בע"ה

בדר"ח אד"ר ע"ו – כפ"ח

בר מצוה אלעזר-דוד שי' האס

סעודת ראש חדש אדר ראשון

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. אלעזר-דוד – קשר החסד והמלכות

אלעזר הכהן – מקבל מאהרן ומשפיע לפינחס – ודוד המלך

לחיים לחיים, מזל טוב. נתחיל לכבוד הבר-מצוה. השם שלו הוא אלעזר-דוד – אלעזר בן אהרן (פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן) ודוד מלך ישראל חי וקים. אלעזר הוא הכהן הגדול השני של עם ישראל. הוא כהן גדול גם בחיי  משה רבינו. הוא כהן גדול גם בדור הבא, תחת הנהגת יהושע בן נון, אבל קודם הוא כבר כהן גדול אצל משה רבינו. שוב, דוד הוא דוד מלכא משיחא.

הכהן איש החסד, הגם ש"יפה כח הבן מכח האב" – אם הבן שלו הוא פינחס, ש"הנני נותן לו את בריתי שלום", הוא עושה שלום על ידי גבורה דקדושה, סימן שהגנים של פינחס נמצאים בתוך אלעזר. אהרן כולו חסד ופינחס הוא עם גבורה של חסד – מקבל "בריתי שלום" בזכות הגבורה שלו, מסירות הנפש שלו – ואלעזר מחבר אותם, מקבל מן האבא ומשפיע לבן. דוד הוא מלכא משיחא. כלומר, יש כאן חסד מיוחד, חסד מושלם, יחד עם מלכות.

שני פירושי "עולם חסד יבנה" במאמר בר המצוה

במאמר שהבר-מצוה חזר, "איתא במדרש תילים", הרבי מביא את הפסוק "עולם חסד יבנה" ונותן לו שני פירושים – או שהעולם נבנה על ידי החסד, או שהחסד צריך להבנות והוא נבנה על ידי העולם, על ידי שאנחנו עושים מעשים טובים, לומדים תורה ומניחים תפילין. מה פירוש שאנו בונים את החסד? נותנים ביטוי בעולם שלנו לחסד ה', עושים לה' דירה. כמו בפרשת שבוע, שיש מצוה לחיות עם הזמן – "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם". צריך מקום לשכינה, והשכינה רוצה להיות כאן אתנו כדי להיטיב – "טבע הטוב להיטיב". לשם כך ה' ברא את העולם, להיות לו דירה, להיטיב.

אם כן, יש שני כיוונים – מחסד למלכות וממלכות לחסד, מאלעזר לדוד ומדוד לאלעזר. לכן כתוב ש"בנין המלכות מן הגבורות" ורק אחר כך נמשכים "חסדי דוד הנאמנים". אבל מה שהגבורה היא כח בונה, שהיא בונה את המלכות, הכוונה חסד שבגבורה. הגבורה מצד עצמה היא צמצום, לא כח בונה, ואם אומרים שבנין המלכות מהגבורות הכוונה החסד שבגבורה, שהוא בעצם נובע מגבורה שבחסד. זו הכוונה של "חסד יבנה" – שהעולם נבנה מהחסד. התכלית היא שדוד מלכא משיחא יבנה את החסד, כלומר יתן ביטוי שלם לחסד של ה' בעולם הזה, עד שהעולם הזה הופך להיות דירה לו יתברך.

הקשר המספרי בין אלעזר לדוד

הקשר בין אלעזר ל-דוד בגימטריא מאד בולט, כי אלעזר שוה כב פעמים דוד, כנגד כב אותיות האלף-בית, אתוון דאורייתא. אם כן, אלעזר-דוד יחד כבר שוה כג פעמים דוד. כג הוא מספר מאד סגולי בקבלה – חיה, חדוה, זיו.

באלעזר דוד יש גם רמז לחדש שלנו, "משנכנס אדר מרבים בשמחה". כעת אנחנו בתוך יום ההולדת ממש – המזל הגובר – ב' אדר-א. ר"ת וס"ת אלעזר דוד הם אדר (ה-ד כפולה), "משנכנס אדר מרבים בשמחה". מה השמחה? על בנין המלכות ומה שהמלכות בונה את החסד. בנין המלכות על ידי החסד ומה שהמלכות בונה את החסד, אור ישר ואור חוזר. כל אור חוזר – חוזר לקדמותו ממש, החסד הגדול ביותר, החסד שלפני הצמצום, ועד לחסד שבבחינת יחיד ממש, עצם הטוב של ה'.

ב. רמזי אלעזר-דוד – המשכת הדעת דרדל"א (וחדש העבור)

תכלית בריאת העולם מתגלה בחדש אדר

נעשה עוד כמה גימטריאות של השם אלעזר-דוד, כג פעמים דוד. כתוב ש"כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא". הרמב"ם פוסק שגם לחסידי אומות העולם יש חלק לעולם הבא. ידוע ששני המשפטים האלה יחד – "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא" "חסידי אומות העולם יש להם חלק לעולם הבא" – יוצאים בדיוק החשבון של הפסוק הראשון של התורה, "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ". יחסית, החלק לעולם הבא של ישראל הוא השמים והחלק לעולם הבא של חסידי אומות העולם הוא ארץ. ה' רוצה שיתחברו יחד מכח שם הטוב, אהוה, ר"ת "את השמים ואת הארץ" – לשם כך ה' ברא את העולם.

עיקר הכוונה של "בראשית ברא אלהים", בריאת העולם, מתגלה דווקא בחדש אדר. ה' ברא את העולם בסוד העבור. בעצם, הדבר הראשון שה' ברא ("בראשית ברא אלהים – את") הוא סוד העבור (שתתקיים המצוה-רבה של "פרו ורבו", תכלית חג הפורים). ברא סוד העבור ס"ת אדר ובגימטריא עבור עבור, ב"פ אור הגנוז, ע"ד שני-אור, כנגד שני חדשי אדר, וד"ל.

על פי דעת רבי יהושע, שהוא דעת הימין-החסד (בחינת אור ישר המאיר בחדשי הקיץ), העולם נברא בסוף אדר, בכ"ה באדר. ההכנה לזה היא כבר מר"ח אדר, ואם יש שני אדרים – מר"ח אדר-א. הוא הכנה קרובה לבריאת העולם, כמו שאנחנו דורשים תמיד כדעת רבי אליעזר שהעולם נברא בתשרי, כלומר בכ"ה באלול[ב], אז מר"ח אלול והלאה הכל שלבים ו'סדר השתלשלות', הכנה קרובה לבריאת העולם – הכל בסימן בריאת העולם. כך גם בחדש אדר לדעה שבניסן נברא העולם (וידועה הפשרה בין שתי הדעות אליבא דאריז"ל שבתשרי נברא העולם בבחינת הריון, "היום הרת עולם", ואילו בניסן נברא העולם בבחינת לידה, ע"ד גאולת מצרים, לידת העם. והנה, "אם הבנים שמחה"[ג] נאמר בעיקר על הלידה, וכהכנה ללידה "משנכנס אדר מרבים בשמחה").

"חלק לעולם הבא" – כבר בעולם הזה

מה כל זה שייך לחשבון הגימטריא של אלעזר-דוד? הביטוי המשותף בשני המאמרים, ביטוי חשוב ביותר בחז"ל, "חלק לעולם הבא" בגימטריא אלעזר-דוד. "חלק לעולם הבא" ר"ת חלה, לצבור הנשים הצדקניות כאשר מפרישים חלה, חוץ מכך שכתוב בחז"ל שזהו תיקון חטא אדם וחוה, שחוה מתקנת את מה שהיא קלקלה, בכך מכינים את ה"חלק לעולם הבא" של כל אחד מאתנו. הגימטריא הראשונה – "חלק לעולם הבא" שוה אלעזר-דוד. יש משהו באלעזר-דוד שהוא "חלק לעולם הבא" (ובטוח שלאלעזר-דוד יש "חלק לעולם הבא").

כתוב שעולם הבא הוא לא רק לעתיד, אלא מה שבא תמיד, בהוה, ואדרבא – "ועמך כֻלם צדיקים לעולם [כל הזמן, תמיד] יירשו ארץ" ויש להם כבר כעת חלק בעולם הבא. כשהוא יושב ולומד תורה הוא כבר נמצא בחלק לעולם הבא שלו. ידוע הווארט של הרבי הרש"ב, לכאורה עוד יותר מזה, שכאשר אני יושב מאחורי דלת סגורה ולומד לקוטי-תורה מתקיים אצלי "ידעתיו הייתיו". כל שכן וק"ו שכל יהודי וכל תלמיד, כל תלמיד ישיבה שלומד – הוא צריך ללמוד בחשק, בחיות חסידית – יש לו כבר את ה"חלק לעולם הבא", הוא חי את זה, נמצא שם. זה הדבר הראשון. גם בקריאת שמע, כשאומרים "כימי השמים על הארץ", והפירוש הוא להמשיך את השמים על הארץ, הכוונה גם לחוות את ה"חלק לעולם הבא" (על דרך אבותינו הקדושים – ששרשם נמצא בכל אחד ואחת מאתנו – שה' הטעים אותם מעין העולם הבא בעולם הזה, "בכל" "מכל" "כל").

"חלק לעולם הבא" – דעת ה': "הוא היודע והוא הידוע והוא הדעה"

באמת יש קשר עוד יותר עמוק בין הביטוי "חלק לעולם הבא" – שעולה אלעזר-דוד – לווארט שאמרנו הרגע מהרבי הרש"ב על "ידעתיו הייתיו". לפי הרמב"ם ובעלי החקירה, וגם נכון הדבר באותיות של חסידות, ויש על זה תורה מיוחדת בלקוטי מוהר"ן – ה"חלק לעולם הבא" של היהודי הוא "לדעת את הוי'". דעת היא לשון התקשרות והתחברות, כמו שכתוב בתניא. מהו עולם הבא שלנו? שיודעים, מקושרים ומחוברים בעצם, עם הדעת שה' חנן אותנו – "אתה חונן לאדם דעת... ברוך אתה הוי' חונן הדעת" – ואז אנחנו כבר נמצאים בעולם הבא. זה עצמו העולם הבא, לדעת את ה'.

קשה לומר את המשפט לדעת את ה', "אילו ידעתיו הייתיו", שהרי "לית מחשבה תפיסא ביה כלל". בכל אופן, זה הביטוי – "לדעת את הוי'" ("ונדעה נרדפה [= דעת] לדעת את הוי'"[ד]). לדעת את ה' פירושו להיות מחובר לדעה של ה'. מה המיוחד בדעת של הקב"ה? נחזור לרמב"ם, שמגדיר את הדעת של ה' – איך ה' יודע אותנו, יודע את כל העולם שברא לכבודו – בביטוי "הוא היודע והוא הידוע והוא הדעה עצמה, הכל אחד". אם עושים את הגימטריא של "הוא היודע והוא הידוע והוא הדעה" – עד כאן – רואים שעולה בדיוק כחשבון הנ"ל, "חלק לעולם הבא", הגימטריא של הבר-מצוה, אלעזר דוד.

בדרך כלל מסבירים באותיות של קבלה ש"הוא היודע" מצד החכמה, "הוא הידוע" מצד הבינה "והוא הדעה עצמה" מצד הדעת (בתניא כתוב שלשון הרמב"ם "הוא היודע וכו'" צודק ביחס לחב"ד דאצילות) – הכל בסוד הדעת. מה זה מלמד? מה שהבר-מצוה חזר במאמר קודם, שיש סופר וספר וסיפור. הוא הסביר שסופר הוא חכמה, ספר בינה וסיפור הוא דעת. הוא היודע – הסופר; הוא הידוע – הספר שהוא כותב; והוא הדעה – הספור שהוא כותב (יש פה אחד שכותב סיפורים ומהנהן בראשו...). צריך סופר שיכתוב ספר, ובתוך הספר הוא יכתוב סיפורים יפים. זה בעצמו "חלק לעולם הבא", כלומר שהחלק לעולם הבא שלנו הוא שהדעת שלנו מתקשרת לדעת של הקב"ה (סוד היחוד של דעת עליון ודעת תחתון – "אל דעות הוי'").

"לדעת בארץ דרכך" (לעומת "בכל דרכיך דעהו")

הענין של הדעת האלקית קשור באופן מיוחד לחדש אדר. כתוב בספרים שהרמז של אדר יוצא מהאותיות השניות של הפסוק בפרק ס"ז (הפרק של המנורה, שאומרים בספירת העמר) "לדעת בארץ דרכך [בכל גוים ישועתך]". רמז מיוחד, לא ר"ת ולא ס"ת אלא דווקא אותיות שניות, וגם לא לפי הסדר אלא צירוף שלהן, אבל ככה כתוב בספה"ק – שהיום, בר"ח אדר, "משנכנס אדר", צריך לכוון אותיות שניות של "לדעת בארץ דרכך" ולכוון לפי צירוף אדר. אדר הוא א-דר, אלופו של עולם דר בתחתונים, "נתאוה הקב"ה להיות לו יתברך דירה בתחתונים". דירה בתחתונים היא כאשר מתקיים אצלנו "לדעת בארץ דרכך" (הדירה היא לבחינת "לבד" – "הוא לבדו הוא ואין זולתו" – "לדעת בארץ דרכך" ר"ת לבד[ה]).

מצד אחד כתוב שהמקרא הקצר בו תלויה כל התורה כולה הוא "בכל דרכיך דעהו" – גם דעת, אבל דעת בדרכים שלך, כל עניני חול, אכילה ושתיה וכו', ושם צריך לדעת את ה'. כאן כתוב "לדעת בארץ דרכך" – דרך אחת שלך, לשון יחיד. "דרכיך" היינו לשון רבים, הדרכים שלנו, ו"דרכך" היינו דרך הוי', הדרך של ה', בלשון יחיד. כנראה שאם מקיימים "בכל דרכיך דעהו" הכל מתהפך ומתגלה כ"דרכך", הדרך היחידה, של הקב"ה.

גילוי הדעת באדר בכלל ובחדש העבור בפרט

שוב, הכל תלוי בדעת – "בכל דרכיך דעהו". זאת אומרת שהחדש הזה, ובמיוחד חדש אדר-ראשון, שעל פי פשט הוא החדש המחודש חדש העבור, חדש של שלשים ימים נוספים לשנה. חדש אדר ב' הוא כט ימים, כמו כל אדר שסמוך לניסן. החידוש הוא לא שם, כל שנה יש פורים. החידוש הוא בחדש הזה, אדר-ראשון (ובסוד "וישן מפני חדש תוציאו", הישן נדחה מפני החדש).

מי שמכיר את צורת המגן-דוד, החדשים, בחדש הנוסף החידוש הוא הדעת שבאמצע. יש יג כחות של הנפש, כנגד הספירות העליונות עם ג רישין שבכתר, וכל יב החדשים הם הכנפים של המגן דוד, אבל האמצע, הלב, שהוא כנגד שבט לוי (לא אחד החדשים של יב נשיאים; סתם אדר הוא נפתלי, אחרון הנשיאים), החוש שלו הוא ניגון – צריך הרבה לשיר ולרקוד ולשמוח באדר – והחידוש שלו הוא שיש דעת, שמגלים את הפנימיות, הלב של המגן-דוד, הדעת. אצלנו העבודה בדעת היא "בכל דרכיך דעהו", ואז מתגלה "לדעת בארץ [אנחנו פועלים בארץ, למטה] דרכך" של הקב"ה. שם מסתתרות, באותיות השניות, אותיות החדש אדר.

אם כן, אמרנו את הרמז שאלעזר-דוד שוה "חלק לעולם הבא", והוא ענין הדעת – קשור באופן מיוחד עם אדר-א, והוא בגימטריא הביטוי המופלא של הרמב"ם "הוא היודע והוא הידוע והוא הדעה".

"פי הוי' דבר" – גילוי ה"דעת [דרדל"א] דגניז בפומא"

מה עוד שוה למספר הזה? בשבת נחמו, אחרי תשעה באב, אומרים את ההפטרה מישעיהו מ', הפרק שמתחיל את נחמות ישעיהו. הוא מתחיל "נחמו נחמו עמי יאמר אלהיכם. דברו על לב ירושלים וגו'". בהמשך, עוד כמה פסוקים, כתוב אחד הפסוקים הכי מופלאים והכי חשובים לגבי הגאולה – מה אנחנו מצפים, איך אנחנו רואים את ימות המשיח וההתגלות שתהיה לעתיד לבוא – "ונגלה כבוד הוי' וראו כל בשר יחדו כי פי הוי' דבר". זהו ביטוי מהביטויים הכי מושלמים של גאולת ישראל והעולם כולו – "ונגלה כבוד הוי' וראו כל בשר יחדו כי פי הוי' דבר". הגימטריא הבאה ששוה לבר-מצוה שלנו, אלעזר-דוד – "פי הוי' דבר".

קודם כל, מה הקשר? דבר שכתוב בזהר הקדוש, והוא חידוש גדול. הייתי חושב ש"הוא היודע והוא הידוע והוא הדעה" כנגד חב"ד, כמו שאמרנו, והם כנגד ג חללי גלגלתא, זה מקומם. אבל יש משפט מדהים בזהר – "דעת גניז בפומא". המקום האמתי בו הדעת גנוזה הוא בתוך הפה. בקבלה הפה כאן הוא הפה של אריך אנפין, תיקון ה-יב ב-יג תיקוני דיקנא – אדר-א לפי הסדר – "פומא קדישא". המדה של "פומא קדישא" ב-יג מדות הרחמים היא "וחטאה". המקור של כל סוגי העברה, "עון ופשע וחטאה", הוא חטא, שוגג, תחלת רוח השטות שנכנסת לאדם. כתוב שהחטא בא מהלא-מודע, מהתת-מודע של הנפש. ב-יג מדות הרחמים הכל מתוקן (ה' נושא את הכל). על זה כתוב אצל עכן "חטא ישראל" – "ישראל אף על פי שחטא ישראל הוא", גם כשהוא חוטא הוא ישראל. זה כבר מתחיל להיות תיקון החטא – אף שהחטא בא ממקום עמוק-עמוק בתת-מודע, הוא בכל אופן ישראל, ולכן הוא ישראל בכל מצב, גם בחטא שלו, גם בפשע שלו, במרד שלו, בעון שלו.

זה סוד עמוק שהתיקון של "וחטאה" נקרא "פומא קדישא" ובתוכו גנוזה הדעת (הכח המיוחד לישראל, שכוחן בפה, שהרי "אל אחר אסתריס", אין לו דעת). איזו דעת? כתוב בפירוש בקבלה שהכוונה לדעת דרדל"א. פומא קדישא הוא הפה של אריך, אבל הדעת שגנוזה בו אינה הדעת של אריך אלא הדעת דרדל"א ממש. ב"ארבעה לא ידעתים" (כחב"ד דעתיק, רדל"א) הדעת היא "דרך גבר בעלמה". מה שיתגלה לעתיד לבוא הוא אותה דעת, עליה נאמר "וראו כל בשר יחדו כי פי הוי' דבר", מה שה' מחדש בכל רגע ורגע את מעשה בראשית בחסד וברחמים. זה בא מ"פי הוי'", ולא רק מלכות דאצילות אלא מעלה-מעלה בקדש, עד פומא קדישא, ועוד למעלה מאריך יש פומא קדישא, עד כדי שכל חלל הצמצום נקרא פומא קדישא, והקו שנמשך בו הוא הדעת שגנוזה בפה, וכל זה יש גם יותר גבוה, לפני הצמצום. שם יש דעת של "חלק לעולם הבא", "הוא היודע והוא הידוע והוא הדעה".

חיים הם למוציאיהם בפה

איך אומרים מה שאמרנו במלים פשוטות? אם רוצים להתקשר לה', "לדעת את הוי'", צריך להגיע לפה, להתעצם עם הפה, הדעת היא בתוך הפה. כתוב "כי חיים הם למוצאיהם", וחז"ל דרשו "אל תקרי 'למוצאיהם' אלא 'למוציאיהם בפה'". אם לא לומדים תורה בפה, יש חכמה-בינה-דעת שבראש, אבל בשביל ה"דעת דגניז בפומא" – סוד העבור של חדש אדר – צריך להוציא בפה.

סוד העבור הוא "אור הגנוז" (חושבנא דדין כחושבנא דדין). כמה שוה סוד העבור (הענין של החדש הזה)? שמחה. שוה בדיוק "סוד הוי' ליראיו" (העבור = הוי' ליראיו). "משנכנס אדר מרבים בשמחה", במיוחד השמחה של אמא. מי מעוברת? האמא מעוברת, "אם הבנים שמחה". "אם הבנים" היא סוד העבור. לכן החדש הזה, אדר-ראשון, הוא חדש מסוגל מאד-מאד לכל הנשים הצדקניות להכנס להריון – גם בגשמיות וגם ברוחניות, אבל העיקר בגשמיות, ה' רוצה דירה בתחתונים. החדש הזה הוא חדש של "אם הבנים שמחה". כמו שמבואר אצלנו הרבה פעמים, "אם הבנים שמחה" לא רק אחרי שהיא יולדת את הילדים שלה, ולא רק תוך כדי העיבור כשהיא יודעת שהיא הולכת ללדת בע"ה יתברך, אלא עוד לפני שהיא מתעברת – הסגולה שתכנס להריון היא שמחה, שמחה של אמונה, שמחה של רדל"א, שמחה של לדעת את ה', "לדעת בארץ דרכך בכל גוים ישועתך", שהיא תושע. ישועת האשה היא ההריון שלה, העבור שלה (לפי הנ"ל בשם האריז"ל היינו סוד הארת תשרי, "היום הרת עולם" באדר ראשון לקראת לידת-גאולת ניסן). כל זה מאמר מוסגר חשוב, שסוד העבור הוא בחדש הזה.

נחזור לפסוק: "כי חיים הם למוצאיהם", "למוציאיהם בפה". צריך דווקא להוציא את התורה בפה. אם לא מוציאים בפה היא נשארת בראש, חכמה בינה ודעת, אבל לא דעת דרדל"א, לא ה"דעת גניז בפומא", לא "הוא היודע והוא הידוע והוא הדעה עצמה הכל אחד", מה שאי אפשר להסביר לשכל האנושי (כמו שכותב הרמב"ם שם). הדעת של חדש אדר היא הדעת בפה של היהודי שמוציא דברי תורה וכך מנהיג את העולם, כמו שנסביר, דבר לשון הנהגה.

"פי הוי'" ו"כבוד הוי'"

יש בפסוק הזה שני לשונות של סמיכות בשם הוי' – "ונגלה כבוד הוי' וראו כל בשר יחדו כי פי הוי' דבר" – "כבוד הוי'" בהתחלה ו"פי הוי'" בסוף. הגענו לפסוק הזה מכך שאלעזר-דוד שוה "פי הוי' דבר". הדעת שבפי הוי' היא שעתידה להנהיג בגלוי את העולם – "דבר" גם לברוא את העולם וגם להנהיג את העולם.

מה היחס בין "כבוד הוי'" ל"פי הוי'"? ידוע ש"כבוד הוי'" שוה חן. כמה שוה "פי הוי'"? בדיוק פעמיים חן, "חן חן". כלומר, יש כאן תופעה מופלאה ומובהקת של מה שאבולעפיא קורא "שלם וחצי". "כבוד הוי'" הוא החצי של "פי הוי'", או – נאמר הפוך – "פי הוי'" הוא פעמיים "כבוד הוי'". אם כן, סימן שבתוך "פי הוי'" – מה שה' מהוה את המציאות ומנהיג אותה – יש שני "כבוד הוי'". יש כבוד עילאה וכבוד תתאה, כבוד נאצל וכבוד נברא – אלה הביטויים בלשון הקבלה והחסידות. לב נתיבות חכמה עילאה, כבוד עילאה, ו-לב נתיבות חכמה תתאה, מה שאבא יסד ברתא, כבוד המלכות, "כבֹד מלכים חקור דבר".

אם כן, בתוך "פי הוי'" – בדעת שגנוז בתוך הפה, "אור הגנוז" – יש יחוד של פעמיים כבוד, פעמיים "כבוד הוי'" (כמו שיש בתנ"ך "לדעת את הוי'" כך יש גם "לדעת את כבוד הוי'"[ו] – "כי תמלא הארץ לדעת את כבוד הוי' כמים יכסו על ים", הפסוק המקביל לפסוק בו מסיים הרמב"ם את חבורו, "כי מלאה הארץ דעה את הוי' כמים לים מכסים"). נתרגם זאת לגימטריא: "פי הוי' דבר" הוא 'חן חן דבר', "תשואות חן חן לה". הפסוק אומר "דברי פי חכם חן", חן שפתים, החן-חן מדבר. זו הגימטריא השלישית של שם הבר-מצוה.

גילוי השכינה בפה משה (הדעת של כלל ישראל)

נאמר עוד גימטריא אחת של אלעזר-דוד, הכל קשור יחד. הראשונה היתה "חלק לעולם הבא", השניה "הוא היודע והוא הידוע והוא הדעה", השלישית היתה למקם את הדעת – לא במח אלא ב"פי הוי' דבר". הפה של היהודי קשור בעצם ל"פי הוי' דבר", שם יש את מפגש הדעת – הדעת של האדם והדעת של ה'.

איך עוד יודעים שהדעת של ה' מתגלה בפה של היהודי? כתוב בתניא שלכל יהודי יש ניצוץ של משה רבינו. לכן על תלמיד חכם נאמר "משה שפיר קאמרת" – ראוי לקרוא לך בשם משה, אתה כמו משה רבינו, אתה הניצוץ שלו. איפה משה רבינו יודע את ה'? לא כתוב שהוא יודע אותו בשכל, אלא ש"שכינה מדברת מתוך גרונו של משה". המקום בו ה' נמצא – "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", בדרך כלל אומרים ש"בתוך הלב של כל אחד ואחד מישראל", אבל השכינה מתגלה בפה של נותן התורה. כך כתוב במשה, שהוא הדעת של כללות נשמות ישראל – השכינה מתגלה אצלו בפה.

יש בספר פרי הארץ, שאנחנו אוהבים ללמוד ביארצייט שלו ובכל השנה, שיראת ה' מתגלה בפה, בתוך הדבור, דברי התורה ודברי התפלה של היהודי. כמו שהיראה מתגלה בתוך הפה, לא סתם יראה אלא מה שהבעל שם טוב קורא יחוד יראה-נורא – "ויירא ויאמר מה נורא המקום הזה". איזה מקום? הפה. "אין זה כי אם בית אלהים וזה שער השמים". כמו שיש שם "מה נורא המקום הזה", "ויירא ויאמר", יחוד יראה-נורא, ככה ועוד יותר ה"דעת דגניז בפומא" מתגלה בפה.

גילוי הדעת לעתיד לבוא – "ברוך הטוב והמטיב"

אמרנו שיש עוד גימטריא: בפה אנחנו לומדים תורה – התורה היא הדעת, לדעת את ה'. גם מתפללים בפה – כתוב שתפלה היא לשון התקשרות והתחברות, "תופל כלי חרס" כפי שמביאים מהמשנה, לשון התדבקות וחבור, לדעת את ה' בתפלה. אבל אם צריך לומר רק שלש מלים שמבטאות את ה"דעת את הוי'" שתתגלה לעתיד לבוא, בביאת משיח, וחז"ל אומרים שהן עיקר ההבדל ועיקר החידוש של ימות המשיח. ודאי כולם זוכרים שבעולם הזה יש שתי ברכות, לומדים בפה, מתפללים בפה ומברכים בפה. מה ההבדל בין עכשיו לעתיד? עכשיו יש שתי ברכות – על הטוב הנגלה והנראה מברכים "הטוב והמטיב" ועל ההיפך מברכים ברכה הפוכה, גם מתוך שמחה (בסוד "ממעטים בשמחה") אבל במלים אחרות, הפה מבטא זאת אחרת. אבל לעתיד לבוא, עולם של גילוי אחדות אמתית, כתוב שהכל הטוב והמטיב.

הגימטריא האחרונה שנאמר הערב לגבי אלעזר-דוד, שהכל מתקשר יחד, שהוא שוה "ברוך הטוב והמטיב". המלים האלה, יותר מכל משפט אחר שאני יכול לומר, מבטאות את ה"דעת דגניז בפומא". למה? לעתיד לבוא מתגלה, יודעים ורואים, "ונגלה כבוד הוי' וראו כל בשר יחדו כי פי הוי' דבר", שכל מה שקורא הוא "הטוב" לי (הכל בבחינת "קרבת הוי' לי טוב") "והמטיב" לכולם. אין דעת יותר מזה.

איך יודעים שהמשפט הזה שייך במיוחד לכח הדעת בנפש? מה שרמזנו קודם, ששם הדעת הוא שם ה-טוב, "גם בלא דעת נפש לא טוב", הדעת האמתית היא לראות את הטוב בכל דבר. זו ה"דעת דגניז בפומא". הדעת האמתית (תיקון הדעת שנשברה בעולם התהו, שממנה הברכה השניה טרם נתקנה השבירה ונפדו ה-רפח נצו"ק) בחיים הפרטיים שלנו ובחיים הכלליים שלנו היא "הטוב והמטיב" – טוב לי ומיטיב לכולם. טוב הוא תכונת הדעת, השם הקדוש של הדעת, והוא ה"חלק לעולם הבא" – ברוך הטוב והמטיב.

עד כאן החלק הראשון: ארבע גימטריאות של אלעזר-דוד (אחרי הפשט שלו, שהוא כג פעמים דוד, ומבטא את הקשר בין חסד למלכות בשני הכיוונים, "עולם חסד יבנה") – "חלק לעולם הבא", "הוא היודע והוא הידוע והוא הדעה", "פי הוי' דבר" ו"ברוך הטוב והמטיב". ארבע גימטריאות שקשורות לאדר, סוד העבור של היום הזה, לחיים לחיים.

[ניגונים וריקודים]

חושי הפה כנגד הכחות הפנימיים של הכתר

לחיים לחיים. לכל חדש יש חוש. החוש של חדש אדר הוא חוש הצחוק. יוצאים מחדש שבט, שהוא חוש הטעם, האכילה, ומתקרבים לחדש ניסן, שהוא חוש הדבור. יש שלשה חדשים רצופים – שבט-אדר-ניסן[ז] – שהחוש שלהם הוא בפה. כתוב שהגאולה תבוא כאשר מזל דלי, שבט, יכנס במזל טלה, ניסן – זה קורה כעת, בדור שלנו. מה מיוחד בשלשת החושים האלה, טעם-צחוק-דבור? המכנה המשותף שלהם שכולם שייכים לפה. שאר החושים של יב החדשים לא שייכים לפה.

אמרנו שיש מגן דוד של כל החדשים. בכחות הפנימיים של הנפש דווקא שלשת החדשים האלה, שבט-אדר-ניסן, הם כנגד שלשת הראשים שבכתר: הטעם הוא התענוג של עתיקא, רישא תנינא של הכתר (השבט של חדש שבט הוא אשר – "מאשר שמנה לחמו והוא יתן מעדני מלך"), הרישא תנינא של הכתר. הצחוק הוא דווקא כנגד עצם הפומא קדישא של הכתר. אם רוצים לצייר "וחטאה", איך מתקנים את החטאים, את הלא-מודע, את הרוח שטות שבלא-מודע של הנפש, מקור כל הלא-טוב בשגגה, את עצם הרע (תיקון "וחטאה", גם מלשון חיטוי וטהרה – "תחטאני באזוב ואטהר")? איפה זה בא ומה התיקון שלו? הכל צחוק אחד גדול. הציור של פומא קדישא כביכול של רבונו של עולם הוא "יושב בשמים ישחק" – צחוק (יום הצחוק המיוחד שלו יתברך הוא פורים, כמובן). מה רדל"א? מה האמונה? מה הראש העליון? חוש הדבור – "האמנתי כי אדבר" – של חדש ניסן, חדש הגאולה.

עוד פעם, שבט הוא תענוג, אדר הוא רצון – תיכף נסביר יותר למה – וניסן הוא כבר אמונה. דווקא ב-ג רישין שבכתר הכל מתבטא בפה, מה שאין כן בשאר הספירות – בכל כחות המודע – הביטוי הוא באברים אחרים, באזנים (שמיעה) ובעינים (ראיה ושינה) ובחוטם (ריח וכעס) ובמח (הרהור) ובידים (מעשה ומישוש) וברגלים (הילוך). הייתי חושב שהחושים שבראש יותר גבוהים מהפה, אבל החושים של שבט-אדר-ניסן הם הכתר והם מתבטאים בפה דווקא. כל השאר הם למטה (כנגד הכחות המודעים בנפש).

ג. חדש אדר – הריצה לגאולה

הקשר בין נפתלי (אדר) וגד (אלול) בסוד התפלין

חוץ מלוי, שהוא עצם הדעת ("הפעם ילוה אישי אלי") – פנימיות כל יב השבטים והנשיאים – אמרנו שהשבט המיוחד מבין ה-יב שהוא השבט של חדש אדר הוא האחרון, נפתלי. יש לו קשר מיוחד גם למאמר שהבר-מצוה חזר לנו קודם, כי נפתלי אותיות תפלין. מכל השבטים השבט שקשור בעצם למצות תפלין הוא נפתלי, הגם שידוע מה שהרבי מביא בשם הרא"ש בהלכות קטנות של תפלין שלו, שהתפלין רמוזים בשבט גד בו נאמר "וטרף זרוע אף קדקד", שבזכות תפלין של יד במלחמה הוא "וטרף זרוע" ובזכות תפלין של ראש הוא "אף קדקד" – אבל מי שכולו אומר תפלין (לאו דווקא בשעת מלחמה, אלא כל היום) הוא נפתלי.

אם כבר, מה הקשר בין גד לנפתלי? לפי קבלה גד הוא חדש אלול, בריאת העולם אליבא דרבי אליעזר, ואילו נפתלי הוא חדש אדר, בריאת העולם אליבא דרבי יהושע. שניהם "תקופת השנה", סוף השנה, עד כדי כך שבחכמת הצירוף יש שתי דעות, חילוף, לגבי הצירוף של אלול והצירוף של אדר – רק בשני החדשים האלה יש שתי דעות. יש דעה שהצירוף של אלול יוצא מ"וצדקה תהיה לנו כי" וצירוף אדר מ"עירה ולשרקה בני אתנו" ויש מי שמחליף ביניהם. לפי ר"א אבולעפיא צריך להחליף ביניהם. בכל אופן, יש קשר הדוק בין אלול לאדר, בין גד לנפתלי, בין כח התפלין לנצח לבין עצם מצות התפלין.

בשל ריצת נפתלי "אין לנו פנאי"

המאמר מתחיל ממאמר רבי אליעזר במדרש תהלים שאמרנו בני ישראל לפני הקב"ה שרוצים אנחנו ליגע בתורה יומם ולילה (לקיים "והגית בו יומם ולילה") אבל אין לנו פנאי, אמר להם הקב"ה הניחו תפלין ומעלה אני עליכם כאילו אתם יגעים בתורה יומם ולילה. נפתלי אומר זאת בשם עם ישראל. למה דווקא לנפתלי אין פנאי וה' אומר "הניחו תפלין"? מה נפתלי עושה? סימן שנפתלי מאד עסוק, אין לו פנאי לשבת וללמוד כל היום.

אז מה הוא עושה? הוא רץ, כל הזמן רץ. מי שרץ כל הזמן אין לו הרבה פנאי, לא יכול לשבת בישוב הדעת וללמוד תורה, כי הוא באמצע לרוץ. מאד מתקבל על הדעת שדווקא הוא אומר שאין לי פנאי. אז מה לעשות? הקב"ה אומר לו – תניח תפלין. אפשר להניח תפלין גם בריצה. צריך להניח חזק, שלא יפול, אבל תניח תפלין חזק ותתחיל לרוץ. אז "מעלה אני עליכם כאילו אתם יגעים בתורה יומם ולילה".

הריצה להביא את השטר של שלמות הארץ

לאן הוא רץ? ודאי למשהו טוב (קודם עשה הבר-מצוה סיום מסכת בו נאמר "אנו רצים והם רצים וכו'", סימן שגם מי שכל הזמן רץ יכול לזכות לעשות הרבה סיומי מסכת). על פי פשט, "הוי רץ לדבר מצוה ובורח מן העברה". כשהיה ערעור על מערת המכפלה הוא רץ מהר למצרים להביא את שטר המכירה שחברון שייכת ליעקב אבינו.

בכללות יותר, הוא רץ להוכיח לכל העולם כולו, לכל ה'עשו'ים, לכל הגוים שטוענים בעלות על ארץ ישראל – רץ מהר להביא את השטר שמוכיח שארץ ישראל שייכת לעם ישראל. מה השטר הזה? התורה. הוא רץ לומר בפה מלא, קבל עם ועדה, שכתוב בתורה – תורת נצח, גם אתם מאמינים בה, כמו שהרבי תמיד אמר שצריכים רק לומר ככה, לא לומר יותר מדי אלא רק שכתוב בתורה שגם אתם מקבלים – שארץ ישראל שייכת לעם ישראל. נפתלי כל כך עסוק בריצה לפעול בענין שלמות ארץ ישראל שאין לו הרבה זמן לעסוק בתורה בעיון – אז אומרים לו תניח תפלין (גם רבינו תם). גם באו"ם תופיע עם תפלין. שוב: הוא רץ להביא את השטר של שלמות הארץ, הוא רץ לקיים מצוות, "הוי רץ לדבר מצוה". מי שרץ לדבר מצוה אין לו פנאי לשבת כל הזמן ללמוד תורה.

הריצה לזירוז הגאולה

עוד יותר, לאן נפתלי רץ? כעת חדש אדר – חדש של ריצה. עד כאן היה מאד קר, היה קשה לצאת החוצה לרוץ – כעת מתחיל קצת להתחמם, אפשר לצאת לרחוב ולהתחיל לרוץ. לאן רצים? קודם כל, שנבין את הענין – ריצה היא ביטוי של רצון, אותה מילה. אמרנו שהתיקון הפנימי של חדש אדר הוא דווקא רצון, ה"פומא קדישא", חוש הצחוק. עם הצחוק ועם הרצון האדיר (חדש אדר, מזל בריא ותקיף) צריך לצאת לרחוב לרוץ.

לאן לרוץ? רצים לגאולה, רצים למשיח ("נפתלי אילה שלֻחה" – "הנה אנכי שלח לכם את אליה הנביא". לדעה אחת אליהו הוא משבט גד אך הוא מתגלה – רץ לבשר את הגאולה, "נפתלי אילה שלֻחה הנֹתן אמרי שפר" – בחדש של נפתלי, עוד קשר חשוב בין אלול לאדר). כל הזמן הוא רץ למשיח. מה הכוונה? מי שנולד היום המזל שלו הוא נפתלי, הוא רץ, והוא שאומר את המאמר "אנו רוצים [רצון] ליגע בתורה יומם ולילה, אבל [אנחנו רצים ולכן] אין לנו פנאי" – רוצים ורצים.

מה פירוש לרוץ לגאולה? לעשות כל הזמן מבצעים לזירוז הגאולה, אז אין לנו פנאי. מה ה' אומר? תניחו תפלין, נפתלי. מהיום שאתה נעשה איש – מחר בבקר – כשאתה מניח תפלין אתה ממשיך מוחין בעצם, מוחין של פנימיות התורה, כמו שכתוב בסוף המאמר. המוחין נמשכים בפה ונותנים לך כח להנהיג את המציאות. הפה הוא המלכות, אבל שרש המלכות ברדל"א. "פי הוי' דבר" בעצם שייך לניסן, חוש הדבור שבא מרדל"א, אבל הצחוק הוא הביטוי של ה"דעת גניז בפומא" והוא ההכנה הקרובה המבשרת את הגאולה.

לפי זה, חדש אדר הוא חדש שרצים לגאולה. על פי פשט הגאולה תבוא בניסן, "בניסן נגאלו אבותינו ממצרים ובניסן עתידים להגאל", ויש לנו חדש או אפילו ששים ימים לרוץ – לרוץ לגאולה, לעשות מבצעים שהגאולה תבוא, "משיח נאו". כמובן שזה קשור לכך שרצים להביא את השטר לאומות העולם, שארץ ישראל שייכת לעם ישראל – הא בהא תליא.

ד. גאולת עולם העשיה – למטה מ"זכו 'אחישנה'" ו"לא זכו 'בעתה'"

תורת אמת: יציאת עבד עברי ופדיון אמה עבריה – "בעתה אחישנה"

כעת נאמר משהו בענין הריצה שלנו לגאולה, שהוא בעצם השלמה של ווארט של פרשת משפטים שקראנו בשבת האחרונה, שבת מברכים את היום הזה. בשבוע שעבר למדנו כמה תורות מתוך הספר תורת אמת לר' לייבלה איגר מלובלין, שהיארצייט שלו היה שבוע שעבר, כ"ב בשבט. היתה שם עוד תורה שרציתי מאד לדבר עליה ולא הספקנו, לכן נשלים כעת, כי קשור לנושא הגאולה, הנושא שמעסיק אותנו ומטריד אותנו ואליו אנחנו רק רצים כל הזמן, ובפרט עכשיו בחדש אדר.

הוא אומר שבתחלת פרשת משפטים יש עבד עברי ואחר כך אמה עבריה. על העבד העברי כתוב "שש שנים יעבד ובשביעית יצא לחפשי חנם". "עבד עברי" בגימטריא משיח – הוא לא כותב, אבל זהו רמז מפורסם. "כי תקנה עבד עברי" – "תקנה עבד עברי" שוה בראשית (שבתבה זו רמוזה תכלית כוונת הבריאה כנודע) ורק "עבד עברי" שוה משיח. "שש שנים יעבד ובשביעית [המלכות] יצא לחפשי חנם" – "חפשי חנם" שוה מלכות. על אמה עבריה כתוב שאם האדון לא יעדה – "והפדה", מלה מיוחדת. רש"י כותב בשם חז"ל על "והפדה" שהאדון מסייע בפדיונה של האמה, שמנכה לפי מהתשלום את השנים שהיא היתה אתו.

מסביר בעל תורת אמת[ח], מה ההבדל בין עבד עברי לאמה עבריה? כשעבד עברי יוצא לחפשי חנם זו הגאולה שלו וכשאמה עבריה יוצאת לחפשי זו גאולה שלה, אבל אלה שתי בחינות גאולה – גאולת "בעתה" וגאולת "אחישנה". הסדר הוא בפסוק "בעתה אחישנה", וחז"ל דורשים שאם לא זוכים – "בעתה", ואם זוכים – "אחישנה". על פי פשט, "אחישנה" הוא לפני "בעתה", אבל סדר הפסוק הוא "בעתה אחישנה". הפשט של הפסוק הוא שכאשר מגיעה העת הכל מתחיל לרוץ, אך בכל אופן חז"ל דורשים זאת כשתי גאולות. התורת אמת אומר ש"ובשביעית יצא לחפשי חנם" – בדרך ממילא, כנשסתיימו שש שנות העבודה – היינו גאולת "בעתה", הגיע הזמן והוא יוצא לחפשי חנם. אבל האמה העבריה, "והפדה", שהאדון מסייע לה בפדיון, שתצא לפני השנה השביעית, לפני הסוף – גם היא יוצא בשנה השביעית, אבל ב"והפדה" הכוונה שתצא קודם, בסיוע האדון – זו כבר גאולה "אחישנה" (ה-א של "אחישנה" היא של האדון המסייע בזירוז הגאולה, משא"כ "בעתה" מתיחסת רק אליה). עד כאן הווארט, שיש פה שתי גאולות – גאולת "בעתה" וגאולת "אחישנה". גאולת "בעתה" נקראת "יצא" וגאולת "אחישנה" נקראת "והפדה".

אולי הוא רומז לגימטריא, אך לא כותב. "יצא" שוה 101 ו-"והפדה" שוה בדיוק 100. אם "בעתה" הוא 101, "אחישנה" הוא אחד פחות, "והפדה". הווארט הוא שיש פה את שתי הגאולות שציינו חז"ל.

עולמות בי"ע: אמה עבריה, עבד עברי ועבד ושפחה כנעניים בנפש

זה ווארט מאד יפה, שכאשר ראינו מיד בא שחייבים להרחיב ולהעמיק אותו. זה על פי הקדמה ידועה בחסידות, בחב"ד (מקור הדרוש באריכות הוא דרך חיים לאדמו"ר האמצעי, ויש גם בדרך מצותיך ובעוד הרבה מקומות), שיש אמה עבריה, עבד עברי, עבד כנעני ושפחה כנענית, ומעליהם האדון. זה אחד המבנים הבסיסיים ביותר בתורה שלפי הקבלה הם כנגד ארבעת העולמות – האדון כנגד אצילות (בפרט, מלכות דאצילות), אמה עבריה כנגד הבריאה, עבד עברי כנגד היצירה ועבד ושפחה כנענית כנגד עולם העשיה.

"אף עשיתיו": עבד ושפחה כנעניים ש"בהפקרותא ניחא להו"

על עולם העשיה כתוב "אף עשיתיו", המלה "אף" באה להפסיק וגם לשון "חרון אף של מקום בעולם", ועל עבד ושפחה כנענית נאמר ש"בהפקרותא ניחא ליה". הם רחוקים באמת, הנטיה הטבעית שלהם היא פריקות עול, ורק מחזיקים אותם בכח. כתוב בחסידות שהדברים האלה הם אבי-טיפוס של כל היהודים. גם יהודי מיוחס, כהן גדול לפי היחוס שלו וגם לפי התפקיד שלו, יכול להיות בפנימיות עבד כנעני. אם יש בנפש שלו הפקרות רעה, נטיה לפריקות עול – הדבר הכי גרוע, במיוחד אצל אדמו"ר האמצעי – הוא עבד כנעני. אם הוא זוכה באמת יש לו איזה אדון טוב שמחזיק אותו בכח, אבל הוא מצד עצמו – בהפקרותא ניחא ליה. כנ"ל לגבי שפחה כנענית, לכן הם בכללות בדרגה אחת (השפחה הכנענית יכולה להנשא לעבד העברי כשם שהאמה העבריה יכולה להנשא לאדון עצמו[ט]. וכשם שהאמה היא בעולם הבריאה הסמוך לאצילות ששם האדון כך השפחה הכנענית היא בג"ר דעשיה, בריאה דעשיה, סמוך לעולם היצירה ששם העבד העברי. משא"כ העבד הכנעני הוא בז"ת דעשיה).

יצירה (עולם הרגש): עבד עברי

גבוה מכך הוא עולם היצירה, עבד עברי שהוא יהודי יהודי (וכידוע ההבדל בין שדין יהודאין, מעולם היצירה, לשדין נוכראין, מעולם העשיה, "אף עשיתיו"). הוא גם עבד, צריך לעבוד את האדון, והאדון צריך מאד להתחשב בו – אם יש לו כר אחד צריך לתת לו – ולא לתת לו עבודת דחק אלא רק עבודות אמתיות ומועילות באמת, ובכבוד. לכן יש מצב שהעבד יכול לומר "אהבתי את אדוני", שלא רוצה לצאת לחופש כשמגיע ה"יצא" שלו, השנה השביעית. הוא בעולם היצירה (עולם של ו"ק – "שש שנים יעבד"), עולם של רגש.

בריאה (עולם השכל): אמה עבריה

יותר גבוה מהעבד העברי נמצאת האמה העבריה בעולם הבריאה – היא החב"דניקית, עולם הבריאה הוא עולם של שכל. עבד עברי הוא פולישער. אמנם הוא שוה בגימטריא משיח – משיח גם יכול להיות פולישער. היום יום חשוב של גור, היארצייט של הבית ישראל, שזכיתי להכיר אותו. לחסידים אין בעיה שמשיח יהיה פולישער, אפילו שיהיה מתנגד. למתנגדים יש בעיה, כמו שנסביר – הם לא יקבלו משיח חסיד – אבל חסידים הם אנשים בשפלות. יש עבד עברי שהוא פולישער, שהוא מדות, ואם הוא שוה משיח – זה גם יכול להיות. הגם שיותר טוב שהמשיח יהיה אמה עבריה, לפי חב"ד, כי אמה עבריה היא בעולם הבריאה, העולם של חב"ד. כמובן שהכי טוב אם הוא יהיה האדון בעצמו, עולם האצילות, אדון טוב.

האמה העבריה היא יהודיה וגם העבד העברי הוא יהודי, אז למה היא כל כך יותר גבוהה ממנו? מובן בשני רבדים של פשט. פשט אחד, שהיא מיועדת ליעוד – לכתחילה האדון צריך לשאת אותה לאשה, ודאי משהו לגמרי אחרת מעבד עברי שלא נושאים אותו (נותנים לו אשה, שפחה כנענית כנ"ל, אבל לא נושאים אותו). גם אם האדון לא ישא את האמה העבריה, היות שלכתחילה היא מיועדת להנשא לו היא במעמד אחר לגמרי מהעבד העברי. עוד יותר, כתוב בחסידות שאמה עבריה עושה עבודות בית פנימיות, בישולים ונקיון בסיסי. יש רק דברים מאד מיוחדים שרק האשה חייבת לעשות לבעל, ולא אמה, אבל חוץ מזה את הדברים הכי פנימיים האמה עושה. העבד לעומת זאת עובד בחוץ. יחס העבד לאדון הרבה יותר רחוק מיחס האמה לאדון, מצד העבודות. עבודות הכי שחורות לא נותנים גם לעבד עברי, אלא רק לעבד כנעני.

"זכו 'אחישנה'" – גאולת השכל; "לא זכו 'בעתה'" – גאולת הרגש

אם כן, מה יצא לנו? לפי הווארט של התורת אמת, אם נתבונן בו ונסיק את המסקנות, יוצא ש"לא זכו 'בעתה'" היינו גאולת עולם היצירה, גאולת מדות הלב. ואילו "זכו 'אחישנה'" זו גאולת עולם הבריאה, גאולה חב"דית, כמו שנסביר, גאולת הדעת. קודם דברנו הרבה על דעת – ה"חלק לעולם הבא" הוא בעולם הבריאה, עולם הבא, בו מתגלה האור מעולם האצילות לא דרך הפרסה אלא דרך חלונות ברקיע של עולם הבריאה.

ההשגה שאמרנו כרגע היא השגה מאד גדולה בפני עצמה, שמה שחז"ל מדברים על שתי בחינות גאולה הכוונה לגאולה בעולם אחר. באיזה עולם בנפש נזכה לגאולה? האם הגאולה תבוא בדעת או שהיא תבוא במדות, ברגש הלב? אם הגאולה היא גאולת הלב – צריך לחכות עד הזמן, עד הסוף, עד "בעתה". זה נקרא "לא זכו". מכאן נלמד שעיקר הזכות, מלשון הזדככות, הוא הזכוך של השכל. אז, כאשר זוכים, מזדככים, זוכים לגאולת "אחישנה", שהיא גאולת האמה העבריה, הגאולה בדרגה של עולם הבריאה. רק עד כאן, כמו שאמרנו, זה משהו שהוא יסוד היסודות. הרבי רוצה שנלמד כמה שיותר עניני גאולה ומשיח, ובסוגית גאולה ומשיח הדבר הזה הוא יסודי ועיקרי ביותר – גאולת העבד העברי וגאולת האמה העבריה.

גאולת עולם העשיה – למטה מ"אחישנה" ולמטה מ"בעתה" (אחרי "כלו כל הקצין")

מה חסר לנו? אם נכון מה שאמרנו הרגע לפי הדברים של בעל התורת אמת, יש עוד עולם – העולם הכי תחתון, עולם ששייך באופן מיוחד לחדש אדר, שאז ה-א דר בתחתונים ממש, בתחתון שאין תחתון למטה הימנו, סוף עולם העשיה. אז יוצא חידוש מופלא, שלכתחילה לא הייתי חולם עליו, שצריך להיות סוג גאולה שלישי – לא גאולת "בעתה" ולא גאולת "אחישנה", לא גאולת "זכו" ולא גאולת "לא זכו". גאולה מסוג אחר, שיותר נמוכה משניהם – לא יותר גבוהה.

מכאן מבריק שהרבי צועק ש"כלו כל הקצים", כי בדור שלנו לא שייכים ל"זכו" ולא ל"לא זכו". "כלו כל הקצים" נאמר על גאולת "בעתה", אבל למדנו שהיא בעולם היצירה. אם אנחנו לא שמה, אז "כלו כל הקצים" וזה לא מזיז כלום. כל המושג "בעתה" הוא גאולת העבד העברי, ואנחנו בכלל לא שמה. ודאי שאנחנו לא בעולם הבריאה, ששם "זכו 'אחישנה'". אנחנו בעולם של "כלו כל הקצים" ועדיין משיח לא בא. זו המציאות, זו מדרגה שצריכים לחשוב מה יכולה להיות בה הגאולה, יותר נמוך מ"לא זכו". "לא זכו" זה בלב – לא זכה להיות חב"דניק. "זכו" זה בשכל.

גאולת עולם העשיה: גאולת ה'מתנגד' שלא מעונין בגאולה

מה יותר למטה מ"לא זכו"? שהוא מתנגד, "אף עשיתיו". מה אומרים המתנגדים? מה אומר הרב הגדול של המתנגדים? שלא אכפת לי שמשיח יבוא בעוד אלפים שנה, ח"ו ר"ל. כלומר, הוא יותר למטה מ"לא זכו 'בעתה'", כי "בעתה" כבר הגיע, כלו כל הקצים, ולא אכפת לו כי זה לא אומר לו כלום, "תפח רוחם של מחשבי קצים" לדעתו. אז איך יכולה לבוא גאולה? מה צריכה להיות העבודה והענין של הגאולה לאנשים, רבנים גדולים, ראשי ישיבות, שבעצם חיים בעולם של עבד כנעני – שהם עצמם בבחינת עבד כנעני או שפחה כנענית? כל הגאולות שחז"ל תארו הם גאולות ליהודים מיוחסים – או עבד עברי או אמה עבריה – אבל מה לגבי העבדים הכנעניים והשפחות הכנעניות?

מה ש"כלו כל הקצים" הוא כי ה' רוצה לגאול אותם, ולהם "בהפקרותא ניחא להו", הכוונה שלא אכפת להם מהגאולה בכלל, לא אכפת להם מתי יבוא משיח. מי שעליו נאמר "לא זכו 'בעתה'" אכפת לו ממשיח, הוא רוצה שמשיח יבוא, אבל הוא לא זכה – אז אומרים לו 'תחכה, יגיע הסוף ומשיח יבוא, יגיע הזמן'. עבד עברי רוצה לצאת לחפש, ואומרים לו – לא, תעבוד שש שנים, וכשתבוא השביעית תצא מעצמך. שוב, יש אחד שלא רוצה לצאת – לא כי "אהבתי את אדני את אשתי ואת בני" – אלא הוא בפריקות עול. לכן כל כך מפריעה לאדמו"ר האמצעי פריקות עול – אחד שהוא בפריקות עול לא מצפה למשיח כלל. "עולם כמנהגו נוהג" גם עכשיו, כמו בימות המשיח, ולא משנה לו כלום. אז איך יבוא משיח? כנראה שזה המצב שלנו, לכן "כלו כל הקצים" ומשיח לא בא.

אבל "משנכנס אדר מרבים בשמחה" – אי אפשר להשאר ככה, צריך להרבות בשמחה, משיח אותיות ישמח (בעצמו) וישמח (אחרים). כדי להסביר צריך להעמיק עוד טפה מהי גאולת "אחישנה", מהי גאולת "בעתה" ומה הגאולה שלנו, שהיא פחות מגאולת "בעתה". עוד לא זכינו ל"לא זכו".

אבי"ע: בטול, אפשרי המציאות, כלל, פרט

נחזור להתבוננות בעולמות: חוץ מזה שעולם הבריאה הוא עולם השכל, שם עיקר ה"חלק לעולם הבא" עליו דברנו קודם, ועולם היצירה הוא עולם המדות, ולפי זה עולם העשיה, כשמו כן הוא, הוא עולם המעשים ו"המעשה הוא העיקר", יש עוד גדרים חשובים מאד בחסידות לעולמות, כמבואר באריכות בספר סוד הוי' ליראיו:

עולם האצילות הוא עולם של בטול אמתי, בטול במציאות לאלקות – יש רק ה', אין שום מציאות אחרת.

כינוי עולם הבריאה הוא אפשריות המציאות, שאין שום מציאות קיימת, מעוצבת, אבל הכל אפשרי. אפשריות המציאות היא שהכל היולי, הכל פתוח, הכל יכול להיות.

מהו עולם היצירה? מציאות כללית – יש מינים, כמו מין האריה, אבל אין אריות פרטיים.

עולם העשיה הוא מציאות פרטית, שיש בו לא רק מינים אלא גם אישים, פרטים.

שוב: עולם העשיה הוא עולם האישים, עולם היצירה הוא עולם המינים, בבריאה אין מינים ורק הכל אפשרי, ובעולם האצילות גם אין שום אפשרות, אין שום הו"א, כי הכל אלקות בפשיטות (וכל מציאות אחרת היא כל כך התחדשות שגם לא בגדר אפשרות המציאות).

"משיח נאו" בבריאה – ב"אפשרי המציאות" הכל אפשרי

לפי ההסבר הזה אפשר להבין הרבה יותר טוב מה שאמרנו קודם: הרבי הוא חב"דניק והרבי צועק כל הזמן 'משיח נאו', והרבי מתנגד מאד לאלה שאומרים שתהליך ביאת משיח צריך להיות לאט-לאט, "קמעא קמעא", אף על פי שהביטוי הזה כתוב במדרש. שוב, הרבי צעק "כלו כל הקצים" ורוצים שמשיח יבוא היום, לא מחר. הוא גם הבין מהרמב"ם שצריך לצפות כל יום שמשיח יבוא היום, לא מחר. מה זה קשור לגאולת "אחישנה"? בעצם הרבי חי בגאולת "אחישנה", "זכו", לכן – כדי להצדיק את העמדה הזאת – הרבי חייב לומר שנסתיימה עבודת הבירורים וכולם כבר עשו תשובה ולא חסר שום דבר וגם צחצחו את כל הכפתורים וכו'. המצב הוא "זכו" באופן מוחלט, לכן מגיע משיח עכשיו, ברגע הזה, גאולת "אחישנה".

אם נעמיק בזה יותר, הווארט הוא שהרבי חי בעולם של אפשריות המציאות – שהכל היולי ופתוח ברגע הזה לקבל כל צורה שהיא. כלומר, ברגע הזה העולם – כמה שהוא מסובך, מאד בסבך של דברים שלמראית עין אינם רצויים – אבל באמת כל האפשרויות פתוחות והכל בן רגע יכול להתהפך מן הקצה אל הקצה. היות שהוא רואה את המציאות בעצם ובפנימיות כמציאות היולית – מציאות של עולם הבריאה, עולם השכל – לכן כמה שהוא מסתכל החוצה ורואה את כל הבעיות בעולם, זה לא מפריע לו ומונע בעדו לומר בבטחה גמורה שביאת המשיח נאו ממש תלויה רק בנו (כולל המשיח עצמו, שביאתו תלויה רק בו). כמו המושג "קביעה רצונית" אצלנו – צריך רק לפקוח את העינים ולראות ש"הנה הנה מלך המשיח בא" ברגע הזה. זו מנטליות גמורה של אמה העבריה (שמצפה כל רגע שהאדון ייעד אותה לאשה), לפי הווארט שאמרנו מהתורת אמת. זה באמת מוחין דחב"ד, כנגד עולם הבריאה, עולם של אפשריות המציאות[י].

"קמעא קמעא" ביצירה – הכלל מתקדם תמיד

יורדים עולם, לעולם היצירה, ושם כבר לא הכל פתוח – שיכול להשתנות בן רגע, ש"העם ההלכים בחשך" פתאום "ראו אור גדול", "פתאום יבוא אל היכלו האדון אשר אתם מבקשים". בעולם היצירה זה לא עובד ככה. "זכו 'אחישנה'" לא אומר שזכו שהכל טוב (שיהודים כבר לא חוטאים), אלא זכו להיות במצב בנפש בו הכל יכול להתהפך ברגע – "זכו 'אחישנה'", ורק תלוי בנו, שנצעק זאת, נצעק "יחי המלך" וניתן חיות למלך, הכל תלוי בפה שלנו (פה גם מלשון פה ועכשו. מכאן נשכיל להבין את הווארט החבד"י "מאך דא ארץ ישראל"). על זה הרבי הולך כל הזמן.

אבל שוב, כשיורדים עולם כבר יש כללים אחרים, כללי משחק אחרים לגמרי. זה כבר לא עולם בו כל האפשרויות פתוחות ברגע הזה. בעולם היצירה לא ככה – שם כבר יש מינים, יש כלל. קודם אמרנו שעולם היצירה הוא עולם של חסידים כלליים, חסידים של עבודת המדות, של רגש. כעת נאמר בסגנון אחר, שעולם היצירה הוא עולם של קוקניקים, של קמעא-קמעא'ניקים, כי הוא עולם של מינים – של כלל. הכלל כל הזמן מתקדם, בצעדים יותר מהירים או פחות מהירים, יותר איטיים, "קמעא קמעא" – הכלל תמיד בתהליך של התקדמות. לא שהכל אפשרי, שאפשר להפוך את המציאות בן רגע.

אם אי אפשר להפוך את המציאות בן רגע מהקצה אל הקצה, אז ממילא זה לא הראש של הרבי – רק ראש בו נותנים איזו גושפנקא למה שיש, מה שזכינו בינתים, איזה שלב ראשון של שיבת ציון וריבונות יהודית וכו' וכו', והמין מתפתח והולך. שוב, לא מדברים על פרטים בכלל אלא רק על המין – המין הוא הכלל. הכלל נמצא בתהליך וצריך לחכות. זה נקרא "לא זכו 'בעתה'". הגאולה תבוא "בעתה", היא כבר התחילה, לכן אפשר לקרוא למצב שלנו "אתחלתא דגאולה". יקח זמן, עוד דור ועוד דור, לא יודע כמה זמן. יתכן שכולם צדיקים גמורים.

כמו שאמרנו ש"זכו" אין הכוונה שכולם צדיקים, אלא זכו למוחין של שינוי בן רגע, כך כאן "לא זכו" לא אומר שכולם רשעים, אלא שלא זכו למוחין של שינוי בן רגע, אלא שיש מוחין הפוכים שאין שינוי בן רגע – יש רק תהליך (בחינת "אחור", כידוע בסוד "אמרתי ימים ידברו ורוב שנים יודיעו חכמה. אכן רוח היא באנוש ונשמת שדי תבינם" שמוחין של שינוי בן רגע היינו בחינת "פנים", בחינת חב"ד, ואילו מוחין של תהליך מתפתח היינו "אחור", בחינת מדות), תהליך של התפתחות המין, הכלל מתפתח ומתקדם צעד אחר צעד. לוקח זמן, וכשיבוא הקץ זה יגמר. למי יש את הראש הזה? עבד עברי, ש"שש שנים יעבוד ובשביעית יצא לחפשי חנם".

בחיי הפרט של "אף עשיתיו" אין משיח

אמרנו שנעבעך נעבעך אנחנו לא כאן ולא כאן, לא בעולם הבריאה ולא בעולם העשיה, אלא ב"אף עשיתיו", עולם של עבדים כנענים. כולנו עבדים כנענים ושפחות כנעניות, שבהפקרותא ניחא להו, בנטיה טבעית לפריקות עול, רק שהחסד הוא שהאדון מחזיק אותנו בכח. מה המנטליות בעולם העשיה? יש רק חיי הפרט, רק פרטים, כל אחד לעצמו. זה שיש עולם בו כל אחד לעצמו – ודאי שאין בו משיח, משיח יכול לבוא בעוד אלפיים שנה (וגם אז לא מוכרח שיבוא...).

גם ברוחניות, איך יכול להיות ראש ישיבה גדול שאומר שלא אכפת לו שמשיח לא יבוא גם עוד אלפים שנה? כי כל פרט הוא לעצמו. לכל פרט יש גם לפי הדמיון שלו את העולם הבא של עצמו – מי שיושב בפוניביז' ולומד תורה הוא בסדר, יש לו את הפרט שלו, הגאולה שלו. משיח שיבוא לכל המדינה? לכל העולם? יכול להיות גם בעוד אלפים שנה, כי הוא חי את הפרט. גם בקדושה, מה שחשוב הוא רק הפרט – כל אחד לעצמו. כל אחד צריך, לדעתו, שטייגין אין תורה – כל אחד לעצמו. בעולם כזה, שכל אחד לעצמו, אין "זכו" וגם אין "לא זכו". גם המלה "זכו" וגם "לא זכו" בלשון רבים, וכאן אין את זה בכלל – יש רק 'זכה' או 'לא זכה'. עוד פעם, זה עולם אחר, וממילא אין שם משיח בכלל – משיח שאנחנו מצפים לו.

לדאבוננו, הכלל – אותו כלל של עולם היצירה – נמצא, נפל, לעולם העשיה. זה גם הסוד של חטא אדם הראשון בקבלה, שעולם היצירה נפל לעולם העשיה. לפני החטא לא היה עולם העשיה (במקום שהוא עכשו), וגם לא היו ד המדרגות התחתונות של היצירה, אבל החטא הפיל הכל יד מדרגות וכעת אנחנו למטה-מטה. שוב, זה מקום שלא אכפת בו משיח, לא אכפת גאולה, וכן אכפת העולם הבא של הפרט – מי שמאמין בו. יש שם מאמינים, וכמובן יש יהודים שלא מאמינים בכלום – יש ראשי ישיבה שמאמינים, אבל הם למטה, כי מה שאכפת הוא רק הפרט.

גאולת העשיה – "בעל כרחן שלא בטובתן"

שוב, אנחנו חייבים להביא לשם את המשיח. איך? הם לא יביאו את המשיח. איך מביאים לשם את המשיח? על זה נאמר "חי אני נאם אדני הוי' אם לא ביד חזקה ובזרוע נטויה ובחמה שפוכה אמלוך עליכם", שיעור שלמדנו לפני שבוע[יא] על "אהיה אשר אהיה". יש "אהיה" ברצון, כך אומר רבי יוחנן – "אהיה לאשר אהיה", אהיה למי שרוצה אותי. מי שרוצה משיח – יבוא משיח, או בדרך של "זכו" או בדרך של "לא זכו". לפי דברינו "אהיה אשר אהיה" הוא 'זכו' אהיה או 'לא זכו' אהיה, אבל שניהם עם רצון לגאולה. או שזכית לגאולה עכשיו או שאתה זוכה לתהליך של גאולה. גם ה"לא זכו" הוא זכו יחסית. אבל אחר כך יש "אהיה" שלישי, "אהיה שלחני אליכם", שהוא מפרש "בעל כרחן שלא בטובתן" – שאביא להם משיח אף שהם בכלל לא רוצים משיח, כי כל אחד לעצמו. הכל בעל כרחן, שלא בטובתן, בחמה שפוכה אמלוך עליכם. רק מה? צריך לעשות זאת בדרכי נעם, כמו שהרבי אומר. לכן, עד כאן, נשאיר את ההמשך לדמיון.

כעת אמרנו דבר גדול מאד-מאד, שיש שלש דרגות של גאולה לעם ישראל. הכל יצא לנו מהווארט הזה של בעל התורת אמת, שיש גאולה של אמה העבריה וגאולה של עבד עברי – "אחישנה" ו"בעתה" – וממילא הסברנו שצריך גאולה גם לנו, ש"ידע איניש בנפשיה" אם אני אמה עבריה, עבד עברי או עבד כנעני (במקרה הטוב, שיש לי אדון שמחזיק אותי). שוב, הגאולה צריכה לבוא לאלה, עבדים כנענים, כי רוב עם ישראל במדרגה הזו וגם אנחנו במדרגה הזו – אשרי מי שהוא דתי במדרגה הזו. הרוב בכלל לא דתיים במדרגה הזו. לשם צריכה לבוא גאולה, והגאולה הזו היא גאולה של "כלו כל הקצים" והגאולה לא באה, ולשמה צריכה לבוא גאולה. לחיים לחיים, שנזכה לגאולה תיכף ומיד ממש, משיח נאו.

[הרבה ריקודים]

ה. שלש דעות בטעם שלא להתפלל מוסף ביחיד ב-ג' שעות ראשונות של ר"ה

שתי הסברות: שלש שעות ראשונות זמן של אמת התורה או של דין ה' את העולם

לחיים לחיים. למדנו[יב] סוגיא בתחלת מסכת עבודה זרה, דין של רב יוסף שאומר שאדם לא יתפלל מוסף של ר"ה ביחיד בשלש השעות הראשונות של היום – אז אין זכות הצבור, כי הצבור לא מתפללים מוסף בזמן הזה.

בסוף הסוגיא שם יש שתי דעות, שתי סברות (כפי שכותב רש"י) – ויש מחלוקת כפי מי פוסקים – או כי באותן שעות ה' לומד תורה, התורה היא אמת ואמת לא נושאת פנים, לא עושה לפנים משורת הדין, או שבאותן שעות ה' יושב ודן את העולם. קודם היתה מימרא שבשלש שעות ראשונות ה' עוסק בתורה ושלש שעות שניות ה' דן את העולם וכיון שרואה שהעולם לא זכאי וחייב כלייה הוא עומד מכסא דין ויושב על כסא רחמים, אך לפי ההסבר השני לדין של רב יוסף אומרים "איפוך" – דווקא בשלש שעות ראשונות ה' יושב ודן ובשלש שעות שניות ה' יושב ועוסק בתורה. אז, לכאורה, יותר מובן למה לא מתפללים אז מוסף – ה' יושב ודן, ואין זכות הרבים.

סברה שלישית: בשלש שעות ראשונות יש את רגע חרון אף של מקום

יש עוד דעה, ווארט שלישי, שלא דברנו עליו. קודם כתוב, באותה סוגיא, אודות בלעם הרשע שהיה יודע לכוון את השעה שה' כועס בכל יום, וה' עשה צדקה וחסד עמנו – "צדקות הוי'" עמנו – שלא כעס כלל באותם ימים. הגמרא שואלת "אימת רתח" ועונה אביי "בתלת שעי קמייתא" ובהמשך נאמר "תנא משמיה דר"מ בשעה שהמלכים מניחין כתריהן בראשיהן ומשתחוין לחמה מיד כועס הקב"ה", ואז ממשיכה הגמרא "אמר רב יוסף לא ליצלי איניש צלותא דמוספי בתלת שעי קמייתא דיומא וכו'". משמע שטעמו של רב יוסף הוא משום שתלת שעי קמייתא דיומא הוי עת חרון אף של מקום בעולם.

למה ישנו אז "חרון אף של מקום"? כי אז כל מלכי אומות העולם קמים אז משנתם. דוד המלך קיים את "אעירה שחר" (השיר ששרנו קודם) – אני מעורר השחר ולא השחר מעורר אותי, הוא קם לפני שש בבקר (אם מדובר בשעות שוות). שאר מלכי העולם לא ככה, אלא קמים בשעה השלישית (כך אומרים תוספות) – בין שמונה לתשע בשעות שוות – ומיד הם משתחוים לשמש ר"ל, וכאשר הם משתחווים לשמש זה מעורר את חרון האף של הקב"ה ועל כך נאמר "אל זועם בכל יום", ומי שיודע לכוון את הרגע זהו רגע שאפשר חלילה וחס לקלל בו, כמו בלעם הרשע.

זהו טעם שלישי – אחר לגמרי מהטעמים שה' יושב ודן את העולם או שהוא יושב ועוסק בתורה – למה לא להתפלל מוסף ביחיד בר"ה בשלש שעות ראשונות.

שלש הטעמים כנגד שלש הגאולות בעולמות אבי"ע

יוצא שיש לנו שלש דעות, והן ממש לפי העולמות שהסברנו קודם לגבי אמה עבריה, עבד עברי ועבד ושפחה כנעניים שבבחינת "אף עשיתיו", "חרון אף של מקום בעולם". הדעה שהקב"ה יושב ועוסק בתורה באותן שעות היא כנגד עולם הבריאה.

קודם נאמר כלל לגבי שלש השעות הראשונות של היום – הן זמן של אתערותא דלעילא, אור השחר שבוקע – "אז יבקע כשחר אורך" הוא אור הגאולה. דווקא הזמן הזה הוא זמן הגאולה, זמן של משיח – "וישכם אברהם בבקר", בקרו של מלך המשיח.

יתר על כן: מכל תפלות השנה, התפלה שהכי הולכת על משיח וגאולה היא מוסף של ר"ה, בו אומרים מלכויות-זכרונות-שופרות. יש הרבה טעמים לשופרות, ואחד מהם – שיוצא מפורש מהפסוקים שאומרים – הוא שופרו של מלך המשיח, שופר הגאולה ("והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול וגו'"). גם על מלכויות כתוב בספרים הקדושים, במיוחד ביסוד ושרש העבודה, שכל בקשת המלכות בר"ה היא (גם) בקשת מלכות ישראל, בקשת משיח, שרק כשיבוא משיח יתקיים "והיה הוי' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה הוי' אחד ושמו אחד".

עיסוק ה' בתורה – גאולת "זכו" בבריאה

כנגד אמה עבריה יש את הסברא שבשלש שעות ראשונות ה' יושב ועוסק בתורה – ככה הוא מביא משיח, מעורר את הגאולה בזמן הזה. איזו תורה הוא לומד? הרבי רצה שנעסוק בעניני גאולה ומשיח, ובאותן שלש שעות החסידות שה' לומד היא תורה של משיח. תורה שמסבירה מה שאמרנו קודם, שבעולם הבריאה הכל אפשרי, יכול להתהפך כל רגע, "פושט צורה ולובש צורה", ובהחלט יתכן "משיח נאו". שם כל לימוד הזכות של תורת חסד, ש"חטא ישראל" – שאף על פי שחטא הוא ישראל, ועוד יותר, שכלל לא חטא ("חטא ישראל" בתמיה!). זו התורה בה ה' עוסק בשלש השעות הראשונות. הדעה הזו היא הפשט, והיא הגאולה של "זכו 'אחישנה'", כל מה שדובר קודם.

הדין על העולם – גאולת "לא זכו" ביצירה

הדעה של "איפוך", שהקב"ה לא לומד אז תורה אלא יושב ודן את העולם, וכיון שהוא רואה שהעולם מתחייב כליה – רואה שהעולם "לא זכו" – ואז צריך להיות "בעתה", וגם ה"בעתה" היא ברחמים, שה' עומד מכסא דין ויושב על כסא רחמים. הגאולה הזו היא מתוך שה' דן את המציאות ורואה שעולם לא זכאי – שייך לבחינה של עבד עברי (שמכר את עצמו לעבד או שנמכר בגנבתו על ידי בית דין, שני מצבים מובהקים של "לא זכו", והרושם נשאר כל שנות עבדותו, משא"כ האמה העבריה שזכאית מלכתחילה), שיש בו תהליך כי "לא זכו". כמו שאמרנו, בשניהם רוצים משיח – או ברמה של "זכו", במוחין דגדלות, או ברמה של "לא זכו", יחסית במוחין דקטנות (מוחין הפוכים – "איפוך"), בריאה ויצירה. אלה ממש שתי הדעות שה' יושב ועוסק בתורה או יושב ודן את העולם.

חרון אף של מקום – על השעבוד (הרצוני) לכללי עולם העשיה

אבל יש דעה שלישית – שכעת אנחנו מוסיפים אותה. כדי להשלים את מה שאומרים כאן צריכים להביא את הסוגיא ואת המפרשים, ובפרט את השו"ע עם המג"א, שמתדיין ומביא את כל הדעות בסוגיא זו (בכמה מקומות). הדעה השלישית אומרת שלא זה ולא זה – הבעיה של שלש שעות הראשונות היא שהן עת חרון. לא מה שה' עושה סתם ככה – יושב ולומד תורה או יושב ודן את העולם – אלא שהוא פשוט כועס כי רואה שכל המלכים קמים ומשתחוים לשמש. שם התפיסה, האחיזה, של בלעם הרשע כנגד ישראל – הוא נאחז בזה.

כמו שאמרנו, עבד כנעני ושפחה כנענית יכולים להיות כל אחד מאתנו – זו רמה בנפש, במודעות, בחינת "אף עשיתיו". ככה שקמים בבקר, ובמקום לומר "מודה אני" – או יתכן שתוך כדי אמירת "מודה אני" – הוא משתחוה לשמש ר"ל. האם יתכן שיהודי יקום בבקר ודבר ראשון משתחוה לשמש? מה זה? שהגאולה בשבילו היא השמש, ה"יצא אדם לפעלו" – הגאולה שלו היא הטבע. אין לו גאולה אמיתית, אלא רק את השמש – את הטבע וחוקי הטבע, שאליהם הוא משעבד את עצמו, משתעבד להם ביודעים וברצון, זו השתחויה. הוא משתעבד ברצון לכללי המשחק של עולם העשיה. כמו "מודה אני", שאחד מקבל על עצמו עול מלכות שמים, ככה הוא קם ואומר דבר ראשון שאני מקבל על עצמי את כללי המשחק של העולם הזה (היינו מה שנאמר בפרקי אבות שמקבל עליו עול מלכות ודרך ארץ).

כיון שהקב"ה רואה שקמים על הבקר – זמן הגאולה, הבקר – ודבר ראשון משתחוים לשמש, זה מעורר חרון אף של מקום בעולם, "אף עשיתיו". גם להם הוא צריך להביא גאולה. הוא אומר – זה לא יעזור לכם, על אפכם ועל חמתכם, "בעל כרחם שלא בטובתם", "בחמה [גם לשון חמה-שמש] שפוכה אמלוך עליכם".

ככה השלמנו – בינתים, יש עוד כמה השלמות, אבל זו השלמה מאד חשובה – את השיעורים על הסוגיא הזו בגמרא. לא רק שיש שתי דרגות למה לא להתפלל מוסף באותו זמן, אלא שלש מדרגות – בדיוק כנגד שלשת העולמות שהסברנו. העיקר, כמו שסיימנו קודם, שנזכה לגאולה האמתית והשלמה תיכף ומיד ממש. לחיים לחיים, שיהיה מזל טוב מזל טוב, שתהיה חסיד ירא-שמים ולמדן, לתפארת המשפחה ולתפארת עם ישראל כולו.

שיר המעלות.

פסק אדמו"ר הזקן בבריאה ועלית עם ישראל ליצירה

מחכים ליין, אז נוסיף עוד פרט: רק אדמו"ר הזקן פוסק כמו הדעה שה' יושב ולומד תורה – כי הוא חב"דניק. כל שאר הפוסקים הם כמו דעת התוס', שפוסקים כ"איפוך", עולם היצירה, עולם הכללים. היחיד שפוסק ממש כדעת רב (כינוי מיוחד לאדמו"ר הזקן – "רב תנא הוא ופליג") – שאמרנו שהיא הרבה יותר על פי פשט, כסדר המימרא המקורית שבשלש השעות הראשונות של היום ה' יושב ועוסק בתורה – הוא רק אדמו"ר הזקן בשו"ע. ממש נגד כולם – הלבוש, המשנ"ב, ערוך השלחן וכו'.

שוב, בלעם רוצה לתפוס אותנו שגם אנחנו היהודים בהפקרותא ניחא לנו. ככה שהוא רוצה לתפוס אותנו. שאנחנו בדרגה כמוהו, כמו שהוא אנרכיסט גם אנחנו אנרכיסטים, כל אחד לעצמו, "בימים ההם אין מלך בישראל איש הישר בעיניו יעשה". הוא רוצה לומר שכך אנחנו בעצם, בפנימיות, כל אחד לעצמו. מתי שרתה עליו רוח הקדש? כשראה שכל אחד מתחשב בזולת, "מה טובו אהליך יעקב", שאין פתחיהן מכוונים זה כנגד זה – שיש בטבע היהודי בטול והתחשבות זה בזה. שהיהודים לא ב"אף עשיתיו" אלא לפחות בעולם הרגש אחד כלפי הזולת, גם אם הם לא בעולם החב"ד ממש, עולם הבריאה.