בע"ה

ר"ח שבט ע"ו – כפר חב"ד

סעודת ראש חדש שבט

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. צירוף חדש שבט – מצות מעשר בהמה

נגנו שאמיל.

ראש חדש שבט – ר"ה לאילן כדעת ב"ש ותחלת לז ימי משנה תורה

לחיים לחיים. חדש טוב, שנשמע בשורות טובות – שבט. "צדיק אֹכל לשֹבע נפשו"[ב] – החוש של שבט אכילה והאות של שבט צ, התקשרות לצדיק-יסוד-עולם. ממלאים את כל אחד מאתנו עם שובע של כחות כדי לקיים את השבועה "תהי צדיק", "ועמך כֻלם צדיקים לעולם יירשו ארץ". לפי בית שמאי ר"ח שבט הוא ר"ה לאילן ולפי בית הלל הוא חמשה עשר בשבט.

היום הזה, ר"ח שבט, הוא היום הראשון של ספר משנה תורה, שמשה רבינו באר את התורה הזאת (בשבעים לשון, שתורת ישראל תאיר גם לגוים, שייך למהפכה הרביעית של דורנו, דור הגאולה, וכמו שיתבאר בהמשך) ב-לז הימים הראשונים של חייו, כמנין יחידה (שעולה הבל, שרש נשמת משה רבינו כנודע). ידוע שתכלית ענינו של משה רבינו הוא לעלות מחיה ליחידה, כמבואר בהרבה דרושים וכפי שדברנו לאחרונה[ג]. מחמשה עשר בשבט עד ז' אדר יש חיה ימים, אבל מר"ח שבט עד ז' אדר יש לז (יחידה) ימים. יש משהו בבית שמאי – מלך המשיח יפסוק הלכה כבית שמאי – שדווקא לשיטתם יש יחידה ימים מהיום, ר"ה לאילן, עד ל-ז' אדר. מחמשה עשר בשבט, שיטת בית הלל, יש בדיוק חיה ימים, היינו יחוד חיה-יחידה[ד] (יחוד של שני המקיפים בנפש, ח"י, חי בעצם וחיים להחיות).

ידוע ששיטת בית שמאי היא ד"אזלינן בתר בכח" ואילו שיטת בית הלל היא ד"אזלינן בתר בפועל". אצל משה רבינו, כ"גואל ראשון", המקיף הקרוב דחיה (שבבחינת "מטי ולא מטי", "נוגע ואינו נוגע", "כנשר יעיר קנו על גזליו ירחף") מאיר אצלו "בפועל" (משה = יה פעמים חיה) ואילו המקיף הרחוק דיחידה ("ונקדשתי בתוך בני ישראל", המצוה התמידית של תחית המתים, כמבואר במ"א) נמצא אצלו "בכח", ועתיד להתגלות ברוב עוזו והדרו כשיחזור משה להיות "גואל אחרון" (שמעיקר ענינו של משיח הוא שכל מה שהיה בכח מאז ששת ימי בראשית יצא לפועל).

בספר מגלה עמוקות כתוב ש-משה ר"ת משה-שמאי-הלל או מחלוקת-שמאי-הלל. הוא מביא שמחלוקת-שמאי-הלל שוה 1000, אלף האורות שנתנו למשה רבינו במתן תורה (סוד נשמת מורנו ישראל בעל שם טוב כנודע), ומשה-שמאי-הלל שוה "לעיני כל ישראל" (מספר ההשראה ה-כ) – "אשר עשה משה לעיני כל ישראל", חיתום תורת משה ("הכל הולך אחר החיתום"). צריך לחבר את שמאי והלל, ומקדימים את שמאי – כפי שתמיד במשנה – אף שהלכה כבית הלל. הלל הוא ענו ולכן מקדים את שמאי לפניו. בכל אופן, כל קדימה היא קדימה במעלה, כפי שמסביר אדמו"ר הצמח-צדק, לכן יש ודאי משהו קודם בבית שמאי. גם היום בית שמאי מקדים את ראש השנה לאילן, אילנא דחיי.

חדש שבט – התקשרות לצדיק והתקשרות לתורה

כמו שהחדש הזה הוא חדש של התקשרות לצדיק, הוא התקשרות לתורה בכלל – "עץ חיים היא למחזיקים בה ותֹמכיה מאֻשר"[ה]. "מאֻשר" (בגימטריא ישראל) רומז לשבט של חדש שבט, אשר, "מאשר שמנה לחמו והוא יתן מעדני מלך". בחדש שבט צריך להתקשר לתורה. יש את ההתקשרות לתורת בית שמאי, היום, ואת ההתקשרות לתורת בית הלל, בט"ו בשבט. ראש השנה לאילן הוא ר"ה להתקשרות לתורה[ו], "אילנא דחיי"[ז]. "כי האדם עץ השדה", "אתם קרויים אדם", ועץ השדה הוא עץ החיים[ח] – הכל קשור לחדש שבט, החדש של משנה תורה, "באר את התורה הזאת".

צירוף חדש שבט – "המר ימירנו והיה הוא"

ידוע שלכל חדש יש צירוף, אחד מ-יב צירופי שם הוי' ב"ה. מי שמכוון את הכוונות לפי האריז"ל מכוון את הצירוף בברכה האמצעית של תפלת מוסף ראש-חדש. אומרים "ברוך אתה הוי' מקדש ישראל וראשי חדשים" וכאשר מזכירים את שם הוי' מכוונים את הצירוף של החדש. הצירוף של החדש הזה הוא ה-י-ו-ה. לפי האר"י כל צירוף יוצא מפסוק בתורה או בנ"ך – לפעמים מראשי התיבות, לפעמים מסופי התיבות. מכוונים את הצירוף באופן מיוחד במוסף ר"ח, אבל הוא כוונה לכל החדש. יש לנו חדש שלם לכוון – ובחסידות לכוון פירושו להתבונן במשמעות המילים האלה.

לא תמיד פשוט מה הקשר בין המילים לבין החדש, מה פתאום בחרו את הפסוק הזה. הרי יכולים להיות הרבה פסוקים בתנ"ך עם אותם ר"ת או ס"ת, אבל לחדש הזה בחרו את הצירוף שיוצא מהפסוק "המר ימירנו והיה הוא [ותמורתו יהיה קדש לא יגאל]". זה הפסוק השני מלפני סוף חומש ויקרא, תורת כהנים. יש בפסוק הזה מצות עשה מדאורייתא – או אפילו שתי מצוות, מצות עשה ומצות לא תעשה – של מעשר בהמה. הכל הולך אחר החיתום של תורת כהנים.

סוף הפסוק הקודם, "כל אשר יעבר תחת השבט העשירי יהיה קדש להוי'", ומכאן הרמז שהצירוף הזה שייך לחדש שבט. אמרנו שאם רק מתבוננים בצירוף של י-ה-ו-ה לא ברור הקשר לחדש, אבל אם מתבוננים בכל ההקשר הרבה פעמים רואים למה בחרו בפסוק הזה דווקא, מה הקשר. כאן רואים בפירוש שבפסוק הקודם – אותו ממשיך הפסוק שלנו, המשך אותה מצוה של הפרשת מעשר בהמה מדי שנה בשנה מהטלאים והעגלים שנולדו באותה שנה – כתוב "כל אשר יעבר תחת השבט", "השבט" רומז שקשור לחדש שבט.

הפסוק הבא ממשיך "לא יבקר בין טוב לרע ולא ימירנו ואם המר ימירנו והיה הוא ותמורתו יהיה קדש לא יגאל". אחר כך יש פסוק שחותם את כל החומש – "אלה המצות אשר צוה הוי' את משה אל בני ישראל בהר סיני"[ט]. הפסוק האחרון עם מצוות הוא "לא יבקר בין טוב לרע ולא ימירנו [אסור להמיר] ואם [בכל אופן] המר ימירנו [הוא סופג את הארבעים, ובכל זאת] והיה הוא ותמורתו יהיה קדש [גם הבהמה הראשונה וגם התמורה שתיהן קדש] לא יגאל [אסור למכור אותו, כאן גאולה לשון קנין ומכירה, כך מוסבר בחז"ל]".

מאד משמעותי שהחדש הזה הוא "המר ימירנו והיה הוא". "המר ימירנו" גם לשון תמורה, זה הפשט, והיום גם לשון הימור. כתוב "לא ימירנו", אסור להמר, לא צריך להמר. כשאתה מהמר אתה יכול להחליף בין טוב לרע ובין רע לטוב – להחליף בין טוב ובין רע, לבלבל את היוצרות. אבל, אם מישהו בכל אופן הימר – "ואם המר ימירנו" – "והיה הוא ותמורתו יהיה קדש לא יגאל".

מצות מעשר בהמה וחוש האכילה

הפסוק הולך על מעשר בהמה. בכל שנה יש את ולד הבקר והצאן – הבקר, העגלים, הוא סוג בפני עצמו והצאן, שכולל כבשים ועזים (יחד), סוג בפני עצמו. מכניסים אותם לדיר בערבוביא, עושים פתח קטן וצר שרק אחד יכול לעבור – לא שנים יחד – ושמים את האמהות שלהם בחוץ. האמהות בלי התינוקות גועות, זה הביטוי, והוולדות שומעים אותן גועות ומעצמם הולכים לכיוון קול האמהות (אסור להוליך אותם בכח) ויוצאים אחד-אחד בפתח הצר.

בעל הבית עומד ליד הפתח עם שבט, ומכאן הרמז שכנראה זו מצוה מיוחדת של חדש שבט. הגם שחז"ל קבעו שלשה מועדים בשנה לקיים מצוה זו, דווקא לפני החגים, לכן על פי פשט לא מקיימים מצוה זו בחדש שבט (לציין ש"ראש השנה למעשר בהמה" הוא ראש חדש אלול או ראש חדש תשרי לדעת רבי אלעזר ורבי שמעון, בתחלת מסכת ראש השנה), אבל רואים שהמצוה הזו שייכת ל"כל אשר יעבר תחת השבט".

החוש של שבט הוא אכילה, ומה עושים עם מעשר בהמה? "צדיק אֹכל לשֹבע נפשו" – אם זו בהמה טהורה האימורים קרבים לגבוה והשאר לבעלים, לא לכהן. אם העשירי הוא בעל מום לכתחילה הבעלים אוכלים אותו, בלי להקריב בכלל. המצוה הזו נוהגת אפילו היום – לא תלויה במקדש. רק חז"ל גזרו שהיות שאדם עלול לטעות, עלול לצאת מעשר תמים והוא עלול לשחוט בגבולין וזה אסור. אם בכל זאת מישהו עשה היום מעשר בהמה זה תופס מדאורייתא. אם המעשר בעל מום – הבעלים אוכלים בביתם. אם תמים – צריכים לשמור בצד עד שיפול מום והוא יוכל לשחוט ולאכול. סוף דבר, זו מצוה תמידית – מאד מענין, אחרת מכל הקרבנות.

תמים "קדש להוי'" ובעל מום "קדש"

נחזור לאיך עושים את המצוה: הטלאים או העגלים יוצאים אחד-אחד לקול האמהות שלהם, ובעל הבית עומד עם שבט ומכה על כל אחד וסופר אותם בלשון זכר – אחד, שנים, שלשה, ארבעה – וכשמגיע לעשרה הוא נותן מכה עם סיקרא, צבע אדום, ואומר "הרי זה מעשר". ו"לא יבקר בין טוב לרע" – אסור לו לתכנן מי יהיה העשירי. כל אלה שנולדו השנה מעורבבים יחד, ואסור לו לבקר בין זכרים לנקבות ובין תמימים לבעלי מומים. אסור לו לבקר ולומר שרוצה שהעשירי יצא זכר תמים.

אם יצא בעל מום – הוא יהיה קדש. רק מה? שהוא לא יהיה "קדש להוי'" אלא "קדש" סתם. כאשר כתוב "קדש להוי'" הכוונה שמקריבים אותו על גבי המזבח, אבל אם הוא בעל מום אי אפשר להקירב אותו ואף על פי כן הוא קדש. בפסוק הראשון כתוב "יהיה קדש להוי'" ובפסוק השני כתוב "יהיה קדש לא יגאל". מסבירים שאם הוא יוצא תמים אז "יהיה קדש להוי'" (ומה שנאמר "העשירי יהיה קדש להוי'" אף על פי שאינו מוכרח לצאת תמים, היינו ע"ד "טראכט גוט וועט זיין גוט", וד"ל) ואם הוא יוצא בעל מום אז "יהיה קדש"[י], אבל "לא יבקר". כמו שאמרנו קודם, אם בכל זאת – "ואם המר ימירנו" – הוא סופג את הארבעים, שעבר על ל"ת דאורייתא, ואף על פי כן "והיה הוא ותמורתו יהיה קדש לא יגאל".

מעשר בהמה – הימור קדוש

נאמר כאן רק את הווארט, מה שצריכים להתבונן בחדש הזה (חוץ מהימורים ותמורות): מי זה "העשירי"? "העשירי יהיה קדש להוי'". מעשר בהמה, כפי שכעת תארנו את כל התהליך, הוא איזה הימור. אתה לא יודע מי יצא, כמו להפיל גורל. אסור לך לתכנן מה יצא. רצית שיצא טוב, ולכן אם לא יצא טוב בא לך להמיר אותו. אומרים לך – אסור! תדע לך שמה שיוצא הוא השגחה פרטית, הוא גורל.

בסיפור הזה יש משהו שקשור למזל מאד עליון, למעלה-מעלה מטעם ודעת, כמו רדל"א (סוד בהמה רבה שלפני האצילות), כמו פורים, שכבר מתחיל מעכשיו, משבט. אסור לי לדעת מי יצא העשירי. גם אם יצא הכי רע – אני צריך להיות מבסוט, כי ההכי-רע הזה הוא קדש, אם זה מה שיצא בהשגחה פרטית. אסור להקריב אותו, אבל לא משנה – זו המצוה. אדרבא, תהנה, "צדיק אכל לשבע נפשו" ועשית מצוה.

מעשר בהמה – תיקון המלכות

שוב, הענין הזה קשור לעשירי. מי זה העשירי? המלכות. בספירות העליונות העשירי הוא המלכות. אסור לקצץ בנטיעות, "האדם עץ השדה" שאמרנו קודם – אסור להפריד בין המלכות לשאר הספירות, ולחשוב שאולי יש פחות קדושה ופחות אצילות בספירת המלכות מאשר בשאר הספירות העליונות בעולם האצילות. לא, המלכות היא העשירי ו"עשר ולא תשע, עשר ולא אחת עשרה" – קשור לדיני מעשר בהמה, אם טעה וקרא לתשיעי עשירי או לאחד עשר עשירי, שיש בזה ריבוי הלכות. בכל אופן, העשירי הוא המלכות.

מה לומדים כאן? הכלל הגדול שדווקא בספירה הזו, העשירית, המלכות, איך שהיא תצא זה הימור. בכל שאר הספירות לא ככה – בטוח שיצא הכי טוב, הכי קדוש, הכי צדיק. שוב, אצילות היא בטול – בטול לקב"ה. הספירות העליונות הן בטוח בטול, בטול גמור, אבל ספירת המלכות לא בטוח. לכן יש נטיה לקצץ בנטיעות, להפריד את המלכות משאר הספירות, את מעשר הבהמה. מהי בהמה בכלל? שם בן, "אדם [מה] ובהמה [בן] תושיע הוי'". כל הספירות העליונות באצילות הן בחינת אדם, "אתם קרויים אדם ולא אומות העולם קרויים אדם", אדם בגימטריא מה – בטול במציאות, "ונחנו מה" של משה רבינו. בן הוא במקרה הטוב בטול היש, שפלות, בחינת דוד.

על פי פשט דוד – סוד שם בן – הוא לא כל הזמן מאה אחוז בסדר. רק מה? ש"לא היה ראוי דוד לאותו חטא אלא להורות תשובה ליחיד" – מה שהוא עושה לא בסדר הכל "נורא עלילה על בני אדם", שנלמד ממנו איך עושים תשובה ולא נתייאש מן התשובה, שתמיד אפשר לעשות תשובה על כל דבר. גם אם אתה מלך ישראל, ועשית משהו נורא ואיום – הנורא הזה הוא "נורא עלילה על בני אדם" – אפשר לעשות תשובה ו"הוי' העביר חטאתך לא תמות" כפי שאמר נתן לדוד כאשר הודה ואמר "חטאתי להוי'" (ועליו נאמר "אשר נשיא יחטא" – "אשרי הדור וכו'").

שוב, המלכות לגמרי שונה מהספירות העליונות ולכן יש נטיה לקצץ ולהפריד, אבל אסור. מעשר בהמה שייך לבהמה, המלכות היא בהמה, שם בן. אבל צריך לדעת ש"העשירי יהיה קדש" – במקרה הטוב הוא יהיה "קדש להוי'" ובמקרה הלא-טוב הוא יהיה "קדש" בלי "להוי'". "קדש להוי'" הוא קדש שכולם מכירים, כי יצא טוב ותמים, ו"קדש" בלי "להוי'" שיצא בעל מום, אסור להקריב אותו, אבל הוא קדש – תאכל אותו בכיף, בחדש שבט, חדש האכילה.

תוצאות הנסיונות להמיר את המלכות

שוב, ככל שנעמיק נבין שזה בדיוק המצב של המלכות. המלכות היא גורל. כשהולכים על מלכות, להקים מלך ולעשות מדינה וממשלה, קודם כל זה הימור – הימור הכי רציני, הכי הימור שיכול להיות – ואתה לא יודע מה ילד יום, איזה מפלצת יכולה להוולד מזה, אבל תדע שיש מצוה בתורה. הראשונים בכלל שואלים שאין פסוק מפורש שכתוב שיש מצוה לעשות מעשר בהמה. הרמב"ם מונה זאת בין המצוות, ובין הראשונים יש כמה דעות מה הפסוק. לפי הרמב"ם לומדים מהפסוק "העשירי יהיה קדש להוי'" – ממלים אלה הוא לומד שיש מצוה לעשר בהמה מדי שנה בשנה. עיקר המצוה הוא שאתה עושה פעולה ולא יודע מה יצא – אתה מצווה לעשות משהו, ויודע שיכול בהחלט לצאת רע. כמו שיכול לצאת טוב יכול לצאת רע, וזו המצוה. שוב, למה זה שייך? למלכות.

מה קורה? פתאום יצא לך איזה מפלצת, איזה מלכות, איזו מדינה שאתה לא אוהב אותה. אתה לא מרוצה. מה הנטיה עכשיו? להחליף, להחליף את הממשלה, להחליף את המדינה. דבר ראשון אתה סופג את הארבעים אם תעשה את זה. כל אחד יכול להבין מה שהוא סופג... אבל דבר שני, זה מועיל לך וזה לא מועיל לך – להחליף את הקיים לא הצלחת, אבל בכל אופן מה שעשית גם תופס. כתוב "ואם המר ימירנו והיה הוא ותמורתו יהיה קדש לא יגאל" – אין בזה גאולה, זה לא אתחלתא דגאולה. אז יש כבר מה להתבונן בחדש הזה – הימורים ותמורות וממשלות ומדינות ובהמות ולאכול טוב. לחיים  לחיים.

ב. "עדי ערב" – להגיע לערבות פעילה

יום ה-120 בשנה ויום ה-100 בספירה התורנית

ידוע מאמר אדמו"ר הזקן, בעל התניא והשו"ע, שצריכים לחיות עם הזמן, עם פרשת השבוע. אנחנו עכשיו בפרשת בא – "בא אל פרעה". פרעה הוא גם שיטת ממשל, פרעה מלך מצרים, ומשה מצווה לבוא אליו. ביאה היא גם לשון יחוד וזיווג. ה' אומר למשה "בא אל פרעה" ואני איתך יחד, אל תפחד לבוא אליו – אל תפחד מהזיווג הזה, אל תפחד מהתנים הגדול הרובץ בתוך יאוריו ואומר "לי יאורי ואני עשיתני". זו מלכות הרשעה של בעל גאוה, ואתה "מה" וצריך להגיע לא סתם לבהמה אלא לתנין.

בשנה הזאת, ראש חדש שבט הוא "שני" של פרשת בא, יום חשוב ביותר מתחלת שנת התורה. אם סופרים את הימים מראש השנה עד ר"ח שבט – לפי קביעות השנה הזאת, שגם חשון וגם כסלו מלאים – ר"ח שבט הוא יום ה-120 לשנה, "והיו ימיו מאה ועשרים שנה" ("יום לשנה"). זה רמז למשה רבינו, שהיום התחיל להסתלק – בהסתלקות שלו הוא זכה לשאר הנון, הר נבו, נ-בו, גילוי עצם היחידה, עצם הנפש ועצם הנפש כפי שהיא מושרשת בעצמותו יתברך. כל הגילוי הזה מתחיל מהיום, לכן מאד יפה שהוא יום ה-120 בשנה, רמז מובהק למשה רבינו.

אבל כשסופרים את ימי התורה – מספר החלקים מ"ראשון" עד "שביעי" בכל פרשות התורה, שבע עליות כנגד שבעת ימי השבוע – פרשת בא היא הפרשה ה-15 בתורה. עד סוף פרשת וארא יש 98 עליות, כלומר שהיום – ר"ח שבט, "שני" של פרשת בא – הוא היום ה-100 של התורה. מהעליה הראשונה של בראשית עד היום הזה, "שני" של פרשת בא, זו העליה ה-100. לפי סדר החת"ת, זהו חלק החומש ה-100 – שלמות, עשר פעמים עשר, י פעמים י, יפ"י (בקדושה, "והבל היפי" – גילוי היחידה ביום היפי). גם קשור לחיים של אדם, שהרי "בן מאה כאילו מת ועבר ובטל מן העולם" – הוא בטל מההעלמות וההסתרים של עלמא דשקרא, הוא החי שמגיע בעולם הזה לעולם האמת (סוד א מחיה מת, כדלקמן). שוב, היום הוא ה-120 מראש השנה ויום ה-100 של התורה, משהו מאד סגולי, היום שאפשר להיות "בטל מן העולם".

מכות פרשת בא

מה כתוב בחת"ת של היום, יום ה-100 של התורה? המכה השמינית והמכה התשיעית במכות מצרים – ארבה וחשך. אזהרת מכת ארבה היתה ב"ראשון" והבצוע, המכה עצמה, ב"שני". מכת חשך כולה – רק כמה פסוקים – ב"שני". איך חותם החת"ת של היום? "ולכל בני ישראל היה אור במושבֹתם". זה סיום היום ה-100 של התורה. יום ה-120 הוא דווקא בקביעות שנה זו, אבל "שני" של בא הוא תמיד יום ה-100 של התורה.

אנחנו יודעים שבפרשת וארא יש שבע מכות, כנגד הז"ת, ובפרשת בא – בגימטריא שלש – יש בא מכות, ב המכות של היום ב"שני", ארבה וחשך, וה-א היא מכת בכורות, המכה האחרונה ("העשירי יהיה קדש להוי'", המרת מלכות פרעה במלכות ה'). בספר נעם אלימלך, של הרבי ר' אלימלך מליז'נסק, יש ביאור על המכות הללו, כדלקמן.

פירוש ר"מ הגדול מפרימשלאן ל"יצא אדם לפעלו ולעבֹדתו עדי ערב"

כעת כבר נכנסים ל-ב' שבט, ההילולא רבא של אחיו, הרבי ר' זושא, שהיה גדול ממנו וגם האריך ימים אחריו (מאד האריך ימים), והם פעלו יחד, הסתובבו בעולם ועשו לעצמם גלות. באותם ימים הצדיקים היו עושים לעצמם גלות וכך היו מכפרים על כל בני ישראל, כך השתדלו לסיים את הגלות ולהביא את תחלת הגאולה. דווקא הם פעלו זאת ביחד, בסוד "יצא אדם לפעלו ולעבודתו עדי ערב". בשביל להביא את הגאולה צריך לצאת – קשור ל"היום יום" שקראנו אתמול, הפסוק בתהלים "יצא אדם לפעלו ולעבֹדתו עדי ערב"[יא], "אנן פועלי דיממא אנן" ופעולתנו להרבות אור בעולם.

יש כמה וכמה פירושים על הפסוק הזה שמובאים בחסידות חב"ד, אבל יש פירוש יפה מאד מאחד מתלמידי הבעש"ט – רבי מאיר הגדול מפרימישלאן. יש שני רבי מאיר מפרימישלאן – יש את הרבי ר' מאיר מפרימישלאן המפורסם, שני דורות אחרי, אבל יש את רבי מאיר הגדול שהיה בדור הבעש"ט, היה צדיק גדול וכאשר פגש את הבעש"ט נעשה חסיד שלו. יש ווארט שלו על הפסוק "יצא אדם לפעלו ולעבדתו עדי ערב". בחב"ד בדרך כלל מפרשים "עדי ערב" – עד הערבות של העולם הבא. "יצא אדם לפעלו" בעולם הזה עד שמשלים עבודתו ומגיע לתענוג העולם הבא (וגם שם ממשיך בעבודתו, בעילוי אחר עילוי, שהרי "צדיקים אין להם מנוחה לא בעולם הזה ולא לעולם הבא, שנאמר 'ילכו מחיל אל חיל וגו''").

כאן[יב] הוא מפרש משהו אחר, ש"עדי ערב" מלשון "כל ישראל ערבין זה בזה" – הקשר העצמי שיש בין כל היהודים, וכל יהודי אחראי על כל יהודי אחר. לכן בכח כל יהודי לעורר כל יהודי אחר לעשות תשובה. הוא אומר שאצל מי שמגלה את הכח הזה – "כל ישראל ערבין זה בזה" הוא כח עצמי, ולא רק אחריות או נטל. אצל גוי, להבדיל, אין כזה כח של "ערבין זה בזה". אצל יהודי יש כח של "ערבין זה בזה" שמתבטא בכך שבאמת אנחנו אחראים אחד על השני, אבל הווארט שמה שאני עושה ומכוון בעצמי משפיע ממילא על כל היהודים.

איך מגיעים למדרגה זו, שאני יכול בפועל להיות ערב עליך, ולהציל אותך ולעורר אותך? רק אחרי שאני גומר את התיקון הבסיסי שלי, של "יצא אדם לפעלו ולעבדתו" (מזכיר את דברי ריש לקיש – "קשוט עצמך ואחר כך קשוט אחרים", רק שכאן החידוש הוא ש"עדי ערב" הוא מצב קיים ונצחי בנפש) – אם אני עושה את הפעולה שלי, "פעֻלת צדיק לחיים". אני צריך לעשות את העבודה שלי, "עבודה שבלב זו תפלה", לשון דבקות והתחברות לקב"ה – פעולה היא המצוות, מצוות עשה – וכשאני עושה את כל המצוות, החל ממצוות בין אדם לחברו, המצוות הכי חשובות של להיות יהודי טוב, טוב אחד לשני, ועושה את עבודת הדבקות שלי בה', אז מתגלה אצלי הכח "עדי ערב", הכח להיות ערב ומחובר עם כל עם ישראל. שוב, הכח לקחת אחריות על כולם. נותנים לך לקחת אחריות רק אם אתה בר הכי – בר הכי לקחת אחריות ולהציל את כל עם ישראל. כמו האחים הקדושים שעשו גלות עבור כל עם ישראל. בכל מצוה צריך לכוון "בשם כל ישראל", אבל אתה בר הכי רק אם אתה עושה את הפעולה והעבודה שלך.

עבודה ופעולה בשלשת עמודי העולם

אמרנו שהפשט של פעולה הוא מצוות עשה, ובפרט מצוות עשה בין אדם לחברו, והפשט של עבודה הוא "עבודה שבלב זו תפלה", העבודה שבמקדש. "קדש להוי'" הוא עמוד העבודה וסתם "קדש" יכול להיות פעולה – שעושה פעולות טובות. שוב, על הצדיק נאמר "פעֻלת צדיק לחיים"[יג].

מה עם עמוד התורה? אם כבר, הוא יותר דומה לפעולה מאשר לעבודה. יש אצל אדם פעולות שהוא עושה ויש עבודה שהוא עובד, ולא כל כך פשוט להגדיר מה ההבדל. קודם אמרנו שפעולה היינו פעולות, מבצעים, מצוות עשה – במיוחד עם הזולת. זה סוג של אחריות, לא שאתה לגמרי ערב איתו, אבל אתה יוצא אליו – "יצא אדם" החוצה, מ-ד אמותיו. "יצא אדם לפעלו ולעבדתו" – אמרנו שפעולה היא מצוות עשה ועבודה היא תפלה. פעולה יכולה להיות גם תורה. אם אדם יגע בתורה – כל בחור ישיבה שיושב כאן – כשיגעים בתורה עושים פעולה. קודם כל, עושים פעולה של חידוש דברי תורה. אדה"ז אומר שיש מצוה על כל אחד לחדש כל מה שנשמתו מסוגלת לחדש בעולם הזה, בכל פרד"ס התורה – בפשט, רמז, דרוש וסוד וגם בחסידות. כל אחד צריך לחדש את כל חידושי תורתו, ואם לא עשית זאת – לא פעלת מה שאתה מסוגל לפעול – אתה צריך להתגלגל, לחזור לפעול את כל הפעולות. זה קצת דרוש, אבל יותר קרוב לומר שהלימוד והחידוש בלימוד בעיון הוא פעולה מאשר שהוא עבודה. אפשר גם לומר שעיקר הדבקות – כשאדם דבוק ובטל למצווה – הוא בלימוד תורה, "והגית בו יומם ולילה". אולי זו יותר עבודה מאשר פעולה.

מה לגבי תפלה? אמרנו שתפלה היא עבודה, "איזו היא עבודה שבלב? הוי אומר זו תפלה", במקום קרבנות. אבל גם על תפלה לפעמים אומרים "פעולה". למשל, כשאתה הולך להשתטח על קרבי צדיקים, כשיהודי נוסע למירון, לרשב"י, למערת המכפלה או לקבר רחל או לכותל, איך אומרים באידיש? שתפעל כל טוב. זה הביטוי, אתה הולך להתפלל, לשפוך שיח לפני רבונו של עולם, ואני מברך אותך שתפעל את הפעולה. סימן שגם בתפלה, כאשר מתפללים על משהו או מישהו – מבקשים רפואה שלמה למישהו – אם אתה זכאי אתה פועל, פעלת. גם אפשר לומר "יצא אדם לפעלו" – שתסע למירון ותפעל כל טוב בתפלות שלך.

עבודה פועלת

אחרי כל זה, איך ניתן עכשיו לומר פשט מה ההבדל בין "יצא אדם לפעלו" ל"ולעבדתו"? אמרנו שלכאורה "פעלו" זה מעשים טובים, אבל יכול להיות גם חידושי תורה וגם תפלות עם מטרה לפעול בתפלה. למשל, משה רבינו התפלל תקט"ו תפלות להכנס לארץ ישראל. האם הוא פעל? לא, הוא לא פעל. אבל הוא עבד? עבד הרבה, היתה לו הרבה עבודה, רק שלא הצליח, לא פעל. שוב, מה זה לפעול? להצליח או לעשות בירור או תיקון או יחוד (השרש פעל מתחלף בשרש בעל, לשון ביאה וזיווג – "בא אל פרעה" ותפעל אצלו את הפעולה הרצויה של פרסום אלקות בעולם). הרבי אמר שנסתיימה עבודת הבירורים וכעת עוסקים בעבודת היחודים. לעשות יחוד זה כמו שדכן שעושה שידוך – אם הצלחת פעלת.

עבודה היא עבודת עבד לאדונו, וגם בן עובד את אביו. עיקר העבודה הוא עצם הדבקות בה', לא כדי לפעול שום דבר. אם אתה רוצה לפעול משהו, לעשות משהו, להצליח משהו – זו פעולה. אם המטרה לא לפעול, אלא רק להגיע לדבקות אמתית בבורא עולם, זו רק עבודה. כל זה היה להסביר את המושג "יצא אדם" – צריך לצאת מ-ד אמות – "לפעלו ולעבדתו עדי ערב".

לפי הווארט של ר"מ הגדול מפרימישלאן, תכלית היציאה לעבוד היא לא רק בחוץ, בשטח, אלא "עדי ערב" – שגם עבודתך בבית תפעל על כולם. יצחק חפר בארות – לא ראו אותו בשטח, אבל הוא עורר את כולם מרחוק. את העבדים ראו חופרים, אבל עבודת יצחק היתה לשלוט מרחוק על כולם כי פעל על כולם. זה היה מאמר מוסגר גדול על הווארט של ר"מ הגדול מפרימישלאן.

ג. זכויות מכות חשך-ארבה-בכורות

אמרנו שהיום היום ה-100 של התורה, מכות ארבה וחשך, והתחלנו לומר משהו בשם הנעם אלימלך (ומזה הגענו לרבי מאיר הגדול וכו'). הוא אומר[יד] שכל אחת מעשר המכות הצליחה, נפעלה, בזכות מצוה שיהודי מקיים. זה חאפ, ווארט שלא הייתי חושב עליו לבד, שכל מכה היא בזכות משהו שיהודים עושים. הוא לא מסביר כל אחת ואחת, לכן נתן לנו מקום להתגדר בו ולהתבונן מה הזכויות שלנו שבזכותן ה' נתן עשר מכות למצרים. אנחנו ננסה להסביר לגבי המכות האחרונות, ה-בא של פרשת בא – השתים שביום ה-100 של התורה והאחרון בהמשך הפרשה.

מכת ארבה בזכות מצות "פרו ורבו"

באיזו זכות שלנו ה' נתן את מכת ארבה לפרעה במצרים? די קל להבין זאת, וכתוב ש"ארבה" לשון "הרבה ארבה את זרעך", בעקדת יצחק. אברהם וגם יצחק עמדו בנסיון העקדה – אברהם היה מוכן לעקוד את בנו יחידו, וגם יצחק פשט את צווארו על המזבח בגיל לז, יחידה. אברהם היה בן 137 ויצחק בן 37 (סוד "והבל היפי" בקדושה כנ"ל) ושניהם התכללו והתערבו – ממש ערבות בין השנים – ובסוף ה' מברך את אברהם "ברך אברכך", אחד לאב ואחד לבן, אחד בזכות אברהם והשני בזכות יצחק, "והרבה ארבה", בזכות האב ובזכות הבן, "ארבה" עולה יצחק, ח"פ הוי', בזכות הבן (ממוצע ד אותיות ארבה וכן ד אותיות יצחק = בן – "כנגד ארבעה בנים דברה תורה"). את מה "ארבה""? את זרעך – המצוה הראשונה של התורה, "פרו ורבו".

כל מצוות עשה הן תחת הכותרת של "פרו ורבו", וכמו שאדה"ז אמר שעל יהודי לעשות עוד יהודי – להרבות זרע (זרע = יצחק אבינו, יצחק סוד ארבה). כמו שהיה דווקא במצרים, "ובני ישראל פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאד מאד ותמלא הארץ אתם", כמו שדברנו לפני כמה ימיםג. התרבות עצומה, נסית. המצוה הראשונה היא להתרבות, "הרבה ארבה", ובזכות שיהודים מקיימים את המצוה של "ארבה" – משהו מאד מעשי היום בכל המשפחות בעם ישראל, לא לעשות תכנון משפחה, מושג של גוים, אלא רק "שומר פתאים הוי'" ולהרבות כמה שיותר ילדים, מבצע ילודה. בתקופה האחרונה של הרבי, לפני ג' תמוז, מהדברים האחרונים בשנים האחרונות היה המבצע של ילודה – להוליד כמה שיותר ילדים. בזכות הדבר הזה, שבלשון חז"ל נקרא "מצוה רבה", יש את מכת ארבה למצרים (כל מגמת פרעה מלך מצרים בתחלת חומש שמות היתה למנוע התרבות בני ישראל).

"מצוה רבה" – "פרו ורבו" ופדיון שבוים

יש שתי מצוות בחז"ל שנקראו "מצוה רבה" – "פרו ורבו", כשמו כן הוא, ומצות פדיון שבוים (שבזכות מצוה זו זכה אבי האחים הקדושים, רבי אלימלך ורבי זושא – רבי אליעזר ליפא – לשני בנים בעלי רוח הקדש[טו]). שתי מצוות שכונו "מצוה רבה" בלשון חז"ל. בזכות המצוה הזו של "ארבה" זכינו למכת ארבה במצרים.

כתוב שכל מכה במצרים היא בסוד "נגוף ורפוא" – "'נגוף' למצרים 'ורפוא' לישראל", נתן מכה לקליפה וריפא את המחלה שלנו. אנחנו היינו במחלה שם, שרויים ב-מט שערי טומאה – בגימטריא חולה – וצריכים לרפא אותנו. המכות שמשו שני דברים בו זמנית, נגוף למצרים ורפוא לישראל. אם כן, יש פה מעגל – יש זכות של ישראל, לפי הנעם אלימלך, ובגלל הזכות זוכים למכה למצרים, מכה נגד הקליפה שמתלבשת עלינו, ועל ידי המכה לקליפה אנחנו מתרפאים. הכל מתחיל מזכות, שצריך זכות בשביל המכה שבסוף מרפאת אותנו עצמנו – לצאת ממצרים, "כי בשמחה תצאו". יש ביטוי שהרבי אהב, שמאחלים למישהו שתהיה בריא וחזק ושמח – כך הרבי הוסיף. העיקר שבסוף יהיה שמח, "כי בשמחה" נצא מהגלות.

הכל מתחיל מאיזו זכות – יש זכות אבות, יש ברית אבות (כפי שאולי תיכף נזכיר), ויש זכות שלנו. צריך להרבות בזכויות. כתוב שעל פי פשט לפני יציאת מצרים לא היו זכויות לעם ישראל, הכל היה בסוד "דודי לי ואני לו" באתערותא דלעילא, בלי זכויות. רק בכל זאת ה' נתן לנו דם ברית ודם מילה, שתהיה אחיזה. ובכל אופן יש זכויות, הרי לפני יציאת מצרים היהודים פרו ורבו ושרצו ועצמו במאד מאד, קיימו את מצות "פרו ורבו" (ובמסירות נפש). כנראה גם רחמו אחד על השני, ואם אחד היה שבוי פדו אותו. מי הראשון שקיים מצות פדיון שבוים? משה רבינו – "ויך את המצרי"[טז]. הוא ראה שיש מצרי אחד שמענה את אחיו – אז הוא פדה אותו, בסכנת נפשות. מה שהוא פדה אותו רדף את משה כל החיים. בכל אופן, בזכות ה"ארבה" שלנו זוכים למכת ארבה.

מכת חשך בזכות תורה לשמה

מה הזכות של מכת חשך? למצרים היה חשך כפול ומכופל, "וימש חשך", חשך ממשי. שלשה ימים ראשונים לא ראו איש את אחיו, אי אפשר היה לראות אחד את השני, ועוד שלשה ימים "לא קמו איש מתחתיו", אי אפשר היה לזוז מרוב חשך. החשך היה כה ממשי עד שלא ניתן היה להזיז אבר. "ולכל בני ישראל היה אור במושבֹתם". מה זה יכול להיות? באיזה זכות זוכים למכת חשך? שם באמת רואים את הנגוף ורפוא יחד ממש – חשך למצרים ואור לישראל, "ולכל בני ישראל היה אור במושבתם". מדייקים, בכל מכה כתוב שהיה ערוב למצרים ולא היה ערוב לישראל, ברד למצרים ולא ברד לישראל, אבל כאן זו לא רק שלילת המכה אלא "אור במושבתם" – סיום היום ה-100 של התורה. בזכות איזו מצוה? מה נקרא אור? תורה. אור הוא לא סתם תורה, אלא תורה לשמה. אור, "כי עמך מקור חיים באורך נראה אור", הוא שלומדים תורה לשמה – לשם ה', לשם נותן התורה, כדי לחבר את הקב"ה עם התורה, לומדים מתוך בטול לה'. אור הוא אצילות, רשות היחיד. אם יש הרגשת היש – זה חשך. אור הוא רק אלקות, יש רק ה' ו"אין עוד מלבדו" – זה תורה לשמה. תיכף נחזור ונסביר יותר.

מכת בכורות בזכות "קדש לי כל בכור"

באיזו זכות היא מכת בכורות? אפשר לומר שבזכות תיקון חצות – "ויהי בחצות הלילה". מה יהודי עושה בחצות הלילה? קם ובוכה – בכיה בגימטריא יחידה – על חורבן הבית, על זה שמשיח עדיין לא בא (דבר שאמור להיות מורגש ביותר בפרשת בא). כמו שהרבי היה צועק שהכל אני יכול להבין, אבל דבר אחד איני מבין – למה משיח לא בא?! הרי כלו כל הקיצין, ולמה משיח עוד לא בא?! הוא קם וצועק ומתחנן ועושה תיקון חצות. כתוב ש"אין מוסרין רזי תורה אלא למי שלבו דואג בקרבו" – זה שיהודי דואג, הכי נוגע לעצם הנשמה שלו, למה משיח לא בא. בזכות זה יכולה להיות מכת בכורות ואז יש יציאת מצרים. בכל המכות לא היתה יציאת מצרים בפועל. יציאת מצרים בפועל היתה בחצות.

זה דרוש, אבל איזו מצוה קשורה בפירוש לבכורות? התורה אומרת בפירוש "קדש לי כל בכור" תחת כל הבכורות שה' המית במצרים. מהו הבכור? הכח הבכור של האדם. לכל יהודי יש את כח הראשית, "כחי וראשית אוני", ואת הבכור – כמו שיש מצות בכורים – את הכח הראשוני צריך לקדש ולמסור לה', "כל חלב להוי'", המובחר שלו, הבכוריות שלו, לתת ולהקדיש לה'. בזכות שאנחנו עושים זאת בטבע (ממשיכים את האורות דתהו שלנו, הבכור שבנו, לכלים דתיקון, שיהיה קדש לה') יש מכת בכורות ויש נגוף ורפוא, נגוף למצרים ורפוא לישראל.

ד. תיקון הכלב

תורה שלא לשמה הולכת לכלבים

נחזור לאור, שאמרנו שהוא תורה לשמה. בכל התורה ובכל הנ"ך יש רק פעמיים הביטוי "ולכל בני ישראל". שתי הפעמים כתובות בפרשת בא, אצלנו. הפעם הראשונה היא היום הזה, יום ה-100 של התורה, "ולכל בני ישראל היה אור במושבתם". אחר כך, כעבור עוד כמה פסוקים, במכת בכורות, עוד פעם כתוב "ולכל בני ישראל" – "ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשֹנו". מה הקשר? שוב, בכל התנ"ך יש רק פעמיים "ולכל בני ישראל" – ביטוי מאד עשיר – "ולכל בני ישראל היה אור במושבתם", "ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשנו". כתוב שהקשר הוא שאור היינו מי שלומד תורה לשמה וכלב זה מי שלומד תורה שלא לשמה. על זה יש סיפור של בעל ההילולא של היום, הרבי ר' זושא זי"ע ועכי"א.

שוב, אמרנו שהאחים הקדושים, הרבי ר' אלימלך והרבי ר' זושא עשו גלות. הם הגיעו לכל מיני מקומות והתארחו אצל כל מיני יהודים. הרבה פעמים היהודי שארח אותם היה בעל עבירה. לכן אמרנו את הווארט של רבי מאיר הגדול מפרימישלאן – הם היו במדרגה שיצאו לפעלם ולעבודתם עדי ערב, עד שהגיעו לערבות אמתית עם כולם, שיכלו להחזיר את כולם בתשובה וכך גם לגמור עם הגלות, להביא את הגאולה הפרטית והכללית. יש הרבה סיפורים כאלה, אבל כעת נספר סיפור מיוחד עם כלבים[יז]:

פעם הגיעו לבית של תלמיד חכם גדול ובעל מכניס-אורח גדול – 'צדיק', גם תלמיד חכם וגם מכניס אורחים. הוא הזמין הביתה את שני האחים הקדושים, והמנהג שלו היה שהוא האכיל אותם, ואחרי הסעודה הם יכולים לנוח, ללכת לישון, והוא בינתים יושב ליד השלחן בנוכחות שלהם ומתחיל ללמוד תורה בהתהלבות. פותח את הגמרא או השו"ע, מתנדנד, ולומד תורה בקול, עם הרבה געשמאק. שוב, הוא גם תלמיד חכם וגם מכניס אורחים, יושב בהתלהבות ולומד תורה, ויושבים בפנה שני האחים הקדושים. הרבי ר' זושא אומר באידיש – "הוא נובח כמו כלב". הרבי ר' אלימלך אומר לו – שא שא, זושא תשתוק, הוא יכול לשמוע אותך ואוי ואבוי אם ישמע אותך, הוא יכבד אותך במנה אחת אפים, שתוק. הרבי ר' זושא לא מקשיב לאחיו – זה אח קטן... – וממשיך יותר בקול, "הוא נובח כמו כלב, הוא נובח כמו כלב". עד שבעל הבית שלומד שומע ושואל על מי אתה מדבר. הוא עונה – אני אומר זאת עליך ועל כיוצא בך. ברגע שהוא העליב אותו ממש הוא התרגז ממש, נתן לו סטירת לחי, ואז הרבי ר' אלימלך – כדי להגן עליו. מענין שבהרבה סיפורים שעשו גלות עשו זאת גם בשנים מאוחרות, שגם הכירו בהם וידעו שיש שני צדיקים גדולים אחים. בימים הראשונים שלהם יתכן שלא הכירו בהם כלל, אבל היתה תקופה ששמותיהם כבר היו קדושים בעם ישראל, רק לא ידעו שזה הם כי עשו עצמם עניים שהולכים לחזר על הפתחים. בכל אופן, כאן הרבי ר' אלימלך שאל – אתה יודע למי נתת סטירה? זה הרבי ר' זושא ולי קוראים אלימלך. בעל הבית כבר הכיר אותם ופתאום תפס את עצמו, התחרט שנתן לו סטירת לחי והתחיל לבקש מחילה וסליחה. בכל אופן רבי זושא אומר לו – תסתכל אחורה. הוא מסתכל אחורה ורואה שם כלב גדול שחור. הוא אומר – תדע לך, כל התורה שאתה לומד הולכת לאותו כלב, כי אתה לומד תורה שלא לשמה, הכל כדי להתגאות. זה חידוש של החסידות – כל מה שאתה לומד הוא לשם יוהרא, הכל להתגאות, לכן כל התורה שאתה לומד הולכת לאותו כלב גדול ושחור שעומד שם מאחוריך. חוץ מזה הוא התחיל לפרט לו כך וכך עבירות שעשית.

נתבונן רגע בסיפור: יש פה יהודי שעל פי פשט לומד תורה. הוא למדן, עושה עצמו לומד בהתהלהבות וכנראה באמת מתלהב – מתלהב מעצמו. הוא לומד תורה וגם עושה מצוות, מכניס אורחים הביתה – לא ידע שהם צדיקים, סתם אורחים – ועם זאת הלימוד שלו הולך לאותו כלב שחור ויש לו הרבה עבירות שרבי זושא מפרט לו. מה סוף הסיפור? יש סוף טוב לסיפור, היהודי תפס עצמו, עשה תשובה, התחרט, נתנו לו להבין טוב את הענין של לימוד תורה שלא לשמה, להתגאות, וסוף הסיפור שהוא נעשה יהודי כשר. מכלב הוא הפך להיות יהודי כשר – ברוך ה'. בכל אופן, מכאן אפשר להבין מה זה כלב שנובח. לפי זה "ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשנו" היינו שאין כאלה יהודים, שלומדים תורה כמו כלבים ותורתם הולכת לכלב. כתוב "הצילה מחרב נפשי מיד כלב יחידתי" – הכלב הוא כנגד היחידה שבנפש, רוצה לקבל יניקה מהמדרגה הכי גבוהה. דוד המלך מתחנן "ומיד כלב יחידתי".

"ולכל בני ישראל" – תיקון הכלב בתורה לשמה

נעשה גימטריא יפהפיה: אמרנו שיש רק בשני הפסוקים האלה בתנ"ך "ולכל בני ישראל". כמה שוה "ולכל בני ישראל"? 689, "נצח ישראל" ("נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם" בלימוד התורה. על ידי לימוד התורה לשמה, ו"בשם כל ישראל" – "ולכל בני ישראל", מתקשרים לנותן התורה, "נצח ישראל", ומנצחים את האויב הגדול שלנו – "הוא היצר הרע הוא השטן הוא מלאך המות"). היות שכתוב כאן פעמיים "ולכל בני ישראל" – "ולכל בני ישראל היה אור במושבתם", "ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשנו" – יוצא 1378, המשולש של כלב (בן, מעשר בהמה). כתוב בכתבי האריז"ל שסתם בהמה זה כלב.

קודם אמרנו שבהמה היא המלכות, המדינה, הממשלה – שלא יודעים מה יצא מזה (והתמורה הוא על דרך הסיפור של רבי נחמן של בן המלך ובן השפחה שנתחלפו), כי דווקא המלכות היא גורל (גורל = ברזל ר"ת בלהה רחל זלפה לאה כנודע). מה כתוב לפני ביאת המשיח על הממשלה? "ופני הדור כפני הכלב". פני הדור זה לא רק שרי המדינה, פני הדור זה גם הרבנים. אז מה זה "ופני הדור כפני הכלב"? אותו אברך. יש לו גם משרד הסעד, הוא נותן הרבה סעד, הוא מכניס אורחים, הוא לומד תורה, גם נותן תקציבים גדולים ושמנים לישיבות – לא כאלה שאומרים שלא נותנים תקציבים לישיבות, אלא נותן הרבה כסף גם לישיבות – אבל מה? "פני הדור כפני הכלב". כך חז"ל אומרים על המצב שלנו היום, על הדור שלנו היום.

בכל אופן, זה לא יוצא משולש אור אלא משולש כלב. יש כאן פסוק של אור, תורה לשמה, ופסוק של כלב, תורה שלא לשמה. כתוב שכאשר אנחנו עושין רצונו של מקום האש יורדת מן השמים על המזבח בדמות של אריה – כתוב שאריה הוא לשון אור (סוד אוריה, עליו דברנו בי"ט כסלו) – ואם לא עושין רצונו של מקום האש יורדת מן השמים בדמות של כלב. עיקר עשית רצונו של מקום הוא לימוד תורה לשמה – אז יש אור ואריה (סוד ספר לקוטי אמרים כנודע) – ואם לומדים שלא לשמה הכל כלב. להוכיח זאת נעשה את כל הגימטריא – "ולכל בני ישראל היה אור במושבתם" ועוד "ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשנו"[יח] – עולה יחד אני פעמים כלב.

ידוע שיהודי צריך להשפיל את עצמו. כמדומני היו לנו שיעורים על זה בעבר, שכאשר אתה רוצה להשפיל את עצמך הכי טוב לומר – אם אתה מדבר אידיש זה יוצא עוד יותר טוב – 'אני כלב' (היינו התמצית של כל לשונות הגנאי שראוי לומר על עצמו המובאים בפרק כט בתניא). הגימטריא כאן שוה בדיוק שני הלשונות האלה יחד, שני פסוקי "ולכל בני ישראל" – גם "היה אור במושבתם", תורה לשמה, לא חשך, וגם "לא יחרץ כלב לשנו", אותו דבר בעצם, שאין אף יהודי בבחינת כלב שלומד שלא לשמה, כל היהודים לומדים תורה לשמה, כל היהודים אור ("אור ישראל"). כשכל היהודים לומדים לשמה מתקנים גם את הכלב, שם בן, כלב בן יפנה הוא צדיק גדול. צריך לתקן גם את הכלב דלעו"ז, מי שמחזיק ביחידה שבנפש. כנראה גם הטוב שבו הוא בחינה משיחית מאד, שהמשיח הוא בחינת יחידה של כל עם ישראל. לחיים לחיים, שנזכה לתקן את כל הכלבים. בפרק שירה השיא הוא שירת הכלב, סיום פרק שירה, "הכל הולך אחר החיתום" – "באו נשתחוה ונכרעה נברכה לפני הוי' עֹשנו", הפסוק שזכה לביאור האריז"ל וביאור אדה"ז בלקוטי תורה. ראוי שיהיה שיר לפסוק הזה. בינתים נשיר שיר הכנה.

נגנו "צמאה לך נפשי" המהיר ועוד הרבה ניגונים.

הכלב שבא להבדלה

לחיים לחיים. על אחד הנכדים של הרבי ר' אלימלך, רבי נפתלי מליזענסק, מסופר[יט] שבעת קידוש והבדלה נכנס לביתו כלב שחור קטן ועמד על שתי רגליו והקשיב לקידוש ולהבדלה. פעם אחת בסוף ההבדלה בנו של רבי נפתלי לקח את נר ההבדלה וחרך לו את גבות עיניו, והוא לא הגיב – קבל זאת באהבה ונשאר עומד זקוף על שתים עד סוף ההבדלה. שוב לא בא לבית (התיקון כבר נגמר).

אור עולה ט"פ חיה. אך כשמוסיפים כלב לאור (בסוד ראו-בן) מקבלים ז"פ יחידה (שבעה הבלים של קהלת – "הבל הבלים אמר קהלת הבל הבלים הכל הבל" – שבהם נברא העולם). בהכאת אותיות, אור = 1200 = כלב. 1200 = התפשטות, כמו בספר מי השילוח, יש התפשטות של אור ויש התפשטות של כלב (1200 הוא סוד היחוס של עמלק – 1200 = אברהם יצחק עשו אליפז עמלק = ה פעמים עמלק, הכל עמלק, בחינת כלב). אם כן, הכלב מוסיף משהו מאד חשוב לאור, אם זוכים לתקן את הכלב הוא מעלה את משה גואל ראשון למשה-משיח גואל אחרון – "הנה ישכיל עבדי ירום ונשא וגבה מאד". בן דוד, בן שוה כלב.

"והכלבים עזי נפש" – חסידים בלי דרך ארץ...

כלב הוא חוצפן, חצוף. כמו ש"פני הדור כפני הכלב" בעקבתא דמשיחא, עוד סימן מובהק של עקבתא דמשיחא הוא "חוצפא יסגא". כתוב בחסידות שצריכה להיות גם חוצפה דקדושה, בריבוי-יסגי. חוצפה הוא קליפת עמלק. יש כמה סיפורים שעמלק יורד לעולם ככלב שחור. יש גם חוצפה של הקדושה – כדי להביא את המשיח צריך חוצפה דקדושה.

יש על זה גם סיפור[כ] יפה מאד של האחים הקדושים, הרבי ר' אלימלך שההילולא שלו באדר והרבי ר' זושא שההילולא שלו היום, ב' שבט. אחד מגדולי המקובלים באשכנז היה רבי נתן אדלר, הרבי של החתם סופר. פעם אחת החתם סופר סיפר בשם רבו המובהק רבי נתן אדלר, שלא זכה להכיר אישית את הבעש"ט ותלמידיו, אבל היה אתם בקשר ברוחניות (כמו שבעל אוה"ח הק' היה אתם בקשר). פעם הוא סיפר לחתם סופר – אחרון הפוסקים שפסקיו התקבלו על כל עם ישראל – שהתבטא פעם (באשכנזית-גרמנית, לא האידיש שאנחנו מכירים) שלא לשוא אומרים שלפולנים אין דרך ארץ, והראיה: כל יום כשאני עולה לגן עדן אני רואה שם את שני האחים היקרים הרבי ר' אלימלך והרבי ר' זושא. פעם הקדמתי לבוא לגן עדן, כששערי גן עדן עדיין נעולים – הייתי הראשון שם בתור להכנס לגן עדן, מחכה עד שיפתחו את השערים, וכשפותחים את השערים אני נכנס מיד ושוב אני רואה שם את שני האחים הרבי ר' מלך והרבי ר' זושא. איך הם הגיעו שם לפני שפתחו את השערים איני יודע, רק אני יודע שאין להם דרך ארץ.

כתוב בחז"ל – על הפסוק הראשון שילד לומר בחדר, "ויקרא אל משה" – ש"כל תלמיד חכם שאין בו דרך ארץ נבלה טובה הימנו", שמשה רבינו לא נכנס לאהל מועד עד שלא פתחו את השערים וקראו לו להכנס. אם כן, הגדר של דרך ארץ הוא שאתה מחכה עד שקוראים לך, פותחים את הדלת, ולשני הפולנים האלה אין דרך ארץ – הם נכנסו לגן עדן לפני שפתחו את השערים. ככה הוא אמר על האחים הקדושים. ודאי שאין להם דרך ארץ זו מדרגה מאד גבוה, יותר מדרך ארץ, אף על פי ש"כל תלמיד חכם שאין לו דרך ארץ נבלה טובה הימנו". כנראה כדאי להיות נבלה בשביל מעלה יותר נעלית מדרך ארץ. כתוב ש"אורייתא מחכמה נפקת" ודרך ארץ הוא כתר, ואם יש משהו למעלה גם מדרך ארץ – עוקף את הדרך ארץ – סימן שזו פנימיות הכתר, פנימיות עתיק, רדל"א, אמונה פשוטה.

מסירות נפש שלמעלה מדרך ארץ

לעניננו, מה יכול להיות הדבר שבגללו אין לי דרך ארץ? צריך שתהיה לי דרך ארץ, ומי שאין לו דרך ארץ הוא חוצפן – חוצפא יסגא. בקדושה יש גם חוצפה. מי שיש לו דרך ארץ מחכה בתור עד שיגיע תורו. באיזה תור אנחנו מחכים? התור למלוך. כמו בחז"ל שיש שני חכמים שראוים למלוך, לשבת בראשות הישיבה – אחד צריך לחכות בשקט שהראשון יגמור את הקדנציה. יש אחד שאין לו דרך ארץ, אין לו סבלנות לחכות בתור, אז צריך "אנא אמלוך", "חטוף ואכול" – שייך לחוש האכילה של החדש שלנו – מה יכול להצדיק את זה שאין לו דרך ארץ? מי שאין לו דרך ארץ למעליותא, חוצפא יסגא למעליותא, צריך להיות שתי מדרגות יותר גבוה מהתורה. יש תורה, "תלמוד תורה כנגד כולם", ויש "דרך ארץ קדמה לתורה", ואם יש שני אחים בלי דרך ארץ שמתגנבים לתוך גן עדן כשהכל נעול, באים במחתרת לגן עדן, זה עוד מדרגה מעל.

מה זה יכול להיות? רק דבר אחד, מסירות נפש על עם ישראל. מה כל הענין של הרבי ר' אלימלך ושל ר' זושא בעל ההילולא? להמשיך שפע לעם ישראל, בגשמיות וברוחניות, החל מגשמיות כפי שלמד הבעש"ט שקודם צריך להיטיב בגשמיות ואז ברוחניות. כדי להמשיך שפע בגשמיות וברוחניות זה לפני דרך ארץ (דרך ארץ היינו לצאת לעבוד, אבל הצדיק ממשיך לך פרנסה עוד לפני שתצא לעבוד...). מסירות נפש עבור יהודים קודמת לדרך ארץ ודרך ארץ קודמת לתורה. שוב, דרך ארץ היא כתר, אבל יחסית היא חיצוניות הכתר. מסירות נפש בשביל יהודי היא פנימיות הכתר, עד רדל"א. זה קודם לדרך ארץ. אחר כך יש תורה. יש שלש מדרגות.

"מדת ימי" – מסירות נפש, דרך ארץ, תורה

כתוב "הודיעני הוי' קצי ומדת ימי מה היא אדעה מה חדל אני", פסוק מאד חשוב שהאריז"ל מסביר באריכות. עיקר הסוד בכתבי האריז"ל הוא במלה "מדת", כוונה של ימים נוראים ובכלל כל ימי חלדו של האדם עלי ארץ. אנחנו נעשה מ-מדת ר"ת לפי הסדר – מסירות-נפש, דרך-ארץ, תורה.

מדת עולה 444, והוא הדעת של אי"ק בכ"ר. יש אלף-בית שנקרא אי"ק בכ"ר – אלף-בית שכולה בכתר. הכתר של הכתר הוא אי"ק, אותיות בכ"ר – "בני בכרי ישראל" – החכמה דכתר. גל"ש – בינה. דמ"ת – "מדת ימי" – הדעת. כתוב ש"דרך ארץ" היא גם בחינת דעת (תלמיד חכם שאין לו דרך ארץ היינו ת"ח שאין לו דעת). גם תורה היא דעת. הדעת הכי עליונה, דעת עליון ממש, היא מסירות הנפש על יהודי – ה"חוצפא יסגי" של הקדושה, "אנא אמלוך" של הקדושה. למה ה' אמר "אנא אמלוך"? רבי הלל מסביר באריכות שה' כביכול תפס שאם אני רוצה להיטיב – כמו הצדיקים, להמשיך שפע ברכה לעם ישראל בגשמיות ועל ידי כן גם ברוחניות – לשם כך אני צריך למלוך.

הרבה כסף יש רק באוצר של המלך. כל חברה ובעל הון חוץ מהאוצר של המדינה זה גארנישט, פרוטות, לא שוה הרבה. כדי לעשות הרבה טובה לעם ישראל צריך את כל האוצר של המדינה ולשם כך צריך להיות מלך. זו הסיבה, לא שה' אוהב להיות מלך, אבל הוא רוצה לעשות טובה – בשביל זה צריך את כל האוצר, והוא מוכן לבזבז את האוצרות (כדי לנצח את אויביו, אלה המנסים למנוע ממנו לעשות טובה ליהודי) כידוע המשל בזה. ככה יש גם צדיק שצריך את ה"אנא אמלוך" כדי שיהיו לו כל האוצרות לעשות את כל הטובות לעם ישראל. זה קודם אצלו לדרך ארץ, ב"מדת ימי מה היא".

ה. ארבה-חשך-דם (ותיקון האדם)

על המכות יש ווארט שאומר הדגל מחנה אפרים, נכד הבעש"ט, בשם סבו הבעש"ט: כל המכות מתחילות מדם. בפרשה של היום, היום ה-100 של התורה, יש שתי מכות – ארבה וחשך. דברנו על החשך והאור, "ולכל בני ישראל היה אור במושבתם", אבל קודם יש ארבה. ארבה הוא ריבוי מופלג, כח האין סוף – התרבות היא כח האין סוף.

רוח הקדים – מצות היחוד במרחב האלקי

הביטוי "רוח קדים" כתוב שלש פעמים בתורה ועוד שבע פעמים בנ"ך – עשר פעמים שמחולקות לג"ר וז"ת. שלש פעמים בתורה הן ביציאת מצרים – פעמים במכת ארבה, היום, ועוד פעם אחת בקריעת ים סוף, שם יש "רוח קדים עזה". כתוב בחז"ל ומובא הרבה בחסידות שרוח קדים היא רוח שבאה מקדמונו של עולם, קדמון לכל הקדומים. במשיח יש את כל ארבע הרוחות – "ונחה עליו רוח הוי' רוח חכמה ובינה רוח עצה וגבורה רוח דעת ויראת הוי'". בסוף ספר יחזקאל כתוב, במדות מקדש העתיד, פעם אחת בזה אחר זה את כל ארבע רוחות – רוח קדים, רוח צפון, רוח דרום ורוח ים. בארבה יש גם רוח קדים שמביאה את הארבה ורוח ים שמסלקת את הארבה. יש מזרח ומערב במכת ארבה, רוח קדים ורוח ים. כל ארבע הרוחות יחד כתובות בבית המקדש העתיד, של יחזקאל, ובמשיח יש ארבע רוחות. העיקר הוא רוח קדים, מקדמונו של עולם – רוח המזרח הוא הכי חזק, בא מהקדם, מגן עדן בקדם.

במצוות התמידיות שלנו, שאנחנו מסבירים ב"לחיות במרחב אלוקי" – ההתבוננות הכי יסודית אצלנו על פי החסידות – רוח קדים היא "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד". גימטריא מאד יפה, שכתוב שלש פעמים בתורה, ביצי"מ, "רוח קדים" – "רוח קדים", "ורוח הקדים", "ברוח קדים" – שעולה יחד, עם הכולל (בחינת "עזה" בפעם השלישית), "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד", בדיוק המצוה של רוח הקדים לפי ההתבוננות.

אם כן, משהו מיוחד מאד בארבה ובקריאה של היום שיש את רוח הקדים. רוח היא התעוררות רוח שצריך לקבל מקדמונו של עולם, ואז הוא מביא את הארבה וקורע את הים – גילוי האצילות, גם האצילות הכללית שלפני הצמצום, הרצון לברוא את העולם שהוא הרצון להיטיב עם הבריות יחד עם מחשבת אנא אמלוך.

אדם ואמת

מה אומר הדגל מחנה אפרים בשם סבו[כא]? שהכל מתחיל מדם. מכת דם היא המכה לאלקות של מצרים שעבדו לנילוס. אם נקח את שתי המכות של היום, ארבה-חשך, ונוסיף דם (בחזרה לשרש הכל) – ר"ת אחד וס"ת מכה למפרע (והכל עולה י"פ חן). הערך הממוצע של שש האותיות אחד-מכה הוא אחד, ששה צירופי אחד.

אומר הבעש"ט שההבדל בין יהודי לגוי הוא שהגוי-המצרי הוא דם והיהודי הוא אדם, א-דם, "אתם קרויים 'אדם' ואין אומות העולם קרויים אדם". אמרנו שכל שלש האותיות שהן במספר קטן 4 הן מדת – "מדת ימי מה היא", דמֻת. אם אני מצרף א ל-דם אני מקבל אדם. אם אני מצרף א ל-מת אני מקבל אמת. יש קשר בין אדם לאמת. מת עולה י"פ דם – י"פ ד עולה מ וי"פ מ עולה ת. אלה כל שלש אותיות מדת (שרש הדעת בכתר, למעלה מן הדעת), והתיקון הוא להוסיף א בהתחלה. א לפני מת היינו א מחיה מת – אמת הוא דבר נצחי, חיים נצחיים, "יעקב לא מת" אותיות "אמת ליעקב". אותו דבר אדם, "אתם קרויים 'אדם'".

בין ישראל לעמים – תיקון הדם במים

למה אותו כלב בא לקידוש והבדלה? אותו כלב הוא כנראה תיקון של ת"ח גדול מאד שלמד תורה שלא לשמה, היה נובח כמו כלב, והיה קשור לתיקון אותו ת"ח שעשה סבא שלו – הרבי ר' אלימלך יחד עם אחיו הקדוש הרבי ר' זושא – ואותו כלב בא לנכדו והקשיב על שתי רגלים לקידוש והבדלה ביראת כבוד. על שבת נאמר "גוי ששמר את השבת חייב מיתה" (היפך מדת האמת של שבת קדש. גם יהודי עם הארץ לא חשוד לשקר בשבת, שבת הוא יום שכולו אמת, א מחיה מת). מה אומרים בהבדלה? "המבדיל בין קדש לחול, בין אור לחשך [שייך למכת חשך, 'ולכל בני ישראל היה אור במושבתם'], בין ישראל לעמים [בין אדם לדם], בין יום השביעי לששת ימה המעשה".

כתובה כוונה בכתבי האריז"ל, והוא מביא לגבי כל אומות העולם, ש-דם הוא אחורי שם אהיה (א אה אהי אהיה)[כב], השם של יציאת מצרים. כל גוי מקבל משם אהיה באחוריים, אבל יהודי הוא בחינת מים. המכה הראשונה היא להפוך את המים לדם, אבל יהודי עושה להפך – מוסיף א ל-דם, נעשה אדם, שהוא החצי של מים, מה. משה רבינו אמר פעמיים "מה", "ונחנו מה", בגימטריא מים – "מן המים משיתהו". "זכור אב נמשך אחריך כמים", אברהם אבינו הראשון נמשך כמים. מים עולה פעמיים מה, פעמיים אדם.

למה אומרים את כל זה? מזה שנה אנחנו מדברים על המהפכה הרביעית, ללמד תורה – ללמד זה אלף, "אאלפך חכמה", "אורייתא מחכמה נפקת" – גם לגוים. כדי שנזכה ליעוד של "כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כלם בשם הוי' לעבדו שכם אחד". אמרתי כעת את התורה מדגל מחנה אפרים בקיצור – צריך לראות במקור באריכות. הווארט שהגוי יונק מדם, לכן אינו אדם, ויהודי הוא אדם – יש לו א. אלף היא תורה. אם אנחנו רוצים להפיץ תורה לגוים כדי לקרב את היעוד המשיחי של "לעבדו שכם אחד" אז פשוט, לפי התורה הזו, עלינו להמשיך מה-א שלנו – הוא כותב שם שה-א שלנו היא הנפש האלקית, שאין להם, אלא רק "הנפש השנית בישראל היא חלק אלוק ממעל ממש" – ולהאיר לתוך ה-דם שלהם.

מה זה הדם? "על חרבך תחיה" שנאמר לעשו, שמקבל חיות ותענוג מדם, מחרב. כמו שלמדנו לפני כמה ימים במאמר של הרבי הקודם, שאיש רע מקבל חיות מלהזיק, מלהרוג ולרצוח – זו החיות שלו, "על חרבך תחיה", על דם. צריך להמתיק את זה, שיהיה אדם עם א. בדור שלנו זה אחד הסודות והענינים שאנחנו יכולים ומצווים להמשיך מה-א שלנו לתוך ה-דם של הגוים וגם לעשות מהם אדם, כמו אדם הראשון, שכולם יחזרו להיות אדם, עד שנזכה להיות כמו אדם לפני חטא אדם הראשון. תיקון האדם הוא התיקון של מלך המשיח.

"אחד" – ארבה-חשך-דם למעליותא

נסיים בעוד משהו. קודם כל, בע"ה עוד מעט מתפללים ערבית של ב' שבט, של הילולת הרבי ר' זושא. יש לנו כבר כוונה ל-אחד – ארבה-חשך-דם – צריך כל פעם כוונה מיוחדת. מה זה אחוריים שם של אהיה? כח המדמה, אחורי מלכות דתבונה, פרצוף לאה שנקרא מדת, למי שמכיר את כוונות האריז"ל. באמת כתוב בכתבי האריז"ל שכוונת אחד היא תיקון לאה, "הוי' אלהינו הוי' אחד". יש את הארבה של הקדושה, יש את החשך של הקדושה.

נאמר עוד ווארט שלא אמרנו קודם, שמוסבר בקדושת לוי: על פי המדרש, כשמסירים את החשך התחתון, "וימש [לשון הסרה] חשך", נמשך ה"ישת חשך סתרו", החשך העליון, ואותו חשך עצמו הוא שהאיר לישראל, "ולכל בני ישראל היה אור במושבתם". מהו האור שלהם, שהוא התורה לשמה? כעת נבין יותר טוב את לימוד התורה לשמה. האור, שהוא האור הגנוז, הוא עצמו ה"ישת חשך סתרו". זה מה שה' המשיך למצרים, אבל היות שהם רק דם הם לא יכולים לראות (בעלמא דין, שהוא בחינת "נגוף למצרים". הרי פשט הפסוק הוא שגם "ורפוא" הוא למצרים, אך הוא לעתיד לבא, בזכות המהפכה הרביעית שלנו) שהחשך הזה הוא אור גדול, ואילו ליהודי – שהוא אדם – יש כלים לקבל את החשך הזה כאור גדול, "העם ההלכים בחשך ראו אור גדול". תסתכלו בקדושת לוי איך הוא מסביר זאת[כג].

בכל אופן, יש לנו כוונה של אחד – ארבה למעליותא, חשך למעליותא ("ישת חשך סתרו") ודם למעליותא. דם למעליותא הוא תיקון כח המדמה, מה שלעתיד לבוא – כשיבוא מלך המשיח – כולנו נהיה נביאים. ה' ישפוך את רוחו על כל בשר "ונבאו בניכם ובנותיכם" ועל זה כתוב "וביד הנביאים אדמה" – נבואה דקדושה היא תיקון כח המדמה[כד]. הדם של מצרים הוא ע"ז שלהם ואצלנו הדם הוא הדמיון הקדושה, אדם מלשון "אדמה לעליון" למעליותא. בכל אופן, זו כוונה של אחד.

ו. "למען שמו באהבה"

שיא הרגש בתפלה – "באהבה"

עוד כוונה בתפלה: בשמו"ע שאומרים ג"פ בכל יום, בברכת אבות שצריכה כוונה, יש סיום משיחי – "ומביא גואל לבני בניהם למען שמו באהבה". דברנו שבכל התפלה יש כמה משפטים וכמה מלים שהכי מרגשים בקדושה. כמו בברכות שלפני קריאת שמע, מה הכי מרגש? בברכת אהבת עולם – "ויחד לבבנו לאהבה וליראה את שמך". בתפלת שבת, "וטהר לבנו לעבדך באמת".

בכל שמו"ע, מה המלה הכי חשובה? בכלל אומרים שבכל התפלה המלה הכי חשובה היא "אתה", שאומרים ישירות לה', "שפכי כמים לבך נוכח פני א-דני", כך כתוב בספר התניא. אמרנו שעבודה היא דבקות, ועיקר הדבקות הוא "אתה", אבל מה המלה הכי מרגשת? "באהבה" – "ומביא גואל לבני בניהם למען שמו באהבה".

"למען שמו" או "באהבה"?

בשביל מה צריך את המלה הזו? מה זה "למען שמו"? אחד מסימני השנה הזו, כפי שהסברנו בתחלת השנה – תשע"ו שוה "למעני למעני אעשה". "למעני למעני אעשה כי איך יחל וכבודי לאחר לא אתן" אומר הנביא – אין לכם זכות, אני לא מביא את הגאולה בזכות מעשיכם הטובים כי אין לכם (כמו לפני יציאת מצרים). אז למה אני מביא את המשיח? כי אם לא אביא את הגאולה שהבטחתי ייחל כבודי. "וכבודי לאחר לא אתן", אחרת יהיה כבוד לסט"א ח"ו. לכן רק "למעני למעני אעשה" – בגימטריא תשע"ו, בגימטריא "ביאת המשיח", ביאת המשיח כי "למעני למעני אעשה".

אז אם "ומביא גואל לבני בניהם למען שמו" די בכך – ה' עושה למען שמו, בלי זכות. זו ברכת אבות, מזכירים את זכות האבות ואת ברית האבות – שתי בחינות כמו שכתוב בתוס' בשם רבינו תם, שאף שזכות אבות תמה ברית אבות לא תמה. יש מי שאומר שגם ברית אבות תמה. כל הברכה הזו היא אבות, חותמת ב"מגן אברהם", אבל אומרים "ומביא גואל לבני בניהם" לא בזכות אבות וגם לא בברית אבות אלא רק "למען שמו", "למעני למעני אעשה" – מה עושה כאן המלה "באהבה"? חוץ מזה שמאד מרגש, לא מבינים כמה היא מרגשת לפני שרואים שהמלה הזו היא חידוש – מיותר ואפילו הפוך מ"למען שמו". כעת עוד יותר מרגש אותי שה' אוהב אותי אף ש"למעני למעני אעשה".

שלמות האהבה בין ה' וישראל

בכלל, מה זה "באהבה"? מי אוהב את מי? פעם דברנו על "היום יום" ששאלו את אדה"ז מה יותר גדול – אהבת ה' או אהבת ישראל. הוא אמר שאהבת ישראל יותר גדולה, כי אתה אוהב מה שהאהוב אוהב – "אהבתי אתכם אמר הוי'". כעת נעשה הפוך – דברנו על זה פעם. אם באמת כתוב שה' אוהב יהודים, "אהבתי אתכם אמר הוי'" ("הלוא אח עשו ליעקב נאם הוי' ואֹהב את יעקב. ואת עשו שנאתי"), מה שלמות האהבה שלו אלינו? רק אם הוא אוהב מה שאנחנו אוהבים. מה אם אני אוהב משהו לא טוב? פעם היה שיעור על זה[כה]. שלמות האהבה של ה' אלינו היא כמו שכתוב אצלנו כלפיו יתברך, שאם אני אוהב אותו באמת אני אוהב מה שהוא אוהב. אותו דבר ה', כ"ש וק"ו, שאם הוא אוהב אותנו באמת – הוא אוהב מה שאנחנו אוהבים. לדוגמה, אם רוב היהודים אוהבים את מדינת ישראל ואת דגל ישראל אולי זה סימן שה' גם אוהב את זה – אוהב מה שהאהוב אוהב.

אמרנו שצריך הרבה להתבונן בזה. אבל גם כאן, מה פירוש בכלל "למען שמו באהבה"? איזו אהבה? מהי האהבה כאן? זה שמכניסים את המלה "באהבה" בברכה זו – אני מבין שחייבת להיות קשורה לאברהם אבינו, כי זו ברכת אבות בכלל ובפרט "בך חותמין","מגן אברהם" ו"אברהם אהבי". אברהם אוהב את ה', "אברהם אהבי", ו"כמים הפנים לפנים" – אם הוא אוהב אותי אני אוהב אותו. אפשר היה לומר שה' עושה למען שמו ובכל אופן צריך איזו אתערותא דלתתא, "באהבה" שלנו, בני אברהם אבינו, מאמינים בני מאמינים ואוהבים בני אוהבים. כעת שרים שיר 'הקדוש ברוך הוא אנחנו אוהבים אותך'. מי הראשון שאוהב את ה'? אברהם אבינו, ואנחנו יורשים זאת ממנו. אבל זה ודאי לא הפשט, אף אחד ממפרשי הברכה לא מסבירים ככה, אלא "באהבה" היינו שה' אוהב אותנו.

אהבת ישראל שלמעלה מזכות אבות וברית אבות

אם ה' אוהב אותנו, גם בדרגת "למעני למעני אעשה כי איך יחל וכבודי לאחר לא אתן", סימן שיש משהו שיותר מזכות אבות וגם יותר מברית אבות – אהבת ישראל שה' אוהב אותנו בתוך ה"למעני למעני אעשה". כעת באמת אפשר להתרגש במלה הזו. יש  זכות אבות, יש ברית אבות ויש אהבת ישראל. תעשו את הגימטריא[כו].

שלש המדרגות הן כנגד חש-מל-מל – זכות אבות זה חש (שלא תמיד 'מדבר', היינו מה שזכות אבות תמה), ברית אבות היא מל מלשון ברית מילה, ואהבת ישראל פשוטה היא מל של המתקה. עושים ברית כדי ששום דבר לא יפגום באהבה, כך כתוב בחסידות. כשמתחתנים כורתים ברית, שאף אם אחד יפגע בשני יש משהו יותר חזק שישמור שהקשר לא יתנתק.

מה יכול להיות יותר מזה? כתוב שהברית נוגעת גם לפנימיות הכתר, מגיעה עד רדל"א, מה יכול להיות יותר מזה? בברית יש הוה-אמינא שמשהו עלול לפגוע בחבלי עבותות האהבה בינינו, לכן עושים ברית כדי לשמור ששום דבר לא יפגע, לא יקרה פה שום נזק לקשר. מה יכול להיות יותר מזה? שאין שום הוה-אמינא, אין שום מחשבה בכלל, של ניתוק. על אהבה עצמית לא צריך לכרות ברית. תהרוג אותי – אני ממשיך לאהוב אותך (גם בלי שעשינו ברית). יש אהבה עצמית שהיא למעלה מברית, "אהבתי אתכם אמר הוי'", "ואהב את יעקב" – בכל מקרה אני אוהב, אני לא יכול לא לאהוב אותך, ואם כך לא צריך לעשות על זה ברית. אפילו אם נאמר – על זו המחלוקת – שהברית גם תמה, ב"למען שמו באהבה" זה לא שייך. יש אהבה עצמית ממש שהיא חלק מה"למעני למעני אעשה", ועל זה אומרים "למען שמו באהבה". זה השיא של התפלה.

פסוקי "למען שמו באהבה"

המפרשים מביאים שלשה פסוקים, מאיפה אנשי כנסת הגדולה לקחו את מטבע הברכה הזו:

יש מי שאומר שלקחו מהפסוק "ואהבת עולם אהבתיך על כן משכתיך חסד" בירמיהו. "אהבת עולם" היא אהבה נצחית. הפשט של אהבת עולם, כתוב בחסידות, הוא יותר מאהבה רבה. בדרך כלל כתוב בחסידות שאהבת עולם היא פחות מאהבה רבה, אבל כתוב שהפשט של אהבת עולם – אהבה נצחית, כמו שה' נצחי, "אני הוי' לא שניתי" – הוא יותר מאהבה רבה. על זה כתוב "אהבת עולם אהבתיך על כן משכתיך חסד". יש מי שכותב שמאותו פסוק בירמיהו לקחו את המלה "באהבה" במטבע "למען שמו באהבה".

יש מי שאומר, עוד יותר מתקבל על הדעת, שלקחו מפסוק מאד חשוב וידוע בישעיהו הנביא – "בכל צרתם לו [כתיב לא וקרי לו] צר ומלאך פניו הושיעם באהבתו ובחמלתו הוא גאלם וינטלם וינשאם כל ימי עולם"[כז]. שם כתוב בפירוש ש"באהבתו ובחמלתו הוא גאלם" – שה' גואל אותנו באהבה ובחמלה. לכאורה זה הפסוק שממנו לקחו את המלים "ומביא גואל לבני בניהם למען שמו באהבה".

הפסוק השלישי הוא הפסוק שאמרנו קודם – "אהבתי אתכם אמר הוי'", שיש אהבה עצמית שה' בוחר בנו ואוהב אותנו.

הארת האהבה העצמית לגוים ולנבראים כולם

אהבה זו היא גם הסוד של ה-א של אדם ושל אמת – א שהופכת את ה-דם למים, "אין מים אלא תורה". ה-א הזו היא ה-א שצריכים בדור שלנו להאיר הארה ממנה גם לשבעים אומות העולם, כידוע ש-א תמיד מתלבשת בתוך ע, שבעים – יש שבעים פנים לתורה ויש גם שבעים אומות העולם. חלק מהאהבה העצמית הזו, "למען שמו באהבה", צריך להאיר לגוים.

כמו שאהרן[כח] הכהן אוהב את הבריות, ויש פירוש שהבריות היינו כל מה שהקב"ה ברא בעולם – "כל מה שברא הקב"ה בעולמו לא בראו אלא לכבודו, שנאמר 'כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו'" – בכל דבר, גם גוים וגם כל נברא, יש אהבה. גם אם זו אהבה חיצונית יחסית, בתוכה מלובשת אהבה יותר פנימית ואהבה עוד יותר פנימית (בכלל, אהבה היא בחינת פנים, ויש פנים בתוך פנים, "פנים בפנים" עד אין סוף).

כשיבוא מלך המשיח כולם יעבדו את ה' שכם אחד (השכם היינו הכח בנפש לעבור מאחור לפנים כנודע) והדעה את ה' תהיה "כמים לים מכסים" – כולם יהיו שייכים למים, המים של "אתם קרוים אדם". נסיים בזה, ב"ומביא גואל לבני בניהם למען שמו באהבה".

שיר המעלות.