בע"ה

ל' שבט ע"ו – כפ"ח

קבלת פנים ליוסף-חיים ותחיה שי' פרל

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. "מרבים בשמחה" – "תחיון ורביתם"

נגנו "ארור המן" (השני).

"מרבים בשמחה" – "פרו ורבו" על ידי שמחה

נתחיל מהגימטריא הראשונה, גימטריא מופלאה ממש, השייכת לכך שבהשגחה פרטית אנחנו בר"ח אדר. מתחילים היום ששים ימי שמחה, בהם מתבטלים בששים כל הדברים הלא טובים, כפי שהרבי אומר. ששים גם לשון "ששים ושמחים לעשות רצון קונם" – בששים האלה כל הגלות מתבטלת ומגיעה הגאולה. הרמז הכי מכוון שיוסף-חיים ותחיה שוה בדיוק "מרבים בשמחה". לא בכדי קבעו את יום החתונה להיום. אתם "מרבים בשמחה" – שתהיה שמחה עד אין סוף.

על פי פשט "מרבים בשמחה" הוא 'עושים הרבה שמח', אך כמו שמפרשים באב ש"ממעטין בשמחה" היינו שממעטין כל מה שלא רצוי על ידי שמחה, כך גם כאן על ידי השמחה של אדר מרבים כל מה שצריך להרבות בעולם. קודם כל מרבים הרבה ילדים, גם בגשמיות – "מצוה רבה" מן התורה – וגם ברוחניות.

ברוחניות יש שתי מדרגות של "פרו ורבו". פורים גם לשון "פרו" ו"מרבים" לשון "רבו", להתרבות. חוץ מהפשט, אדמו"ר הזקן אומר ש"פרו ורבו" היינו שיהודי יעשה עוד יהודי. דברנו הרבה פעמים שצריכים להרבות תלמידים – יש הרבה תלמידים ב"ה, אבל צריך להגיע לכל עם ישראל, לכל העולם כולו – ואיך עושים זאת? על ידי התוועדויות שמחות. ר' איציק בעד להתוועד בשמחה. כך "מרבים", הרבה אנשים נמשכים לשמחה. יהודי עושה עוד יהודי על ידי שמחה, "מרבים בשמחה". יש גם את הפירוש של הרבי מקאמרנא, ש"פרו ורבו" היינו לחדש חידושי תורה, פריה ורביה בשכל. איך זוכים לחדש חידושים אמתיים? על ידי שמחה, שאזי הדברים שמחים כנתינתן מסיני.

מ"אחד" לריבוי

זוג צריכים להגיע לאחדות, "ודבק באשתו והיו לבשר אחד" – צריכים להגיע ל"אחד", שהוא המקור, אבל מתוך האחד צריך ריבוי אין סופי. אחד האמת הוא אין סוף האמת. לכן המצוה היא "רבו" – "פרו" הוא רק אמצעי והתכלית היא "רבו", שיהיה הרבה-הרבה, אז "ומלאו את הארץ וכבשֻה ורדו". היום האחד באדר, היום הראשון, ומתוך האחד של התחלת הששים יש ריבוי אין סוף. לחיים לחיים. היום ר"ח, אז גם החתן יכול לומר לחיים.

המזל של אדר הוא מזל דגים. כתוב שדגים הם סימן ברכה ל"פרו ורבו". לכן בתולה נשאת ליום רביעי. הברכה הזו נמשכת לכל יום שמתחתנים, ברכת הדגים, במיוחד במזל דגים. דגים שוים נאו, "משיח נאו".

לחיים לחיים. בשעה טובה ומוצלחת, "ופרצת". "ופרצת" זה גם "פרו ורבו". לחיים לחיים.

נגנו "ארור המן" (הראשון).

'לחיים' – המכנה המשותף של החתן והכלה

לחיים. שמחים ואומרים הרבה לחיים. אתם שייכים ל'לחיים' – צריכים לומר הרבה לחיים, בחתונה, בשבע ברכות וכל החיים שיהיה הרבה לחיים. לך קוראים יוסף-חיים ולכלה קוראים תחיה, לשון חיים. בפשט מה שמחבר אתכם הוא החיים, "דוד מלך ישראל חי וקים".

יוסף חיים – "בקי ב'רצוא' ובקי ב'שוב'"

נעשה גימטריא רק של החתן, כמה שוה יוסף-חיים? דרך, דרך חיים. ממוצע השמות הוא בקי, יוסף חיים הוא "בקי ב'רצוא' ובקי ב'שוב'", ביטוי של רבי נחמן. רבי נחמן כותב זאת על בעל תשובה. היום, יום החתונה, הוא יום שצריך לעשות תשובה – תשובה מתוך שמחה, כי היום ר"ח אדר, "מרבים בשמחה". כדי לעשות תשובה (בפרט כאשר צריך לעשות 'הרבה תשובה', "מרבים") צריך בקיאות. צריך להיות מאד בקי – בקי בכל הש"ס, בקי בחסידות, אבל העיקר להיות "בקי ב'רצוא' ובקי ב'שוב'", בקי איך להתקרב לאלקות ואיך לשוב לתוך השליחות בעולם הזה.

כל בקי הוא סוד יבק – יחוד הוי'-אלהים, שם מלא, וכשמחלקים את שם אלהים לשמות אהיה א-דני יש ביחוד שלשה שמות, אהי'-הוי'-אד'. אלה שתי כוונות של בקי. שני היחודים הללו עצמם הם כנראה "בקי ב'רצוא'" ו"בקי ב'שוב'". רבי נחמן לא כותב, אבל כנראה ש"בקי ב'רצוא'" הוא הרמז המקורי בקבלה, של אהי'-הוי'-אד' – קדושה-ברכה-יחוד לפי ההסבר של אדמו"ר האמצעי ורבי הלל מפאריטש. יבק ראשי תיבות יחוד-ברכה-קדושה. יש כמה דרכים איך מסבירים זאת, אבל רבי הלל מסביר שקדושה היא בחב"ד, ברכה בחג"ת ויחוד דווקא בנה"י. היחוד הוא היחוד של יסוד ומלכות, הכח של היסוד. הברכה היא התפשטות הלב, כמו "והיה ברכה" שנאמר ל"אברהם אֹהבי" – האהבה בלב היא הברכה. הקדושה (קדש לשון נבדל) היא המוחין. המוחין הם שם אהי', הברכה היא שם הוי' והיחוד שם א-דני. זה ה-יבק הראשון. ה-יבק השני נקרא שם מלא, "הוי' אלהים" – מופיע בכל הספור השני של מעשה בראשית, החל מ"ביום עשות הוי' אלהים ארץ ושמים", ואז עוד פעמים בכל התנ"ך (כמובן בשום מקום אין בתנ"ך אהי'-הוי'-אד', שם אהי' מופיע רק שלש פעמים בפסוק אחד, ואחר כך לא חוזר יותר). בכל אופן, זה הממוצע – בקי, אתה בקי-בקי.

לא מובן מאליו שהשם יתחלק ב-8, מספר האותיות, אבל הוא מתחלק. קודם נשים לב שכל שם משמות החתן והכלה הוא של ארבע אותיות. אנחנו אוהבים לצייר את השמות, וכאן הכי פשוט מלבן של 3 שורות של 4 אותיות. זו צורת יהלום, אבל כאן היא מלבן פשוט. החשן הוא 4 שורות של 3 אבנים – נראה בהמשך צורה כזו – ואתם 3 שורות של 4. הממוצע הוא כח, יחי. אתם שייכים לחיים. הממוצע של כל אות בשמות יוסף-חיים הוא בגימטריא יחי. יש כאלה שמכריזים רק 3 פעמים 'יחי', אבל אתה 8 פעמים 'יחי'.

חיים כמקור ההתרבות – "תחיון ורביתם"

אחרי ההקדמה שאתם שייכים לחיים – השמות שלכם אומרים חיים, חי זה חיות, הרבה חיות בכל המצוות החל מה"מצוה רבה [גם מלשון רבוי, הרבה ילדים]". חיים ושמחה הולכים יחד. הגימטריא שלכם, אולי הכי מופלאה, היא שאתם "מרבים בשמחה". יעוד החיים שלכם הוא כל הזמן "מרבים בשמחה", מהפשט שהרבה שמחה, והעיקר שמתוך ריבוי השמחה יהיה ריבוי בכל התחומים שצריך להתרבות. יש פסוק אחד בתורה שמחבר בין חיים לריבוי. ["רב עוד יוסף בני חי".] זה טוב, "רב" היינו הרבה שמחה (כת"א ורש"י) ש"עוד יוסף בני חי". אבל יש פסוק שאומר עוד יותר מפורש שחיים הם מקור ההתרבות – "למען תחיון ורביתם": "כל המצוה אשר אנכי מצוך היום תשמרון לעשות למען תחיון ורביתם ובאתם וירשתם את הארץ אשר נשבע הוי' לאבֹתיכם".

רש"י מדייק שם שמ"כל המצוה" לומדים "אם התחלת במצוה גמור אותה, שאינה נקראת המצוה אלא על שם הגומרה". לומדים זאת מיוסף, שם החתן. כתוב ששלשה הטעימן הקב"ה מעין העוה"ב בעוה"ז, ולומדים זאת מהמלה "כל" – מהתחלה עד הסוף, "כל המצוה" (ממוצע כל אות של "כל המצוה" = יחי כמו שממוצע כל אות של יוסף חיים = יחי). לומדים זאת מיוסף, ועל "כל המצוה" כתוב "למען תחיון ורביתם".

נשים לב שהאותיות האמצעיות ב"ורביתם" הן ברית – כעת אתם הולכים לכרות ברית, ברית הנישואין, לשם "ורביתם". אתם עצמכם אומרים חיים, "וחי בהם", ומוסר ההשכל שכל מה שתתחילו לעשות גם תגמרו בכי טוב, ו"כל המצוה" הזאת תתן לכם חיים וריבוי, "תחיון ורביתם". "ורביתם" כמו הפסוק הראשון, "פרו ורבו" לשם "ומלאו את הארץ וגו'" – "ובאתם וירשתם את הארץ אשר נשבע הוי' לאבֹתיכם".

ב. תחיה – עד-אשמח

חיים מלמעלה ותחיה מלמטה

מהפסוק הזה נעבור למשהו יפה שמקשר בין חיים לשמחה דווקא בשם הכלה. כעת נדרוש לכבוד הכלה, "אשת חיל עטרת בעלה", תחיה. החתן הוא חיים, יוסף-חיים, והכלה היא תחיה. תחיה היינו תחית האומה, תחית המתים. קודם כל, יוסף-חיים הוא מלמעלה למטה – בדיוק מתאים, חתן, המשכת אור מלמעלה למטה – ואילו תחיה היא מלמטה למעלה, כמו "אמת מארץ תצמח", אמת היא א מחיה מת, תחית האומה.

עד-אשמח

יש כוונה של שמע ישראל שאפשר לכוון גם הערב – על פי דין משנה חתן פטור מק"ש של ערבית, אבל נוהגים כן להתפלל ולקרוא קריאת שמע – והיא כמובן טובה לכל החיים, חיים נצחיים:

ב"שמע" יש שתי אותיות גדולות – ע של "שמע" ו-ד של "אחד", האות האחרונה במלה הראשונה והאחרונה של הפסוק. ביחד האותיות הגדולות עושות את המלה עד, וכתוב שיש לכוון "עד הוי' בכם" – שבכל יהודי יש עד, עדות ראיה (אף שכתוב "שמע ישראל") על אחדות הוי'. אנחנו מעידים, "אתם עדי", אבל הפסוק של עד הוא "עד הוי' בכם". לא הפשט, אבל כך דורשים, שבתוך הלב של כל יהודי יש "עד הוי'". "עד הוי'" משלים למאה, עשר ברבוע, ויחד עם "בכם" עולה פעמיים ט ברבוע, אנכי-אנכי. מה נשאר? יש עד רבתי והאותיות שנשארו ב"שמע... אחד" הן אשמח, ככה כתוב. התפקיד של יהודי בעולם הוא להיות עד, להעיד על אחדות ה' בכל העולם, ועם זה הוא צריך לומר "אשמח". בכל ספר תהלים כתובה המלה "אשמח" רק פעם אחת.

קודם כל, שמע-אחד, עד-אשמח, שוה תחיה. זו כוונה של הכלה, שגם החתן צריך לכוון – "אשת חיל עטרת בעלה". בכל קריאת שמע תחיה היא שמע-אחד, שתי האותיות הגדולות הן עד, "עד הוי' בכם", ושאר האותיות הן אשמח, צריך מאד לשמוח בכך שאנחנו "עד הוי'" וככה מתחיים. תחיה היא להתחיות – כל האומה כולה מתחיה מכך שאנחנו עד-אשמח.

"אנכי אשמח בהוי'"

איפה מופיעה המלה "אשמח"? בפרק של ראש חדש, "ברכי נפשי", בהשגחה פרטית שהיום החתונה. הפסוק שלפני האחרון הוא "יערב עליו שיחי אנכי אשמח בהוי'". מה הפשט של "יערב עליו שיחי"? שיהיה לקב"ה ערב השיח שלי, "שיחה זו תפלה", ואז "אנכי אשמח בהוי'". אמרנו ש"עד הוי' בכם" עולה אנכי-אנכי, וכאן היהודי אומר "אנכי אשמח בהוי'". אין עוד פעם את המלה "אשמח" בתהלים. שוב, "עד הוי' בכם" ו"אנכי אשמח בהוי'" – עד-אשמח עולה תחיה, תחית המתים מלמטה למעלה עם "מרבים בשמחה", היום הזה, פרק של ראש חדש.

"יתמו חטאים מן הארץ" – דרשת ברוריה – הפיכת שטות דקליפה לשטות דקדושה

אחרי "אנכי אשמח בהוי'" כתוב "יתמו חטאים מן הארץ". מי דרשה את הפסוק הזה? ברוריה, בגימטריא תחיה, גם היא בגימטריא עד-אשמח, שמע-אחד. הרבי אמר ש"נסתיימה עבודת הבירורים", ויש לנו הרבה פירושים על זה. אם נגמרו כל הבירורים אפשר לחשוב שברוריה כבר נגמרה, כי היא לשון בירורים, אבל ברור שהיא רק מתחילה – אחרי שנסתיימו כל הבירורים מתחילה העבודה העיקרית של ברוריה, כי היא אומרת "'יתמו חטאים' ולא חוטאים". זה בירור מסוג אחר. לא מבררים בין יהודים, כל היהודים קדושים – אין יותר בירורים בנשמות. יש רק לזרוק את העברות לפח ("ואת רוח הטֻמאה אעביר מן הארץ").

"יתמו חטאים מן הארץ" – חטא הוא שוגג, כי כל מי שחטא עשה זאת רק בשוגג, כי נכנסה בו רוח שטות. מתי הזמן שהופכים את הרוח שטות לשטות דקדושה? במאמר "באתי לגני" – שקשור כמובן גם למאמר "לכה דודי" – כתוב שהזמן של הפיכת רוח שטות לשטות דקדושה (קשור גם לחת"ת של יום החתונה, של "עצי שטים עומדים", קרשי המשכן) הוא בחתונה. הלילה, בריקודים, רק צריכים לדעת מי יכול לקחת שלשה בדי הדס ולזרוק אותם. הזמן להפוך את השטות דקליפה לשטות דקדושה הוא הערב, בחתונה בכלל, וככה מתפטרים מכל החטאים. אז "ורשעים עוד אינם" – אין יותר רשעים כי כולם צדיקים, "ועמך כֻלם צדיקים", ואז אפשר לומר "ברכי נפשי את הוי' הללויה". הכל מתחיל מ"אנכי אשמח בהוי'".

"ישמח הוי' במעשיו" ו"אנכי אשמח בהוי'"

שלשה פסוקים קודם כתוב "יהי כבוד הוי' לעולם ישמח הוי' במעשיו" והמפרשים מסבירים ש"אנכי אשמח בהוי'" הוא תגובה מלמטה לשמחת ה' מלמעלה. בדרך כלל מסבירים שהתגובה ל"ישמח הוי' במעשיו" היא "ישמח ישראל בעושיו". איפה כתוב? לא בפרק ההוא, אלא בפרק קמ"ט, לפני סוף התהלים. אומרים ששני פסוקי ישמח-ישמח הם משיח בן יוסף (מלמעלה למטה, "ישמח הוי' במעשיו") ומשיח בן דוד (מלמטה למעלה, "ישמח ישראל בעושיו"), אבל בפשט ממש אומרים המפרשים שבפרק ק"ד גופא יש את שניהם – "ישמח הוי' במעשיו" ו"אנכי אשמח בהוי'". "ישמח הוי' במעשיו" הוא משיח בן יוסף ו"אנכי אשמח בהוי'" משיח בן דוד. "אנכי אשמח" שייך לכלה, עד-אשמח.

"יערב עליו שיחי" בתפלת המנחה

רק נגמור את הווארט הזה: "שיחי" – "אין שיחה אלא לשון תפלה" – ואני מבקש מה' ש"יערב עליו שיחי". אני מדבר על ה' בלשון נסתר ("עליו"), כמאחל לעצמי – 'וינשט זיך' – שהשיח שלי יערב עליו. שיח הוא גם משיח. על איזו תפלה במיוחד זה רומז? התפלה המיוחדת של המשיח ושל אליהו הנביא מבשר ביאת המשיח היא תפלת המנחה. על מנחה כתוב "ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב". מתי מתאים ש"יערב עליו שיחי"? לפנות ערב. צריך לכוון ש"לפנות", הפניה שלי לה', היא "ערב", ש"יערב עליו שיחי".

זו הכנה מופלאה לתפלת המנחה – שהתפלה הזו תהיה שיח, שיח השדה, "יצחק קראו שדה", והשיח הזה יערב עליו. הכוונה הזו היא במיוחד לתפלת מנחה שלפני החתונה – הנישואין הם בשביל שיהיה לה' ערב, ותפלת מנחה לפני החתונה היא "יערב עליו שיחי" (מערבית החתן כבר פטור, אז העיקר הוא תפלת מנחה שלפני כן בו הוא חוזר בתשובה שלמה ואומר ודוי כתפלת יום הכפורים, "אחת בשנה" ו'אחת בחיים').

אז "אנכי אשמח בהוי'" – "אשמח" גם שייך ליצחק, לשון "צחֹק עשה לי אלהים כל השמע יצחק לי". מה החוש של החדש הזה? מה צריך לעשות היום הרבה? חוש הצחוק, צריך הרבה לצחוק בשמחה אמתית, "מרבים בשמחה". הרבה צחוק ושמחה, "אנכי אשמח בהוי'" מכח התפלה הזו. כתוב שתפלה היא יחוד יצחק-רבקה (מה ש"יצחק מצחק את רבקה אשתו"), היחוד הכללי של שם מה ושם בן, כללות כל התורה כולה.

אם נתן לחתן ולכלה את הציור הפשוט שלהם של 4 על 3:

י  ו  ס  ף

ח  י  י  ם

ת  ח  י  ה

יש שתי אותיות באמצע, יי, שלפי מנהג ישראל כך מקצרים את שם הוי'. הפנות ושתי האותיות באמצע עולות בגימטריא תפלה. לא רק גימטריא – יש ת, פ, ה ו-ייי שהן ה-ל (כידוע כוונה זו בקבלה). משהו מאד יפה, שבציור שלכם בולט הסוד של תפלה, יצחק-רבקה. כולל את כל התפלות, אבל בפרט התפלה שבה נענה אליהו הנביא, מבשר הגאולה – תפלת המנחה. על כך אפשר לדרוש "יערב עליו שיחי אנכי אשמח בהוי'". אז גם הזמן הכי טוב שיתקיימו דברי ברוריה "יתמו חטאים ולא חוטאים". לגבי חוטאים – נסתיימה עבודת הבירורים, ולגבי חטאים – פשוט יתמו, ואז "רשעים עוד אינם". אז יש גאולה אמתית לעם ישראל, "ועמך כלם צדיקים לעולם יירשו ארץ". זה דרוש מיוחד לכבוד הכלה, אבל כולל את כולם.

אתן לך בסוף את הדף בו 'קשקשתי' את הגימטריאות שלכם, רק מה שעלה ברשתי. קודם נאמר עוד פעם לחיים.

נגנו "אלי אתה" (אדה"ז) ואח"כ "אלי אתה" (הצ"צ).

ג. "אלהים חי"

"אלהים חי" בתוך "אהיה אשר אהיה"

נתבונן בשמות בציור שלהם:

י  ו  ס  ף

ח  י  י  ם

ת  ח  י  ה

האותיות שבאמצע השורות הן וס יי חי. האמצע של יוסף-חיים שוה אלהים והאמצע של תחיה הוא חי – "אלהים חי" הוא ביטוי שחוזר בתנ"ך ארבע פעמים, הכל באותו הקשר. כמו שיש "דוד מלך ישראל חי וקים" יש "אלהים חי". ראשי וסופי התיבות – שני הטורים החיצוניים – שוים 543 (משה הפוך), שם קדוש שלפני שבוע היה עליו שיעור גדול, "אהיה אשר אהיה". ראינו שיש בו ששה פירושים במדרש, כנגד שש האותיות כאן. המסגרת כאן היא "אהיה אשר אהיה" והאמצע הוא "אלהים חי" שעולה ד"פ הוי' – יש פה ד"פ הוי' בתוך "אהיה אשר אהיה", כוונה יפהפיה.

התגלות "אלהים חי" במעשה סנחריב

מי זוכר איפה כתוב "אלהים חי"? באותו סיפור פעמיים, והסיפור חוזר במלכים ובישעיהו. בא רבשקה בשם סנחריב "לחרף אלהים חי". ארבע פעמים כתוב שהאויב סנחריב – קליפה הכי נוראה לפי החסידות, יש עליה מאמרים שלמים, הוא קליפת הכפירה – שולח את רבשקה, יהודי משומד, "לחרף אלהים חי". בסוף כל מחנה סנחריב כולם פגרים מתים. אם רק חזקיהו המלך היה תופס את עצמו ואומר שירה הוא היה הופך להיות המשיח. כלומר, יש בסיפור הזה פוטנציאל של  משיח, כח של גאולה אמתית ושלמה לכל עם ישראל.

כנראה שמי שכאן מתקומם בקדושה הוא "אלהים חי". על פי פשט, הוא מתקומם כי באו לחרף אותו. חזקיהו הבטיח לעם ישראל שכמה שנראה מצב מיואש ועגום וקשה, אבל ה' יעזור. לחזקיהו כאן אין מה לעשות, הוא הולך לישון, אבל הוא כן מחזק ומעודד את העם ואומר להם 'טרכאט גוט וועט זיין גוט'. המצב נואש לחלוטין, אבל 'חשוב טוב יהיה טוב', ה' אתנו – אין מה לעשות, הולכים לישון. זה מצחיק, בחינת יצחק, "צחוק עשה לי אלהים". באמת רבשקה אומר שמה שחזקיהו אומר הוא מצחיק, רוצה לפרסם כך, ויש גם יהודים בוגדים שעומדים לצד רבשקה במחנה חזקיהו – סיפור שלם. כל הסיפור שם הוא סיפור של "אלהים חי". יש מי שמחרף אותו, ואותו "אלהים חי" בסוף מוכיח את עצמו.

"עמא דה' קיימא" – עם ישראל חי

הכי מענין איך תרגום יונתן מתרגם "אלהים חי" (רק הרד"ק מציין זאת). על פי פשט הכוונה לה', שבאו "לחרף אלהים חי", את ה' שהוא חי וקים. אבל התרגום מתרגם, בכל ארבע הפעמים, "עמא דה' קיימא" – "אלהים חי" היינו עם ה' החי. הוא מתרגם את שם אלקים כעם ה', ולא ה' עצמו. כשמקללים את ה' – מקללים את עם ה'. כי איפה ה' חי? "אני אמרתי אלהים אתם" – קדושת שם אלקים, גם לשון רבים, "מרבים בשמחה", מופיעה "בכם", "עד הוי' בכם". "אלהים חי" הוא הניצוץ החי בכל יהודי – "דוד מלך ישראל חי וקים" – שהרי "אני אמרתי אלהים אתם".

סביב "אלהים חי" המעטפת של החתן והכלה היא "אהיה אשר אהיה", עם כל הפירושים. לפי רבי אבא – "לפי מעשי אני נקרא", היולי שמופיע כל פעם כפי שרוצה. גם עם הפירוש שאני נמצא למי שפותח לי את הדלת, כמו הווארט של הקוצקער. שרים 'עם ישראל חי' – מאיפה לקחו את המשפט הזה? כנראה מי שאמר זאת לקח את המשפט מתרגום יונתן של "אלהים חי", שמתרגם 'עם ישראל [שהוא עם ה' ה]חי'. עם ישראל הוא-הוא ה"אלהים חי".

אם כן, זה מסר מאד יפה, שהאמצע שלכם הוא "אלהים חי" והקצוות שלכם הם "אהיה אשר אהיה" – היכולת להתאים את עצמכם בקדושה לכל משימה, עם השם המתאים לאותה משימה, וממילא להרבות בפעולות, "מרבים בשמחה" בכל מיני דברים, כמו שאומרים 'לירות בכל הכיוונים'. תיכף נגיע מה בכל אופן צריכה להיות הרוח העיקרית של היריות בכל הכיוונים – "אהיה אשר אהיה", הכל פתוח, אבל הפנימיות, חוט השדרה, היא "אלהים חי", ד"פ הוי'. יש ד אותיות הוי' וכל אות כלולה מכל האותיות – יש הוי' של פרצוף אבא, הוי' של פרצוף אמא, הוי' של ז"א והוי' של נוקבא דז"א. או, באופן אחר, בכל עולם יש הוי' – הוי' דאצילות, הוי' דבריאה, הוי' דיצירה והוי' דעשיה.

והנה הפלא הכי גדול – נחשב את שמות החתן והכלה עם שמות המשפחה: יוסף חיים פרל תחיה שפירא = 1548 = אלהים פעמים חי!

זו כוונה מאד יפה של השמות שלכם. לחיים לחיים, לחיים ל"אלהים חי" וגם ל"אהיה אשר אהיה". זה שהתרגום מתרגם "עמא דהוי' קימא" מתאים במיוחד לתחיה, תחית האומה, שהאומה חיה, עם ישראל חי. ["אלהים חי" כולל גם את מי שהוכיח שם?] הסיפור הזה פעל את הנס, הגילוי של "אלהים חי", ומי שמתנגד לעם ישראל נפל פגר מת. תפלה בגימטריא שירה, צריך את התפלה-שירה על הנס. זה גם צריך לצמוח מתוך מה שעם ישראל חי. השירה צריכה לבוא ספונטאנית מתוך הנשמה שלנו. מי שמייצג אותנו הוא כמובן המלך, זה צריך לבוא מתוך הלב שלו. זה לא התבטא, לכן פספסנו. בכל אופן, "אלהים חי" ועם ישראל חי, דוד מלך ישראל חי וקים.

נגנו "קול דודי".

ד. שלשת עמודי הבית – "דבר אמת", "דע את אלהי אביך ועבדהו", "מרבים בשמחה"

בית שמגדלים בו תורה, תפלה וצדקה

אמרנו בהתחלה שהגימטריא הכי יפה של השמות יחד היא "מרבים בשמחה". יש עוד שני דברים מאד יפים. מתוך כל מה שרשום אצלנו בחרנו שלשה דברים שהם כנגד שלשת הדברים עליהם העולם עומד – על התורה, על העבודה ועל גמילות חסדים. כשבונים בית הרבי תמיד אומר שצריך להיות בית שמגדלים בו תורה, תפלה וצדקה – בית שבנוי על שלשת עמודי העולם. תורה היא כנגד יעקב אבינו, עבודה כנגד יצחק אבינו וגמ"ח כנגד אברהם אבינו – "בכל, מכל כל", "אין קורין אבות אלא לשלשה". לכן ראוי שיהיו שלשה רמזים, כנגד שלשת העמודים.

"מרבים בשמחה" – שמחת גמילות חסדים

את הרמז של "מרבים בשמחה" נכוון כנגד עמוד גמילות חסדים. הרמב"ם אומר – פוסק הלכה בספרו – שמכל מצוות פורים עיקר השמחה הוא מתנות לאביונים, עיקר השמחה הוא לשמח לב אומללים. אין שמחה יותר מזה, עיקר השמחה. סתם שמחה אצל יהודי היא שמחה של מצוה, וסתם מצוה היא צדקה, כמו שכתוב בתניא בשם הירושלמי. לעשות מצוה היינו לעשות טוב למישהו, לעשות חסד עם מישהו, ושמחה היא שמחה של מצוה. "מרבים בשמחה" היינו "הרבה להם הקב"ה תורה ומצוות" – ריבוי מצוות מעשיות, כולל את כל המצוות, אך בעיקר מצוות של חסד, של נתינה. "משנכנס אדר מרבים בשמחה" – צריך להרבות בשמחה ולהרבות עם שמחה מצוות מעשיות, להרבות בחסד.

אם אמרנו שיש נקודת אחדות וממנה צריך "ופרצת" – מ"אחד היה אברהם" ל"ופרצת" של יעקב. אברהם התחיל לפרוץ, אבל הוא ה"אחד", נקודת המוצא, ועיקר הריבוי המופלג הוא יעקב, "ופרצת ימה וקדמה וצפנה ונגבה". כך בעבודה, מתי מתקשרים ל"אחד", לכך שיהודי הוא "גוי אחד בארץ"? כשאומרים "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד", בתפלה. יצחק, עמוד העבודה – הוא צחוק, צחוק ושעשועים, אבל הוא גם צמצום, גבורה. מהו צמצום? שמתכווץ ב"אחד". הוא מתכווץ בארץ, "גור בארץ". הוא מתאחד חזק מאד. אבא שלו הוא אחד בעצם, "אחד היה אברהם", נקודת המוצא. מי שמתאחד ומתרכז באחד הוא יצחק. מי שפורץ מתוך האחד הוא יעקב, "ופרצת".

אם כן, את "מרבים בשמחה" נכוון כנגד מצוות, וסתם מצוה היא צדקה. זה בעצמו קשור להתחלה, כי עמוד גמילות החסדים הוא אברהם אבינו – מחד, "אחד היה אברהם", אך הוא גומל חסדים עם כולם, אוהב את כולם, מחבק את כולם כפי שנסביר. זה הרמז של "מרבים בשמחה", בעמוד גמילות חסדים.

"דע את אלהי אביך ועבדהו" – עמוד העבודה

יש רמז כנגד העבודה: דוד המלך בסוף ימיו, בדברי הימים, מברך את שלמה בנו ואומר לו "דע את אלהי אביך ועבדהו", ששוה יוסף-חיים תחיה. ההמשך הוא "בלב שלם ובנפש חפצה כי כל לבבות דורש הוי' וגו'". רק עד "ועבדהו" – עמוד העבודה, עבודה שצריכה דעת, "דע את אלהי אביך ועבדהו" – שוה לשמות החתן והכלה. פסוק יפה של עבודה מתוך דעת, מתוך קשר ל"אלהי אביך".

"דבר אמת" – עמוד התורה

הרמז של של התורה הוא ביטוי עוד יותר קצר, ביטוי שמופיע פעמיים בתנ"ך, שתיהן בספר תהלים: "דבר אמת". מי זוכר את הפסוקים? בשני הפסוקים יש עוד רמזים לחתן ולכלה, ובשניהם "דבר אמת" הולך על אמת של תורה – "לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא".

מה שאתם "דעת אמת" – בפירוש כנגד עמוד התורה. מה שאתם "דע את אלהי אביך ועבדהו" – עבודה. מה שאתם "מרבים בשמחה" היינו גמילות חסדים, שמחה של מצוה. על כל שלשת העמודים האלה הבית שלכם יעמוד איתן.

"והדרך צלח רכב על דבר אמת" – לנצח בכח הימין

הפסוק הראשון הוא "והדרך צלח רכב על דבר אמת וענוה צדק ותורך נוראות ימינך". הפסוק הולך על מלך המשיח. פסוק מופלא, בו צריך לרכב – מעשה מרכבה – על "דבר אמת", "אין אמת אלא תורה". יש הכל בפסוק – הדרך, הוד והדר; צלח, הצלחה; רכב, מעשה מרכבה; רוכבים על "דבר אמת" של התורה; ביטוי יפה יוצא מן הכלל של "ענוה צדק"; ובסוף "ותורך נוראות ימינך" – "תורך" לשון תורה, הוראה בתורה, וההוראה היא "נוראות ימינך".

מה הפשט? התורה שלך, מה שאתה רוכב על דבר אמת ויש לך ענוה צדק, תתן לך "נוראות ימינך". המפרשים מסבירים שביד ימין המלך – דוד המלך ומלך המשיח – עושה מלחמות. הוא מקבל את ההשראה מן התורה, והתורה נותנת לו הצלחה למעלה מדרך הטבע – "נוראות" – בפעולה של "ימינך", לנצח במלחמה. ככה מסבירים המפרשים. מכאן נלמד הוראה חשובה לדור שלנו, שכל המלחמות שלנו תהיינה בבחינת "וימינו תחבקני". זה גם משהו נורא – תורת משיח מלמדת אותנו איך להלחם ולנצח, הכל ב"ימינך", ב"ימינו תחבקני".

הפשרה בין רבי מאיר לברוריה (ועמידה על דעת ברוריה בימינו)

אמרנו קודם שנלמד איך אנחנו לוחמים היום, בדור שלנו, עם הרע. נחזור רגע לברוריה, בגימטריא תחיה. היא אומרת "יתמו חטאים ולא חוטאים". מה רבי מאיר חשב לעשות איתם? לחסל אותם. היא אומרת שלא מחסלים את הרשעים אלא צריך רק "יתמו חטאים ולא חוטאים". איך הוא הבין אותה? המהר"ל מפראג אומר שיש דרגות-דרגות של השגה, וכל אחד מבין רק לפי הרמה שלו. רבי מאיר הסכים לברוריה, איך שהוא הבין אותה, אבל לא אומר שעמד על סוף דעתה – רק אומר עד היכן יד שכלו הגיעה בדבריה.

איך הוא הבין? לא להתפלל שימותו (כפי שרצה קודם) אלא להתפלל שיעשו תשובה. כתוב בגמרא שהוא התפלל שיעשו תשובה ובאמת התפלה שלו – צדיק גדול, צדיק גמור – התקבלה והם עשו תשובה. השאלה מה היא התכוונה כשאמרה "יתמו חטאים ולא חוטאים". היא ודאי הבינה איך הוא יבין אותה, כי היא אשה חכמה. אשה חכמה צריכה תמיד להבין איך הבעל יבין את דבריה. אבל יש לה גם כוונה נסתרת שהוא לא יכול להבין כלל. יכול להיות שהיא היתה חסידת איז'ביצא (או שמא שרש הרבי מאיז'ביצא) – שזה גם תואם את שיטת חב"ד – והתכוונה שיתגלה שיהודי אף פעם לא חטא. הכל נדמה לך – נדמה לך שמצערים אותך, שחוטאים, שעושים כל מיני עבירות. זה דמיון שלך בעלי היקר, אתה מדומין. היהודים האלה, הרשעים, אף פעם בחיים לא חטאו – הם צדיקים גמורים, לכתחילה. את זה הוא לא מסוגל להבין – רק לעתיד לבוא.

לכן ברוריה היתה הרבה לפני הזמן שלה. אנשים שחיים לפני הזמן שלהם גם קורים איתם כל מיני דברים משונים, כי העולם עוד לא מוכן להשגות שלהם. בדור שלהם מבינים אותם פחות או יותר. לכן, שוב, מה שאמרנו שקודם "יערב עליו שיחי אנכי אשמח בהוי'" ואז "יתמו חטאים מן הארץ ורשעים עוד אינם. ברכי נפשי את הוי'". למה אומרים זאת? אם הכוונה שיעשו תשובה – זה גם סוג של בירורים. אי אפשר לומר לגמרי, בנחרצות, ש"נסתיימה עבודת הבירורים" (ואכן, היחד עם "נסתיימה עבודת הבירורים" הרבי הכריז שכבר עשו תשובה). אבל אם הכוונה שיהודי אף פעם לא חטא, הכל דמיונות, הכל חיצוניות – ודאי אפשר לומר "נסתיימה עבודת הבירורים". כעת הגענו לסוג אחר לגמרי, רמה אחרת לגמרי, של השגה – השגה במיהו יהודי. זו דוגמה מצוינת איך באמת חושבת אשה שהיא בבחינת כתר.

קודם יש פער בין איך שהאשה חושבת לאיך שהבעל חושב. אחר כך, אם שניהם טובים ורוצים ללכת אחד לקראת השני. הבעל מתחיל לעמוד על דעת אשתו. היא יודעת – זה לא בדיוק מה שהתכוונתי, אבל מילא, זה מה יש, לעת עתה זה הכי טוב, ובסדר. זה נקרא לעשות תשובה. כל אחד עושה תשובה. הוא עושה תשובה על מה שהוא חשב קודם, וגם היא עושה תשובה על מה שהיא באמת חשבה – מתפשרים על תשובה. שכולם יעשו תשובה, ואז תבוא הגאולה (שבבחינת "בעתה", שהרי רבי מאיר, שהיה ניצוץ משיח כנודע, לא זכה להבין ממש את כוונת ברוריה אשתו, והיינו מה שהבטיחה תורה שסוף ישראל לעשות תשובה בסוף גלותן ומיד הם נגאלים, כפי שפסק הרמב"ם, שאין זה גאולת "אחישנה" אלא גאולת "בעתה". גאולת "אחישנה" היא כהבנתה הפנימית והעצמית של ברוריה). זה היה מאמר מוסגר.

אדר-הדר-חדר-עדר

הכל מתחיל מ"והדרך" – תיקון של חדש אדר. אמרנו קודם שהשמות הם ארבע על שלש ונגיע למשהו שהוא שלש על ארבע. כתוב בחדש אדר – "משנכנס אדר מרבים בשמחה", היום – אפשר להחליף את ה-א בכל אות מ-אהחע, אותיות הגרון שהכי מתחלפות בלשון הקדש. נאמר בקיצור: אדר (א דר – אלופו של עולם דר בתחתונים) הוא גם הדר (ה דר), גם חדר (ח דר) וגם עדר (ע דר). כל המלים האלה על אותו משקל, ואם מציירים את ארבע המלים האלה זו תחת זו הן יוצרות מבנה כמו סדר אבני חשן המשפט:

א  ד  ר

ה  ד  ר

ח  ד  ר

ע  ד  ר

אם תעשו את החשבון, יוצא משהו מושלם מאד – 900, 30 ברבוע. אם נחבר את שני המספרים – הרבוע הזה (900) עם שמות החתן והכלה (647) – יצא 7 פעמים 13 פעמים 17, "אשרי יושבי ביתך עוד יהללוך סלה" (הוי' ועוד זך מילויי הוי').

בסוף מגיעים לעדר, "מגדל עדר". הכל מתחיל מאדר – "הרוצה שיתקיימו נכסיו יטע בהם אדר". אחר כך מגיעים ל"הדר הוא לכל חסידיו" שהוא כאשר מתקיים "לעשות בהם משפט כתוב" (אמרנו זאת הבקר). מגיעים לפסוק "והדרך צלח רכב על דבר אמת" – "והדרך" הוא החדש הזה, היום, ש"דבר אמת" שוה יוסף-חיים תחיה – "וענוה צדק" שרואים על החתן והכלה, "ותורתך נוראות ימינך", כל הנצחונות וההישגים שלהם בחיים יהיו "נוראות ימינך", "וימינו תחבקני", לקרב יהודים, לקרב נשמות לאבינו שבשמים וככה ננצח ונביא את הגאולה. הכל מתחיל מ"והדרך", כעת מראש חדש אדר.

"דבר אמת עד מאד" – פסיקה ראשונית

עד כאן היה הפסוק הראשון בו כתוב "דבר אמת". מה הפסוק השני? בפרק קי"ט – "ואל תצל מפי דבר אמת עד מאד כי למשפטך יחלתי". כאן יש תוספת – יש "דבר אמת", שמות החתן והכלה, עם התוספת "עד מאד". צריך "דבר אמת", ללמוד תורה ולאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא, ודוד – ש"הוי' עמו" ו"הלכה כמותו בכל מקום" – מתחנן "ואל תצל מפי דבר אמת עד מאד", לפסוק הלכה באמתה של תורה "עד מאד".

יש כאן משהו מופלא בחכמת החשבון: הגימטריא שלכם היא 647, מספר ראשוני שלא מתחלק בשום מספר אחר. המספרים הראשוניים הם סדרה בפני עצמם. אי אפשר לחשב את הסדרה, כי אין שום נוסחא למספרים ראשוניים – זו התעלומה של המתמטיקה, הרדל"א של החשבון. אז אי אפשר לדעת איזה מספר ראשוני זה חוץ מאשר לספור. זהו המספר הראשוני ה-119, "עד מאד". ממש פנינה, פלא, ש"דבר אמת" הוא עצמו "עד מאד" – המספר הראשוני ה"עד מאד".

מהו ראשוני? כמו חידוש. אפשר לחשוב ש"לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא" הוא לא לחדש משהו, אלא רק לכוון איזו דעה להלכה, אבל לא ככה. "'והוי' עמו' שהלכה כמותו בכל מקום" הוא החידוש הכי מופלא, "עד מאד", ראשוני לגמרי. אמרנו שמספר ראשוני הוא חידוש, לא היה ולא נברא עד כה, הוא אינו כפולה של שום מספר שקדם לו (חוץ מ[הוי'] אחד). זה המסר הפנימי של המספרים הראשוניים, וה"דבר אמת" הוא ראשוני, לא סתם ראשוני אלא ראשוני "עד מאד", המספר הראשוני ה"עד מאד". עד מאד, 119, אינו ראשוני – הוא עולה ז"פ טוב, ז"פ טוב של מעשה בראשית, "טוב מעט לצדיק", "טוב טעם ודעת למדני" (כפי שדברנו לפני שבועיים).

ברכת סיום

אם כן, יש שני פסוקים של "דבר אמת", יש את "דע את אלהי אביך ועבדהו" ויש את העיקר של היום, "מרבים בשמחה", בגמילות חסדים. שכך הבית שלכם יעמוד, הכל ברוח של אדר, שהוא הדר, והוא גם חדר – חודר עמוק. רצינו להתבונן באריכות – תסתכל בדף – במלה חדר. הפסוק הכי משמעותי של חדר הוא "כמעט שעברתי מהם עד שמצאתי את שאהבה נפשי אחזתיו ולא ארפנו עד שהביאתיו אל בית אמי ואל חדר הורתי" (כל הפסוק עולה אחד-אהבה ברבוע פעמים יחידה [מספר הראשוני האחד-אהבה] כאשר "אחזתיו ולא ארפנו", אמצע תבות הפסוק, עולה אל פעמים הוי' שעולה אדר במספר קדמי). קודם צריך לנטוע אדר, אז להיות "הדר הוא לכל חסידיו", "הדרך צלח". אחר כך צריך "אחזתיו ולא ארפנו" עד "חדר הורתי" ומשם יוצא עדר. מי נולד במגדל עדר לפי התרגום? משם בא מלך המשיח. כך מתרגם תרגום יונתן. מלך המשיח בא ממגדל עדר, שמגדל עדרים-עדרים. כתוב "יפה כח הבן מכח האב", אז אנחנו מברכים שהחתן והכלה יעלו על ההורים, עם עוד יותר ילדים ונינים. שיהיה הרבה עדר, הכל מתוך נקודת אחדות אמתית. שיהיה באדר ההדר והחדר והעדר בסוף, מגדל עדר. לחיים לחיים.

נגנו "שיר השירים", "אשר ברא".