בע"ה

כ"ד שבט ע"ו – כולל תורת חיים, כפ"ח

שבע ברכות דוד-אור ואורה שי' שחר

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. הספירות העליונות בשמות החתן והכלה

נגנו "קול דודי", "צמאה לך נפשי".

לחיים לחיים. מזל טוב מזל טוב, לחתן, לכלה, לכל המשפחות, כולנו משפחה אחת על פי תורה באהבה. לחיים לחיים.

דוד-אור – עלית המלכות לחסד ולחכמה

נמשיך לדרוש עוד קצת לגבי השמות של החתן והכלה: לא קשרנו את השמות לספירות העליונות, כלומר מה הם בעבודת הנפש, בעבודת ה'. ברור שדוד – "דוד מלך ישראל חי וקים" – הוא ספירת המלכות, מתחיל ממלכות.

יש אור ואורה, זוג מן השמים. האור נברא ביום ראשון, "ויאמר אלהים יהי אור", על רקע של חשך שקדם לאור – "ברישא חשוכא והדר נהורא". במדות הלב האור הוא חסד. יום ראשון של מעשה בראשית הוא יום החסד. על "ויאמר אלהים יהי אור" כתוב "אברהם התחיל להאיר", אברהם איש החסד, "אברהם אהבי", "אחד היה אברהם", "יום אחד" של מעשה בראשית. במדות אור הוא חסד, אבל בעשרה מאמרות של מעשה בראשית המאמר "יהי אור" הוא המאמר שכנגד החכמה – ראשית הגילוי. החכמה היא שרש החסד, חסד הוא אברהם וחכמה היא "אלהי אברהם" – האלקות שמתגלה לאברהם והאלקות שמתגלה דרך אברהם לכל העולם כולו.

אם כן, רק החתן הוא מלכות שעולה לראשוניות ("ראשית הגילוי") גם של החסד, בלב, וגם של החכמה בשכל. המלכות עולה עד לטוב לב מובהק ועד לחכם מבריק, הברקות של שכל, של אור חדש. ידוע הווארט ש"פרו ורבו" הוא גם כל הזמן לחדש חידושי תורה, להאיר אור חדש.

אורה – מקור האור בכתר

אורה היא צורת הנקבה של אור, אבל כתוב בחסידות שיש משהו באורה שאין באור, שאורה יותר גבוהה מאור, שאורה לגבי אור היא על דרך "אשת חיל עטרת בעלה". אם אור הוא חכמה אז אורה היא מקור האור כמו שהוא נמצא בכתר עליון. סתם לשון נקבה הוא מלכות, מקבל. אם אומרים אור לעומת אורה ('איהו אור איהי אורה'), "אין אור אלא תורה", מתבקש שאור הוא תושב"כ, בחינת זכר, ואורה תושבע"פ, בחינת נקבה. עיקר האידישקייט הוא התורה שבעל פה, כמו שכתוב בתניא שבלעדיה אי אפשר להבין שום דבר מה צריך לעשות – אי אפשר לעמוד על רצון ה'. רצון ה' הוא כתר, למעלה מהברקות החכמה. "כתר עליון איהו כתר מלכות" – "מלכות פה תורה שבעל פה קרינן לה". זה הפירוש הפשוט של יחוד אור ואורה.

הזכרנו בקבלת הפנים שעל אורה כתוב "ליהודים היתה אורה" (שכתוב בחג הבא, פורים, והמזל של הכלה הוא חדש אדר) וחז"ל דורשים "'אורה' זו תורה" – כל התורה בכלל, ומגלת אסתר בפרט, שכל הכתובים בטלים ומגלת אסתר אינה בטלה. שם שרש התורה שבעל פה כפי שהיא בתורה שבכתב. אסתר התחננה לחכמים "כתבוני לדורות" – מרדכי לא עורר זאת, אלא דווקא אסתר, ולכן גם המגלה נקראת על שמה. אסתר המלכה היא ודאי התורה שבעל פה, אסתר המלכה, מלכות, אבל היא אומרת "כתבוני לדורות" – תעלו אותי ותכתבו אותי בתוך התורה שבכתב. כל החגים בטלים חוץ מפורים וכל הכתובים בטלים חוץ ממגלת אסתר. לכבוד מרדכי היהודי גם הלכות אינן בטלות, הלכות התורה שבעל פה הן כנגד מרדכי. יש כאן סוג של אחליפו דוכתייהו, שמרדכי הזכר, שלכאורה שייך לתושב"כ, הוא כנגד מה שהלכות אינן בטלות לעתיד לבוא, ואסתר, שהיא התושבע"פ לכאורה, היא האומרת "כתבוני לדורות" ונכללת בתוך התורה שבכתב. כתוב שכל תופעה של אחליפו דוכתייהו היא תופעה של גילוי העצמות.

בכל אופן, אורה שמקבלת מאור – אם היא מקבל – היא תורה שבעל פה. רק שהשרש של תורה שבעל פה הוא הכי גבוה שיכול להיות. אין שם ה' במגלה. יום כפור הוא רק כפורים, ופורים הוא פורים ממש (סוד עצם הגורל, בחירת העצמות בנשמות ישראל). ביום כפורים מזכירים את שם הוי', "לפני הוי'" – אף שלפניו, אך מזכירים את השם. בפורים לא מזכירים את שם הוי', כל כך לפני – לפני לפני, קדש קדשים – עד שלא מזכירים. אמרנו שאורה היא מקור האור כפי שהוא בתוך המאור, בתוך הכתר – או מו"ס, כח המשכיל בנפש, או יותר גבוה, חכמה דעתיק שהיא חכמה דרדל"א, חכמה של אמונה פשוטה (מקור המסירות נפש של היהודי, כמבואר בתניא).

אורה – ממקור האור בכתר לאור הדעת דרך חשך הבינה

נבין כאן לפי הספירות: על תלמוד בבלי כתוב "במחשכים הושבני כמתי עולם". מכאן לומדים בחסידות שתלמוד בבלי הוא מוחין דאמא, שביחס למוחין דאבא – תלמוד ירושלמי, שהוא אור – הם חשך. לכן יש שם הרבה קושיות. מתוך הקושיות יוצאים חידושים מהעלם מאד עמוק בעצמות, "העלם שאינו במציאות". בכל אופן, תלמוד בבלי – שהוא בינה – נקרא חשך. גם בתחלת מעשה בראשית שכתוב "והארץ היתה תהו ובהו וחשך", כתוב שתהו הוא כתר, בהו חכמה וחשך בינה. אם אור הוא חכמה, בפירוש העליון של אור, ראשית הגילוי, ובינה – שהם "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין" – היא בעצם חשך, שני התלמודים יחד, איפה האורה?

שוב, או שהאורה היא הכתר, למעלה ובאמצע, כמו ניקוד סגולתא, או שאפשר וצריך לומר שאורה היא הכח להביא את האור, ראשית הגילוי, דרך ההיפוך שלו – החשך של הבינה – וליישב את האור באמצע, בדעת שבאמצע, ואז כבר מתקבל ניקוד סגול. בטעם סגולתא הנקודה האמצעית למעלה ובנקוד סגול היא למטה. בכל אופן, הווארט כאן שהייתי חושב שאורה, לשון נקבה, היינו הנקבה של הזכר – אם חכמה היא אור בינה היא אורה. אבל לא ככה, כי בינה היא חשך. מהי אורה? לעלות לכתר, ומתוך הכתר גופא לסיים את המעגל – עיקר האורה הוא הכח לסיים את המעגל, שיגיע לדעת. אורה לוקחת את האור, מביאה אותו דרך החשך ומסובבת אותו עד שמגיע לאמצע – מהקצה אל הקצה ולחזור שוב לאמצע.

אורה – להגיע לאור התפארת דרך חשך הגבורה

אותו דבר בלב: חסד הוא אור. אברהם אבינו, איש החסד שמשפיע ומיטיב לכולם, "טבע הטוב להיטיב", הוא אור. אבל גבורה, ניגוד החסד, השמאל לעומת הימין של החסד, היא מדת הצמצום. צמצום האור (כמו הצמצום הראשון) הוא לעשות חשך. מה ההבדל בין החשך של הבינה לחשך של הגבורה? החשך של הבינה נקרא "במחשכים הושיבני", אני יושב בחשך, "כי אשב בחשך", "חשך ולא אור" (היינו מקיף דחשך, בחינת מקיפים דאמא, צל הסוכה). יש מצב שאדם יושב בתוך מרתף בחשך, כמו אדם שלומד תורה ומלא קושיות, עד שבסוף שובר את הראש ואם יזכה יבין משהו. זה אומר שהוא נמצא בחשך. הגבורה היא כבר יותר מזה – צמצום הגבורה שהוא עצמו חשך, הוא מצומצם. לא רק שהוא יושב בחשך, אלא שהגבורה עושה מציאות שאתה חשך, אתה מציאות של חשך, חתיכת חשך (כמו "וימש חשך" במצרים).

אם כן, כאן האור הוא החסד, הרצון הטוב להיטיב לכולם, והגבורה היא צמצום של חשך. מהי אורה שם? נחזור רגע לדעת: שם ה-ה של אורה (אור-ה) היינו ה חסדים שבדעת. גם במדות, החסד הוא אור והגבורה היא חשך, ודווקא בזכות הניגוד הקיצוני כל כך – הימין הקיצוני מול השמאל הקיצוני – מתגלה אורה. יש "מחלוקת במציאות" בין הימין הקיצוני לשמאל הקיצוני, מחלוקת אם המציאות היא אור או שהיא חשך – המציאות שלי, וממילא של כולם.

מה אורה? כתוב "כתפארת אדם לשבת בית" והפשט שם שאדם הוא אשה. אמרנו שהחתן והכלה שלנו זוכים מהשמים ב"אשרי יושבי ביתך", "כתפארת אדם לשבת בית" – ככה מתחילים את הפריצה שלהם לעולם, להיות מהלכים בין העומדים. כדי לפרוץ צריך להתחיל מסגירה בתוך הבית. שם "כתפארת אדם לשבת בית" היינו כח האשה, זה הפשט. הייתי חושב שתפארת היא גם זכר, יעקב, אבל הרבה פעמים האמצע הוא הנקבה. הימין הוא הזכר והנקבה משלימה, מאזנת, לא רק עם הניגוד אלא שדרך הניגוד מביאה חזרה לאמצע. זו התכלית, כמו שהרמב"ם אומר בתיקון המדות – שצריך ללכת מהקצה אל הקצה ואז לחזור לאמצע. בשביל מה יש חשך? כדי "לאהפכא חשוכא לנהורא". יש אור, והוא מנוגד לחשך, ותכליתו להפוך את החשך בסופו של דבר, אבל כדי לעשות זאת הוא צריך להגיע מן הקצה אל הקצה, להתייחס לחשך – הוא יודע שיש חשך – אבל בזכות האשה הטובה שלו, שהיא החבר הטוב שלו (כמו שכתוב), הוא חוזר לאמצע. האמצע הוא תמיד בריח התיכון המבריח מן הקצה אל הקצה – תמיד חוזר לכתר. אם זה דעת – שרש הדעת בכתר, אם תפארת – בריח התיכון ששרשו בכתר. זה הכלל בחסידות שאורה היא כתר. אור הוא חכמה או חסד והאורה היא כתר, וכעת מסבירים שהיא הכח להגיע לאמצע.

סיכום וגימטרית הספירות בשמות החתן והכלה

אם כן, סיכום הווארט הראשון הערב לכבוד החתן והכלה: אמרנו שבשמות שלהם הכל מתחיל ממלכות – דוד, "דוד מלך ישראל חי וקים" – שגם הוא באמצע, גם בחינת אורה, וגם "נעוץ סופן בתחלתן". מתחיל מהמלכות ואז עולה דווקא לימין. הייתי חושב שבנין המלכות מהגבורות, אבל בהשגח"פ החתן נקרא דוד-אור – ההורים התכוונו, ההשגחה הפרטית התכוונה – שעיקר המודעות תהיה לאור, חסד וחכמה, אבל אחר כך כדי להמשיך ולבנות בכל העצמה את המלכות צריך את האורה. אם זה חסד – אורה היא תפארת. אם אור הוא חכמה – אורה היא דעת. שרש כל הקו האמצעי, הבריח התיכון, הוא בריח אחד בלי הפסק – "עד מהרה ירוץ דברו", ללא שום עיכוב בהמשכת השפע. השרש של אורה בכתר שמעליו, "אשת חיל עטרת בעלה". ולסיכום:

רק לסיום המהלך, נעשה את הגימטריא של הספירות שיש בשמות: כתר, חכמה, דעת, חסד, תפארת, מלכות. הקו האמצעי הוא אורה (כולל גם מלכות, דוד – "מלכות פה תורה שבעל פה קרינן לה"), אור הוא חכמה וחסד ואורה היא דעת ותפארת. עיקר החידוש הוא לגבי אורה, כמובן. [זה עולה בגימטריא "ויברא אלהים את האדם בצלמו בצלם אלהים ברא אתו זכר ונקבה ברא אתם"!] יש לך את כל הפסוקים במחשב? אשריך וטוב לך – אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא! המספר של כתר-חכמה-דעת-חסד-תפארת-מלכות הוא 2816. פסוק הכי מתאים.

נחבר לכך את שמות החו"כ, 433, מה יצא? 3249. אמרנו שגם 433 הוא מספר צורני מובהק, מספר מגן דוד, אבל המספר הזה מושלם בצורה יותר פשוטה – הוא רבוע, 57 ברבוע. 57 הוא מהמספרים שהרבי הכי אהב, בגימטריא נאו ("אל הוי' ויאר לנו" – באור ואורה). יש כאן נאו ברבוע. הם צריכים להביא את המשיח נאו. נברך אותם, אין לנו כבר סבלנות וכח לחכות עוד שניה, "כשל כח הסבל", לכן צריך משיח נאו. הם יחד עם הספירות שלהם עולים נאו ברבוע. לחיים לחיים.

ב. חתונה מ"ששי" דיתרו ל"ששי" דמשפטים – תורה ועבודה

היקף השבע ברכות – מעמוד התורה לעמוד העבודה

דברנו לפני שבוע שבהשגחה פרטית (גלויה באופן מיוחד) החתונה היתה ביום של עשרת הדברות, אור ליום ששי של פרשת יתרו, וגם סיום השבע ברכות יצא באור ליום ששי – מחר עד זמן החופה. אם החופה היתה בלילה, בשעה שבע, השבע ברכות יכולים להמשך עד שבע מחר – נכנס כבר ליום הששי, היסוד, "צדיק יסוד עולם", של פרשת משפטים. צריך להסתכל איך שתי הפרשויות האלה מתחברות מבחינת "ששי" שבהן.

"ששי" של יתרו הוא עשרת הדברות. מה "ששי" של פרשת משפטים? אותם צריכים לחבר. מענין ש"ששי" של משפטים הוא פרשיה שלמה, פרשיה אחת לפי המסורה, שיש בה בדיוק ששה פסוקים (צריך לבדוק אם יש כך עוד פעם). לפני הפסוק הראשון יש פרשה פתוחה (פ) ובסוף סתומה (ס), ששה פסוקים. הפסוקים הראשונים מדברים על "הנה אנכי שֹלח מלאך לפניך" ואסור להמר את פיו כי "שמי בקרבו", מטטרון שעולה שדי, שם הברית. אז הנה, השם הזה, עם המלאך שמייצג אותו, הוא הנושא הראשון של "ששי" – שה' שולח את המלאך ש"שמי בקרבו" – בדיוק מתאים ל"ששי".

עוד יותר בולט הפסוק שמסיים את "ששי", הפסוק הששי מששת פסוקי "ששי", שסוגר את הפרשיה. פסוק חשוב מאד גם בנגלה, ברמב"ם, הפסוק ממנו לומדים שיש מצוה לעבוד את הקב"ה. לא יכול להיות פסוק יותר מקביל ומשלים את עשה"ד מהפסוק הזה. כמו שלפני שבוע תמהנו למה בעשה"ד אין מצות קידושין ומצות פרו ורבו, "מצוה רבה", אז אפשר עוד יותר לתמוה למה אין בעשה"ד מצוה לעבוד את ה', להתפלל, להקריב קרבנות. לכאורה קו העבודה, עמוד העבודה – "על שלשה דברים העולם עומד, על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים" – נעדר מעשרת הדברות. יש שבת, "לכולי עלמא בשבת נתנה תורה", יש כבוד אב ואם, שאפשר לומר שהוא גמילות חסד (במיוחד לפי דעת החינוך, ובכלל), אבל איפה נמצא עמוד העבודה בעשרת הדברות? לכאורה יש עמוד חסר וצריך להשלים אותו.

לא בכדי, משהו מיוחד במינו לגמרי, ש"ששי" של משפטים בא להשלים את ה"ששי" של יתרו, להשלים את התורה כולה – הרי עשרת הדברות כוללים את כל התורה – עם עבודה, עבודת ה' שהיא תכלית הכל (בתורה, "עבֹדה" כתוב חסר ו – תורה עבדה = רצון רצון [שמו שמו], רצון השי"ת נשלם על ידי שתיהן דווקא. תורה עבדה בה"פ מעלה מספר זה בא-דני פעמים דוד אור אורה!). כמובן רמוז כבר ב"אנכי הוי' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים", ש"עבדי הם ולא עבדים לעבדים", ואם אנו עבדי ה' מצוה לעבוד אותו. בכל אופן, "אנכי וגו'" היא מצות האמנת אלקות, ומצוה מפורשת של עבודת ה' היא בפרשת משפטים. מצוה חיובית לעבוד את ה' יש בפסוק "ועבדתם את הוי' אלהיכם", הפסוק שמסיים את "ששי" של פרשת משפטים, סיום השבע ברכות: "ועבדתם את הוי' אלהיכם וברך את לחמך ואת מימיך והסרתי מחלה מקרבך".

ששי-שביעי – יחוד יסוד ומלכות (עבודה ושכר)

יש עוד תופעה מיוחדת, שהפסוק הבא הוא לכאורה המשך ישיר של הפסוק הזה, וראוי לחבר אותם יחד, אבל הוא כבר בפרשיה אחרת. הפסוק הבא הוא "לא תהיה משכלה ועקרה בארצך את מספר ימיך אמלא". יש מאמרי דא"ח, במיוחד מאמר מהכי חשובים, הכי 'עבודה', של הרבי – אם מונים על יד אחת חמשה מאמרים הכי חשובים של הרבי, הוא אחד מהם – על פסוקים אלו. לכאורה העבודה צריכה להיות שלא על מנת לקבל פרס – "אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס אלא הוו כעבדים המשמשים את הרב שלא על מנת לקבל פרס" (או "על מנת שלא לקבל פרס" לפי גרסה אחרת, גרסת צדיקים גמורים כנודע) – "ויהי מורא שמים עליכם". כאן יש "ועבדתם" ומיד השכר של זה.

איך שלא נפרש, יש כאן יחוד חתן וכלה, יסוד ומלכות, ששי ושביעי, הגם שזו פרשיה אחרת. "לא תהיה משכלה ועקרה בארצך", פתיחת "שביעי", היא ברכה לאשה – "ארצך" היא ארץ ישראל, מלכות, בחינת   אשה. אחרי הכל "את מספר ימיך אמלא", ויש לכך כמה וכמה פירושים שתיכף נסביר. "את מספר ימיך אמלא" זו ברכה לכולם – לחתן, לכלה ולילדים, דור ישרים יבורך עד ביאת ינון בב"א.

פסוקי "עבודה שבלב זו תפלה" – "ששי" של משפטים ו"ששי" של עקב

כשהרמב"ם פוסק שיש מצות עשה דאורייתא לעבוד את ה', להתפלל לפחות פעם אחת ביום – כל יום צריך לעבוד את ה' בתפלה, "איזו היא עבודה שבלב? [עיקר העבודה היא עבודה שבלב] הוי אומר זו תפלה". אם "ששי" של יתרו הוא תורה ו"ששי" של משפטים הוא עבודה, ועיקר העבודה הוא בלב, אז צריך לומר ש"ששי" של יתרו הוא בעיקר מח. גם היחס ביניהם הוא חתן וכלה – יחסית יום החתונה הוא החתן וסיום השבע ברכות הוא יום המלכות, יום הכלה, עבודה שבלב, "בינה לבא", "כתפארת אדם לשבת בית". עבודה היא "רחמי", לבקש רחמים, והיא באה ממי שרחמן בעצם. רחמים הם התפארת.

כשהרמב"ם מביא זאת בהלכות תפלה הוא מביא שני פסוקים במצות העבודה. הוא מביא את הפסוק מ"ששי" של פרשתנו, "ועבדתם את הוי' אלהיכם", והוא מביא את הפסוק מתחלת הפרשה השניה של ק"ש שב"ששי" של פרשת עקב – "ולעבדו בכל לבבכם ובכל נפשכם". כתוב "והיה אם שמֹע תשמעו אל מצותי אשר אנכי מצוה אתכם היום לאהבה את הוי' אלהיכם ולעבדו בכל לבבכם ובכל נפשכם". גם שם עבודה שבלב זו תפלה. מאד יפה שגם בפרשת עקב פסוק העבודה מופיע ב"ששי".

מה ה"ששי" הקודם, בפרשת ואתחנן? בפרשת ואתחנן יש גם עשה"ד, אבל לא ב"ששי" אלא ב"רביעי", וב"ששי" יש את הפרשה הראשונה של קריאת שמע, "עושין רצונו של מקום" ("ובכל מאדך"). הפרשה הראשונה, "שמע", היא "ששי" של ואתחנן, ואחר כך "ששי" של עקב הוא הפרשה השניה של ק"ש, שבפסוק הראשון שלה כתובה מצות העבודה (שלא מופיעה בפרשה הראשונה). והנה, "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד", "ששי" של ואתחנן, בא להשלים – גם על פי פשט – את עשה"ד של פרשת "ואתחנן". "שמע ישראל... אחד" הוא ההשלמה, הסיכום, של עשרת הדברות. זה "ששי" של ואתחנן, ה"צדיק יסוד עולם" של "ואתחנן" (בקשת מתנת חנם, לבוא לארץ ישראל). מתי קוראים פרשת "ואתחנן"? אחרי תשעה באב, זו שבת נחמו בכל שנה ושנה. מתי אדמו"ר הזקן התחתן? ערב שבת נחמו, "ששי" של ואתחנן. אדה"ז התחתן מקביל לחתונה שלנו. החתונה של דוד אור ואורה היא השרש של החתונה של אדמו"ר הזקן. בשני ה"ששי" שבאים אחריהם, סיום השבע ברכות, יש את פסוקי העבודה.

קודם כל, זה ש"עבודה שבלב זו תפלה" – "תפארת רחמי" – הרי "גופא ובריתא חשבינן חד", לכן יש קשר הדוק בין עבודה לברית, תיקון הברית, שם ש-די כנ"ל. עבודת ה' כדבעי למהוי היא תיקון הברית – צריך לשאת אשה בקדושה ובטהרה ואז אפשר לעבוד את ה' כדבעי (כמו יצחק ורבקה, עמוד העבודה – יצחק רבקה = תפלה – עליהם נאמר "ויעתר יצחק להוי' לנכח אשתו"). אם כן, הרמב"ם מביא שני פסוקי עבודת ה', שניהם ב"ששי" – "ועבדתם את הוי' אלהיכם וברך את לחמך ואת מימיך והסרתי מחלה מקרבך" ו"ולעבדו בכל לבבכם ובכל נפשכם". עד כאן הקדמה, רק לראות כמה מכוון שהחתונה נקבעה בשמים ל"ששי" של יתרו וסיומה ב"ששי" של משפטים, שסיומו ב"ועבדתם".

"אחליפו דוכתייהו"

עוד נקודה לגבי שתי הפרשיות של ק"ש: כתוב שהן בסוד "אחליפו דוכתייהו" – פרשה ראשונה היא אור הגבורה בכלי החסד ופרשיה שניה היא אור החסד בכלי הגבורה (יש שתי דעות הפוכות בזה, אבל כך העיקר). השם של הפרשה הראשונה הוא שם מב (שם הגבורה) ושל השניה היא שם עב (שם החסד). השם הקדוש הוא האור ואילו פשט הפרשה הוא הכלי (פשט הפרשה הראשונה הוא חסד לעומת פשט הפרשה השניה שהוא גבורה). זה גם מסביר למה יש "בכל מאדך" בפרשה הראשונה. הכלי הוא חסד, אהבה, אך האור של הגבורה נותן את ה"בכל מאדך" – התגברות והתאמצות יתר של מדת החסד והאהבה (דהיינו "עושים רצונו של מקום").

צריך לומר שעל דרך זה היחס בין יתרו למשפטים – ביתרו יש את עשרת הדברות, תורת ה', ובמשפטים יש את עבודת ה'. כתוב שמתן תורה הוא "מפי הגבורה" – הכוונה לאור הגבורה בכלי החסד. עשרת הדברות הן אור הגבורה, "מפי הגבורה", בכלי החסד – התוכן הכללי של התורה הוא "תורת חסד". התורה היא לא 'תורת גבורה' אלא "תורת חסד", אבל יש בה אור הגבורה, שמתבטא ב"וידבר אלהים [שם אלהים דווקא] את כל הדברים האלה לאמר" ולכן יש המון תוקף בעשרת הדברות – בצד השמאלי פשיטא, וגם ב"אנכי הוי' אלהיך", "אנכי מי שאנכי", וב"לא תשא" כל העולם הזדעזע.

החידוש הוא לגבי משפטים, והוא מתרץ איך עבודה הולכת עם מתן שכר, "וברך את לחמך", שהיינו אור החסד בכלי הגבורה. בין עשרת הדברות לפסוק "ועבדתם" יש באמצע פרשת דינים. כל פרשת משפטים על פי פשט היא דינים, לכן נקראת "פרשת דינים" בלשון חז"ל. כל החבור של תורה ועבודה הוא על ידי משפטים. יש מתן תורה ויש מצות העבודה וביני וביני יש הרבה משפטים, הרבה דינים. הדינים הם בנין הכלים של הגבורה. אור החסד נמשך בכלי הגבורה, ואור החסד היינו ההבטחות של "וברך את לחמך וגו'". עבודה היא גבורה – הכל נמשך מהגבורה, וגם מה שה' שולח את המלאך הוא צמצום וגבורה – אבל התכלית היא להמשיך "וברך את לחמך ואת מימיך והסרתי מחלה מקרבך. לא תהיה משכלה ועקרה בארצך את מספר ימיך אמלא". השיא הוא המלה "אמלא", בגימטריא חסד (שם עב שמאיר בפרשה השניה של ק"ש כנ"ל) – זהו אור החסד אחרי שיש בנין הרבה כלים של גבורה. בדיוק אותו יחס כמו שתי פרשות קריאת שמע שהן "ששי" של ואתחנן-עקב.

ג. "ועבדתם את הוי' אלהיכם" בדרשות חז"ל

נלמד כמה דברים בפסוק, ונקשר לאחד מבעלי ההילולא של השבוע שדברנו עליו, ר' לייבלה איגר, שכתב ספר בשם "תורת אמת". יש לו כמה וכמה פירושים על הפסוק "ועבדתם את הוי' אלהיכם". לא נקרא בפנים, אבל בסיכום יהיו הציטוטים. לפני כן, יש כמה דרשות של חז"ל שהן הוראות להקמת בית בישראל.

"וברך את לחמך ואת מימיך" – בית שיין נשפך בו כמים

הדבר הראשון: חז"ל אומרים על הפסוק הזה, "כל שאין יין נשפך בתוך ביתו כמים אינו בכלל ברכה". בית שלא נשפך בו יין כמים אין בו סימן ברכה. כדי שיהיה סימן ברכה בבית שלכם צריך הרבה-הרבה להתוועד, כמה שיותר התוועדויות בבית, לשפוך הרבה יין, כי כל בית שלא נשפך בו יין אין בו סימן ברכה.

איך לומדים זאת? מההיקש בין לחם למים. כתוב "וברך את לחמך ואת מימיך", וחז"ל דורשים דרשה מיוחדת – שצריכה למדנות – שכמו שלחם נקח בכסף מעשר שני צריכים גם מים שנקחים בכסף מעשר שני, אבל מים ומלח לא נקחים בכסף מעשר שני, ולכן צריך לומר שהפירוש של מים כאן הוא יין. אם הוא יין, למה קוראים לו מים? כתוב "וברך", וה' מברך כאשר היין נשפך כמו מים ("שנאמר 'וברך את לחמך ואת מימיך', מה לחם שניקח בכסף מעשר אף מים שניקח בכסף מעשר, ומאי ניהו? יין, וקא קרי ליה מים, אי נשפך בביתו כמים איכא ברכה ואי לא לא").

זו דרשה מובהקת של חז"ל על סיום השבע ברכות – הוראה מהקב"ה עבורכם. שני ההורים ידאגו שתמיד יהיה הרבה יין בבית, הרבה התוועדויות, שגם יבואו בעצמם להתוועד בבית וכולם יתוועדו שם – שיהיה נשפך שם יין כמים, וזה סימן להרבה ברכה בבית. אפשר כבר לומר על זה לחיים. [יין כמו מים זה וודקה.] כן, זה נקרא "עם לבן גרתי" – יין שנראה כמו מים. [מים שוה כיין.] נכון. כמו שיום כפורים הוא רק כפורים, אבל פורים הוא יין ממש.

מצות ברכה לפני המזון

בגמרא במסכת ברכות רבי יצחק לומד מהפסוק הזה, "וברך את לחמך ואת מימיך", אסמכתא שמצוה לברך לפני האוכל. הרי הברכה המפורשת בתורה, "ואכלת ושבעת וברכת", היא ברכת המזון אחרי האוכל. אבל לפי דעת רבי יצחק בגמרא יש בתורה מצוה לברך לפני האוכל, לא רק מדרבנן, ולומד זאת מהפסוק הזה – לא רק "וברך", שה' יברך, אלא צווי "וברך" והוא על "את לחמך ואת מימיך". אחרי האוכל הוא חלק ממך, אבל כשהוא עוד "לחמך" צריך "וברך", תברך את ה' ("הרי הוא אומר 'וברך את לחמך ואת מימיך', אל תקרי 'וּבֵרַךְ' אלא 'וּבָרֵךְ', ואימתי קרוי לחם? קודם שיאכלנו").

אם זה הפסוק שחותם את השבע ברכות צריכים ללמוד את כל הלימודים עליו. לומדים מכאן להקפיד על כל הברכות, ברכות בכוונה, ברכות בשמחה, ברכות על האוכל. ידוע הווארט המפורסם של רבי אהרן מקרלין שאמר לאחד מחסידיו, אתה מברך בכוונה גדולה – אבל מברך בשביל לאכול. אני אוכל בשביל לברך. שתגיעו למדרגה הזו בבית, שתאכלו כדי לברך – לברך לפני האוכל וגם אחריו.

אמרנו קודם שחידוש למה במצוה של עבודת ה' יש פרס, מתן שכר, "וברך את לחמך ואת מימיך והסרתי מחלה מקרבך". כנראה שזה חלק מעבודת ה', כך חייבים לפרש, שהשכר של "וברך את לחמך ואת מימיך והסרתי מחלה מקרבך" הוא חלק מעבודת ה'. הרמב"ם אומר בפירוש שאכילה בריאה ושמירה על הבריאות הן חלק מעבודת ה', צריך בריאות בגוף ובנפש כדי לעבוד את ה'. אם רוצים אסמכתא ששמירת הבריאות היא כמו תפלה – זה הפסוק הזה. כל שכן כשקוראים "וברך" בצווי, עבודה ממש – עבודת הברכות. יש עבודה להתפלל ויש עבודה לברך.

משימה ראשונה בנגלה לחתן ולכלה היא ללמוד הלכות ברכות, וזו גם הוראה טובה לכל חתן וכלה. אחרי שחתן וכלה ילמדו טהרת המשפחה, אפשר לומר שהכי חשוב שילמדו הלכות ברכות. אדמו"ר הזקן טרח לכתוב "סדר ברכות הנהנין", חבור מיוחד בפני עצמו, חלק מהסדור. רואים את הקשר בין "ועבדתם" ל"וברך" – בתוך הסדור, עבודת התפלה, הוא שם את סדר ברכות הנהנין (חוץ מכך שכתב את הברכות בסדור – שם שם את גם הלכות הברכות). לא בדיוק כמו השו"ע, אלא מהדורה בתרא יותר, על פי קבלה. יוצא מהפסוק שעיקר שמירת הבריאות הוא ברכות – אם תברך טוב, עם כוונה, בשמחה, "לך אכֹל בשמחה לחמך", צריך לאכול את הלחם בשמחה, במיוחד אם המים הם יין זו ודאי שמחה, "אין שמחה אלא ביין", אז תהיה בריא, "והסרתי מחלה מקרבך", ואז אפשר לעבוד את ה' כמו שצריך, לעשות מבצעים, לעשות שליחות. הרי שליח בגימטריא שמח, וכדי להיות שליח שמח ודאי צריכים לשתות יין לפני שיוצאים לשליחות.

פת שחרית וברכת הבריאות

חוץ מזה, יש את הווארט של הצמח צדק, שאמר דווקא לכלה שלו – הרבנית רבקה, על שמה כל מוסדות החינוך של הבנות בחב"ד, בית רבקה – שיהודי צריך להיות חזק, צריך להיות 'בעל כח'. יש מאמר שלישי על הסמיכות של "ועבדתם" ל"וברך" – מה הקשר? שאם אדם קם בבקר, קורא קריאת שמע ומתפלל תפלת שמו"ע ואוכל פת עם מלח שחרית, ושותה קיתון עם יין (רש"י כותב שזה למי שאין יין בבית, בהמשך לדרשה הקודמת) אפילו שיתין רהטי רהוט – ששים גבורים רצים – הוא ישיג את כולם, ירוץ יותר מהר ("א"ל רבא לרבה בר מרי: מנא הא מילתא דאמור רבנן השכם ואכול בקיץ מפני החמה ובחורף מפני הצינה ואמרי אינשי שיתין רהוטי רהוט ולא מטו לגברא דמצפרא כרך? דכתיב 'לא ירעבו ולא יצמאו ולא יכם שרב ושמש'. א"ל את אמרת מהתם ואנא אמינא מהכא, 'ועבדתם את ה' אלהיכם' זו קרית שמע ותפלה, 'וברך [את] לחמך ואת מימיך' זו פת במלח וקיתון של מים, מכאן ואילך 'והסירותי מחלה מקרבך'").

רואים מכאן שעיקר הביטוי של בעל כח הוא מי שרץ הכי מהר. בעל כח הוא לא מי שמרים משקולות, אלא מי שרץ הכי מהר. חז"ל מבטיחים לך שאם אתה קם בבקר, קורא קריאת שמע ומתפלל – "ועבדתם" – ואחר כך אוכל פת של שחרית עם מלח ושותה קיתון מים, אפילו בתחרות ריצה תשיג את כולם. צריך כח לרוץ, להיות בעל כח לרוץ – "הוי רץ לדבר מצוה", אבל אנחנו רצים לגאולה. אנחנו רוצים משיח עכשיו, משיח נאו – הגימטריא של בני הזוג (עם הספירות שלהם כנ"ל) היא נאו ברבוע – ורצים לגאולה, צריך לרוץ יותר מהר מכולם.

כל האנשים כאן, במיוחד בעלי התפקיד, זוחלים לאט לאט. למה? כי לא קמים בבקר וקוראים קריאת שמע ומתפללים ואוכלים פת עם מלח שחרית ושותים קיתון מים – אז היו רצים. נעבעך נעבעך נעבעך, ה' ירחם. הרבי היה בוכה ממש על המצב הזה. לנו אין מספיק שכל כדי לבכות, זה המצב. אבל אולי יש תקוה, ודאי יש תקוה, שהתקוה שלנו היא דוד אור ואורה. שהם יקומו ויקראו קריאת שמע ויתפללו שחרית, יאכלו פת לחם וישתו קיתון מים, ויתחילו לרוץ. קודם ירוצו בתוך הדירה, תרגילים, ואחר כך פתאום שוברים את הקירות ויוצאים החוצה.

ד. "ועבדתם את הוי' אלהיכם" בתורת רבי לייבלה איגר – מדרגות של שפלות

כלל ופרט – לשון רבים ולשון יחיד בפסוקים

אמרנו שנאמר כמה ווארטים מתוך הספר "תורת אמת". קודם הוא מקשה קושיא שהרבה מפרשים מקשים, שהפסוק הזה – הפסוק הששי ב"ששי" – "ועבדתם את הוי' אלהיכם", מצות עבודת ה', מתחיל בלשון רבים, "ועבדתם את הוי' אלהיכם", וממשיך בלשון יחיד, "וברך את לחמך ואת מימיך". באחת התורות הבאות[ב] הוא מסביר שהסיום "והסרתי מחלה מקרבך" – שעפ"י פשט גם לשון יחיד – משמע גם קרב עם ישראל. בהרבה פסוקים בתורה קרב מתייחס לקרב העם. לכן "וברך את לחמך ואת מימיך" יותר יחיד ו"מקרבך" כבר מתחיל לחזור לכלל, לרבים. אם כן, יש פה איזה מעגל, כמו שאמרנו קודם שיש כאן איזה מעגל של ימין-שמאל-אמצע. גם כאן יש מעגל שמתחיל בלשון רבים, עובר ללשון יחיד, ומתחיל לחזור ללשון רבים.

הוא מפרש[ג] לאור זאת שיש פירושים הפוכים לגמרי מה הכוונה בפסוק בלשון יחיד לעומת פסוק בלשון רבים (ורואים זאת). לפעמים מפרשים שלשון רבים היינו כולם יחד, באותה מדרגה, ולשון יחיד היינו כל אחד בפני עצמו, לפום שיעורא דיליה. לפעמים מפרשים בדיוק הפוך, שרבים היינו כולם אך כל אחד בשונה, במציאות שלו, ולשון יחיד מתייחס לכולם כמציאת אחידה, כולם אותו דבר. ממש שתי צורות הפוכות של יחס ללשון רבים ולשון יחיד. כבר דבר חשוב להתבונן בו, שלגבי כלל ופרט יש מבטים הפוכים לגמרי.

שתי מדרגות שפלות – צדיק ובעל תשובה

לא נחזור על כל מה שהוא כותב, רק על כמה דברים בולטים. הכי בולט יוצא מאחד הפירושים שלו[ד] מה שנכנה שתי דרגות של שפלות. הדבר הכי חשוב אצלנו בעבודת ה' – חוץ מזה שעבודת ה' היא תפלה, אבל אצלנו ב"פרק בעבודת ה'" – הוא שפלות. אם כאן הפסוק של עבודת ה', "ועבדתם את הוי' אלהיכם", צריכה להיות כאן איזו הוראה של שפלות. גם בתוך ההמשך, שתהיה בריא ושתאכל טוב, שה' יברך את הלחם ואת המים ואת היין – שתרוץ מהר – לכאורה הכל יוצא מעבודה, ועבודה היא שפלות.

מה השפלות כאן? הוא אומר שיש שפלות של צדיק ויש שפלות של בעל תשובה אמתי. כשהוא מתאר כאן את הבעל-תשובה זה מאד מזכיר את התיאורים של בעל תשובה אמתי בחב"ד, במיוחד אצל אדמו"ר האמצעי, שהכי חריף. בעל תשובה אמתי הוא כל כך גארנישט, יותר גארנישט מגארנישט – תיכף נסביר את הכוונה. אצל אדמו"ר האמצעי בעל תשובה אמתי מואס בחייו, הוא לא במקום של אף אחד בעולם – יצא מכל נורמה שאפשר לצייר.

שפלות הצדיק – אין זכות אישית אלא רק להתכלל עם הצבור

עולה מדבריו שהתיקון של צדיק הוא לחשוב ששום דבר בעולם לא מגיע לו בכח עצמו. כמו שאנחנו כותבים בפרק בעבודת ה' – לא מגיע לי כלום. התקוה היחידה שלי לעמוד בפני ה' בתפלה, וגם לפעול שהקב"ה יתייחס לתפלה שלי ויענה אותה, היא רק אם אני כולל עצמי בצבור, מבטל עצמי לכלל. לי אין שום זכות, לא מגיע לי כלום, והתקוה היחידה שלי היא לכלול את עצמי בתוך הצבור. לצבור יש תמיד זכות, "צבור לא מת" – הכוונה שהוא אף פעם  לא נופל, הוא תמיד חי. חי היינו זכות. אם אני כולל עצמי בצבור גם אני חי, ואז התפלה שלי והעבודה שלי יכולות להיות שוות משהו. העבודה שלי בפני עצמי ודאי לא שוה כלום, גארנישט. הייתי יכול לחשוב שזו שפלות הכי טובה – שהפרט לא שוה בפני עצמו. אדרבא, הפרט בפני עצמו הוא יש ודבר נפרד, קליפה, שצריך רק לבטל את קליפת הפירוד. הקליפה הזו יכולה להאחז דווקא אצל מי שהוא 'גרויס', תלמיד חכם גדול, כאילו צדיק גדול, אז יכול לחשוב שיש לו זכות ומגיע לו.

שפלות בעל תשובה – בדידות קיומית (לא ראוי לבוא בקהל)

שוב, הייתי חושב שהמדרגה הזו היא כל כך טובה שזו התכלית של כולם. כולם ככה. בעל תשובה ודאי ככה, יודע שאין לו זכויות, ואם כן התקוה היחידה שלו שיכלול עצמו בכלל, שיהיה חלק מכלל ישראל. אבל לא, הוא אומר משהו מדהים. הכל יוצא מלשון רבים בתחלה, חזרה ללשון יחיד, ואז חזרה ללשון רבים. כדי לקבל את התורה היו כולם בריאים, לא חגרים ולא חולים, כולם שלמים ב-רמח ו-שסה כדי לקבל תורת אמת. הוא אומר שבעל תשובה אמתי הוא כל כך בשפלות שהוא אינו מסוגל אפילו לכלול את עצמו בתוך הכלל. ווארט חזק ביותר – אין לי זכות אפילו להיות חלק מכלל ישראל. כלומר, אני כמו אדם מנודה – מנודה מהכלל לגמרי. שמו אותי בבידוד, באיזה מחנה בידוד, אין לי זכות אפילו להיות בטל בתוך הכלל.

בשפלות הראשונה יש בטול, בטול הפרט לכלל. בפרק בעבודת ה' אנו מסבירים את ההבדל בין בטול לשפלות. בדבר הראשון יש ממד של שפלות, שאין לך זכות עצמית ואתה חייב להכלל בכלל כדי לפעול משהו, אבל העיקר כאן הוא ההתבטלות לכלל. אבל יש בעל תשובה שמרגיש כל כך 'על הפנים', מחוץ למחנה לגמרי, מנודה לגמרי – לא שבני אדם דווקא מנדים אותו, אלא מהשמים, שהוא ממש לא שוה כלום, פחות מכלום. הוא מרגיש פחות מאפס (כמו שדברנו לפני כמה זמן) – הלואי שהיה אפס, אבל הוא עדיין לא אפס. הוא טפה סרוחה לגמרי, אף אחד לא רוצה להתקרב אליו, וממילא הוא לא יכול להיות חלק מהכלל. אז מה הוא עושה? הוא יושב שם בודד, במחנה הבידוד שלו – לא מחנה, הוא לבד באיזה מקום, איזה אי שומם – ושם הוא מוריד את הראש כמו רבי אלעזר בן דורדייא, שם את ראשו בין הברכים ומתחיל לבכות, שכולי האי ואולי – אף שאין לי זכות עצמי וגם אין לי זכות להכלל ולהבטל בכלל – שמתוך עוצם המרירות שלו (לא אומר באותיות של חב"ד, אבל מי שיש לו חוש הוא מאד מזכיר את אדמו"ר האמצעי כנ"ל), מתוך הבכיה שלו לה' לבד, בודד, התשובה שלו היא תשובת יחיד לגמרי, בודד לגמרי, בלי כלל ישראל ובלי אף אחד, הוא שופך את לבו ונפשו בפני ה' וה' מרחם עליו.

אז הוא אומר את הדבר הכי מדהים בסוף, שדווקא הוא – שהוא לבד, שלא מספיק טוב להיות חלק מעם ישראל – הוא זה שבזכותו הקב"ה מרחם על כל עם ישראל והופך ומבטל את כל הגזרות מראש עם ישראל ומביא את הגאולה. הכל בזכות אותו בעל תשובה. כלומר, היחיד הזה הוא שבסוף פועל את הגאולה והישועה לרבים, לכלל ישראל. שוב, זה ווארט ממש יוצא מהכלל.

"מאד מאד הוי שפל רוח"

חשבתי לפי הווארט הזה להסביר: מה יוצא מהפירוש הזה? שיש שתי מדרגות של שפלות – שפלות שיש בה בטול, שפלות של צדיק, שפלות של להתבטל ולהכלל בתוך הכלל, ויש שפלות שאינך מסוגל גם לזה. לא מגיע לך אפילו להיות חלק מכלל ישראל, ככה בהרגשה שלך. מתוך כך אתה בוכה, וה' מרחם עליך, ומכיון שאתה יהודי ונשמתך קשורה בעצם, בהעלם, לכולם – ולכן אתה מביא את הגאולה לכולם. זו לא שפלות של צדיק, אלא של בעל תשובה מהדיוטא הנמוכה ביותר.

על איזה מאמר חז"ל אפשר להסמיך את דבריו? משנה בפרקי אבות, "רבי לויטס איש יבנה אומר מאד מאד הוי שפל רוח שתקות אנוש רמה". יש שפלות עם פעם אחת מאד, כדי להכלל בכלל, ויש שפלות עם עוד מאד, מה שהוא מדבר עליו, שלא מספיק טוב בשביל להתכלל בכלל. הוא זה שבזכותו בסופו של דבר ה' מביא את הגאולה לעם ישראל. "מאד מאד הוי שפל רוח שתקות אנוש רמה" – אוהבים להסביר ש-רמה בגימטריא אדם קדמון. מי שאנוּש, "תקות אנוש", צריך לחזור לנשמה הכללית שכוללת את כולם (ובזה גופא יש שתי דרגות – התכללות בגלוי, חיצוניות א"ק, והתכללות בהעלם, פנימיות א"ק). לפי הפירוש שלו אפשר לומר שמה שהרבי הביא בשם האריז"ל ותקוני הזהר[ה], שאם היה צדיק אחד שהיה חוזר בתשובה כבר היה מביא את הגאולה, לא מדובר בצדיק-צדיק אלא באותו אחד שכעת דברנו עליו.

מה שכתוב אצלנו בספר נפש בריאה על בדידות קיומית גם קשור לווארט הזה. אותו אחד הוא במצב של בדידות קיומית, והתשובה שלו היא זאת שמצילה את כלל ישראל ומביאה את המשיח. את כל הדבר הזה הוא מסמיך על הפסוק שלנו, המעבר מרבים ליחיד ובסוף "והסרתי מחלה מקרבך". צריך לקרוא שם בפנים.

חזרת הגדולים להיות קטנים

עוד השלמה בענין הזה: "ששי" מתחיל מ"הנה אנכי שלח מלאך וגו'" שמתברר ש"שמי בקרבו". על זה יש מאחז"ל מאד מיוחד שכאשר היינו קטנים היינו (מסורים ל)גדולים וכאשר כעת אנחנו גדולים אנו (מסורים ל)קטנים. מה הפסוקים? בתחלת פרשת בשלח כתוב "והוי' הלך לפניהם יומם בעמוד ענן לנחותם הדרך ובעמוד אש לילה להאיר להם" – כשהיינו קטנים ה' הלך לפנינו. כעת כשאנחנו גדולים אנחנו קטנים – "הנה אנכי שלח מלאך לפניך" (ראה רש"י שכאן אומר ה' לישראל שיודע אני שאתם עתידים לחטוא כו'): "א"ל רבא לרבה בר מרי: מנא הא מילתא דאמרי אינשי כד הוינן זוטרי – לגברי; השתא דקשישנא – לדרדקי? אמר ליה: מעיקרא כתיב 'וה' הולך לפניהם יומם בעמוד ענן לנחותם הדרך ולילה בעמוד אש להאיר להם' ולבסוף כתיב 'הנה אנכי שולח מלאך לפניך לשמרך בדרך'".

אם כן כל "ששי" מתחיל מהרגשת שפלות שאנחנו גדולים וחזרנו להיות קטנים – קצת מזכיר הווארט של קוצק שכאשר מזדקן נעשה כקוף ומחקה עצמו, מהות מלאך מט"ט שמחקה את שם ש-די. זו שפלות עוד לפני השפלות של "ועבדתם" – לא שאנחנו לא שוים כלום, רק שפעם היינו גדולים וכעת אנחנו קטנים; פעם זכינו שה' יהיה אתנו וכעת רק המלאך הולך אתנו. אחר כך יש את ה"מאד מאד הוי שפל רוח".

ה. "את מספר ימיך אמלא"

נאמר בקיצור עוד שני ווארטים שלו, שכבר על הפסוק הבא – הפסוק הראשון של "שביעי", שעל פי פשט מתחבר אבל על פי המסורה בפרשיה חדשה: כתוב שם "לא תהיה משכלה ועקרה בארצך [והתכלית] את מספר ימיך אמלא".

בני חיי ומזוני רויחי

יש מי שאומר שהפסוק הקודם הוא פסוק של מזוני. יש שלשה דברים ש"לאו בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא" – "בני חיי ומזוני". הפסוק "ועבדתם את הוי' אלהיכם וברך את לחמך ואת מימיך והסרתי מחלה מקרבך" הוא בעיקר מזוני, "וברך את לחמך ואת מימיך". הפסוק "לא תהיה משכלה ועקרה בארצך" הוא בני ו"את מספר ימיך אמלא" הוא חיי. אלה שלשת הדברים הנצרכים בחיים, בפרט כשמתחתנים צריכים בני חיי ומזוני רויחי, וכולהו רויחי, כמו שמדגיש הרבי.

גם המשך הפסוק "וברך את לחמך וגו'" הוא חיי, "והסרתי מחלה מקרבך", אבל כאן הוא תולה את הבריאות במזוני. כמו שאמרנו, אם רוצים למצוא אסמכתא, מקור למה שפוסק הרמב"ם שצריך לאכול בריא כדי להיות בריא, וזה חלק מעבודת ה' – זהו הפסוק הזה. אם כן, יש ממד או בחינה של חיי שהוא חלק מברכת מזוני רויחי, "וברך את לחמך ואת מימיך והסרתי מחלה מקרבך". כאן הבריאות היא חלק מהאוכל, חלק מהמזוני. חז"ל גם אומרים בכיוון הפוך, "מאן דיהיב חיי יהיב מזוני" – מי שנותן חיים נותן פרנסה. ה' נותן לך חיים וממילא הוא חייב לתת לך פרנסה – הוא רוצה שתחיה אז צריך לתת לך לאכול. שם בא מחיים למזון, אבל כאן הפוך – ממזון לחיים, הכל נכלל בברכת "מזוני".

רואים ש"מזוני" כבר כולל חיי, ממד בסיסי של חיי – שתהיה בריא. מכאן רואים שלהיות בריא ולזכות לאריכות ימים אלה שני דברים שונים. כמו שבמציאות, יש הרבה אנשים בריאים שלא חיים הרבה זמן, ויש הרבה אנשים מאד חולים שמאריכים ימים ושנים טובות. לא יודע כמה זה טוב להם... אבל מאריכים ימים. אם הם צדיקים זה טוב להם, "שמחים ביסורים". רואים שלהיות בריא כלול כאן במזוני, ואריכות ימים – חיי – זה משהו אחר, עליו כתוב בסוף "את מספר ימיך אמלא".

מחלוקת ישעיה הנביא והמלך מנשה

על "את מספר ימיך אמלא" יש מחלוקת בחז"ל – ואומרים שהיא היתה המחלוקת שמנשה הרג את סבא שלו, ישעיהו הנביא. הרג כאילו בדין תורה – "משה רבך אמר 'את מספר ימיך אמלא' ואתה אמרת 'והוספתי על שנותיך חמש עשרה שנה'", אתה כופר בתורה. מה באמת המחלוקת? אם "אמלא" הכוונה רק להשלים את הקצוב, או שבמלה "אמלא" יש גם תוספת. המחלוקת האם תוספת נכללת במלה "אמלא". בקבלה "אמלא" היינו שם עב, חסד (כנ"ל), חסד חנם – תוספת. שם עב הוא האיתן שבנשמה, כח אין סופי. מה שישעיהו אמר בשם ה' שמוסיף לחזקיהו המלך שמוסיף י-ה שנים. הוא סובר ש"אמלא" הוא גם מוסיף, לא רק משלים את "הלא צבא לאנוש עלי ארץ". זה חז"ל.

"את מספר ימיך אמלא" – להשלים את הזמן שאבד

מה מוסיף הרבי ר' לייבלה איגר? הוא אומר שני דברים פשוטים אבל יפים. הוא אומר[ו] שאם אדם חזר בתשובה באמצע החיים שלו, למשל בגיל חמשים, אז כל חמשים השנים הראשונות שלו הלכו פייפן. בסדר, מגיל חמשים והלאה הוא מתחיל לעשות מצוות ולהיות יהודי טוב, מה ה' אומר לו? "את מספר ימיך אמלא" למפרע. אם אתה עושה תשובה כדבעי – את כל החמשים שנה הראשונות שלא קיימת מצוות, בזבזת את הזמן לחלוטין, אני אמלא לך, שיהיה מלא וגדוש תורה ומצוות. זה ווארט אחד יפה, שמפרש "אמלא" למפרע. זה גם סימן שה"אמלא" הזה הוא שם עב, מי שיכול למלא למפרע הוא גילוי האיתן שבנשמה, אמלא בגימטריא עב.

הווארט הזה שייך לכל אחד, גם לחתן וכלה. "ידע איניש בנפשיה" כמה זמן הוא בזבז בחיים. עשה עבירות – מילא. אבל הכי גרוע בחסידות הוא בזבוז זמן, "בטול תורה כנגד כולם". עושים תשובה כשמתפללים, צריך לרוץ ולא לבזבז זמן – צריך להביא את הגאולה נאו. לא לבזבז את הזמן, ומה שבזבזתם זמן – שמכאן ולהבא לא תבזבזו זמן – "את מספר ימיך אמלא". אם לא היית מבזבז זמן היו נעשים דברים גדולים בעולם, ואם ה' מבטיח "אמלא" כנראה גם יפעל שכל מה שיכולת לעשות יפעל. זו הנחמה היחידה שלי, שכולי האי ואולי שה' ימלא את הזמן שבזבזתי, וגם יפעל את מה שהייתי צריך לפעול. זה פירוש אחד שלו.

"את מספר ימיך אמלא" – "תורתן משתמרת ומלאכתן מתברכת"

פירוש שני שלו[ז], גם חשוב מאד, הוא על דרך מה שכתוב על חסידים ראשונים שהיו שוהים שעה אחת לפני התפלה כהכנה לתפלה, ושעה אחת זמן התפלה, ועוד שעה שלישית אחרי התפלה להתבונן, להתדבק באלקות, וכך היו עושים שלש פעמים בכל יום. כלומר, היו שוהים בדבקות אלקית תשע שעות ביום, שלש ברבוע. הגמרא שואלת, גם בבבלי וגם בירושלמי, מתי לומדים תורה ומתי עושים מלאכה? בבבלי הגמרא אומרת "מתוך שחסידים הם תורתן משתמרת ומלאכתן מתברכת". בירושלמי כתוב עוד יותר, שגם "תורתן מתברכת". הוא אומר שעל פי זה אפשר לפרש "את מספר ימיך אמלא" – ברכה כשבאים להקים בית, כל הבני-חיי-מזוני.

נאמר על פי קבלה, אם הברכה הראשונה של סוף "ששי", "וברך את לחמך ואת מימיך" – הכל תלוי בעבודה שבלב זו תפלה, "ועבדתם", ואז יש את שלש הברכות. אם לפי הסדר מלמטה למעלה, מזוני בבינה, בני באבא וחיי בדרגה מאד גבוהה – עם הרבה חידושים, כמו המחלוקת בין מנשה לישעיהו, המשכה משם עב – יהיה כאן כתר. לפעמים אומרים שבני יותר מחיי ולפעמים שחיי יותר מבני. בכל אופן, לפי הסדר כאן הולך מלמטה למעלה – מבינה לחכמה לכתר. רק אמרנו שבתוך הבינה יש את הבריאות ממזוני (בינה הוא סוד הבריאה, לשון בריאות, כנודע). אחר כך חכמה, "לא תהיה משכלה", ובסוף "את מספר ימיך אמלא".

את הפירוש האחרון שלו, נאמר בענין שליחות: אם אתה מקדיש את החיים שלך לשליחות שלך, ואז אפשר לשאול – אם אני מקדיש את עיקר הזמן, תשע השעות הכי טובות שלי ביממה, לענין שלי, לשהות בהתבוננות או לעשות מבצעים – מתי אני לומד תורה? מתי אני מתפרנס? אומרים לך שאם אתה חסיד – צריך להיות חסיד, היום גם במשמעות של חסיד עם רבי, שליח של משלח – אז אני מבטיח לך "את מספר ימיך אמלא". איך הוא מפרש? שהתורה שלך משתמרת, שלא תשכח מה שלמדת – כך הבבלי אומר, "במחשכים הושבני" – והמלאכה שלך תתברך, תהיה לך הרבה פרנסה, תעבוד מעט ותהיה גביר. הירושלמי, חכמה, אומר עוד יותר – שגם התורה שלך מתברכת. בזכות שאתה מוסר את עצמך במסירות נפש למבצעים של הרבי, שאתה עושה שליחות, גם בעצמך תזכה לכל חידושי נשמתך. כתוב בתניא שכל אחד צריך לעבוד קשה כדי לחדש את כל החידושים שנשמתו מסוגלת לחדש בכל הפרד"ס. הוא אומר שאם תתמסר לשליחות שלך, תגלה גם את כל חידושי התורה ששייכים לנשמתך – הכל תאיר. כמו שאמרנו קודם שהאור של דוד אור הוא חידושי תורה, גם דרגה של לידה, "פרו ורבו". אם כן, הפירוש האחרון אומר שהעיקר הוא להיות חסיד. "מתוך שחסידים הם" אז "את מספר ימיך אמלא" בכל הדברים, כל התורה וכל המלאכה, כל הפרנסה, הכל יתברך – בזכות זה שאתה מתמסר לשליחות שלך.

יש את הפירוש שאם אתה חוזר בתשובה ומתחיל לא לבזבז זמן אז גם למפרע ה' ימלא את כל מה שבזבזת, והדבר השני שאם אתה מקדיש את עצמך במסירות נפש לשליחות שלך אז הכל מתברך – גם התורה וגם הפרנסה. בזה נסיים, לחיים לחיים, שככה יתקיים אצלכם, כל הברכות בגשמיות וברוחניות. שוב, אנחנו כבר קצת מיואשים מעצמנו – אתם תצילו את המצב. לחיים לחיים.