחיל לתקן את החטא של דוד ולעשות חבור – חושי לשון חבור, חוש לשון חבור בלשה"ק – בין אוריה לדוד, להחזיר את אוריה לדוד המלך, שדוד יכפר על העון שלו כלפי אוריה. אמרנו שאוריה-חושי-דוד – ר"ת אחד – שוה בדיוק חושי הארכי. והנה, רבי יוחנן הוא הגלגול שלו, משרש חושי.

[יש בזה חשבון יפה: חושי עצמו הוא חי (רו"ס חושי) ברבוע (324). יחד עם יוחנן (124) שוה חש-מל-מל (448), דרך דרך (קשור ל"בכל דרכיך דעהו" הנ"ל), לב פעמים דוד. הוא רע דוד וכשמתחבר עם יוחנן הוא כפולה של דוד. השמות המלאים הם חושי הארכי רבי יוחנן – הארכי (236) ורבי (212) שוה יחד בדיוק אותו דבר, 448 (חושי יוחנן). זה ממש רמז מובהק ומופלא שמקשר בין רבי יוחנן לחושי הארכי. שוב, חושי-יוחנן שוה הארכי-רבי, והכל יחד שוה 896, תמימות (ד פעמים דרך), פנימיות ההוד שמקורה דווקא בפנימיות הכתר כמבואר בהמשך תער"ב, דוד פעמים ח (ימי החנוכה) ברבוע.]

אז הכל חוזר לכך שחנוכה, אם הוא חג של יוחנן, ו"אחרון אחרון חביב", "הכל הולך אחר החיתום" – רבי יוחנן – הוא גם חג של חושי. הרי כל החושים מתחילים מחוש הראיה. "הנרות הללו קדש הם ואין לנו רשות להשתמש בהן אלא לראותן בלבד". חושי לשון חוש, חוש הראיה, וגם לשון חיש מהר – הכי מהיר בעולם הוא האור, אור הנרות של חנוכה. הכל שייך לחושי רעה דוד, חושי הארכי. חושי הארכי אותיות חשך-יהי-אור. כמו שהסברנו קודם, כמה שהחשך יותר כך גם ה"יהי אור" יותר – איכות השמן למאור, שאפילו טפת שמן יכולה לדלוק המון זמן. הכל חוזר אצלנו לחושי.

מה זה חשמונאי? חושי אמן, אמן כן יהי רצון, גם נאֻם חושי. חתך הזהב של ד"פ רמח (ח היוחנן הנ"ל) הוא תריג – זה הקשר בחכמת המספר בין רמח מ"ע ל-תריג מצוות בכלל, זה הקשר בין חושי רעה דוד (תריג) לח"פ יוחנן של חנוכה. יש עוד כמה דברים, אבל נשאיר את זה ככה.

סיום

כמו תמיד, כשמזכירים הרבה שמות של צדיקים – וגם של רשעים שחוזרים בתשובה, בדור שלנו כולם חוזרים בתשובה – שכולם יהיו אתנו לעורר את הקב"ה שישלח לנו משיח צדקנו. אמרנו שיוחנן-מתתיהו-יהודית וחמשת הבנים עולים ח"פ משיח. אמרנו שיש מב אותיות ו-ח שמות. מה הסימן? מספר המלים כפול מספר האותיות – ח פעמים מב, 336, פורים. "מתתיהו בן יוחנן כהן גדול חשמונאי ובניו" שוה מרדכי פנים ואחור (יב פעמים 137, שעולה "ואהבת את הוי' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך"). יש פורים בחנוכה, יש מרדכי, ויש גם ח"פ אסתר כנ"ל, הכל נמצא כאן. בכל אופן, סימן שמונת השמות הוא פורים. כשנחבר את המספר שלהם, ח"פ משיח, ל-פורים, הסימן שלהם, יעלה 3200, הרבוע הכפול של 40. כלומר, הממוצע בין הסימן לגימטריא הוא 40 ברבוע, גם משהו מושלם.

לחיים לחיים. שיהיו הרבה שמחות בבית הזה ובכל בתי ישראל, שכל הבתים יהיו בתי חב"ד, בתי משיח, ונזכה לביאת משיח צדקנו תיכף ומיד ממש.

הביאו דמי חנוכה. כל מי שלא קבל – ורק מי שלא קבל – שיקח אחרי ברכת המזון. [מי שקבל על ידי שליח?] שליח עושה שליח, עד מאה שליח.