בע"ה

כ"ב שבט ע"ו – ירושלים

מפגש נוער בית דוד

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. למצוא את ה' בדברים הגדולים, הבינוניים והקטנים

"אהיה אשר אהיה... אהיה שלחני" – הופעת ה' המשתנה "כשאני רוצה"

ערב טוב לכולם. שנזכה כולנו להיות חילים טובים של הקב"ה ולהביא משיח. קודם היה פה שיעור[ב] ודברנו על מדרש בתחלת חומש שמות, על השם שהקב"ה גלה למשה רבינו כאשר שאל "ואמרו לי מה שמו [של המשלח], מה אומר אליהם?" – "ויאמר אלהים אל משה אהיה אשר אהיה כה תאמר לבני ישראל אהיה שלחני אליכם".

יש במדרש כמה פירושים ל"אהיה אשר אהיה", ואחד מהם – כשאני רוצה אני גדול, כשאני רוצה "הלוא את השמים ואת הארץ אני [ממש, עצמות ה', לא רק אור אין סוף הממלא כל עלמין] מלא", וכשאני רוצה להתגלות בקטן, לצמצם את עצמותי, אני יכול לצמצם את עצמי בין שני בדי הארון ואני יכול לצמצם את עצמי עוד יותר. יש מאמר חז"ל שה' דבר עם איוב "מתוך הסערה", ודורשים שהכוונה שערת הראש – לא סערת רוח – עוד יותר צמצום אפילו מאשר בין שני בדי ארון. כשה' רוצה להיות קטן, להקטין את עצמו, הוא יכול להיות הכי קטן שהוא רוצה – כמו חלקיק הכי קטן שיש בעולם, ועוד יותר קטן. וכשה' רוצה להתגלות בינוני, בצורה בינונית, הוא מתגלה למשה רבינו בסנה. בין "את השמים ואת הארץ אני מלא" לשערה אחת מהראש – הסנה הוא בינוני.

נסביר את הדעה הזו בעבודת ה'. כל אחד מאתנו – כל שליח, כל בחור ישיבה, כל אברך – צריך לקיים בעצמו את "אהיה אשר אהיה" ו"אהיה שלחני". כשהוא יוצא לשליחות לקרב את עם ישראל לאבינו שבשמים הוא צריך להיות בבחינת "אהיה שלחני אליכם".

עבודה בראש גדול – להפוך את העולם

יש לפעמים שאדם צריך להיות בראש של 'להפוך את העולם' כולו, 'קער א וועלט היינט' (הפוך את העולם היום). כמו שנמשיך להסביר, לכאורה עיקר הראש, המניע, של תנועת בית דוד הוא הביטוי הזה – 'הפוך את העולם היום', עכשיו. "עד מתי?!", אי אפשר לישון ואי אפשר לנשום בלי משיח לעם ישראל ולעולם כולו, ולכן צריך "עשו כל אשר ביכלתכם להביא את המשיח עכשיו".

לשם כך צריך להפוך את העולם, כי העולם בחוץ לא במצב שדורש ומבקש גאולה ומשיח. העולם אפאטי, אדיש, כל אחד עוסק בשלו, כל אחד נמצא בפנה שלו, ב'איכות החיים' של עצמו. אי אפשר ככה להמשיך. אני בטוח שכל מי שיושב כאן לא רוצה לחיות חיים אדישים, להיות אפאטי למה שקורה – הוא רוצה להיות אקטיבי, לפעול, ולא סתם לפעול בקטן אלא לפעול הכי גדול. הלואי שה' יעזור שנזכה לזה, שנצליח בזה.

זה נקרא ראש גדול, כמו שאומרים שיש מישהו עם 'ראש גדול' – ש'הולך על כל הקופה' ויהי מה (יש לזה כל מיני ביטויים). בעבודת ה' זה "אהיה" בבחינת "את השמים ואת הארץ אני מלא" – למלא את הכל באור ה', צריך להביא את אור ה' לכל פנה נדחת שבכל העולם כולו, לשם כך יש שליחות.

עבודה בראש קטן – עבודת אמת אישית שקולה כנגד הכל

לעומת זה יש ראש אחר, שגם הוא צודק במאה אחוז, ראש טוב, שכל אחד צריך לאמץ את הראש השני, המשלים והמקביל – שכל פרט הכי קטן שעושים שוה עולם ומלואו. אם אדם אומר ברכה בכוונה – זה שוה את כל העולם, זה שוה משיח. מה ההבדל בין כך שמשיח יבוא לכל העולם לכך שאזכה לומר ברכה מכל הלב, בכוונה, להתפלל תפלה אחת, אפילו מילה אחת, אפילו הרהור שאני יהודי מאמין בה', אני יהודי שאוהב את החבר שלי?

עוד פעם, יש ראש שהדבר הכי פעוט, הכי קטן, שוה הכל. לכן יש משפטים סותרים – יש משפט שאומר 'הפוך את העולם היום' ויש משפט שאומר 'לא צריך להפוך את העולם', אלא רק לחשוב על דברים הכי קטנים. בלוח "היום יום", פתגמים לכל השנה, יש פתגם שאומר שלא צריך לחשוב שאני צריך להפוך את כל העולם, אלא רק לחשוב שאעשה באמת את הדברים הכי קטנים לשמו יתברך.

'ראש בינוני' – לחזק את הסביבה הקרובה

יש  גם ראש באמצע, שיש לאדם גם מחוץ לדברים הקטנים שלו. לדוגמה, אני שליח בתוך ישיבה כדי לחזק את הישיבה, או שיש לי משימה לחזק את המשפחה שלי – זה לא דבר קטן, זה דבר גדול לחזק את המשפחה שלי, לחזק את הישיבה שלי זה מאד חשוב – זה באמצע.

שלשה אופני עבודה

יש גם נפקא-מינה: אם המשימה שלי בחיים היא לחזק את הישיבה שלי, איך אני עושה זאת? שאני מהווה דוגמה חיה לכל החברים שלי, יושב בהתמדה על הגמרא, ו"ממני יראו וכן יעשו" – לכך אני צריך להקדיש את החיים, ללמוד טוב ולהתפלל טוב, שכולם יעשו כמוני, שידבק אחד את השני.

אם אני חושב על להפוך את העולם אולי אני צריך, לפחות כמה זמן במשך השבוע – גם בחור ישיבה – לצאת מהישיבה, לסגור את הגמרא לכמה זמן ולעשות פעולות בחוץ להפוך את העולם.

אם העיקר הוא ביני לבין הקב"ה, בדברים הכי קטנים שם נמצא ה', אולי אני רק צריך להתבודד – לעשות התבודדות, לחשוב באמת שתעזור לי הקב"ה שאעשה באמת את הדברים הקטנים, שזה הכי חשוב מהכל.

ה' נמצא גם בזה, גם בזה וגם בזה – לכן כתוב שלש פעמים שם "אהיה". כך חז"ל דורשים – "אהיה אשר אהיה", הראשון "אהיה" בגדול, השני "אהיה" בקטן והשלישי הוא "אהיה" באמצע, בממוצע.

שלש העבודות – שלשת האבות

"האדם הגדול בענקים" הוא אברהם אבינו, שחשב בגדול – להפוך את כל העולם. יצחק חפר בארות, הוא עבד בקטן. שני הראשונים, "אהיה אשר אהיה", הם כנגד אברהם ויצחק ("חד אריך" ו"חד קציר" בפתח אליהו). האמצע, "חד בינוני", הוא יעקב אבינו – הבחיר שבאבות – שחשב באמצע. הוא בנה משפחה, חשב על התא המשפחתי. אברהם לא חשב על המשפחה, לא היה תא משפחתי, אלא על כל העולם כולו (גם כשהיה זקן המשיך להוליד, וממילא להתעסק עם, גוים). משה הוא הפנימיות, הנשמה, של יעקב (הבחיר שבאבות). כתוב שזה מה שה' הופיע למשה בתחלה בסנה ("חד בינוני"). בכל אופן, "אחד היה אברהם", "האדם הגדול בענקים", הוא הראשון. חשוב שמתחילים בראש הגדול, ומהראש הגדול לראש הקטן-קטן, ואחר כך מגיעים לאמצע. אז כתוב "יעקב אשר פדה את אברהם" – מהאמצע חוזרים לגדול.

אנחנו אוהבים לדבר על הכי גדול, הכי חשוב, אבל לא צריך לשכוח שיש שלשה "אהיה" – צריך את כולם. ודאי בחורי ישיבה, זה הזמן שצריך להבין שכל ברכה בכוונה היא עולם ומלואו, וגם שזה הזמן לחזק את המשפחה שלך ואת הישיבה שלך וכו'.

קודם מישהו שאל על ישיבה – תמיד שואלים, ואני מברך כל אחד למצוא את הישיבה הכי טובה, שיוכל לשבת וללמוד שם בכיף. צריך ישיבה שסובלת את כל שלשת הראשים, כל העבודות האלה יחד ("לית כל מוחא סביל דא"). צריך הרבה ישיבות כאלה.

זו היתה הקדמה ובעצם השלמה למה שדובר קודם.

ב. הוראות מהרבי מקוצק: לצאת מהמיינסטרים ולהשקיע בהכנות

היום, כ"ב שבט, הוא גם היארצייט של הרבי מקוצק וגם של תלמיד שלו, הרבי הראשון של לובלין (אחרי החוזה) – הנכד של רבי עקיבא איגר, רבי לייבלה איגר. יש להם יארצייט באותו יום. בחב"ד זהו היארצייט של הרבנית של הרבי, הרבנית חיה מושקא.

סוסים הולכים באמצע ואנשים הולכים בקצוות

נאמר ווארט חשוב של הקוצקער. הקוצקער דגל במדת האמת – שחייבים להיות אמתי. גם בחב"ד יש את הווארט שכל ספר התניא במשפט אחד הוא 'אל תרמה את עצמך' – גם אמת. האמת של קוצק היא יותר אמת של קפידא, ממש של דין. באמת של חב"ד יש יותר רחמים. בכל אופן, הקב"ה רצה לברוא את העולם במדת הדין – סימן שיש משהו מיוחד בהנהגה של קוצק. לעתיד לבוא באמת ההנהגה תהיה קוצקאית, במדת הדין.

הוא אמר משהו שמאד קשור לתנועת נוער, דווקא לאופי של התנועה הזו: הוא אמר שסוסים הולכים באמצע הרחוב, אבל בני אדם הולכים בקצוות. מה המשמעות של הווארט הזה? קודם כל, בכל הווארטים שלו הוא תמיד נותן בחירה חפשית – אתה רוצה להיות סוס? תהיה סוס. אתה רוצה להיות בן אדם? תהיה בן אדם. מה זה שסוסים הולכים באמצע הרחוב? איך אומרים היום בלועזית שמישהו הולך באמצע הרחוב? מיינסטרים – יש מיינסטרים והוא זורם איתו, הולך בתלם, עם החברה. זה סוס. מי שהולך עם המיינסטרים זה סוסים, אבל בני אדם הולכים בקצוות. אנחנו רוצים להיות בני אדם, שה' יעזור, לכן צריכים ללמוד איך ללכת בקצה הנכון.

קודם אמרנו שכמה שהקוצקער הוא טיפוס של תהו הוא רוצה שנכניס את האורות דתהו בכלים דתיקון, באופן המתקבל, "רוח הבריות נוחה הימנו". בכל אופן, הווארט הזה מאד אופייני וחשוב – מי שרוצה ללכת בתלם, עם כולם, פסיכולוגית הוא טיפוס חלש, אין לו אופי חזק ואמתי, הוא לא שייך לחילי בית דוד. מי היה דוד המלך? הכי לא באמצע בתחלת דרכו, בתחלת דרכו הוא היה בקצה לגמרי.

יחודיות אישית עם דרישה לציות וחיים בקומונה

הקוצקער היה מאד מצביא. לגבי הציות של החסידים שלו לרבי, הוא מאד הקפיד שאם אתה לא בבחינת "כזה ראה וקדש" אתה לא שייך לכאן – משמעת, קבלת עול. מצד אחד, לא להיות סוס. מצד שני, ציות מוחלט.

מאד מענין שבתחלת דרך החסידים של קוצק, כשהיו כמה מאות, כשהגיעו לעירה קוצק והתיישבו שם הם חיו כקומונה, כמו קיבוץ, קופה אחת. איני זוכר אם יש דוגמה כזו, לקהילה שלמה שחיה ככה. מי ייסד את המחשבה הזו, שצריכים חיים משותפים, לא כל אחד לעצמו. הוא רצה לבטל את תאות העולם הזה, להיות – כמו המשפט בחב"ד – משפחה אחת באהבה על פי תורה. אצלו ממש קיימו זאת בפועל. היו בעוני גדול מאד, לא היתה פת לאכול, אבל כל מאות החסידים חיו כמשפחה.

עד כאן ווארט רק כדי להכנס קצת לראש של הרבי מקאצק, שהיום היארצייט שלו.

יום ההילולא: חזרת רבי לייבלה איגר לקוצק

היה לו תלמיד, הנכד של רעק"א, רבי יהודה לייב איגר. כאשר האיז'ביצער פרש מקוצק הוא הלך איתו יחד. כאשר האיז'ביצער הסתלק, בשנת תרי"ד, הקוצקער עדיין חי – עוד חמש שנים. רבי לייבלה איגר חשב לחזור לקוצק, כך היתה לו הוה-אמינא, אבל גדולי החסידים שם אמרו לו שאתה לא יכול לחזור לכאן אם אתה לא מוחק את כל התקופה – כל 14 השנים – שהיית באיז'ביצא. אם אתה מוכן למחוק זאת – אתה מקובל, ברוך הבא. אם לא – אז לא.

הוא באמת לא היה מוכן למחוק את השנים שלו באיז'ביצא, אז במקום לחזור לקוצק, בלית ברירה, הוא פשוט נעשה רבי. הרבי אמר שכל אחד צריך להיות אדמו"ר, אז כך נפל בגורלו, שהוא נעשה רבי. היום היארצייט שלו, ביום של הקוצקער – מה זה מלמד אותנו? שבסוף הוא כן חזר לקוצק. הוא לא מחק את את איז'ביצא, אבל הוא חזר לקוצק.

כידוע, הוא מהדוגמאות העיקריות של אחד שלא הלך בתלם של המשפחה שלו, של אבא שלו ושל סבא שלו, ולכן סבל סבל נוראי. הוא רצה להיות בן אדם, ללכת בקצה ולא ללכת באמצע הרחוב, והוא שילם על כך תשלום כבד ויקר מאד.

תירוץ עפ"י נגלה לאיחור התפלה: עבודת ההכנות על חשבון בעל הבית

יש ווארט שפעם ראשונה שהוא חזר לבקר בבית, אחרי שהוא התקרב והתקשר לרבי מקוצק, לפני שהוא נסע לבית הוריו – בית של גדולי ישראל, סבא ואבא שלו – הוא נכנס לקבל את ברכת הפרידה מהרבי מקוצק. הוא שאל אותו מה אומר כשישאלו אותי איך זה שאתם עוברים על השו"ע ומתפללים אחרי הזמן? מה אומר להם? אבא שלי הוא רב גדול וסבא שלי עוד יותר – מה אומר להם?

הקוצקער היה למדן גדול, והוא אמר שיענה שיש דין לגבי פועל, שאם הפועל צריך לתקן את הכלים שלו – לחדד את הסכין שלו, את הגרזן שלו – השאלה היא האם זה על חשבון הזמן של עצמו או על חשבון הזמן של בעל הבית. ההלכה היא שתיקון הכלים הוא על חשבון זמנו של בעל הבית. מחדדים את הסכין על חשבון זמן בעל-הבית, וככה תענה לו – בשביל להתפלל אנחנו צריכים לחדד את הסכינים שלנו, הרי "שעת צלותא שעת קרבא", וזה לוקח זמן. הזמן הזה הוא על חשבון בעל הבית, על חשבון הקב"ה, לכן יש פה הצדקה מאה אחוז על פי נגלה, שאם ככה אתה עושה – אתה מחדד את הסכין – אתה יכול להתפלל מתי שהכלי מוכן.

ידוע שבעל ההילולא, רבי לייבלה איגר, כשהיה רבי היה מתפלל מאד מאוחר – היה מתפלל שחרית לפנות ערב. עוד יותר, כתוב שכאשר היתה לו ברית מילה היה עושה אותה מאד מאוחר. הכל היה מוכן, המוהל והכל, אבל הוא בכוונות שלו, בהכנות הרוחניות שלו, היה מאריך שעות רבות עד שבקושי עשו את הברית לפני השקיעה. על זה הוא קבל בקורת מהרב של לובלין ומהרבה גדולי המתנגדים – ממש ירדו עליו, דווקא על הפרט שהוא מאחר ברית. שהרי על ברית כתוב "זריזין מקדימין למצוה", צריך להקדים, והוא מאחר. היתה מלחמה כבדה והיו צריכים להגן עליו הרבה גדולי הדור – רבי יצחק מווארקי, החידושי הרי"מ ועוד. כאן עוד יותר מתאים לומר לחדד את הסכין. אם הוא מוהל – ודאי צריך לחדד סכין. גם אם הוא הסנדק או מי שאומר את הברכות – הכל צריך להכין.

עבודת תנועת הנוער – הכנה וחידוד לקראת פעילות

למה ספרתי את הווארט הזה? שגם אנחנו צריכים זמן – כמה זמן שלוקח – כדי להתכונן. בכלל הבעל שם טוב אמר שעיקר עבודת ה' הוא ההכנה. אחר כך – מה שבא בא. כשאתה עושה את המצוה, מניח תפלין, מה שקורה קורה. אבל העבודה היא מה שאני מכין את עצמי. גם כאן, המשל שלו של הכנה הוא חידוד הסכין. צריך להיות חד. לכן אפשר לומר שכל הווארטים של קוצק ותלמידיה הם ווארטים חדים מאד – כל הזמן מחדדים את עצמם. אדמו"ר הזקן, בחב"ד, הוא זה שהקפיד בהלכה על סכינים מלוטשים בשחיטה – קשר יפה בין שני בתי המדרש.

בכל אופן, צריך להתכונן נפשית – שזה גם חלק מאד גדול מתנועת הנוער. נאמר בפשטות, זה שב"ה מוציאים כאן חוברות של לימוד, ומשקיעים בהן, זו הכנה לחדד את הסכין – בלי זה אי אפשר לעבוד, אי אפשר לפעול. בין אם יש לנו ראש גדול, להפוך את כל העולם עכשיו, או ראש קטן, לומר את הברכה בכוונה, או ראש בינוני, כפי שהסברנו – לכולם צריך לחדד את הסכין, שיעבוד טוב. זה הווארט שהקוצקער אמר לרבי לייבלה לפני שהוא חזר הביתה, אפשר ללמוד מזה.

ג. "תורת אמת" פרשת משפטים: מסקנת מעמד הר סיני – להשתחרר מכל עבדות

מה שנעשה עכשיו, אחרי ההקדמות הנ"ל, הוא לקרוא קטע מתוך הספר של ר' לייבלה אייגר – תורת אמת (יש שלשה כרכים). אנחנו כבר בפרשת משפטים וכתוב שיש מצוה לחיות עם הזמן. נקרא את הקטע הראשון שלו בפרשת משפטים:

תמצית התורה: הדברות מפי הגבורה – אין צורך בשום גורם חוץ מה'

הסדרא הזאת היא ראשונה אחר מתן תורה ["ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם" הוא הדבר הראשון אחרי מ"ת.]. כי עשרת הדברות שמענו במעמד הר סיני, ובהם נכללו כל התרי"ג מצות. ומאמר הראשון של עשרת הדברות היה אנכי ד' אלהיך וגו', היינו שיש די באלהותי להספיק לכם כל צרכיכם ["אנכי הוי' אלהיך", אנכי הוי' הוא האלקים שלך, היינו שיש בי די לכל צרכיכם.] באין צורך להכניע עצמו לשום בריה [אצלי תמצאו את הכל, ואין לכם שום צריך להכנע, לכופף ראש, לבקש משום מקור אחר בעולם. כך הוא מסביר – פשט – של "אנכי הוי' אלהיך", לא להכנע לשום דבר אחר.] ולשום סבה [אין שום סבה, שום תהליך בעולם שיהודי צריך להיות כפוף לו. להיות כנוע לכל דבר אחר בעולם זו עבודה זרה, אפילו עבודה זרה בטהרה – שאתה חושב שהפרנסה באה מההשתדלות הגשמית שלך וכיוצא בזה.] רק אלי.

ומאמר השני לא יהיה לך היא אזהרה לבל לשכוח בזה [המאמר השני רק בא לחזק ולהגביר את הדבור הראשון, "לא יהיה לך אלהים אחרים על פני" – לרגע לא לשכוח שהכל נמצא אצלי, אני הכתובת הבלעדית ואין סבה לפנות לשום דבר אחר בעולם. כל פניה למשהו אחר היא כניעה אליו, וזו עבודה זרה.] ולקבל ח"ו מרות ושעבוד אחר ["אנכי הוי' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים".].

יציתא עבד עברי – "כי לי בני ישראל עבדים"

ועל זה בא תיכף המצוה הראשונה בסדרא זו ["ואלה המשפטים" ב-ו החבור, שרש"י מביא בשם חז"ל שמוסיף על הראשונות. הדין הראשון הוא עבד עברי, שהוא המשך ישיר – "ואלה" – מהדבור הראשון של עשה"ד, "אנכי וגו'". איך?] כי תקנה עבד עברי וגו' ובשביעית יצא לחפשי חנם, להורות כי לי בני ישראל עבדים ["עבדי הם ולא עבדים לעבדים", רק לי.] שאינם משועבדים לשום דבר, רק אליו יתברך.

על כן אף אם שכח ונשתעבד לשעבוד אחר [עבד עברי שמכר את עצמו או שמכרוהו בית דין. יצא שלזמן מה, לאיזו תקופה, הוא שכח מהדבור הראשון – "אנכי הוי' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים", לא להשתעבד לשום דבר חוץ מה', וכן שעבד עצמו.] בשביעית יצא לחפשי חנם [זו התשובה שהוא עושה, חוזר לדבור הראשון של עשה"ד שאין עליו שום דבר חוץ מה'.] ויוסר ממנו השעבוד האחר [הוא יוצא לחפשי ומסיר את האדון האחר] רק כי לי בני ישראל עבדים.

מצוה בכל אדם ובכל זמן – שחרור העבד ושחרור האדון

ומצוה זו נוהגת בכל אחד ובכל זמן [לפי היסוד הגדול של הבעש"ט שכל מצוה בתורה שייכת בכל העולם-שנה-נפש – לכל אחד, בכל מקום ובכל זמן. כל מצוה, אפילו שלא נוהגת בזמן הזה – ובכלל כל מלה בתורה – היא דרך בעבודת ה' לכל אחד בכל מקום ובכל זמן] אף שהמצוה של עבד עברי אינו נוהג עתה בפועל, התורה היא נצחיית, כי עיקר שורש מצוה זו שיסיר האדם מעליו כל מיני שעבוד אחר [זו מצות עבד עברי.] ולא יהיה משועבד לשום דבר זולת להש"י, ואף אם ח"ו שכח [אין שום יאוש בעולם כלל, אפילו שאדם לרגע שכח זאת] וקבל עליו שעבוד אחר ח"ו מאיזה ענין שיהיה, יצא לחפשי ויסיר מזה לשעבד עצמו [רק] להש"י.

וזה אינו נוהג בעבד דווקא [עבד עברי ממש] רק בכל אדם, כי האדון יוכל לשכוח יותר [מי שחושב שאני אדון – על הגובה, עשיר, מכובד, גם תלמיד חכם גדול – הכי עלול להיות עבד. למה הוא עבד כשהוא אדון? הוא חושב שהוא ברשות עצמו, עבד לעצמו, ושוכח שהוא עבד לקב"ה. הוא חושב שהוא בעל הבית על עצמו. רציתי גם ללמוד זאת כי יש פה הרבה דמיון לראש של קוצק, הרבי הראשון שלו.], מחמת שיש לו התנשאות, והוא משועבד לגאות לבו ח"ו [מי שהכי מוצלח יכול להיות הכי עבד – עבד לגאות עצמו. האדון שלו הוא הגאוה של עצמו.]. על כן היא מצוה כללית [אם אתה למטה, ודאי אל תחשוב שמישהו אחר יכול להושיע אותך, לפדות אותך – אל תהיה עבד לאף אחד חוץ מה'. ואם אתה למעלה – אל תהיה עבד לגאוותך] לכל ישראל ובכל זמן, לשעבד עצמו להש"י לבדו.

"ובשביעית יצא לחפשי חנם" – שחרור מעבדות בשבת (ובשבת שבכל יום)

והזמן המוכשר לזה הוא שבת קדש נייחא דכולא [הוא אומר שהזמן לצאת לחפש מכל שעבוד אחר בעולם הוא שבת. יש מאמר חז"ל שבשבת צריך להרגיש שכל מלאכתך עשויה, שאין לי מה לעשות – משוחרר מכל שעבוד להבלי העולם הזה]. כמו שכתוב בזוה"ק עה"פ ביום הניח ד' לך מעצבך ומרגזך ומעבודה הקשה [פסוק בישעיהו על הגאולה וירושת ארץ ישראל שהזהר דורש על יום השבת, וידוע שהשבת היא הפנימיות של ארץ ישראל]. ועל זה רומז ובשביעית יצא לחפשי חנם [בפשט מדובר בשנה השביעית, אבל רומז ליום השבת.

אם רוצים להמשיך זאת לכל יום ולכל רגע בחיינו – הרי בכל יום יש שבת. תלמיד חכם נקרא שבת, וכל יום אומרים "יום ראשון בשבת" וכו'. בכל רגע אפשר להיות במצב של שביעי. הרבי מאד רצה שנזכור ונכוון שכל הדור שלנו הוא דור השביעי. הדור של משה רבינו הוא דור השביעי – שביעי לאברהם אבינו. יש אחד שכל הזמן בדרגת "ובשביעית", בשביעי. זו הפנימיות של מה שהרבי רצה שנדבר ונחשוב כל הזמן שאנחנו שביעי, "ובשביעית יצא לחפשי חנם", שנגאל. שביעית היא הזמן של הגאולה. מה שיוצא מכאן הוא שבהכרח כולנו שוכחים – שוכחים את הדבור הראשון של עשרת הדברות – וכל אחד משעבד את עצמו למשהו. כל זמן שהוא משעבד את עצמו למשהו הוא אותו סוס שהולך בתלם, הסוס שמשעבד עצמו לתלם, או שמשעבד את עצמו לגאות עצמו (סוסים מאד מתגאים ומתפארים בעצמם – על כן בשירת הים נאמר "אשירה להוי' כי גאה גאה סוס וגו'". בגימטריא, סוס עולה ז פעמים "גאה גאה" – "את זה לעומת זה עשה האלהים"). העיקר הוא להגיע בכל רגע לסוד השבת, עם כל מה שקשור לשבת. ידוע שאנחנו מאד אוהבים לשיר ולנגן ניגונים. אחד מגדולי הצדיקים, בעל ה"באר מים חיים", שכתב גם "סדורו של שבת", אמר שאם היה לי קול נעים – כנראה לא היה לו – מכניסת השבת עד יציאתה לא הייתי עושה כלום, לא אוכל וגם לא מתפלל (ובודאי לא ישן), אלא רק מנגן. כשלחסיד בא לנגן ניגון אמתי מאיר אצלו אור השבת – באותו רגע הוא משתחרר. מאד חשוב חוש הנגינה, לכנור של המקדש היו שבעה נימין, היינו "ובשביעית יצא לחפשי חנם".]

כי בש"ק יוצא כל איש ישראל מכל שעבוד, והוא נייחא דכולא, נייחא דגופא ונפשא ["נח נח", כמו שכתוב בזהר, נייחא לעילא נייחא לתתא.] רק להתענג על ד' בעבודתו ית', וכנאמר אחר כך בסדרא הזאת ועבדתם את ד' אלהיכם וגו' [המצוה לעבוד את ה' בכל יום היא בהמשך פרשה זו, "ועבדתם את הוי' אלהיכם", שמכאן לומד הרמב"ם שיש מצוה להתפלל פעם אחת ביום מדאורייתא. שלש התפלות הן דרבנן, אבל את הלימוד שמהתורה צריך להתפלל פעם ביום לומדים מהמשך הפרשה. "ועבדתם את הוי' אלהיכם" – רק את ה', שום דבר אחר חוץ ממנו ח"ו, ועל זה נאמר "ובשביעית יצא לחפשי חנם". עיקר העבודה – עבודה מאהבה, "לית פולחנא כפולחנא דרחימותא" – היא יום השבת, ענג שבת, וממנה מתברכין כולהו יומין, כל עבודת השבוע מתברכת וטועמת את הטוב טעם וענג של עבודת השבת. כך היא דרך החסידות, להמשיך את קדושת השבת ואת ענג השבת לתוך עבודת ימי השבוע, שכל החולין יהיו חולין שנעשו על טהרת הקדש, שבת קדש ("זכור את יום השבת לקדשו" ו"שמור את יום השבת לקדשו", "זכור ושמור בדבור אחד נאמרו")].

פניה לכולם ממקום משוחרר ונבדל

כל זה שייך לרוח שרצינו להחדיר, שצריך להשתחרר מהשעבוד. השעבוד הוא, כמו שאמרנו, אצל 99% מהאנשים הוא שעבוד למה שאינו אני באמת – השעבוד של הסוס לאמצע הרחוב, לתלם, למוסכמות. לכן יש פה תנועה של נערים שרוצים גאולה – גאולה כללית וגאולה פרטית – שזה להגיע לקצה הטוב. מאותו קצה טוב אפשר להאיר לכולם.

כתוב שאברהם אבינו רצה בטובת כולם, אבל למה הוא נקרא "העברי"? שהוא בעבר אחד וכל העולם כולו מהעבר השני. מהעבר שלו הוא פונה לכולם ומקרב את כולם, אבל הוא בעבר שלו, עברי, הוא קיצוני – ימין קיצוני. אברהם הוא ימין, והוא עברי – כולם בעבר השני והוא בשלו מפרסם אלקות לכולם – "ויטע אשל בבאר שבע ויקרא שם בשם הוי' אל עולם". כך הדבור הראשון, ש"אנכי" – רק "אנכי" – מוציא אותך מכל המיצרים. לא צריך שום דבר חוץ מ"אנכי הוי' אלהיך", אל תשכח זאת – "לא יהיה לך אלהים אחרים על פני" – ואם חלילה שוכחים אין יאוש, אין מצב אבוד, רק צריך להאחז בסוד השביעית.

מה פירוש סוד השביעית בספירות? במלכות ("ובשבִעִת [חסר דחסר, סוד המלכות, מלכות בית דוד, דלית לה מגרמה כלום] יצא לחפשי חנם [חפשי חנם בגימטריא מלכות]"), אמונה בתיקון המלכות, שגם זה המסר כאן. השביעית היא ספירת המלכות. אפשר לתקן את המלכות, אפשר לעשות מלכות ישראל אמתית בארץ ישראל – זה בגדול. גם אצל כל אחד בקטן, לומר ברכה בכוונה זו גם מלכות – קבלת עול מלכות שמים באמירת הברכה. זו השביעית, "והיה הוי' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה הוי' אחד ושמו אחד". השביעית היא המצוה הראשונה בפרשה, והוא מסביר שזהו ההמשך הישיר ל"אנכי" ו"לא יהיה לך" שמפי הגבורה שמענום. את שאר הדברות שמענו ממשה, אבל את שני הראשונים שמענו ישירות מפי הגבורה. לא סתם אומרים "מפי הגבורה" – אומרים שבנין המלכות מהגבורות, את זה שמענו מפי הגבורה. כתוב שגבורה כאן היא במובן של כח העצם ממש, כח הנושא ההפכים.

ד. "תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל" – לפנות לעמך לפני הרבנים

הקדמת הנשים לגברים

נסיים בעוד ווארט אחד: בפרשת יתרו, שקראנו בשבת, כתוב "כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל". כולנו זוכרים את רש"י שאומר ש"כה תאמר לבית יעקב" אלו הנשים, שצריך לדבר איתן בלשון רכה – אמירה בלשון רכה – ו"ותגיד לבני ישראל" היינו הגברים, הזכרים, שצריכים לומר להם עונשים ודברים קשים כגידים. הרבה מפרשים שואלים למה מקדימים את הנשים? לכאורה צריך להקדים את הגברים. התורה דוגלת ב'ליידיס פירסט'? שקודם נשים? קודם כל, התירוץ הכי פשוט, שכן – קודם האשה ואחר כך הגבר. יש כמה תירוצים, כמה הסברים לזה. תיכף נסביר מה זה שייך לנו – שרוב החבר'ה כאן לא נשואים, רק יש להם אמא בבית.

יש פירוש אחד יפה, מאד לענין, שהחטא המקורי – חטא אדם וחוה – הוא כי ה' לא דבר ישירות לחוה. ה' רק דבר לאדם, שמסר את המסר לחוה – הוא לא מסר בדיוק נכון, ומכך השתלשל מה שהשתלשל ובא החטא הראשון. כאן רוצים לתקן את חטא אדם הראשון, והתיקון הוא להסביר טוב לאשה – ואז האשה תשמור על הגבר שיעשה כמו שצריך. הגבר לא יכול למסור טוב, אדרבא – הוא מעוות כשהוא מעביר את המסר לאשה.

יש עוד הסבר מצטרף להנ"ל, ש"הכל מן האשה" – אם האשה היא "אשה יראת ה' היא תתהלל" אז "חכמת נשים בנתה ביתה", "מהוי' אשה משכלת", וכל התורה כולה תלויה בה.

לפנות לעמך בדברים רכים ומשמחים

יש הרבה פירושים, כמו בעל אוה"ח הק' והפנים יפות, שמסבירים שהנשים כאן – מה שכתוב "כה תאמר לבית יעקב" – אין הכוונה דווקא לנשים אלא לעמך, המון העם, שנקרא "בית יעקב". ואילו "ותגיד לבני ישראל" מדבר בתלמידי חכמים, בזקני העדה. מכאן אפשר לומר ווארט שעונשים שייכים רק לרבנים, שהם ידאגו מעונשים. לנשים, כלומר לעמך, כל ישראל, אין בכלל עונשים – רק דברים טובים, אין עונשים.

אבל רצינו לומר את כל זה בשבילנו כאן. רוצים עם הראש הגדול לתקן את העולם, אז לומדים כאן מהסדר של מתן תורה – שקודם כל צריכים לצאת ליהודים הפשוטים. צריכים לדבר איתם בדברים רכים, לא בסגנון של קוצק. אנחנו כבר במוצאי כ"ב... צריך לצאת לרחוב (לאלה שהולכים באמצע הרחוב), "כה תאמר לבית יעקב", ובאמת לדעת ש"הכל מן האשה", הכל תלוי בעמך. לדבר בשפה רכה, דברים שמחים ומשמחים, מתקבלים על הלב. אחר כך עם הרבנים צריך לדבר בעונשים – מה שמגיע להם... – זה שלב ב'. כולנו עמך, כולנו עם ישראל.

מ"ותגיד" ל"משיח נגיד"

רק לגבי המלה "ותגיד" – המנחת שי וכל המפרשים שמסבירים על פי דקדוק מציינים שיש רק פעם אחת בתנ"ך "ותגיד" עם צירה כשיש י. תמיד יגיד – חיריק מלא – הוא עם י, אבל בתגיד, עם צירה, לא צריך י. כאן, פעם יחידה, יש י ב"תגיד". מה זה אומר? יש פירוש אחד, שבגלל ה-י הזו דורשים שאלה דברים קשים כגידים. לא בכל מקום הגדה היא קשה, אבל כאן – רק כאן, יוצא מהכלל לגמרי – דורשים את ה-י בתוך ה-גד, לשון גיד, דברים קשים כגידים. יש פירוש אחר, שה-י כאן אומרת שצריכים לומר את כל עשרת הדברות – ה-י רומזת ל-י הדברות בהמשך הפרשה. בכל אופן, הרמז לדברים קשים כגידים הוא הפירוש הראשון שאמרנו.

המשיח נקרא "משיח נגיד". מי זה נגיד? מנהיג. למה קוראים למנהיג "נגיד"? רק שנבין בלשון הקדש – מה השרש של להגיד? שרש נגד. השרש להגיד הוא נגד. שרש "כה תאמר" הוא אמר ושרש "ותגיד לבני ישראל" הוא נגד. יש הרבה פסוקים של נגד, החל מחוה עצמה שהיא "עזר כנגדו". כנראה ש"ותגיד לבני ישראל" זה מתנגדים – "כה תאמר לבית יעקב" זה חסידים. אבל המנהיג עצמו נקרא "נגיד". למה? הרד"ק אומר שנגיד הוא מי שכולם מסתכלים אליו – שהוא נגד פני כולם. כולם מסתכלים, מצפים לו, רוצים אותו. עוד כתוב שנגיד הוא לשון משיכה והמשכה, "נהר די נור נגיד ונפיק".

יש כמה מובנים בשרש נגד שקשור כאן להגדה. לכן לא כולם אומרים שכאן הכוונה דברים קשים כגידים, כמו האבן עזרה למשל. כשקוראים בפסח הגדה של פסח, היא דברים קשים כגידים? לא. לא תמיד הגדה היא לשון דברים קשים כגידים. רק שכאן, בהשוואה ל"כה תאמר לבית יעקב", מסבירים את הניגוד (כך מביא רש"י מהמכילתא).

בכל אופן, רצינו לומר שהעבודה שלנו היא לצאת לכללות עם ישראל ולומר לו דברים רכים. לגבי ה"ותגיד" יש מגוון פירושים. צריך ללמוד תורה, צריך להיות מנהיג – מנהיג טוב, שכולם מביטים אליו באהבה, "מלך ביפיו תחזינה עיניך", ושהוא מושך שפע. זה הפירוש הכי טוב של "ותגיד" – המשכת שפע מאור פנים. שוב, "מלך ביפיו תחזינה עיניך" וכולם רוצים להסתכל ולהתמוגג מה"באור פני מלך חיים" של "משיח נגיד".

רק לעשות סיכום: כדי לזכות ל"משיח נגיד" – שכך נפרש את "ותגיד לבני ישראל" – העבודה שלנו היא "כה תאמר לבית יעקב", שנאמר את הדברים הרכים והמשמחים של התורה לעם ישראל. מה זה שרש אמר? אור-מים-רקיע, גם בחינה של משיכה.

עבודת גברית של "ותגיד" – לזכות לדעת מתוך עמידה בנסיון

נאמר עוד ווארט בפסוק הזה: איך התרגום מתרגם "כה תאמר" ו"ותגיד". "תאמר" הוא משתמש באותה מילה, "תימר", אבל "ותגיד" הוא מתרגם "ותחוי", לחוות. מה זה מזכיר, אם יש אומר ואז "ותחוי"? את הפסוק בתהלים "יום ליום יביע אמר ולילה ללילה יחוה דעת". לפי הרמז הזה בתרגום צריך להתחיל מ"יום ליום יביע אמר" – הדברים המאירים, הרכים והיפים, עם אור של יום. לפי זה "ותגיד לבני ישראל" היינו שגם בלילה צריך לחוות דעת.

גם בכך יש איזו מעלה – ב"אמר" אין דעת. אדם וחוה חשבו בטעות שיש מעלה בעץ הדעת, שבאמת ישיגו דעת "והייתם כאלהים", כפי שפתה הנחש. יש מעלה בדעת, בלילה, כשזוכים על ידי נסיון של לילה – "כי מנסה הוי' אלהיכם אתכם לדעת" – לדעת. צריך להתחיל מכך שהכל טוב, ואם יש איזה נסיון אז "ותגיד לבני ישראל" – שמתוך הנסיון תזכה לדעת, "לילה ללילה יחוה דעת" וזה כדאי. זה כבר בשביל גברים, בשביל בעלי מוחין יותר.

שוב, כל זה היה בשביל ההתחלה – שנזכה להיות מקור של הרבה אור וטוב ואהבת ישראל, לקרב את "בית יעקב", ואז ממילא יבוא משיח נגיד ויגאל אותנו, הגאולה האמתית והשלמה.

אתם תמשיכו (לשון נגיד), אני מתנצל שצריך ללכת.