בע"ה

סעודת שושן-פורים ע"ו – ירושלים

סעודת פורים

בר מצוה מנחם-זאב שי' וינגורט

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. "צו לצו" – פורים ב"תצוה" ופורים ב"צו"

נגנו שאמיל.

פורים ב"תצוה" ופורים ב"צו" – צוותא וזירוז

לחיים לחיים. א פריילכן שושן פורים, ערב שבת קדש פרשת צו. באדר שני, שנה מעוברת – פורים ושושן פורים חלים בפרשת צו. בשנה רגילה דרושי החסידות לפורים שייכים לפרשת תצוה – "ואתה תצוה את בני ישראל". "על פי שני עדים יקום דבר" – פורים הוא בחינת צווי, הן "תצוה" והן "צו", שתי הפרשות בתורה שנקראו על שם צווי.

על פרשת צו, פרשת השבוע, חז"ל דורשים – ורש"י מביא בד"ה הראשון שלו, פשש"מ, "בן חמש למקרא" וכל שכן בן שלש עשרה, בר מצוה – "אין 'צו' אלא לשון זירוז, מיד ולדורות". סימן שיש משהו בפורים שהוא צו לשון זירוז, מיד – תיכף ומיד ממש, שיבוא משיח – ולדורות, "ייראוך עם שמש ולפני ירח דור דורים" (שנדרש על מלך המשיח), לדורות עולם. חדש אדר, א-דר, "דבר צוה [צו] לאלף דור", התורה הקדושה. את "צו" דורשים לשון זירוז, "אין 'צו' אלא לשון זירוז" – בר מצוה צריך להיות זריז, לקיים מצוות בזריזות, כידוע פתגם הבעש"ט שהשלמות בעבודת ה' היא "זריזות במתינות", שיהיה זריז מתון. כמו שאנחנו מסבירים, המתינות לא מפריעה, לא גורעת בכהוא זה מהזריזות – כשהוא מתון הוא אפילו עוד יותר זריז. מתון הכוונה שהוא מיושב, לא פזיז. כשהוא גם זריז וגם מיושב הזריזות היא עוד יותר. זה ה"צו" של פורים בשנה תמימה.

"ואתה תצוה" של פורים בכל שנה ושנה הוא לשון צוותא, "ואתה תצוה [תחבר] את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור" – לוקחים מהלב הנשבר את התמצית, האסנס, מביאים למשה רבינו, כך מתחברים למשה וכך משה מחבר את כל עם ישראל יחד לקב"ה. לכן קוראים לו "ממוצע המחבר". עיקר הפרשה של החיבור היא "תצוה את בני ישראל". כידוע "ואתה תצוה" בגימטריא בראשית. בתוך המלה "בראשית" יש רמז לכל תכלית בריאת העולם, ש"ואתה תצוה".

"צו לצו צו לצו קו לקו קו לקו זעיר שם זעיר שם"

מה הרמז? או שפורים הוא "תצוה" או שהוא "צו" – "צו לצו", פסוק בנביא שקוראים בהפטרה, "כי צו לצו צו לצו קו לקו קו לקו זעיר שם זעיר שם". פורים הוא "צו לצו", אחר כך יש "קו לקו" – צריך להבין מה זה "צו לצו" ומה זה "קו לקו" ומה זה "זעיר שם זעיר שם". "מאן דאיהו זעיר איהו רב, מאן דאיהו רב איהו זעיר" – בפורים צריך להיות קטן, "זעיר שם זעיר שם", גם בפורים של שנה רגילה וגם בפורים של שנה מעוברת, גם בפורים של פרזות וגם בפורים של מוקפים, שושן פורים. צריך להיות "זעיר שם זעיר שם" ואז "מאן דאיהו זעיר איהו רב" (רב של פורים).

תצוה-צו – שם ככה

פרשת תצוה היא הפרשה ה-כ לפי סדר התורה, הפרשה העשרים מבראשית. עשרים בגימטריא כתר, אין כ אלא לכתר ובכתר יש כ ספירות, י ספירות דעתיק ו-י ספירות דאריך. יש כמה וכמה הסברים ורמזים ש-כ הוא כתר. פרשת תצוה היא הפרשה העשרים, ומה עם פרשת צו, פרשת השבוע? היא הפרשה ה-25, ה-כה. כשמחברים "צו לצו" לא רק שיש שתי בחינות צו, אלא שמחברים אותן יחד – כ ועוד כה נותן שם קדוש בקבלה, השם המיוחד "ככה", 'אזוי און נישט אנדרעש' כמבואר בחסידות.

זו הכוונה שלמד אותנו מורנו הבעש"ט כשאומרים "כתר יתנו לך", בקדושת כתר, מכוונים את השם הקדוש ככה – ר"ת כתר כל הכתרים. כמו שיש שיר השירים, יש קדש קדשים ועוד הרבה בחינות כאלה, כך יש כתר כל הכתרים – ר"ת ככה, שמחבר את פרשת "תצוה" לפרשת "צו". זו הכוונה העמוקה של פורים, שמגיעים אליה על ידי שמקיימים את מצות "עד דלא ידע". כתר כל הכתרים הוא רדל"א ו"כל הכתרים" הם רישא דאין ורישא דאריך.  "ובני ישראל יוצאים ביד רמה" – "בריש גלי", "כתר כל הכתרים", רישא דלא ידע ולא אתידע. לזה מגיעים בפורים בסוד "צו לצו", בחבור פרשת צו, הפרשה ה-כ, לפרשת תצוה, הפרשה ה-כה.

זה מתחזק, באמת פלאי פלאים, שאם עושים את הגימטריא של "ואתה תצוה" (בראשית) ועוד "צו" ועוד פורים מקבלים 1345, בדיוק "כתר כל הכתרים", שהבעש"ט מסביר שהוא 1000 ועוד משה, הוספת אלף אורות, ישראל בעל שם טוב, נשמת משיח, למשה רבינו. אצל משה רבינו חוזרים אלף אורות בשבת, "ישמח [משיח] משה במתנת חלקו", אבל בפורים מי שזוכה הם חוזרים למשה בשלמות, לתמיד – כולנו מקבלים אותם בפורים. בפורים מתקנים את חטא העגל ולכן אלף האורות נשארים לתמיד בבחינת "כתר כל הכתרים" – ואתה תצוה צו פורים, משה ועוד 1000.

משה רבינו – יהודי יקר; פרה אדֻמה – יהודי קר

מיהו משה רבינו? "מרדכי בדורו כמשה בדורו". היום אנחנו מתייחדים עם מרדכי היהודי, אבל בעצם הוא משה רבינו – "'משה משה' לא פסיק טעמא בגווייהו", "משה שפיר קאמרת". משה הוא יהודי יקר. דברנו על "ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר". "איש יהודי היה בשושן הבירה [שושן פורים] ושמו מרדכי בין יאיר בן שמעי בן קיש איש ימיני". ביאיר-קיש יש אותיות יקר (ועוד אש קדש; יאיר-קיש אותיות איש יקיר, על דרך "הבן יקיר לי אפרים", הפסוק שממנו לומדים חז"ל ש"ישראל" הוא אחד מעשרה דברים שנקראו "יקר"). אותו מרדכי היהודי הוא יהודי יקר, היהודי הכי יקר שאנחנו מכירים, לכן יהודי-יקר שוה משה.

בליל פורים אמרנו ש-יקר היינו י'הודי קר. הפסוק אומר "יקר רוח איש תבונה" והכתיב הוא "וקר רוח איש תבונה", ואמרנו שיקר הוא יהודי קר. יהודי קר לא שוה משה, הוא עשר פחות. יהודי קר שוה משה מינוס 10, 335, ששוה "פרה אדֻמה". פרה אדומה היא פורים. מי ששייך לפרזות, "היהודים הפרזים היושבים בערי הפרזות", הם היו זריזים – היו בבחינת זריזות במתינות – וברגע שגומרים עם פורים נכנסים לפרה אדומה, כי אחרי פורים באה שבת פרה.

היה ראוי מיד השבת הזאת לעשות שבת פרה, אבל מחכים עוד שבת כדי לעשות שבת פרה בשבת הבאה, שתהיה סמוכה לפרשת החדש. כידוע לא יכולה להיות שבת באמצע בין שבת פרה לשבת החדש, כי ארבע הפרשיות הן כנגד י-ה-ו-ה מלמטה למעלה – שקלים מלכות, ה תתאה; פרשת זכור ה-ו שבשם (דעת – "מפתחא דכליל שית"); פרשת פרה היא "תבוא האם ותקנח צואת בנה", ה עילאה; פרשת החדש היא התחדשות, אבא, י שבשם. היות שפרשת פרה היא אמא ופרשת החדש היא אבא, והם הרי "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין" – לא יכולה להיות שבת ביניהם. לכן מחכים מלעשות שבת פרה תיכף ומיד אחר פורים – אף שפורים לשון פרה, וכפי שהסברנו בליל פורים שבמגלת אסתר יש יג פרים, יג מלים עם אותיות פר (כסדר), שעיקרם פורים. יש עוד מלים, כמו שלשת בני המן – פרשנדתא פורתא ופרמשתא. היות שפורים הוא פר ויש שם יג פרים היה צריך מיד אחרי פורים לעושת פרה, ואכן "פרה אדמה" שוה יהודי קר (בכלל, דברנו על כך שיש כמה תופעות של יג במגלה, בסוד יג מדות הרחמים. זה שייך לבר מצוה, כמובן, שנכנס למצוות בגיל  יג וגם מקבל דעת להדמות אליו יתברך ב-יג מדות הרחמים – "מה הוא רחום אף אתה היה רחום וכו'". גם המלה יקר, ששוה 310, היא בהיפוך ספרות 13).

"פרה אדמה" לטהרת מת – תכלית החום לטהרה מתכלית הקור

מה הקשר בין פרה אדומה ליהודי קר? הבעל שם טוב רצה שכל יהודי יהיה יהודי חם. לכאורה אין דבר יותר חם במציאות שה' ברא מאשר פרה אדומה. הפרה בפני עצמה היא מאד חמה – פרה היא אמא, אש, ויש בה המון פוריות (שעל שם כך היא נקראת פרה), היא מאד חמה – וכל שכן אם היא פרה אדומה. למה התורה רצתה דווקא פרה אדומה? כי אדום הוא הצבע של החום. פרה אדומה היא תכלית החום, אין משהו יותר חם בטבעו במה שה' ברא, ועוד שורפים אותה באש ועושים ממנה אפר (גם מלשון פרה). היא מיסוד האש ו"מצא מין את מינו". פרה אדומה היא הכי חם שיכול להיות, ולכן לוקחים אותה לטהר את אבי אבות הטומאה, טומאת מת, היפך החיים, הדבר הכי קר שיש במציאות, כמו שכתוב שאין קר כמו מת.

לכן כתוב ב"היום יום", וגם אמרנו, שמי שהוא רק עם שכל ואין לו רגש הוא קר כמו מת וזה אבי אבות הטומאה. מי ניחא לו שיהודים יהיו רק שכליים, שיתעסקו בכל מיני שכלים, יהיו פרופסרים ויזכו בפרסי נובל – לעמלק ניחא בכך. לא אכפת לו שיהיו יהודים עם הרבה שכל, אדרבא, רק מפחד מיהודים חמים – חמים על משיח. לכן כתוב "כי יד על כס יה מלחמה להוי' בעמלק מדר דר" – מאדר לאדר, מאדר בשנה זו עד לאדר הבא עלינו לטובה, ובפרט בשנה תמימה שיש אדר ראשון ואדר שני, מפורים קטן לפורים גדול, מאדר לאדר הקב"ה נלחם עם עמלק ומוחה את זכרו על כל השנה כולה. כתוב "ונשמע פתגם המלך אשר יעשה בכל מלכותו כי רבה היא", ואומר רבי יהודה ש"פתגם המלך" הוא "כי מחה אמחה את זכר עמלק מתחת השמים" – בכל מדינות מלכותו של הקב"ה. על זה נאמר "ונשמע פתגם המלך אשר יעשה בכל מלכותו כי רבה היא", פסוק שדברנו עליו בליל פורים אבל לא אמרנו את מאמר רבי יהודה עליו.

[פורים – הזדמנות לשאול להרוג את אגג (השלמה)

נאמר עוד רמז לכבוד שאול (אבי הבר-מצוה) ש-שאול שוה אגג מלך עמלק. גימטריא מאד מכוונת לפשט. שמואל צוה לשאול להרוג אותו והוא לא הרג אותו. כל ענין פורים הוא לתת עוד הזדמנות לשאול להרוג אותו, כי הוא הלעו"ז שלו – אגג מלך עמלק (מרדכי הוא בן יאיר בן שמעי בן קיש אביו של שאול המלך). כשהביאו את אגג לשמואל בסוף הוא אמר "אכן סר מר המות". מר בגימטריא עמלק, עם כל הפירושים שהסברנו לאחרונה.

אגג אומר "אכן סר מר המות". המפרשים אומרים ש"אכן" רומז למספר הימים שהמן היה בשלטון. כל שנה נוהגים בפורים לדרוש את הפסוק "אכן אתה אל מסתתר" – זה אותו "אכן", שבאותם "אכן" ימים שהמן היה בשלטון אז "אתה אל מסתתר". איפה? בתוך אסתר, נוטריקון "אל מסתתר". "אכן" רומז לעוד "אכן" חשוב אצלנו – "אכן רוח היא באנוש". השאלה איך לטפל בהמן היא כמו השאלה איך לענות לאיוב – גם תיקון איוב וגם הפלת המן זקוקים לרוח הקדש של "אכן...", "אכן רוח היא באנוש ונשמת שדי תבינם". כל החכמים, בפרט ה"מקצת סנהדרין" שפרשו ממרדכי, לא הבינו זאת. קודם צריך להכיר שהקב"ה מסתתר בסיפור, ממש בתוך אגג מלך עמלק, בתוך המן, ואחר כך מקבלים רוח הקדש איך לטפל בו, מה עושים, איך שאול (אבי הרב מצוה) יהרוג סוף כל סוף את אגג מלך עמלק, שאז יכול לבוא משיח.]

עירוב החום והקור בפרה אדומה

בכל אופן, אין לך חם כמו פרה אדומה ואין לך קר כמו טומאת מת, לכן צריך לקחת את הפרה האדומה ולשרוף אותה. צריך גם את המים חיים – "מים חיים אל כלי". מים הם בטבע קר ("מים קרים על נפש עיפה"), וצריך לחבר ולערבב – יהודי חם ויהודי קר עולה משיח בן דוד. צריך את שני היסודות. מה שחשוב לעניננו שיהודי קר, "ומרדכי לא יכרע ולא ישתחוה", "לא קם ולא זע ממנו", שהוא לא זז בכהוא זה מהמן, "אן התפעלות", מגיע לאפס המוחלט לגביו, מינוס מרדכי מעלות מתחת לאפס. כשהוא מגיע לאפס המוחלט הכל מתהפך, כפי שיודעים היום במדע שאחרי שעוברים את האפס המוחלט מגיעים לחום אין סוף. אז מחברים את היהודי החם של הבעש"ט ליהודי הקר של מרדכי ונעשה משיח. לא אמרנו ש-י קר ועוד חם שוה משיח, כי קר עולה ש, ובצירוף י ו-חם אלה אותיות משיח. אם כן, יהודי קר הוא "פרה אדמה" ויהודי יקר – אנחנו מברכים את הבר-מצוה שיהיה יהודי יקר – עולה משה.

"ששון" בשושן פורים

"ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר" – שושן פורים הוא ששון. חז"ל אומרים "'ששון' זו מילה", אז יש משהו בשושן פורים יותר מפרזות – הוא ענין של קדושת הברית, מילה, ששון. כתוב ש"ששון" כנגד מצות משלוח מנות איש לרעהו. "'אורה' זו תורה" – מקרא מגלה. "'שמחה' זה יום טוב" – סעודת פורים שאוכלים עכשיו. "'ששון' זו מילה" – משלוח מנות, תיקון הברית. היום, בשושן פורים, יש דגש גדול על משלוח מנות בירושלים עיר הקדש – ומשלוח מנות איש לרעהו. הרמב"ם אומר שעיקר שמחת פורים הוא מתנות לאביונים, אבל ב"שושן פורים", "שש אנכי על אמרתך כמוצא שלל רב", יש דגש מיוחד על משלוח מנות איש לרעהו ("איש" = "לרעהו". על מרדכי והמן נאמר "כרצון איש ואיש". נמצא רמוז ש"לרעהו" הוא תיקון אותו איש עליו נאמר "המן הרע [לשון רֵעַ] הזה". "איש" ועוד מרדכי = 13 פעמים אדם, "לרעהו" ועוד המן = 7 פעמים נח).

עוד מבואר (ראה סוד ה' ליראיו שער פורים) ש"אורה ושמחה וששן ויקר" הם כנגד אסתר-המן-מרדכי-אחשורוש (לפי סדר זה). נמצא שמצות משלוח מנות איש לרעהו היא כנגד מרדכי היהודי. מרדכי הוא סוד "רב חסד" כמבואר בכוונות האר"י. "שלל רב" ("שש אנכי על אמרתך כמוצא שלל רב" – "'ששון' זו מילה") = "ויעבר [רפח] מרדכי" (שעבר על דת וגזר צום ביום טוב ראשון של פסח) = 562, כמבואר סוד מספר זה במקום אחר ("רוח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר"). מכאן יוצא ששושן פורים הוא כנגד מרדכי (חגו של מרדכי) בפרט, ומזה נלמד שפורים דפרזות (פורים של כל העולם) הוא כנגד אסתר (חגה של אסתר) בפרט (ומה שאסתר בקשה יום נוסף כו' היינו לכבוד מרדכי, וד"ל).

יהודי  יקר – תלמיד חכם עם אהבת ישראל

יש כמה ענינים חשובים שרצינו לברך את הבר-מצוה מנחם זאב שי'. דבר ראשון שיהיה יהודי יקר, "מרדכי בדורו כמשה בדורו". עושים בר מצוה בירושלים ויקר הולך עם ירושלים – יקירי ירושלים. שיהיה מיקירי ירושלים, יהודי יקר, ששוה משה. הדבר הכי פשוט בלהיות כמו משה – היינו להיות תלמיד חכם עם אהבת ישראל, "משה רבינו אוהב ישראל היה", נתן יותר ממה שנצטוה, כל מה שהוא מקבל הוא מעביר לישראל בעין יפה. שיהיה תלמיד חכם עם אהבת ישראל.

מבטלין תורה להוצאת המת-הקור מהלב והכנסת כלה – כלות הנפש – ללב על ידי מקרא מגלה

כעת נסביר מה זה תלמיד חכם עם אהבת ישראל, משה רבינו: תלמיד חכם עם אהבת ישראל הוא תלמיד חכם שגם יודע מתי מבטלים תלמוד תורה, כמו שכתוב ש"מבטלין תלמוד תורה למקרא מגלה ולהוצאת המת ולהכנסת כלה" – שלשה דברים שכתוב שמבטלים עבורם תלמוד תורה.

רבי נחמן ורבי נתן מסבירים שהכל אותו דבר – מה שמבטלים תלמוד תורה למקרא מגלה הוא-הוא מה שמבטלים ת"ת להוצאת המת, צריך להוציא את המת מהלב. לכל אחד יש איזה מת בלב, אין לך קר כמו מת, "אשר קרך בדרך", וצריך להוציא אותו מהלב. אחרי שמוציאים את המת מכניסים את הכלה גם לתוך הלב – מכניסים את כלות הנפש, כידוע שאדמו"ר הזקן אומר בתחלת שיר השירים בלקו"ת שיש שתי בחינות כלה. יש כלה תתאה שהיא כלות הנפש עם הרגש של תשוקה, "יש מי שאוהב", "נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות הוי'", ויש כלה עילאה, כליון גמור, "כלה שארי ולבבי צור לבבי וחלקי אלהים לעולם" בלי שום הרגש, בכליון לגמרי. את אותה כלה צריך להכניס ואת המת צריך להוציא. איך מוציאים את המת ומכניסים את הכלה? על ידי מקרא מגלה. שלשת הדברים האלה כל כך חשובים עד שכדאי לבטל עבורם תלמוד תורה.

בטול תורה שזהו קיומה – שבירת הלוחות על ידי משה

על זה אומר ריש לקיש, האמורא הארץ-ישראלי שאנחנו מאד אוהבים, כידוע, ש"פעמים שבטולה של תורה זהו קיומה". דווקא משה רבינו, שהוא יהודי יקר, יודע מתי מבטלים את התורה כדי לקיים אותה. איך רואים שדווקא משה רבינו יודע לבטל תורה כדי לקיימה? "הכל הולך אחר החיתום", סיום התורה הוא "אשר שברת", ורש"י מסביר "ישר כחך ששברת". ראיתי במו עיני איך הרבי היה בוכה בשמחת תורה, בדמעות שליש, כשהוא אמר זאת – שמשה רבינו שבר את הלוחות בשביל אהבת ישראל, כדי להציל את עם ישראל הוא מוכן לשבור את התורה (המיוחסת אליו דווקא – "זכרו תורת משה עבדי"). "לעיני כל ישראל", "אשר שברת", ישר כח ששברת. בעצם, זהו מסר עיקרי של חג פורים – "מבטלין תלמוד תורה למקרא מגלה" (וכן לשאר מצות הפורים, ובפרט כאשר מקיים "עד דלא ידע") – על ידי בטול זה מתקיים התורה במשך כל השנה כולה ("קימו וקבלו היהודים גו'"). לכן אנחנו מברכים את הבר-מצוה שיהיה יהודי יקר, בגימטריא משה, תלמיד חכם אמתי שיהודי מתי מבטלים תורה – למקרא מגלה, להוצאת המת ולהכנסת כלה, הכל אותו ענין. העיקר, היסוד, הוא מקרא מגלה.

כדי להבין יותר מהי קריאת מגלה, שחז"ל אומרים שמבטלים תלמוד תורה למקרא מגלה, צריך להביא את קושית האחרונים – קושיא מפורסמת: וואס הייסט?! מה זאת אומרת ש"מבטלים תלמוד תורה למקרא מגלה"? מקרא מגלה היא לא תלמוד תורה? הרי היא מ-כד ספרי התנ"ך, כד קשוטי כלה – כבר מקשר ל"הכנסת כלה" – שכל תלמיד חכם ("משה שפיר קאמרת") צריך להיות בקי בהם, כד ספרים, כד צירופי שם א-דני.

"ככה יעשה לאיש אשר המלך חפץ ביקרו" – שיא "הרע כסא לטוב"

בכל התנ"ך יש 65 פעמים את שרש יקר. רק במגלת אסתר יש י"פ "יקר". שבעה מתוך העשרה הם סביב ל"ככה יעשה לאיש אשר המלך חפץ ביקרו" – שם יש יקר אחרי יקר, עד שבע פעמים יקר, "כל השביעין חביבין". יוצא מפיו של המן ובסוף הוא צריך לעשות זאת למרדכי היהודי היושב בשער המלך. הוא באמת קיים זאת, ממש אתהפכא, ממש "הרע כסא לטוב" בלשון הבעש"ט – שהמן קרא בפני מרדכי "ככה וגו'", ובמדה מסוימת זה אפילו יותר חשוב מאשר שאחר כך אחשורוש תלה אותו על עץ גבוה חמשים אמה אשר הכין למרדכי היהודי. גם זה "הרע כסא לטוב" – הוא הכין אותו למרדכי היהודי ובסוף תלו אותו. אבל הדבר הכי-הכי גדול הוא שהוא אמר למלך מה לעשות לאיש אשר המלך חפץ ביקרו בחשבו שהכוונה אליו ובסוף "ונהפוך הוא" שעשה זאת, במו ידיו ופיו, למרדכי היהודי.

הוא גם הזכיר את כתר מלכות – והרגיז את המלך, לכן לא נזכר אחר כך, רק ש"כתר מלכות" נמשך בדרך ממילא, כמו תפלין של ראש, "'ויקר' אלו תפלין [שבראש]", שנמשכות ממילא לכן לא אומרים ברכה. הכתר נמשך למרדכי היהודי. איך אני יודע שהוא נמשך למרדכי? כי זה מה שהוא קרא לפניו – "ככה יעשה לאיש אשר המלך חפץ ביקרו", והבעש"ט אומר ש-ככה (פרשת תצוה ופרשת צו, פרשה ה-כ ופרשה ה-כה) הוא "כתר כל הכתרים" (התנוצצות נשמת ישראל בעל שם טוב במשה רבינו, סוד מרדכי היהודי המחבר את משה רבינו "גואל ראשון" למשה-משיח "גואל אחרון").

"צו לצו צו לצו קו לקו קו לקו" – המשכת קו תקוה על ידי המצוות

אמרנו שצריך לדרוש מה זה "צו לצו צו לצו קו לקו קו לקו", מה הקשר. האריז"ל אומר שבעולם התהו קוראים ל-צ צדי אבל בעולם התיקון צריך לחבר – להמשיך אורות מרובים דתהו אבער בכלים רחבים דתיקון – את ה-צדי ל-ק, האות הבאה אחרי הצדי בסדר האלף-בית ואז אומרים צדיק. אז מ"צו לצו" נעשה "קו לקו". "צו" הוא לשון זריזות. אם אנחנו מחוברים היטב אנחנו יכולים לפעול את הגאולה בזריזות, כמו שהרבי רוצה, שהמשיח יבוא נאו, תיכף ומיד ממש, בזריזות. לשם כך צריכים קודם כל צוותא (אחדות ישראל).

צו לשון זירוז, קודם צריך צוותא, ומכך באים ל"קו לקו". מהו קו לקו? קו לשון תקוה. קו הוא הקו וחוט שחודר למקום החלל. יש אדם שכל העולם סביבו הוא חלל, מקום פנוי, אין שום סיכוי על דרך הטבע – אלהים בגימטריא הטבע – שיבוא משיח. אין תקוה, אין פתח תקוה. זה מי שמסתכל החוצה ורואה את החלל, את הואקום. מהו עולם החלל? עולם החילון, העולם החילוני. הכל חילוני, הכל חלל אחד גדול, ואין שום תקוה. כשיש כזו מציאות מה עושים? צריך להמשיך קו. מה זה קו? שיש תקוה.

 מתחילים מפתח תקוה. הישוב הראשון שמקיימים בו זאת הוא פתח תקוה. פתח תקוה הוא ראשית הקו, הכתר של הקו, עתיקא שלמעלה מא"ק בלשון הקבלה והחסידות, ראשית הקו לפני שהקו מתלבש בתוך א"ק, שהוא על דרך רדל"א, רישא דלא ידע ולא אתידע, בחינת אמונה פשוטה. אחר כך ממשיכים את הקו הלאה, שהקו יתלבש בתוך א"ק. ברגע שהוא מתלבש בתוך א"ק ממילא הוא ממשיך להתלבש בכל העולמות עד לסוף עולם העשיה, עד שרגלי א"ק מגיעים לסיפא דכל דרגין, לתחתון שאין תחתון למטה ממנו. בחורבן הבית קוראים מגלת איכה ושם כתוב "אולי יש תקוה" – זה "פתח תקוה", יש חידוש ש"אולי יש תקוה". לפני כן חשבתי שאין תקוה, הייתי מיואש לגמרי מהמצב. פתאום יש זיק של תקוה, שהוא ראשית הקו, עדיין בגדר אמונה. אחר כך צריך להפוך אותו לבטחון, שבטוח יבוא משיח (היינו התלבשות הקו באדם קדמון, אדם ר"ת אדם דוד משיח כנודע). זה שממשיכים ועושים מהפתח תקוה את התקוה זו המשכת הקו.

זו הכוונה של כל מצוה שעושים, "צו לצו". משה רבינו בגימטריא תריג, הרמז שלו על שם מנין המצות. תורה היא 2 פחות, "תורה צוה לנו משה" (תורה מצות שמענו מפי משה ושתים מפי הגבורה), אבל תורה לא שוה משה רבינו, הוא שוה תורה ועוד שנים, "אנכי" ו"לא יהיה לך" ש"מפי הגבורה שמענום" (כלומר שהגימטריא שמשה רבינו שוה תריג מגלה שגם השתים שמפי הגבורה שמענו שייכות בעצם למשה, ובסוד "אנכי עמד בין הוי' וביניכם וגו'"). הענין של משה הוא מצוות מעשיות, הוא יודע שזה העיקר, וכשעושים "צו לצו" – עוד מצוה ועוד מצוה, צריך לרדוף מצוות, כל יום עוד מצוה ועוד מצוה – מכוונים שכל מצוה מוסיפה קו, מוסיפה תקוה ובטחון גמור שאו-טו-טו משיח בא, בזכות המצוה שעושים. "צו לצו צו לצו" ואז "קו לקו קו לקו", התקוה מתחזקת ממצוה למצוה. זה "צו לצו צו לצו קו לקו קו לקו זעיר שם זעיר שם" – כל הזמן הוא נעשה יותר ויותר קטן בעיניו, "קטנתי מכל החסדים" ומכל הצוים. יש צו מעצר, גם היום מקבלים צו וגם מחר מקבלים צו, וכל "צו לצו" צריך להוסיף "קו לקו", עוד תקוה ועוד תקוה שבזכות הצו נזכה למלך המשיח שיחבר את כולנו להשי"ת תיכף ומיד ממש.

אפשר קצת לשיר, אבל צריך להזדרז, זריזות במתינות, זה ערב שבת פרשת צו, לשון זירוז (במקום חסרון כיס, לשון כיסוי – תחפושת של פורים).

ב. תיקון הטכנולוגיה והעלאת הליצנים

שעשוע יונק עם פתן הטכנולוגיה

לחיים לחיים, אין "צו" אלא לשון זירוז – צריך להזדרז. כתוב "ושעשע יונק על חֻר פתן ועל מאורת צפעוני גמול ידו הדה. לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי כי מלאה הארץ דעה את הוי' כמים לים מכסים". הפסוק הסמוך ל"כי מלאה וגו'" הוא "ושעשע יונק על חֻר פתן" – ילדים קטנים משחקים עם נחשים, "על חֻר פתן" ילדים משחקים עם עמלקים, כי עמלקים הם נחשים, פתנים וצפעונים. צפע בגימטריא עמלק, כידוע. והנה, היעוד של לעתיד לבוא הוא "ושעשע" – שעשועים בשביל הילדים הקטנים, וכל שכן בשביל ילדים בר-מצוה זה מה בכך, ובשביל הגדולים עוד יותר. החידוש הוא בשביל הילדים הקטנים, עוללים ויונקים, "מפי עוללים ויונקים יסדת עז" – שהם ישחקו עם עמלקים, ישחקו עם נחשים – "יסדת עז למען צורריך להשבית אויב ומתנקם [זה עמלק, כמו שנאמר עליו 'האויב תמו חרבות לנצח וערים נתשת אבד זכרם המה']".

מהו הנחש הזה, הפתן והצפעוני וכו'? זה מה שהנחש היה ראוי להיות שמש גדול לאדם הראשון – הנחש הוא הטכנולוגיה של הדור שלנו. ומי יודע להשתעשע עם סמארטפונים וכיוצא בהם יותר מכולם? הילדים, היונקים והגמולים משתעשעים על חור פתן וגמול ידו הדה על מאורת צפעוני.

"אחישנה" היום ו"בעתה" מחר

ידוע שכתוב בנביא "בעתה אחישנה" וחז"ל דרשו "זכו 'אחישנה', לא זכו 'בעתה'". בכל דור ודור מאחלים שמשיח יבוא, מאמינים ובוכים שמשיח יבוא היום, בכל יום אחכה לו שיבוא, "היום", כמו שהרבי מסביר, תיכף ומיד ממש, עם "עד דלא ידע". אבל כדי שיבוא היום צריך להיות "זכו", כי כל יום אם משיח יבוא "היום", כמו שרבי יהושע בן לוי שאל מפי מלך המשיח "אימתי אתי מר" והוא אמר לו "היום". הוא לא בא באותו יום וריב"ל חשב שהוא שקרן (קשור לאותיות קר, סוד היקר של פורים, דאתחזיאו על סטרא בישא ומצרפות לעצמן את האות ש כמבואר בהקדמת הזהר), ואז אמר לו אליהו הנביא שהוא התכוון לפסוק "היום אם בקֹלו תשמעו" (הוא לא שקרן אבל יש כאן קצת גניבת דעת, שהרי ריב"ל לא שיער לעצמו שהוא מתכוון לאותו פסוק והבין את דבריו כפשוטם. רק הענין הוא שלמשיח יש את מדת הבטחון...), והרי לא קיימתם "אם בקֹלו תשמעו" אז הוא לא בא "היום".

מה זה מלמד אותנו? שבשביל לבוא "היום", בכל יום, צריך איזו זכות – צריך משהו של "אם בקֹלו תשמעו", של "זכו". אם אין את ה"זכו" אז הגאולה נדחית למחר. כל מחר הוא "בעתה" וכל "היום" הוא "אחישנה". זה כבר פותר הרבה-הרבה בעיות של "כלו כל הקצין", כי לפי זה אף פעם לא "כלו כל הקצין" כי תמיד היום הוא בחינת "אחישנה", היום תמיד "זכו" (כדי שמשיח יבוא היום). אבל כמו שזה פותר את כל הבעיות, את כל הקושיות על איחור ביאת משיח, זה גם מכניס אותנו ליאוש אחד גדול. אם כל יום צריך להיות "אחישנה" אז מה יהיה? לפי זה אין אף פעם "כלו כל הקצין", כי כל הקצין כלים רק מחר, אף פעם לא נגמר הסיפור היום, היום זה רק יכול להיות "אחישנה".

זכות כדי לומר "די"

נאמר עוד משהו כדי לחדד ולהבין זאת יותר טוב, לעומק: אמרנו שיש שלשה שמות: יש שם הוי' שלמעלה מן הטבע, אבל הוא גם למעלה מן הזמן (היה הוה ויהיה כאחד). הוא נסים גלויים. יש שם ש-די, של פורים, שהוא נסים המלובשים בדרכי הטבע – ממוצע בין שם הוי' לשם אלקים. שם אלקים הוא הטבע (אלהים בגימטריא הטבע), "עולם כמנהגו נוהג", "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ", והוא יהיה גם בימות המשיח (לפי פסק הרמב"ם). למעלה ממנו שם ש-די, הנסים הנסתרים והמלובשים בדרך הטבע, "שאמר לעולמו די" – שאמר די להתפתחות העולם, העולם כבר מספיק מפותח. בא נזכה היום, שיהיה משיח היום – די לגלות, לא צריך לחכות למחר. אבל הרגע אמרנו שכדי שיהיה די, "שאמר לעולמו די", צריך בכל זאת "בקֹלו תשמעו". שם ש-די הוא בבינה, "ונשמת שדי תבינם", והבינה היא שמיעה – "אם בקֹלו תשמעו". שם הוי', שהוא למעלה מן הטבע, הוא חכמה.

אדם-חוה-נחש – ריאלי-הומני-טכנולוגי – הטכנולוגיה משמשת מי שלא משתעבד לה

אמרנו שמספיק עם התפתחות הטכנולוגיה, היא הנחש, אבל בסוף רוצים לתקן את הנחש. הנחש אמור להיות השמש הגדול של אדם הראשון, בדיוק הטכנולוגיה. בגן עדן יש שלשה 'כוכבים', שלשה שחקנים שמשחקים את המשחק בסרט של גן עדן – אדם, חוה, נחש. ידוע בקבלה שהם מח-לב-כבד:

הכבד הוא "יקר", לשון כבד. זה אותו נחש שאם היו זוכים, לא שומעים בקולו, הוא היה לנו שמש גדול. אם לא שומעים בקול הטכנולוגיה, מה שהיא דורשת מאתנו להשתעבד לה, הוא פתאום הופך את עורו ונעשה השמש הכי גדול של האדם. זה דבר טוב מאד. מהי חוה? הפסיכולוגיה, הלימודים ההומאניים בכלל, ואדם, המח, הוא הלימודים הריאליים. יש את הלימודים הגבוהים, הריאליים.

יש את הלימודים ההומאניים, הפסיכולוגיה וכיו"ב. אלה אדם וחוה, מח ולב. ויש את הפועל יוצא, הכלים ליישם ולפתח דברים מתוך אדם וחוה, שאמור לשרת אדם וחוה. הטכנולוגיה היא פרי גם של המדעים וגם של הפסיכולוגיה. הטכנולוגיה היום אמורה – אם רק לא נשתעבד לה, אם לא תכניס לנו את הארס שלה, את הכפירה, הקור, "אשר קרך בדרך", אם היא לא תקרר אותנו אלא אנחנו נקרר אותה, לא נשתחוה לה – היא תהפוך להיות שמש גדול מאד.

שם הוי' מתיר נדרי שם ש-די

איך זה הולך יחד עם שם ש-די, "שאמר לעולמו די"? מצד אחד אמרנו "שאמר לעולמו די", אבל אחר כך כל השיחה היתה שיש אחרי האפס המוחלט, אחרי הקור (של מרדכי להמן) – יש תמיד המשך, שהוא הגאולה (גאולת פורים, אתחלתא דגאולה, הנסמכת לגאולת פסח, גאולה שלמה), שבה חום אין סופי להשי"ת. מי עושה את זה? עיקר הווארט – שכנראה לא הסברנו מספיק טוב – שלשם הוי', שלמעלה משם ש-די, למעלה מהטבע, וש-די, ואלקים יש מכנה משותף, שם ב-ק-ם, ש-די באתב"ש, סופי תיבות האבות. זאת אומרת שיש בו גם שם הוי', גם שם ש-די וגם שם אלקים. אי אפשר לומר שמשיח הוא רק שם ש-די. גם גאולת מצרים היא "וארא אל אברהם וגו' באל שדי ושמי הוי' לא נודעתי להם" – היא משם הוי' – ומצוות התורה הם ודאי משם הוי'. רק מה? כמו ששם ש-די הוא התלבשות הנס בטבע, שם אלקים, כך משיח הוא שגם שם הוי' מתלבש בשם ש-די.

מה הציור? כמו מי שנודר נדר. כתוב שמי שנודר נדר הוא ממוחין דאמא, שכל הנודר בחיי המלך נודר, אמא, אבל אז הוא בא לחכם והחכם מתיר את הנדר שלו. מי זה החכם? שם הוי', כי "הוי' בחכמה" – כמו ששם הוי' הוא זה שמרפא את הצרוע מהצרעת (על ידי שממשיך בו אור אבא, בטול אמיתי להוי') ככה שם הוי' הוא גם מי שמתיר את הנדר למי שנדר. הצדיק הכי גדול גם יכול לנדור נדר, ואז גם הוא צריך את שם הוי' כדי להתיר לו את הנדר. מהו הנדר? די! מספיק! שם ש-די נודר נדר, מספיק טכנולוגיה, צריך שמשיח יבוא היום.

אפילו בשם אלקים, שהוא הטבע, אחד החידושים הכי מופלאים של המדע במאה השנים האחרונות שהיקום ממשיך להתפשט – הוא לא מקשיב לצו 'די להתפשטות'. כתוב שהארץ חטאה, היקום לא מקשיב לנדר ששם ש-די נודר, "שאמר לעולמו די". שם ש-די נודר נדר די להתפשטות, שהעולם לא יתפשט יותר, אבל היום רואים שהעולם לא מקשיב לו – כל הזמן מפר את הנדר, כי כל הזמן היקום מתפשט יותר ויותר. לא רק שהיקום מתפשט יותר ויותר, אלא שתאוצת ההתפשטות כל הזמן גוברת. שם ש-די אומר לעולם סטופ, אור אדום, עד כאן ותו לא, מספיק. למה מספיק? כי הוא רוצה משיח נאו. משיח בא מ"מקום אחר" (לא מהעולם לשון העלם אלקות) – הוא רוצה שיגיע עכשיו, שהעולם יפסיק כדי שנוכל להביא משיח "היום", אחישנה. אבל יש מי שאומר שעדיף שיבוא מחר, תתן לטכנולוגיה להתפשט עוד. יש חכם, שנקרא שם הוי' ב"ה, והוא מתיר את הנדר של שם ש-די ומאפשר את המשך ההתפשטות. אבל "עד מתי?", בסוף משיח יבוא. שיהיה איזה מקום שכל אלה שרוצים יותר ויותר טכנולוגיה יתייאשו (קשור ל"שער היאוש" בספר מבחר הפנינים – שעלינו להתיאש מ[התפשטות ]העולם הזה). אבל בינתים רואים שה' "אמר לעולמו די" ורואים שממשיך – כנראה יש לזה סבה טובה.

מי שמחבר את כל השמות יחד הוא שם ב-ק-ם. זה היה עיקר הווארט של השיחה הראשונה. [למסקנה, לקנות לו אייפון?] לא. רק עד גיל שנתיים (עד אז יש סיכוי טוב שהוא גם ישבור אותו, ובזה יקיים מצות מחית עמלק). כמה שוה "ושעשע יונק על חֻר פתן"? אלה שעשועים עצמיים להשתעשע בנחש, בטכנולוגיה. "ושעשע יונק על חֻר פתן" שוה – כדאי לשיר זאת הערב בזמירות שבת (בלי נדר, לא יודע אם אשיר) – "מה יפית ומה נעמת אהבה בתענוגים". רק לאחרונה ראיתי שזה שיר של בעל הלבוש, רבי מרדכי יפה בעל הלבושים (שנקרא על שם מרדכי היהודי, שלבוש בלבוש מלכות), אהובנו הגדול.

י – האות שלמעלה מהעולם

במאמר "באתי לגני" של השנה הזו, בפרק ו, כתוב על אותיות קר, עיקר האותיות של יקר. בהשגחה פרטית זה הנושא של השנה, לכן מדברים על יקר. כתוב שכל האותיות באו לפני הקב"ה ובקשו שבהם יברא את העולם וה' סרב עד שבאה האות ב, וה' הסכים. על שתי אותיות ק-ר כתוב ש"אתחזיאו על סטרא בישא", שהם נראים על סטרא בישא, ולכן ה' לא ברא אתם את העולם. לא רק שעמן ה' לא ברא את העולם, אלא גם עם ה-ש שבאה לפניהן ומצטרפת עמן למלה שקר, לכן ה' לא ברא את העולם אף שהיא בפני עצמה "אות אמת" ו"אתא דאבהן". אך היות ש-ש מצטרפת ל-קר, נעשית שקר, ה' לא ברא את העולם באות ש וכל שכן שלא ברא את העולם באותיות קר (ה-ש היא אות האש בספר יצירה, אך כאשר היא מצטרפת לאותיות קר האש קדש שלה מתקררת, וידוע הכלל בזה בתרמודינמיקה).

אבל יקר אותיות י-קר. מה לגבי האות י (ה"פנים" של האות ש באלב"ם שבו נברא העולם. אכן ה' ברא את העולם באות ב, ה"פנים" של האות ש באתב"ש. ה-ב היא ה"פנים" של ה-י באכב"י. יבש קר הן התכונות של יסוד העפר כנודע – "הכל היה מן העפר והכל שב אל העפר", וד"ל)? כשהגיע התור של האות י – הקדמת הזהר הקדוש היא על דרך מה שכתוב במגלת אסתר שמגיע תור נערה ונערה לבוא אל המלך, כל אות היא נערה – ה-י באה ואמרה לקב"ה שמן הראוי שתברא בי את העולם, כי אני האות הראשונה בשמך הקדוש, שם העצם הוי' ב"ה, הכל ממני, אני הראשונה והעיקר. אמר הקב"ה – יו"ד יו"ד, אני הכי אוהב אותך, ובאמת "את חקיק בי ואת רשים בי וכל רעותי בך", ודווקא בגלל זה לא צריך לברוא בך את העולם.

איך מסבירים המפרשים על פי האר"י הקדוש? שמה שאתה חקיק בי וכו' היינו שלש מדרגות של החכמה (סוד האות י, שבה עצמה שלש בחינות, קוצא גזעא שבילא). יש חכמה של פרצוף אמא – "חקיק בי", חכמה של פרצוף אבא – "רשים בי" ("רשים" יותר דק מ"חקיק", כמו שאבא יותר דק מאמא), ומה ש"כל רעותי בך" היא חכמה כמו שנמצאת בתוך כתר עליון, חכמה סתימאה, כח המשכיל של הכתר בלשון החסידות.

אז היות ש"את חקיק בי ואת רשים בי וכל רעותי בך", אם אברא בך את העולם – ז"ת – את תרדי מסוד כח"ב, מהג"ר, החב"ד, המקום האמתי שלך. את צריכה להיות חב"דניק, ואם אקח את החב"דניק ואברא בו את העולם אבטל את עיקר מעלתו – כי מצד עצמו הוא לא שייך לעולם. את לא שייכת לעולם – את חב"דניקית. אם אברא בך את העולם תעקרי, חבל עליך, לכן תשארי במקום של חב"דניק ואברא במישהו אחר את העולם. ככה כתוב בזהר. רואים בציור האות י, שהיא מנותקת מהמציאות, תולה באויר מלמעלה, מופשטת, הכי מופשטת. צריך י, ו-י הוא התחלת שם הוי', אבל ה-י היא י – לא בוראים אתה את העולם.

רפואת ה-י למי שיורד מתחת לקו – "אתחזיאו על סטרא בישא"

מהי ק? בדיוק הפוך, האות היחידה שיורדת מתחת הקו, וה-ר מצטרפת עליה. המפרשים מסבירים שלא לחשוב חלילה – גם כשלומדים את מאמרי הרבי צריך מאד לדייק – שהם בעצם שייכים לרע, אלא רק "אתחזיאו", התחפשו בפורים. יש ילדים שמתחפשים למרדכי היהודי ויש ילדים שמתחפשים לליצנים. לא צריך לומר שום דבר – אם הילד שלך רוצה להתחפש לליצן סימן שהוא ממקור מאד גבוה. [ואם הוא רוצה לחייל?] זה גם ליצן היום...

בכל אופן, אותיות ק-ר רק "אתחיזאו על סטרא בישא". באמת זה שהן יכולות לרדת למקום כזה ולהתדמות לקליפות ממש, זה גם חלק מהקירוב, "בטולה של תורה זהו קיומה" (עיקר המסר של פורים כנ"ל) – זה מראה על השרש הגבוה. כל זה להסביר את המלה יקר. לוקחים את ה-י, המופשטת ביותר, שאי אפשר לברוא בה את העולם – מה כן אפשר לעשות איתה? שהיא תגיע לאותם יהודים שביודעים או שלא ביודעים יורדים למטה-מטה. יש מי שמתחפש לליצן לא ביודעים, שמתנהג כמו ליצן ולא יודע שרק מתחפש לליצן. מי שיכול להגיע אליו הוא רק ה-י, בה אי אפשר לברוא את העולם.

יש כאלה אנשים שהם למטה-מטה, מתחזים להיות שייכים לקליפות, לשקר, ל-ג' קליפות הטמאות לגמרי. התורה היא אמת והם מגיעים למקום השקר. רק ה-י יכולה להגיע ל-קר, לאנשים הקרים האלה, ולהפוך אותם. זה "ליהודים היתה אורה ושמחה וששֹן ויקר". [כל יהודי הוא אות בספר תורה, שם כתוב גם טמא.] זה מה שאנחנו אומרים, צריך שיאמר להם אתם קדש קדשים. מי שיכול לגלות ליהודים הקרים האלה, החללים, שהם היהודים הכי טובים – הם יביאו את המשיח – הוא היקר. יהודי קר, או יהודי יקר – "פרה אדמה" או משה רבינו, והרי רק "לך אני מגלה טעם פרה".

אלפא-ביתא של פנימיות הכתר (השלמה)

אנחנו מדברים על שער קר. כפי שהוזכר, במאמר "באתי לגני" (בפרק של השנה וגם בהמשך) כתוב שה-ר היא כנגד ה-ד וה-ק כנגד ה-ה. זה בפשט הציור שלהן, אבל גם באלף-בית של אברהם אבינו (יסוד הצירופים של ספר יצירה, המיוחס לאברהם אבינו). כנגד פנימיות וחיצוניות כל הספירות יש כב אלפא-ביתות שלמות, אבל האלף-בית הראשון שייך לאברהם אבינו במיוחד, בסוד "אחד היה אברהם", שכל העולם בעבר האחד והוא בעבר השני. האלף-בית הראשון הוא כשחותכים אחרי ה-א ("אלופו של עולם", האמונה בא-ל אחד) ועושים אתב"ש מכל האותיות בחצי השני, מ-ב עד ת (סימן בראשית). אחר כך מתקדמים לפי הסדר עד האלף-בית האחרון, כנגד חיצוניות המלכות, שהוא אתב"ש עצמו (כאילו מחלקים אחרי ה-ת).

באלף-בית הראשון, פנימיות הכתר (רדל"א), נמצאים הזיווגים דר ו-הק (אחרי: בת, גש). ה-א שנשארת לבד מצטרפת לאות האמצעית בחלק השני – ל (זה אל של אלב"ם), א-ל אחד של אברהם אבינו. כשה-א לעצמה היא דווקא מחפשת בתוך מציאות העולם – החלק של ב-ת – את מי שאין לו בן-זוג ובוחר להתחבר איתו (כמו טענת השבת שאין לה בן זוג, שהיא הסימן שהיא בן-זוג של ה' או של ישראל). בהקבלה לספירות, הצד הראשון של כל אלף-בית הוא אור ישר (וכאן, כשיש בו רק זוג אחד, הוא הכתר) והצד השני אור חוזר, מלמטה למעלה, לכן צירוף בת הוא במלכות ומשם עולים:

בת מתאים למלכות, שנקראת בת. גש – לשון ויגש ומפגש – ביסוד, גם מאד מתאים. דר ו-הק הם בהוד ובנצח – הרגלים של פנימיות הכתר. לפי זה יוצא ש-צו – הצירוף הבא, ולכן כאן רואים את החבור בין ה"קר" של פורים ל"צו" – הוא האחור של התפארת של פנימיות הכתר (פני התפארת הוא הצירוף הישר, וצ). אחר כך זפ בגבורה, חע בחסד, טס בדעת. הכי יפה ש-ין – לשון יין, גם שייך לפורים – הוא בבינה ו-כמ בחכמה. וראה זה פלא ש-ינ הוא שתי האותיות האמצעיות של בינה ו-כמ שתי אותיות אמצעיות של חכמה (בספר אהבה יש כמיהה בחכמה – "כמה לך בשרי").

בכל אופן, זה אלף-בית חשוב ביותר, כי הוא הראשון. ק ו-ר הן צד האחור של נו"ה בפרצוף הגבוה הזה, ודווקא הן נופלות מהכי גבוה "ואתחזיאו על סטרא בישא" – הרגלים הן שיורדות, נצח והוד, ההרגל. יש באלף-בית זו כתר ודעת, אל טס, שהם שני מספרים שיחד שוים 100, שלמות. המשך הקו האמצעי הוא צו, גש, בת – 801 – וכל הקו האמצעי עולה 901, "אורו של משיח", "יפוצו מעינֹתיך חוצה" וכו'.

ג. פרצוף התירוצים מדוע מגלה היא בגדר בטול תורה

היות שמתחיל להיות מאוחר רק נאמר משהו בנגלה כדי להבין מה זה "מבטלים תלמוד תורה למקרא מגלה". אמרנו שהקושיא היא למה זה "מבטלים תלמוד תורה"? הרי זה גם תלמוד תורה, אחד מ-כד ספרין דאורייתא. זו קושית האחרונים, ויש לה תירוצים ב"כלים מכלים שונים". היות שאנחנו אוהבים לסדר את התירוצים לפי סדר הספירות, כך נאמר לכתחילה:

חכמה: בטול למוד חדש לטובת חזרה-שאינה-נצרכת על המגלה

גם הרש"ש, שלא היה חסיד, לא מביא בשם אדה"ז, ועוד אחרונים מביאים בשמו לפי הלכות ת"ת שלו – שאם אדם מספיק ללמוד חלקים מסוימים מהתורה, כמו החומש ומגלת אסתר, והוא יודע אותם טוב, ובמקום להתקדם בתורה וללמוד דברים חדשים יותר נח לו, יותר קל לו, לחזור על הראשונות – לא כדי שלא ישכח אותם – זה נקרא בטול תורה.

זה מבואר בהלכות ת"ת, שלעשות חזרות יכול להיות טוב ויכול להיות רע. זה נושא מאד חשוב לתלמוד תורה, לבר מצוה. אדמו"ר הזקן מגדיר שאם החזרה היא כי אתה באמת חושש שאתה עלול לשכוח, "ידע איניש בנפשיה", ואתה חוזר כדי לא לשכוח – זה טוב מאד, ולא רק טוב אלא שאתה חייב לחזור כדי שלא תשכח. אבל אם אתה יושב טוב בדבר, בחינת "מרדכי היהודי יושב בשער המלך" (בחינת "אֹהב הוי' שערי ציון", אלה המצוינים בהלכה), זה יושב אתך חזק, ואתה חוזר רק כי יותר קל לך מאשר לחרוש, להגיע לשדה לא חרושה בלימוד, הוא כותב בהלכות תלמוד תורה שזה בטול תורה. אתה לומד תורה, אבל אם זו תורה שמונחת אצלך ואתה לא צריך לחזור עליה כדי לא לשכוח אותה, ואף על פי כן אתה חוזר כי יותר קל לך – אתה מבטל מצות תלמוד תורה.

לפי זה, יש אחרונים שאומרים שכך אפשר להסביר "מבטלים תלמוד תורה למקרא מגלה" – מדובר באחד שמקרא מגלה כל כך פשוט אצלו, כל כך יודע אותו, שלא צריך לחזור עליו כדי לקיים מצות תלמוד תורה שלא ישכח. הוא יודע שלא ישכח זאת. הוא גם מקיים מצות "זכור את אשר עשה לך עמלק", "זכור... לא תשכח". הוא שלם עם זה, ובכל אופן הולך לשמוע מגלה כי מצוה בפורים לשמוע מגלה – הוא מבטל מצות ת"ת, מבטל חדש. הוא ראוי ללמוד משהו חדש, והוא חוזר על הישן – לא משנה שמבין – וזה לא נחשב אצלו ת"ת אלא בטול תורה. אם זה כדי שלא ישכח – ניחא, הוא לא מבטל ת"ת. זה התירוץ הראשון. [מה עם ללמוד בעל פה?] הוא יודע זאת בעל פה, הוא לא מוסיף כעת שום דבר. [איך חוזרים גם בלילה וגם ביום? בטוח בטול תורה.] יש אחד שמהלילה עד הבקר כבר שוכח. האנשים האלה, עליהם בונים את התירוצים, לא כל כך מצויים אצלנו – אלה תירוצים לאנשים מיוחדים.

אני מקוה שהבינו את התירוץ הראשון. נשים אותו בחכמה, כי חכמה היא חידוש – חידוש תורה. הוא אומר שיש ענין מיוחד בתורה, לא רק שאתה תחדש אלא שתלמד דברים חדשים, שכל הזמן תרחיב את האופקים שלך, אל תהיה מצומצם, אל תצמצם את הידע שלך, אף פעם אל תסתפק במה שאתה יודע, תמיד צריך לדעת יותר ויותר (על העולם הפנימי שלך תמיד להתרחב ולהתפשט הלאה, "עד בלי די", מכח שם הוי' שבחכמה). היות שכאן הווארט הוא חידוש, וחידוש הוא חכמה, לכן נשים תירוץ זה בחכמה.

בינה: בטול תורה באיכות (עיון) לשמיעת מגלה בשטחיות

יש תירוץ של רבי חיים בריסקער שדומה אך לא אותו דבר. הוא לא לומד זאת מהלכות ת"ת דווקא, אלא אומר מעצמו שפשיטא אצלו שמי שיכול ללמוד בעמקות – הוא ליטאי אמתי – מי שמסוגל ללמוד בעיון (כפי שדברנו הרבה באחרונה במאמרי הרבי הקודם על מעלת העיון בתורה) – ומסתפק בלימוד בשטחיות, לומד שטחי בזמן שיכול ללמוד בעמקות, הוא מבטל תורה באיכות. בתירוץ הראשון יש כמות, אבל עם תוספת של אור חדש, וכאן איכות. עיקר מוחין דאמא הוא עיון. אם לא היית הולך לשמוע קריאת מגלה, אלא היית לומד בעיון כדרכך, כמו כל תלמיד ליטאי טוב, היית משכיל דברים עמוקים, "תעלֻמות חכמה כי כפלים לתושיה". כשאתה הולך לשמוע, ללמוד מגלת אסתר בשטחיות, זה בטול תורה.

יש מישהו מאחרוני האחרונים, אחריו, שמחדד זאת עוד יותר. הוא אומר אותה סברא הפוך, בקורת נגד הישיבה-בוחער הליטאי. שמי שאין לו בקיאות בתורה, לא יודע שו"ע, ולומד בעיון – זה בטול תורה. מי שלא יודע בקיאות, לא יודע הלכה, לא יודע מה שצריך לדעת כדי לקיים את התורה – "תורה לשמה" (ברמה הבסיסית שלה) היא תורה על מנת לעשות – והוא גם יודע שאינו יודע, אך מעדיף ללמוד עיון. יותר קל, יותר כיף לו כאילו לשחק משחק שהוא בחור ליטאי מובהק, שסובר סברות ועושה פלפולים, והכל – בלשון המהר"ל מפראג – פלפולים של הבל. הפלפולים של הבל – אין לך בטול תורה יותר מזה. זה אמרנו רק כדי לאזן את הווארט של רבי חיים – לא עוד תירוץ.

דעת: מעשה אחד לא עולה לשני שמות – מקרא מגלה אינו (גם) תלמוד תורה

התירוץ השלישי הוא כנגד הדעת. יש לר' שלמה קלוגר ווארט – שלא כולם מסכימים, הרבה אחרונים חולקים – שמעשה אחד לא עולה לשני שמות. לכן, בקריאת המגלה אינך יכול לקיים באותו זמן, בעת ובעונה אחת, מצות ת"ת ומצות מגלה. היות שאלה שני שמות ומעשה אחד – הוא לא עולה לשני שמות. לכן תחליט, או שאתה רוצה לצאת ידי חובת מקרא מגלה או ללמוד תורה. אם אתה רוצה לצאת ידי חובת מקרא מגלה – אתה ביודעין מבטל תלמוד תורה.

מה הראש? הסברא היא על דרך הכלל ש"תרי קלי לא משתמעי" (חוץ מאשר במקרים מיוחדים). לעניננו, מסבירים זאת שמצוות צריכות כוונה – יש בזה מחלוקת, אבל כך פוסקים – אי אפשר לכוון ביחד במודע לשתי מצוות. או שאתה מכוון למצות מגלה או שאתה מכוון למצות תלמוד תורה. זה תירוץ מאד חשוב. הדוגמה שמביאים היא נטילת לולב בהושענא-רבה, האם אפשר לצאת גם ידי מצות נטילת לולב וגם מצות ערבות של הו"ר. יש שם מצות לקיחה, "ולקחתם". אם המצוה היתה רק להחזיק, יש מי שאומר שאפשר את שניהם, אבל אם יש מצות לקיחה על כל אחד מהם אי אפשר לקחת את שניהם יחד – לכן לא בדיוק דומה. מקרא מגלה ותלמוד תורה אי אפשר יחד בגלל כוונה.

למה שמים תירוץ זה בדעת? כוונה. "אם אין דעת הבדלה מנין" – סברא שצריך הבדלה למה מכוונים. הכל דעת, כי יש פה הבחנה, מעשה אחד לא חל על שני שמות. זו הבחנה שכולה אומרת דעת.

חסד: מגלת אסתר היא סיפור (שנכנס לתנ"ך רק למצוותו) ואינה תורה

דבר רביעי הוא התירוץ המפורסם והקשה ביותר. יש שו"ת מאד חשוב, בית אפרים, שכולם אהבו אותו – גם החסידים. הווארט הזה שלו הקפיץ לגמרי את האבני נזר, עד כדי כך שהוא כותב שלא מאמין שיצא מפיו של אותו צדיק, אבל כנראה שכן יצא מפיו.

צריך לראות לשונו, אבל בקיצור משמע מדבריו שכל מגלת אסתר נכתבה ונכללה בתוך כד ספרים אך ורק כדי לקרוא מגלה, ומהותית היא אחרת מכל התורה כולה. מגלה היא ספר שכולו סיפור, והיות שיש מצוה לספר את הסיפור הזה בפורים – אסתר בקשה "כתבוני לדורות", כדי שיהיה קבוע אף שזו מצוה רק פעם בשנה, וכל מה שזה כתוב בתנ"ך זה רק בשביל מצות קריאת מגלה בפורים, ולכן לא נחשב ת"ת. מבהיל, כי לפי זה כל מסכת מגלה וכל מדרשי חז"ל על המגלה הם לא בדיוק תורה – לכן האבני נזר אומר שלא מאמין שאמר זאת.

בכל אופן, הוא כן אמר כזה דבר (וכיוצא בו תרץ גם בעל הקדושת לוי[ב]), וצריך להבין – אפילו אם לא רוצים להסכים צריך להבין. הווארט בקיצור הוא שמגלת אסתר היא יותר סיפור מאשר תורה. כמה תורה שלא תעמיס על מגלת אסתר היא נשארת סיפור – הסיפור יותר טוב... זה בדיוק מה שספרנו על אדמו"ר האמצעי, דעת הבית אפרים, שהעיקר הוא הסיפור. כתוב בתניא שספורי מעשיות בתורה הם יותר גבוהים מכל התורה. אחרי שנגמור את הפרצוף נחזור לכתר, אבל בינתים נשים את התירוץ הזה בחסד – כי יהודים אוהבים סיפורים. אין יותר חביבין מספורי צדיקים, חביבין עלי סיפורי צדיקים יותר מכל דבר אחר בתורה.

בכל אופן, איך תתורץ קושית האבני נזר על כל הזמן ש'בזבזו' חכמים לדרוש את פסוקי המגלה? יש לומר שהוא על דרך "שיחת חולין של תלמידי חכמים" ש"צריכה לימוד" – לימוד אמתי, ככל לימוד תורה (כל שכן ממה שחכמים עיינו ובארו ענינים של "אמרי אינשי" וכיו"ב), שמתוכו מתגלים "רזין דרזין" (זו דרשת ה'עיתון' של תלמידי חכמים...). גם הענין הזה שייך לספירת החסד – דרשה וסיפור חסדי השי"ת בעולם (ובסוד "עולם חסד יבנה" שנתבאר במאמר שחזר הבר מצוה, שיש לבנות את מדת החסד לצורך העולם – ולכן הקריאה צריכה להיות מתוך הכתב כהלכה וכו', כדברי הקדושת לוי, ודוק).

[רוצים סיפור!] לחיים לחיים, נגמור את הפרצוף. ספרנו סיפור – שהוא יספר לך אותו.

גבורה: קטיעת הלימוד בענין אחר לשמוע מגלה (אפילו שיכול לקרוא אחר כך)

כתוב שכל מצוה שאינה נעשית על ידי אחרים מבטלת תלמוד תורה, אז מה החידוש שמצות תלמוד תורה נדחית ממקרא מגלה? ועוד, ברוב המצוות שלא עוברות זמנן אם אוכל לקיים אותן אחר כך לא מבטלים ת"ת, לא מפסיקים שיעור באמצע. כאן מדובר שהולכים לשמוע מגלה בבית כנסת תוך כדי שאני באמצע שיעור, בכתיבת חידוש תורה. הדבר הזה מאד קל, יוצא מכמה אחרונים שראיתי – כל כך פשוט, אך לא ראיתי מי שכותב כך ממש, אבל זה תירוץ פשוט לגמרי. זה מבוסס על תוספות, שמסבירים שמבטלים עבודה במקדש בשביל מקרא מגלה, והתוספות אומרים שזו רק עבודה שאפשר לעשות אחר כך – שאפשר לדחות – אך אחרת לא מבטלים.

אותו דבר לגבי תלמוד תורה – כל מצות עשה שלא נעשית על ידי אחרים אני צריך לבטל, אבל אם אני יכול לעשות אחר כך אני גומר את השיעור ואז הולך לשמוע מגלה (אמנם באותה שעה שאני שומע מגלה איני לומד תורה וכאילו בטלתי ת"ת לחלוטין באותה שעה, ואין זה דבר שאפשר להשלים, אך לתירוץ זה מקרא מגלה עצמה הוא כן תורה רק שבטלתי את רצף לימוד התורה שלי בשביל מקרא מגלה, ודוק). אבל כאן, שיש מצוה לשמוע את המגלה גם בצבור – הצבור יהיה בתפארת, התירוץ הבא – לכן אני מבטל את המצוה של לימוד ברצף. אם אני קוטע שיעור, לימוד שאני באמצעו – באמצע איזו סוגיא, באמצע העיון, זה ענף של רבי חיים, הגבורה ענף הבינה – אני עלול לשכוח את כל מה שהייתי באמצעו. בשבילי זה ממש בטול תורה, ואף על פי כן אני מבטל את הלמוד שאני באמצע והולך לשמוע מגלה. זה נקרא "מבטלין ת"ת למקרא מגלה". למה זה גבורה? כי זה לקטוע, לחתוך באמצע.

תפארת: בטול תלמוד תורה לצורך קריאת המגלה ברוב עם (עד כל ישראל)

בתפארת יש עוד סברא: יש אחד שיכול לקרוא את המגלה בבית. הוא יודע לקרוא את המגלה, ואפילו יש לו מנין בבית. לא נאריך, מקצרים עכשיו. כתוב שהענין לשמוע את המגלה בצבור הוא לא רק הידור מצוה אלא חלק מעצם המצוה. כתוב באחרונים ש"ברב עם הדרת מלך" הוא הידור מצוה, אבל במקרא מגלה זהו חלק מעצם המצוה – הרבה יותר חמור. אפילו נאמר שאתה גבאי של בית הכנסת, ואתה צריך להביא צבור. אתה שליח של הרבי, ואתה צריך להביא צבור, וזה לוקח כמה שעות טובות. כל הזמן הזה אתה מבטל מתלמוד תורה.

צבור גדול הוא תפארת, הקהל. יש עוד משהו, שאין לנו זמן להאריך, אבל המושג רבים בפורים הוא כמו הקהל – לומדים זאת מיהושע בן נון – מקרא מגלה, ויוצא מהסוגיא בגמרא שהכי לכתחילה, הלימיט שצריך לשאוף אליו, הוא שאפשר לקרוא את המגלה בפני כל עם ישראל, בדיוק כמו מצוות הקהל, שהמלך קורא את התורה בפני כל ישראל. זה ממילא מתאים לשנה הזו, שנת הקהל, שהרבי רצה שנעשה "הקהל" כל השנה, ובפרט בפורים. אם יש דוגמה בתורה של הקהל היא דווקא מקרא מגלה, שלכתחילה היה צריך לקרוא אותה בפני כל עם ישראל. כדי לעשות כזה מבצע מבטלים הרבה זמן. המושג בתורה הוא תורה דרבים, יהושע בן נון, מול בית רבי – הנשיא, שיש לו ישיבה גדולה. הרמב"ם כותב (ראה קושית הלחם משנה ותירוץ הקובץ על הרמב"ם, הלכה ראשונה של הלכות מגלה) שאף שנשיא הדור עם ישיבתו הגדולה, מאות ואולי אלפי תלמידים הכי גדולים, בפורים הוא נקרא תורה דיחיד ולא תורה דרבים. רבים בפורים הם כל עם ישראל. זה משיח (שנולד מ"עד דלא נדע" של פורים). וכדי להגיע לכל עם ישראל, לזמן יחד את כל בני ישראל, לוקח זמן. אותו שליח שמביא את הצבור זה לוקח לו זמן, לכן הוא מבטל הרבה תלמוד תורה לשם כך.

בזה נכלל כל ה'מבצעים' – מבצע מקרא מגלה על דרך חב"ד, כמו מי שהולך וקורא את המגלה כל היום בכל מיני מקומות. לא ברור שתלמיד בפונוביז' יפסוק שמותר לו לבטל כל היום תורה כדי להסתובב ולקרוא מגלה, אך זה מנהג פשוט, שאף ששמעתי ויצאתי ידי חובה להמשיך לקרוא לזכות עוד יהודי ועוד יהודי במצות מקרא מגלה בחג פורים. דברנו על הקהל אחד גדול, אבל כאן זה פשוט להסתובב ולקרוא כמה שיותר. על פי פשט ברור שאין פה איזה חידוש במצות תלמוד תורה, אלא אם כן שכל מה שאני מוציא דבר תורה מפי הוא קיום מצות תלמוד תורה (אבל על זה גופא השאלה, למה לא אומרים כך).

התירוץ הזה שייך לתפארת, שצריך לקבץ את כל סוגי היהודים למקרא מגלה, מחרדים עד חילונים, כולם יחד. כמו שביום כפור אנחנו מתירים להתפלל עם העברינים כ"ש וק"ו בפורים (שיום הכפורים הוא רק כמו פורים), ולשם כך מבטלים תלמוד תורה.

נו"ה: בטול תורה בהליכה לשמיעת מגילה בבית כנסת

את התירוץ שכנגד הנצח וההוד נעשה יחד. זה כתוב בפירוש, ואפילו כמה מהאחרונים אומרים שהתירוץ הפשוט שכל אדם – גם אחד שלא יודע לקרוא בעצמו וגם אחד שיודע – צריך ללכת לבית כנסת לשמוע מגלה. ללכת זה הרבה בטול תורה. הליכה היא בנצח והוד, שתי הרגלים. אפשר לומר שאם זו הליכה יותר קרובה זה נצח ואם זה הליכה יותר רחוקה זה הוד (על נצח והוד נאמר "שלום שלום [יסוד] לרחוק [הוד] ולקרוב [נצח]"). כל מה שקשור להליכה, שבגללה בטול התורה, זה התירוץ של נו"ה.

יסוד: בטול השפעת הרב לתלמידים (ששמעו מגלה) לצורך מקרא מגלה

התירוץ של היסוד קצת דומה לגבורה, אבל הוא אחר – כן כתוב בפירוש, התירוץ השני של הרש"ש על הגמרא. התירוץ הראשון שלו היה על דרך החכמה. התירוץ השני הוא משהו אחר, שיש מציאות, היכי תימצי, שהרב כעת לומד עם תלמידים והתלמידים כבר שמעו את המגלה והרב עוד לא שמע. מה צריך לעשות? הרב צריך להקריב את עצמו, שלא אשמע את המגלה בכלל כדי ללמד את התלמידים? הם כבר שמעו. אם אף אחד לא שמע, נעשה טיול לבית כנסת או נקרא כאן, אבל התלמיד כבר שמע. הוא אומר שהרב צריך לצאת מהשיעור – סליחה תלמידי היקרים, אני צריך לשמוע קריאת מגלה. תיכף הרב הולך ואז צריך להמשיך לבד – הכיף של לשמוע מהרב נגמר. זה הרש"ש כותב.

הוא לא היה חסיד, ובכל אופן זה תירוץ קצת חסידי. זה בטול תורה – הוא מבטל את תורת התלמידים בכך שהרב יוצא מהם. למה שמים זאת ביסוד? כי ההשפעה היא ביסוד. מהו תלמוד תורה כאן? ההשפעה, הכיף של הרב שמלמד את התלמידים. הכיף הזה, הזרם הזה שהרב מלמד תלמידים, קשור ליסוד. הוא מפסיק את הזרם כדי לשמוע מגלה, ולכן התירוץ הזה ביסוד.

מלכות: בטול תורה ללועז בשמיעת מגלה בלשון הקדש

אחרון אחרון חביב המלכות: מלכות היא הלכה. כתוב שמי שלועז, שאינו מבין לשון הקדש, לומד תורה באנגלית או ברוסית או בהודית – לא משנה. הוא לומד תורה אבל לא מבין לשון הקדש, ואין שם מישהו לקרוא לו את המגלה בשפה שלו, אז הוא יוצא ידי חובה בשמיעת המגלה באשורית אף על פי שהוא לא מבין מלה אחת. אם לא היה הולך לשמוע את המגלה הוא היה מקיים מצות תלמוד תורה בלשון שלו – אפשר ללמוד תורה בכל שפה. הוא היה יכול ללמוד תורה וכעת הולך לשמוע את המגלה ולא מבין אפילו מלה אחת.

זה המלכות, לקרב את התחתונים, את אלה שלא מבינים לשון הקדש, העולמות התחתונים. זה גם לגייר גרים. למי מצוי התירוץ הזה? גרי צדק, שלא מבינים, אלא רק בשפה שלהם. התירוץ העשירי שייך למהפכה הרביעית. ביחס לאותם אנשים שהולכים לשמוע ולא מבינים נאמר שמבטלים ת"ת כדי לשמוע מגלה.

כתר: כל התורה בטלה כשרגא בטיהרא בפני קריאת מגלה

נחזור לכתר: הכתר הכי דומה לחסד, מעלת הסיפור לגבי התורה. הרי בפורים יש מושג של בטול שמובא תמיד בחסידות, לא בהסבר של תלמוד תורה אלא בהקשר שכל המועדים בטלים וגם כל הכתובים בטלים. הבית אפרים כותב שמגלת אסתר זה כאילו לגריעותא ביחס לשאר הכתובים, אך כתוב שכל הנ"ך בטל חוץ ממגלת אסתר. כתוב שכל החגים בטלים חוץ מפורים. אם אנחנו לוקחים את המשמעות הזו שהכל בטל, איך מסבירים זאת בחסידות? לא שלא יהיו מועדים, לא שלא יהיה פסח, אלא "שרגא בטיהרא מאי מהניא?", מה הנר מועיל באור השמש? אור קטן בתוך אור גדול, שלא שמים אליו לב כלל.

זה התירוץ של הכתר, כשקוראים את המגלה – בדיוק כמו שכל הכתובים בטלים חוץ ממגלה וכל המועדים בטלים חוץ מפורים – כל התורה כולה בטלה בתוך מקרא מגלה. זה נקרא "מבטלין תלמוד תורה למקרא מגלה" (שעולה בטל ברבוע ["מבטלין תלמוד תורה להוצאת המת" עולה בטול ברבוע!]) – זה תירוץ של כתר עליון, אבל הוא הכי דומה לחסד. בחסד זו הגריעותא של מגלת אסתר, לכן האבני נזר קופץ מהבית אפרים, שכאילו אתה מוריד את המגלה למטה מכל התורה, ובכתר היא-היא הנותנת שהמגלה כל כך גבוהה שהכל בטל בפניה, כל התורה הבל בפניה (שהרי המגלה היא בחינת תורת משיח, "תורה חדשה מאתי תצא", שכל התורה של העולם הזה הבל בפני תורת משיח). לחיים לחיים.