בע"ה

מוצש"ק ח' ניסן ע"ו – כפ"ח

שער החרות

התוועדות "מתיר אסורים" (ושבע ברכות משפחת דיין)

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. ענינו של יום – שבת הגדול ח' ניסן

נגנו "פדה בשלום נפשי".

גמליאל בן פדהצור – הודאה ל"גומל לחיבים טובות" על הפדיה מהעלם שאינו במציאות

הנשיא של היום, ח' בניסן, הוא גמליאל בן פדהצור נשיא לבני מנשה. גמליאל מלשון "הגומל לחייבים טובות שגמלני טוב". ארבעה צריכים להודות, ואחד מהם מי שיצא מבית האסורים – מתאים לגמליאל שמברך הגומל, שהא-ל גמל אותי, "חסד אל כל היום", "והבוטח בהוי' חסד יסובבנו" (קודם שרנו "ישראל בטח בה' וגו'").

בן פדהצור רומז ל"פדה בשלום נפשי מקרב לי כי ברבים היו עמדי" – פדה בשלום בזכות הרבים. מי פדה אותי? הצור, צור ישראל וגואלו, "ומי צור מבלעדי אלהינו", "ומי צור זולתי אלהינו", "ואין צור כאלהינו". חז"ל דורשים צור מלשון צייר (אין צייר כאלהינו, שצר צורה בתוך צורה, נשמה בגוף, תודעה פנימית-אלקית בתוך תודעה חיצונית-אנושית). כמו שנסביר בהמשך, אנחנו "כחומר ביד היוצר". פירוש אחד של צור הוא שהוא לקח את חומר הגלם שלנו ויצר את הצורה שהוא רצה (צורה אותיות רוצה כנודע). זה גמליאל בן פדהצור.

יש עוד פירוש של צור, לפי הידוע בחסידות שיש שתי בחינות של העלם – העלם שישנו במציאות והעלם שאינו במציאות, והמשלים הם שלהבת בתוך הגחלת (העלם שישנו במציאות) ואש בצור החלמיש (העלם שאינו במציאות). לפי פירוש זה של צור, הפדיה באה מתוך ההעלם שאינו במציאות, רדל"א, אמונה פשוטה. אם כן, יש שני פירושים של צור – שהצור פדה אותי – או שהוא יצר אותי, צייר אותי בציור שלפי רצונו, או שאני שם בתוך הצור בהעלם שאינו במציאות בכלל, ואף על פי כן הוא נתן איזו מכה, כדי להוציא את האש מהצור צריך לתת מכה עם ברזל (כך כתוב בחסידות), ואז פתאום יוצא ניצוץ של אש מתוך הצור, כך אני לגבי הצור שפדה אותי. אם כן, כך נפתח עם הנשיא של היום, גמליאל בן פדהצור.

רמז לשם צבאו-ת

אם מחברים את שני השמות, גמליאל (= ו צירופי חוה, ממוצע כל אות, חוה היא השכינה) ועוד פדהצור (= שכינה) יוצא אחד מהשמות הקדושים של השי"ת שאינם נמחקים – שם צבאות. ביציאת מצרים – שחוגגים כעת בפסח – אנחנו, עם ישראל, נקראים צבאות ה'. אבל החל מחנה הנביאה המלה צבאו-ת היא שם של הקב"ה בכבודו ובעצמו. השם הזה שייך לשתי הספירות נצח והוד – הוי' צבאו-ת בנצח (בחינת "נצח ישראל" שתקן שמואל בן חנה) ואלקים צבאו-ת בהוד – שני בדי הערבה, אחוונא, כל ישראל מעורבים זה בזה. השם הזה רמוז בנשיא של היום, נשיא שבט מנשה.

שבת הגדול – שבת של בטחון

לגבי שבת הגדול, אנחנו אוהבים לדרוש כל שנה שכל שבת במשך השנה היא בחינת אמונה, אבל מה המיוחד בשבת הגדול? מה הגדולה שלה? זו שבת גדולה. יש בספרי החסידות שדורשים שבשבת זו מאיר אור של חסד גדול – "לך הוי' הגדֻלה" היינו מדת החסד, ולא סתם חסד אלא חסד דאריך, "רב חסד", ועוד יותר "גדל חסד". זה מאיר בשבת שלפני יציאת מצרים. אבל כשעושים את הגימטריא של שבת הגדול רואים שיוצא 750, י"פ 75, י"פ בטחון. אם כן, הגדולה של השבת הזו היא שכל שבת היא אמונה – בחינת אין, כמבואר אצלנו – ואילו שבת הגדול היא בטחון, בחינת יש, כמו שכתוב "יש בטחון" ("יש בטחון" = פדהצור). בנפש, אמונה היא בחינת האין האמתי ובטחון הוא בחינת היש האמתי. בתורה הפסוק הוא, כמו שאמרנו קודם, "והבוטח בהוי' חסד יסובבנו", ולא סתם חסד אלא החסד הגדול של אור אין סוף הסובב כל עלמין. זה הגילוי של היש האמתי, שרש הבטחון.

זו העבודה של שבת הגדול, לפני יציאת מצרים, להתחזק באמונה, שהיא לא תשאר בגדר אמונה בבחינת "כל מה דעביד רחמנא לטב עביד" אלא תהפוך לבטחון גמור שה' יתגלה אלינו ויגאל אותנו, ישלח משיח, ו"לא עכבן אפילו כהרף עין" כמו שהרבי תמיד מדגיש, בלי להתמהמה. כמו ש"המאמין לא יחיש" – מי שיש לו אמונה לא יחיש, לא צריך למהר, הכל יהיה בסדר – כך בבטחון כן יחיש ('הבוטח יחיש' = משיח), צריך לבוא מהר, עכשיו, לכן זו השבת שלפני הגאולה. לפני הגאולה צריך שבת הגדול, שעולה עשר פעמים בטחון, להחדיר ולהתעצם עם מדת הבטחון הגמור והמוחלט בכל עשרת כחות הנפש, כמו שהרבי תמיד אומר.

עד כאן שתי פתיחות קצרות – מיהו גמליאל בן פדהצור, הנשיא של ח' ניסן, ומה העבודה של שבת הגדול (לפי הסימן "לא בד"ו פסח", שבת הגדול חל או בח' ניסן או בי' ניסן או בי"ב ניסן או בי"ד ניסן, החל מיומו של גמליאל בן פדהצור נשיא שבט מנשה, הוא ה'פותח' את ענין שבת הגדול).

ב. סוד שער חר

ברכת פסח – ברכת החרות

פסח הוא "זמן חרותנו". כשהרבי מברך לקראת חג המצות, חג הפסח, הברכה היא כמעט תמיד שנזכה לחרות אמתית – זמן חרותנו. גם תוך כדי המאסר, כל המכתבים שפתחו מהרבי בתקופה ההיא, הכל היה עם סימן של חרות אמתית. לכן כל בני המשפחה והקרובים היו בטוחים בבטחון גמור, שעל אף הזמן שהיה כתוב בצו המעצר המנהלי זה יגמר בכי טוב באופן נסי לפני חג הפסח. כך הרבי ברך שוב ושוב. אם כן, הנושא הכי מתאים, גם בענין הגאולה וגם בענין חג הפסח, שבת הגדול, הוא הנושא של חרות – מהי חרות.

שער חר והמלה חרות בתנ"ך

כמו כל דבר, כשרוצים להתבונן במושג מסוים ההתבוננות היא במלה. הרי הקב"ה ברא את העולם, ואת כל מה שיש, בלשון הקדש – כמו שכתוב בשער היחוד והאמונה, ששמו של כל דבר בלשון הקדש הוא החיות שלו – ולכן אם רוצים להתבונן במלה חרות צריך להתבונן בה, בשרש שלה, בשער.

מענין שהמלה חרות לא מופיעה בתנ"ך. השער חר נפוץ מאד, עליו נדבר הערב, אבל המלים שחרור או חרות לא כתובות במקרא. חז"ל דורשים על עם קדמוני, "בני שעיר החֹרי" ("החֹרי בהררם שעיר"), ששייך לבני חורין (לפי דרשה אחת של חז"ל), תיכף נסביר באיזה מובן. כשיצאנו ממצרים חנינו "לפני פי החירֹת", וגם שם חז"ל דורשים לשון חֵרות (ויש עוד דרשות).

לפי הרד"ק, גדול המדקדקים בלשון הקדש, יש עשרה שרשים בשער חר, שהוא כמובן השער של חרות. זה לפי הכלל הידוע בדקדוק שאפשר להוסיף לאותיות השער את אותיות האמנתיו. לדוגמה, אחד השרשים של שער חר הוא חמר – הוספת מ לשער. אם נוסיף בהתחלה יהיה מחר, אם נוסיף בסוף יהיה חרם. אותיות רמח הן אחת משבעת השרשים בלשון הקדש שיש מובן (שרש בלשון המקרא) לכל ששת הצירופים שלהם. יש עוד שלשה שרשים שה-ר לפני ה-ח – זה כבר לא אותו דבר, זה האחור של אותו שער (רח במקום חר).

כב אלפא-ביתות

לפני שנתחיל להתבונן בעשרת השרשים של חר, של חרות, נאמר עוד כלל גדול בקבלה לגבי חר: בספר יצירה יש כב אלפא-ביתות המיוחסות לאברהם אבינו (מחבר ספר יצירה). לכל אות יש אלף-בית שלמה. מה הכוונה? שאחרי אותה אות חותכים את כל האלף-בית לכעין שני חצאים ולכל חלק עושים פעולה כעין אתב"ש. באלף-בית א' חותכים אחרי האות א – א מכאן ו-ב עד ת מכאן. באלף-בית ב', חותכים אחרי האות ב – א-ב מכאן ו-ג עד ת מכאן. באלף-בית ת' חותכים אחרי ה-ת, ואז כל האלף-בית יחד, ויוצא אתב"ש.

איך מסתדרות כב אלפא-ביתות עם הספירות? יש יא ספירות, כולל כתר ודעת, שבכל ספירה יש פנימיות וחיצוניות, וכך מסודרות כב אלפא-ביתות. אלף-בית א' – פנימיות הכתר; אלף-בית ב' – חיצוניות הכתר; אלף-בית ג' – פנימיות החכמה; אלף-בית ד – חיצוניות חכמה; אלף-בית ה' – פנימיות בינה וכו'.

אלפא-ביתא של חרות – אלף בית ה'

פנימיות אמא, שהיא הסוד של אלף-בית ה', היא המקום של החרות ("עלמא דחירו" בלשון הזהר הקדוש). כל הגלויות נקראו על שם מצרים וכל הגאולות על שם יציאת מצרים, ויציאת מצרים, החירות, היא גילוי פנימיות אמא, הסוד של תשובה עילאה. האלף-בית של פנימיות אמא, החירות, הוא אלף-בית ה-ה'. מה הכוונה? מחלקים את כל האלף-בית מ-א עד ה והחצי השני מ-ו עד ת. בתוך כל אלף-בית יש יא זוגות, שהם הפרצוף של אותו אלף-בית.

כאן, אה הוא הכתר (של פנימיות אמא, כל האלף-בית כאן) – רומז לשם אהי', השם של אמא. מה החכמה של אלף-בית זו? בד, "הוא לבדו הוא ואין זולתו", הגילוי של פנימיות החכמה (כפי שנתפס כאן בפנימיות הבינה, סוד הזיווג של אברהם ושרה כנודע), כמבואר בספר התניא (בשם הרב המגיד נ"ע). ג נשאר בלי זוג בחצי הזה. בחצי השני ו הולך עם ת – החצי השני הולך מלמטה למעלה, אז ות הוא המלכות. זש – יסוד. הזוג הבא הוא חר – מה שאנחנו מחפשים. הזוג הזה מופיע רק פעם אחת בכל האלפא-ביתות.

חר כאן הוא ההוד של פנימיות אמא – הכי מתאים שיכול להיות. בכלל "בינה עד הוד אתפשטת" וכאן ההוד של פנימיות אמא הוא חר (הוד = הי וביחד עם חר היינו סוד "החרי" הנ"ל). אבל יש כאן גם רמז, שכל המלה חרות היא בעצם שני זוגות כאן – חר בהוד ו-ות במלכות. גם צירוף ות מופיע רק פעם אחת מבין כל הרל"א שערים של כב האלפא-ביתות, הוא לשון נקבה רבים בכל מקום, ורומז בכל מקום למלכות (של פנימיות אמא). אז כל המלה חר-ות נמצאת כאן, בתוך האלף-בית של פנימיות אמא. מה הקשר בין הוד ומלכות? גם קשר פשוט – "הוד מלכות" הוא ביטוי שהולך יחד (כפי שכתוב אצל שלמה המלך), וכתוב ש"איהי [המלכות] בהוד".

אם כן, עשינו הקדמה אחת להבין איפה נמצא שער חר בתוך האלפא-ביתות של אברהם אבינו.

ג. פרצוף השרשים בשער חר

מלכות: חור

בדרך כלל כשבונים פרצוף אנחנו מתחילים מלמעלה למטה, אבל היום נעשה הפוך – נתחיל מהמלכות. כעת עושים פרצוף חדש, של כל השרשים משער חר, השער של חרות. המלה חרות לא כתובה בתנ"ך, אם כן היא יוצאת ממכלול כל השרשים של חר שכן מופיעים בתנ"ך.

מגיד – פותח בחרות ומסיים בחרות

המלכות של שער חר היא השרש הכי פשוט, שאפשר לומר שהיא שרש של שתי אותיות, אבל הרד"ק, נאמן לשיטתו שכל שרש הוא שלש אותיות, מוסיף ו באמצע – שרש חור. אנחנו אומרים ב"הא לחמא עניא" – "לשנה הבאה בני חורין". זה בתחלת "מגיד". מה שעושים הערב הוא גם לכבוד ההגדה של פסח שזכינו להוציא השנה, שבע"ה כולם יהנו ממנה. "מגיד" מתחיל מכך ש"לשנה הבאה בני חורין" ונגמר בכך שה' "הוציאנו מעבדות לחרות" – חרות היא ההתחלה של המגיד והסיום של המגיד, ובחז"ל כל החג הזה הוא "זמן חרותנו".

"אשריך ארץ שמלכך בן חורים"

הפסוק שהכי מזכיר לנו "בני חורין" הוא פסוק בקהלת. שוב, הפשט שם הוא לא חרות – "אשריך ארץ שמלכך בן חורים". הפסוק הזה בא אחרי פסוק מנוגד, "אי לך ארץ שמלכך נער", מלך שעושה נארישקייט. מי שלא מבין מה כתוב שם חושב ש"בן חורים" הוא מלשון חרות (כמו "בן חורין"), אבל הפשט שמסבירים כל הפרשנים אינו לשון חרות אלא משרש חור. מי הם חורי יהודה? חורים הם שרים, אנשים חשובים, אנשי גדולים – חורי הארץ. הביטוי הרווח בתנ"ך הוא חורי יהודה. מכל השבטים, מי שיש לו חורים – גם חור בבגד הוא מאותו שרש, כמובן, וגם מה שעתיד להיות "ושעשע יונק על חֻר פתן" – הוא שבט יהודה.

כל הלימוד שלנו הוא תיקון כח המדמה, וכבר מרגישים שיש כאן איזה קשר בין חרות לבין חורים בבגד, חורים בקיר. בתנ"ך חורים הם או בקיר או בדלת. בסוף הסדר יש נוהגים לומר – וזהו גם מנהג של האבא של הרבי – שיר השירים. שם כתוב "דודי שלח ידו מן החֹר"[ב], אחד החורים הנדירים שיש בתנ"ך. שם החור הוא בדלת (סוד "הוי' אחד" היינו גילוי ה-א, "אלופו של עולם", דרך החור שבדלת. ד רבתי היינו דלת גדולה, ובה חור קטן שעלינו לחפש ולמצוא כו'. ראה לקמן בענין "חתר נא" ב"חר אחד בקיר"). יש גם חורים בקירות של הבית – "חֹר אחד בקיר" כתוב ביחזקאל. יש גם חורים בסלעים, בחוץ, שתיכף נזכיר.

בכל אופן מי הם חורי הארץ? יש חורי יהודה – לא מוזכרים חורים עם שבט אחר, דווקא עם יהודה, הוא המלך, השבט של ניסן, של פסח. אנחנו אומרים ששרש חור הוא כנגד ספירת המלכות בשרשי שער חר.

חוּר – לבן מלכותי

מה הפירוש המקורי של חור? יש מצוה "למסמך גאולה לגאולה", גאולת פורים לגאולת פסח. היה לנו חור מאד חשוב במגלת אסתר – מתחיל בחור ונגמר בחור – מתחיל מ"חוּר כרפס ותכלת" ושיא הנס הוא "ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות תכלת וחור". מה זה חוּר? פניו יחוורו היינו צבע לבן, ואומרים שבגד חור הוא בגד מלכותי לבן. בכלל, יש כמה וכמה שיטות בקבלה וחסידות מה צבע המלכות. לפעמים אומרים שצבע המלכות הוא ארגמן, לפעמים אומרים שהוא תכלת. לפי חכמת הצבעים בכלל, שאין כאן המקום להסביר, הצבע של המלכות הוא מה שקוראים היום חום. אבל יש גם לבן מלכותי, והלבן המלכותי הוא חור.

כמה שוה "חור כרפס ותכלת"? 1430, בגימטריא... "אני ואתה נשנה את העולם". מה זה שייך לפסח? יש מצוה למסמך גאולה לגאולה – שייך לכרפס, ישר מן הסדר, סודות מן הסדר. איפה נמצא הכרפס, באיזו ספירה בקערת הסדר נמצא הכרפס? הוד. אמרנו ש-חר הוא ההוד של פנימיות אמא, "חור כרפס ותכלת". יש חור ויש תכלת, יש גם ארגמן – אלו צבעי המלכות.

לא תמיד יודעים שצבע המלכות הוא לובן. לובן הוא בדרך כלל כתר או חסד. בגווני הקשת, לפי הזהר, החוור הוא החסד, וכך בכל מקום. לא כתוב בזהר בשום מקום שחוור הוא מלכות, אבל בפשט חורי הארץ נקראים כך – לפי הפשטנים – כי החורים, שהם באמת בני חורין, האנשים החשובים, הם לובשי לבן. עד כדי כך שאחד הפשטנים החשובים כותב שזה מקור המנהג ללבוש קיטל בליל הסדר. בחב"ד לא עושים זאת, אבל בעולם כן – לובשים בגד לבן בליל הסדר. למה? כדי שתהיה בן חורין – בן החורין הוא מישהו שלובש לבן, כמו המקובלים לובשי הלבן. להיות מקובל לובש לבן שייך לחסד, לפי שבע החיות הטהורות שלנו, אבל כאן לובש לבן הוא במלכות, הבגד הלבן של הנפש. זה הבגד הלבן, הקיטל, של ליל הסדר.

"בן חורים" – זקן ומיושב

יש עוד פירוש: הרי הפסוק משווה בין הנער לבין בן חורים – "אי לך ארץ שמלכך נער. אשריך ארץ שמלכך בן חורים" – אז צריך להיות זקן. לפי הפירוש הזה "בן חורים" הוא בעל שערות לבנות, בעל שיבה. באותו ספר קהלת יש "מלך זקן וכסיל", לגריעותא, לעומת "ילד מסכן וחכם". אפשר להיות מלך זקן אבל בעצם הוא "אי לך ארץ שמלכך נער". אבל להיות "בן חורים", בעל שיבה, המפרשים מסבירים שהוא מי שדעתו מיושבת עליו לגמרי ו"אשריך ארץ שמלכך בן חורים", שהמלך-המנהיג הוא לבן בעל שיבה, סימן של ישוב הדעת, ההיפך מנער בהקשר הזה. אלה שני פירושים בפשט של "בן חורים".

אם כן, בתוך השער חר, בשרש חור, יש חורים – אנשים חשובים – והיסוד הוא לובן. שוב, השרש של לובן הוא לובן העליון בכתר, ועל זה כתוב "כתר עליון איהו כתר מלכות". כתוב שהמלכות נאצלה רק בסוד נקודה אחת, הכתר של המלכות, הלובן של המלכות. אבל יש גם חורים – חור בקיר.

"עברים יֹצאים מן החֹרים"

הפסוק הכי מענין, הכי יפה, הכי שמח, של חור, הוא פסוק שדווקא הפלשתים, האויבים שלנו, אמרו אותו כאשר עלו אליהם יונתן ונושא כליו. הפלשתים ישבו במצב שלהם ואמרו "הנה עברים יֹצאים מן החֹרים". כולנו עברים, עם העברים, ויש פה ביטוי מובהק – מי זה עברי? מיהו יהודי? אחד שיוצא מן החור. אחד המבצעים של הרבי שבכל חור בעולם יהיה בית חב"ד. מוצאים שם ניצוצות של יהודים, ובסוף העברים יוצאים מן החורים. אותם יהודים שיוצאים מהחורים הם הגבורים האמתיים.

הענין שייך גם לחוש הניחוש. שנים עשו ניחוש – אליעזר עבד אברהם ויונתן בן שאול. יונתן הוא ידיד נפש עד כדי מסירות נפש של דוד המלך, מי שמסר את המלכות לדוד – ותר על המלכות – הוא יהונתן. יהונתן בשרש יותר גבוה מדוד, אבל "עד דוד הגדיל" – יונתן הקטין עצמו לתת מקום לדוד לגדול, "עד דוד הגדיל". רואים שנושא כליו הוא גם גבור גדול ביותר. צריך להיות עברים שיוצאים מן החורים. מה הניחוש? אם יאמרו לנו הפלשתים "דֹמו" עד שנגיע אליכם, זה סימן מן השמים שלא צריך להלחם אתם. אבל אם יאמרו לנו "עלו עלינו" – בואו, תתקרבו – זה סימן מן השמים שעלינו לעלות עליהם ולהרוג בהם. באמת כך היה, שהעברים יצאו מן החורים – הביטוי של הפלשתים – והפלשתים אמרו להם "עלו".

מה אפשר ללמוד מכאן הלכה למעשה, חצי-הלכה? אם אתה באיזה צומת ומתקרב מישהו חשוד – אתה אומר לו "דום" או תתקרב? אל תאמר לו תתקרב – זה סימן לא טוב. אם אומרים למחבל הזה תתקרב זה נותן לו פתח. צריך ברגע שאתה מזהה אותו, חושד במישהו, לומר לו "דום" במקום – זה כבר מנטרל אותו. מי יודע מה ההוראה היום? מזמינים אותם לבוא לבקורת כאן, זו נקודת הבקורת, או שעוצרים אותו במקום? ["עצור", זה הנוהל.] וככה מקיימים? בכל אופן, זה הניחוש של יונתן, שאם אומרים "עלו" אנחנו עולים עליהם (ובסוד "כי תצא למלחמה על איביך ונתנו הוי' אלהיך בידך גו'" – על-למעלה מאויביך דווקא) ואם אומרים "דמו" אנחנו נשארים ("עלו" היינו 'אור ירוק' בעוד ש"דמו" היינו 'אור אדום')[ג].

מלך שמבין בחוֹרים

"אשריך ארץ שמלכך בן חורים". תמיד דורשים בחסידות ש"בן" לשון הבנה, שהוא מבין – אשריך ארץ שהמלך שלך מבין בחורים. מה זה להיות מבין בחורים? בכל מערכת – גם בכל ממשלה – יש חורים באריג. יש פסוק "ואֹרגים חורי", בכל אריג יש חור. גם כשעושים מצות יש חורים במצות. צריך להיות מבין בחורים – לדעת מה עושים עם חורים. אתה מנכ"ל של חברה ויש חורים במערכת, מה אתה עושה? אשריך ארץ שמלכך מבין בחורים, מבין מה עושים בחורים. תכלית החורים היא לפעול שעברים יצאו מהחורים. אצל מי שמקפיד על עבודה עברית יש סיכוי שעברים יצאו מהחורים שלו.

יכולה להיות מערכת שנדמה לך שהיא מושלמת, אבל יש שם איזה חור קטן שאם לא תזהה אותו ולא תבין מה עושים אתו, איך מתקנים אותו, איך מפיקים ממנו תועלת (מוציאים ממנו עברים), בסוף זה יכול להביא לידי הרס של כל המערכת.  לכן "אשריך ארץ שמלכך בן חורים".

מורנו הבעל שם טוב אמר שהוא יכול לפרוך כל דבר תורה שיאמר מישהו בעולם, ולתרץ אותו במדרגה יותר גבוהה, ושוב לפרוך אותו וכו' עד אין סוף. מדוע? משום שבלבו של כל דבר יש נקודה של אין – חור – דרכה אפשר לפרוך אותו ולהחזיר אותו לאין. זיהוי נקודת האין שבכל דבר, דרכה אפשר לפרוך אותו ושוב לבנות אותו מחדש באופן טוב יותר, היא ההבנה הפנימית בחורים.

שרש חור – ריבוי התאמות למלכות

עד כאן פתחנו בשרש חור, שהוא גם כמו החורי יושב הארץ. שמנו אותו במלכות בפשטות כי הולך גם על "אשריך ארץ שמלכך בן חורים" וזהו הצבע המלכותי של חורי הארץ. גם חוֹר הוא בחינת נקב – נוקבא, בחינת מלכות (יש גם נקב אחורי – תכף נגיע לשרש אחר – שממנו יוצאת צואה, חראה, מלה שאף פעם לא נקראת בתנ"ך, רק כתיב ולא קרי, לפעמים עם א ולפעמים בלי א, ולשיטת הרד"ק נכללת בשרש חור. היינו הפרשת פסולת מהמלכות לעולמות התחתונים, התהוות מודעות עצמית של יש ודבר נפרד בפני עצמו).

לכן, מכל הבחינות, השרש חור הוא תיקון המלכות. סימן שגם מלך בעצם הוא איזה חור (בדלת או בקיר). המלך שהוא "בן חורים" – כולנו רוצים להיות בני חורין, במיוחד בחג הפסח – צריך לדעת שאני בעצמי חור (במקרה הטוב חלל ריקן, ובמקרה הפחות טוב חור המפריש פסולת).

חור שחור מלא לבן

היום מדברים על חור שחור – גם בתוך היקום, המערכת הכי גדולה שהקב"ה ברא, יש חורים שחורים. אבל כאן זה לא חור שחור אלא חור חוור, חור לבן. מה זה? חור שחור נשמע טוב, לשון נופל על לשון, הולך יחד בעברית, אבל גם היה יכול להיות חילוף צ-ש, שתי אותיות השינים, ואז היה חור צחור, חור לבן, חוור. הרבה פעמים בקבלה כתוב שמלכות היא שחור. יש כלל, אחד הכללים של הקבלה, שבצבעים י-ה-ו-ה הוא לבן-אדום-ירוק-שחור. מה היא המלכות? שחור, לבן, ארגמן, תכלת, חום? זו חידה (חידת המלכות, על העם לבחור באיזה צבע של מלכות הוא רוצה). אפשר לתת סימן של חשמל – חור שחור מלא לבן. סוד החשמל הוא סוד מאד מסוכן – הילדים נספו ממנו.

רק נאמר ווארט אחד במדע היום. מה מסמל היום חור שחור? איבוד אינפורמציה. עד לזמן האחרון ביותר המדענים הגדולים ביותר חשבו שהגדר של חור שחור הוא "כל באיה לא ישובון" – שדבר שנכנס לתוך חור שחור, כל האינפורמציה שהיתה בו הלכה לאיבוד באופן טוטאלי, כמו שהמחשב שלך קרס בצורה טוטאלית ואי אפשר בשום פנים ואופן לשחזר, להחזיר את האבידה. זה הגדר המדעי של חור שחור, איבוד טוטאלי של אינפורמציה.

אבל רק לאחרונה אמרו ש"אולי יש תקוה" – אף על פי שהמחשב הלך לעולמו, אבל יש מישהו מאד חכם, "ילד מסכן וחכם" (ששוה רפח, הוא יודע את סוד ה-רפח שמתו, שהלכו לאיבוד, והוא יודע איך להחיות את ה-רפח, בסוד "ורוח אלהים מרחפת על פני המים". רק "ילד מסכן" = חור, הוא העברי שיוצא מן החור), שיודע איך להחזיר לחיים את כל הידע שאבד – ממש תחית המתים, להחזיר לחיים את האיבוד הטוטאלי של מי שנפל לחור שחור. אז מתגלה שהחור השחור הזה הוא לבן, חוור לגמרי (לאחר שהוא החוויר מרוב בושה על איבוד הידע), חור כרפס ותכלת. זה נקרא 'חור שחור מלא לבן', סוד החשמל. ה-חש הוא החור השחור, מה ששותק, וה-מל הוא מלא לבן, שאומר שעדיין האינפורמציה קיימת, בכל זאת, גם אחרי שהכל הלך לאיבוד.

מהדורת התהו של החרות – החורי יושב הארץ

עד כאן המלכות של הפרצוף שלנו. אמרנו גם שזהו השרש הכי פשוט מכל השרשים. אמרנו שהוא גם שם של מישהו – החורים אשר בארץ. מי ירש את החורי? בני עשו, ז מלכין קדמאין דעולם התהו דמיתו. לפני עולם התהו, לפני ה-ז מלכין קדמאין דמיתו, היה החורי יושב הארץ. עשו יורש את החורי, את הגרסה הראשונה של החרות – ל"זמן חרותנו" יש מהדורה קמא, "החורי יושב הארץ". מי זה? עולם העקודים, מה שאנחנו קוראים תהו יציב. מי ירש אותו? התהו הבלתי-יציב, עולם הנקודים, עשו, ז מלכין קדמאין דמיתו. מי נשאר? רק "ואחות לוטן תמנע", אמא של עמלק – גם ירשו אותם, אבל בכל אופן משהו נשאר שהזדווג איתם. זו עמלק, הקליפה הכי קשה, שיוצאת מתוך עשו הרשע עם דם (מהאמא דווקא) של החורי יושב הארץ.

הרחת הארץ – שרש "מורח ודאין" של משיח

אמרנו שחז"ל דורשים את החורי בשני אופנים שונים: הוא ידע בישוב הארץ – איזה קנה מדה טוב לנטוע בו גפן ואיזה תאנה ואיזה רמון, ידע את המקום המיוחד לכל מין ומין. איך הוא ידע? רש"י אומר שהוא טעם את האדמה ומזה ידע מה טוב, אבל חז"ל לא אומרים ככה – מענין מאיפה רש"י לקח – אלא שהריח. הופכים את שער חר לשער רח. יש ודאי זיקה וקשר בין טעם וריח – "על טעם וריח אין להתווכח", בפרט לא בעולם התהו, יציב או לא-יציב – אבל בכל אופן צריך לדעת אם זה ריח או טעם. מה ההבדל? ריח הוא כתר וטעם הוא דעת, "טוב טעם ודעת למדני". רש"י, שיותר דעת, אומר שהיו טועמים ולפי הטעם היו יודעים. אבל  חז"ל אומרים שלא היו טועמים אלא מריחים – זה יותר קרוב לפשט, כי דרשו "החֹרי" אותיות 'הריח'.

יש מפרשים שאומרים שבעצם זה השרש, החוש של החרי, שאלה בני החורין המקוריים בעולם העקודים – יש חרות בעולם העקודים – זה השרש של התכונה של מלך המשיח, שמורח ודאין, "והריחו ביראת הוי'". הסימן המובהק של מלך המשיח שדן על פי ריח. מי קדם לו? כל תופעה, במיוחד תופעה משיחית, היתה קודם בתהו ואחר כך משם הגיעה לתיקון. איפה המקור של משיח, שמריח ודן? בחורי יושב הארץ. עד כאן פירוש אחד.

בן חורין מנכסיו

יש פירוש שני, שנקרא חורי כי הוא בן חורין. מה הכוונה בין חורין? בן חורין מנכסיו. מה הכוונה בן חורין מנכסיו בלשון חז"ל? שכאשר בא עשו, התהו הבלתי-יציב, עולם הנקודים בלשון הקבלה, הוא (עולם העקודים שקדם) יוצא בן חורין מנכסיו, נשאר בלי כלום. לכאורה זו בדיוק החירות שאנו לא רוצים. יש פה מקור בחז"ל שלהיות בן חורין הוא להיות עם אפס בבנק. אולי זה טוב, אם היו לו חובות וכעת הוא יוצא אפס – אשריו. זה בן חורין לפי חז"ל – בן חורין מנכסיו (מצב הרבה יותר טוב מאשר מי שיש לו חור גדול בכיס, בחשבון בבנק, שהוא חייב המון כסף, ומשום כך הוא כל הזמן מפריש פסולת, וכנ"ל בשני סוגי החורים).

הווארט הזה הוא על דרך "ובעל השור נקי" בתורה. מה ההיפך של נקי? מלוכלך (עם צואה), יש אחד שמלוכלך בנכסים. יותר טוב להיות נקי... מה שלוקחים מההשוואה הזו שלהיות בן חורין היינו להיות נקי. מה הקשר, לחיוב? ששניהם פנימיות אמא, כפי שהתחלנו. מה זה להיות נקי בקבלה? לקבל מתיקון "ונקה", התיקון ה-יג, מזל התחתון של יג מדות הרחמים, שאור אמא יונק מתיקון "ונקה". שם עלמא דחירו, בן חורין. אם כן, לפי הסוד להיות נקי ולהיות בן חורין זה אותו דבר, איך שפנימיות אמא מקבלת ממזל "ונקה" – מי שעושה תשובה ה' מנקה לו.

מה זה במוסר? כמו שאנחנו תמיד אוהבים להסביר, לצטט את הספר מבחר הפנינים, שבין השערים של המדות הטובות בנפש יש לו שער היאוש. מה טוב בשער היאוש? מהי מדת היאוש החיובית? אחד שמתייאש מהעולם הזה לגמרי, כי העולם הזה לא שייך לו. הוא לא טובע בתלות בעולם הזה. זה כבר מתחיל באמת להפוך את הבן חורין של החורי למשהו טוב. אפילו שאנחנו רוצים להיות בני חורין עם הרבה נכס, שהנכס שלנו הוא ארץ ישראל – לא רוצים להיות מגורשים ח"ו – אבל צריך להיות בבחינה הזו שאין לנו שום תלות בגשמיות, שאיננו שקועים וטובעים בה. כמו שדורשים בחסידות "עם הארץ אסור לאכול בשר" – הוא אסיר של הבשר.

צריך להיות בן חורין מנכסיו, שהוא לא אסיר, לא שקוע ותלוי בנכסים שלו, נכסי העולם הזה, כי "להוי' הארץ ומלואה תבל ויושבי בה", הכל של הקב"ה ולי אין כלום (וכמו הרש"י הראשון בתורה בשם רבי יצחק ש"ברצונו נטלה מהם ונתנה לנו", הכל ממנו והכל הוא). ככה אפשר ללמוד מהתהו היציב, החורי דתהו – המדה הזו שאין לך נכסים, שאתה בן חורין. החופש האמתי שהוא שאין לך כלום. רוצים להיות בני חורין בפסח, לכן יש הוצאות גדולות ועד שמגיעים לליל הסדר אין לך יותר כלום, ואז אתה בן חורין לפי הפירוש המקורי של החורי יושב הארץ. אנחנו צריכים לרשת את הר שעיר, "ועלו מושיעים בהר ציון וגו' והיתה להוי' המלוכה". כל מה שדברנו עד כה הוא עדיין בשרש חור.

יסוד: אחר

נעלה ליסוד: השרש שלמעלה מ-חור הוא כשמוסיפים א לפני שער חר. הכי הרבה מילים בתנ"ך משער חר הן משרש אחר. גם את שרש אחר, אחור, יכולנו לשים במלכות – כי המלכות היא בבחינת אחור. אבל המפרשים מסבירים שיש פנים ואחור, "אחור וקדם צרתני", ורוח האחור – וגם המושג אחרון – בספירת היסוד.

בין פסח לפרשת אחרי מות

בהשגחה פרטית בשנה הזו, וכך בהרבה שנים מעוברות, חג הפסח חל בפרשת "אחרי". יש כאן קשר-רמז מובהק בין "זמן חרותנו" ל"לחיות עם הזמן" של פרשת השבוע. הפרשה של זמן חרותנו היא "אחרי מות שני בני אהרן בקרבתם לפני הוי' וימותו... ואל יבֹא בכל עת אל הקדש... ולא ימות". מה הקשר בין פסח לפרשת אחרי מות? מה טוב בכלל בשם הפרשה הזו, "אחרי מות"? בהמשך הפרשה נמצאת כל עבודת יום כיפור.

"מות שני בני אהרן בקרבתם לפני הוי'" קרה בראש חדש ניסן, היום השמיני של המילואים, והמשך הפרשה הוא "בזאת יבא אהרן אל הקדש" ביום כיפור. יש פה דילוג, מתחיל מר"ח ניסן ופתאום קופץ ליום כיפור. אמרנו שיש הרבה דברים שקושרים בין פסח ליום כיפור, כמו ענין הקיטל הנ"ל, אבל כאן זה משהו מאד פשוט – במיוחד שחג הפסח חל בפרשה הזו, פרשת אחרי מות. מה שייך אחרי מות שחל בניסן ליום כיפור? הקיטל של יום כיפור הוא קיטל של מתים ("אחרי מות"), קיטל של העולם הבא, "חלוקא דרבנן", סוד החלוק הלבן שבו שמש משה רבינו בימי המילואים.

וביחס לחג הפסח, מה צריך לעשות בפסח? מה ההכנה לפסח? ביעור חמץ. צריך להוציא את החמץ מהבית, לשרוף אותו. נוהגים, ההלכה אומרת, לשרוף את החמץ. מה זה החמץ? השאור שבעיסה, גאוה שבלב. מה צריך לעשות איתו? להמית אותו. "אין התורה מתקיימת אלא במי שממית את עצמו עליה". התורה נתנה לנו במדבר. יציאת מצרים היא כדי לצאת למדבר, וההכנה לצאת למדבר – המקום של האין, הבטול – היא חג הפסח עצמו, להשבית את החמץ, את השאור, להמית את הישות. לפי זה, אחרי מות הכי מתאים לפסח – דווקא צריך שהאגו ימות (גם האגו הדק ביותר, כמו זה של נדב ואביהוא ב"רצוא" ללא "שוב", בהקריבם אש זרה אשר לא צוה אותם). אחר כך אהרן בא אחת בשנה, "ואל יבֹא בכל עת", אבל יש עת שהוא כן בא ואז "ולא ימות" – אז הוא זוכה לחיים הנצחיים. גם על דרך מי שנכנס לחור שחור ומת וקם לתחיה, שהוא לא מת – חור שחור מלא לבן.

רמזי המיתות ב"אחרי מות"

יש הרבה רמזים חשובים בשלש הפעמים שכתוב מיתה באחרי מות – "אחרי מות... בקרבתם לפני הוי' וימֻתו" (כבר כתוב שמתו, מיותר לכאורה, יש על זה הרבה דרשות) ואחר כך כתוב "ולא ימות".

נפתח ברמז אחד: ה"ימות" של "ולא ימות" הוא המלה ה-37 בפרשה – מספר מאד חשוב, יחידה שבנפש (סוד "הבל דגרמי") – והנה 37 היא הגימטריא של המלה הקודמת, "ולא". כלומר, שתבת "ימות" היא-היא (במקום) ה"ולא". איפה יש תופעה דומה לזה? "ויאמר אלהים יהי אור" – המלה ה-יהי, ה-25 בתורה, היא "אור", המלה הבאה, ה"יהי" היא (במקום) "אור". כך בפרשתנו המלה ה"ולא" היא ה"ימות". פנינה, דבר אחד מהרמזים כאן.

עוד רמז יפה: הערך הממוצע של חמש תבות "אחרי מות... וימתו...  ולא ימות" = חי ברבוע! "אחרי... ולא" (שתי התבות הנוספות על ה'חזקה' של ג לשונות המיתה) = יו ברבוע = אהרן, "שני בני אהרן... דבר אל אהרן... בזאת יבא אהרן..." (ההפרש בין שתי התבות = יעקב, ז פעמים הוי' – "אחרי" היינו היחידה של יעקב, יחוד נשמות הבל ויעקב, סוד "לכן כה אמר הוי' אל בית יעקב אשר פדה את אברהם לא עתה יבוש יעקב ולא עתה פניו יחורו", סוד לבן חמיו של יעקב).

מתחלת הפרשה ג לשונות המיתה הם במקומות 6 13 37 = נדב (נ = 13 37, דב = 6). המספר הבא בסדרה רבועית זו (6 13 37) הוא 78 = 6 פעמים 13. סכום 6 המספרים הראשונים בסדרה (6 היינו המספר הראשון בסדרה) = 481 = 13 פעמים 37! תן לחכם ויחכם עוד.

חרות – להיות אחרי

דווקא חג הפסח הוא בפרשתנו, אחרי, שרש אחר ששייך לחרות. בכל השרשים האלה צריך להתבונן איך הם שייכים לחירות, "לשנה הבאה בני חורין". המסר של השרש הזה הוא שכדי להיות בן חורין צריך להיות אחרי – אחרי משהו. אם אתה עדיין לפני אתה לא בן חורין, אבל אם אתה כבר אחרי אתה בן חורין. יש כאן אנשים שהם אחרי החתונה, זה כבר בני חורין (שמחת שבוע השבע ברכות). בן חורין הוא אחד שכבר אחרי זה.

על פי פשט, אחרי מה צריך להיות? היתה חייבת להיות עבדות, לא יכולה להנתן תורה לעם ישראל בלי גלות מצרים, אבל ברוך ה' אנחנו כבר אחרי זה. להיות אחרי העבדות היינו להיות בן חורין. הביטוי הכי רווח בתנ"ך של "אחרי" הוא "אחרי כן", שעולה טוב ברבוע, "ברא אלהים". מה בעצם הוא ברא? "בראשית ברא אלהים" – אחרי מה? הפסוק הבא אומר שלפני כן "והארץ היתה תהו", אבל כעת "בראשית ברא אלהים", "אחרי כן" (הוא ברא משהו אחר, כאשר ראשית אותו משהו אחר היא בעצם מה שהוא אחרי מה שקדם לו, על דרך "ברישא חשוכא והדר נהורא").

אצל משה רבינו נאמר "לא כן עבדי משה וגו'" – יש מה שמשה הוא "לא" ויש מה שהוא "כן" כאשר ה"לא" קודם ל"כן". אבל למשיח, גואל אחרון, יש עוד שלב, עוד מעלה, לאחר ה"כן" הוא "אחרי כן". נמצינו למדים שישנם שלשה שלבים – לא, כן, אחרי-כן[ד] על דרך חש-מל-מל. בהגדה אומרים "אני הוי' אני הוא ולא אחר". הרבי מסביר שה"אחר" של ההגדה הוא מדרגה מאד גבוהה, שייך לעולם האצילות, אבל בכל אופן "ולא אחר" – "אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן". יש הרבה אחר בלהיות בן חורין. בן חורין הוא אחרי כל המלחמות – "עת מלחמה ועת שלום". בסדר "כולנו מסובין" כמלכים (בסעודת ההודיה והשמחה של נצחון המלחמה, "עת שלום").

החיים והמות ביסוד

שוב, אחור הוא צד מערב, "שכינה במערב". בקבלה האחור הוא היסוד. היסוד יכול להיות אבר חי או אבר מת. הבעל שם טוב דבר במעלת אבר חי אבל יש גם מעלה באבר מת (היהודי צריך את שתי המעלות של אבר חי ואבר מת[ה], של "משביעו רעב" ושל "מרעיבו שבע", סוד "והחיות רצוא ושוב").

אחרי כן היינו "אחרי מות שני בני אהרן בקרבתם לפני הוי' וימֻתו". הזהר מפרש שכתוב שוב "וימֻתו" כי מתו בלי בנים – פעם אחת זו מיתת עצמם ופעם שניה שלא היו נשואים ולא הולידו בנים (בחינת "אחרית", משרש אחר, ע"ד "ואחריתכן בסירות דוגה" שפירוש בניכם). צריך להיות עם בנים, בני חורין, אבל גם יש משהו חיובי בעולם הבא ש"אחרי כן" זה "אחרי מות", שאין יותר "פרו ורבו" בעולם הבא. כאשר כל הנשמות ירדו מהאוצר העליון, אז משיח יבוא. הרבי אומר שמגיע לנו "משיח נאו" כי אנו אחרי הכל, הכל נגמר, נסתיימה עבודת הבירורים, צחצחו את הכפתורים, עשו תשובה. והעיקר, אנחנו כבר אחרי המות, כך אומר הרבי, אנחנו כבר בדור של חיים נצחיים. ברגע שאנחנו אחרי הכל אנחנו בני חורין.

האחריות שבאחור

יש עוד פירוש של אחור, שגם שייך ל"אשריך ארץ שמלכך בן חורים" – אחור לשון אחריות. בפנים יש שעשועים עצמיים, בלי הרגשת אחריות על הזולת, אך יש משהו חיובי ביחס של אחור, של מלך, שהוא דווקא אחור עם העם שלו, במובן שהוא אחראי על עמו. כמו בעל, כמו אבא. לעתיד לבוא יש איש ואשה, אישי, בלי אחריות (רק שעשועי אישות פנים בפנים) – לא צריך אחריות, הכל בסדר. אבל בעל בעולם הזה הוא עם אחריות, צריך להביא פרנסה הביתה. זו בחינת אחור למעליותא.

כעת נעלה בשרשים ונסביר בקיצור יותר. רציתי להתחיל עם השרש שכנגד המלכות, כי הוא היה הכי מענין. הכל קשור כאן לפסח שהוא חג של מלכות (ראש השנה למלכים וראש השנה לרגלים).

גבורה: חרה

אם עולים מיסוד להוד חייבים לחבר את ההוד לגבורה, ההוד הוא ענף הגבורה בקו שמאל של עץ החיים – אלה שני שרשים שונים, אבל קשורים בענין שלהם. גבורה היא פשוט, חרה, חרון אף.

היום קראנו את ההגדה, שבת הגדול, ורבי עקיבא דורש שכל מכה כלולה מחמש מכות – "ישלח בם חרון אפו עברה וזעם וצרה משלחת מלאכי רעים", דווקא הוא דורש גם את "חרון אפו". "חרון אפו" הוא הכלל (היחידה, קוצו של י), חרון אף (יש בתנ"ך ח פעמים "חרון אף" – ז פעמים "חרון אף הוי'" ופעם אחת "חרון אף אלהינו". "חרון אף" = משה המעורר חרון אף נגד אלהים אחרים סבת כל מקרה רע). היות שההגדה מדגישה את חרון האף לגבי המכות כנראה שיש קשר בינו לבין היציאה שלנו לחרות.

כדי להיות בן חורין אדם צריך לשלוט בחרון שלו – כמו שהרמב"ם אומר שאת הכעס והגאוה (החמץ. י"ל שהכעס הוא בחינת שאֹר, חמירא, בסוד "סכנתא חמירא מאיסורא" דקאי על מדת הכעס, כמבואר בכללי החינוך וההדרכה) צריך להרחיק לגמרי, לא מיניה ולא מקצתיה. ובכל זאת, יש מצב שאם אתה שליט במאה אחוז על החרון יש איזה זמן שאתה צריך להשתמש בו. מאד מענין שהשער של חרות, חר, כל כך משמע חרון-אף עד שפלא מה הקשר בין חרות לכעס. כנראה שיש קשר. החרון כאן הוא בגבורה, שרש חרה, כפשוט.

הוד: חרר

חרורי

מה השרש של ההוד, ענף החרון-הגבורה? לפי הרד"ק ושאר המדקדקים יש שרש נוסף, חרר. אם שואלים בחז"ל מה השרש של חרות יש מי שיאמר שהשרש של חרות הוא חור (מלכות) ויש מי שיאמר שהשרש של חרות הוא חרר (הוד, מתאים לכך שבתפלת שמו"ע החרות מופיעה בברכת "תקע בשופר גדול לחרותנו", המכוונת להוד לפי האריז"ל). למה זה חרר? כי אם אני אומר שחרור, לשחרר, משמע שהשרש הוא חרר. בעיקר ביחס למה משתמשים חז"ל במושג שחרור? עבדים כנעניים שהשתחררו, שהאדון שחרר אותם. איך הם נקראים בלשון חז"ל? חרורי. מכאן משמע שחז"ל תופסים את שרש חרר כשרש של חרות. אבל, שוב, יש הרבה פעמים שמשמע שהשרש בלי כפל ה-ר. יתכן שדווקא לעבדים מתאים חרורי, עם שתי רישין, שרש חרר.

חררת המצה

חרר הוא גם לשון חמימות, "חררים במדבר" – מופיע בכמה ניבים בתנ"ך במשמעות של חום ויובש. כמו שחרון אף הוא להתחמם, כעס, גם חרר הוא לשון כעס וחמימות. מה זה קשור למצות? חררה היא לא מלה בתנ"ך, אבל היא דומה לחררים במדבר. מהי חררה? עוגה. בפסח עוגה היא עוגות מצות ("ויאפו את הבצק אשר הוציאו ממצרים עגת מצות כי לא חמץ"). מה עושים באש? מי צריך חרון אף בפסח? בכלל, מהי המלה אף בפסח? האופה, מי שעומד ליד התנור ואופה את המצות, צריך הרבה חרון אף. מה יוצא לו? חררות. כל מצה היא חררה. מצה-חררה שוה חורין-חורין בגימטריא (ממוצע כל מלה).

אמרנו שעם המצות אנחנו בני חורין, ובתוך המצות יש גם הרבה חורים – צריך לדעת איך לעשות חורים שיצאו מהם עברים. מי הם העברים שיוצאים מהחורים? אברהם ויוסף ומשה – שלשה שנקראו עברים בתורה, "אברם העברי", "נער עברי" ו"מילדי העברים". גם להם צריך לעשות גימטריא: הראשון, העברי המקורי, שכל העולם מעבר אחד והוא מעבר השני, הוא אברהם כשעדיין נקרא אברם, השני הוא יוסף והשלישי משה. שלשת העברים שיוצאים מהחורים בזמן חרותנו – מהחורים של המצות, צריך להקפיד עליהם, חררה, הרבה חרון אף חיובי – עולים 744, הממוצע הוא אברהם (עם ה-ה, משעת ברית מילה, תירון הברית, ואילך). דווקא בזכות שנקרא "אברם העברי" בלי ה, והחבור לשני העברים האחרים בתורה, יוסף ומשה, יוצא אברהם-אברהם-אברהם עם ה-ה. הוא האב-טיפוס האמתי של העברי שיוצא מהחור (בסוד "מי יתן טהור מטמא, לא אחד" – "אברהם מתרח"), מפי החירות. הרי פסח הוא פה-סח, פי החירות, ששוה תשובה. כל מי שעושה תשובה יוצא מן החורים, מהחורים של המצות.

לחרחר מריבות

מה עוד יש בשרש חרר? לחרחר הוא משרש חרר לפי הדקדוק. מה זה לחרחר? לחרחר ריב. איך קשור למצות? מצה ומריבה. למה מצה שייכת למריבה? עם מי צריך לריב בפסח? הרי אנחנו שוחרים שלום. צריך לריב עם היצר הרע, עם הישות, עם החמץ, עם השאר שבלב. לחרחר פירושו לחמם. מי יודע לחרחר ריב? חמומי מוח. עושים זאת כשאופים עם האף של פסח, אפית מצות, מצה ומריבה. מצה היא קמח ומים – גם המים הם מי מריבה ויש מצה ומריבה והכל לחרחר ריב. אם כן, לחרחר ריב בהוד וחרון אף בגבורה.

תחרות החומרות בפסח

יש עוד משהו בשרש חרה – תחרות. כתוב שבעולם הבא אין תחרות. בעולם הזה יש תחרות. מהי תחרות לפי הדקדוק? קודם כל, איפה כתוב בתנ"ך תחרות? "אל תתחר במרעים". מה פירוש? לא להתחרות אתם, "אל תקנא בעושי עולה" – לא לקנא במי שעושה לא טוב. פעם אחת כתוב "תתחרה", אבל ד"פ כתוב "תתחר". המפרשים אומרים ש"אל תתחר" בא משרש חרה בלשון התפעל, תחרות היא להתחרות, לשון התפעל של שרש חרה.

איזו תחרות יש בפסח? מי עושה יותר הידורים. זה שייך לעוד שרש – חמר, חומרות. יש "כל חמירא וחמיעא" – חמירא הוא השאור שבעסה, וכנגדו עושים הרבה חומרות. מתחרים מי יעשה יותר חומרות. בכל אופן, כל התחרות של פסח – למה לא כתובה שמחה בפסח? בכל אופן צריכים לשמוח, ומאחלים "חג כשר ושמח", אבל אחרי כשר איך אפשר להיות שמח? איך אפשר להיות שמח בפסח עם כל החומרות וכל התחרות? כנראה שרק יהודי יכול.

כמו שחז"ל אומרים על מבחן הגויים לעתיד לבוא, שבועטים בסוכה. רק יהודי יכול להיות שמח בפסח, וגם מה שיהודי שמח בפסח הוא רק בשל התורה שבעל פה. בתורה שבכתב יודעים טוב שלא כדאי לכתוב שמחה בפסח, בגלל החומרות וכל התחרות שיש בחג הזה. בכל אופן, שמנו את חרה – שכולל גם תחרות, "אל תתחר במרעים", "אל תתחר במצליח דרכו" – בגבורה, ולמטה ממנו יש חרר, כולל לחרחר ריב.

נצח: חתר

לחתור את החור – עצה במצוקה

נעבור לנצח, יש בו שרש מאד יפה – חתר. מהו ענין שרש זה? הבא במחתרת. איפה עוד כתוב שרש חתר בתנ"ך? הכי יפה כאן היא תופעת ה"לשון נופל על לשון" בין חור ל-חתר בספר יחזקאל: בפרק ח' ביחזקאל הקב"ה מביא את הנביא לראות את הזוועות, הפשעים הנוראים, שעושים בני ישראל מאחורי הדלת והקיר שלהם. שם כתוב שיש "חֹר אחד בקיר". ה' מביא את יחזקאל ואומר לו – תסתכל בחור אחד שבקיר. אחר כך ה' ממשיך ואומר לו "חתר נא בקיר [ואחתר בקיר והנה פתח אחד]". קודם כל יש פה לשון נופל על לשון – יש חור ויש לחתור בחור. מה זה לחתור בחור? המפרשים מסבירים שהוא לא ראה מספיק טוב בחור, אז ה' אומר לו לחתור בחור – להרחיב את החור, לפתוח אותו.

יש עוד פסוק מאד חשוב ביונה, קשר ליום כיפור (שבו במנחה קוראים ספר יונה, ספר המסוגל לעשות את האדם, הקונה את "מפטיר יונה", "בן חורין מנכסיו"), "ויחתרו האנשים להשיב אל היבשה ולא יכֹלו". מה פירוש של לחתור שם? יש אומרים שהמלחים בעלי המשוטות היו חותרים במים, כמו חפירה במים. אבל יש מי שמסביר – ולכן נשייך שרש זה לספירת הנצח – שלחתור הכוונה לחפש עצה מה לעשות. כשאתה נמצא במצוקה צריך לחפש עצה מה עושים כדי לצאת מן המצוקה שלך. אז כל מי שמחפש עצה איך להנצל מבעיה חמורה, בעית חיים, זה נקרא לחתור. איפה אתה מחפש עצה להנצל, באיזו ספירה? נצח והוד הם כליות יועצות, אבל מה ההבדל בין נצח להוד? נצח הוא בטחון פעיל והוד הוא נצחון סביל, וכך גם לגבי עצה – יש עצה סבילה יותר, שיהיה טוב, לסמוך על ה', ויש עצה פעילה יותר, שצריך לעשות משהו. לחפש עצה פעילה, מה עושים כדי להנצל מהמצב, זה במפורש לפי הסוד ספירת הנצח. זה פירוש למלה לחתור, לחפש עצה פעילה מה עושים במצב הקשה הנתון.

מה אומר בנפש ההסבר שחתירה היא הרחבת החור? שמי שרגיל לחורים, בן חורין, אין מצב בלי חור – צריך קודם כל לחפש את החור ואז להרחיב אותו. אתה במצוקה? חייב להיות איזה חור. אבל החור הוא קטן, אתה לא יכול לצאת דרכו, אז מה צריך לעשות "חתר נא בקיר [בחור שבקיר]" – צריך להרחיב את החור כדי שתוכל להמלט. בדיוק מה שהיה במצרים, ש"אין עבד יכול לברוח משם", אבל חייב להיות איזה חור – פי החירות – וצריך להגיע אליו ולחתור בו, שזו העצה הבהירה מה עושים כדי לצאת ממצרים. זה "נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם כי לא אדם הוא להנחם". אם כן, יש לנו גם נצח של פרצוף החרות – שרש מאד יפה, חתר.

חסד: חמר

עשינו הוד ונצח וגם גבורה. לפני התפארת נעשה את החסד. יש הרבה פרצופים בהם הכל נוטה לדין וקשה למצוא את החסד. יש הרבה דוגמאות כאלה, שהכי הרבה צריך לשבור את הראש איפה נמצא בהן החסד.

חומר הגלם של המדות

לעניננו, החסד הוא השרש שאמרנו קודם – חמר. בשרש חמר יש הכי הרבה ענינים שונים בלשון הרד"ק – לפחות שבעה דברים שונים לגמרי. המכנה המשותף הוא שיש במלה חומר משהו של תסיסה ועליה למעלה. חמר בגימטריא אברהם איש החסד, אבל זה יכול להיות גם מחר ו-חרם. בכל אופן, יש משהו יסודי באברהם שהוא החמר גלם של האידישקייט, הוא ה"חומר ביד היוצר", המדה הראשונה, "יומא דאזיל עם כולהו יומין" – החסד הוא חמר הגלם של כל המדות, אם סוחטים יהודי עד הסוף יוצאת טפה של אהבת ישראל. זה חומר הגלם, אהבה, איתה נתן לעשות כל מה שאתה רוצה. אברהם הוא בחינת הר ("אברהם קראו הר"), שפתאום משהו מתרומם, כמו שאור שתרגומו חמירא.

יין, חומר שעורים, חמור ויחמור

גם יין הוא חמר, כמו "כרם חמר" – בארמית חמרא וגם בעברית חמר הוא יין. יין הוא גם אדום, בדרך כלל בגבורה, אבל למה כאן הוא חסד? המפרשים מסבירים שיין נקרא חמר כי הוא תוסס ועולה, כמו חמרים-חמרים, "יהמו יחמרו מימיו" – המים עולים למעלה.

יש גם חֹמר שערים – מדה גדולה, כור. אברהם הוא "האדם הגדול בענקים" – המדה הכי גדולה היא חמר, "חמר שערים", שייך לחסד.

מה עוד? יש חמור (בעקדה אברהם הזדרז לחבוש את חמורו), בהמה טמאה, אבל כמותו יש יחמור שהוא חיה טהורה. יש מפרש שמסביר שיחמור הוא חמור היער, וכולם עושים "ויצעקו" איך יתכן שהוא חיה טהורה. כידוע בשבע החיות הטהורות חב"ד הם היחמור. יש חמור, אבל שמים לו י בהתחלה – בטול, "מה שמו ומה שם בנו" – פתאום הוא הופך להיות יחמור.

אם תסתכלו, יש תנ"ך שבתוכו יש טעות חמורה, שבמקום "כרם חמר" כתוב בטעות "כרם חמד". הנכון הוא "כרם חמר", אבל יש טעות גם בתקליטור. מה אפשר ללמוד מהטעות הזו, של כרם חמד לעומת כרם חמר? שהיחמור הוא כנראה מאד חמוד. דווקא היחמור הוא הכי חמוד מבין כל החיות הטהורות, אבל אפשר לומר שהוא חמוד בטעות. זו לא סתם טעות, כמו שנסביר על חילוף ד-ר, הנושא של "באתי לגני" בשנה הזו. חמוד כבר שייך לחסד. אם ה-ד של חסד מתחלפת ב-ר יוצא חסר. צריך שלא יהיה חסר רק חמד.

אם כן, את השרש חמר אנו משייכים ל"חסד לאברהם". זה ששרש זה הוא הכי רב-גוני מכל השרשים בעצמו אומר שהוא חסד. יש לו זיקה לגבורה – אין חמר חטים אלא חמר שעורים, וגם יין אדום. מי יצא מאברהם? ישמעאל, "עם הדומה לחמור". אנחנו אוהבים חמורים, גם יששכר דומה לחמור, הגם שאיני מכיר ילד שקוראים לו חמור (כמו צבי או שאר החיות, גם הטמאות, כמו אריה), אך בכל אופן יש בתורה סימפטיה גדולה לחמורים, יש מצות פטר חמור. החמור הוא משהו חשוב ביותר (הוא הנושא את ה"רכוש גדול" שאנו מוציאים ממצרים, שממנו נעשים "בני חורין" כנ"ל).

מלאך-אדם-חמור

נסיים את ענין החמור עם מאמר חז"ל המפורסם שאם הראשונים דומים (בעינינו) למלאכים אנחנו בני אדם. אבל אם הראשונים כבני אדם (בעינינו) אנו כחמורים, אבל לא כחמורו של רפב"י. סימן שיש שלשה מצבים – או שאתה מלאך, או שאתה אדם או שאתה חמור. יש שלש מדרגות – המלאכים הם הצדיקים, הבינונים הם בני אדם והרשעים הם חמורים. יש לנו מאמר שלם על שני חמורים מיוחדים בחז"ל. בכל אופן, יש שלש מדרגות שאיני זוכר אם פעם הסברנו כך.

תחשבו: מלאך אדם חמור. צריך להיות הכל – יש אחד שחושב שהוא מלאך (או שאומרים עליו שהוא מלאך) אבל בעצם הוא חמור. הכי קשה זה להיות אדם (והיינו כאשר יש לו חוש אמיתי לצייר את הראשונים כמלאכים ממש). הסוד של להיות שלשתם גם יחד הוא סודו של אברהם אבינו, חמר הגלם של העם היהודי (גלם ו-חמר הולכים יחד – חמר גלם על משקל "חמֹר גרם" הנאמר ביששכר).

אצל מלך המשיח שלש המדרגות באות לידי גילוי ממש, הכל יחד – הוא מלאך-אדם-חמור גם יחד. יש לו חמור (חור-לבן) שהוא עצמו רוכב עליו (לא כמו אצל אברהם  ומשה, ששמו דבר אחר על החמור, כידוע שיחת הרבי בזה), שהוא פרט עצמי בהתגלותו, כדברי הנביא "הנה מלכך יבוא לך צדיק ונושע הוא עני ורכב על חמור". מלאך-אדם-חמור = עני-עני-עני (יה פעמים הוי', סוד שמים, כנ"ל). אדם ר"ת אדם דוד משיח כנודע מהאריז"ל. והוא ממצע בין מלאך וחמור (מלאך חמור = משה, סוד חש [חמור] מל [מלאך]), בין "וארו עם ענני שמיא" ל"ורכב על חמור" (כאשר הכל נכלל בסוד אותו "עני" שרוכב על החמור), ודוק.

תפארת: נחר

שני הנחירים

תפארת: בפנים יש י-ה-ו-ה – עינים (ראיה), אזנים (שמיעה), אף (דעת-תפארת, "הכרת פניהם ענתה בם"), פה. י-ה-ו-ה פשוט בקבלה. התפארת-הפנים, "הכרת פניהם", יורדת גם לתפארת של הגוף, החזה בגוף. חוץ מחרון, למה חרון הולך יחד עם אף? מה יש באף? שני נחירים. "מנחיריו יצא עשן" נאמר על הלויתן בסוף ספר איוב. על הסוס נאמר "הוד נחרו אימה" – הוא נושם ונושף חזק במלחמה, שומעים זאת וזה מטיל אימה, הנחירה של סוס המלחמה. בכל אופן, יש שרש בפני עצמו – נחר – הוא קשור במיוחד עם האף.

יש שני נחירים. התפארת היא הרי בריח התיכון המבריח מן הקצה אל הקצה. בכתר מהנחיר הימני יוצאים חיים ומהנחיר השמאלי חיי החיים, סוד המשיח. כמה שאף משמע גבורה, הוא באמצע – כמו שהמרור, על שם המרירות של קושי השעבוד, הוא במקום התפארת בקערה של ליל הסדר. הלויתן הוא סוד המלכות של עלמא דאתכסיא (הים) ומשני הנחירים שלו יוצא עשן – עולם שנה נפש. יש כאן כללות המציאות, שייך למדת התפארת.

בספר יצירה, שבעת השערים שבפנים מכוונים כנגד ז אותיות (שבע כפולות) בג"ד כפר"ת. שני נחירי האף הם אותיות ד-ר, סוד החילוף המוזכר לעיל בין דל לרש ("ולרש אין כל"), הנושא של פרק ו בהמשך "באתי לגני", הפרק של השנה הזו. דווקא הרש (בחינת אחר, יסוד פרצופנו, מתחת לתפארת – "גופא ובריתא חשבינן חד" – לעומת אחד) הוא סוד הנחיר השמאלי שממנו יוצא חיין דחיין (סוד הוי' יחיד שלמעלה מהוי' אחד), בחינת מלך המשיח (על משה גואל ראשון נאמר "תחנונים ידבר רש", היינו "ואתחנן אל הוי' וגו'", אך אז תפלתו להכנס לארץ ישראל לא התקבלה, ואילו אצל משיח גואל אחרון, שעוד יותר רש ממשה, תחנוניו יתקבלו ויכנס לארץ ישראל ויגאל אותנו גאולת עולמים).

נחור ותרח

במלכות דברנו על החרי (אותו ירש עשו כו'). בתפארת, שרש נחר, יש את נחור סב אברהם וכן נחור אחי אברהם. תרח, אותיות חרת-חרות, עשה תשובה בסוף ימיו (וכן נחור אבי תרח, כן מובא בכתבי האריז"ל). מנחור אחי אברהם יוצאות האמהות רבקה רחל ולאה.

שרה היא בת הרן, שרש נשמת אהרן. מנחור יוצא, בסוד הגלגול, חור בן כלב ומרים, סב בצלאל שעשה את המשכן, שידע לצרף אותיות שבהן נבראו שמים וארץ, בהיותו בצל אל, היינו בהתעצמותו עם החורים שבאריג היקום, מהם יוצאים עברים, היינו כידוע היום שחלקיקים אלמנטריים מתהווים יש מאין ממש כל הזמן מתוך החלל הפנוי, החור הגדול. אחרי מות חור, שנהרג כאשר נסה למנוע את העם מחטא העגל, אהרן עשה את העגל והתחייב כלייה אך תפלת משה הצילה חצי ומתו רק נדב ואביהוא – "אחרי מות שני בני אהרן", רק שנים, ראה מפרשים שתבת "שני" מיותרת (נדב אביהוא = אף – בהם שלט "חרון אף הוי'", שם הרחמים, סוד "אנכי הוי'". הכל בדרך לחרות).

בינה: מחר

נעלה – יש את שרש מחר. יש מחר שהוא סמוך (למחרת היום ממש) ויש מחר שהוא לאחר זמן, אחרית (סתם) ועומק אחרית ("אחרית הימים", "ותשחק ליום אחרון"[ו]). והוא על דרך "כל מקום שנאמר 'אחר' סמוך 'אחרי' מופלג". יש מי שמפרש שמחר היינו מאוחר, אבל לפי הרד"ק אלה שני שרשים שונים – מחר ו-אחר – אחר שמנו ביסוד ו-מחר בבינה[ז]. "היום לעשותם ומחר לקבל שכרם" היינו אמא, עולם הבא.

מחר של חכם ומחר של תם

איך הענין שייך לפסח? קודם כל, איך המלה מחר שייכת להגדה? על שני בנים כתוב "כי ישאלך מחר בנך לאמר מה..." – החכם והתם. על התם כתוב בשמות (סמוך ליציאת מצרים) "והיה כי ישאלך בנך מחר לאמר מה זאת". הרבה יותר מאוחר בתורה (מופלג) כתוב "כי ישאלך בנך מחר לאמר מה העדֹת והחקים והמשפטים וגו'". דווקא החכם והתם שייכים למחר – שתי בחינות מחר, מחר של תם, כמו שהוא מבין בפשט (מחר סמוך, "אחר"), ומחר של החכם, "יש מחר שהוא לאחר זמן" (מחר מופלג, "אחרי" – ה-י ש "אחרי" היינו נקודת החכמה של החכם). באמת בשביל המחר של החכם צריך לחכות הרבה זמן, עד שמגיעים לחומש דברים. לחכם ולתם יש מחר.

גם במכות יש ד"פ מחר, כאשר העיקרית בפעם האחרונה, בארבה, "הנני מביא מחר ארבה". "הנני מביא מחר" שוה ארבה-ארבה, נמצא ש"הנני מביא מחר ארבה" הוא סוד "שלם וחצי".

התם והחכם בהגדה הם בריאה ואצילות – "אמא [בחינת מחר] מקננא בכורסיא" וגם באצילות יש מחר. בעשיה ויצירה אין מחר, אבל בבריאה ואצילות יש מחר. באצילות המחר הוא למעלה מהזמן, אמא עילאה שכלולה באבא עילאה. סתם אמא מקננא בכורסיא, עולם הבריאה – זה המחר של התם. בירושלמי התם נקרא טפש, יש מחר טפש. מה זה? טפש שאומר שנעשה זאת מחר. "כי ישאלך בנך מחר" – הוא טפש, כי משאיר לשאול את השאלה למחר. למה לא שאל מיד היום?! אם אתה רק יודע לשאול "מה זאת" אפשר לשאול גם היום, לא צריך לחכות הרבה (בשביל לעיין בענין) ולשאול מחר. אם אתה מחכה למחר כדי לשאול "מה זאת" סימן שאתה טפש. אבל אם אתה חכם, לומד הרבה, ואז צריך לשאול "מה העדֹת והחקים והמשפטים" אני מבין שלוקח זמן עד שתוכל לשאול שאלה זו, ניחא. אבל יש מחר של טפש, או טפש או תם.

יש שני מחר בשאלות החכם והתם, ארבעה מחר במכות, "ממחרת הפסח" וכו' – הרבה "מחר" ביציאת מצרים. יש "ממחרת הפסח" של יציאת מרים ויש "ממחרת השבת" של ספירת העמר[ח]. כל זה שייך לשרש מחר באמא.

מחיר – דעת

בשרש מחר יש עוד משמעות (ענין, בלשון הרד"ק) שנכוון כנגד ספירת הדעת – מחיר. בפרקי אבות שנינו "אם אין דעת אין בינה אם אין בינה אין דעת". "מחר" שייך לבינה, "עמק אחרית" כנ"ל, ואילו "מחיר" שייך לדעת – "דעת קנית" (בתבת מחיר יסוד אבא, י, מאיר ומזדווג ביסוד אמא, מחר [רחם], מכח דעת עליון). בחסידות מוסבר שכל משא ומתן וקנין שייך לדעת (דעת מקנה ודעת קונה). המשנה הנ"ל מלמדת אותנו שבינה, מחר, ודעת, מחיר, תלויים זה בזה, ועל כן בפרצוף שלנו הם באים מאותו שרש. ידוע שבינה-דעת = ישראל, אותיות לי ראש.

ה"מחיר" הראשון בנ"ך הוא בדברי דוד לארונה: "ויאמר המלך אל ארונה לא כי קנו אקנה מאותך במחיר ולא אעלה להוי' אלהי עלות חנם ויקן דוד את הגרן ואת הבקר בכסף שקלים חמשים"[ט]. יש כאן ג לשונות ('חזקה') של קנין, בחינת דעת כנ"ל. המלה "שקלים" רומזת בכל מקום לשיקול הדעת. על מקום המקדש נאמר בברכת בנימין "ובין כתפיו שכן", בחינת דעת דבין כתפין. על מקום המקדש נאמר לעתיד לבוא "לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי כי מלאה הארץ דעה את הוי' כמים לים מכסים". עצם הסירוב של דוד לקבל את הגרן (= מחיר) חנם מצביע על דעת חזקה.

עיקר 'תג המחיר' של חג הפסח הוא כמה עולה קילו מצות. הניב בעברית (מה שאין כן בשאר שפות) הוא 'כמה עולה?', רמז שהמחיר תמיד עולה משנה לשנה (כדי לקיים "בן חורין מנכסיו" כנ"ל).

והנה, יש בתנ"ך איש יהודה (השבט של חדש ניסן) בשם מחיר. הוא הבן של כלוב (רמז-תיקון ל"מחיר כלב", ה"מחיר" היחיד שמופיע בתורה). והוא אבי אשתון אבי פסח (זמן חרותנו)[י]!

חכמה: חרם

מהי שרש החכמה? חרם – "כל חרם קדש קדשים הוא להוי'". חרם הוא בטול. להחרים את העממים זו השמדה. חרם בקדושה הוא לה'. המלה חרם היא בטול, פנימיות החכמה, האין של החכמה. לכן בפשטות נשים את השרש חרם בחכמה.

יש עוד משמעויות של חרם – חרמים (רשתות) וגם חרֻם (מום שגם שייך לאף). חרום הוא מי שהאף שלו שוקע בין העינים, חלק ביניהם. כשהאף לא בולט זהו מום – בטול האף. יש מישהו מבין התלמידים שכתב לאחרונה מאמר על קליפה מסוימת שמעמידה את עצמה כאילו היא לא מסוגלת לכעוס, אין לו אף בכלל – זה מום, שזה שקוע, הוא בטל לגמרי את היכולת לנחור, את האיזון בין הנחיר הימני לנחיר השמאלי. יש גם חרמים, רשתות לתפוס מישהו (ובכך להחרים-לבטל אותו).

את כל השרש הזה, חרם, שהווארט שלו הוא בטול, אין, נשים בחכמה (הדין שבזה היינו משום שהשרש העליון של החכמה הוא בגבורה דעתיק שמתלבש בחכמה סתימאה דאריך, שלכן בקבלה הראשונה החכמה היא מדת הדין, כמבואר כל זה בחסידות).

כתר: חרת

אחרון פה הוא השרש שכנגד הכתר – עולים מלמטה למעלה. בכתר יש שרש שמופיע רק פעם אחת בתנ"ך, וחז"ל דורשים בפירוש בענין חירות. חרת – "חרות על הלֻחֹת". אין עוד הופעה של שרש חרת בכל התנ"ך. יש רק פסוק שהמפרשים מביאים – "חרושה על לוח לבם" – ואומרים שזה חרות, שיש פה חילוף בין ה-ת ל-ש (חילוף אותיות סמוכות) וזו אותה מלה ממש. אפילו בקונקורדנציה תחת שרש חרת הוא כותב "חרושה על לוח לבם".

חרושה גם לשון שתיקה, חרש, סייג לחכמה שתיקה (בחינת כתר, "שתוק כך עלה במחשבה לפני"). בלוחות החריתה היא אותיות החקיקה. האבן היא אמונה, וכשהשכל הוא אחד ממש עם האמונה (היינו השכל של תורת החסידות) היינו אותיות החקיקה, שהכל אחד, שהכל לפני הצמצום (והיינו השרש האמיתי של נשמות החתן והכלה בהיותן אחד ממש לפני ירידתן להתלבש בשני גופים נפרדים בעולם הזה. החתן הוא סוד אותיות החקיקה, השכל העצמי, ואילו הכלה היא סוד האבן, הצור, עצמו, האמונה הפשוטה, ובשרש הראשון, לפני הצמצום, הכל אחד ממש).

חז"ל דורשים "אל תקרי 'חָרות' אלא 'חֵרות'", דורשים כמו מלה שאין בתנ"ך. חרות עם צירה, ניקוד הבינה, שייכת לאמא עילאה, ו"אל תקרי 'חרות' [בקמץ, ניקוד הכתר] אלא חרות [בצירה]" היינו סוד "אהיה אשר אהיה", המשכה מכתר לבינה. שוב, זה אומר יחוד של שכל ואמונה פשוטה, עצם, אותיות חקיקה.

זו התכלית של יציאת מצרים, "תעבדון את האלהים על ההר הזה", ששם מקבלים את הלוחות עם חרות, חירות ממלאך המות, מ"אחרי מות", "ולא ימות". חירות משעבוד גלויות. יש מקום אחד שדורשים חז"ל על "פי החירֹת", חירות מזנות. דורשים שהמקום היה קבוע לזנות, וכשהגיעו לפי החירות נעשו בני חורין מזה. כלומר, חירות מתאוות – בפסח זוכים להיות בני חורין מתאוות – חירות משעבוד גלויות, שהוא בעיקר חופש דיבור, וחירות ממלאך המות, בן חורין מנכסיו. כלומר, שאתה לא תלוי בשום דבר חולף – אתה חי חיים נצחיים, הכל נגמר, אחרי 120 ואחרי 180, הכל נגמר. אתה אחרי מות, אחרי הענין של מות – הסיפור הזה נגמר, אין יותר. מתי אתה "אחרי מות"? "בקרבתם לפני הוי'" – אתה כל כך קרוב לה' שאתה אחרי הענין הזה.

סיכום

הפרצוף שעשינו הערב הוא הפרצוף של חירות, מה זה להיות בן חורין:

נחזור על התמצית, הווארט, שחרות הוא משער חר – הברה שנשמעת מאד דין (בסוד חור, העומד משמאלו של משה רבינו בעוד אהרן הכהן עומד לימינו) – אבל כמו שאבא של הרבי אומר[יא], שכל הפרטים הקשורים לחג הפסח הם דין, רק שהמקיף הגדול, ה"חסד יסובבנו", הוא חסד עליון ביותר. הכל מוקף חסד עליון כאשר כל הפרטים הם דינים ממותקים (מכח החסד העליון). נברך את החתן והכלה שיהיו בני חורין בכל מקום בעולם. כל השער שדרשנו הוא הר"ת של הכלה.

נברך ברכת המזון ושבע ברכות.