בע"ה

מוצאי ח"י טבת ע"ו – כפ"ח

בר מצוה איתיאל משה שי' טישלר

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. חוסר ישוב הדעת בישוב הדעת (ביאור לקומ"ת י)

"אין לנו פנאי" – אין לנו ישוב הדעת

לחיים לחיים, מזל טוב מזל טוב. נשלים כמה גימטריאות שכנראה לא אמרנו בברית. המאמר של הבר מצוה מתחיל מכך ש"אמרו ישראל לפני הקב"ה רוצין אנו ליגע בתורה יום ולילה אבל אין לנו פנאי" ואומר להם הקב"ה "קיימו מצות תפלין ומעלה אני עליכם כאילו אתם יגעים בתורה יומם ולילה".

המשפט הקצת-מפתיע שבוחרים שבר מצוה יאמר הוא ש"אין לנו פנאי" – 'אין לנו פנאי ללמוד תורה, מה אפשר לעשות...'. לכאורה צריך להכניס לבר מצוה שילמד תורה בשקידה והתמדה, בפרט בנערות שלו, לפני שמתחתן, ואחר כך עוד כמה שנים עד שרחיים על צווארו – צריך ללמוד. והנה, בחרו שיאמר מאמר שהווארט שלו הוא ש"אין לנו פנאי" – שטוענים לקב"ה שאין לנו פנאי ללמוד תורה. כמו שנסביר בהמשך, "אין לנו פנאי" הכוונה שאין לנו ישוב הדעת.

ישוב הדעת – "לשבת יצרה"

כתוב בחסידות שמי שאין לו ישוב הדעת הוא בגלות – נמצא שהמאמר הזה מדבר על מצב של גלות. כנראה שיש משהו מיוחד שבר מצוה צריך לדעת, וגם לטעון כלפי שמיא, ש"אין לנו פנאי" – ואז הקב"ה אומר לו להניח תפלין. אם אין לנו פנאי הכוונה שאין לנו ישוב הדעת, אז כנראה שהמצוה המיוחדת של בר מצוה, הנחת תפלין, היא סגולה לישוב הדעת. בכלל, ידוע שבר מצוה נעשה בר-דעת, זה הענין של גיל 13. דעת היא התקשרות.

כתוב "לא תהו בראה לשבת יצרה" – מי שאין לו ישוב הדעת, מי שאין לו פנאי, בעצם נמצא בעולם התהו. מי שמיושב בדעתו נמצא בעולם התיקון. "לא תהו בראה – לשבת יצרה", "לשבת" היינו ישוב הדעת. ה' יצר את האדם כדי שמהמצב הראשוני של "אין לנו פנאי", מעולם התהו, יגיע לארץ נושבת, לארץ ישראל, "לשבת יצרה". בארץ ישראל יש לנו פנאי.

בכל אופן, הכל מתחיל מ"אין לנו פנאי". כמו בתורה, קודם יש "תהו ובהו וחשך", "ברישא חשוכא [והדר נהורא]" (התהו הוא שתי דרגות של "רישא" עוד לפני ה"ברישא חשוכא"[ב]), אז "ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור". אור הוא אור של דעת, בהירות הדעת, ישוב הדעת.

"אין לנו פנאי" – ה-אלף שקודם ל-בית

נתבונן רגע בשלש המלים בהן הרבי פותח את המאמר: "אין לנו פנאי". קודם כל רואים משהו יפה, שר"ת "אין לנו פנאי" הם אלף – כנראה שזו האלף של כל התורה, האלף של האלף-בית. האות בית היא לשון ביִת, מקום של ישוב הדעת, "כתפארת אדם לשבת בית" ("ביתו זו אשתו", רק אדם נשוי יש לו ישוב הדעת, רווקות היינו עולם התהו כנודע). לכן התורה פותחת ב-ב רבתי של בראשית. שואלים למה התורה לא פותחת ב-א ואומרים ש-ב היא לשון ברכה ("ברוך מרדכי", מרדכי = רב חסד, כמבואר בכוונות) ו-א היא לשון היפך הברכה ("ארור המן"). איך אפשר לומר כך על האות א, אלופו של עולם? אלא מה, יש משהו ב-א שהיא המצב הראשוני של העדר ישוב הדעת, של תהו.

דווקא כשאין למישהו ישוב הדעת, ""אין לנו פנאי", הוא גם עושה מעשים של תהו – יכולים להיות מעשי שטות דקדושה, יכולים להיות משהו לא טוב ויכולים להיות משהו מאד טוב, עד כדי מסירות נפש. אחד שאין לו פנאי ללמוד תורה, מה הוא יעשה? ימצא איזו הזדמנות למסור את הנפש שלו על משהו. אין לו פנאי להיות מיושב.

אורות דתהו בכלים דתיקון – בלי ישוב הדעת בישוב הדעת

הרבי אמר שהנוסחא המשיחית היא "אורות דתהו אבל בכלים דתיקון". "אורות דתהו" היינו אורות גדולים מאד אבל בלי ישוב הדעת. זה הגדר של תהו, שהוא בלי ישוב הדעת. הגדר של כלים דתיקון הוא ישוב הדעת. ברגע שיש ישוב הדעת זה עולם התיקון – "לא תהו בראה לשבת יצרה". אם כן, איך אפשר לומר את הנוסחה המשיחית של הרבי, "אורות דתהו אבל בכלים דתיקון"? מצב בנפש של 'בלי ישוב הדעת' אבל בישוב הדעת.

צריך להגיע למצב נפשי שאמנם אני חי ופועל בלי ישוב הדעת אבל שמצב זה גופא, בפנימיות נפשי, יהיה בישוב הדעת (מתוך מבט על עצמי מלמעלה, ממקום שאיני בגלות של טרדות הזמן). נשמע פרדוקס, מצב מאד מענין, להיות 'בלי ישוב הדעת בישוב הדעת'. זה נקרא אורות דתהו בכלים דתיקון. רק ככה אפשר להביא את המשיח. הכל מתחיל מאלף, "אין לנו פנאי". העצה היא להניח תפלין, שיקחו את האלף הזה ויחברו אותו לבית.

איתיאל משה – ראשוני עם ישוב הדעת

כעת נחשב את הגימטריא הראשונה של איתיאל-משה, בר המצוה שלנו, שהאבא כבר אמר ששוה 797. 797 הוא מספר ראשוני, שלא מתחלק לשום מספר חוץ מ-1 ועצמו. כל שם בפני עצמו הוא מספר מורכב (איתיאל = 452 = 2 פעמים 2 פעמים 113; משה = 345 = 3 פעמים 5 פעמים 23), אבל החבור שלהם נותן משהו ראשוני. הסברנו הרבה פעמים שכל מספר ראשוני הוא בחינת תהו, לפני תיקון. כמו שאומרים – טיפוס אורגינאלי, משהו מיוחד במינו. ככל שמתקדמים במספרים – המספרים הראשוניים נעשים יותר ויותר נדירים.

בכל אופן, מקבלים כאן משהו ראשוני, אבל, למרבה הפלא, ישוב הדעת שוה איתיאל משה. הרבה פעמים, נשים לב, האבא ברוח הקדש נותן שם לילד שלו בדיוק מה שהוא צריך... לחיים, לחיים. יש פה קשר מאד גדול בין ה"בן יכבד אב". זו הגימטריא הראשונה, ישוב הדעת, אז נאמר לחיים (בקצת ישוב הדעת).

ישוב הדעת על ידי שמחה; חוסר ישוב הדעת – גלות וכניסה לחובות

על ישוב הדעת יש תורה מיוחדת בלקו"מ תנינא, תורה י, תורה קצרה[ג]. הוא מסביר שם שלישוב הדעת אפשר להגיע רק על ידי שמחה (והוא סוד "אם אין דעת [ישוב הדעת] אין בינה [שמחה, 'אם הבנים שמחה'] ואם אין בינה אין שמחה").

כמו שהזכרנו קודם, הוא אומר שמי שאין לו ישוב הדעת הוא בגלות. גלות היא תהו, הוא לא יושב בארץ. יש מאמר חז"ל מפורש שעמון ומואב לפני שגלו ישבו רעננים, והיה להם ישוב הדעת כי לא גלו. אדמו"ר הזקן אמר, כמו שאנחנו תמיד מצטטים, שסוף הגלות תהיה כאן בארץ, גלות של יהודים אצל יהודים. ממילא, הסימן של הגלות הוא אי ישוב הדעת.

מצד שני, אמרנו שזה מביא את האדם לעשות מעשים של "אין לנו פנאי", מה שאנשים עושים כשאין להם פנאי (לעשות מה שצריך לעשות, בעולם התיקון, עולם ישוב הדעת). בספר המדות רבי נחמן אומר שמי שאין לו ישוב הדעת נעשה בעל חוב. מה הקשר? הקשר פשוט מאד, שאם אין לך ישוב הדעת אתה עושה כל מיני דברים פזיזים, "פחז כמים". מי האב-טיפוס של מי שאין לו ישוב הדעת? בכורו של יעקב אבינו, כפי שקראנו בפרשת ויחי – "ראובן בכֹרי אתה כחי וראשית אוני יתר שאת ויתר עז. פחז כמים אל תותר", לא היה לך ישוב הדעת והפסדת, פספסת, נעשית בעל חוב. כל החובות שיש לאדם הם בגלל מעשים שהוא עשה בהעדר ישוב הדעת.

מצות תפלין – שמחה וכניסה לסדר של תיקון

כמה שוה כל הביטוי "אין לנו פנאי" – ר"ת אלף, ס"ת נוי (כמו נוי מצוה, להפוך את יון ל-נוי, מלשונות היפי של חנוכה ממנו יצאנו בחדש זה) והכל שוה רפח ניצוצין[ד]. אין לנו פנאי בגלל שבירת הכלים, עולם התהו שנשבר. אבל דווקא יודעים איך לנצל את ה"אין לנו פנאי" על ידי מצות תפלין, על ידי שמחה של מצוה.

רבי נחמן אומר שם שהדרך להגיע לישוב הדעת הוא רק שמחה. "כי בשמחה תצאו" – על ידי שמחה אדם יוצר מהגלות, מגיע לגאולה הפרטית ולגאולה הכללית, והגאולה היא ישוב הדעת, "לשבת יצרה". הוא גם אומר שמי שיש לו ישוב הדעת יודע היטב במה הוא לא בסדר והוא רוצה באמת להתקרב לקב"ה. ישוב הדעת הוא סדר. אי ישוב הדעת הוא לא-בסדר. משיח שוה אני לא בסדר, כידוע הרמז, כי שרשו באורות דתהו. אבל זה שהוא מבין ש'אני לא בסדר', ורוצה להיות בסדר – רוצה להכניס את האורות דתהו בכלים דתיקון.

זו הסגולה של מצות תפלין, להתחיל להכנס לסדר[ה] (קודם כל יש את הסדר של הנחת תפלין גופא – בתחלה מניחין תפלין של יד ואח"כ תפלין של ראש. כל תפלין היא מצוה בפני עצמה, לפסק הרמב"ם, אך יש סדר לקיום שתי מצות אלו, וכלשון הכתוב "וקשרתם לאות על ידך [ואח"כ] והיו לטטפת בין עיניך". לפי מנהג המקובלים מברכים ומניחים תפלין של יד מיושב, בישוב הדעת).

הדרך לתשובה וגאולה – אמונה, שפלות ושמחה

הוא כותב שמי שאין לו ישוב הדעת בכלל אין לו גם כח לעשות תשובה, לא שייך שיעשה תשובה. בשביל תשובה צריך איזה בסיס, מינימום של ישוב הדעת, שהוא מבין את המצב שלו, רואה את המצב שלו, רוצה להתקרב ומאמין שהוא יכול – "אם אתה מאמין שאפשר לקלקל תאמין שאפשר לתקן" – ואז הוא עושה תשובה, וכשהוא עושה תשובה באה הגאולה.

אם כן, יש פה כמה דברים קשורים – שמחה, "כי בשמחה תצאו"; השמחה מתחילה לסדר את הראש. בלי זה הראש מבולבל, אין לו פנאי לשום דבר, "צרכי עמך ישראל מרובים ודעתם קצרה" – מפני ש"דעתם קצרה" צרכיהם מרובים, הם מבולבלים ובעלי חוב.

איך מגיעים לשמחה? הוא כותב מה שכבר כתב בח"א בתורה רפב – להתבונן שכמה שאני גרוע עדיין יש בי איזו נקודה טובה. בעצם זה כמו התלות של השפלות והשמחה, שמתוך שפלות אני לא צריך להתייאש ח"ו – אדרבא, השפלות מאפשרת שאיזה זרע של נקודה טובה, שגם נרקב, אך בגלל שהוא נרקב יכול להצמיח ישועה.

שוב, הבר-מצוה כשמתחיל להניח תפלין הדבר הראשון שיהיה שמחה עם מצות התפלין שלו. עיקר השמחה של היהודי הוא שמחה של מצוה. ועוד קודם, כשהוא קם בבקר ואומר ברכות השחר ואומר "שלא עשני גוי" זו שמחה אין סופית. זו תכלית השפלות, שאין לו שום זכות, אבל עצם המהות שלו – שהוא יהודי, שהוא מזרע ישראל – צריך לתת לו שמחה עצומה עד אין סוף.

כתוב "שכן ארץ ורעה אמונה". איך מגיעים לשפלות, "שכן ארץ" (ע"ד "שוכני עפר")? על ידי "ורעה אמונה" – שמפרנס את האמונה, לומד חסידות לפני התפלה ובכלל לומד חסידות, ובכך רועה ומפרנס (מגלה ומחזק) את האמונה שלו. על ידי זה מגיעים ל"שכן ארץ" ועל ידי זה מגיעים לשמחה. כעת אנחנו לוקחים ווארט אחד של רבי נחמן ועושים מה שהוא עצמו אוהב לעשות – שרשרת ארוכה של ענינים ועבודות בנפש שתלויים זה בזה, על ידי אחד  מגיעים לשני.

רחמנים בישנים וגומלי חסדים – סדר של נתינה

"והאמִן בהוי' ויחשבה לו צדקה" – כדי לחזק את האמונה צריך לתת צדקה. צדקה באה מכך שאני מרחם על הזולת שנמצא במצוקה – ממדת הרחמים שהיא טבע של יהודים, לא עבודה אלא נתון. אנחנו רחמנים, בישנים וגומלי חסדים. כלומר, מתוך רגש הבושה – לא רק הבושה שלי, אלא שאני מרחם על הזולת ויודע שלא טוב שהוא יתבייש בקבלת נהמא דכיסופא – אני ממציא דרך לעשות עמו צדקה בלי שיתבייש. כמו שהרמב"ם אומר שיש שמונה מעלות של צדקה, והכי טוב להמציא לו דרך להתפרנס בכבוד. אחד מפירושי גמילות חסדים הוא לגמול את החסד (כמו שגומלים את התינוק משדי אמו), כאילו אני לא עושה עמך חסד, וכך לעשות את החסד הכי גדול. זה נקרא שיש רחמים ויש רגישות לבושה.

שוב, זה שישראל בישנים אין הכוונה רק שאני מתבייש, אלא שאני רגיש לבושה שלך (מדת הבושה היא מצד יצחק אבינו, מדת הגבורה והיראה, "פחד יצחק", שהוא ענין הרגישות לזולת בכלל כידוע. שיא הרגישות לזולת בא לידי ביטוי במדת הבושה – אני בעצמי מתביש אם אני רואה אותך מתביש, כמו אחד שנכנס לחדר ורואה את הזולת במצב לא צנוע...) – אני לא רוצה לבייש אותך – ומתוך זה מגיעים לתכל'ס, גמילות חסדים. לפי זה, שלש המדות לפי הסדר הזה הן תהליך בנפש – רחמים, בישנים וגומלי חסדים (סדר האבות למפרע, כאשר התכלית הוא אברהם, גמילות חסדים בפועל ממש, "האדם הגדול בענקים", במעניקי חסד לרבים[ו]).

סיכום: צדקה-אמונה-שפלות-שמחה-ישוב הדעת-תשובה-גאולה

על ידי הצדקה מתחזקת האמונה. מאמונה האדם בא לענוה ושפלות – "שכן ארץ ורעה אמונה". מהשפלות (שדווקא בה, בהרגשת עומק פחיתותו, הוא מוצא בעצמו איזו נקודה טובה) הוא בא לשמחה, כמאמר השפלות והשמחה, "ויספו ענוים בהוי' שמחה". מהשמחה הוא בא לישוב הדעת. על ידי ישוב הדעת הוא עושה תשובה, וכאשר הוא עושה תשובה באה הגאולה[ז]. בשביל ישוב הדעת צריך כבר קצת גאולה פרטית, לצאת מהגלות שלי על ידי השמחה, אבל גאולה כללית היא על ידי שעושים תשובה – "סוף ישראל לעשות תשובה בסוף גלותן ומיד הן נגאלין", גאולה אמתית ושלמה, גאולה שאין אחריה גלות.

עד כאן בקיצור דרוש שקשור לישוב הדעת, הגימטריא של הבר-מצוה. פתחנו ב"אין לנו פנאי", ר"ת אלף, ס"ת נוי, רפח ניצוצין, ו"קיימו מצות תפילין ומעלה אני עליכם כאילו אתם יגעים בתורה יומם ולילה".

ב. "שכרך הרבה מאד"

שכר מסירות אברהם להצלת לוט

נאמר עוד גימטריא של איתיאל-משה, גימטריא מאד מכוונת לשם שלו. אחרי שאברהם אבינו נלחם את מלחמת המלכים, מנצח את ארבעת המלכים – הכל כדי להציל את לוט בן אחיו, אחד שלא הולך בדרך הישרה, אחד שבוחר להיות שכן של אנשי סדום ש"רעים וחטאים להוי' מאד", יהודי שבעצם רוצה להתבולל בתוך תרבות הכי זרה, תרבות הכי רעה. צריך להציל אותו, לכן אברהם מוסר את הנפש – הולך להלחם נגד צבא אדיר ובעזרת ה' יתברך מנצח אותם.

אחר כך הוא עצמו פוחד ("פחד יצחק" שבו, שרש כחו להיות אב מוליד, מתאים להמשך הפסוקים – "מה תתן לי ואנכי הולך ערירי... לא יירשך זה כי אם אשר יצא ממעיך [מקום הרגשת הפחד] הוא יירשך"), הוא הרג הרבה אנשים, אולי הוא אכל את כל הזכויות שלו. אז ה' אומר לו "אל תירא אברם אנכי מגן לך שכרך הרבה מאד". על שלש המלים האחרונות, "שכרך הרבה מאד", אומר האריז"ל שכאן ה' מבטיח לו צאצא שנולד בפרשה שלנו – צריך לחיות עם הזמן – משה רבינו. זה השכר על ההשתדלות להציל את לוט.

לוט הוא לשון לט, קללה ולא ברכה (כמו שאמרנו על האות א; לוט = מה, סוד [הלעו"ז של] שם מה, שם דאלפין). לוט  יכול להיות כמה דברים – יכול להיות אחד שרוצה להתחבר להכי רשעים כנ"ל; יכול להיות גם אחד שכולם מקללים אותו – איזה נער, איזה בחור, שהחברה מנדה ומקללת אותו, הוא מחוץ לקונצנזוס, גם עבור אחד כזה צריך להלחם עם כל הממלכות של העולם כדי להציל אותו ולהחזיר אותו לכלל ישראל (שכולם יכירו בו וירצו אותו...). בכל אופן, זה מה שאברהם אבינו עושה, ומה השכר שלו? שיצא ממנו דור שביעי, "כל השביעין חביבין", משה רבינו. יש ל-משה ששה צירופים, ואחד מהם הוא שהם – האבן של יוסף הצדיק – ר"ת "שכרך הרבה מאד". משה לקח את עצמות יוסף עמו כאשר יצא ממצרים – הוא צריך להצטרף ליוסף, אבן השהם.

חיבור איתיאל-שלמה למשה

כמה שוות שאר האותיות, חוץ מראשי התיבות משה? "שכרך הרבה מאד" שוה איתיאל. אפשר לומר שאם יש שרש אחד של צירוף השמות האלה בתורה הוא הביטוי הזה – "שכרך הרבה מאד", ר"ת משה והשאר שוה איתיאל. מי זה איתיאל? שלמה המלך, אותיות למשה. התיקון שלו שיצטרף למשה – שילמד (ויקיים) תורת משה לשמה.

רק הבעיה שהוא אמר "איתי אל ואוכל" – ה' איתי ואני יכול לעבור על מה שכתוב בתורה, אני יכול להרבות סוסים, כסף זהב ונשים ולא יסור לבבי, "נאם הגבר לאיתיאל לאיתיאל ואֻכל", אך בסוף "נשיו הטו את לבבו". גם מי שחכם מכל אדם יפול אם אינו שומר קלה כחמורה של תורת משה (ובפרט הדברים נוגעים למלך, הוא זקוק לשמירה מעולה). זה פגם בהתקשרות בין איתיאל למשה. לא יודע אם האבא חשב, אבל איתיאל משה זה פשוט התיקון האמתי של שלמה המלך.

תיקון "ואֻכל" ב"איננו אֻכל" – 'איתי א-ל ולא אוכל'

מה זה קשור לחת"ת של היום? כתוב "והסנה בער באש והסנה איננו אֻכל" – "אֻכל" הוא החבר של איתיאל. לפי חז"ל איתיאל הוא שלמה המלך, אבל לפי הפשט הוא מישהו שהיה בזמן שלמה והיה לו חבר שנקרא אוכל, "לאיתיאל ואֻכל" היינו איתיאל והחברותא שלו, אוכל. ה' איתי, לכן אני יכול לעשות מה שבא לי לעשות.

שלמה המלך היה חסיד לא מתוקן של איז'ביצא, שאני יכול ללכת על התפשטות – גם נגד התורה, בגדר  הוראת שעה – כי אני בטוח שה' איתי והכל יהיה בסדר. אבל אם מחברים אותו למשה יצא משיח. משיח צריך לצאת משלמה, מהבחינה הזו של איתיאל המתוקן. צריך לחבר גואל ראשון וגואל אחרון.

"והסנה בער באש והסנה איננו אֻכל" – אני לא יכול, לא יכול כלום. זה לא מביא ליאוש אלא להיפך. מה מביא שמחה למח (צריך להביא שמחה למח, על מנת לשחרר את המח, כמבואר בתורה הנ"ל של רבי נחמן)? שאדם מבין שאני לא יכול שום דבר. באמת איתיאל, באמת ה' איתי, אבל אני לא יכול שום דבר – ה' אתי והוא מזכה אותי. ככה יהודי צריך להתחיל את הבר מצוה שלו, לחבר את איתיאל ומשה.

"שכרך הרבה מאד"

שוב, מה לומדים מ"שכרך הרבה מאד"? ששכרו בזכות שמוסר את נפשו על יהודי אחד, מאד בעייתי, שנקרא לוט. בגלל שיש לו מסירות נפש על לוט, לכן "שכרך הרבה מאד", החבור של משה ואיתיאל (דבר הבא לידי ביטוי גם בהמשך הפרשה – ברית בין הבתרים, הברית שכרת ה' עם אברהם אבינו על ירושת ארץ ישראל, ארץ עשרה עממים, כולל הקיני הקנזי הקדמני" = ישראל, לי ראש, הג"ר, סוד "[שכרך, שכר המסירות נפש שלך להיטיב עם הזולת ולהלחם עבור הזולת] הרבה מאד [הרבה מצד המוחין חו"ב, הקיני והקנזי, ומאד מצד הכתר, הקדמני]").

ג. "מה אתה סופר"

נעבור לעוד גימטריא, ובסוף ננסה לקשר הכל יחד. הדבר העיקרי היה ישוב הדעת. הדבר השני – "שכרך הרבה מאד". הדבר השלישי הוא ביטוי מתוך ספר יצירה, משהו מאד מקודש. כל פתגם בספר יצירה נקרא משנה. הפרק שבו המשניות-הלשונות הכי מפורסמות בספר יצירה הוא פרק ראשון, ובמשנה ז – כל השביעין חביבין – כתוב "עשר ספירות בלימה נעוץ סופן בתחלתן ותחלתן בסופן כשלהבת קשורה בגחלת ואדון יחיד ואין לו שני ולפני אחד מה אתה סופר". איתיאל משה שוה "מה אתה סופר".

עשר ספירות בתוך המשנה

כדי להבין את ה"מה אתה סופר" צריך להסביר את כל המשנה הזו. לאחר המשנה הראשונה שמונה המשניות הבאות של פרק א פותחות "עשר ספירות בלימה...". מהתחלה זו יש לומר שבתוך כל משנה בפני עצמה יש את כל עשר הספירות, אם ננתח נכון את המשנה:

"סופן בתחלתן ותחלתן בסופן" – כתר ומלכות

במשנה שלנו, "עשר ספירות בלימה, נעוץ סופן בתחלתן ותחלתן בסופן" – כאן די ברור שמרמז בפרט לספירות מלכות (סופן) וכתר (תחלתן). "בראשית ברא" בגימטריא "כתר מלכות", "אין כתר אלא למלך". אחר כך ההמשך הוא "כשלהבת קשורה בגחלת". שוב, אנחנו לא מפרשים כעת את פשט הפירוש הפנימי, כפי שהמפרשים מסבירים, אלא רוצים לרמוז איך יש במשנה את כל עשר הספירות.

"שלהבת קשורה בגחלת" – ו"ק

ידוע ש"שלהבת" בגימטריא "בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך", שלש דרגות אהבה. אהרן הכהן מעלה את הנרות עד שתהא שלהבת עולה מאליה – שלהבת אהבת ה' ("רשפיה רשפי אש שלהבת-יה"). השלהבת כוללת שלש בחינות, כמו האות ש שיש לה שלשה ראשים. השלהבת היא האש, ה-ש (יסוד האש בספר יצירה). שלשת הראשים של ה-ש הם שלשת האבות (שלכן נקראת ה-ש בזהר "אתא דאבהן"), "בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך" כנגד אברהם, יצחק ויעקב.

האות ש מתקשרת לנקודה למטה – שלשת הקוים חג"ת נמשכים דרך נו"ה עד שמגיעים לנקודה למטה, היסוד. היסוד הוא האמת, יוסף, "חותם אמת" – אמת בגימטריא גחלת. אם כן, "שלהבת קשורה בגחלת" היינו הקוים של הלב שהם נמשכים וקשורים לסוד ה"צדיק יסוד עולם", לגחלת שהיא נקודת האמת למטה (בסוד "אור זרע לצדיק" נוטריקון ארץ, שמשם צומחת האמת – "אמת מארץ תצמח"). אם כן, רק בביטוי "כשלהבת קשורה בגחלת" יש לנו את כל הו"ק.

"אדון יחיד ואין לו שני" – חכמה ובינה

אחר כך כתוב "אדון יחיד ואין לו שני ולפני אחד מה אתה סופר". "אחד האמת", בחינת יחיד, מתגלה בחכמה (כמבואר בתניא בשם הרב המגיד). לא כתוב ה' יחיד אלא "אדון יחיד" – "אדון עולם אשר מלך בטרם כל יצור נברא", "הוי' בחכמה יסד ארץ", לאדון יש זיקה למציאות, הוא "בעל הבירה" (שנתגלה לאברהם אבינו, הראשון שקרא לה' בשם אדנות) שברא את המציאות ומנהיג את המציאות. אדון הכל הוא יחיד. איפה זה מתגלה, שהאדון שלנו הוא יחיד? בחכמה, כי "אחד האמת" מתגלה בחכמה.

"ואין לו שני" – איפה המוחין של שלילת השניות? בבינה. ההתבוננות של הבינה עושה את הבירור – "כולם בחכמה אתברירו" בבינה – להוציא את כל הפסולת, לשלול את כל מה שיכול להסתעף כשניות. אם כן, "אדון יחיד ואין לו שני" כולל את אבא ואמא, "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין".

"מה אתה סופר" – דעת

אחר כך התכל'ס הוא "לפני אחד מה אתה סופר". למה חייכו כשאמרנו את הגימטריא של "מה אתה סופר"? כי היום רגילים להשתמש בביטוי 'סופר' כמו לתת חשיבות למישהו או למשהו, לתת מציאות למשהו. אם אני סופר אותך סימן שאתה חשוב בעיני, אני סופר אותך, מתחשב בך. אם אני לא סופר אותך – אתה גארנישט, אתה לא שוה כלום, לא שוה להסתכל עליך, לא שוה לדבר איתך, אני לא סופר אותך.

באיזה כח בנפש אני מחליט מה אני סופר ומה אני לא סופר? משהו מאד חשוב היום. אם יש כזה ביטוי שכל כך רווח בשפה, סימן שהוא משהו שקשור ביותר לתיקון הדור, למנטאליות של הדור – "מה אתה סופר". צריך לשאול כל אחד – מה אתה סופר? מה בכלל חשוב בעולם? חשוב לך משהו? אתה סופר משהו? אולי אתה לא סופר שום דבר... זה כח הדעת, בדיוק מה שהבר מצוה מקבל היום. דעת היא ההחלטה בנפש "מה אתה סופר".

"לפני אחד מה אתה סופר" – שרש הדעת בפנימיות הכתר

מה צריכה להיות הדעת של היהודי? שה"מה" – כמו ה"ונחנו מה" של משה רבינו – ה"מה אתה סופר" יוצא מה"לפני אחד". יש הרבה פירושים בקבלה ל"לפני אחד" – או שאחד הוא הכתר ו"לפני אחד" מה שלפניו, א"ק או אוא"ס שלפהנ"צ. לפעמים כתוב ש"אחד" הוא אריך, חיצוניות הכתר, ראשית השתלשלות, ו"לפני אחד" היינו עתיק, התענוג שלפני הרצון. דווקא מה ש"לפני אחד" הוא הדבר שיהודי צריך להיות סופר – זה מה ששרש הדעת היא בפנימיות הכתר דווקא, כפי שהוא לפי החסידות. לפי דעות אחרות בקבלה שרש הדעת היא בחיצוניות הכתר, אבל כאן יוצא ש"לפני אחד" – פנימיות הכתר – הוא "מה אתה סופר", זה ה"מה" שצריך לספור, צריך להתקשר ולהתחבר אליו.

קשר שלש הגימטריאות (תורה, חז"ל ומנהג ישראל)

מי שיש לו "מה אתה סופר" – בגימטריא ישוב הדעת, ישוב הדעת האמתי הוא להגיע ל"מה אתה סופר" – אז "שכרך הרבה מאד", יש לך משה רבינו (כולל בתוכו איתיאל), הדעת של כללות נשמות ישראל "ובא לציון גואל" כי הוא גואל ראשון והוא גואל אחרון.

עד כאן חברנו שלש גימטריאות יפות של איתיאל משה – ישוב הדעת, "שכרך הרבה מאד", "מה אתה סופר" (שהכי חשוב אצל איתיאל, שלמה, יהיה ה"מה" של משה רבינו). נשים לב שאחד הוא פסוק בתורה, אחד משנה בספר יצירה ואחד ביטוי שגור בפי ספרים קדושים. הביטוי ישוב הדעת הוא לא פסוק וגם לא בדיוק מאמר חז"ל, אבל הוא ביטוי מאד יסודי וקבוע בתודעת העם. אפשר לומר שהביטוי ישוב הדעת הוא בחינת מנהג ישראל. יש לנו ביטוי אחד שהוא פסוק מן התורה, "שכרך הרבה מאד"; ביטוי שני שהוא מספר יצירה, יסוד הקבלה, משנה-חז"ל, מיוחס לאברהם אבינו (וכידוע ששרש התורה שבעל פה קדם לתורה שבכתב); וביטוי שהוא באופן מובהק מנהג ישראל, "ישוב הדעת".

ד. סדר המשכת הלמעלה מטעם ודעת בישוב הדעת

המספרים היסודיים מרדל"א עד דעת

נסיים בעוד גימטריא, אבל היא לא ביטוי אלא משהו יותר מורכב. אמרנו הרגע שמקור הדעת הוא "לפני אחד". "לפני אחד" זה רדל"א – רישא דלא ידע ולא אתידע. לא סתם עתיק אלא ג"ר דעתיק, "ריש גלי" – "ובני ישראל יֹצאים ביד רמה", "בריש גלי". זה מה שצריך להיות חשוב, צריך לדעת אותו, שיהיה ספון בעיניך ("מה אתה סופר", מה ספון בעיניך).

ספר יצירה מתחיל בסופר ספר וספור (כמו שהבר מצוה הביא במאמר שהוא חזר) – ספירה – וכאן המשנה מתחילה בעשר ספירות, ספירה, ומסיימת ב"לפני אחד מה אתה סופר". הכל מתחיל משלשה ספרים וכאן המשנה מתחילה בעשר ספירות ומסיימת במלה סופר. מי שעוסק בקבלה אוהב לספור. בכל ספירה, מרדל"א עד הדעת, יש מספרים יסודיים שמציינים תיקונים בכל מדרגה ומדרגה – נפרט שבע מדרגות, מרדל"א עד דעת.

ישוב הדעת בקטנות וישוב הדעת שבא מרדל"א

עיקר הבר מצוה שמקבל דעת, ודרך ההתבוננות הזו יקבל דעת אמתי. ציטטנו עד כאן את רבי נחמן. רבי אייזיק מהומיל, גדול משכילי חב"ד, אומר שהענין של חב"ד הוא לא ישוב הדעת – ישוב הדעת זה דעת תחתון. יש התבוננות של קטנות שענינה ליישב משהו, שכל הקושיות – גם בסוגיא בגמרא – תתיישבנה.

ידוע שאצל לומדים גדולים אומרים בסוף צ"ע ולא משתדלים ליישב. זו לא דרך הלימוד השוה לכל נפש, צריך "לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא", ובכל זאת יכול להיות מישהו מאד עמוק בלימוד שיסיים ענין בצ"ע או צע"ג – כמו רבי עקיבא אייגר. לא סתם אדמו"ר האמצעי בקר אותו ואמר דא"ח בפניו. הענין שלנו, חב"דניקים, הוא להתעלות לתוך ההתבוננות – לשכוח מהמודעות העצמית. ישוב הדעת היינו שהענין יושב אצלי טוב וממילא אני יושב טוב – זה לא חב"ד בכלל. חב"ד זה 'אין-אני', זה דעת עליון, שכל האני עולה בתוך ההתבוננות – שהאדם כולו מתלבש בהתבוננות ושוכח מעצמו לגמרי. מי שעמוק-עמוק בתוך התבוננות מגיע לבטול אמתי.

בכל אופן, אנחנו רוצים לומר כאן שאנחנו עדיין בעד ישוב-הדעת, הרי לאחר "ולפני אחד מה אתה סופר", כאשר מגיעים לדעת עליון ועולים לשרש הדעת שברדל"א להכלל ב"אפס" (נוטריקון אין תפיסה – "לית מחשבה תפיסא בך כלל") שלפני "אחד", ממשיכה המשנה הבאה בספר יצירה "אם רץ לבך [בהתבוננות של חב"ד] שוב לאחד [מ'לפני אחד' של משה לשוב ל'אחד' של אברהם, 'אחד היה אברהם', בישוב הדעת]". אבל מתי טוב ישוב הדעת (גם אליבא דידן)? שיהיה בלי ישוב הדעת בישוב הדעת. זה מה שנותן את האורות דתהו אבל בכלים דתיקון, בחינת משיח. הכל מתחיל מרדל"א. התכלית היא להגיע מרדל"א לדעת. שרש הדעת הוא ברדל"א, ברישא דלא ידע ולא אתידע.

ג' רישי רישין – "תלת קשרין"

ברדל"א יש ג רישי רישין. התיקון של רדל"א הוא ג, ג"ר דעתיק, ג רישי ראשין בתוך רדל"א. ג רישי רישין ברדל"א הם גם "תלת קשרין דמתקשראן דא בדא ישראל אורייתא וקוב"ה". זה שיש שלשה דברים שהם אחד בעצם, "תלת קשרין", קורה ברדל"א. רדל"א היינו ה"תלת קשרין דמתקשראן דא בדא" – ישראל בינה דרדל"א, אורייתא חכמה דרדל"א וקוב"ה כתר דרדל"א בו יש את חביון עז העצמות, עצמותו יתברך. על פי פשט הקבלה יש ברדל"א שלש ספירות, ג"ר דעתיק, ובלשון הזהר היינו ג רישי רישין וגם "תלת קשרין". ברגע שאני אומר שיש ברדל"א "תלת קשרין" אני מחבר אותו – ש"לא ידע ולא אתידע" – לדעת, כי דעת היא התקשרות. זו התקשרות כל כך חזקה ועצמית עד ש"כולא חד" ממש.

ז' תיקוני גלגלתא וי"ג תיקוני דיקנא

כשיורדים מתלת קשרין של רדל"א מגיעים ל-ז תקוני גלגלתא – הקשר בין ז"ת לעתיק לגלגלתא דאריך, התלבשות התענוג ברצון (סוד החפץ, "כי חפץ חסד הוא", כמבואר בדא"ח). כתוב בחז"ל שאצל הלל הזקן היו שבע מדות שהתורה נדרשת בהן.

אצל רבי ישמעאל יש יג מדות שהתורה נדרשת בהן, והן כנגד יג תקוני דיקנא – על זה יש הרבה בחסידות, בחב"ד, בקדושת לוי ובעוד ספרים[ח] (בשם המגיד, איך שתיקון "אל" הוא בחינת "קל וחמר" וכו'). אם כן, יש ג רישי רישין ברדל"א – "ריש גלי" בו עדיין אין תיקון-התלבשות, זה קשר אבל לא תיקון (יש קשר עצמי בין ה', התורה וישראל, הכל אחד ממש, לא בדרך התלבשות) – אחר כך יש ז תקוני גלגלתא, יג תיקוני דיקנא (יג מדות הרחמים, יג מדות שהתורה נדרשת בהן).

תרך עמודי אור

אחר כך יש עוד מדרגה שנמשכת מהכתר עד למלכות – נעוץ תחלתן בסופן – תרך עמודי אור, המצוות שאיתיאל משה מתחייב בהן כעת. כל מצוה, לשון צוותא וחיבור, היא עמוד אור שמחבר את הכתר (הרצון של ה') למלכות (מציאות העולם, שתהיה דירה לו יתברך בתחתונים), תחלתן בסופן וסופן בתחלתן.

ל"ב נתיבות חכמה, נ' שערי בינה וע"ב גשרין

אחר כך מגיעים לחכמה – לב נתיבות חכמה. כך מתחיל ספר יצירה שלנו. אחר כך נ שערי בינה. אחר כך מגיעים לדעת, בה יש עב גשרי החסדים שבדעת – הביטוי הוא עב גשרין (של חסד = עב).

עיקר הפלא שהתחלנו מתלת קשרין – אמרנו שקשר הוא ביטוי של דעת – ומגיעים בסוף ל-עב גשרין. קשר-גשר הם אותו דבר, ג-ק מתחלפים באותיות החיך (ג-עב, קשר-גשר, רומז לסוד עב שמותיו יתברך היוצאים מ-ג הפסוקים "ויסע... ויבא... ויט" שלפני קריעת ים סוף ושירת הים, שבכל פסוק יש עב אותיות ובכל שם יש ג אותיות, סך הכל ריו=גבורה אותיות, סוד קבלת התורה, "תורת חסד" – כולל תורת משיח – מפי הגבורה, עצמותו יתברך הנושאת הפכים).

כמה מספרים אמרנו עכשיו? ספרנו שבעה מספרים. אחר כך אין מספרים עם סמלים מיוחדים כנ"ל בספרי הקבלה – מגיעים עד עב גשרים. יש כל מיני מספרים בקבלה, אבל זו קבוצה עצמית. שלש המדרגות האחרנות – לב, נ, עב – הם התפתחות, כל אחד הוא רבוע כפול (של 4, 5, 6 לפי הסדר). המספרים – 3, 7, 13, 620, 32, 50, 72 – בגימטריא איתיאל משה[ט].

מעלת הגישור

מה רצינו מהגימטריא הזו? קודם כל, שתתבונן בכל המדרגות האלה. והעיקר, הסוף הוא חסד – עב גשרין בעטרא דחסדים של הדעת. היום יש ביטוי די חדש, שהאבא של הבר מצוה מתאים לו – היום הרבה עורכי דין הופכים להיות מגשרים. אלי שלנו הוא מגשר מעולה. המושג גישור היום מאד רווח, כמו ש"מה אתה סופר" הוא ביטוי בן זמננו. גישור זה טוב, לעשות גשר – אפשר לגשר בין שני עולמות, שני סוגי אנשים עם מנטאליות שונה, לגשר בין הדוסים לחילונים. הגישור הוא חסד, עב גשרים – כמו שאמרנו קודם, מסירות נפש להציל את לוט, המתבולל הזה, המקולל הזה.

הכל מתחיל מזה שיש קשרים עצמיים והכל נגמר עם יכולת גישור – עב גשרים מכאן לשם, מיבשת ליבשת, מעולם לעולם. ככה מביאים את מלך המשיח, ככה מגיעים לישוב הדעת. כזה ישוב הדעת, שיכול להמשיך מה-ג קשרין עד ל-עב גשרין ועד בכלל – זה ישוב הדעת שגם רבי אייזיק יסכים אליו. יש ישוב הדעת שהוא אומר שזה אינו אנחנו, אנחנו משהו אחר, אבל ישוב הדעת הזה גם מקובל עליו – הוא גם יודע שזה כבר משיח, כי זה ישוב הדעת שבא מרדל"א, שם לא ידע ולא אתידע, בלי ישוב הדעת.

אורות דתהו בכלים דתיקון – בלי ישוב הדעת בישוב הדעת – סג פעמים הוי'

נעשה גימטריא לסיום: אמרנו שהנוסחא המשיחית שלנו הערב היא 'בלי ישוב הדעת בישוב הדעת' – כמה זה שוה? 1638, סג פעמים הוי', הוי' פעמים מילוי סג[י]. הכי מתאים שיכול להיות לאורות דתהו בכלים דתיקון – אורות דתהו הם שם סג וסתם שם הוי' הוא כלים דתיקון. שוב, שם הוי', השרש, פעמים מילוי סג שוה 'בלי ישוב הדעת בישוב הדעת'[יא].

ככה יהיה לנו, ומי מסוגל לעשות זאת? איתיאל משה. הוא ראשוני, מקורי, חידוש מפתיע, הדבר הראשון ששמנו לב שהוא מספר ראשוני, וביחד עם זה הוא ישוב הדעת. "שכרך הרבה מאד", שיהיה לו הרבה שכר ("שכר מצוה מצוה" החל מיום הבר-מצוה) עד בלי די, "והריקותי לכם ברכה עד בלי די", ושיגיע לדעת של "מה אתה סופר", לספור את ה"לפני אחד", שזה לחזור ל"תלת קשרין מתקשראן דא בדא" ביחוד עצמי.

מיעוט ה"אורות דתהו" בהתגלות ה' ב"רביעי" של פרשת שמות (וניגון מצוה-טאנץ)

נבקש מעובד לנגן את "אחד יחיד ומיוחד" – קשור לחת"ת של היום (יום ההולדת של הבר-מצוה, המזל גובר שלו), שהוא אולי השיא של כל התורה כולה, כי פעם אחת בתורה יש את השם הזה, שם גאולת מצרים ושם הגאולה העתידה על ידי מלך המשיח, "אהיה אשר אהיה" שעולה משה בהיפוך ספרות (543-345).

מה זה קשור לכל מה שדברנו? "אהיה" זה אני עתיד להיות, לשון עתיד. מתחיל עם א. כנראה ששם אהיה הוא עצמו שם של בלי ישוב הדעת בישוב הדעת. ה' אומר את השם פעמיים, "אהיה אשר אהיה", ואז משה אומר שמספיק להזכיר פעם אחת – לדבר על גלות אחת – וה' מסכים, "כה תאמר לבני ישראל אהיה שלחני אליכם". אחר כך 'שוכח' מהשם הזה בכלל וממשיך בשם הוי' ("ויאמר עוד אלהים אל משה כה תאמר אל בני ישראל הוי' אלהי אבתיכם אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב שלחני אליכם זה שמי לעלם וזה זכרי לדר דר"), ובכך סוגר את הפרשיה של היום (רביעי-נצח של פרשת שמות) – "זה שמי לעלם וזה זכרי לדר דר", שאפילו את שם הוי' אסור לומר ככתבו.

בהתחלה אומר משהו מפתיע לחלוטין, "אהיה אשר אהיה", שם לא מיושב, לא בכלים. אחר כך הוא קצת פוחת, מצמצם ל"אהיה" אחד. אחר כך אי אפשר להזכיר משהו בלי ישוב הדעת כזה – נעלם ולא מוזכר שוב בכל התנ"ך. אחר כך הוא אומר את שם המיוחד, הוי', "הוי' אלהי אבתיכם וגו'", ואז אומר שגם את השם הזה צריך להעלים. יש כאן ארבע מדרגות שכנראה שהן גופא כנגד י-ה-ו-ה (כאשר שמות אהיה הם בסוד "הנסתרות" ושם הוי', "שמי", ושם אדנות, "זכרי", הם בסוד "והנגלות"[יב]).

לכן רציתי שנשיר את השיר הזה, כי מי שזוכר את המלים הן "אחד יחיד ומיוחד, היה הוה ויהיה, ה' אלקינו ה' אחד, אהיה אשר אהיה"[יג] – שיר של מצוה-טאנץ, אחרי חתונה. בבר מצוה צריך לשמוח כמו חתונה, וממילא צריך לסיים את מסיבת הבר-מצוה במצוה-טאנץ.