בע"ה

ח' אד"ש ע"ו – כולל תורת חיים, כפ"ח

סקרנות קדושה

נקודה משיעור בהמשך תש"ו

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

הרבי הריי"צ מסביר במאמר כי בעיון אמתי חוקרים לעומק את הכל – לא מסתפקים באמונה בהנחות היסוד, אלא מנסים להבין אותן. בכל דבר יש אקסיומות – הנחות יסוד בשכל. זה נכון היום לכל מקצוע, גם למתמטיקה. הכל מתחיל מלוגיקה, חכמת ההגיון. אפשר ללמד ילד הנחה, תקבל באמונה פשוטה שככה זה. הוא אומר שמי שרוצה להגיע להעלם העצמי של השכל לא צריך לקבל את האקסיומה כמשהו הסכמי – ככה כולם חושבים אז גם אני חושב ככה – אלא צריך להיות כל כך סקרן וחקרן (ס-ח מתחלפות באתב"ש), כאן מקור המושג סקרנות, שלא מקבל שום דבר על פניו. אין אצלו 'אבויאס' (obvious), הכל צריך לחקור, על כל דבר צריך לשאול 'למה?', אין אקסיומות. זה ווארט מאד חזק, שאין אקסיומות. איך זה הולך יחד עם אמונה פשוטה? חוץ מזה שיש ה' – אמרנו אתמול ווארט חסידי, שבה' אני מאמין, אי אפשר להבין את עצמותו יתברך, אבל כל דבר חוץ מזה אני צריך לחקור ולהבין בשכל. שוב, ווארט מאד חזק, שלא להסתפק בקבלת אקסיומות ומתוכן לבנות הרבה השלכות – דדוקציה שמוציאה הרבה פרטים מהאקסיומה, כך עובד בלוגיקה – אלא צריך לחקור את האקסיומה עצמה. יש בזה כמה רמות: יש אקסיומה של לוגיקה. גם בתורה יש דברים שאומרים לך שהם 'ככה'. יש דברים שהם חידוש, ואתה מסתפק בחידוש הזה – בכלל הזה שלמדת. יש משהו שהוא לא ממש אקסיומה של לוגיקה, אלא כלל, כמו "אין 'והיה' אלא לשון שמחה" ו"אין 'ויהי' אלא לשון צער". אפשר ללמד ילד או מבוגר את הכלל וזה חידוש יפה, הוא יודע שכל פעם שכתוב "והיה" מדובר בשמחה ואם קוראים "ויהי בימי אחשורוש" מתחיל מצער – רק בסוף הופך ל"ליהודים היתה אורה ושמחה וגו'". שוב, אפשר להסתפק בכלל – חז"ל אמרו אז אני מאמין, ודאי ככה – וכבר למדתי משהו חשוב, שהוא בהחלט חידוש עבורי. אבל הרבי כותב כאן לא להסתפק בזה, לא סתם לקבל דברים – צריך כמו ילד לשאול 'למה?', למה 'והיה' זה שמחה? למה 'ויהי' זה צער? גם בזה יש כמה רמות. אפשר שאם הילד ישאל למה "והיה" זה שמחה האבא או הרבי יביא כמה דוגמאות שממחישות זאת, אבל זה עדיין לא מספיק. 'אבל למה?'. זו דוגמה איך חוקרים יותר ויותר עמוק – מה יש בלשון "והיה", בלי פסוק ובלי הקשר, שהוא שמח? בתוך "והיה" צריך להיות משהו שמח ובתוך "ויהי" משהו מצער. הוא חייב להגיע לזה. אז, למשל, מבין שבשניהם יש ו ההיפוך – "והיה" לוקח הויה בעבר והופך אותה לעתיד ו"ויהי" לוקח הויה בעתיד והופך אותה לעבר. הוא מתחיל להתבונן למה לקחת עבר ולהפוך אותו לעתיד זה שמח (ומגיע לתובנה העמוקה שגרעין העתיד הטוב טמון בעבר הלא טוב ושהעבר הלא טוב כבר נמצא בתהליך של התהפכות לעתיד הטוב) ולקחת עתיד ולהפוך אותו לעבר זה צער (ומגיע לתובנה של קהלת של "מה שהיה הוא שיהיה", בלי שינוי מהותי, שהרי "אין כל חדש תחת השמש" והעתיד, גם העתיד שאומרים עליו "ראה זה חדש", באמת "הוא כבר היה לעֹלמים"). חז"ל אומרים שב"ויהי" יש רמז – וי-הי, צעקת צער – אבל עיקר ההתבוננות הוא מה שאמרנו כעת לגבי ו ההיפוך. גם ב"והיה" יש עוד משהו, הוא צירוף של שם הוי' ב"ה, שם הרחמים (שהוא שם העצם של השי"ת), הצירוף השביעי ו"כל השביעין חביבין", כנגד חדש תשרי, זמן שמחתנו. "ויהי" אינו צירוף של שם הוי' אלא שבגימטריא הוא שוה עוד שם של ה', שם אל (שם שבו חסד וגם דין. מצד אחד "חסד אל כל היום", אבל מאידך גיסא "אל זֹעם בכל יום"). עוד תופעה מעניינת: חוץ מ-ו ההיפוך שפותחת את שתי המלים, שאר אותיות השרש הן הפוכות ממש – במקום היה של "והיה", י בין שתי ההין, בא יהי ב"ויהי", ה בין שתי יודין. י היא אות זכרית ואילו ה היא אות נקבית. נמצא שכאשר יש נקבה בין שני זכרים (על דרך קין והבל שרבים על התאומה היתרה של הבל) זה צער אבל כאשר יש זכר בין שתי נקבות (על דרך יעקב בין שתי נשותיו, לאה ורחל) זו שמחה. ועוד יוצא שכאשר נכפיל אותיות יהי באותיות היה בהכאה פרטית נקבל נ-נ-נ = קן (היות שכל הכפלה היא י פעמים ה = נ), שזה עצמו שוה ל-היה ברבוע פרטי (כה-ק-כה = קן). נמצא ש"והיה" "ויהי" בהכאה פרטית = "והיה" ברבוע פרטי, דהיינו שם הוי' ברבוע פרטי (בגימטריא מקום כידוע), ללמד ש"מרובה מדה טובה" ושהכל (גם הצער וגם השמחה) נכלל ב"והיה" לשון שמחה (כאשר "אתהפכא חשוכא לנהורא וטעמין מרירו למיתקא" – "ונהפוך הוא אשר ישלטו היהודים המה בשנאיהם"). כל זה נקרא לקחת משהו ראשוני, כלל שלמדת, ולא להסתפק בכך שאמרו לך ככה. זה נקרא עיון. אם אתה מסתפק במה ששמעת – צברת עוד נקודת ידע, כמו שדברנו לאחרונה על צבירת ידע (שהוא בחינת אחורים). (כתוב בתניא שטבע הוא מה שלמעלה מטעם ודעת.) הנה, הוא אומר לא להסתפק בזה – למה יש כזה חוק בטבע? זה מה שעושים היום במדע, לא מסתפקים בתופעות של קומן-סנס שרואים בעינים – אדרבא, היום אומרים שכל מה שאתה רואה זה לא נכון, ההיפך, הכל קונטרה-אינטואיטיבי. למה? חקרו לעומק ובמדה מסוימת הגיעו בנפש השכלית לפתיחת ההעלם העצמי, לכן מתגלים דברים מופלאים שהם ההיפך הגמור ממה שלמדתי וחשבתי בהתחלה, "איפכא מסתברא" שמתגלה על ידי המון יגיעה. כמו שאמרנו, חז"ל אומרים כלל שהוא בעצמו יפה מאד, לכן מאד קל להסתפק בו, אבל לא צריך להסתפק בכלל – צריך לחקור אותו. לא להסתפק – מלשון מספיק – אלא להסתפק מלשון ספק, להיות קצת סקפטי (מתחיל באותיות ספק, טפת ספק). צריך להיות יהודי תמים, מאמין, אבל מצד שני צריך שיהיה משהו בנפש שהאדם לא מוכן לקבל דברים על פניהם, באופן שטחי. שום דבר לא יכול להיות שטחי אצלו. שטחי זה 'חיצון'. מי שבעצמו 'חיצון' מקבל הכל בחיצוניות. מי שפנימי באמת לא מוכן להשלים עם עבודה שטחית, הוא חייב עבודה פנימית, וזה רק אם הוא מקשה קושיות – כאילו הוא סקפטי לגבי המשפט הזה – עד שישכנע את עצמו, את הנפש השכלית שלו, שבאמת נכון ש"אין 'והיה' אלא לשון שמחה" וכיו"ב. כאן הוא מדבר גם על אקסיומות הרבה יותר מופשטות, אבל מהדוגמה הזו אפשר להבין מה שהוא מתכוון. (לאו דווקא סקפטי, יש כלל ואני רוצה להבין אותו לעומק – אפשר להיות סקפטי, אבל לא חובה, העיקר לרצות להבין לעומק.) נכון, זה להיות סקפטי ביחס להבנה הראשונה שלי, מה שהוא קורא כאן השקפה ראשונה, שאיני מוכן להסתפק בהבנה הראשונה. אמרתי את המלה סקפטי רק כדי לחדד, להקצין לצורך ההבנה. קודם אמרנו את המלה סקרן. כתוב שחטא אדם הראשון היה כי היה סקרן, הסתכל לדעת מה קורה בהיכלות הטומאה. כתוב שהוא לא היה רבי, ולכן הסתכלות זו הזיקה לו. אם הוא היה רבי ההסתכלות לא היתה מזיקה לו, אבל הוא לא היה רבי. למה עשה זאת? כי היה צריך לדעת הכל, היה סקרן. גם בלהיות סקרן יש משהו טוב – צריך לדעת איך לנתב זאת, איך להגביל. יש גם ווארט שבמחשבה הקדומה דא"ק – שדומה לכח ההיולי שכאן – "כולם נסקרים בסקירה אחת". הסקירה שם היא לשון הבטה, רואים הכל יחד, אבל היא אותה מלה כמו סקרנות – שרש הסקרנות גם בא משם. זו דרשת שרש סקר, שרש סקר ושרש ספק הם די קרובים, ס-ק (מתחלפות באכב"י), לכן דרשנו את שרש ספק – שהסתפקות היא שני דברים, לשון מספיק ולשון ספק. הספק הרע הוא עמלק עצמו (כדרשת הבעש"ט). הערב, שבת, כבר פרשת זכור – "תמחה את זכר עמלק מתחת השמים לא תשכח". כמו שיש ספק רע יש ספק טוב – יש ברדל"א חמשה ספקות, כביכול ספקות במקום האמונה. צריכים להיות ספקות דקדושה באמונה כדי להוציא משם תעלומות חכמה כפלים לתושיה.

ח' אד"ש ע"ו – כולל תורת חיים, כפ"ח

צדיקים ובעלי תשובה

נקודה משיעור בהמשך תש"ו

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[ב]

הרבי הריי"צ אומר כי המעבר מחורף לקיץ (העבודה מפסח עד שבועות) הוא עבודת הצדיקים ואילו המעבר מקיץ לחורף (העבודה מאלול עד שמחת תורה) הוא עבודת בעלי התשובה. צריכים להבין זאת, שהרי יציאת מצרים היא "כי ברח העם" – הרע היה עדיין חזק בתוך העם, לא השתחררו בפנימיות מהרע, ולכן ברחו. אחר כך יש מט ימים של בירור מדות, צריכים לתקן את המדות. למה קוראים לזה עבודת צדיקים? הרי בחג הפסח לא היו לבני ישראל זכויות בכלל, רק שה' נתן לנו שתי מצוות – "בדמיך חיי בדמיך חיי", דם מילה ודם פסח – שיהיה במשהו להאחז. אחר כך ברחו, כי הרע עוד שלט, ואז לאט לאט החלו לתקן את המדות שלהם. למה זה נקרא עבודת צדיקים? בסוכות אין זמן, אין מט ימים לתקן את המדות. קודם כל, רואים דבר פשוט מאד – גם לצדיקים יש עבודה, גם מי שבבחינת צדיק צריך לתקן את המדות וגם לו יש בהתחלה רע. זה הדבר הכי פשוט שלומדים מכאן, שלא לכתחילה הוא צדיק של תניא. כשאומרים עבודת צדיקים לא מדברים על צדיקים של תניא, שאין לו יצר הרע ואין לו עבירות. מכאן לומדים שהפשט של בעל תשובה הוא כמו בתורה, אחד שממש נפל מאגרא רמה לבירא עמיקתא בחייו, כמו בחטא העגל. שהיה בשיא של גובה רוחני, ומתוכו נפל לתהום בחטא חמור ביותר. אז אומרים לו ש"אין שום יאוש בעולם כלל", "כי נפלתי קמתי", "שבע יפול צדיק וקם". היום כל מה שאומרים בעלי תשובה – הם בכלל לא בעלי תשובה. כמו שהרבי אומר, אחד שהיה תינוק שנשבה, לא קבל חנוך, ובשלב מסוים תפס עצמו והתעורר – הוא לא בעל תשובה של התורה. בעל תשובה של התורה הוא אחד שבאמת היה צדיק ונפל, חטא חטא חמור, וכעת צריך לעשות תשובה. זה הסיפור של חטא העגל, שנפלו מהשיא של מתן תורה ואז צריכים לעשות תשובה (ובאמת לא היו ראוים לאותו חטא אלא כדי להורות דרך תשובה לרבים). זו עבודת אלול ותשרי עד שמח"ת. עיקר להיות צדיק הוא שאין לך ממש חטא במודע. כל החטאים שאינם במודע – שלא היית ממש במודעות של אלקות ושברת אותה – לא עושים אותך רשע. אתה עדיין בגדר צדיק.

יש לזה רמז מאד יפה בכתבי האריז"ל: הרי צדיק היא אות מ-כב האותיות, האות ה-חי באלף-בית. האריז"ל שואל את השאלה שכולם שואלים – איך כותבים את המילוי? רוב האנשים אומרים צדי, בלי ה-ק בסוף. כשמוסיפים את ה-ק – מוסיפים את האות הבאה באלף-בית, האות ה-19 – הופך להיות צדיק. האריז"ל אומר שבעולם התהו, עולם הנקודים, אומרים צדי – התרגום של תהו ("והארץ היתה תהו"), "צדיא". מי זה צדיק? עולם התיקון, תיקון בכלל ותיקון הברית בפרט. שה-חי מחובר ל-יט. יט היינו חוה – יש זיווג בסוד של הצדיק (הצדי שמתחבר ל-ק בסוד צדיק היינו סוד השם הקדוש שדי – צ-ש מתחלפות באותיות השינים). שוב, האריז"ל אומר שבעולם התיקון צריך לומר צדיק כשם האות, אבל במקור שמו היה צדי. מ-צדי, תהו, באים לתיקון, צדיק. סימן שכל צדיק מתחיל מתהו. לא רק בעל תשובה יוצא מהתהו, אלא גם צדיק יוצא מהתהו. אדרבא, סתם זה שהיה במצב של אורות דתהו וכעת צריך להוסיף לעצמו כלים דתיקון – כל צדיק הוא ככה ("עמך כלם צדיקים", כל יהודי הוא ביסודו אותו צדיק שיוצא מצדי). זה בדיוק מה שקורה בספירת העומר, שהמדות הראשונות, הלא-מתוקנות, הן מדות דתהו (מדות דגושות, לא רפות, שנשברות). כל עבודת הספירה היא לעשות התכללות – חסד שבחסד וכו' – והתכללות היא תיקון. גם על פי פשט, צריך לתקן את המדות – קודם המדות לא היו בסדר, לא היתה אהבה כמו שצריך להיות ויראה כמו שצריך להיות וכו' בכל המדות. הכלל (שצריך לעיין בו היטב, כמבואר בווארט הקודם): צדיק יוצא מצדי.

אם נקח את הרעיון הזה עוד שלב, שהצדיק יוצא מצדי, מה מתבקש לעשות? את כל הרבוע, האחוריים, של המלה צדיק: צ צד צדי צדיק. איך קוראים לזה? רבי נחמן אוהב מאד את הלשונות האלו מתיקוני הזהר – "שיר פשוט, שיר כפול, שיר משולש, שיר מרובע". כשהאר"י אומר שמ-צדי צריך להגיע ל-צדיק אומר לי שצריך להתחיל מההתחלה. צ-צד-צדי עולה רפח, מה שנפל בשבירת הכלים. בסוף בא הצדיק ומתקן אותם. בסוד הזה, שיש קודם רפח ואז בא הצדיק ועושה גאולה ופדיה, העלאה של כל ה-רפח, יש רמז מופלא במתמטיקה די גבוהה – רמז שאנחנו מאד אוהבים. יש מספרים נדירים ביותר שהם גם משולשים וגם ריבועים. ארבעת המספרים הראשונים עם תכונה מיוחדת זו הם: 1 36 1225 41616 (המספר הבא הוא 1413721). מספר זה האחרון, 41616 עולה צדיק (204) ברבוע שעולה רפח (288) במשולש. איך אנחנו מסבירים את זה? משולש הוא השתלשלות – כמו צ-צד-צדי, צורת משולש. רבוע הוא סוד ההתלבשות והתכללות. שוב, המשולש של רפח שוה צדיק ברבוע – הרבוע בא 'לתקן' את המשולש. יחסית, המשולש הוא תהו והרבוע הוא תיקון (והוא סוד "ומספר את רבע ישראל" שעולה 1600 = 40 ברבוע). זה רמז יפהפה ועמוק גם בתורת החשבון, שעד שמגיעים ל-צדיק עוברים שלשה שלבים של צ צד צדי, ורק אז נעשה צדיק. כנראה שכל התהליך הזה קורה מפסח עד שבועות, לכן הכל נקרא עבודת צדיקים – לא בעלי תשובה. בעל תשובה הוא מאלול והלאה, משהו אחר. עד כאן.