בע"ה

מוצאי כ"ג ניסן ע"ו – כפ"ח

גילוי ניצוץ משיח

בר מצוה שמואל שי' מימון

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

[החתן חזר מאמר.] נגנו שאמיל. לחיים לחיים, מזל טוב, שיהיה "ופרצת", שנת "ביאת המשיח" כמו שכתוב על התשורה.

א. "ביה אנא רחיץ"

נתחיל עם גימטריא של שמואל, שקשורה עם מה שביום הראשון של פסח אנחנו מתחילים להזכיר את הטל, "מוריד הטל", ואז מזכירים את הטל במשך כל ימות הקיץ עד ששוב חוזרים להתפלל על הגשם, ואז הטל הופך להיות גשם. "החדש הזה לכם ראש חדשים", והבחינה המיוחדת, החידוש, של ניסן, של פסח, היא פתיחת "מוריד הטל".

"ורחץ... רחצה" – שרש התמיהה בליל הסדר

בליל הסדר יש סימן – "קדש ורחץ כרפס יחץ וכו'". בסימן הזה יש שרש שחוזר פעמיים, חידוש – "ורחץ" ו"רחצה". בפעם הראשונה נוטלים ידים בלי ברכה – זה הידור מצוה, שרוב העולם לא מהדרים בו בכל השנה, ליטול ידים על דבר שטיבולו במשקה, ובפסח עושים זאת. כתוב שכל הדברים המיוחדים שעושים הם כדי להתמיה את התינוקות, ו"ורחץ" הוא בעצם הדבר הראשון. היות ש"הכל הולך אחר הפתיחה" זהו שרש התמיהה בליל הסדר – הידור מצוה בנטילה הזו.

אחר כך יש "רחצה", מה שכל ימות השנה נוטלים ידים לסעודה, "תיכף לנטילה סעודה", עם ברכה. מה שבלי ברכה הוא יותר גבוה, כמו רשות לגבי מצוה לגבי חובה, כמבואר בחסידות לגבי המצה של שביעי של פסח, המצה של כל ימות הפסח חוץ מהלילה הראשון בו נאמר "בערב תאכלו מצות".

"ביה אנא רחיץ" – כוונת נטילת ידים

"ורחץ", חוץ מהמשמעות של נטילת ידים, זו גם לשון בטחון. הזכרנו הרבה פעמים שלרחוץ היינו להתעצם עם מדת הבטחון. הלשון הכי יפה אולי של זה שאנחנו מזכירים בתפלות שלנו הוא כשפותחים את ארון הקדש, אומרים "בריך שמיה" ושם כתוב "ביה אנא רחיץ וכו'". הגימטריא הראשונה שלנו הערב, לכבוד הרב מצוה, ש"ביה אנא רחיץ" שוה שמואל. זו כוונה לא רק כשפותחים את ארון הקדש, אלא כמו שהסברנו עכשיו זו כוונה כל פעם שנוטלים ידים, החל מנטילת הידים לסעודת הבר-מצוה שהיתה לפני ששמעו את הכוונה הזו – לכוון למפרע. כדאי תוך כדי נטילת הידים לומר לה' בלב "ביה אנא רחיץ" – אני בוטח בכך ואני רוחץ-נוטל את הידים שלי בך ה' (על דרך "ואני אבטח בך").

רק לשם הדיוק: כדי שיצא בגימטריא שמואל כתבנו "ביה אנא רחיץ". אם תסתכלו בסידור תהלת ה' תראו שכתוב "בֵה אנא רחיץ" בלי ה-י, ואז כמובן לא יוצא שמואל. אבל הדיוק של סדור תהלת ה' הוא לא סוף פסוק, לא הלכה למשה מסיני, ואם תסתכלו בסידור המקורי של אדמו"ר הזקן וכן בסדור תורה אור, בו הרבי היה מתפלל – בשניהם כתוב "ביה אנא רחיץ" עם י. זה גם משנה את הגימטריא, כמובן, וגם את מספר האותיות.

רמזי "ביה אנא רחיץ"

אם באמת ככה צריך להיות כתוב, "ביה אנא רחיץ", בגימטריא שמואל, כמה אותיות יש כאן? 10 אותיות, שהציור הוא משולש של 4 (שיר פשוט, שיר כפול, שיר משולש, שיר מרובע). כאן מאד יפה:

ב

י  ה

א  נ  א

ר  ח  י  ץ

ב למעלה (שיר פשוט), אחר כך שם י-ה (כנגד חכמה ובינה, שיר כפול בפשטות), אחר כך כל מלה בשורה שלמה, "אנא" (שיר משולש) ו"רחיץ" (שיר מרובע).

הפנות של המשולש הן צבר. מה זה אומר? צבור ר"ת צדיקים בינונים ורשעים. צבר הוא אחד ששייך לצבור, שיש בו את כח הצבור. איפה יש צבור לפי ההלכה? רק בארץ ישראל, ככה נפסק. לצבר יש כח של התקשרות והתעצמות עם הצבור. מי זה צבר? צדיקים-בינונים-רשעים יחד. ב"ביה אנא רחיץ", כשמתחיל לבטוח בה' ולהטהר – יש פה בחינת טהרה, כשנוטלים ידים, "שאו ידיכם קדש", לשאת את הידים לקדש – מתקשרים לכל ישראל קדושים. זו פרשת שבוע, "קדושים תהיו", "יכול כמוני וכו'". כדי לבטוח חזק בה' צריך להיות קשור לצבור – אלה פנות המשולש – קודם כל למעלה לבינוני, "מדת כל אדם", ולמטה מצד ימין דווקא הרשעים ומצד שמאל, קו שמאל, הצדיקים (ה"סוף דבר" של הבטוי). ככה הסבר פינות המשולש "ביה אנא רחיץ".

"ביה אנא רחיץ" ר"ת באר, ה'רחיצה' (הטהרה והבטחון) הוא במֵי שרש נשמות ישראל, "באר מים חיים". והוא על דרך כוונת "בידך אפקיד רוחי" ר"ת באר, רק ש"בידך אפקיד רוחי" הוא כאשר היהודי הולך לישון על מטתו ומפקיד את רוחו ביד ה', ואילו "ביה אנא רחיץ" הוא בעבודת היום-יום, "תמידין כסדרן". צריך את שתי הבחינות של "ביה אנא רחיץ" (מדת יום) ו"בידך אפקיד רוחי" (מדת לילה). כל בא"ר היא כפולה של אחד-אהבה: "ביה אנא רחיץ" (שמואל) עולה כט ('פני' אחד: אחד חד ד) פעמים אחד (הר"ת באר עולים ז פעמים כט ואילו האוס"ת עולים ו פעמים כט), "בידך אפקיד רוחי" עולה לה פעמים אחד (יש בבטוי אחד אותיות, נמצא שהערך הממוצע של כל אות הוא לה-יהודי). יחד, שתי הבארות עולות סד פעמים אחד (לב-כבוד פעמים הוי') = ארץ ישראל (מקום ה"באר מים חיים") וכו' (הס"ת = עין, ה פעמים הוי', הרוא"ת = שבת, זך פעמים הוי'; דילוג תבות: בידך רוחי אנא = יב פעמים הוי', אפקיד ביה רחיץ = כ פעמים הוי').

ספירת העמר וכוונות נטילת ידים

כל זה היה לפתוח ברמז יפה. איך הגענו לזה? משני דברים, מתפלת הטל, שהיא גם לשון נטילת ידים – המצוה המיוחדת של טל. בעצם יש שתי ברכות של נטילה – נטילת ידים ונטילת לולב. זה בעצם מקיף את הקיץ. נטילת ידים מתחילה מליל הסדר, ורחץ-רחצה. כעת שמענו במאמר של הבר מצוה שצריך לחבר בין המדות והמוחין – להעלות את המדות למוחין ולהמשיך את המוחין למדות. מה הזמן שעושים זאת? מתי מתבוננים בזה? בספירת העמר. אחרי תפלת הטל, ביום הראשון של פסח, בלילה מתחילים לספור.

כל הכוונות של ספירת העמר הן בעצם ע"ד נטילת ידים – להרים את הרגש, את המדה (למשל היום, ט לעומר, גבורה שבגבורה, שבשרש – לפי מה שהסברנו בסעודת משיח – היינו טלא דבדולחא שבטלא דבדולחא, עצם ענין הטל. באור מקיף היום הוא יסוד שביסוד, שמשם נמשך הטפה לבנה של הטל, לשון צל בארמית, בחינת מקיף) למוחין, "שאו ידֵכם קדש", ולהמשיך מהמוחין ללב. בליל הסדר זה פעמיים ורחץ-רחצה, ואחר כך בימי ספירת העמר זו ע"ד כוונת נטילת ידים.

הקיץ – מנטילת ידים לנטילת לולב

מי זוכר לאיזה צדיק היה סוד נטילת ידים ואחר כך עבר לרבי הבא? לאור החיים הקדוש, שהיה ניצוץ גדול של משיח. "אור החיים" רומז ל"טל אורֹת טלך", טל תחיה. איך הבעש"ט ידע שהוא הסתלק? שהסוד של נטילת ידים עבר אליו, וברגע שהוא קבל אותו הוא ידע שהאוה"ח הסתלק. מתי הוא הסתלק? בט"ו תמוז. בדיוק ביום האמצעי של תקופת אמירת "מוריד הטל" (מפסח לסוכות), היום האמצעי של הקיץ.

כל חדשי הקיץ הם בסימן של טל – טל זה נטילת ידים, עד שזה מגיע בסוף לנטילת לולב, וברגע שגומרים עם נטילת לולב, למחרת היום כבר אומרים תפלת גשם. כמו שאמרנו קודם, טפת הטל הופכת לגשם לנו – "מוריד הגשם", הגשמה. כמו שהבעש"ט פרש "משיב הרוח ומוריד הגשם" – משיב (מסלק) את הרוחניות ומוריד את הגשמיות. התכלית של עבודת תשרי, של כל חדשי הקיץ, היא שהטל הופך להיות גשם. קודם צריך להיות טל חצי שנה. הסיום בנטילת לולב פשיטא, והחידוש שמתחיל מנטילת ידים. מחג הפסח זו תקופה של נטילת ידים, תיקון המדות, ספירת העמר, פרקי אבות – עוד מעט מתחילים לומר פרקי אבות. הכל בסימן של "ביה אנא רחיץ".

ידוע ש-שמואל שוה שנה טובה – בדרך כלל מאחלים שנה טובה בר"ה, אבל גם בר"ח ניסן ובפסח אפשר לומר שנה טובה, וכעת זה סוד של נטילת ידים, "ביה אנא רחיץ". עד כאן הרמז הזה.

ב. טל המשיח בתנ"ך

משיח – טל תורה וטל תחיה

כמו שיוצאים בכלל מחג הפסח יוצאים בפרט מסעודת משיח, שביעי של פסח ואחרון של פסח, אז נתבונן קצת במלה משיח (זו הנקודה החמישית מהנקודות – שסימן כתנת מבטח – עליהן תכננו לדבר בסעודת משיח). מה מקשר משיח לטל? השיא של ביאת המשיח הוא תחית המתים, בתקופה השניה או בתקופה השלישית (לפי הפירושים השונים) של ביאת משיח. תחית המתים היא על ידי טל תחיה, שהוא טל תורה – מתחיל מגילוי תורה חדשה של המשיח. הרבי אומר שתחית המתים יכולה להתחיל תיכף עם ביאת המשיח, היות שמיד יש תורה חדשה, טל תורה. מה צריך בשביל תחית המתים? טל.

טל הופעות משיח בתנ"ך

כשמסתכלים בתנ"ך יש תופעה יפהפיה שמקשרת בין משיח לבין טל – המלה משיח מופיעה בדיוק טל פעמים בתנ"ך, בצורות השונות שלה. משיח (או בסמיכות, משיח-הוי') בלי שום אות נוספת מופיעה יא פעמים. משיח עצמו הוא סוד "חד ולא בחושבן" – יש יא פעמים משיח בלי תוספת. תיכף נפרט אותם. אבל עם תוספת לפני ואחרי יש עוד כח, עוד יחי, פעמים משיח. כלומר, משיח מתחלק ל-יא ו-יחי (חתך הזהב של יחי הוא ל-יא ו-יז, טב וטוב כנודע) ובסה"כ יש טל פעמים. זו מסורה יפהפיה ביותר, רמז מובהק שמשיח הוא בחינת טל.

הדבר הכי חשוב שאפשר ללמוד מכך שמשיח הוא בחינת טל – שמשיח בא בנחת. הופעת הטל בבקר (בקר הגאולה) הנה הדבר הכי בנחת שיש בטבע, בלי שום אילוץ, שום לחץ, הוא פתאום מופיע – מבקשים בחב"ד 'התגלות', אבל זו התגלות הכי בנחת. יש כאן חוברת עידון המדות, תשורה לבר מצוה. זו התופעה הכי ממילאית, הכי עדינה, כמעט לא מורגשת – אבל הכי מחיה. זו בחינת טל. בסוף צריך להגיע להגשמה, אבל הוא עצמו והתורה שלו הם בחינת טל (כידוע שהטל של התורה הוא הרזין והרזין דרזין דאורייתא ואילו הגשם של התורה הוא תורת הנגלה). הסימן הוא שיש טל משיח בתנ"ך (טל ועוד משיח עולה "איש אלהים" שעולה אליהו מבשר הגאולה – עליו נאמר פעמיים "איש אלהים" – ועוד משה "איש האלהים", שהוא גואל ראשון והוא גואל אחרון).

המשיחים שאול ודוד

אמרנו שבין טל פעמים משיח בתנ"ך יש יא פעמים "משיח" בלי אות תוספת. כשעושים חשבון של משיח במספר קדמי (כל אות שוה כל האותיות עד אליה) יוצא 1331, יא בחזקת ג. והנה, יש בדיוק יא "משיח" בתנ"ך. מענין שאף אחת מ-יא ההופעות הללו של משיח לא הולכת על משיח העתיד שאנחנו מצפים לו.

מתוך ה-יא "משיח" יש חמש פעמים – הכי הרבה – שדוד המלך אומר על שאול המלך, קורא לו "משיח הוי'". יש עוד שלש פעמים שהוא קורא לו כך עם תוספת, "במשיח הוי'". אבל מתוך ה-יא יש חמש פעמים שכך הוא מכנה את שאול המלך, "משיח הוי'". יש עוד פעם אחת שהוא מכנה אותו "משיח" בלי שם ה'.

יש פעם אחת שמישהו קורא לדוד המלך "משיח הוי'" – אבישי, הגיבור המיוחד של דוד, שהיו שיעורים על הקשר המיוחד שלו לדוד. כשהוא רוצה ללכת להרוג את שמעי בן גרא שקלל את דוד הוא מכנה את דוד "משיח הוי'". החידוש הוא שבדבריו האחרונים של דוד עצמו הוא קורא לעצמו משיח – "משיח אלהי יעקב ונעים זמִרות ישראל". אם כן, דוד מכנה שש פעמים את שאול משיח, פעם אחת קוראים לו משיח ופעם אחת הוא מכנה את עצמו משיח – לא "משיח הוי'" אלא "משיח אלהי יעקב". "משיח הוי'" מישהו אחר אומר עליך, אבל גם "משיח אלהי יעקב" הוא משהו גדול – כנראה שהוא בזכות היותו "נעים זמִרות ישראל".

המשיחים יאשיהו, כורש ואגריפס

אז עד עכשיו הגענו ל-8 הופעות של "משיח" – נשארו עוד 3. 8 אלה כולם בנביאים. יש עוד שלשה בכתובים – שנים בדניאל ועוד אחד במגלת איכה:

זה שבמגלת איכה מאד מפורסם – "רוח אפינו משיח הוי'". זה הולך על המשיח שאנחנו מחכים לו? לא, זה ספר קינות – המקונן הוא ירמיהו הנביא והוא מקונן בפסוק זה על מיתת יאשיהו המלך, שהיה ראוי להיות משיח (כדברי רש"י: "'משיח הוי'' – הוא יאשיהו, כמו שנאמר 'ויקונן ירמיהו על יאשיהו'"). ידועה הגימטריא של יאשיהו (מנחם-מענדל) – הוא מקונן עליו וקורא לו "רוח אפינו משיח הוי'".

יש שנים בספר דניאל – אחד "משיח נגיד", והשני "משיח", שבא דווקא אחרי פועל קשה, "יכרת משיח". מי זה ה"משיח נגיד" (שמופיע קודם בספר דניאל)? בסעודת משיח דברנו על בעד ונגד, ואחד ה'נגד'ים הכי טובים – אולי הכי טוב שיש – הוא משיח נגיד. לפי המפרשים "משיח נגיד" הולך על כורש, שנתן רשות לבנות את בית המקדש השני, דמות משיחית (וכדברי רש"י: "'עד משיח נגיד' – זמן תנתן מיום החורבן עד בא כרש מלך פרס שאמר הקב"ה עליו שהוא ישוב ויבנה עירו וקראו משיחו ונגידו שנאמר 'כה אמר ה' למשיחו לכורש וגו' הוא יבנה עירי וגלותי ישלח וגו''"). שוב, אנחנו מדברים כעת רק על "משיח", בלי אותיות לואי. כורש הוא משיח מובהק בתנ"ך, גוי. אתמול בשבת דברנו על חירם מלך צור שסייע לשלמה המלך לבנות את המקדש. הוא גם עשה עצמו אלוק, בעל הגאוה הכי גדול בתנ"ך, עד כדי כך שכתוב בכתבי האריז"ל שחירם מלך צור ר"ת חמץ. שבעה ימים אסור לנו לנגוע בו, אבל כעת כבר אוכלים אותו מחדש. הוא היה רשע, כמה שהוא סייע (י"א שכל זמן ששלמה חי הוא החזיר אותו למוטב). במיוחד לפי נבואת יחזקאל הנביא הוא היה רשע גדול ביותר (שגבה לבו לומר על עצמו "אל אני מושב אלהים ישבתי בלב ימים"). אבל כורש היה גוי צדיק, מגיע לו הכינוי "משיח".

מה לגבי ה"משיח" האחרון שנשאר לנו, "יכרת משיח"? לפי המפרשים זו נבואה לעתיד על המלך אגריפס (וכדברי רש"י: "'יכרת משיח' יהרג אגריפס מלך יהודה שהי' מושל בימי החורבן... 'משיח' – אינו אלא לשון שר וגדול"). הוא זוכה משום מה להתכנות בשם "משיח". אם כן, מי שזוכה בכינוי הזה בתנ"ך משיח הם שאול המלך שש פעמים, דוד המלך פעמיים, ואחר כך כורש, אגריפס ויאשיהו (יש כמה סדרים איזה ספר כאן האחרון בסדר התנ"ך).

רמז המשיחים

נעשה את ראשי התיבות שלהם: שש פעמים שאול, פעמיים דוד, יאשיהו כורש אגריפס. יש כאן הרבה גימטריאות יפות[ב], אבל זה מספר שאנחנו מאד אוהבים – 1839, ג פעמים תריג, "גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך". עד כאן זה להכנס לראש של מלך המשיח, של איך משיח מופיע בתנ"ך. כמובן, נחזור לכך שהרמז העיקרי שמשיח הוא בחינת טל. מוריד הטל.

נאמר עוד הערה אחת: בתורה יש משיח? בלי אות נוספת אין. אבל יש ארבע פעמים באותה צורה, "המשיח", בביטוי "הכהן המשיח". בתורה יש רק הכהן המשיח – לא משיח ה' העתידי וגם לא משה רבינו אלא הכהן המשיח.

ג. התבוננות מ-ש-י-ח לפי ספר יצירה

מים-אש-עשיה-ראיה

כעת נעשה עוד התבוננות יסודית במלך המשיח, המשך לסעודת משיח. נתבונן באותיות המרכיבות את השם משיח. ההתבוננות השניה הפשוטה שלנו הערב היא להתבונן בתבת משיח לפי סודות האותיות כפי שהם מבוארים בספר יצירה. משיח הוא קודם מ, אחר כך ש, אחר כך י ואחר כך ח. אלה אותיות משיח לפי הסדר, ונתבונן מה המשמעות של כל אות ומה זה מלמד אותנו בעבודת ה'. התבוננות פשוטה ויסודית לפי ספר יצירה:

מ בספר יצירה היא מים, ש היא אש, י היא חוש התיקון-העשיה, האות של חדש אלול (אנחנו לא מתבוננים כעת בחדשים אלא בתכונה הנפשית שלה), י אומרת תיקון, "כלם בחכמה עשית", י היא חכמה (האות הראשונה, הפתיחה, של השם המיוחד, שם הוי' ב"ה), "כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה", שהבעש"ט מפרש "כל אשר תמצא ידך-יודך לעשות בכח-מה שלך עשה", בכח הבטול, פנימיות החכמה, ה-י שבשם.

מהי האות ח? י היא חוש התיקון-עשיה ו-ח היא חוש הראיה. ח היא אות של "רצוא ושוב", כמבואר באריכות בספרנו על סודות אותיות האלף-בית, הרומז בפרט לפעולת הראיה כמבואר בדא"ח, בפרט אצל רבי הלל. יש אור שיוצא מהעין ואור שחוזר לעין, בחינת "מטי ולא מטי" (על דרך "רצוא ושוב" רק מלמעלה למטה). חית היא חיות, "והחיות רצוא ושוב". כח הראיה הוא הסיום של תהליך הכי חשוב אצלנו, כמבואר באריכות במאמר "אמונה ובטחון" בספר לב לדעת – קביעה רצונית. התכלית של קביעה רצונית היא בסוף (לאחר שלשת השלבים של אמונה-רצון-שכל) לפקוח את העינים, בכח של "מטי ולא מטי", ובכח ההסתכלות לשנות את המציאות, להביא גאולה.

מים – אהבה טבעית

נחזור: הכל מתחיל ממים. מה הם מים? חוץ מיסוד המים, רוצים להבין את יסוד המים בנפש. מהם מים? [תענוג]. נכון, "מים מצמיחים כל מיני תענוג", אבל חוץ מתענוג סתם, איפה יסוד המים נמצא בספר יצירה? בבטן. המים בבטן והאש בראש. משיח מתחיל מהמים, מתחיל קוצקער. הוא מיד עולה להיות חב"דניק.

כתוב שכתכונת נפש מים הם אהבה כמים. גם מים וגם אש הם אהבה. יש אהבה כמים, והשיא של אהבה כמים – "זכור אב נמשך אחריך כמים" – היא אהבה בתענוגים, "מה יפית ומה נעמת אהבה בתענוגים". אהבה כאש היא אהבה שכלית, כמבואר באריכות בתניא – תכלית כל ההתבוננות היא להגיע לאהבה כאש. קודם צריכה להיות אהבה טבעית, אהבה המוטבעת בכל נפש ישראל כירושה מאבותינו (כל מוטבע הוא בחינת נה"י, תחושת בטן) – כמו שירושה לנו האמונה כך ירושה לנו האהבה מאברהם אבינו הראשון.

כל אחד צריך לגלות אצלו את ניצוץ משיח, וכאשר יש מספיק ניצוצות מגיעים למסה קריטית ואז מופיע כטל המשיח הכללי, "אהיה כטל לישראל". מה שעושים עכשיו הוא התבוננות פשוטה בעבודה מה זה המשיח שצריך להתגלות אצל כל אחד. מתחיל מאהבה טבעית, זה מים. כל יהודי צריך להתחיל מיסוד המים שבו. לכן זה גם חסד – חסד הוא השמיטה הראשונה, שהמים היו מכסים את כל הארץ, תהו. מים הם אהבה טבעית.

אש – אהבה שכלית

אחר כך יש אש – להעלות את האהבה מאהבה טבעית לאהבה שכלית על ידי התבוננות. אהבה שכלית גם מגבילה במדת מה את האהבה הטבעית. אהבה טבעית היא כלפי כולם בשוה (בנפש האלהית שבישראל מקור האהבה הטבעית היא האהבה המסותרת בלב להשי"ת בורא העולם, אבל "ויקרא שם בשם הוי' אל עולם", האל-הבורא הוא העולם והעולם הוא האל וממילא אהבה זו היא אהבה לכל). חייבים להתחיל עם זה, ב-מ. השכל מגביל לפי האופי שלו – השכל הוא שכדאי לאהוב את זה דווקא, זו הגבלה. זה הסדר. צריך להיות הבסיס, אהבה טבעית, ה-מ, ואחר כך להגיע לאהבה כאש, תשוקה אדירה, שיש בזה ממד של שכל.

עשיה בפועל (מתוך בטול) קודמת לקביעה רצונית

אחר כך, אחרי ה-מ וה-ש, מגיעים ל"כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה". אם אני מסתמך רק על התהליך של קביעה רצונית אני לא צריך לעשות שום דבר בעולם – רק לשבת בבית ולעבור את התהליך (של אמונה-רצון-שכל-ראיה בגימטריא טל פעמים הוי'), כמו יצחק אבינו שפועל על המציאות החיצונית בהשפעה לא מקומית. בסוף הוא פותח את העינים וכך הוא מעצב את המציאות לפי הרצון הפנימי שלו. זה טוב ויפה, אבל לפני כן – לפני שמגיעים לזה – צריך משהו אחר, לפעול בתוך המציאות, לפעול עם בטול, עם נקודת י, לתקן את המציאות כמו שה' תקן את המציאות עם חכמה, "כלם בחכמה עשית", לברר את המציאות. "כל אשר תמצא ידך-יודך לעשות בכחך – בכח-מה שבך – עשה", תקן אותו (בשם "משיח" דווקא האות י אינה מן השרש, משח – היא באה כתוספת דווקא בין ה-מש לבין ה-ח. במספר קטן, ה-י משלימה את ה-מש להיות שוים ח, ודוק).

סיום הכח המשיחי – ראיה פועלת

בסוף מקבלים את כח ההשפעה בראיה. ידוע שיש סוגיא בגמרא אם ראיה קונה. אנחנו פוסקים שראיה אינה קונה, כי פוסקים לפי מדרגת הבינוני שאין בכח הראיה שלו בלבד לתקן את המציאות בפועל. אבל מי שמגיע לסוף, סוף המשיח שבו, אצלו הראיה קונה – רק מסתכלים על משהו וזה "קונה הכל". איך ה' קנה את הכל? "וירא אלהים כי טוב". הכל נברא במאמר, אבל כדי לקנות אותו – "קונה הכל" ("קונה הכל" = גבורה, רמז מובהק שהגבורה היא ראשית התיקון, תיקון החסד דתהו, כמו שהסברנו בסעודת משיח. היום הוא גבורה שבגבורה, קונה הכל שבקונה הכל) – ה' הסתכל עליו, ראה (קבע בראיה שלו) שהוא טוב (היינו שהטביע בו טוב וברכה – "טוב עין הוא יברך"). מי שיש לו את הכח הזה זהו סיום הכח המשיחי שלו.

אם כן, עשינו כעת עוד משהו יפה – הסבר של אותיות מ-ש-י-ח, כך כל אחד מגלה את ניצוץ משיח שבו (בפרט בר מצוה, עליו נאמר "אספרה אל [= שמואל] חק הוי' אמר אלי בני אתה אני היום ילדתיך").

ד. "עם שמש ולפני ירח"

משיח כסדרו

נתבונן בעוד משהו קצר ובו נסיים: האם יש ר"ת או ס"ת משיח בתנ"ך לפי סדר האותיות? לפי הנסיון בחיפושים האלה לא נראה כל כך נדיר שיהיה משיח בר"ת או בס"ת. והנה, ראה זה פלא בכל התנ"ך יש אך ורק פעם אחת שיש משיח לפי הסדר הזה בר"ת ובס"ת.

הפעם הזו, היחידה, היא בספר תהלים בפרק ע"ב – "ייראוך עם שמש ולפני ירח דור דורים". הייתי מצפה שיהיו כמה בתנ"ך, אבל זה שיש רק פעם אחת אומר שזה משהו עצמי ביותר. "עם שמש ולפני ירח" ס"ת משיח, לפי סדר האותיות (ישר – יש כמה פעמים ר"ת וס"ת משיח הפוך. החשוב ביניהם הוא "שלח לי איש חכם" ס"ת משיח הפוך – דברי שלמה לחירם מלך צור לשלוח לו אומן איש חכם לצורך מלאכת בית המקדש. גם אותו אומן, שהיה יהודי, נקרא חירם).

כמובן שיש הרבה משיח לא לפי הסדר, אבל חפשנו משיח אחד גמור, מוחלט, מ-ש-י-ח לפי הסדר הישר. בכל התנ"ך אין עוד פעם, לא בר"ת ולא בס"ת. אם היו שנים הייתי אומר שאחד משיח בן יוסף ואחד משיח בן דוד, אבל כאן יש רק אחד. איך קוראים לתופעה בתנ"ך שמופיעה רק פעם אחת? בעלי המסורה קוראים לה "לית", "אין עוד מלבדו", "אין כיוצא בו". כמו שיטת הרמב"ם שיש רק משיח אחד.

אם כן, ראוי להתבונן למה המשיח מופיע דווקא בפסוק הזה. כל הפרק הזה הולך או על שלמה המלך – מתחיל משלמה ("לשלמה אלהים משפטיך למלך תן וצדקתך לבן מלך") – או על מלך המשיח, ככה המפרשים מסבירים. כמובן שאנחנו מעדיפים לפרש על מלך המשיח (לו אנו מצפים יום יום שיבוא ויגאלנו).

"לפני שמש ינון שמו"

כמו שכאן כתוב "ולפני ירח דור דורים" בסוף אותו פרק כתוב "יהי שמו לעולם לפני שמש ינון שמו ויתברכו בו כל גוים יאשרוהו". קודם כתוב "ולפני ירח דור דורים" ובהמשך כתוב "לפני שמש ינון שמו". ינון – שכתיב ינין וקרי ינון – הוא אחד השמות המובהקים של מלך המשיח, כך כתוב בגמרא.

בכל אופן, בתוך ינון יש נ כפופה ובסוף ן פשוטה. דברנו על זה בסעודת משיח – נאמן כפוף ונאמן פשוט. לעניננו, בתוך הפרק הזה, משיח הוא יותר ממשה רבינו – משה רבינו הוא נאמן כפוף בעולם הזה, אבל הנאמן הפשוט הוא מלך המשיח. אמרנו, ולא נאריך, שנאמן פשוט מגלה את כל הסודות – אין יותר סודות. נאמן כפוף הוא שומר סודות – "בכל ביתי נאמן הוא". זה טוב לגואל ראשון, אבל אצל גואל אחרון אין בכלל סודות – הכל על השלחן, סעודת לויתן, הכל גלוי וחשוף. זה הנאמן הפשוט של "לפני שמש ינון שמו".

לפני ירח-שמש-עש

המפרשים אומרים שיש עוד פעם אחת בכל התנ"ך "לפני" במשמעות זו. המפרשים מסבירים ש"לפני שמש" היינו כל זמן שהשמש קיימת ו"לפני ירח" כל זמן שהירח קיים. יש באיוב (בדברי אליפז התימני) "לפני עש" ("אף שֹכני בתי חמר אשר בעפר יסודם ידכאום לפני עש"). מה זה עש? הענין הזה הוא ווארט נחמד בפני עצמו, פנינה. בפרק המובהק של משיח בתהלים יש "לפני ירח" ו"לפני שמש" – כל זמן שהירח והשמש קיימים. המפרשים מסבירים שזה כמו "בפני הבית", כל זמן שהוא קיים. והביטוי הזה חוזר עוד פעם אחת, "לפני עש", ועש – לפי הפירוש הזה – עש הוא עיש. יש שני פירושים – פירוש אחד עש (רמה) שאוכל בגדים, אבל לפי הפירוש שזה כמו "לפני ירח" ו"לפני שמש" עש הוא עיש. יש מערכת כוכבים שנקרא "עיש", וכמבואר באבן עזרא, "כי עש כמו 'ועיש על בניה תנחם' והם שבעה כוכבים קרובים מהמצוק הצפוני... והטעם כל ימי היות עיש". יש כמה מאמרי חז"ל לגבי אותו "עיש" ואיך הוא התהווה. היום מקובל לבדוק ראיה בכמה כוכבים אתה רואה בתוך העיש, בלי משקפים, בלי טלסקופ (וממילא עיש קשור לסוד האות ח של משיח, חוש הראיה שלו).

אם כן, יש משהו משיחי בלפני ירח-שמש-עש. מה ר"ת שלהם? עיש (עם י) כולל את שלשתם (כנראה שהוא עיש כאשר "סיהרא באשלמותא" ועש בהעלם הירח). איזה מלה עוד אפשר לעשות מהם? מה ששייך למי שאוהב שלמות ארץ ישראל – ישע (ר"ת "ייראוך עם שמש" ס"ת שכם, שם נכלל הכל. שכם = "חלק אלוה ממעל" וישע = "ממש"). מה הפסדנו לעת עתה? את העש (עזה). בא איזה עש (רמה) ואכל את זה... יש פה אנשים שהיו שם, בעש. אבל עדיין ב"ה יש בידינו – אמנם בערבון מוגבל – את הירח ואת השמש. איפה הירח נמצא? [ביהודה.] ואיפה השמש? [בשֹמרון.] מתאים ("דוד מלך ישראל חי וקים", יהודה, היינו סימן לחידוש הלבנה. שמרון מתחיל כמו שמש – "יהי שמו לעולם לפני שמש ינון שמו"). אמרנו ש"לפני" הוא כמו בפני הבית. מי שנמצא ביצהר, יש פה יצהרניקים, הם "לפני שמש". אם יש פה איזה חברוני [בת עין...] הוא "לפני ירח".

בכל אופן, ס"ת משיח ישר נמצאים דווקא ב"עם שמש [לא 'לפני שמש'] ולפני ירח". משיח צריך להיות "עם שמש ולפני ירח" (האותיות ש"לפני ירח" – טקז = "[לפני שמש] ינון שמו"! האותיות ש"לפני שמש" – רלר = נפש = "צדיק יסוד עולם" וכו'. ביחד, "לפני ירח" ו"לפני שמש" = 546, אהיה פעמים הוי', 6 פעמים 91, אמן וכו', ממוצע כל אות. "שמש ירח [עמד זבֻלה]" = 858 = גל פעמים הוי'. הכל יחד – ירח ולפני ירח שמש ולפני שמש = 1404 = דן פעמים הוי' = שבת שבת – "אלמלי שמרו ישראל שתי שבתות [שבת דמעלי שבתא, בחינת ירח, ושבת דיומא דשבתא, בחינת שמש] מיד הן נגאלין").

יראה עם שמש ותפלה לפני ירח

יש פה הרבה מה לומר, ורק נאמר שתי נקודות: מה זה "ייראוך"? יראו אותך, "ממני יראו [ליראה את ה'] וכן יעשו", כך המפרשים מסבירים. "ייראוך" וילמדו ממך – כעת שנת הקהל, "למען ישמעו ולמען ילמדו ויראו את ה' וגו'". ממני ילמדו "עם שמש ולפני ירח דור דורים" – שימשך לדור דורים. לפי המפרשים "דור דורים" הוא כמו "לעולם ועד", כל זמן שהשמש והירח קיימים (ויש בחז"ל שהוא שלשה דורות של ימות המשיח).

מה התרגום של "ייראוך עם שמש ולפני ירח דור דורים" – "ידחלון מנך עם מסק שמשא ויצלון קדמך קדם מנהר סיהרא דרי דריא". "ייראוך" עם עלית-זריחת השמש, כל בקר, בבקר בבקר, היהודים קמים עם הזריחה ויראים את ה'. יש משהו דווקא בזריחה, "עם שמש", שמעורר יראה (יראה עילאה, התבטלות פנימית בעמידה נוכח אור ה') –לא פחד, fear (יראה תתאה), אלא awe (יראה עילאה). אני רואה את השמש העולה, "עם שמש", ויש הרגשת הפלאה של גילוי אור ה', awe. אחר כך מה זה "ולפני ירח" – התרגום מתרגם ויתפללו אליך ("ויצלון קדמך") לפני הירח. זה אסמכתא עצומה לחסידים, אלה שקמים בבקר ויראים להתפלל, שמתפללים "לפני ירח".

דחילו ורחימו במודעות טבעית

הפשט שנוגע לנו הוא פירוש המלבי"ם, שהרבה פעמים קולע לדברים מאד פנימיים:

... ויראת ה' תהיה קבועה בלב העם, עד שימליץ שייראוך עם שמש – יצייר את השמש והירח הסובבים במערכתם תמיד בלי שנוי ובלי הפסק מצד צוי ה' שהם יראים את ה' ושומרים מצותיו, וזה ההבדל בין יצורי ה' העליונים ובין האדם, שהאדם יש לו בחירה ויצרו יטהו לפעמים מלשמוע פקודת ה', אבל העליונים ששים ושמחים לעשות רצון קונם מבלי שינוי ונטיה, ויצייר שהדור ההוא [הדור של מלך המשיח] יתדמו ביראתם את ה' ובהתמדתם לעשות רצונו כמו השמש והירח, כי כן לא ישנו רצונו בשום פעם ויראת ה' תשוב להיות טבעיית בלבם מבלי נטיה כלל לעבור על רצונו, וזה יתמיד לדור דורים, כימי השמים על הארץ.

המלבי"ם כאן אומר, משהו פשוט אבל חשוב מאד לנו, שהשמש והירח הם חלק מהטבע המתמיד ביראתו הטבעית מפני הבורא יתברך. הוא אומר שהסימן המובהק של ימות המשיח הוא שהאהבה ויראה תהיינה "עם שמש ולפני ירח" (ס"ת משיח). היראה היא "ייראוך עם שמש", אבל אחר כך "ולפני ירח" זה כבר אהבה, "לית פולחנא כפולחנא דרחימותא" בעבודה שבלב זו תפלה ("ויצלון קדמך קדם מנהר סיהרא"). החידוש של ימות המשיח ששתי המדות העיקריות של הלב, אהבה ויראה, הופכות להיות טבעיות לגמרי, מה שאנחנו קוראים "מודעות טבעית". לכן סיום הפסוק הוא "דור דורים" – מה שהוא טבעי נמשך לעד, בלי הפסק.

כעת חידוש שהוא לא כותב: דו"ר הוא בכל מקום בחסידות וקבלה ר"ת דחילו ורחימו, לפי הסדר הזה – יראה ואהבה. "ייראוך עם שמש ולפני ירח דור דורים" – שהדחילו ורחימו נמשכים בצורה ממילאית לתמיד. זה משיח, שם רשום מלך המשיח.

לעורר ניצוץ משיח בכל יהודי

עד כאן בהשראת סעודת משיח, שקודם התבוננו בכל מקום שכתוב "משיח". עיקר הווארט שמשיח בתורה ובכל התנ"ך הוא לאו דווקא מלך המשיח. כל אחד יכול להיות משיח, יש כל מיני משיח, בכל אחד באשר הוא (בשליחותו המיוחדת לו בעולם הזה) יש ניצוץ של מלך המשיח שעליו לעורר. על כל אחד לגלות את המשיח שבו.

כדי לגלות את המשיח שבך היה הווארט השני – מ-ש-י-ח, התבוננות באותיות משיח, מה כל אות אומרת בעבודת השי"ת ומה דיוק הסדר שלהן, לפי ספר יצירה.

אחר כך חפשנו איפה יש ר"ת או ס"ת, אם יש ר"ת או ס"ת משיח ישר, ומצאנו רק פעם אחת בסופי תיבות "ייראוך עם שמש ולפני ירח דור דורים". צריך להיות גם בשֹמרון (החל משכם, הנקודה העצמית של שלמות ארץ ישראל כנ"ל) וגם ביהודה, ומשם עתידה ארץ ישראל שתתפטש בכל העולם, וגם נחזיר את העש, נחיה את העש (בסוד "מאד מאד הוי שפל רוח שתקות אנוש רמה", רמה בגימטריא אדם קדמון, כמבואר במ"א), וזה ימשך לעד.

אבל, הכל בלי שום כוחניות, רק כמו טל (הכל עם טילי טל, טיל מונחה אותיות טיל מנוחה). גשם הוא קצת כוחני, אבל טל הוא שקט, אין הרגשה שלו – קמים בבקר ו"הנה הנה מלך המשיח בא". כמו שאדמו"ר הזקן אמר – איך נדע שמלך המשיח יגיע? יש אנשים שעל הבקר מקבלים העיתון על פתח הבית. זה עדיין עובד ככה, או שבעידן האינטרנט אין? על המפתן של הבית מונח (כמו הטל, טל מונחה) העיתון של הבקר, ושם כתוב "משיח בא" – ככה ידעו שמשיח בא. כמו הטל – הטל הוא תופעה של בקר.

"ייראוך עם שמש". לחיים לחיים שמואל, אתה חיל של מלך המשיח, שתהיה שנה טובה, השנה היא שנת ביאת המשיח (כמו שרשום על התשורה).