"ובדם ענבים סותֹה" - אור לי"ב טבת ע"ו – כפ"ח |
בע"ה אור לי"ב טבת ע"ו – כפ"ח "ובדם ענבים סותֹה"דברים שנאמרו בכנס הצדעה לעיתון בית משיח לרגל גליון ה-1000 סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א] הסתה בקדושה – לפתות את ה' ואת המשיח שתבוא הגאולה ידוע פתגם אדמו"ר הזקן שצריכים לחיות עם הזמן. נאמר בקיצור משהו מהפרשה, מהחת"ת של היום. יעקב אבינו מברך את בניו, שבטי י-ה, ובברכת המלך – יהודה, שממנו יוצא מלך המשיח, "עד כי יבא שילה ולו יקהת עמים", "יבא שילה" שוה משיח בגימטריא[ב] – יש ביטוי מאד מענין שקראנו היום בחת"ת. כתוב "ובדם ענבים סותֹה". רש"י מפרש ש"סותה" הוא לשון הסתה – מה שהאשה לובשת בגדי צבעונין וכך היא מפתה את הזכר לתת את עיניו בה. מבואר בחסידות שאת הענין של "סותה" יש בתכלית הקדושה. מטרת העיתון בית משיח (שזכה לגליון ה-1000, שלמות[ג], כמ"ש "האלף לך שלמה", וכעת 1001, על דרך "מאה פעמים ואחד"כמבואר בתניא[ד]) ופעילות חב"ד בכלל היא פשוט לפתות את המשיח שכבר יתגלה, לפתות את הקב"ה שסוף כל סוף תבוא הגאולה – "עד מתי?!" כמו שהרבי צועק ורוצה שכולנו נצעק, שכבר "כלו כל הקיצין" וכמו המדרש שהרבי אהב לצטט, "ענוים הגיע זמן גאולתכם" – שכבר תבוא הגאולה בפועל ממש. בראש השנה אנחנו אומרים בתפלות "אפתנו בשופר" – אנחנו מפתים כביכול את הקב"ה לרצות למלוך עלינו בתקיעת השופר שלנו ("ובמה – בשופר"). "מצות היום בשופר" – "היום [בכל יום יבוא מלך המשיח] אם בקולו [של מלך המשיח] תשמעו". העיתון הזה אמור להיות השופר של הרבי, השופר של מלך המשיח, הכלי להשמיע את הקול-הרצון הפנימי של משיח. עם השופר הזה (כאשר נפנים את הקול הפנימי שבו) אנחנו רוצים לפתות את הקב"ה, שיתן את עיניו בנו (כמו שכתוב לפני שה' שלח את משה רבינו לגאול אותנו ממצרים – "וירא אלהים את בני ישראל וידע אלהים"), שיתן את 'האור הירוק' למלך המשיח שיתגלה, שיבוא ויגאל אותנו גאולה אמיתית ושלמה שאין אחריה גלות. זה תלוי בנו. מה הכוונה? תלוי כמה אנחנו מצליחים לפתות אותו שיתן את עיניו בנו. אם המלך המשיח עוד לא התפתה סימן שלא עשינו מספיק כדי לקיים "אפתנו בשופר", "ובדם ענבים סותֹה". "ובדם ענבים סותֹה" – הפצת חסידות מתוך שפלות ובמסירות נפש נפרש את כל הביטוי "ובדם ענבים סותה"[ה]: בעבודת ה', "דם" הוא מסירות נפש, "הדם הוא הנפש". "ענבים", מי שזוכר בלשון במשנה ענבים וענוים מתחלפים, אז אפשר לפרש כמו המדרש "ענוים הגיע זמן גאולתכם". גם ענבים כפשוטו, יין, אלה שעוסקים ביינה של תורה ויש להם מסירות נפש. כמו ששמענו קודם, הדרך הישרה להביא את המשיח היא להפיץ ולפרסם את פנימיות התורה, תורת משיח. כל זה "ובדם ענבים סותה", כך אנחנו מפתים, אלה בגדי הצבעונים שלנו בהם אנחנו מפתים את הגבר, את המשיח, את הקב"ה, לתת את עיניו בנו ולגאול אותנו סוף כל סוף גאולה אמיתית ושלמה. שוב, אם הדבר הזה עוד לא קרה סימן שאנחנו עוד לא מספיק יפים, צריכים להתייפות כדי שהגבר יתן את עיניו בנו. צריך להיות השופר האמתי שלו. "שופריה דיעקב מעין שופריה דאדם הראשון". יפי השופר היא מדת התפארת, מדת יעקב אבינו (שבתוכו מתלבש משה רבינו – "משה מלגאו יעקב מלבר"), עמוד התורה (הדרך הישרה להביא את המשיח, כפי שהסביר הרבי). "הנה זה עומד אחר כתלנו... מציץ מן החרכים" – הליכה בדרכי המשיח והשמעת זעקתו הפסוק בשיר השירים אומר "הנה זה עומד אחר כתלנו משגיח מן החלונות מציץ מן החרכים" (פסוק שאומרים בקידוש לבנה, מצוה מיוחדת הקשורה לביאת המשיח – "דוד מלך ישראל חי וקים" – כפי שהדגיש הרבי). גם הקב"ה עומד אחר כתלנו וגם מלך המשיח עומד אתו אחר כתלנו. כתלנו על פי פשט הוא הכותל המערבי, רמז לתפלה שלנו – כל יהודי הולך להתחנן, הולך לבכות בכותל (על כל צרכיו ו"צרכי עמך ישראל" בכלל ובפרט על ביאת המשיח ובנין בית המקדש). מי שעומד מאחורי הכותל של כל אחד הוא הקב"ה וגם המשיח ש"מציץ מן החרכים" – מה אנחנו עושים? חוץ מהתפלות, שצריך באמת לבכות מעומקא דלבא, האם אנחנו עושים את ההוראות של הרבי? האם אנחנו מתדמים לרבי? כלפי הקב"ה יש מצוה להתדמות אליו יתברך, "והלכת בדרכיו". האם אנחנו מספיק מתדמים למדות של הרבי. שמענו קודם, כמה אנשים הזכירו, את מסירות הנפש של הרבי על שלש שלמויות – שלמות התורה, שלמות העם, שלמות הארץ. הרבי עומד אחר כתלנו, משגיח עלינו ורוצה שנפתה אותו עם השופר שלנו – שופר לשון שופרא, לשון יפי. כתוב שיש שמונה לשונות של יפי בתורה, כנגד שמונת נרות חנוכה, והראשון שבהם הוא שפר, מלשון שופר, שופרא. כך ניתן לדרוש את הפסוק "הנה זה עומד אחר כתלנו משגיח וגו'" – זה שעומד "אחר כתלנו" משגיח לראות ולדעת מה אנחנו עושים "אחר כתלנו", אחרי שגומרים להתפלל מקרב איש ולב עמוק, מה עושים בפועל כדי לזרז את ביאת משיח צדקנו (מושא התפלה שלנו), הרי "המעשה הוא העיקר". אם נהיה בעלי מסירות נפש ("דם") וגם ענבים עם שני הפירושים – גם בשפלות וענוה וגם ענבים שעוסקים בפנימיות התורה ומפיצים אותה בעולם, וגם אומרים בדיוק מה שהרבי היה צועק היום (ידידנו ר' משה פייגלין יכול לספר הרבה ממה שקורה היום בארץ, הרבי היה צועק על זה). פשיטא שיש נסים גדולים על כל צעד ושעל, אבל מה שקורה כאן הוא עול והרבי היה צועק, שופך את הלב, על העול שנעשה פה בארץ. מי שהולך בדרך של הרבי ורוצה שסוף כל סוף יבוא משיח ויגאל אותנו – זה רק אם אנחנו הולכים בדרך של הרבי וצועקים את צעקת המלך. ככה "ובדם ענבים סותֹה", שנזכה שהעיתון הזה יזכה להיות השופר האמתי והוא יפרסם את מלך המשיח, ישמיע את הקול הפנימי של המשיח, וגם יזעק את זעקת המלך המשיח, וככה נפתה אותו שיבוא ויגאלנו תיכף ומיד ממש.
[א] נרשם על ידי איתיאל גלעדי. לא מוגה. [ב] הרבי מביא בשם הרבי הריי"ץ את הגימטריא שמשיח עולה משה ועוד אחד. והנה, "יבא" = אחד ו"שילה" = משה. והוא רמוז גם בפסוק "דאגה בלב איש ישחנה ודבר טוב ישמחנה" – "דאגה" = אחד, "בלב איש" = משה (שנקרא "איש" סתם – "והאיש משה ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה"; יש שנים שנאמר עליהם "והאיש" בתורה, משה רבינו, ולפניו אליעזר עבד אברהם – "והאיש משתאה לה מחריש לדעת ההצליח הוי' דרכו אם לא". והנה, ב"והאיש משתאה" יש אותיות "והאיש משה". וידוע שאליעזר עבד אברהם נתגלגל באליעזר בנו של משה רבינו, סוד "ושם האחד [שייך ל'אחד היה אברהם'] אליעזר", והנה אליעזר עבד אברהם ועוד משה רבינו = 1255 = משה במספר קדמי, ללמד שהכל כלול במשה, ושמכח הענוה-בטול של משה, בחינת "אין" שבין "יש" ל"יש", סוד "משתאה מחריש" כמבואר בדא"ח, יצא אליעזר מכלל ארור לכלל ברוך). והיינו סוד "אין מוסרין רזי תורה אלא למי שלבו דואג בקרבו" – אותה "דאגה בלב איש", למה משיח עדיין לא בא, היינו הניצוץ של משיח (= "דאגה בלב איש") שבלב כל יהודי (כידוע מהבעל שם טוב, כמובא בספר מאור עינים). "עד כי יבא שילה" = נתיב, סוד רלא שערים פנים ואחור, כמבואר בספר יצירה, דהיינו יהלום אהיה, בסוד "אהיה אשר אהיה", השם שנתגלה למשה רבינו לפני יציאת מצרים. הר"ת "עד כי יבא שילה" = 400 = 20 ברבוע (ת, חיתום האלף-בית), הס"ת "עד כי יבא שילה" = 20, השרש, וביחד הרוס"ת = 420 דהיינו היהלום של 20. האמ"ת של "עד כי יבא שילה" (אותיות "לבי" – "לך אמר לבי בקשו פני את פניך הוי' אבקש", סוד "דאגה בלב איש" – ה-י היינו הלב של ה"איש"; ה"לבי" הראשון בתורה – "הכל הולך אחר הפתיחה" – הוא בהמשך הסיפור הנ"ל של אליעזר עבד אברהם, "אני טרם אכלה לדבר אל לבי והנה רבקה יצאת [מעמקי הקליפות]...") = 42, "אהיה אשר אהיה", עשירית 420, היהלום של 6 (והנה, "לבי" במילוי – למד בית יוד = 506 = היהלום של 22, ו"לבי" במילוי המילוי – למד מם דלת בית יוד תו יוד וו דלת = 1892 = היהלום של 43!). ב"עד כי יבא שילה" יש יא אותיות – הערך הממוצע של כל אות = 42, האמ"ת כנ"ל. [ג] שלמות = תשע"ו = "ופרצת" = ביאת המשיח. [ד] 1001 = יג פעמים מזל (770 = בית משיח = י פעמים מזל), סוד יג מזלות של הדיקנא קדישא דאריך אנפין, יג מדות הרחמים של השי"ת, שבלשון ספרא דצניעותא נקראו "יג תיקוני דמהימנותא", יג תיקוני אמונה, כולל האמונה בביאת משיח צדקנו – היום! 1001 = יראת שמים. בכוונות האריז"ל, 1001 = אחורי מילוי שם אלהים דההין: אלף אלף למד אלף למד הה אלף למד הה יוד אלף למד הה יוד מם, סוד התגלות הגבורה, היראת שמים, בלב, בסוד "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים". [ה] "ובדם ענבים סותה" = תרצה, מבנות צלפחד. היא זאת שבכוחה לפתות ולרצות את הגבר (משה רבינו – "הוא גואל ראשון והוא גואל אחרון") לתת את עיניו בה. בנות צלפחד תבעו ממשה "תנה לנו אחזה" (הדילוג הפנימי של "ובדם ענבים סותה" = "תנה לנו אחזה") בארץ ישראל, הארץ שרצתה לעשות רצון קונה, בחינת תרצה ("אז תרצה הארץ"). מ-לא המלכים של ארץ ישראל שכבש יהושע האחרון – "הכל הולך אחר החיתום" – הוא "מלך תרצה אחד", היינו התרצה של הלעומת-זה המתהפך לטוב על ידי תרצה בת צלפחד. מי שבפירוש הסיתה את אביה כדי לתת לה נחלה משובחת בארץ היא עכסה בת כלב – "ותסיתהו לשאול מאת אביה שדה וגו'". כנראה שהיא 'גלגול' של תרצה. Joomla Templates and Joomla Extensions by JoomlaVision.Com |
האתר הנ"ל מתוחזק על ידי תלמידי הרב
התוכן לא עבר הגהה על ידי הרב גינזבורג. האחריות על הכתוב לתלמידים בלבד