בע"ה

ש"ק פרשת בשלח, י"ג שבט ע"ו – כפר חב"ד

שבת חתן דוד אור שיחי' שחר

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

[קידושא רבא אחרי התפלה.]

נגנו ניגון הקפות לר' לוי'ק, "והרקותי לכם ברכה".

א. היום של החתן (רמזי השם והילולת ר"מ מלעכוויטש)

רמזי השמות דוד-אור

השבת היא "שבת חתן", היא היום של החתן, לעומת החתונה שהיא יום גם של החתן וגם של הכלה. לכן היום נאמר רמזים רק בשם החתן. [לאבא:] אתה זוכר מה אמרנו בברית של דוד אור? דוד אור עולה אחד-אהבה פעמים טוב, כאשר טוב הוא אחד באטב"ח. המספר הזה הוא גם מספר השראה של 11, רבוע של 10 ועוד רבוע של 11 (שייך ל-י שבט ו-יא שבט). יש משהו יותר נעלה במספרי השראה מריבועים ומשולשים (מספרי השראה הם גם יותר נדירים מאשר ריבועים ומשולשים), השראה היינו גילוי אלקות, "השראת השכינה בישראל" (הערך הממוצע של שלש תבות "השראת השכינה בישראל" = תריג, מספר ההשראה ה-חי).

כיון שבכל אחד מהשמות של החתן יש שלש אותיות אפשר לעשות הכאה פרטית – ד פעמים א, ו פעמים ו, ד פעמים ר – שעולה 840, 60 פעמים דוד. המספר 60 אומר הרבה דברים, כגון ששים אותיות של ברכת כהנים (שהם סוד ששים הגבורים שמסביב למטתו של שלמה בן דוד). 60 = הלכה. על דוד נאמר "'והוי' עמו' – הלכה כמותו בכל מקום". היינו דוד אור, דוד שמאיר את אור התורה, שמסיק שמעתתא אליבא דהלכתא. בהלכה יש מושג "בטול בששים". מה פה בטל בששים? דוד אור בטל בששים, בששים פעמים דוד, כלומר שהוא מבוטל לעניינו של דוד, ספירת המלכות, להקדיש את החיים שלו להקים מלכות ישראל, מלכות מלך המשיח, "דוד מלכא משיחא".

כמה עולה דוד אור כל שם בהכאת אותיות? ד פעמים ו פעמים ד עולה 96 (צו, "סוד הוי' ליראיו"), א פעמים ו פעמים ר עולה 1200 (התפשטות של אור מתוך המאור). ביחד, דוד אור עולה 1296 = 36 ברבוע = 6 (כנגד 6 האותיות של דוד אור) בחזקת 4, מספר מושלם מאד. 1296 = "השראת השכינה" (לעיל ראינו שיש לדוד אור, בהיותו שוה בחשבון הרגיל מספר השראה, זיקה עצמית להשראת השכינה בישראל). כעת זה בכח אך בעוד כמה ימים דוד אור יתחתן בע"ה ואז תתגלה בביתו ("ביתו זו אשתו") השראת השכינה.

לא להתפשר – סיפור מכירת הדבש לכומר

היום, י"ג שבט, הוא הילולת רבי מרדכי מלעכוויטש, הסבא קדישא מלעכוויטש. אמנם הוא היה במחלוקת על אדמו"ר הזקן – על מעות ארץ ישראל (יש בענין הרבה סיפורים) ועוד ענינים הנוגעים לדרך עבודת החסידות – אך עברו יותר מ-200 שנה וכבר 'עשו שלום', ובכלל אנחנו בענין של "[הוי'] אֹהב צדיקים". הוא כנראה היה אצל אדמו"ר הזקן בצעירותו (יש על זה סיפור, שאז אמר אדמו"ר הזקן ברוח הקדש "הוא עוד יחלוק עלי"[ב]). הוא נפטר שלש שנים לפני אדמו"ר הזקן, וגם נולד שלש שנים לפניו, וממילא הוא חי כמו אדמו"ר הזקן – חיים שנה. הוא נולד בשנת תק"ב (אדמו"ר הזקן נולד בשנת קה"ת) והסתלק בתק"ע (ואדמו"ר הזקן הסתלק בתקע"ג). שניהם גם הסתלקו בדרך, לא בבית.

נספר את הסיפור[ג]:

אחד מאנשיו התאונן לפניו על גודל דחקותו ומיעוט פרנסתו, ושאלו הס"ק מה היה מעשהו עד עתה? ואמר שהיה מוכר דבש לכומר אחד, וציוהו שילך עוד פעם לכומר זה למכור לו הדבש, וכמה שירצה ליתן לו בעד הדבש לא יתפשר עמו, וכן עשה ובא אל הכומר והביא לו דבש, ושמח הכומר מאוד בזה ונתן לו חמשה עשר רובל, ושאל האם זה מספיק? וענה שלא, והוסיף לו הכומר עוד ושאל אם זה כבר מספיק, וענה שעדיין אין זה מספיק, עד שנתן לו שמונה מאות רובל ואז אמר שדי לו בזה.

כשבא לפני הס"ק בשמחה לספר הנס, לא נתן לו שלום ג' ימים ואח"כ אמר לו שאם לא היה מתפשר עמו היה נותן לו כל רכושו, ואפילו היה מוכר עצמו לעבד ונותן לו, ואתה לא נתת לנו לשלוט על "המרכבה הטמאה".

החסיד חשב שכנראה הרבי התכוין עד כאן, שהוא מוכר לו דבש שעולה בשוק 15 רובל ב-800 רובל, אבל זו היתה הזדמנות חייו, והזדמנות לכל עם ישראל – כמו שהרבי שלנו אומר "הזדמנות פז" – שאם הוא היה מתעקש אתו הוא היה מעלה ומעלה עד שהיה מוכר את כל נכסיו ואת עצמו לך, והיינו גומרים עם כל הנצרות וכל הקליפות, והכל בדרכי נעם ודרכי שלום, מרצון, בלי אלימות... מהסיפור הזה דוד אור צריך ללמוד שלא להתפשר.

[לאבא:] אתה נהיה שווער... איך זה להיות שווער?... שווער באידיש זה קשה, לא להתפשר...

ב. תיקון יבין וחרב גלית

יבין ו-תבין

[אבי החתן חזר על נקודה משעשועים יום יום ודרש על הקשר בין תבין ("אז תבין יראת הוי'" שיש לפרש "תבין" כלשון עתיד נסתר לנקבה – "אשה יראת הוי' היא תתהלל") ליבין (מלך חצור, של הפטרת שבת שירה, לשון עתיד נסתר לזכר – 'איהו יבין איהי תבין'), ובקש שהרב יסביר בענין סיסרא שר צבא יבין[ד] והקשר לחתן.]

יבין אותיות יניב ואמרנו תורה על כך אצל הרב שמואל יניב – הסברנו שהוא משרש יבין, צריך לשאול אותו אם הוא זוכר את מה שדברנו. תבין זה אותיות נתיב, קשור לחיים נתיב [הוא מברך בחופה].

תבין היינו רלא שערים פנים ו-רלא שערים אחור – יוצא יהלום, שני משולשים אחד מעל השני. גם יבין הוא יהלום – תבין יהלום של 21 ו-יבין יהלום של 8. שניהם יחד עולים 534, העולה "מח שליט על הלב", עיקר תיקון הנפש, כמבואר בתניא, סוד "כי תשב ללחום את מושל בין תבין את אשר לפניך".

יבין עולה עב, קשור ל-עב שמות שמרומזים בפרשה בפסוקים "ויסע... ויבא... ויט...", אותם מכוונים בפרשה השניה של קריאת שמע. דברנו ביום ששי על השם ה-כה מ-עב השמות, אותו מכוונים על המילה "יורה". כתוב פעם אחת "יורה" בתורה ועוד שבע פעמים בנ"ך, בתורה מדובר על "יורה ומלקוש" ובנ"ך יש כמה משמעויות, כל פעם בהקשר אחר. יש רמז מרבי אברהם אבולעפיא, שמאד אוהב לעשות צירופי אותיות, ש-יורה כחץ – קשור לחתונה, ביטוי בלשון חז"ל על כח ההולדה – אותיות כח היוצר.

יורה דעה

איזה שם ב-עב שמות הוא כנגד המילה "יורה"? נתה, שהוא גם סופי תיבות תפילין ציצית מזוזה (כפי שדובר בשיעור בכולל ביום ששי בשם הבן-איש-חי). דובר גם ש-יורה (יג פעמים טוב) ועוד נתה (יג פעמים יהודי) עולה שם הוי' ברבוע (יג פעמים יהודי טוב).

יורה עולה דוד אור, כנראה שהוא צריך לעשות סמיכה, להיות "יורה יורה". מקור הביטוי "יורה דעה" הוא בפסוק "את מי יורה דעה ואת מי יבין שמועה"[ה], כאן גם הקשר בין "יבין" ("יבין שמועה") לחתן דוד-אור (שעולה "יורה"). יש לנו תלמידים שישבו בכלא ועשו שם סמיכה, יש "יורה יורה", סמיכה על יורה דעה, ויש "ידין ידין" (לשון נופל על יבין יבין) על חושן משפט.

להשתמש בחרב של גלית

מובן אחד של "יורה" הוא יורה חצים במלחמה, וגם הוא קשור לשם נתה: כפי שהוזכר ביום ששי, בכתבי האריז"ל כתוב שמשם נתה היתה יניקה לגלית והוא סוד חרב גלית – החרב בה מותת דוד את גלית וכרת את ראשו. כאשר נזקק דוד המלך לחרב בנוב אמר לו אחימלך הכהן שאין לו כי אם את חרבו של גלית והשיב לו דוד "אין כמוה תננה לי" (אין עוד "תננה" בתנ"ך). ב"תננה" נוספת עוד נ על נתה, ולפי הראשי תיבות דלעיל – תפלין ציצית מזוזה – זהו רמז לתפלין של ראש ולתפלין של יד (שהרמב"ם פוסק שהן שתי מצוות נפרדות).

דוד לקח חמשה חלוקי אבנים מהנחל, וכתוב בזהר שהם כנגד התבות "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי'", אחריהן יש פסיק טעמא – שכנגד הקלע בו הונחו האבנים – והמלה "אחד", הרומזת לכך שחמשת חלוקי האבן הפכו לאחד, אבן אחת בה הוא קלע במצחו של גלית. דוד עשה שני דברים עם החרב – גם הרג את גלית עצמו וגם לקח אותה מאחימלך (אחימלך = דוד המלך). היום צריך לקחת את החרב של גלית ולהשתמש בכח שלה. השרש הרוחני של חרב גלית הוא השם הקדוש נתה, וצריך לקחת ממנו את הכח הזה ממנו. המלחמה שלנו (עם גלית ועם כל כיוצא בו) היא בדרכי נעם, כמו שאנחנו מדברים הרבה.

[מה ענין החרב של גלית היום?] גלית הוא גם מלשון גילוי אלקות – בחיצוניות הוא מסתיר על גילוי אלקות אך בהעלם (שאינו במציאות) טמון בו כח הגילוי, ואת כח הגילוי צריך לקחת ממנו. חרב לא נועדה דווקא למלחמה, כתוב "וכתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות". חרב מקצרת את ימיו של אדם ולכן בבית ראשון ושני לא היה ברזל – המקדש נועד להאריך את חיי האדם והברזל לקצר אותו. אך יש שיחה מופלאה של הרבי בדבר מלכות של עשרה בטבת, לפני כמה שבועות, שבבית המקדש השלישי דוקא יהיה ברזל. לקחת את החרב של גלית היינו להשתמש בכחות של הטומאה ועל ידם לבנות את בית המקדש. כנראה שהחרב היתה גדולה מאד...

רבי מאיר מפרמישלאן אומר על הפסוק מפרשתנו "הוי' ילחם לכם ואתם תחרישון", שה' יביא לנו את הלחם, "הוי' ילחם לכם", אך עלינו מוטלת העבודה לחרוש, "ואתם תחרישון". כמו שעושים אתים ומזמרות מברזל כך עושים מחרשה מברזל, מחרב גלית.

[האם הגיע הזמן של "וכתתו חרבותם לאתים"?] זה מתחיל, צריך לחשוב מה פירוש "את" (ראה בקדושת לוי על הפסוק הראשון בתורה, "בראשית ברא אלהים את", סוד כב אותיות לשון הקדש מ-א עד ת שבהן נברא העולם, וכן רומז לאת חפירה – את חפירה עולה כב פעמים לב, לב נתיבות חכמה, י ספירות ו-כב אותיות – לברר רפח מכח התורה שניתנה ב-כב אותיות ושהיא מקור התהוות העולם – "אסתכל באורייתא וברא עלמא").

יש מקום בארץ שעולה גלית, מישהו יודע מה הוא? בית אל, המקום המסוגל לגילוי אלקות.

ג. פרשת המן

העליה ה-פלא מתחלת התורה

בהשגחה פרטית החתן עלה לששי, בחינת "צדיק יסוד עולם". אנחנו אוהבים לספור את העליות מתחלת התורה, שבע עליות בכל פרשה. איזו עליה היא "ששי" של פרשת בשלח? העליה ה-פלא, 111, מתחלת בראשית. פלא הוא גם סוד ה-אלף, "אלופו של עולם", ה-א שצריך להכניס לגולה (קשור גם לגלית שעל פי פשט הוא מסתיר על גילוי אלקות, סוד הגלות כנודע) כדי להפוך אותה לגאולה. בכלל פלא מרמז ל"פלא יועץ", כנראה שהחתן צריך להיות יועץ, ללמוד בתורת הנפש...

בפרשה הזו (ששי של פרשת בשלח) כתובה פרשת המן, שהיא סגולה לפרנסה. בשנה שעברה דברנו הרבה על צנצנת המן, בגימטריא תשע"ה. כנראה שהשידוך הזה עלה במחשבה בשנה שעברה, ורק השנה ירד לעולם. בע"ה תהיה לזוג הרבה פרנסה, המן הוא פרנסה גם בגשמיות וגם ברוחניות – הוא "לחם אבירים", מצד אחד הוא מאכל גשמי אך עם זאת הוא כולו רוחני.

מן – בטול ובטחון

יש מאמר של הרבי משבת פרשת בשלח תשל"ו, שבא בהמשך לביאורים אות ו' בהמשך "באתי לגני" – האות של השנה הזו, העוסקת בבטול. הרבי מסביר שם שעניינו של המן הוא בטול ובטחון. המן מלמד שצריך בטול, שאני לא משאיר לעצמי כלום, ועם זאת צריך בטחון כדי לעשות כלי לפרנסה. הבטול הוא ביחס להיום, עכשו – גמרתי לאכול את מנת המן של היום, מתנת חנם מן השמים, וכעת אין לי כלום (וגם לא מגיע לי כלום). הבטחון הוא ביחס למחר – אני בוטח בהשי"ת שמחר הוא יוריד לי מן, בחסד וברחמים (שהרי לא מגיע לי כלום כנ"ל). כתוב שיש שני סוגי צדיקים, צדיק שעושה כלי לפרנסה וצדיק שלא עושה כלי לפרנסה. צריך לבחון איזה סוג צדיק אתה... [הוא הרי לא יכול לצאת מהבית, כמו מי שירד לו המן ליד הבית.] כנראה רומזים לו בהשגחה פרטית שהוא בחינת הצדיק העליון.

[שהרב יברך את דוד אור שישתחרר לגמרי מכל המעצר בית.] הברכה כבר קיימת, רק כנראה לוקח זמן עד שהשפע יורד ומתממש למטה, כמו המן.

ד. מעלת ירושלים

מעלת ירושלים על הר הבית

נריה בקש שנדבר על ירושלים. בשטר התנאים נהוג לכתוב שהחתונה תהיה בע"ה בירושלים עיר הקדש. בע"ה החתונה של דוד אור תהיה בירושלים. נאמר כוונה שאפשר לכוון באולם: כתוב שכל חתונה בונה נדבך בחומת ירושלים וכן בונה אחת מחורבות ירושלים. על ירושלים כתוב בתהלים "ירושלם הבנויה כעיר שחֻברה לה יחדו"[ו]. כתוב בחסידות (מובא גם בשם הסבא קדישא מלעכוויטש) ש"עיר" הוא מלשון התעוררות.

בסוף ספר יחזקאל כתוב שירושלים תקרא לעתיד לבא בשם "הוי' שמה". למה כל ירושלים נקראת "הוי' שמה", ולא הר הבית? הלב של ארץ ישראל הוא ירושלים, הלב של ירושלים הוא הר הבית, הלב של הר הבית הוא בית המקדש והלב של בית המקדש הוא קדש הקדשים. כתוב שהר הבית הוא עיקר ארץ ישראל (אברהם אבינו אמר לקב"ה אם אתה לא נותן לי חמש מאות אמה על חמש מאות אמה, של הר הבית, לא נתת לי כלום). אף על פי כן, דווקא ירושלים נקראת בשם ה' ממש, "הוי' שמה" – יש בה משהו יותר אפילו מקדש הקדשים. כתוב שהקב"ה נשבע שהוא לא יכנס בירושלים של מעלה עד שיכנס לירושלים של מטה. ירושלים של מעלה כבר בנויה, אבל הקב"ה לא יכנס לתוכה עד שיבנו את ירושלים של מטה ויכנס בה. מעלת ירושלים על הר הבית היא שבירושלים גרים יהודים, נשמות ישראל, נשמות בגופים, פשוט חיים שם בגשמיות ומקיימים "בכל דרכיך דעהו", ובכך מכינים את העולם כולו לתכליתו, להיות לו יתברך דירה בתחתונים (בבית המקדש עוסקים ב'עליונים' אך בעיר מגורים עוסקים גם ב'תחתונים', ותאות השי"ת בבריאת העולם היא לדור יחד עם הדיירים שם).

חיבור ירושלים של מעלה עם ירושלים של מטה

כניסת ה' לירושלים של מעלה היא סוד אותיות יה של שם הוי', וכניסת ה' לירושלים של מטה היא סוד אותיות וה.  הענין הוא לחבר את יה ל-וה, "לשם יחוד קוב"ה ושכינתיה ליחדא שם יה ב-וה". היחוד הזה קשור גם לפרשת השבוע, שבסופה מסופר על מלחמת עמלק החותמת בפסוק "כי יד על כס יה מלחמה להוי' בעמלק מדר דר" – "אין השם שלם ואין הכסא שלם עד שימחה זרעו של עמלק". הענין הוא לחבר – גם אותיות חרב (זה מה שצריך לעשות עם חרב גלית, להפכה לחבר) – את ירושלים של מעלה עם ירושלים של מטה, "כעיר שחֻברה לה יחדו"[ז]. הסדר פה – שקודם ה' נכנס בירושלים של מטה (יחוד-חבור וה) ואז הוא נכנס בירושלים של מעלה (יחוד-חבור יה) – יוצר את צירוף והיה, שאין "והיה" אלא לשון שמחה, ואין שמחה כשמחת חתן וכלה (שבונים יחד את ירושלים עיר הקדש).

[אולם שירת ירושלים גם קשור לשבת שירה] כנראה שכדי לחבר שירה וירושלים צריך עבודה עברית.

יש לך פה כמה חברים חתנים וכמה שהתחתנו השנה, שבע"ה יבנו את ביתם כמו שצריך. יש גם כמה שהגיעו לפרק, דברנו על כך שהשנה היא עבד ברבוע, נדבך ברבוע ("ומספר את רבע ישראל"), שבע"ה יהיו (לפחות) 76 חתנים אצלנו עוד השנה.