בע"ה

ב' ניסן ע"ו – ירושלים

המתנות בתפלת שמו"ע וסוד משיח בן יוסף

חנוכת הבית וסעודת הודיה על החלמת הרב ארנברג

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. יהודה ויששכר – מאמונה (תום) לשכל (דעת)

ה"תום" קודם ל"דעת"

לחיים לחיים. היום ב' ניסן, מסתמא כולם אמרו את ה"נשיא" היום – יששכר, התלמיד-חכם של השבטים. זה מתאים לישיבה, מתאים לרבי הרש"ב שהיום ההילולא רבא שלו, צו שנים מהסתלקות הרבי הרש"ב, "אין 'צו' אלא לשון זירוז מיד ולדורות". "קנה לך חבר", "במקום שיש בו חסרון כיס" צריך "צו". צו הוא גם סוד הוי' – "סוד הוי' ליראיו ובריתו להודיעם". גולת הכותרת של חיי הרבי הרש"ב היא יסוד ישיבת תומכי תמימים. הוא רצה שהתלמידים יהיו תמימים, עם כל המשמעות בכך.

הישיבה הזו היא גם סניף של תומכי תמימים. ה'תמימים' נמצאים במלה "תום" – ה"תום" לפני ה"דעת", צריך גם דעת, אבל קודם צריך תמימות, "תום ודעת". בעל ההילולא, הרבי הרש"ב, אומר שמקור התמימות בפנימיות הכתר, עד רדל"א, אמונה פשוטה. ממילא מובן שהתמימות באה לפני הדעת, והיא בעצם המולידה את הדעת מתוך התום.

על יעקב אבינו, עמוד התורה, כתוב שהוא קודם כל "איש תם" ואחר כך הוא "יֹשב אהלים", לומד תורה. רואים בפירוש שהוא לומד דעת, "ישב אהלים" (בדעתו הישרה הוא מישב סתירות ומחלוקות בין "אהלים" לשון רבים – כל אהל הוא שיטת לימוד של רב אחר), מתוך תמימות (שאינו יודע לרמות, אף פעם לא ירמה את עצמו לנטות ממדת האמת), "איש תם ישב אהלים". כל זה הרוח של הרבי הרש"ב, שבהשגחה היום שלו הוא נשיא יששכר.

הקדמת יהודה ליששכר – מסירות נפש קודמת לתורה

היום הוא היום של יששכר, הגם שכל חדש ניסן הוא חדש של יהודה – הנשיא הראשון, אתמול. חז"ל שואלים למה מקדימים את יהודה לפני יששכר? הרי את כל העצה לקרבנות חנוכת המזבח נתן יששכר, נתנאל בן צוער – הוא הסבה, וכתוב שתמיד הסבה קודמת למסובב, אז ראוי שהוא יהיה הראשון, אך הוא השני, 'נדחה' למקום השני, כאשר את המקום הראשון תופס המלך, יהודה. אפשר לומר שמגיע לו, היות שהוא מלך, אבל יש עוד דברים בגו. כל החדש הזה הוא של יהודה, השבט של החדש. החוש הפנימי של החדש הוא אמונה, תום – אמרנו שתום הוא אמונה, רדל"א.

הרבי הצ"צ מסביר את הקושיא, למה מקדימים את יהודה ליששכר, ואומר שזה על דרך מה שכתוב במסכת ברכות ששאלו למה לדורות הראשונים עשו נסים ולנו, הדורות האחרונים, לא עושים נסים. חדש ניסן הוא חדש של נסים, סימן ששייך לשאלה הזו בעצם – מר"ח ניסן, נסים ונסי נסים, כבר ביום הראשון צריך לשאול את השאלה הפשוטה: אני מאמין שיש נסים – זו אמונה – אבל אני רואה ולומד וקורא ספורי צדיקים שפעם היו נסים, פעם היו הרבה נסים. בעצם זו טענת גדעון, שפעם ה' עשה נסים – יציאת מצרים – ואיפה היום הנסים?! הגמרא אומרת שאי אפשר לומר שזה כי הם למדו יותר תורה ממנו. לא, גם אנחנו לומדים תורה, ואדרבא – במדה מסוימת התורה שלנו היא יותר מהתורה שלהם, אז הקושיא מתחזקת. מה הגמרא מתרצת? שהם מסרו את הנפש על קדושת ה'. זה לא ענין של מי לומד יותר תורה, מי יודע יותר תורה, אלא מי הוא בעל המס"נ.

למה נחשון בן עמינדב זכה להיות הראשון (ש"הכל הולך אחר הפתיחה")? כי מסר את הנפש על קדושת ה' – קפץ לים תחלה. הסיפור בגמרא של מסירות נפש על קדושת ה' הוא מעשה של שטות דקדושה, מי שזוכר את הסיפור שם. זו שטות דקדושה שאפילו משלמים עליה תשלום כבד. או שזה בא לידי ביטוי בכסף, שצריך לשלם הרבה כסף על השטות דקדושה – שחז"ל אומרים שהיא המס"נ שעליה ה' עושה לנו נסים – או שיושבים בבית סהר על שטות דקדושה, גם זו מסירות נפש על קדושת ה'. איך שלא יהיה, חבר'ה כאלה, שמוסרים את הנפש על קדושת ה', שייכים בעצם ליהודה, לנחשון בן עמינדב, והם שייכים לחדש ניסן, נסים. באמת להם מגיעים נסים, ובאמת הם זוכים לנסים – אפילו היום, נסים ונפלאות, נסי נסים. זה דבר חשוב מאד, היחס בין אתמול והיום – אתמול ראש חדש והיום יששכר, יששכר שביהודה היות שכל החדש הוא של יהודה, כל הנשיאים בתוך יהודה. קוראים לזה התלמיד-חכם בהשראת מסירות הנפש של נחשון (גם העצה של יששכר לכל הנשיאים באה בהשראת מסירות הנפש של נחשון), כולם בתוך ההשראה שלו. זו שלמות מיוחדת של היום הזה, ב' ניסן.

חבור יהודה-יששכר

שוב, מבחינת הנשיאים א-ב ניסן הם יהודה-יששכר. כמה הם שוים יחד? נעשה גימטריא ראשונה: יהודה עולה 30 (כתוב בקבלה שאלו שלשים המעלות בהן נקנית המלכות) ויששכר עולה 830, יחד 860. בכל אחד יש חמש אותיות, יחד עשר אותיות, אז כל אות בממוצע עולה אלהים – "אני אמרתי אלהים אתם". דווקא שני אלה מצטרפים לי"פ אלהים.

המלה הכי חשובה בגימטריא הזו – מלה חשובה בכל החסידות, אבל בפרט נזכיר את בעל יום ההולדת של אתמול, רבי נחמן, שאם צריך לחשוב על המלה הכי חשובה אצלו בלשה"ק היא ודאי המלה – תכלית, שצריך כל הזמן לחשוב ולשאוף ולהתחבר לתכלית. והנה, י"פ אלהים שוה תכלית. כשמחברים את יהודה ויששכר יחד זוכים לתכלית. בלשון רבי נחמן התכלית היא מה שהכל טוב והכל אחד, זה הביטוי שלו – כולו טוב, כולו אחד. זוכים לזה שלומדים תורה לשמה, שמתפללים מעומקא דלבא, שמייקרים כל אות כך שגם אחרי שהולכים הלאה, מאות לאות, לא שוכחים את האות הראשונה. כל הזמן ב"רצוא ושוב", מתקדמים וחוזרים, מתקדמים וחוזרים, ככה זוכים לתכלית.

יששכר – ש גלויה ו-ש נעלמת – שכל חיצוני ושכל פנימי

בשם יששכר יש תופעה מאד מיוחדת, תופעה חד-פעמית בלשון המקרא, שיש בו שתי אותיות שׂ. לכאורה היה צריך להגות את שתיהן (ויש שהוגים כך), אך "מנהג ישראל תורה" להגות כמו ישׂכר, כך שה-שׂ השניה שלו היא בבחינת כתיב-ולא-קרי (והוא סוד תיקון קרי). לכאורה יששכר הוא לשון ישׁ שׂכר, כשאני הופך את ה-שׂ הראשונה ל-שׁ. אבל כשאומרים יששכר ה-ש השניה פשוט נעלמת. איך מסבירים את זה? ההסבר צריך להיות קשור לרבי הרש"ב, שהוא הנשיא שלו. הענין מוסבר על דרך שתי השינין שבתפלין – אחת של העולם הזה ואחת של העולם הבא. ה-ש הראשונה היא העולם הזה, "עלמא דאתגליא", שיש לו ביטוי והיגוי בדבור, וה-ש השניה שייכת ל"עלמא דאתי", היא נעלמת, "עלמא דאתכסיא", לכן אין לה היגוי בעולם הזה. ככה בדרך כלל מוסברת התופעה.

אנחנו יוצאים מה"יקר" של פורים, "ליהודים היתה אורה ושמחה וששֹן ויקר", ואחת התופעות החשובות של "יקר" היא קרן – כפי שדובר בשיעורים האחרונים – "קרן ישראל", "קרן משיחו", "אצמיח קרן לדוד ערכתי נר למשיחי". הקרן יוצאת מהגלגלת, היא בחינת רדל"א שלמעלה מגלגלתא. קרן שוה שכל – יש כמה מלים חשובות ששוות 350, אבל העיקר הוא קרן ו-שכל. קרן היא למעלה מהשכל. שכל מתחיל ב-שׂ, אז יש בישׂשׂכר שתי שינין, לאחת יש ביטוי והיגוי בעולם הזה ולשניה אין ביטוי והיגוי בעולם הזה אלא רק בעולם הבא, ויששכר הוא איש השכל – יודע בינה לעתים, איש שכל למופת – אז יש לומר שיש לו שני שכלים. הוא משכיל – משכיל בחסידות, כמו הרבי הרש"ב, אם יש משכיל זה הרבי הרש"ב בחב"ד – ולא מספיק שיש לו שכל אלא יש לו פעמיים שכל.

הרבי הרש"ב עצמו מסביר זאת בכמה שיחות שלו, בפרט בתורת שלום[ב], שאכן יש שתי בחינות שכל. יש שכל גלוי, שכל של הוכחות, שהרבי הקודם מתרגם אותו בתורת שלום ומשתמש במלה טכניקה – זה טכניקה של שכל, להוכיח משהו, להביא ראיה למשהו, הגיון, לוגיקה. זה חיצוניות השכל, שכל אנושי לגמרי, לא שכל אלוקי בכלל. אבל פנימיות השכל, השכל האמתי של החסידות – כך מסביר הרבי הרש"ב על לימוד חסידות ולימוד תורה בכלל, שרוצים להגיע לשכל האמתי, הטכניקה לא באמת מענינת אותנו – הוא ה"עדן" של השכל, העדינות של השכל, החוש הפנימי של השכל, ההרגש-פנימי של השכל, הגעפיל של השכל. אלה המלים שהוא משתמש בהן. לא שכל, לא ראיות, לא הוכחות, אלא הרגש פנימי של אלקות, געפיל, וזה השכל של החסידות. השכל הזה הוא ה-שׂ השניה, ה-שׂ הנעלמת של העולם הבא (שאי אפשר להסביר לזולת את מהות הרגשת שכל זה בעוה"ז). מי שזוכה לזה טועם ממנו גם היום, כידוע ש"עולם הבא" בא גם כעת. זה השכל הפנימי, גילוי אלקות ממש, כמו על הים שכל אחד מצביע באצבעו ואומר "זה אלי ואנוהו" – זה געפיל.

עצם הנפש-שכל פנימי-שכל חיצוני-נפש המדברת

בשיחות של הרבי הרש"ב הוא אומר שהשכל הפנימי שייך לעצם הנפש האלקית של היהודי. כלומר, הנפש היא בעצם למעלה מהשכל, אבל ממנה השכל הפנימי. אם אנחנו עושים כאן, כמו שהרבה שנים דורשים, את סמיכות הימים א' ניסן ו-ב' ניסן, יום ההולדת של רבי נחמן וההילולא של הרבי הרש"ב, אז יש בתורה של התכלית – מלה הכי חשובה של רבי נחמן, שמופיעה בריבוי תורותיו, אבל בתורה אחת מוסבר ענינה של התכלית בצורה יפה ביותר – תורה ס"ה, שמתחילה "ויאמר בעז אל רות", ושם הוא מסביר שבעז הוא השכל ורות היא הנפש המדברת. הנפש המדברת היא הבת של השכל, כלומר ששם משמע שהנפש היא למטה מהשכל – השכל למעלה והנפש למטה. כך באמת אצל הראשונים, כשהם משתמשים בביטויים שכל ונפש וגוף – השכל הכי גבוה, מתחתיו יש נפש (הנפש אצל הראשונים היא בדרך כלל הנפש המתאוה) ולמטה יש גוף.

בחסידות, בשיחות של הרבי הרש"ב, נפש היא העצם – למעלה מהשכל. דווקא בחב"ד, שחושבים שהיא שכל, השכל אינו התכל'ס – התכלית היא עצם הנפש, התום שלפני הדעת. אם כן, יש נפש – עצם הנפש – שהרבי הרש"ב מדבר עליה ויש גם את השכל שהרבי הרש"ב מדבר עליו, שכל אלקי לגמרי, חוש פנימי. בכלל לא מה שאני חושב עליו כשכל.

למטה מזה יש את חיצוניות השכל, ה'טכניקה' של השכל בלשון הרבי הקודם. בישיבות סתם, לא ישיבות חסידיות, גם כל הלימוד הוא טכניקה – טכניקה של שכל. זה בדיוק מה שהרבי הרש"ב שולל, שאצלנו זה לא הענין בכלל. צריך להיות תלמיד חכם גדול, בנגלה וגם בחסידות – צריך ללמוד חסידות כמו שלומדים סוגיא עמוקה בגמרא, עם שקו"ט – אבל צריך לדעת שהשכל החיצוני הזה הוא לא התכלית. התכלית של לימוד החסידות היא השכל הפנימי שמצד עצם הנפש האלקית (שלהגיע אליה, להתעצם אתה, היינו עיקר התכלית), צריך להגיע לשכל הפנימי, ל-ש השניה הנעלמת של יששכר. מתחת לשכל החיצוני יש את הנפש המדברת ("ויהי האדם לנפש חיה" "לרוח ממללא"), מה שרבי נחמן מדבר עליו.

אם כן, יש שני שכל ושתי נפש (שתי נפש = 860 הנ"ל, וביחד עם שני שכל = 1560, כלי פעמים הוי' – סוד אלהים – היהלום של "הוי' אחד"). בתוך השכל יש פנימיות השכל וחיצוניות השכל, שתי השינין של יששכר. מה שיששכר הוא "חמֹר גרם", שלומד תורה כמו חמור, זה כנראה חיצוניות השכל שלו. כתוב שמי שיש לו פנימיות השכל – כך אומר הרבי הרש"ב – גם חיצוניות השכל שלו מתעדנת מכח פנימיות השכל, הגעפיל וההרגש-פנימי שלו. אך בכל אופן, זה חמור – חיצוניות השכל היא בסך הכל חמור.

הכאת יהודה-יששכר

נעשה עוד תרגיל: היות שבכל אחד מהשבטים יהודה ויששכר יש חמש אותיות אפשר לעשות הכאה פרטית, אות כנגד אות. יהודה אתמול ויששכר היום, אבל גם יששכר בתוך יהודה – כל החדש שייך ליהודה כנ"ל – אך יששכר הוא הראשון שכלול בתוכו. נעשה יחד: י פעמים י עולה 100, ה פעמים ש עולה 1500, ו פעמים ש עולה 1800, ד פעמים כ עולה 80 ובסוף ה פעמים ר עולה 1000. כמה הכל יחד? 4480. נחלק ב-10, כי יש כאן עשר אותיות, ונקבל 448 – חש-מל-מל, מספר שדרשנו בהרבה שיעורים. באחד השיעורים שדברנו הרבה על המספר הזה היה בנושאי כבוש-חזקה, דרכי התישבות ארץ ישראל, ועוד הרבה סודות במספר הזה. זה הממוצע של עשר האותיות יהודה-יששכר בהכאה פרטית (י"ל יהודה כנגד כבוש ויששכר כנגד חזקה, סוד ביאה ראשונה וביאה שניה שכנגד הנשיא הראשון, בעל המסירות נפש בפועל ממש, והנשיא השני, התלמיד חכם, הבקי בדיני חזקה. יהודה ועוד כבוש = משיח).

הגימטריאות הן כדי קצת להתחמם בראש. בפורים אמרנו שצריך להיות גם יהודי קר וגם יהודי חם – שניהם ביחס לגימטריאות. יש יהודים שמאד קרים לגימטריאות, ממש, עד אפס המוחלט. יש יהודים שמאד חמים, מתחממים מגימטריאות. צריך לחבר ביניהם.

ב. מתנות הבקשות בתפלת שמו"ע

קרן דוד וקרן ישועה

בהמשך ההתבוננות נחזור לענין של קרן. קרן שייכת ליהודה. עד כאן דברנו על קרן בתור המשך של פורים, אבל צריך "למסמך גאולה לגאולה". כעת אנחנו בתחלת חדש ניסן, החדש של יהודה. יהודה הוא המלך, "דוד מלכא משיחא", וקרן שייכת במיוחד לדוד המלך ולמלך המשיח – "ויתן עז למלכו וירם קרן משיחו" (חותם שירת חנה על לידת שמואל שמשח את דוד בקרן – "ברוך אתה הוי' מצמיח קרן ישועה" ס"ת חנה כנודע). אם כן, כל החדש של יהודה הוא זמן הכי מתאים להמשיך את ההתבוננות בקרן.

מה שנעשה עכשיו הוא להתבונן בברכות של תפלת שמו"ע, כשאנחנו יוצאים בעצם מהברכה שקשורה לעניננו, שהיא "את צמח דוד עבדך מהרה תצמיח וקרנו תרום בישועתך כי לישועתך קוינו כל היום. ברוך אתה הוי' מצמיח קרן ישועה" – זו ברכת ה"קרן" בשמו"ע, ברכה אחת לפני הסוף של הברכות האמצעיות. אחריה כבר יש את "שמע קולנו", ברכה שכוללת את כל הבקשות. אבל בתור בקשה פרטית, התכלית של כל הברכות וכל הבקשות שאנו מבקשים מדי יום ביומו, שלש פעמים ביום, היא "את צמח דוד עבדך מהרה תצמיח וקרנו תרום בישועתך כי לישועתך קוינו כל היום ברוך אתה הוי' מצמיח קרן ישועה" – יש בברכה קרן דוד (קרן דוד = "משיחו" = דוד פעמים הוי' ב"ה) וקרן ישועה (גם קרן דוד וגם קרן ישועה הם כפולות של אחד, וביחד = "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' [אחד]").

התבוננות ב-יב הברכות האמצעיות

יב ברכות אמצעיות (עד שבא רבן גמליאל והוסיף עוד ברכה, אז יש כבר יג, אבל בתחלה היו ועדיין ישנן יב ברכות), שכתוב שהן כנגד יב החדשים וכו'. מה שנעשה כעת, נתחיל מהלך חדש וחשוב ביותר של הקבלת יב הברכות האמצעיות ל-יב החדשים וכו'. לכל ברכה יש תכונה או מתנה טובה – כך הלשון בספרי הקבלה (ראה בסידור הגר"א). כדי להבין את הנושא הזה לעומק, באופן שיטתי, נתחיל מההתחלה בקיצור נמרץ.

זה נושא שיכול להיות נושא שלנו למשך שנה שלמה – ההתבוננות בברכות של שמו"ע (פעם התחלנו את זה במשך תקופה ארוכה אך טרם סיימנו את הפסוק "אדני שפתי תפתח ופי יגיד תהלתך"). אם רוצים לדרוש את הסמיכות של ראש חדש ניסן, רבי נחמן, לב' ניסן, הרבי הרש"ב, השפיץ של תורת חב"ד – נושא משותף שלהם הוא שצריך לחבר תורה ותפלה.

הצמח צדק היה דורש מהמלמדים שילמדו את הנכדים שלו את פירוש המלות בתפלה, והיה בוחן את הנכדים באופן קבוע אם יודעים את הפשט של מה שמתפללים. בכלל, אחרי התניא, החסידות העיקרית של אדמו"ר האמצעי וגם של אדמו"ר הזקן היא הסידור – פירוש המילות מאד לעומק. פירוש המילות בחב"ד הוא לא רק פשט, אלא רזין דרזין דרזין, ועדיין נקרא פירוש המילות. לכן יש גם ענין מיוחד בישיבה שילמדו פירוש המילות לפי החסידות.

כוונות האריז"ל ב-יב הברכות האמצעיות

איך זה מתחיל? נעבור בקיצור ואחר כך נתמקד על "את צמח דוד עבדך מהרה תצמיח". הבקשה הראשונה היא "אתה חונן לאדם דעת" – כנראה שקודם צריך להיות תום ואחר כך מבקשים מה' שגם יתן לנו דעת, "חונן הדעת". בקבלה, לפי האריז"ל, מכוונים בברכה הראשונה הזו שכאן אנחנו בונים את ספירת החכמה של פרצוף הנוקבא, פרצוף רחל.

בכלל, כל התפלה וכל הברכות של שמו"ע לפי האריז"ל הן בנין פרצוף רחל. מה שכולם מתפללים הוא לבנות את המלכות העיקרית, רחל (תפלה היא סוד יצחק רבקה כנודע שבזיווגם בונים את פרצוף הכלה העיקרית שלהם, רחל. והנה כאשר מצרפים את רחל ליצחק-רבקה מקבלים אברהם-שרה, ודוק. נשאר יעקב שהוא עמוד התורה). בנין פרצוף רחל הוא כאשר עם ישראל נכנס לארץ ישראל, שאז מוטלות על הצבור שלש מצוות – מינוי מלך, הכרתת זרעו של עמלק ובנין בית הבחירה. כל מה שמבקשים בתפלה מכוון כנגד הספירות של פרצוף רחל, לבנות-לתקן אותה. בגלות היא נחרבה, כמו שהבית נחרב גם היא נחרבה. היא נאצלה רק בסוד נקודה אחת, וכל שאר הספירות שהיא מקבלת מלמעלה מסתלקות ממנה בזמן החורבן, בזמן הגלות, והכל יורד לתוך הקליפות, בסוד גלות השכינה. כל התפלות שלנו הן להוציא אותה, "לאקמא שכינתא מעפרא", ולבנות אותה מחדש. כך כוונות האריז"ל.

הדבר הראשון, הבקשה הראשונה, הוא לבנות את החכמה שלה מהפרק העליון של הנצח דז"א. בונים אותה מכח ז"א בעלה. בונים את קו ימין שלה מהנצח, שיש לו שלשה פרקים – מהפרק העליון בונים את החכמה, מהפרק האמצעי את החסד ומהפרק התחתון את הנצח. וכך מצד שמאל, בונים את קו שמאל שלה מההוד דז"א – מהפרק העליון את הבינה, מהפרק האמצעי את הגבורה ומהפרק התחתון את ההוד. גם מהיסוד בונים את הקו האמצעי שלה, כמו שנסביר. כך הכוונות עד שמגיעים למקום בו רבן גמליאל הוסיף את ברכת "ולמלשינים".

אחר כך מתחיל סדר אחר – עדיין בנין פרצוף רחל, אבל אלה כללים, חיזוק, בתוך ז"א גופא (בדרך של אור חוזר מלמטה למעלה). בברכת "על הצדיקים" בונים-מחזקים את יסוד ז"א להאיר בכל הקו האמצעי של הנוקבא. בברכת "בונה ירושלים" – בה מוסיפים "נחם" בתשעה באב – מחזקים את ההוד של ז"א להאיר בכל קו שמאל של הנוקבא. אחר כך מגיעים לברכה שלנו, "את צמח דוד עבדך מהרה תצמיח", וזה החיזוק בנצח של ז"א להאיר בכל קו ימין של הנוקבא. בהשגחה פרטית זה מאד קשור לברית שהיתה לנו לפני שבוע, ששם התינוק בישראל הוא "נצח בנימין", וממש מתאים – זו ברכת הקרן עליה דברנו אז, שעם הנצח דז"א בונים ומאירים (כשם האבא, מאיר) לכל בן-ימין, קו הימין של פרצוף רחל (בחינת דוד, השם השני של האבא), בנימין הוא בן של רחל. גם היא ילדה אותו במסירות נפש בפועל ממש.

כל זה טפה, רק להכנס לכוונות האריז"ל על הברכות האמצעיות.

יב מתנות לאיש בזכות אשתו – יב בקשות שמו"ע

אמרנו שיש עוד כוונה שכתובה בספרי הקבלה, שהיא עיקר מה שנדגיש עכשיו: כשאדם נושא אשה – ברוך ה' יש פה כמה חתנים, כן ירבו, ויש פה כמה אנשים שכבר נשואים, ויש בחורים שבהמשך יהיו נשואים בע"ה, יבנו בתים נאמנים בישראל – כשאדם נושא אשה הוא זוכה להרבה דברים טובים. יש מקום אחד שכתוב שהוא זוכה ב-יב מתנות. כל מתנה שהוא זוכה כתובה בפירוש בפסוק בתנ"ך.

מתי מכוונים זאת? ב-יב הברכות האמצעיות של שמו"ע בכל יום. זה כמובן קשור לבנין פרצוף רחל, שהוא לתת לה את הכח לזכות אותנו – גם לזכות את בעלה, ז"א דאצילות, וגם את הבנים שלה, אותנו כאן למטה – בכל אותן יב מתנות השייכות לה דווקא. איך השמות שלהן? מלים מאד פשוטות, הדברים להם אדם זוכה כשנושא אשה. גם אצל בחור לא נשוי, כשלומדים תורה לשמה וכשמתפללים כמו שחסיד צריך להתפלל – עם פירוש המלות ובהתבוננות כל חדא וחדא לפום שיעורא דיליה – זה גם כמו לשאת אשה. כל בחור בר מצוה נקרא חתן הבר מצוה – הוא נושא את התורה בלימוד ואת התפלה בתפלה. תפלה היא עוד יותר בחינת נוקבא, אבל גם התורה ביחס ללומד היא "מורשה קהלת יעקב", "אל תקרי 'מורשה' אלא 'מאורסה'".

חונן הדעת – חכמה

המתנה הראשונה בזכות האשה היא חכמה – לכך מכוונים ב"אתה חונן לאדם דעת", לזכות לחכמה בזכות האשה, בזכות רחל אמנו, אם יוסף ובנימין. בכלל, היא המלכות. גם דוד, שהוא מבני לאה, נקרא על שם רחל – מחליף את רחל במרכבה העליונה. מה הפסוק? "חכמות נשים בנתה ביתה". על כל מתנה יש פסוק ממנו לומדים שבא מהאשה דווקא. כאן לא הכוונה לחכמת התורה אלא לחכמת החיים, והפסוק הוא "חכמות נשים בנתה ביתה".

הרוצה בתשובה – תורה

תורה שמביאה לתשובה – התקשרות למאור שבתורה

הברכה השניה היא "השיבנו אבינו לתורתך וקרבנו מלכנו לעבודתך והחזירנו בתשובה שלמה לפניך. ברוך אתה הוי' הרוצה בתשובה". זו ברכת התשובה, זה החיתום שלה, אבל היא מתחילה דווקא מתורה – "השיבנו אבינו לתורתך". ראשית התשובה של הברכה הזו, שכנראה היא התשובה האמתית ביותר – תיקון רחל, כנסת ישראל, להביא לימות המשיח – מתחילה מתורה, "השיבנו אבינו לתורתך". חז"ל אומרים שהמאור שבתורה יחזירנו למוטב. אם הברכה הזו מתחילה מתורה ומגיעה לתשובה סימן שהתורה כאן היא המאור של התורה.

מהו המאור של התורה? "זו היא תורת החסידות", כידוע הנוסח. גם פה בישיבה, כשלומדים תורה וחסידות, רוצים את המאור. קודם אמרנו שרוצים את השכל האלקי, הגעפיל, ההרגש, לא הטכניקה של השכל שהיא החיצוניות. כעת אומרים שרוצים בעצם את המאור – המאור של התורה הוא הקרן, ה"קרן קימת". המאור שבתורה הוא שגם כשאתה לומד חסידות אתה מתקשר לרבי שאמר את החסידות. חסיד שלומד את החסידות של הרבי הרש"ב מתקשר לרבי הרש"ב. אם לומד שכלי, רוצה רק להבין ולא מתקשר לרבי, זה לא זה בכלל.

כידוע הסיפור המפורסם של הרבי הרש"ב, הרבי הריי"צ והחפץ חיים. פעם היו באסיפה כולם והחפץ חיים מאד התפעל מכמה בחורים מתומכי תמימים שהיו שם. לחפץ חיים היתה טביעת עין אמתית של תלמיד חכם וראה שאלה בחורים טובים, בחורים איכותיים כמו שאומרים היום. הוא שאל את הרבי רש"ב – בזכות מה האיכות של הבחורים האלה? הוא אמר לו שלומדים חסידות. החפץ חיים אמר – טוב, אם זה הפטנט, אולי גם בישיבה שלי נתחיל ללמוד חסידות. לא יודע אם הוא קיים את זה או לא, אבל כשהוא אמר כזה ווארט – הרבי הקודם, שהיה עדיין אברך צעיר ליד אבא שלו, חייך. הוא לא אמר שום דבר אלא רק חייך. מה היה החיוך? אחר כך הוא הסביר – ללמוד חסידות בלי התקשרות לרבי זה לא עושה כלום, זה עוד שכל, עוד סוג של שכל. מה שעושה את התלמידים של תומכי תמימים מצוינים ומיוחדים הוא לימוד החסידות עם התקשרות פנימית לרבי. זה כבר נקרא גילוי המאור. התורה בפני עצמה היא אור, אבל מה שמחזיר בתשובה הוא המאור – התקשרות למקור של האור, מי שגלה את האור, הרבי עצמו.

תורה-תושיה

עד כאן הקדמה כדי שנבין טוב בקבלה שדווקא בברכה השניה כאן, ברכת התשובה, המתנה היא מתנת התורה. המתנה הראשונה היא מתנת החכמה, והבחנו שהיא לא חכמת התורה אלא חכמת החיים, כמו שהבעש"ט אמר שהמצוה הראשונה על יהודי היא להיות פקח – לאו דווקא שיהיה תלמיד חכם, אלא שיהיה חכם-פקח בהתנהלות חייו היום-יומיים, בהתיחסות לאנשים בו הוא בא במגע. זה "אתה חונן לאדם דעת". הדבר השני, על מנת לעשות תשובה – "סוף ישראל לעשות תשובה בסוף גלותן ומיד הן נגאלין" – הוא "השיבנו אבינו לתורתך". היונים רצו "להשכיחם תורתך" וכאן מבקשים "השיבנו אבינו לתורתך" – התורה שלך, תורת המאור. על ידי זה "וקרבנו מלכנו לעבודתך" ואז "והחזירנו בתשובה שלמה לפניך. ברוך אתה הוי' הרוצה בתשובה".

מאיזה פסוק לומדים שאת מתנת התורה מקבלים בזכות האשה? לא רק החכמה. קודם כל מקבלים חכמה מהאשה ואחר כך מקבלים תורה מהאשה. מה הפסוק? "האם אין עזרתי בי ותֻשיה נדחה ממני" – פסוק באיוב. "עזרתי" היינו "עזר כנגדו" ו"האם אין עזרתי בי", אם אין לי את ה"עזר כנגדו", אז "ותֻשיה נדחה ממני", "תֻשיה" היא תורה. בלי "עזרתי" אין "תֻשיה". יש כמה מלים של תורה, אבל דווקא המלה של תורה כאן, בסוד הזה של יב מתנות, היא תושיה. תושיה רומז ל"כפלים לתושיה" – "ויגד לך תעלומות חכמה כי כפלים לתושיה". זו תורה שמביאה לידי תשובה (אותיות תושיה בחילוף אכב"י), תשובה עילאה, כמבואר בספר התניא. תושיה היא בדיוק התורה הזו, של "השיבנו אבינו לתורתך", ואז מכח זה "והחזירנו בתשובה שלמה לפניך". כמו שכתוב על בעל תשובה, שמי שהיה רגיל ללמוד פרק אחד ילמד שני פרקים, היה רגיל ללמוד דף אחד ילמד שני דפים – כשהחבל נקרא צריך לקשור אותו בכפלים, "כי כפלים לתושיה". זה לימוד תורה שנקרא תושיה, ובלי עזר כנגדו, בלי אשה, אין אותו. מכאן לומדים שהתורה, שהיא תושיה – תורה שמביאה לידי תשובה – היא מהאשה. עד כאן הברכה השניה.

חנון המרבה לסלוח – כפרה

אחר כך הברכה השלישית, "סלח לנו אבינו כי חטאנו... ברוך אתה הוי' חנון המרבה לסלוח". מה כאן המתנה שמקבלים בזכות האשה? מתנת הכפרה. מאיפה לומדים שכפרה היא בזכות האשה? כבר מחייכים כאן – יש נשים שהן עצמן הכפרה... אבל לא זו הכוונה כאן. הפסוק שדורשים הוא "וכפר בעדו ובעד ביתו". הכהן הגדול ביום הכפורים, "אחת בשנה", חייב להיות נשוי. בלי להיות נשוי הוא לא יכול לכפר על עם ישראל, כי הכפרה היא בזכות אשתו – בזכות אשתו ה' מכפר לו על כל העוונות שלו ועל שבטו ועל כל עם ישראל. זה יכול להיות הכל בטוב, בכיף. זו המתנה השלישית – כפרה.

גואל ישראל – עזרה

אחר כך "ראה נא בענינו... ברוך אתה הוי' גואל ישראל". זה הפשט הראשון לפי סדר התורה, מה שהאשה היא עזר – המתנה היא מתנת ה"עזרה". ה' הוא "עוזר ומושיע ומגן", כאן זה "גואל ישראל", אז מחברים את הגאולה וגם את המלחמה ל"עזר כנגדו". לפי האריז"ל כאן מתקנים את ספירת הגבורה של הנוקבא. הברכה הראשונה תקנה חכמה דנוקבא, הברכה השניה בינה, השלישית חסד, וכאן הברכה הרביעית היא הגבורה של רחל. כתוב שהגבורה של רחל היא מה שהיא "עזר כנגדו" – יש בזה תוקף. אם אדם זוכה היא "עזר" ואם לאו היא "כנגדו להלחם בו", וגם בכך עוזרת לו, להוריד את הישות שלו, כמו שאנו מסבירים.

הזכיה בעזר, גם במובן הכי פשוט – "אלמלא ה' עוזרו אין יכול לו", העזר העיקרי בא מהקב"ה, צריך שה' יעזור לי – היא מהאשה. ידוע הווארט של רבי לוי יצחק מברדיטשוב שאנחנו אוהבים לומר, שה' "עוזר ומושיע ומגן" – נקודה לתתא, נקודה באמצעיתא ונקודה לעילא – כאן הכל כלול בעזר. או שאני כאן וה' עוזר, או שהוא מושיע, או שאני "מסייע שאין בו ממש", מה שאני עושה הוא כלום, והוא מושיע ועושה הכל. לכל העזר האלקי זוכים בזכות האשה, וזו המתנה הרביעית, עזרה.

שוב, יש יב מתנות שאדם מקבל בזכות אשתו. בחור שרוצה להתחתן כדאי שיכיר את זה – קודם כל שיכיר מה שחסר לו, שכל זמן שהוא לא נשוי אין לו חכמה, תורה, כפרה, עזרה וכל שאר הדברים שנמשיך להסביר. כשהוא מתחתן יש סיכוי טוב שיזכה לכל הדברים האלה.

רופא חולי עמו ישראל – חיים

אחר כך "רפאנו", ברכת הרפואה, היא מתנת החיים. כל מה שקשור לבריאות ורפואה הוא כלול בברכת הרפואה. איך יודעים שזוכים לחיים בזכות האשה? הפסוק הוא "ראה חיים עם אשה אשר אהבת". הפסוק הקודם הוא "אעשה לו עזר כנגדו" והפסוק הזה הוא "ראה חיים עם אשה" – זוכים לחיים בזכות האשה.

מברך השנים – ברכה

הברכה הבאה גם פשוטה מאד, כי המתנה היא בעצם המלה הראשונה של הברכה – "ברך עלינו וגו' ברוך אתה הוי' מברך השנים". המתנה כאן היא מתנת הברכה – ברכה, שכל מה שאדם עושה בחיים מתברך, שה' מברך את כל מעשה ידיו, את הפרנסה שלו, את עבודת האדמה שלו, מה שהוא עושה. מאיפה לומדים שהברכה הזו היא בזכות האשה? "להניח ברכה אל ביתך". מכאן לומדים ש"ברך עלינו" בזכות האשה. זה קל, מתבקש.

מקבץ נדחי עמו ישראל – שלום

אחר כך מתקדמים הלאה. הברכה של שופרו של משיח, שידוע בכתבי האריז"ל שהיא הברכה של תיקון הברית, היא הברכה השביעית – "כל השביעין חביבין". יש משהו מיוחד מאד בברכה השביעית של הברכות האמצעיות של שמו"ע, שהיא החביבה מכולם – "תקע בשופר גדול לחרותנו". לא כתובה כאן המלה קרן, אבל קרן היא שופר – יש קשר מיוחד לברכה הזו של "תקע בשופר" לקרן.

תיקון הברית

כתוב שכאן יש תיקון קרי, תיקון הברית הוא בברכה הזו – צריך לכוון כאן להוציא יקר מזולל. כאן מכוונים "חיל בלע ויקיאנו". ב"יחד מארבע כנפות" האותיות השניות שלפני הסוף הן חבו, שם קדוש בקבלה, ר"ת "חיל בלע ויקיאנו" – זה "להוציא יקר מזולל". הכל קשור ליקר ולקרן. מה הברכה כאן? מה המתנה שמקבלים בזכות האשה? כאן לא פשוט. הקודמים היו די מובנים. כשנסביר גם יהיה פשוט לנו, אבל בהשקפה ראשונה זה לא פשוט. כתוב שכאן זו ברכת השלום. בברכת "תקע בשופר גדול לחרותנו" מקבלים שלום, כמו שלום בית.

מאיפה יודעים ששלום הוא בזכות האשה? שלום בכלל, שלום בעולם, כולם רוצים "שלום עכשיו". מה אומרים לו? אתה רוצה שלום – שיהיה לך קודם כל שלום בית, ואז יהיה שלום בארץ, שלום בכל העולמות. אבל שלום בית גופא הוא בזכות האשה, מכח האשה, מתנה של האשה שלו. מאיפה לומדים זאת? "וידעת כי שלום אהלך". כמו שהאשה היא בית היא גם אהל (בית אהל = 448 הנ"ל, כבוש-חזקה וכו'. וביחד עם אשה עולה חן פעמים אהבה, חן במספר קטן, סוד "אשת חן תתמך כבוד", קשר בין ברכה זו לעיקר ברכת הקרן, כמו שיתבאר). ככה דורשים על האשה בחז"ל.

כאן יש כבר רמז, כי הפועל כאן הוא דעת – "וידעת" – תיקון הברית הוא תיקון הדעת (גם בברכת "אתה חונן לאדם דעת" מופיע השם חבו של תיקון הברית בר"ת "חננו מאתך חכמה בינה ודעת"). "תקע" רומז לתקיעת הדעת, לשון התקשרות והתחברות, כמבואר בתניא. "תקע בשופר גדול לחרותנו" – עוד מעט באים ל"זמן חרותנו", פסח (אף על פי שמצות תקיעת שופר היא בחדש תשרי, בראש השנה – "מצות היום בשופר" – הברכה הזו קשור הגם לפסח, "זמן חרותנו").

שלום מביא לקיבוץ גלויות

מה הדבר הכי פשוט המלמדנו ש"מקבץ נדחי עמו ישראל" קשור לשלום? החזרה של כל היהודים לארץ, ישוב הארץ, היא קודם כל מצב של שלום בינינו, שלום בתוכנו. כל זמן שאין שלום זה לא מזמין יהודים לבוא לארץ. בתיקון המדינה, מי שזוכר, אנחנו מסבירים שההזמנה הרוחנית הפנימית שכולם יעלו לארץ, לקיבוץ גלויות, היא כשיש תיקון המשפט. המשפט העברי הוא בתפארת ושיבת ציון, עליה לארץ, בנצח – אם יש תיקון המשפט יש עליה לארץ. כאן זה משהו קשור לזה, ששיבת ציון תלויה במצב של שלום. בכלל, אם היה שלום – הדבר הכי פשוט – גם עם האויבים שלנו כולם היו רוצים לבוא לארץ. אם גם היה שלום בינינו זה היה מספיק טוב כדי שכולם ירצו לעלות לארץ. בכל אופן, כתוב כאן שיש תלות בין שלום לקיבוץ גלויות, "תקע בשופר גדול לחרותנו... מקבץ נדחי עמו ישראל". כאן מקבלים מהאשה את מתנת השלום, וזה תיקון קרי.

מלך אוהב צדקה ומשפט – שמחה

אחר כך "השיבה שופטינו כבראשונה... ברוך אתה הוי' מלך אוהב צדקה ומשפט" (ובעשי"ת חותמים "המלך המשפט"). מה כאן המתנה שמקבלים בזכות האשה? הרבי עשה ענין מאד גדול מהברכה הזאת. הוא גם אמר שלעתיד לבוא, כשיבוא המשיח, צריך שופטים ויועצים אבל לא צריך שוטרים. שוטרים זה מצב גלותי שצריך לבטל, החל מבטול המחלקה היהודית בשב"כ, זה הדבר הראשון שצריך לתקן. צריכים שופטים ויועצים. מה קורה? הפסוק אומר "והסר ממנו יגון ואנחה", סימן שכל זמן שאין את השופטים והיוצעים אנחנו חיים – בדיוק כמו היום – במצב של "יגון ואנחה". אם כן, מה הברכה כאן? מה ההיפך של יגון ואנחה? שמחה. כשאומרים את הברכה הזו צריך לכוון למתנת השמחה, שהשמחה תבוא לעם ישראל רק כאשר ה' ישיב לנו את השופטים והיועצים שלנו כבתחלה.

כאן זוכים לשמחה, וזוכים לשמחה בזכות האשה. מאיפה לומדים זאת? חוץ מכך שהברכה האחרונה בשבע ברכות היא "משמח חתן עם הכלה" – שהשמחה באה מהכלה לחתן – זה כתוב בפסוק "ושמחת אתה וביתך", השמחה היא בזכות האשה. בכלל, כתוב שכל יב הדברים להם זוכים בזכות האשה הם גופא כנגד יב הלשונות של שמחה ב"ברכה אחריתא" בשבע ברכות. אז כאן כבר הגענו לשמחה, הדבר השמיני – "שמחת עולם על ראשם". השמיני הוא משיח (שהוא מ"שמונה נסיכי אדם" ובכנורו שמונה נימין), אז הברכה השמינית כאן היא שמחה של גאולה, שיש כבר שופטים ויועצים כבתחלה (והוא שלמות תיקון הברית של הברכה השביעית, שהרי הקרי, טומאת ופגם הברית, בא בגלל עצבות, "יגון ואנחה", כמבואר בספר המדות של רבי נחמן, בעל יום ההולדת של ראש חדש ניסן).

סוד ברכת "ולמלשינים" – תיקון הפגם שבכתר מלכות

אחר כך בא רבן גמליאל ומתקן לנו "ולמלשינים", הברכה ה-יג (במקום ה-ט) – לפי יב המתנות זה לא כלול, צריך לדלג על הברכה הזו. רק היות שאי אפשר לדלג, צריך אחר כך לחזור ולהמציא עוד מתנה שמקבלים בזכות האשה שלא כתובה כלל במפורש בספרי הקבלה. את זה נשאיר לסוף. החלוקה כאן היא שיש קודם ח ברכות ואז ברכה היולית מרחפת. בכוונות ברכת ולמלשינים שייכת לכתר של רחל – בתחלה הכתר לא היה צריך תיקון, כי המלכות נאצלה בנקודת הכתר ופגם עמ"י לא מגיע לכתר, ולכן לא צריך תיקון ולא היתה ברכה זו.

עד שבאו המינים והמלשינים, והפגם שלהם הגיע למקום שבדרך הטבע לא יכול להגיע לשם פגם – הוא סלק ט"ס מתוך ספירות הכתר, ונשארה רק המלכות של הכתר של המלכות. שוב, רחל נאצלה בתחלה עם כתר, והפגם לא מגיע לשם, לכן לא צריך ברכה לתקן את הכתר. עד שהגיעו המינים, בדור של רבן גמליאל, והפגם שלהם היה כל כך גדול שהוא הגיע לכתר ופגם בתשע מתוך עשר הספירות של הכתר של המלכות, ונשארה רק המלכות של הכתר של המלכות. את זה מתקנים בברכת "ולמלשינים", אבל זה לא נכלל במתנות. אם כן, צריך – כמו שאמרנו – שנשכיל, עם ה-שׂ הלא-מבוטאת של יששכר, לדעת מה צריכה להיות כאן המתנה הנעלמת של ברכת "ולמלשינים".

מלשינים, מינים, זדים, אויבי עמך, מלכות הרשעה

דרך אגב, כמה דברים יש בברכה הזו? שנבין פשט – כעת לומדים פירוש המילות של שמו"ע, התפלה שמתפללים שלש פעמים כל יום. כתוב כאן מלשינים, מינים וזדים – אלה יהודים או גוים? מה הפשט? על פי פשט זה הכל יהודים, כמו שהרבי מפרש על "זדים ביד עוסקי תורתך וכו'" בחנוכה (שמדובר במתיונים לא ביונים). עד כאן פשיטא שעל פי פשט מדובר ביהודים.

בהמשך יש אויבי עמך ומלכות הרשעה – מי הם על פי פשט? על פי פשט זה כבר גוים. רק שיכול להיות שגם אז, מאז ועד היום, גם קרה איזה פגם במקום שאין פגם יכול להגיע לשם – זה הסוד של הברכה הזו בכלל – ש"אֹיבי עמך" ו"מלכות הרשעה" גם הפך להיות יהודים. בכל אופן, הפשט הוא שיש פה חמשה דברים שמתחלקים לשלשה ושנים – שלשת הראשונים הם יהודים, בטוח, ושני האחרונים לכאורה הם גוים.

איך הסיום? "ברוך אתה הוי' שובר אֹיבים ומכניע זדים". קודם כל, הופך את הסדר. כתוב בחסידות ש"שובר אֹיבים" היינו ג"ק הטמאות לגמרי, שצריך לשבור ולבטל לגמרי, ואילו "ומכניע זדים" היינו קליפת נגה, שצריך רק להכניע ואז אפשר להעלות ולתקן. מתאים שאויבים הם גוים, שצריך לשבור, וזדים הם יהודים שאפשר להעלות וצריך רק להכניע. אז יש כאן שבעה שמתחלקים בחלוקת זהב, ז מתחלק ל-ה ו-ב, שבגוף הברכה יש ה דברים ובחתימת הברכה חוזרים על ב מתוכם (בסדר הפוך, "חותם המתהפך"). גם גימטריא בינים – מלשינים מינים זדים אֹיבי עמך מלכות הרשעה שוה מספר שמתחלק ב-5, יש לו ממוצע, והממוצע הוא משיח הוי' [גם שמו של מנהל הישיבה]. גם בברכה זו צריכה להיות מתנה בזכות האשה, אך לא כתוב, "מקום הניחו לנו אבותינו להתגדר בו" – תיכף נחזור לזה.

משען ומבטח לצדיקים – עֹשר

כעת נשארו עוד ארבע ברכות. החלוקה הראשונה היא ל-ח ו-ד, שלם וחצי, ח ו-ד של המלה "אחד", וה-א של אחד, הכתר, במקום להיות בהתחלה היא בין ה-ח ל-ד. זה המבנה, ההגיון, של הברכות האמצעיות – ח-א-ד.

כעת ברכת "על הצדיקים", שמלת המפתח היא "ותן שכר טוב לכל הבוטחים בשמך באמת". אומרים שזו ברכת העושר, עליה נאמר "בטח בה לב בעלה ושלל לא יחסר". השכר הטוב של הצדיקים הוא בזכות הבטחון שלהם שבזכות האשה, ה"אשת חיל", הוא "ושלל לא יחסר" – עושר, שיכול להיות גם בגשמיות וגם "אין עשיר אלא בדעת". בכל אופן, כאן כתובה ברכת העושר, מתנת העושר.

בונה ירושלים – טובה

אחר כך "ולירושלים עירך ברחמים תשוב ותשכון בתוכה כאשר דברת וכסא דוד עבדך מהרה בתוכה תכין ובנה אותה בקרוב בימינו בנין עולם. ברוך אתה הוי' בונה ירושלים". בברכה הזו מתפללים על "כסא דוד" ובברכה הבאה על "צמח דוד" ("כסא דוד" ועוד "צמח דוד" עולה מאור, גילוי המאור שבתורה, הקרן של התורה כנ"ל. וביחד עם קרן דוד = תורה). קודם מתפללים על ירושלים – "בונה ירושלים". מה המתנה כאן? גם לא פשוט. כתוב שהמתנה כאן נקראת טובה, והיא נלמדת מהפסוק "מצא אשה מצא טוב".

איך אני יודע שטוב הוא ירושלים? "ההר הטוב הזה והלבנון". גם כל ארץ ישראל, ש"עתידה ירושלים להתפשט בכל ארץ ישראל", היא "ארץ טובה ורחבה". כתוב שארץ ישראל בכלל וירושלים עיה"ק בפרט היא טובה. יש גם מאחז"ל "אין 'טוב' אלא ירושלים". לכן כתוב שכאן ברכת הטובה – הטובה של עם ישראל היא ירושלים, "עיר שחברה לה יחדיו".

אפשר לחבר לווארט שלא כתוב בספרים – יש לנו פרק "חברים נאמנים" בשכינה ביניהם, על פי מאמר החכם "האשה הטובה היא החבר הטוב", בסוד "עיר שחברה לה יחדו". זוג שזוכים להתחתן ולגור בירושלים עיר הקדש הוא זוג שיש לו חיבור טוב. כתוב שצריך לכוון את הפסוק "עיר שחברה לה יחדו" כשאומרים ברכה זו, והברכה היא ברכת הטוב.

מצמיח קרן ישועה – כבוד

אחר כך "את צמח דוד עבדך מהרה תצמיח" – בשתי הברכות מבקשים מהרה, "וכסא דוד עבדך מהרה בתוכה תכין" – שרוצים שלא יתמהמה אלא שיבוא מהר-מהר. כפי שדברנו לאחרונה, הרבי רוצה רק "עד מהרה ירוץ דברו" –  לא קמעא-קמעא. איפה מתפללים מהר-מהר? בשתי הברכות האלה, בונה ירושלים וצמח דוד[ג].

מה הברכה כאן ומאיזה פסוק לומדים אותה? גם כאן זה לא פשוט. כתוב שהמתנה של "את צמח דוד" היא מתנת הכבוד. איך יודעים שקרן היא כבוד? "קרנו תרום בכבוד". ואיך יודעים שזה בזכות האשה? מפסוק שאנחנו מאד אוהבים – "אשת חן תתמֹך בכבוד". זה גם מה שדברנו בשיעור האחרון, שיש לנו עשר קרנות אבל כאשר הבית נחרב הן הולכות לגוים ובהן הם מנגחים אותנו, כמו שלמדנו בברית של נצח-בנימין שיחי'. אמרנו שזה כמו שכתוב אצל רבי נחמן, ובעוד מקומות, שקודם הכבוד והחן אצלנו ואם אנחנו חוטאים ו"מפני חטאינו גלינו מארצנו וגו'" זה הולך מאתנו ונתן להם, ורק על ידי תשובה חוזר אלינו. אם כן, כתוב כאן שהברכה הזו היא כבוד ישראל, כבוד השכינה, כבוד מלך המשיח.

שומע תפלה – רצון

אחרון, "שמע קולנו הוי' אלהינו אב הרחמן רחם עלינו וקבל ברחמים וברצון את תפלתנו" – כתוב שכאן זו מתנת הרצון, שה' רוצה בנו, שאנחנו נעשים מרוצים לקב"ה. איך אני יודע שהרצון, שה' ירצה בי, הוא בזכות אשתי? אם אין לי אשה ה' לא רוצה בי בכלל, 'תלך מכאן', אבל אם יש לי אשה ה' רוצה בי. מאיפה לומדים? מסיום הפסוק של הטובה (בנין ירושלים) – "מצא אשה מצא טוב ויפק רצון מהוי'". זה הפסוק שנוהגים לכתוב על הכתובה למעלה. הברכה הכוללת כאן היא מתנת הרצון, "ויפק רצון מהוי'".

כוונה ל-יב ברכות אמצעיות

אם כן, יש לנו את כל יב הברכות כנגד המתנות. זו כוונה פשוטה, שבע"ה מי שיזכור יכוון בערבית. כבר התפללנו מנחה, אבל אולי יש מישהו שלא התפלל עדיין מנחה – שיעשה לנו טובה, ואולי זו טובה לעוד מישהו, גם טובה לקב"ה, שיכוון זאת בברכה. מי שחתן, שכבר יודע מי הכלה שלו והולך להתחתן, זו כוונה מצוינת – לדעת שבינתים אין לי אף אחד מהדברים האלה, אבל או-טו-טו יהיו לי כל יב הדברים האלה בזכות הכלה (שממנה הכל – "הכל מן האשה").

אמרנו שכל זה הקדמה, התחלת נושא של לימוד יג הברכות האמצעיות של שמו"ע לעומק, פירוש המלות לפי החסידות, רק שהתחלנו עם הכוונה הזו – כוונה מאד יפה.

ברכת ולמלשינים – "קול רנה"

אמרנו שצריך להשלים את ברכת "ולמלשינים". אתמול אמרנו חצי הלל ובפסח נאמר הלל שלם, פעמיים בלילה הראשון ועוד פעם למחרת, בעזרת ה' יתברך. גם בחלק של חצי הלל, שאינו שלם, יש פסוק אחד לפני הפסוק שיש עליו שיר של הצמח-צדק, "ימין הוי'", שיש עליו שיר עממי. אנחנו גם אוהבים שירים עממיים – לא כולם, אבל כמה... ואחד מהם הוא "קול רנה וישועה באהלי צדיקים". "קול רנה" נוטריקון קרן. אם יש ביטוי אחד בתנ"ך שבנוטריקון רומז למלה קרן הוא "קול רנה". הרי קרן בכלל היא בשביל להשמיע קול שופר.

מהי היום קרן? איזה כלי נגינה? יש קרן יער, קרן אנגלית, קרן צרפתית, קרן של וינה – יש לפחות עשר קרנות היום בתזמורת. כתוב שלעם ישראל יש עשר קרנות. איך אומרים קרן בלועזית? הורן. מאיפה המלה הזו? חוץ מזה שיש גביר אחד, ידידנו, שנקרא כך – אלי' הורן, שיהיה בריא, שישמיע את הקול שלו, וגם שיתקע בכיוון שלנו. חוץ מאותו הורן, מאיפה המלה הזו? ממש קרן, אחת המלים שבאה בלשון הקדש, כי ה-ק מתחלפות בצורה שלהן, חילוף האותיות שאנחנו דורשים בפרק של השנה ב"באתי לגני", ה-ק ד-ר. אז הורן היא ממש קרן. יש כמה סוגי קרנות בתזמורת, אבל יש גם שמכנים את כל כלי הנשיפה קרן. בכליזמר כלי הנשיפה שאולי הכי נפוץ הוא קלרינט – קרן עם ל לפני ה-רן, קול רנה ממש.

כמה שוה "קול רנה"? יש כאן גימטריא מובהקת בפסוק – "קול רנה" שוה 391, שוה ישועה ("מצמיח קרן ישועה"). "קול רנה וישועה באהלי צדיקים" – בזכות מי? "באהלי צדיקים", כמו "וידעת כי שלום אהלך", ששלום בזכות האהל, בזכות האשה. כאן כתוב ש"קול רנה" הוא בזכות "באהלי צדיקים", בזכות האשה.

מתי יש רנה? מתי צריך לתקוע בקרן בכלל? מה הפסוק המפורסם לגבי רנה? "באבֹד רשעים רנה". גם זו מתנה. לא היתה שום נגינה בכל המתנות האלה, כנראה כי בעולם הזה אין קול לאשה. אבל לעתיד לבוא יהיה קול לאשה – איזה קול? "קול רנה" (סוד האשה היא אור חוזר כנודע, והנה "קול רנה" בהכאה פרטית של אור חוזר = 50 פעמים קול, קול היוצא משער הנון, עיקר הגילוי של לעתיד לבוא. כל קול עולה חיים חיים – 50 פעמים קול = 100 פעמים חיים – המתנה החמישית, של ברכת "רופא חולי עמו ישראל", ברכת התפארת דרחל שעולה עד הכתר שלה, ברכת ולמלשינים). מה ה"קול רנה" ולמה הוא דווקא לעתיד לבוא? כי היא מחכה לנקמה הגדולה, אז היא תשיר. ברגע שה' יקיים את ברכת "ולמלשינים... שבר אֹיבים ומכניע זדים" – לכך היא מחכה, מתאפקת בינתים, אבל ברגע שיקוים "שובר אֹיבים ומכניע זדים" – היא תתחיל להשמיע בקרן שלה את "קול רנה וישועה באהלי צדיקים". אם כן, אפשר לומר שמתנת הרנה היא בברכת "ולמלשינים". זה רעיון אחד.

יש עוד רעיון, שנאמר פעם אחרת, כשנעשה את הגימטריא של כל המתנות – זו עבודת בית, סגולה כדי לזכור אותן, כידוע [כל המתנות עד רנה, ועד בכלל: חכמה תורה כפרה עזרה חיים ברכה שלום שמחה רנה = י פעמים רנה, שלמות של רנה! והנה, פלא, מספר זה שייך באופן מיוחד להיום הזה, יום ההילולא רבא של הרבי הרש"ב, נשיא יששכר, שהוא הגימטריא של כל הפסוק "יששכר חמר גרם הרבץ בין המשפתים", היהלום של 50, 50 שערי בינה, "ומבני יששכר יודעי בינה לעתים". והיינו כנ"ל ש"קול רנה וישועה" עתיד להשמע מתוך ה-ש השניה של יששכר].

ג. התדררות משיח בן  יוסף ועליתו בבחינות "הרע כסא לטוב"

"וכסא דוד עבדך וכו'" – תפלה על משיח בן יוסף שלא ימות

כעת נגיע לעיקר: תיקון השמאל של כנסת ישראל תלוי ב"כסא דוד". תיקון הימין של כנסת ישראל תלוי ב"צמח דוד" ו"קרן דוד". אלה שתי הברכות שהולכות יחד, שתי הברכות שכתוב בהן "מהרה". כשהאריז"ל למד את הברכות האלה לתלמידיו והגיע לברכת "וכסא דוד עבדך מהרה בתוכה תכין ובנה אותה בקרוב בימינו בנין עולם וכו'" הוא קרא לתלמידיו ואמר שמבקש מהם מאד שיכוונו בברכה זו שלא ימות משיח בן יוסף.

מי זה משיח בן יוסף? הוא עצמו. מה קרה בסוף? הוא מת. מה אפשר ללמוד מזה? שהתלמידים לא התפללו כדבעי (או אפילו אם נאמר שכן התפללו כראוי השכינה לא הסכימה ולא קבלה את תפלותיהם, ולא היה להם את הכח של "הקב"ה גוזר וצדיק מבטל", שמצד תיקון ההוד כמבואר אצלנו[ד], היינו סוד ברכה זו עצמה "וכסא דוד וגו'"). יש כמה דברים – כתוב שלא היה מספיק דיבוק חברים ביניהם, שלכן לא בא משיח, וכאן לא התפללו מספיק חזק בברכה זו.  איך הוא יודע שזו הכוונה בברכה זו? איפה כתוב כאן? עוד פעם, כולנו צריכים לכוון זאת – ישר מהאריז"ל. הוא אומר ש"כסא דוד" הוא משיח בן יוסף.

משיח בן יוסף ומשיח בן דוד – כסא דוד וצמח-קרן דוד

זה יסוד היסודות להבין מהו משיח בן יוסף ומהו משיח בן דוד – הנושא הכי אקטואלי שלנו היום, לזהות היום מי הוא משיח בן יוסף, בכל דור זה משתנה. האריז"ל אומר שמשיח בן יוסף הוא "כסא דוד", אבל מה שיש אחר כך, בברכה שלנו, "את צמח דוד עבדך מהרה תצמיח", זה כבר משיח בן דוד, דוד עצמו. כלומר, שתי הברכות האלה – ההוד והנצח, תיקון השמאל ותיקון הימין – הן משיח בן יוסף ומשיח בן דוד. משיח בן יוסף הוא תיקון השמאל – משיח בן יוסף הוא הכסא לדוד המלך – ודוד עצמו הוא תיקון הימין. כתוב (במאמר "הרכבת אנוש לראשנו") שמשיח בן יוסף בשרש הוא בינה ומשיח בן דוד בשרש הוא חכמה. בינה מתפשטת עד הוד, מאירה בכל קו שמאל של הנוקבא, וכך החכמה מאירה עד נצח, בכל קו ימין של הנוקבא, נצח בנימין.

אם כן, יש פה ממש יסוד היסודות, שמשיח בן יוסף נקרא "כסא דוד", וצריך להתפלל על כסא דוד שלא יתמוטט, שלא ימות. רק מה? עד כה זה לא הלך – כמה שהפציר בהם והתחנן להם, בסוף הוא מת. אפילו אם הוא ח"ו מת – בסוף יבוא משיח בן דוד, "חיים שאל ממך נתתה לו ארך ימים עולם ועד". משיח בן דוד יבוא איך שלא יהיה, ורק השאלה אם משיח בן יוסף ימות או לא ימות, האם הקו – במאמר נקודה-קו-שטח – ישבר או לא ישבר. הנקודה לא נשברת, תהו יציב, השטח הוא כבר משיח בן דוד, השאלה על הקו – התנועה, כמו תנועת הציונות – שהוא (בדורות האחרונים) בחינת משיח בן יוסף. השאלה אם ימות או לא ימות. האריז"ל מבקש להתפלל שלא ימות, אבל בסוף הוא מת. חוזר כל דור מחדש.

התדרדרות משיח בן יוסף

בזמן האריז"ל ובזמן הבעש"ט משיח בן יוסף הוא הצדיק הכי גדול, מי שמגלה רזין דאורייתא, בחינת דעת עליון – משיח בן יוסף שבעולם הזה הוא למעלה מדוד, רק לעתיד "עד דוד הגדיל", הוא דעת עליון. "עד דוד הגדיל" היינו עלית דעת תחתון, שלמטה מדעת עליון בעולם הזה, עולה לשרשה בדעת דרדל"א דגניז בפומא, וזה גילוי משיח בן דוד. אבל בעולם הזה משיח בן יוסף הוא דעת עליון ומשיח בן דוד הוא למטה ממנו, דעת תחתון (רק ששרשו באמונה פשוטה של רדל"א).

תכל'ס – אמרנו שהמלה העיקרית היא תכלית – מה רצינו מכל מה שדברנו? יש סוד של הבעל שם טוב. הבעל שם טוב אומר "הרע כסא לטוב". בדורות הראשונים, הקודמים, ה"כסא דוד" – משיח בן יוסף – היה מישהו טוב מאד, צדיק גדול, "אמרו צדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו". לא סתם טוב אלא "אין טוב אלא תורה". כתוב בחסידות שיוסף ודוד הם תורה ומצוות. משיח בן יוסף הוא "גדול תלמוד" ומשיח בן דוד הוא "גדול מעשה", שכך יהיה רק לעתיד לבוא. אבל במשך הדורות – לשון התדרדרות – דווקא משיח בן יוסף מתדרדר.

למה הוא התדרדר? כי כל פעם שהוא היה צדיק הוא מת. אז הוא אמר שאם כל פעם שאני צדיק אני מת – גמרנו את הסיפור הזה של להיות צדיק. עדיף להיות רשע – העיקר שלא ימות (ושיזכה להיות "כסא דוד עבדך"). לכן ככה הוא מצדיק את עצמו, ובאמת יש בזה הגיון, שכל מאד בריא, שלא כדאי להיות משיח בן יוסף שמת – יותר כדאי להתדרדר ולרדת, להיות משיח בן יוסף שיש סיכוי שלא ימות. סיכוי, שום דבר לא בטוח, אבל יש איזה סיכוי, ושלא יהיה צדיק – זה הסיכוי היחיד, שלא יהיה צדיק. ככה הגענו למצב שלנו היום.

"שהכל ברא לכבודו" – "הרע כסא לטוב"

את זה הבעש"ט כבר ניבא, ואמר את הסוד של "הרע כסא לטוב". מה ר"ת "הרע כסא לטוב"? הכל. ידוע הרמז המפורסם ש-1430 שוה הכל פעמים הוי', הוי' פעמים הכל. מה שרבי נחמן אמר שהכל טוב והכל אחד. מתי הכל טוב והכל אחד והכל אמת? מתי שהרע כסא לטוב. "שהכל ברא לכבודו" בשבע ברכות, ר"ת הבל, "הכל הבל". ככה הרוזי'נער דרש. הוא הראה את אורוות הסוסים שלו לחידושי הרי"מ ושאל אותו מה אתה אומר על זה. הוא אמר "גם זה הבל", והוא ענה שאין הכי נמי – "הכל ברא לכבודו" ר"ת הבל (ומתי זוכים למתנת הכבוד – "שהכל ברא לכבודו" – בברכת "את צמח דוד עבדך מהרה תצמיח", ברכת משיח בן דוד, וכידוע שהרוז'ינר רצה להיות משיח בן דוד). שוב, הכל ר"ת "הרע כסא לטוב" ("הרע כסא לטוב" = אל פעמים אחד – "הלוא אל אחד בראנו [גם הטוב וגם הרע. בראנו = ז פעמים הבל, 'הבל הבלים אמר קהלת הבל הבלים הכל הבל']" = משה [שמשרש הבל], וד"ל).

פירוש ההכנעה: הרע מבליט ומייקר את הטוב

בכל אופן, מה הפירוש הפשוט של "הרע כסא לטוב"? שמתוך הרע, כמו חשך, בולט האור כי טוב, "כיתרון האור מן החשך". מסתכלים על הרע, מסתכלים על הטוב, ופתאום רואים כמה טוב הטוב (ונולד מזה תענוג גדול). אז הרע הוא שמבליט את הטוב. בלי הרע לא הייתי מייקר את הטוב – "ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר", יקר הוא לייקר משהו, שהוא באמת יקר. איך אני יודע שהטוב יקר? שהיהודים יקרים? כי יש גוים. ה' ברא את הגוים כדי שנייקר את היהודים, בלי גוים אין יקר. יקר הוא רק על ידי הרע שמייקר את הטוב.

הבעש"ט אומר שאם מתבוננים בזה לעומק כמעט הופך את הרע להכי טוב, למה שמייקר את הטוב, ומעלים אותו לגמרי. הוא רומז שאסור להתבונן בזה יותר מדי, כי אז מכשירים ומטהרים את הרע לגמרי. אבל כל זה הפירוש התחתון של "הרע כסא לטוב", פירוש ההכנעה, אבל יש עוד שני פירושים של "הרע כסא לטוב" כנגד הבדלה והמתקה.

לעניננו, המציאות הנתונה – עם כל הלשונות של המלשינים והמינים והזדים ואויבי עמך ומלכות הרשעה (שזכינו לברכה זו בזכות רבן גמליאל, שרמוז בנשיא שבט מנשה, גמליאל בן פדהצור, הנשיא של ח' ניסן) – הכל בסוף "הרע כסא לטוב" לפי הבעש"ט. אם נתבונן היטב ב"הרע כסא לטוב" יש איזה סיכוי שמשיח בן יוסף ("כסא דוד") לא ימות. בדור שלנו הוא הגיע ל'תובנה' שהוא חייב להיות רע, כי הוא כבר מנוסה – "אין חכם כבעל הנסיון" – שאם לא יהיה רע הוא ודאי ימות. לכן עכשיו הוא רע, והסיכוי היחיד שלא ימות הוא רק אם יהיה כסא לטוב כדבעי.

הרע מייקר רק טוב שבאין ערוך

יש בזה שלש בחינות. הבחינה הכי פשוטה היא מה שאמרנו הרגע, שהרע מבליט ומייקר את הטוב. אבל הרע מייקר את הטוב רק אם יש פה משהו באין ערוך יותר יקר בטוב מאשר ברע. מה המציאות היום בשטח? הטוב הוא לכאורה אנשים כאלה, עם כובע על הראש וזקן – זה לכאורה הציור של הטוב. אם יש אחד כזה, טוב, האם הוא כל כך אחרת מהרע שנאמר שהרע כסא לטוב? שהיהודי הזה, הרע, בלי כובע וזקן, לא שומר תורה ומצוות בכלל, יכול להיות שאפילו עושה להכעיס – האם הוא כל כך רע וזה כל כך טוב, שהוא חושך וזה אור, עד כדי כך שהרע יבליט וייקר אותו ונראה כמה יקר הטוב בזכות הרע?!

למה הדבר דומה? היום יושבים בבית הסהר גם ראש ממשלה לשעבר וגם נשיא לשעבר, או על מעשים מגונים או על שחיתות. האם היהודי הממוצע, עם כובע וחליפה, שהולך ברחובות בני ברק או ירושלים הוא כל כך אחרת מאותו אחד עד שנאמר ש"הרע כסא לטוב"? בשביל שהרע יהיה כסא לטוב צריך הבדל מוחלט, שזה חשך וזה אור, ואז אני רואה בעליל ואומר במפורש שזה חשך וזה אור.

אבל אם האור הוא עמום, כי הוא כל כך מושפע מהרע, ואולי להיפך, שהרע הגיע להיות רע כי הטוב הוא עצמו רע – אז אין הרע כסא לטוב. אז אין בכלל שום גאולה ושום כלום. אז הרע בא ואומר – אתה יודע למה אני רע? כי סבא שלי ראה את סבא שלך שהוא מושחת וגנב וכו' וכו' והוא יצא מהדת, מי צריך את זה?! האם הדוסים עשו לזה תיקון או לא? האם השר הדתי יותר ישר מהשר החילוני? ספק גדול. לכן כל העסק לא מתחיל. אז אי אפשר לומר "הרע כסא לטוב", כי הטוב הוא רע כמו הרע. אין לו שום יוקר, שום יוקרה.

מפתח הגאולה (והצלת משיח בן יוסף) – תיקון העולם הדתי בעניני בין אדם לחברו

לכן המפתח של הגאולה, אם רוצים שמשיח בן יוסף – שכבר התדרדר להיות ממסד חילוני – לא ימות (יש כאלה שרוצים להמית אותו, כבר פסקו לו את הדין שימות וכמה שיותר מהר, אבל יש ביניהם שמהרהרים בדבר...), צריך להיות הבדל. הרי אנו מדברים שהתורה היא הירארכיה, סולם של ערכים. שבעולם החילוני אין ערכים, הכל שוה, אין הירארכיה, אין סולם, כידוע, כבר 'יישרו' את כל הדורים, אין יותר הידורים, הכל מישור, כמו שנאמר לגבי שיכור.

זו כל הבעיה, שאנחנו, העולם הדתי (אינני אוהב לומר 'אנחנו' על עולם הדתי, אין לי הזדהות פנימית עם זה כלל, שהרי ה'אנחנו' האמיתי זה כל עם ישראל דווקא, כולל כל אשר בשם ישראל יכונה, ואפילו מי שאינו יודע או שלא בא לו לכנות את עצמו בשם ישראל. אבל כאן אמרנו את זה רק בדרך של גנאי, מתוך עבודה של הכנעה), מניק את הקליפה הזו – כי הוא לא יותר טוב מהם, ויכול להיות שיותר גרוע מהם.

כל זמן שהוא מניק זאת, ואומר בעצמו שכולנו שוים – שאין שום הבדל מוסרי בין יהודי דתי לאחד שלהבדיל נגד התורה והמצוות. אז ממילא אין סיכוי לכלום, לא להרע כסא לטוב, לא למשיח בן יוסף, לא למשיח בן דוד – כלום, כי הכל זיפת. זה שעם כובע וחליפה רק מחלל שם שמים. למה יש יהודים חילונים היום? כי הסבים במשך מאה-מאתים שנה כך התנהגו. אנחנו אומרים זאת קצת חריף, אבל יש ענין... ראיתי פה בחוץ שלט שיש ענין להקצין, זה מקום של הקצנה.

מה המפתח של הגאולה לפי זה? המפתח היחידה לגאולה הוא רק שהיהודי הדתי – כל שכן היהודי החסיד, שקורא לעצמו חסיד – יהיה דוגמה חיה של יושר וטוב וטוב-לב ואהבת ישראל. הכל דברים שבין אדם לחברו, לא שייך בכלל לבין אדם למקום, אך ורק בין אדם לחברו – שיהיה דוגמה חיה שהוא באין-ערוך יותר טוב מהרע. ואז, זה הסיכוי היחיד לתת לרע תפקיד – שהרע יהיה כסא לטוב, לפי הפירוש הראשון, הפירוש של ההכנעה, שהוא יבליט את הטוב (שהוא בעצמו ירגיש הכנעה ושפלות כלפי הטוב). זה רק אם יש משהו להבליט, משהו לייקר. זה תיקון הכללי (תיקון קרי, תיקון היקר), בלשון רבי נחמן – התיקון הכללי של הדור.

פירוש ההבדלה: הרע תומך בטוב (מרצונו)

מה בא אחר כך? איזה עוד פירוש יש ל"הרע כסא לטוב"? לא רציתי אפילו לרמוז לפירוש השני לפני שהדגשנו והקצנו בפירוש הראשון. הפירוש השני ש"הרע כסא לטוב", מה יכול להצדיק את קיום הממסד ולהציל אותו? שמקבלים הרבה תקציבים מהממשלה, אז הרע כסא לטוב.

אבל לפירוש הזה, השני, אין שום ערך בלי הפירוש הראשון. אם באמת הדוסים האלה הם אנשי מופת אז הממשלה עצמה, כשהיא תומכת בהם – במוסדות שלהם, בישיבות שלהם, כמו הישיבה הזאת – מתקיים בכך "הרע כסא לטוב" שאמר הבעש"ט (בבחינת הבדלה, הרע כבר מתחיל להתרומם ולהבדל ממצבו הראשון), וזה גם מה שהרבי רצה, עד כדי כך שכמעט מצדיק את כל קיום הרע והופך אותו לצדיק הכי גדול.

פירוש ההמתקה: תשובת הרע להיות טוב

מה הפירוש השלישי, פירוש ההמתקה? הכל אצלנו הוא הכנעה, הכל תלוי בפירוש הראשון, ואז יש גם הבדלה והמתקה. התכלית היא לא שהממסד החילוני יבליט כמה הדוסים הם צדיקים אמתיים – ודאי לא תכל'ס. וגם שיתנו את כל הכסף מהאוצר שלהם – במקום כל השטויות שנותנים וכל הדברים האסורים שנותנים – למוסדות של תורה, גם לא תכל'ס. מה התכלית? שיעשו תשובה אמתית, ש"במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד". שהשמאלנים האלה, השלום-עכשוניקים האלה, יהיו יותר חסידים מאתנו במליון אחוז. זו התכלית של "טוב מאד" – "'טוב' זה מלאך חיים ו'מאד' זה מלאך המות", שהרע הוא טוב מאד, תכלית הטוב.

"הרע כסא לטוב" על ידי הטבת דרכנו

איך זה עומד בממסד לגבי היום? כל הכוונה הזו היא הכוונה של "כסא דוד" בברכת ירושלים ו"את צמח דוד... וקרנו תרום בישועתך" בברכת "מצמיח קרן ישועה", "קול רנה וישועה באהלי צדיקים" (ברכת ולמלשינים). הכל השאלה לאן הגיע ה"כסא דוד" הזה, הממסד.

כדי שהרע יהיה כסא לטוב, דבר ראשון אנחנו צריכים להיטיב את דרכנו. כל מה שלא טוב במציאות אנחנו אשמים, לא מישהו אחר. הצ"צ אמר לאחד מגדולי החסידים שאם אתה טפה מזלזל בנטילת ידים – קודם למדנו עם הילדים על נטילת ידים – מישהו אחר עובר על איסור אשת איש. אם מי שאמור להיות למעלה קצת מזלזל במשהו קטן, היות שכולנו – עם ישראל – מקשה אחת, זה מיד משפיע שמישהו למטה עושה משהו חמור ביותר. ומי אשם? אותו חסיד גדול שטפה זלזל בנטילת ידים – הוא אשם שמישהו למטה עובר איסור אשת איש.

אבל אם אותו אחד למעלה מתקן את דרכיו, ואז באמת יש משהו להבליט, אז בכך שהרע מבליט את הטוב הוא באמת מייקר את הטוב – זו כבר תחלת התשובה, תחלת התכל'ס. אחר כך, כשהוא מייקר את הטוב, הוא גם מתקצב את הטוב, ובסוף הוא בעצמו נעשה יותר טוב מכולם, חוזר בתשובה שלמה אמתית. כן תהיה לנו, שכולנו נחזור בתשובה אמתית.

כמו שאמרנו, רק פתחנו היום נושא, והגענו לזה מתוך "את קרן דוד עבדך מהרה תצמיח". לחיים לחיים.

נגנו "קול רנה".

כמובן, הענין של "הרע כסא לטוב" היה כי מתנת הברכה הזו, "כסא דוד" היא טוב, טובה. כלומר, שלמות ירושלים היא להיות טובים. "עיקר הטוב הוא בין אדם לחברו", "ירושלם הבנויה כעיר שחֻברה לה יחדו". אחר כך מכבדים גם בתקציבים ועוזרים בכל "עד דוד הגדיל".

נגנו "ימין הוי' רוממה" וכו'.

שיר המעלות.