בע"ה

אור ל-י' אייר ע"ו – כפ"ח

שיעור שבועי פרשת בהר

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. נצח שבנצח – יום ה"כה"

נגנו שאמיל.

נצח שבנצח – 'סיהרא באשלמותא' של הספירה

עכשיו ספרנו את ספירת העמר "נצח שבנצח". היות שזה יום מאד מיוחד בספירה, ומבחינה מסוימת זה היום הכי גבוה בספירה – כי זה הציר המרכזי של מט ימי הספירה – כדאי שנקדיש קצת מחשבה והתבוננות לגבי משמעות היום הזה, מה זה נצח שבנצח. אם נדמה את הספירה לחדש, היום הזה הוא על דרך "סיהרא באשלמותא".

בדרך כלל מציירים את ספירת העמר שהכל עליה, כל יום יותר ויותר – יום אחד, שני ימים, שלשה ימים עד תשעה וארבעים יום. בכל אופן, כמו שיש את היושר (הבחינה הזכרית, אור החמה) של "מעלין בקדש" בספירת העמר יש גם איזו תופעה מעגלית (הבחינה הנקבית, אור הלבנה) בתוך הספירה, כמו חדש שעולה וגם יורד. כמו שהרבי אומר, יש גם איזו מעלה בכך שימי החדש (אור הלבנה) יורדים לאחר שעולים (בימי הירידה דווקא יש יותר ויותר גילוי העצמות). אז אם נדמה את ימי הספירה למבנה של החדש, היום, נצח שבנצח, הוא השיא של העליה, על דרך "סיהרא באשלמותא", השלמות של הספירה.

מעגלי ספירה בשנת הלבנה

אפשר גם להמשיך זאת, מעגלים על דרך ימי ספירת העמר, כנגד כל השנה. אם מחברים את היום-טוב הראשון של פסח שלפני הספירה (שהיא "ממחרת השבת" דווקא, מתיחסת ומחוברת ל"שבת" שלפניה, מיסודות התורה שבעל פה) עם היו"ט של שבועות ("תספרו חמשים יום") אלה חמשים ואחד ימים (כאשר יום הנצח שבנצח הוא היום האמצעי). אם פעם כוללים את היום הראשון ופעם לא, על דרך חדש מלא וחדש חסר, אזי שנת הלבנה של 354 ימים היא בדיוק שבעה מעגלים כאלה (מלא-חסר-מלא-חסר-מלא-חסר-מלא).

כך אפשר לראות איך שהשנה בנוסף למעגל של יב חדשים היא גם מעגל של שבעה 'חדשים' שהם על דרך ספירת העמר. זה עוד יותר מחזק את הענין שאם מתבוננים בימי ספירת העמר כמו מעגל של חדש – כמובן זה לא חדש, אי אפשר לראות זאת בשמים, בטבע (בחדש רגיל רואים את העליה והירידה בשמים, בירח) – אז יום ה-כה[ב], "חמשה ועשרים יום[ג]... לעמר", היום -5², הוא על דרך ה"סיהרא באשלמותא" (יום ה-טו, 5 במשולש, של החדש).

יום ה-כה – ברכת ה"כה"

אם בכל זאת רוצים לקשר את סוד ה-כה להסתכלות השמימה, זה שייך למה שה' הוציא את אברהם אבינו החוצה (מהיקום וחוקי הטבע): "ויוצא אתו החוצה ויאמר הבט נא השמימה וספֹר הכוכבים אם תוכל לספר אתם ויאמר לו כה יהיה זרעך". זה ה"כה" הראשון בתורה[ד]. ה' מבטיח לו צאצאים, כח ההולדה הוא כח האין סוף, יש כח אין סופי ב"כה יהיה זרעך"[ה].

חז"ל מחברים את "כה יהיה זרעך" גם לברכת כהנים, בה כתוב "כה תברכו את בני ישראל אמור להם. יברכך וגו'". מתחיל מ"כה". גם כהן מתחיל ב-כה, ואז נ ("תספרו חמשים יום", סוד היובל) שעולה ב"פ כה – "אמור להם", "להם" עולה כהן שעולה ג"פ כה (ואם מחברים "להם" ל"כה" אז מחמש ברבוע עלינו לעשר ברבוע, שהוא הוא "כה" בהכאת אותיות, כ פעמים ה[ו]).

כתוב "כה יהיה זרעך" ואחר כך כתוב "והאמִן בהוי' ויחשבה לו צדקה" – אברהם האמין באמונה שלמה, אף על פי שהוא כבר זקן, גם הוא וגם אשתו, עקר ועקרה, הוא האמין ובוטח במאה אחוז והקב"ה חושב לו זאת לצדקה. יש בעצם שני פירושים – לפי רש"י ה' חושב לאברהם אבינו את אמונתו כצדקה, אך הרמב"ן מקשה שלא כזה חידוש שיהודי מאמין לדבר ה' הבא אליו בנבואה, ומפרש הפוך, שאברהם קבל את ההבטחה כצדקה, אך ורק מתנת חנם מהקב"ה ולא בזכות. שוב, לפי התרגום ורש"י ה' החשיב את האמונה כצדקה-זכות לאברהם שהוא האמין. לפי הרמב"ן ועוד מפרשים הכיוון הפוך, שאברהם אומר שזה לא בזכותי, אין לי שום זכות בכלל, אך ורק צדקה של הקב"ה – לא מגיעה לי הבטחה כזו של ה'. יסוד היסודות של עבודת ה' יתברך – לא מגיע לי כלום, וגם כשה' מבטיח לי לא מגיע לי, לכן זו אך ורק צדקה מהקב"ה.

בכל אופן, אלה שני פירושים הפוכים-משלימים לפעם הראשונה שכתובה אמונה בתורה, שמישהו מאמין בה'[ז]. ה"כה" הראשון הוא "כה יהיה זרעך" והאמונה הראשונה היא "והאמן בהוי' וגו'", וחז"ל אומרים שבזכות ה"כה" ובזכות האמונה של אברהם אבינו זכינו לברכת כהנים. ברכת כהנים היא בעקרון ברכת בנים, "כה יהיה זרעך", כפירוש חז"ל "'יברכך' בבנים 'וישמרך' בבנות", צריך הרבה בנים ובנות בעם ישראל (ביאת משיח מותנה ב"עד שיכלו נשמות מהגוף"). הכל קשור להיום, היום ה-כה בספירה, נצח שבנצח (נצח היינו סוד "ברא כרעא דאבוה" כנודע), אז כל הברכות האלה שייכות להיום, ברכת הילדים.

שלש ברכות "כה תברכו" כנגד ה"כה" של שלשת האבות

כמו שכתוב "כה" אצל אברהם, וכתוב שבזכותו קבלנו את ברכת כהנים, כתוב כך גם לגבי שאר האבות: כתוב שגם אצל יצחק נאמר "כה". איפה? בעקדה – "ואני והנער נלכה עד כה"[ח]. בעצם אברהם אומר זאת, אבל חז"ל מפרשים שהחידוש הוא לגבי יצחק. זה אותו "כה" של היום, אותו "כה" של "כה תברכו את בני ישראל".

אחר כך איפה ה"כה" של יעקב אבינו? חז"ל אומרים שהוא לפני מתן תורה. יעקב הוא עמוד התורה, וה' פותח לפני מ"ת "כה תאמר לבית יעקב". זה גם מזכיר את יעקב, ומתחיל "כה" – "כה תאמר לבית יעקב" – וחז"ל מפרשים ש"'בית יעקב' אלה הנשים". כלומר, יש משהו מיוחד ב"כה" של יעקב אבינו שהוא קשור לנשים ובזכות נשים – בזכות נשים צדקניות תבוא הגאולה.

בכל אופן, חז"ל אומרים שבזכות כל אחד מה"כה" האלה זכינו לברכת כהנים. במקום אחר כתוב, ומיד מתבקש לקשר, ששלש ברכות ברכת כהנים הן עצמן כנגד האבות: "יברכך" כנגד אברהם, אז כדאי שהכהנים המברכים יחשבו על "כה יהיה זרעך" – ה"כה" של אברהם. "יאר הוי' פניו אליך ויחנך" הוא כנגד יצחק, אז הפסוק הוא ה"כה" של נסיון העקדה – "נלכה עד כה". בתחלה יצחק לא יודע לאן הולכים, "וילכו שניהם יחדו" בתמימות, כשרק אברהם יודע. אבל גם אחרי שיצחק יודע שהוא הולך להעקד שניהם הולכים יחדו בלב שלם, "וילכו שניהם יחדו" (פעם שניה). בתחלה רק אני יודע אבל אחר כך גם הנער יודע וזו התכלית – "ואני והנער נלכה עד כה". העקדה היא ההתכללות של אברהם ויצחק, כמו שכתוב בחסידות, ועצם הענין של ספירת העמר הוא התכללות המדות. זה קשור לברכה השניה. הברכה השלישית, "ישא הוי' אליו פניו אליך", לשון נישואין, "וישם לך שלום", שלום בית – בברכה זו ראוי שהכהנים יכוונו "כה תאמר לבית יעקב". בזכות זה קבלנו את התורה, בזכות נשים צדקניות, וגם בזכות הנשים הצדקניות שמקבלות את התורה ומחנכות את הילדים ואת הבעלים לתלמוד תורה, בזכותן תבוא הגאולה לעם ישראל.

יש שלשה "כה" כנגד האבות, ובזכותם זוכים לשפע ברכות. הזכרנו הרבה פעמים שבסוף הספירה אנו אומרים "ועל ידי זה יושפע שפע רב בכל העולמות". יש משהו ביום הזה, שיא הספירה, יום ה-כה, שנמשך שפע רב והוא "עד ['עד כה'] מהרה ירוץ דברו" כמו שנאמר לגבי ברכת כהנים, שהוא "כה תברכו את בני ישראל".

"עד מהרה ירוץ דברו" ביום של משה שבמשה

אחת הכוונות שדברנו בזמן האחרון היא שכל ספירה היא כנגד אחד משבעת הרועים של עם ישראל. נצח הוא כנגד משה רבינו – לא האבות, שעל כל אחד מהם כתוב "כה", ולכאורה גם לא אהרן בו כתוב "דבר אל אהרן ואל בניו לאמר כה תברכו", כי אהרן הוא כנגד ספירת ההוד. יום ה-כה הוא דווקא משה, ולא סתם משה אלא משה שבמשה, נצח שבנצח, הנקודה הכי עצמית של משה רבינו. על הפסוק "עד מהרה ירוץ דברו", שנאמר על ברכת כהנים, כתוב שהוא קשור במיוחד לקו האמצעי של הספירות, שאין בו מעכב. בכל קצה, ימין או שמאל, השפע לא יורד מהר בלי שום עיכוב, אבל באמצע אין שום עיכוב והשפע יורד מהר – "עד מהרה ירוץ דברו". בספירות האמצע הוא התפארת, היסוד וגם המלכות – הכל נמצא בקו האמצעי של המדות. הנצח הוא גם לא בקו האמצעי.

אם כן, בכל ספירה חוץ מהנצח היינו מוצאים קשר לברכת כהנים, אבל דווקא נצח שבנצח הוא יום ה-כה, משה שבמשה. לכן כתוב שמשה שמש ככהן גדול בשבעת ימי המילואים. הוא היה לבוש חלוק לבן, לא שמונה בגדים של כהן גדול, אבל יש מעלה בחלוק הלבן שלו שהוא יותר גבוה מכל בגדי כהונה. כשאומרים "הוי' אחד" – כמו שנסביר בהמשך – יש כוונה שה-ח היא שמונת בגדי כהן גדול וה-ד היא ארבעת בגדי כהן הדיוט או ארבעת בגדי כה"ג כאשר נכנס לפני ולפנים לקה"ק ביו"כ. לפי זה, ה-א היא החלוק הלבן של משה רבינו. לא מאריכים ב-א, מקצרים בה, משום שהיא למעלה מהתפיסה שלנו לגמרי ("לית מחשבה תפיסא בך כלל" ו"לית כל מוחא סביל דא"[ט]), שזה הולך על אלופו של עולם בכבודו ובעצמו – ה-א היא למעלה מה-ח וה-ד, למעלה מהזמן, למעלה מהמקום.

אם כן, גם לגבי הכהונה, יש משהו דווקא אצל משה רבינו שהוא השרש הנעלם העליון של הכהונה, של הברכה, היכולת לברך. יום ה-כה, "כה תברכו", הוא דווקא עכשו, היום, נצח שבנצח, משה שבמשה, "נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם" (פסוק שנאמר על ידי שמואל הרמתי, שתקן את ספירת הנצח ושקול כנגד משה ואהרן). אם כן, צריך להתבונן בזה קצת יותר לעומק, נצח שבנצח.

רמזי חיה-יחידה במשה ובספירת הנצח

נעשה גימטריא: ידוע ש-משה שוה יה פעמים 23, החיה שבנפש. ואילו הספירה שלו בלב, נצח, עולה 148 – היא לא כפולת 23 אלא כפולת 37. שני המספרים האלה הם זוג בקבלה. נצח עולה ד"פ 37 (הבל פנים ואחור, שרש נשמת משה כנודע). 23-37 הם חיה-יחידה. משה הוא יה פעמים חיה, המקיף הקרוב בנפש. שני המקיפים הם בחינת אמונה ("וצדיק ב-אמונתו יחיה" כנ"ל). יש אמונה בהתהוות התמידית של העולמות מצד החיה, שנוגע ואינו נוגע. כמעט אפשר לחוש זאת ממש, לראות, להשכיל זאת ממש. לכן זו אמונה קרובה להשגה. יש אמונה בעצמות ה' מצד היחידה – משהו מיוחד לעמ"י שאנחנו "חלק אלוק ממעל ממש", זה מצד היחידה. כתוב שהרבה פעמים בתורה משה רבינו שואף לעלות מחיה ליחידה, להתחבר ליחידה, 37. כאן יש תופעה פשוטה שהשם שלו משה הוא כפולת 23 והספירה שלו נצח היא כפולת 37.

מה קורה אם נחשב נצח שבנצח? 598. מה זה? כפולה של מה? קודם כל זו כפולה של שם הוי' – כבר משהו מיוחד. צריך להתבונן כמה התכללויות של ספירות בספירת העמר יוצאות כפולה של שם הוי'. נצח שבנצח עולה 23 פעמים שם הוי'. אם כן, נצח הוא כפולת 37, אבל נצח שבנצח חוזר למספר הראשוני שהוא הבסיס של משה, 23 (מ-יה פעמים 23 הגענו ל-הוי' פעמים 23, נמצא שמשה נצח שבנצח עולה יה הוי' פעמים חיה, קשור לסימן של השנה הזאת, תשעו – "בטחו בהוי' עדי עד כי ביה הוי' צור עולמים". "צור עולמים" קשור לסוד החיה שבנפש, האמונה בהתהוות התמידית של כל מעשה בראשית כנ"ל. הר"ת של משה נצח שבנצח, "שמן למאור" = יה פעמים הוי' כנודע).

במדרש כתוב "חמשה שמות נקראו לה [לנשמה] – נפש, רוח, נשמה, יחידה, חיה". בכל ספרי הקבלה הסדר הוא נרנח"י – קודם חיה ואז יחידה – אבל במדרש כתוב הפוך, יחידה-חיה, משמע שהחיה יותר גבוהה מהיחידה. מבואר אצלנו בכמה מקומות שאכן יש משהו יותר גבוה בחיה – תחושת הבריאה התמידית, מה שה' מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית, שזה בא מעומק הקדמון של כל הקדומים, של עצמות ה' שרק בכחו לברוא יש מאין ואפס המוחלט כמבואר באגה"ק איהו וחיוהי, שזה יותר גבוה אפילו מהיחידה, כח מסירות הנפש של היהודים. הדבקות בבורא עולם היא החיה – היחידה, כח המסירות נפש, היא או שלמעלה מזה או שלמטה מזה. בכל אופן, עשינו כאן משהו מאד יפה מבחינת מספרים – משה הוא על בסיס 23, נצח 37, אבל כשאנו אומרים נצח שבנצח חוזר להיות כפולת 23, ולא סתם אלא 23 פעמים הוי' ב"ה. זה יום ה-כה, השיא של ספירת העמר.

גבורה-נצח-יסוד – הדילוג הפנימי של מדות הלב

נחשב עוד אחד מהימים של ספירת העמר: מה היום ה-13 של הספירה? יסוד שבגבורה. מה היום ה-37 של הספירה? גבורה שביסוד. מובן מאליו שחשבון יום ה-13 יהיה שוה ליום ה-37. נצח שבנצח הוא כפולת 23. כמה עולה גבורה שביסוד (או יסוד שבגבורה)? ראה זה פלא, יוצא בדיוק אותו מספר – 598, נצח שבנצח, 23 פעמים 26. כלומר, נצח שבנצח חוזר שלש פעמים בימי ספירת העמר – ביום ה-13, ביום ה-25 וביום ה-37. מבחינת המספר הכל אותו דבר. צריך להבין למה זה.

מה היחס בין גבורה-נצח-יסוד? זה הדילוג הפנימי בשבע ספירות הלב. אם יש חסד-גבורה-תפארת-נצח-הוד-יסוד-מלכות הדילוג הפנימי הוא גבורה-נצח-יסוד. מה ראינו עכשיו, שגבורה פלוס יסוד שוה נצח-נצח. מה זה אומר מבחינה חשבונית? שיש כאן סדרה פשוטה, לינארית, שכל פעם מוסיפים 68 – חיים (נצחיים). יסוד פלוס חיים שוה נצח. מוסיפים ליסוד חיים ומקבלים נצח, וכשמוסיפים אותו מספר – נצח ועוד חיים (חיים נצחיים) – מקבלים גבורה. כלומר, שלש הספירות האלה, שהן בדילוג בלב, מהוות סדרה מאד פשוטה, שהיא בעצם שלש פעמים נצח – גבורה-נצח-יסוד שוה נצח-נצח-נצח, הכל נצח, הכל משה.

אם כבר עשינו את הדילוג הזה, גבורה-נצח-יסוד, שעולה נצח-נצח-נצח, מה הדילוג השני, החיצוני? חסד תפארת הוד מלכות. המספר הבסיסי של נצח הוא 37, נצח עולה 4 פעמים 37, אז ג"פ נצח עולה 12 פעמים 37, 444, "מקדש [אד-ני כוננו ידיך]". כעת עושים את המשלים, חסד תפארת הוד מלכות, שיוצא 1664, כפולת שם הוי' שהיא גם כפולה של 4. כמו שלגבורה-נצח-יסוד יש ממוצע, נצח, גם כאן יש ממוצע (לא חייב שיהיה). מה הממוצע? 416, יצחק-יצחק, 16 פעמים הוי'. המספר הכולל, 1664, עולה ב"פ ארץ ישראל (שעולה לב פעמים הוי', פנימיות לב שמות אלהים של מעשה בראשית). אם כן, רואים שבענין של חישוב ספירות הלב בדילוג יש תופעה מאד יפה. כאן הבסיס 37 וכאן הבסיס הוא 26 (סוד שם סג – שרש שם הוי', 26, וחלק המילוי 37).

יצחק-משה-יוסף – "משה קבל תורה מסיני ומסרה ליהושע"

ביחס לצדיקים, בשבעת הרועים, הדילוג הראשון הוא יצחק-משה-יוסף. משה הוא באמצע והממוצע בין הספירה של יצחק לספירה של יוסף הוא הספירה של משה. מה הקשר בין משה ליוסף? יש להם קשר הדוק – כתוב "ויקח משה את עצמות יוסף עמו". הוא לוקח את העצמוּת של יוסף, הצדיק יסוד עולם – ההתקשרות, הדבקות של משה רבינו, היא ביוסף. מהי התקשרות? דבקות במטרה. יוסף הוא דבקות במטרה. זה שלמשה רבינו יש דבקות במטרה שלו – לגאול את עם ישראל ולתת להם תורה – זה היוסף שבו. מה לגבי יצחק? אמרנו שמשה הוא בין יצחק ליוסף ובספירות זה מתבטא בכך שגבורה-נצח-יסוד שוה ג"פ נצח, הכל משה.

"זכרו תורת משה", "תורה צוה לנו משה" – התורה מתייחסת למשה רבינו, אבל ממי הוא קבל אותה? "מפי הגבורה". שתי הדברות הראשונים שמענו ישירות מפי הגבורה (וכל עשרת הדברות, הכוללים את כל התורה כולה, הם "מפי הגבורה", כמו שכתוב "וידבר אלהים את כל הדברים האלה לאמר"). פרקי אבות, שמתחילים בימי הספירה וממשיכים כל הקיץ, פותח – "הכל הולך אחר הפתיחה" – "משה קבל תורה מסיני". כתוב שהתורה היא מפי הגבורה, אז מה הקשר בין גבורה לשנאה? שוב, בפרקי אבות כתוב ש"משה קבל תורה מסיני ומסרה ליהושע". מי הוא יהושע ברועים? יוסף. המסירה ליהושע היא הקשר בין משה ליוסף – יהושע הוא התלמיד המובהק שלו, הממשיך שלו, ממלא המקום שלו. אבל משה קבל את התורה מסיני, היינו שהוא קבל את התורה מיצחק. מה הקשר בין סיני ליצחק, שהוא קבל מפי הגבורה? שוב, זה להסביר בפנימיות את שלש הספירות גבורה-נצח-יסוד, למה הן עולות ג"פ נצח.

איך חז"ל מפרשים סיני? פעם נקרא הר חורב ופעם נקרא הר סיני. [חורב בגימטריא גבורה.] חורב מלא זו גבורה, וגם לשון גבורה, לשון חורבן כפי שדורשים חז"ל. גם בסיני יש משהו מאד גבורה, חז"ל דורשים "שמשם ירדה שנאה לאומות העולם". יש בזה שני פירושים – או ש"ואת עשו שנאתי", ההבדלה העצמית בין יעקב לעשו, שני האחים התאומים, שה' אומר שאני בוחר בעם ישראל, אוהב את יעקב, ושונא את עשו, וזה נתגלה במ"ת, או הפוך, שמשם ירדה שנאת אומות העולם אלינו. כנראה הא בהא תליא – ה' שונא אותם, ואנחנו בעצם מייצגים את הקב"ה אז "כמים הפנים לפנים", הם שונאים אותנו.

אם אנחנו מדברים שעכשיו, בדור של משיח, צריך לצאת ולהאיר את האור של התורה גם לגוים, אז יש פה איזו מין המתקה שצריך לחולל בנקודה הזו של תחלת פרקי אבות, "משה קבל תורה מסיני", שהתורה היא מפי הגבורה, שהתורה עושה הבדלה בין קדש לחול, בין אור לחשך, בין ישראל לעמים, בין יום השביעי לששת ימי המעשה. הסימן הראשון של גוי הוא שמזיז את שבת ליום ראשון או יום ששי. כל ארבע ההבדלות קשורות, ולא בכדי שהסימן הראשון והמובהק ביותר של דת אחרת מהיהדות היא החלפת יום השביעי ביום אחר – יום אחר סמוך, או יום ראשון, יום השמש (Sunday), משתלשל מכך שהם לקחו זאת מהפאגניות של עובדי השמש (דבר ידוע בהיסטוריה), או היום הששי, היום של כוכב נוגה (קשור לזנות, קליפת ישמעאל), ואין כאן המקום להאריך בזה.

בכל אופן, כל ההבדלה היא מכח סיני, ממה ש"משה קבל תורה מסיני" (בגימטריא טוב-טוב – "וירא אלהים את האור כי טוב" "ותרא אתו כי טוב הוא" – פעמים 37, סוד עלית 23, חיה, של משה ל-37, יחידה, כנ"ל. "קבל תורה מסיני" = בראשית). זה מה שמשה רבינו מקבל את התורה "מפי הגבורה", מיצחק אבינו. הכל היה לתת הסבר למה משה, נצח, הוא בין הגבורה והיסוד – שגבורה-נצח-יסוד עולה נצח-נצח-נצח.

ב. כוונות "נצח שבנצח": משה כ"נשמה דאצילות" ויזמת משה

אבא עילאה שבאבא עילאה – משה כ"נשמה דאצילות"

נעמיק בזה עוד יותר: בסעודת משיח, בסיום חג הפסח, דברנו על כך שיש כוונה עליונה של שבע המדות שעושים את ההתכללות ביניהן בימי הספירה. שהחסד, בחינת אברהם אבינו, הוא תהו. כתוב שאברהם אבינו הוא סוד עולם העקודים – "האדם הגדול בענקים" הוא סוד עולם העקודים (שיוצא מהפה דא"ק, מה שאצל אברהם נאמר "ויקרא שם בשם הוי' אל עולם"), תהו יציב. אח"כ הגבורה היא בוצינא דקרדוניתא, טלא דבדולחא, גבורה דעתיק שמתלבשת במו"ס דאריך, כח המשכיל, הכח האלקי שמוליד השכלות, שבמדות הוא גבורה – כך הוא מתקן את התהו. כל השלבים הם תיקון התהו הראשון. אחר כך יש את הדיקנא, מדות הרחמים של ה', מה שה' מרחם עלינו, יעקב אבינו. אח"כ נהי"ם בשרש הם ארבעת פרצופי המוחין – אבא עילאה, אמא עילאה, ישראל סבא ותבונה. ביניהם יש התכללות. זו כוונה שדברנו עליה בסעודת משיח.

לעניננו, אם היום הוא נצח שבנצח, מה זה אומר לפי כוונה זו? שהיום בשרש הוא אבא עילאה שאבא עילאה. אבא עילאה הוא עצם סוד האצילות. משה רבינו הוא קודם כל נשמה דאצילות. יש לנו מאמר בספר לב לדעת שנקרא "וצדיק יסוד עולם", בו כתוב שלצדיק הדור יש שלש בחינות לפי המסורת של החסידות. הוא נשמה כללית – הצדיק של הדור כולל את כולם לכן הוא מרגיש את כולם, יכול לתת עצה טובה לכולם, יכול לנגן את הניגון של כל אחד כי יודע את הניגונים של כולם מהתורה (ממה שלכל אחד מישראל יש אות בתורה), כמו משה רבינו (שהיה מנגן בכל מיני ניגון), וכך מתקן כל אחד. הוא נשמה דאצילות – שרשו בעולם האחדות, שהוא אחד ויחיד עם הקב"ה כל הזמן, בבטול אמיתי – אצילות היא בטול במציאות. גם זה משה רבינו – עיקר הנקודה והשרש של משה רבינו. הוא גם נשמה חדשה – עוד בחינה, שהוא לא השתתף בחטא הראשון של אדם הראשון בגן עדן מקדם, לא היה כלול בנשמת אדם הראשון אלא יותר גבוה מזה.

בעצם מה שהוא נשמה חדשה זו הבחינה המשיחית שבו, מה שמשה רבינו הוא "גואל אחרון" – הנשמה החדשה שבו עוד לא באה לידי גילוי לגמרי, היא שמורה ל"גואל האחרון" של משה רבינו. אפשר לומר שבתור גואל ראשון הוא הנשמה דאצילות מצד עצמו והוא מגלה בעצמו את בחינת הנשמה הכללית שלו, את השייכות שלו לכל היהודים, כל הדור שלו, שנקרא "דור דעה" על שם הדעת של משה רבינו – הוא כללות הדעת. גם במשך כל הדורות, מה ש"אתפשטותא דמשה בכל דרא ודרא" – גם אחד מפירושי נצח שבנצח, "'משה משה' לא פסיק טעמא בגוויהו", בכל דור יש משה רבינו – אפשר לומר שזה בעיקר הנשמה הכללית שלו. בכל דור יש אחד שהוא כולל את כולם, מבין את הלב של כולם כי כולם נמצאים בו. ובסוף, משה שהופך להיות משיח, הוא נשמה חדשה – "אור חדש על ציון תאיר", נשמה חדשה, "תורה חדשה מאתי תצא". כל זה היה להסביר מהו אבא עילאה שבאבא עילאה, נצח שבנצח, אצילות שבאצילות.

אצילות שבאצילות – "פנימיות אבא פנימיות עתיק"

כתוב שלכל האבות יש שרש באצילות, כל אב הוא מרכבה עילאה, אבל משה רבינו עולה על כולנה והוא אצילות שבאצילות – כתוב כך רק עליו – וזה ממש אבא עילאה שבאבא עילאה. מי שהוא אצילות שבאצילות לא רק שהוא בטבע, "ונחנו מה" של משה רבינו, אלא שעליו נאמר "פנימיות אבא פנימיות עתיק", שבמובן מסוים גם למעלה מהחסד של הספירה (כידוע שברמב"ם לא ברור מי יותר גדול אצלו, אברהם אבינו או משה רבינו). יש משהו ב"ורעה אמונה" – רעיא מהימנא, משה רבינו – שהאמונה מתעצמת יותר ויותר באבא עילאה ובאבא עילאה שבאבא עילאה אפילו יותר ממה שהיא בחסד, "ראש אמנה", אברהם אבינו שהוא ראש כל המאמינים.

מכאן מקבלים עוד תחושה מה הקשר בין ברכת כהנים למשה רבינו. הכל נובע מרדל"א, חביון עז העצמות שבאמונה שלנו, שה' בכבודו ובעצמו נמצא באמונה שלנו. ההתעצמות עם האמונה, גם יותר ממה שאנחנו יורשים מהאבות, היא מה שמתגלה לנו ונטעם לנו על ידי משה רבינו, כי הוא הבחינה הזו. בחינה זו נקראת אבא עילאה שבאבא עילאה, עליה נאמר "פנימיות אבא פנימיות עתיק", וזה היום בספירת העמר, נצח שבנצח. גם זו התבוננות מאד חשובה למה היום הוא שיא הספירה.

נצח שבנצח – הבטחון הפעיל של משה

דברנו בימים האחרונים על עוד כוונה, יותר פשוטה, שלכל אחד משבעת הרועים יש את שבע המדות. יש בתורה את סיפורי הצדיקים שלנו, ואפשר למצוא סיפור או ענין שמשקף ומגלה לנו את המדה המסוימת בתוך אותו צדיק – כל אחת מהמדות, מחסד עד מלכות, מאהבה עד שפלות. אהבה היא פנימיות החסד ושפלות היא פנימיות המלכות. לכל אחד יש פנימיות, ובכל אחד מהרועים יש את כולם. הסברנו כוונה הכי קולעת, שכדאי לנסות לכוון בימי ספירת העמר. אם פנימיות הנצח היא מדת הבטחון – בטחון פעיל, לקחת יזמה לעשות משהו – מהו נצח שבנצח? נצח הוא משה רבינו, אז צריך למצוא משהו בתורה בענין זה. בכלל, משה רבינו צריך להיות טיפוס של בטחון פעיל.

מצד אחד הוא נשמה דאצילות – בטול במציאות. זו שאלה שחוזרת הרבה פעמים בחסידות איך בטול, בטול מוחלט, ובבטחון עצמי הולכים יחד – לכאורה הם דבר והיפוכו. והנה, בטול הוא חכמה ובטחון פעיל הוא נצח – ראש וסוף קו ימין. כמו שבינה מתפשטת עד הוד כך החכמה מתפשטת עד נצח. איך יכול ללכת יחד הביטול המוחלט, אני אין, עם זה שאני קם ויוזם ועושה משהו על דעת עצמי. כמובן, כל הענין של בטחון פעיל בקדושה הוא לא לומר "כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה" אלא "וזכרת [גם שייך למשה, כח הזכרון שבתורה, כל זכרון בתורה שייך לו] את הוי' אלהיך כי הוא הנתן לך כח לעשות חיל", הוא נותן לך כח ליזום ולעשות דברים בעצמך, הכל ממנו.

תכלית הדברים שלנו הערב היא להגיע לאיסור שיתוף. נאמר משהו בהתחלה, שעיקר איסור שיתוף הוא לא לשתף את עצמי עם הקב"ה בכל דבר שאני עושה בעולם, כל מה שאני  מצליח לעשות. כמו שאמרנו על "ויחשבה לו צדקה" לפי פירוש הרמב"ן, שאברהם חשב לה' צדקה – שאין לי שום זכות – אני מבין, זו הבטחה, אברהם לא יכול לעשות בעצמו אלא זו הבטחה מהשמים. עיקר הקונץ שאתה צריך לקום ולעשות משהו בעצמך, בלי אות ואפילו בלי ציווי. יש לפעמים מי שזוכה לצווי מה'. יש חסיד שהרבי אומר לו מה לעשות. זה עדיין לא בטחון עצמי של קדושה. אף אחד לא אומר לך מה לעשות, רק אתה אומר לך מה לעשות, ואסור לשתף את עצמך – אסור לעבוד את ה' בשיתוף, "וזכרת את הוי' אלהיך [שהוא ורק הוא] הנתן לך כח לעשות חיל". זה אמור להיות עצם הלוז, נצח שבנצח, הבטחון הפעיל כמו שאמרנו עכשיו.

יזמת משה ב"ויפן כה וכה"

אם כן, איפה מוצאים שמשה רבינו פועל מכח עצמו, בלי ציווי מפורש של ה'? הוא קם ועושה משהו נועז, "החכמה תעז לחכם" – גם זה קשר בין חכמה לנצח, שנצח הוא לקום ולעשות על דעת עצמך משהו נועז ביותר. בדרך כלל זה לצורך שעה, מה שהוא פועל הוא איזה SOS לגמרי, שאם לא נקום כעת ונפעל המצב אבוד, צריך ללכת ולפעול. ["ויפן כה וכה... ויך את המצרי" ו"כה אמר הוי' אלהי ישראל".] שניהם נכונים, העיקר השני, ובשניהם יש "כה". אמרנו שהיום הוא יום ה-כה של הספירה ויש בכל אחד מהאבות "כה" – "כה יהיה זרעך" באברהם, "ואני והנער נלכה עד כה" בעיקר זכות יצחק, ו"כה תאמר לבית יעקב" כנגד יעקב, התייחסות יעקב לנשים דווקא. ה"כה" של אהרן ובניו הוא הפשט של "כה תברכו את בני ישראל אמור להם. יברכך וגו'". איפה ה"כה" של משה רבינו?

קודם כל, "כל הנביאים נתנבאו ב'כה'". אם היום הוא ה"כה" של הספירה, מהי המלה "כה"? כח של נבואה. כתוב שנביאים הם מנצח – עוד משהו חשוב בקבלה, בהקדמת ספר תיקוני הזהר. מי ששרש נשמתו חסד – הוא חסיד, גבורה – גבור, תפארת – מארי תורה, נצח – נביא, הוד – חוזה, יסוד – צדיק, מלכות – מלך. כך כתוב בהקדמת תיקוני הזהר. אם היום הוא נצח שבנצח זהו נביא שבנביא, "אין נביא כמשה", אב של כל הנביאים. זה הכי הולך  יחד עם משה רבינו. משה הוא גם מלך, "ויהי בישרון מלך", אבל זו בחינה טפלה אצל משה רבינו – יש שיחה של הרבי שזו נקודת טפלה אצל משה, לא העיקר שלו, שהוא נביא. כתוב שגם משה רבינו – כמו כל נביא – מתחיל מנבואת "כה", רק ש"מוסיף עליהם משה רבינו" שלא רק התנבא ב"כה אמר הוי'" אלא ב"זה הדבר אשר צוה הוי'" – לא רק אספקלריא שאינה מאירה אלא אספקלריה מאירה.

גם משה מתחיל מ"כה", ובפעם הראשונה כתוב "ויפן כה וכה וירא כי אין איש" – לקיחת יזמה, משהו נועז בלי שאף אחד אומר לו, רק כי לבו אומר לו כך – הוראת שעה שנובעת מהלב – זהו היסוד של משה רבינו. לא יכולה להיות ראיה יותר ברורה שהנצח שבנצח הוא שמשה קם ויוזם ועושה דברים נועזים בלי שאף אחד אומר לו. ועוד, "ויפן כה וכה וירא כי אין איש" – הוא מסתכל ורואה שאין שום לחלוחית של קדושה במצרי הזה, לא לפני כן ולא אחר כך, שאין איש שעתיד להתגייר ממנו.

יזמת משה – "כה אמר הוי' אלהי ישראל"

אבל יש עוד "כה" אחד, בו אנחנו רוצים להתבונן ולהתעמק בפרט הערב: אחרי חטא העגל, כשמשה יורד מההר – וגם עושה משהו הכי נועז, שובר את הלוחות, לא דבר פשוט (הוא היה צריך לקבל אישור מה', שאח"כ מאשר "אשר שברת", "ישר כחך ששברת", שבכך הציל את עם ישראל – שבר את התורה, שבר את הלוחות, כדי להציל את עם ישראל. כמו שאנחנו תמיד מספרים, זכינו לראות במו עינינו איך הרבי בוכה כשמספר זאת). מה קורה אחר כך? הוא כבר בתנועה של מסירות נפש עבור עם ישראל, של המידה שלו – נצח, בטחון עצמי, כך אצל משה כשהוא בטל לגמרי לה' הוא הכי-הכי מכולם עם בטחון עצמי לעשות דברים נועזים, "הוי' עז לעמו יתן", "אין עז אלא תורת משה" – תורה של עז ותעצומות. 

מה קורה אחר כך? אחרי שהוא שובר את הלוחות, כשהוא בא ורואה את העם עם המחולות וכל מה שקורה בתוך המחנה, הוא צריך לעשות תיקון וצריך לעשות אותו מהר. מה הוא עושה? כתוב "ויאמר להם כה" – להם עולה ג"פ כה, בברכת כהנים כתוב "כה תברכו את בני ישראל אמור להם". כאן פעם יחידה בתורה שיש סמיכות "להם" ו"כה". כתוב "ויאמר להם כה אמר הוי' אלהי ישראל שימו איש חרבו על ירכו עברו ושובו משער לשער במחנה והרגו איש את אחיו ואיש את רעהו ואיש את קרֹבו". משהו איום ונורא. הוא אומר זאת לבני לוי. קודם הוא אומר "מי להוי' אלי" ומתקהלים אליו כל בני שבטו, בני לוי. אחר כך הוא אומר להם "כה אמר הוי' אלהי ישראל".

על המשפט הזה יש משהו מופלא בתנא דבי אליהו ומובא בספרי קבלה – "כה אמר הוי' אלהי ישראל שימו איש חרבו על ירכו עברו ושובו משער לשער במחנה והרגו איש את אחיו ואיש את רעהו ואיש את קרֹבו" – כתוב שאף אחד לא אמר לו את זה, ה' לא אמר לו. אם ה' לא אמר לו – לא רק איך הוא עושה זאת, אלא איך אומר זאת בשם ה'?! הרי הוא אומר "כה אמר הוי' אלהי ישראל" וחז"ל אומרים שה' לא אמר לו זאת. זה כתוב בסגנון "כה" – גם משה מתחיל מנבואת "כה" רק שמוסיף עליהם משה את נבואת "זה".

רמזי "זה" ו"כה"

נחזור רגע לספירה: אמרנו שהם אותו מספר – נצח שבנצח באמצע, ומצד אחד יסוד שבגבורה ומצד שני גבורה שביסוד. כמה ימים יש מיסוד שבגבורה לנצח שבנצח? מה הכנפים כאן? זה דילוג ספירות, הכל צריך להיות מושלם – שני הדילוגים אם האמצע צריכים לצאת הכל, 49, מי שיעשה חשבון. הכנפים כאן הן 12 – מ-13 עד 25 ומ-25 עד 37. כלומר, יש כה באמצע והכנפים הן "זה אל זה" – יש "ויפן כה וכה" ויש "וקרא זה אל זה". לאחר שנתנבא ב"כה" משה נתנבא ב"זה", הכל רמוז במבנה שראינו בהתחלה.

הכי מופלא מבחינת רמז הוא מספר המלים בפסוק של "כה אמר הוי' אלהי ישראל וגו'", מאז שמשה אומר "כה" – "[ויאמר להם] כה אמר הוי' אלהי ישראל שימו איש חרבו על ירכו עברו ושובו משער לשער במחנה והרגו איש את אחיו ואיש את רעהו ואיש את קרֹבו". כמה מלים מ"כה" עד הסוף? אם תספרו, הוא אמר בדיוק כה מלים. זה פלא, מסתמא אין פסוק כזה בתנ"ך – שיש משפט שמתחיל "כה" ויש בו כה מלים. כה הוא גם חמש ברבוע. כתוב "כה אמר הוי' אלהי ישראל" – כמה מלים? חמש. "שימו איש חרבו על ירכו" – חמש מלים. "עברו ושובו משער לשער במחנה" – עוד חמש מלים. אחר כך כבר עשר מלים יחד, לפי הסוד של אחד למעלה משלש ברבוע. "והרגו" הוא אחד (הפועל של כל ההמשך), "איש את אחיו" 3,"ואיש את רעהו" 3, "ואיש את קרֹבו" 3 – מבנה פלאי לגמרי של כה מלים. עוד יותר פלאי, מה הפסוק שבא אחריו, שבאמת בני לוי קיימו – כמה הרגו? "כשלשת אלפי איש" (כה פעמים 120 של משה). בפסוק זה משה רבינו לא מדבר, רק בני לוי מבצעים את מה שהוא אמר להם. אחר כך יש עוד פסוק שמשה ממשיך לדבר, "ויאמר משה מלאו ידכם היום להוי' כי איש בבנו ובאחיו ולתת עליכם היום ברכה". כמה מלים משה מדבר בפסוק הזה? זה.

"ולתת עליכם היום ברכה" – סוד ברכת כהנים

יש שני פסוקים באותו הקשר שהוא אומר. הפסוק הראשון הוא סוד נבואת "כה" (יש בו כה מלים) והשני הוא סוד נבואת "זה" (יש בו זה מלים) – כאשר הכל מתחיל במלה "כה" ומסיים במלה "ברכה". יכול להיות רמז יותר מובהק לברכת כהנים?! דווקא בפסוקים היותר קשים לכאורה. איך באמת חז"ל מפרשים את "ולתת עליכם היום ברכה"? איזו ברכה? יש כמה פירושים.

הסיום של דברי משה הוא שהיזמה הקשה ביותר שאני אומר לכם לעשות היא מקור הברכה. אחד הפירושים הוא שהרי שבט לוי לא זכו לברכה מפורשת מיעקב אבינו – הוא קנתר אותם, לא ברך אותם. כאן משה רבינו משלים (בסוד "משה מלגו יעקב מלבר"), נותן ללוי את הברכה שלא נתן יעקב אז. מתוך שבט לוי יוצאים הכהנים, בעלי כח מיוחד לברך את העם – ה' מברך אותם או מאשר את ברכתם (כשני הפירושים ב"ואני אברכם"). גם זה רמוז במלים "ולתת עליכם היום ברכה".

שני הפסוקים מתחילים מ"כה" ונגמרים ב"ברכה", עוד רמז מובהק לברכת כהנים, 252, "יברכך". המלה הראשונה של ברכת כהנים שוה כה-ברכה.

המשך רמזי הפסוקים

אם סופרים את האותיות – שכל מורה יעשה עם תלמידיו – רואים שבפסוק הראשון יש 91 אותיות, משולש 13, 7 פעמים 13, אפשר לתת לו ציור מאד מיוחד ויפה. בפסוק השני, "מלאו ידכם היום להוי' וגו'" יש מט אותיות, הרבוע של 7. הראשון 7 פעמים 13 והשני 7 פעמים 7. 91 הוא לא רק משולש 13 אלא גם הפירמידה של 6 – סכום הריבועים מאחד עד שש. כלומר, 91 הוא משולש 13 בשני ממדים ופירמידת 6 בשלשה ממדים. אם מוסיפים את רבוע 7, הפסוק השני, "מלאו ידכם היום להוי' וגו'", מקבלים את הפירמידה של 7. משהו מופלא ביותר, צריך שלשה ממדים כדי לצייר זאת.

נחשב את הגימטריא של כה המלים שאומר משה המתחילות "כה" (סוד נצח שבנצח): "כה אמר הוי' אלהי ישראל שימו איש חרבו על ירכו עברו ושובו משער לשער במחנה והרגו איש את אחיו ואיש את רעהו ואיש את קרבו" = 6993 = 9 פעמים 777 = 37 פעמים 189 (7 פעמים 27, חצי חשמל) – עלית משה רבינו מסוד 23, חיה, לסוד 37, יחידה, גילוי כח מסירות הנפש של משה רבינו.

נתבונן באותיות האמצעיות של תבות הפסוק: "כה אמר הוי' אלהי ישראל שימו איש חרבו על ירכו עברו ושובו משער לשער במחנה והרגו איש את אחיו ואיש את רעהו ואיש את קרֹבו". יש כאן שבע אותיות ("כל השביעין חביבין") שעולות בגימטריא דעת – משה רבינו הוא סוד הדעת של כלל נשמות ישראל ושעל שם כך נקרא דורו "דור דעה". דווקא דור זה חטא בחטא העגל, בסוד עולם הנקודים, עולם התהו, ששבירתו (על דרך שבירת הלוחות על ידי משה) התחילה מספירת הדעת. הדעת דקדושה היא רוח הקדש (כמו שכותב רש"י אצל בצלאל) וכאן באה לידי בטוי עיקר רוח הקדש של משה רבינו.

הלימוד לדורנו מיזמת משה – התבוננות נצח שבנצח

מה כל הווארט כאן? היום זה נצח שבנצח, הבטחון הפעיל של משה. איך הוא יכול לומר "כה אמר הוי' אלהי ישראל" כאשר ה' לא אמר לו? הפירוש הוא גם גימטריא, רמז, ש"הוי' אלהי ישראל" שוה משה רבינו – זה אני בעצמי. "כה אמר הוי' אלהי ישראל" – משה רבינו אמר ככה לעשות. זה נצח שבנצח, מתוך בטול מוחלט שהוא לא משתף את עצמו בכלל. אנחנו מצווים על השיתוף – אני לא פונקציה כאן בכלל, אף אחד לא אמר לי, ואני אומר שה' אמר. לא סתם, אני אומר לעשות משהו מאד קשה.

כמו שאמרנו, העיקר כאן הוא התוכן – משהו קשה ביותר. איך נאמר? מה הוא עושה כאן? מה אפשר ללמוד? אנחנו הרי לא הולכים לקיים זאת כפשוטו ח"ו, אבל כתוב שהתורה (כולל כל הסיפורים שבתורה) היא נצחית – כך אמר הבעש"ט. הפסוקים האלה הם נצח שבנצח, היזמה הנועזת של משה רבינו, ואת זה כן צריך ללמוד ממנו, והיום המיוחד לכך הוא היום.

בין יזמת משה ל"שכינה מדברת מתוך גרונו"

לפני שנמשיך עוד ווארט: זה שמשה רבינו יכול לומר משהו על דעת עצמו, "כה אמר הוי'" בלי שה' אמר לו, מזכיר עוד תופעה דומה שהיא שייכת לכל חומש דברים – משה אומר הרבה פסוקים של ה' בגוף ראשון, וחז"ל מתארים זאת כ"שכינה מדברת מתוך גרונו של משה". גם פה אני יכול לומר ש"כה אמר הוי' אלהי ישראל" זו תופעת ששכינה מדברת מתוך גרונו של משה, כמו בכל משנה תורה. לכאורה דומה, אבל לא אותו דבר. התופעה של "שכינה מדברת מתוך גרונו של משה" היא מכיון שהוא בטל, לא כאן, הוא פשוט צינור פתוח דרכו השכינה מדברת – "ונתתי מטר ארצכם בעתו". עיקר הביטוי ל"שכינה מדברת מתוך גרונו של משה" אומרים בהקשר לפרשה השניה של קריאת שמע. שוב, משה רבינו אומר שם "ונתתי מטר ארצכם בעתו" ואח"כ "ונתתי עשב בשדך לבהמתך". איך הוא אומר זאת? כי שכינה מדברת מתוך גרונו. כאן באמת משה לא נמצא בכלל, ה' מדבר בתוך גרונו.

איפה זה בספירות של הנצח? ראוי לשים זאת במלכות שבנצח. מלכות היא ענוה ומשה הוא הענו מכל אדם. מה שמשה רבינו אומר "ונחנו מה", שום כלום, זו המלכות שלו – אחד מפירושי מלכות, שפנימיותה שפלות. הביטוי של ענוה הוא שפלות. סתם המלה שכינה היא מלכות, וגם דבור הוא מלכות. המלים "שכינה מדברת" זו תופעת מלכות, בגלל השפלות והבטול של משה, שהוא לא כאן בכלל ורק ה' מדבר מתוך גרונו. ב"כה אמר הוי' אלהי ישראל" העיקר הוא היזמה, אני אומר "כה אמר הוי' אלהי ישראל שימו איש חרבו על ירכו וכו'" – זה ציווי, וכמו שאמרנו הוא ציווי קשה ביותר.

הניתוח של משה – פעולת דין למנוע "דינא קשיא"

למה משה עושה כך? לגבי כלל ישראל הוא עושה רפואה מונעת, מקדים רפואה למכה, לפני שתצא מדת הדין הקשה, "דינא קשיא", להעניש את עם ישראל על חטא העגל. הוא פועל פעולה – פעולה קשה – קודם לבער את הרע מקרבך, מה שאפשר לבער עם עדות. זה כבר יתחיל להקל על הדין. כמה שזה קשה, גבורה, זה כמו רופא שעושה פעולה קשה לפציינט כדי להציל את חייו. בהחלט יש פה מסירות נפש עבור כלל ישראל, אם כי מה שצריך לעשות הוא קשה.

אמרנו שהיום גם את זה לא נעשה. לא צריכים היום לעשות ניתוחים בעם ישראל, כמו הביטוי בחסידות. אפילו בזמן הבעש"ט ואחר כך נצרכו לניתוחים קשים של עם ישראל כדי להציל חייו. היום לא צריך לפעול פעולות קשות על עם ישראל, שיהודים יהרגו יהודים כדי להציל את הכלל, כמו שהיה בזמן משה רבינו. אבל בכל אופן התורה נצחית, וכל דבר בתורה צריך ללמוד איך הוא מדבר אלינו היום. הפסוק הראשון באמת אומר "הרגו" – "הרגו איש את אחיו וגו'" – ואילו הפסוק הראשון לא אומר "הרגו" אלא רק "כי איש בבנו ובאחיו ולתת עליכם היום ברכה", מוסיף את "בבנו". לא כתוב שצריך להרוג אותו, אלא רק "כי איש בבנו" – שרק צריך להכנס בו, כמו שאומרים היום שצריך להכנס במישהו. בפסוק השני רק כתוב שכל אחד צריך להכנס בבן שלו ובאח שלו, באהבה ובדרכי נעם, ויעשה שם מה שצריך, "כי איש בבנו ובאחיו ולתת עליכם היום ברכה". אבל בפסוק הראשון כתוב בפירוש "הרגו".

איך נפרש זאת היום? קודם כל, מה זה אומר שכדי להציל את המצב, את הכלל, צריך לקחת יזמה לעשות תיקונים פנימיים בעם ישראל? ככלל, המסרים ששומעים מהקב"ה הם להלחם עם אויבי ישראל, עם גוים שונאי ישראל, מתי שצריך, לא שיהודים ילחמו עם יהודים (חוץ מכמה יוצאים מן הכלל בתורה, כמו דין עיר הנדחת, שספק בחז"ל אם פעם היה. מעשה פילגש בגבעה והמלחמות שהיו בין ממלכת הצפון לממלכת הדרום לא היו בציווי ה' ולא היו לרצון ה'). ככלל, מלחמות היהודים ביהודים – זה משהו לא רצוי, אבל לפעמים צריך זאת כדי לעשות סדר בתוך הציבור. יש שם הרבה דינים. אם יש יהודים שעושים צרות צרורות, מוסרים, יש דינים מיוחדים איך מתייחסים, מה עושים אתם, דברים קשים. כאן זה סיפור שצריך לעשות סדר בתוך הצבור כדי להציל את הכלל. פעם עשו את הסדרים האלה, שיש מלחמות היהודים, כמו כאן – "הרגו איש את אחיו". כמובן, רק משה רבינו יכול לומר כזה דבר, מי שהוא אוהב ישראל באמת ומי שיש לו השראה אלקית כי בטל לגמרי. גם כשאומר "כה  אמר הוי' אלהי ישראל", אף שה' לא אמר, אני סומך עליו – הגימטריא של "הוי' אלהי ישראל" = משה רבינו היא אמתית.

הלימוד לדורנו – להרוג את היצר בעבודה פנימית

שוב, אנחנו רוצים ללמוד משהו היום. מי הרג מישהו בתוך עצמו? המלך, מלך המשיח, שהוא דוד מלך ישראל חי וקים. את מי הוא הרג? כתוב שהוא הרג את עצמו. את מי הוא הרג בתוך עצמו? כתוב שהוא הרג את היצר הרע שבתוך עצמו – "הרגו בתענית", זה הביטוי. גם היום כשצריך להרוג את היצר הרע זה לא בתענית – עבודת ה' לפי החסידות זה לא בתענית. הכל היום זה אחרת. הכל אותו דבר, הכל בפנימיות, והכל בצורה אחרת לגמרי. גם היום צריך להרוג את היצר הרע. איך? צריך משה רבינו לקום ולומר "כה אמר הוי' אלהי ישראל שימו איש חרבו [אמרנו קודם שהר חורב הוא לשון חורבן] על ירכו [להיות חלוץ, מי ששם את החרב על הירך] והרגו איש את אחיו ואיש את רעהו ואיש את קרֹבו".

את מה להרוג? צריך איזו דרך איך הורגים את היצר הרע של היהודים. זה לא פשוט, אבל כנראה שמשה רבינו בדור שלנו גם יודע את הסוד וגם יודע איך ללמד את הסוד איך אפשר לצאת עם החרב על הירך ולהרוג את היצר הרע של היהודים כדי לקרב את הגאולה בדרכי נעם. אבל שוב, צריך לעשות זאת – אין מנוס. זה שייך לנצח שבנצח. אחר כך, כמו שאמרנו קודם, הפסוק השני הוא כבר יותר ממותק – לא כתוב להרוג בכלל. רק כתוב "כי איש בבנו ואחיו" – צריך לדעת איך להכנס בעצמך, איך להכנס בבן שלך, באח שלך, ולעשות תיקון כדי שתהיה ברכה – "ולתת עליכם היום ברכה".

כל זה היה ווארט להסביר מהו יום ה-כה של הספירה, הבטחון הפעיל, היזמה הנועזת של משה רבינו. זה המסר של היום, והתכלית היא ברכה. איזו ברכה נקבל מזה? ברכת כהנים – "יברכך הוי' וישמרך", ברכת כהנים בסגנון משה רבינו. "יברכך הוי' וישמרך" בזכות אברהם, "יאר..." בזכות יצחק ו"ישא..." בזכות יעקב. בכל אחד מהם נאמר "כה", וג"פ כה עולה כהן, עולה להם, עולה בטחון – פנימיות הנצח.

ג. ספירת העמר – מאמונה לשעשועים (לימוד "מים רבים" תשי"ז)

"מים רבים" תשי"ז – שלש מדרגות של אמונה

עכשיו, אחרי כל ההקדמה הזאת – מה צריך לכוון היום, בנצח שבנצח – נגיע למה שהזכרנו קודם. יש מאמר של הרבי – הבאתי את הספר, אבל לא נסתכל בפנים – שמקובל אצל הרבה משפיעים בחב"ד שהוא המאמר הראשון והיסודי בו מתחילים ללמוד את המאמרים של הרבי (וזה ממש מומלץ לכל אחד ואחד שעדיין לא עשה זאת): מאמר שמתחיל "מים רבים", פסוק בסוף שיר השירים, משנת תשי"ז. מאמר מהשנים הראשונות של הרבי.

באותו מאמר, הרבי מסביר שלש מדרגות של אמונה בה' אחד. יש הרבה מאד מה להסביר במאמר, ורק נאמר את הנקודה, מה שנוגע לנו, שנלמד ממנה גם לגבי ספירת העמר, לגבי היום הזה ולגבי כל הימים. בעצם מה שיוצא לנו מהלימוד הזה, של נקודת המאמר כאן, הוא עוד כוונה כללית של ימי ספירת העמר, הגם שהוא רק אומר שלש מדרגות של אמונה (אם היה אומר שבע מדרגות אמונה פשיטא).

הוא לא אומר בפירוש ששלש מדרגות האמונה הן כנגד האבות, אך היות שאנחנו "מאמינים בני מאמינים" – זה מתחיל באברהם אבינו, "ראש כל המאמינים" אבל "בני מאמינים" היינו בני כל שלשת האבות. לכל אחד מהאבות יש את בחינת האמונה שלו, ואנחנו יורשים אותה – האמונה, על כל שלש דרגותיה, היא האבות שבתוכנו. יש א-ב, אמונה בטחון, אבל ההסבר הוא שיש שלש מדרגות אמונה, האבות, ואז שתי מדרגות בטחון, נו"ה, כמו שיתבאר.

"הוי' אחד" – קבלת מצות "לא יהיה לך" – שלילת ע"ז

הרבי אומר שיש שלשה פירושים בחז"ל ל"שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד". איפה כתוב פסוק זה? בפרשת ואתחנן, משנה תורה, שכינה מדברת מתוך גרונו של  משה – אחרי שהוא חוזר פעם שניה על עשה"ד, מעמד הר סיני. חז"ל מסבירים שלפני שה' אמר "אנכי הוי' אלהיך" הוא אומר "שמע ישראל" – "שמע ישראל, אנכי הוי' אלהיך" – ואז היהודים ענו "הוי' אלהינו". אז ה' המשיך לומר את הדבור השני, "לא יהיה לך אלהים אחרים על פני", והיהודים ענו "הוי' אחד". שמע ישראל, אנכי הוי' אלהיך אשר הוצאתי מארץ מצרים מבית עבדים, הוי' אלהינו – מקבלים את ה"אנכי הוי' אלהיך". אחר כך "לא יהיה לך אלהים אחרים על פני" – "הוי' אחד", ככה אני עונה כשאני שומע את הדבור השני.

לפי זה, איך מפרשים "הוי' אחד"? מסביר הרבי שפירוש זה הוא פשוט שלילת עבודה זרה, כי "לא יהיה לך אלהים אחרים על פני" היינו ע"ז, "אלהים אחרים". אנחנו אומרים "הוי' אחד" פעמיים ביום. כל פעם שאני אומר "הוי' אחד" עלי לחשוב שזו תשובה לדבור השני של עשה"ד, "לא יהיה לך אלהים אחרים על פני", דהיינו שאני שולל מכל וכל כל צורה של עבודת כוכבים. זה פירוש אחד.

"הוי' אחד" – מצות יחוד ה' – שלילת השיתוף

אחר כך יש פירוש שני, שהוא הפירוש בהלכה של מצות "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד". בהלכה הפירוש של "הוי' אחד" הוא מצות אחדות הוי', לייחד את ה', באמונה ש"אין עוד מלבדו". לא רק לשלול עבודת כוכבים, אלא לשלול כל דבר אחר – שאין שום שליטה במציאות לשום כח אחר בלעדי ה', "אין אלהים עמדי" שלזה קוראים שלילת השיתוף. אפילו כשאתה מאמין בה', אבל חושב שאולי יש עוד משהו או מישהו שיש לו השפעה וכח ושלטון על המציאות, בכל מדה שהיא – צריך לשלול זאת, שאין שום שיתוף עם ה'.

זה החידוש של מצות היחוד לגבי מצות האמנת אלקות. את האמנת אלקות – להאמין בה', במציאות ה' – הרמב"ם לומר מ"אנכי הוי' אלהיך". שמע ישראל זו מצוה אחרת, מצות יחוד ה', אחדות הוי'. הרבי מסביר פשט פשוט. לפי המדרש שזה מענה על "לא יהיה לך אלהים אחרים על פני", זו שלילת ע"ז. אבל לפי ההלכה, שזו מצוה בפני עצמה – אחדות הוי', יחוד הוי', יותר מהאמנת אלקות – זו כבר שלילת שיתוף.

דין גוים בשיתוף

כאן יש את הסוגיא, גם סוגיא שאנחנו לומדים בנגלה – סוגיא מאד עמוקה ומורכבת – האם גוים מצווים על שיתוף. לגוים אסורה עבודה זרה, אבל מה עם שיתוף? לפי הרמב"ם אין שום הבדל בכלל – יהודי וגוי מצווים על ע"ז ושניהם גם מצווים על שיתוף, שניהם אותו דבר. גם לפי רוב האחרונים לגוי אסור לעבוד שום דבר בשיתוף. ככה מסבירים את שיטת התוס' והרמ"א בשו"ע – אני אומר כעת רק בקיצור נמרץ – שלהשבע בשיתוף לא אסור לגוי, משא"כ בנוגע לעבודה בשיתוף. יש להשבע בשם משהו, בשם מישהו, ויש לעבוד לאותו מישהו – יש בתוס' וברמ"א שיש איזו צורה של שיתוף שגוי לא מצווה עליה. רק יהודי מצווה לא לשתף. יש כאלה שחושבים – אפילו בחסידות, ככה הרבי כותב בפשטות, אם כי בהערה מביא את כל הדעות – שהכוונה שאפילו לעבוד בשיתוף לא אסור לגוים, אלא רק לנו אסור. אבל, להוי ידוע שרוב האחרונים החשובים ביותר מסבירים שההיתר הוא רק להשבע ולא לעבוד. להשבע בשיתוף, רק דרך כבוד למישהו, יחד עם ה' – הם לא מצווים. אבל להשתחוות למישהו יחד עם ה' – הם מצווים בדיוק אותו דבר כמונו.

זה לפתוח סוגיא מורכבת ביותר בנגלה, אבל לעניננו לא כל כך משנה, כי אנחנו מצווים לגמרי על כל צורה של שיתוף – עבודה פשיטא, וגם שבועה, "ובשמו תשבע", לא לשתף בשבועה שום גורם אחר חוץ מהקב"ה. אם כן, לנו שיתוף הוא לא אותו דבר – גדר שיתוף הוא יותר מסתם שלילת ע"ז. ע"ז אומרת ש"עזב הוי' את הארץ" – גם מי שמאמין שיש ה' באיזה מקום קורא לו "אלוק דאלקיא", שלא נמצא אתנו ולא משגיח עלינו. למה? כי בתיאולוגיה שלהם, בפילוסופיה שלהם, מאמינים רק בהתשלשלות עילה ועלול –שה', העילה הראשונה, ברא (כלומר הוציא לבר מעצמו, כדרך עילה ועלול, לא בדרך של בריאה יש מאין) משהו הכי גבוה, ואין לו עסק מתחת לזה, השאיר את כל הנהגת העולם בידי כחות הטבע או הכוכבים. שיתוף הכוונה שה' כן נמצא פה (לא עזב את הארץ), ויש לו דעה במה שקורה, אבל יש עוד מישהו שיש לו דעה – או שהוא נתן לו את הכח הזה או שלא, אבל איך שלא יהיה יש שיתוף. בשבילנו זה ממש אותו דבר, לא משנה, אבל לגבי גוי זו השאלה – האם משנה או לא. שוב, כדי להבין את המדרגות כאן זה לא משנה, כי אפשר להבין בפשטות את ההבדל בין שלילת ע"ז לבין שלילת שיתוף.

"הוי' אחד" – "אין כיוצא בו" – נשיאת הפכים

יש עוד דבר שלישי, יותר משניהם – ווארט במדרש שכתוב "'הוי' אחד' אין כיוצא בו". את זה הכי קשה להבין – האם יש הו"א שיש כיוצא בו, שצריך לשלול זאת? זה העיקר מה שהרבי בא להסביר במאמר.

נקצר, על ידי שלילת ע"ז כפשוטה – שלא "עזב הוי' את הארץ", אלא שה' נמצא אתנו ומשגיח על כל דבר ודבר – ממשיכים את אור א"ס הממכ"ע. על ידי שלילת השיתוף – שאין שום כח אחר, תיכף נביא דוגמה מה זה אומר בחיים שלנו – ממשיכים את גילוי אוא"ס הסובב כל עלמין. אבל להמשיך את עצמות ה' – שהוא נושא הפכים, נמנע הנמנעות, יכול להיות בלי גבול וגבול ביחד ממש – זה נקרא "אין כיוצא בו".

"אחד" – אמונת אברהם

מי ששלל את העבודה הזרה הוא אברהם אבינו. כמו שמשה רבינו התחיל מ"ויך את המצרי", איך התחיל אברהם אבינו את החיים שלו? שבר את הפסלים, הצלמים של אבא שלו, שבר את כל החנות, שבר ובטל את העבודה זרה.

"יחיד" – אמונת יצחק

איסור שיתוף אצלנו – ואילו לגוי יתכן, לפי התוס' והרמ"א (לא לפי הרמב"ם), שיש צורה שכן מותרת – שייך ליצחק. היתר שיתוף לגוי בא לידי ביטוי בשותפות עם גוי בעסק – אם אתה משתתף עם גוי בעסק יש סיכוי שישבע בשם הע"ז שלו, ואם הוא עובד ע"ז בשיתוף הרמ"א אומר שמותר לעשות איתו שותפות כי ישבע בשיתוף (ולו זה מותר). יש קשר בין שיתוף לשותפות – היום זו השאלה האם יעקב יכול לשתף פעולה עם עשו במשהו, שיתוף פעולה עם הגוי שמאמין בשיתוף (או שעובד בשיתוף או שנשבע בשיתוף). שלילת השיתוף מכל וכל – שדורשים על הפסוק "ראו כי אני אני הוא ואין אלהים עמדי", "לית שותפא עמי" (זה פירוש הזהר) – זו הבחינה של יחיד, ששייכת ליצחק ("את בנך את יחידך").

הכל נקרא "הוי' אחד", אבל בתוך "אחד" יש אחד יחיד ומיוחד כנגד אברהם יצחק ויעקב. "אחד היה אברהם" והוא שולל ע"ז, שובר את הפסלים של כל האנושות. "יחיד", שיש אחד יחיד ואסורה שום צורה של שיתוף, זה יצחק. מהי היום שאלה של שיתוף? כמו כל השאלות החמורות היום אם מותר לקבל כסף מקרנות מסוימות. איסור שיתוף נקרא "יחיד", והוא ממשיך מהסובב, וזו בחינת יצחק – מה שהוא מוסיף על אברהם. הרי כל אב מוסיף משהו – אם יצחק בא אחרי אברהם סימן שהוא צריך להוסיף משהו, "מעלין בקדש". על שלילת ע"ז הוא מוסיף את שלילת השיתוף.

"מיוחד" – אמונת יעקב (בלי גבול בעולם המוגבל)

אחר כך בא יעקב אבינו, שנקרא "מיוחד". מה הפשט של מיוחד? הביטוי של חז"ל, "אין כיוצא בו", לא אחד ולא יחיד אלא מיוחד. מה המיוחד שלו? ספיישל באנגלית. יש אמונה שה' הוא ספיישל. מה מיוחד בקב"ה? רק דבר אחד, שהוא נמנע הנמנעות. בלשון החוקרים זה נקרא ש"אין לנמנעות טבע קיים בחיק הבורא", שהוא רוכב ובלתי רוכב יחד.

הדוגמה שהרבי מביא – ואי אפשר להאריך בזה – שיכול להיות אין סוף בתוך גבול, בתוך העולם שהוא מוגבל. ביקום שהוא מוגבל יכולים להיות אין סוף דברים בפועל – יכולים להיות אין סוף חלקיקים בתוך היקום. בשביל מדען זה מופרך, לא יכול להיות א"ס בתוך גבול, אבל יש – האמת שיש אין סוף בתוך גבול, בלי גבול בתוך גבול, ש"לית כל מוחא סביל דא". לעשות כזה דבר, נשיאת הפכים, זה משהו מיוחד – מיוחד במינו, אין כיוצא בו. במאמר הזה יש שתי הערות. הערה אחת שהרבי משאיר בצע"ג איך זה יכול להיות. הוא מביא מהקודמים, מהרבי מהר"ש ועוד שככה זה באמת.

אחרי שנים הרבי הוסיף הערה על ההערה, וכתוב שכנראה זה על דרך מה שחז"ל אמרו – וכתוב גם בתניא – שלה' יש גדודים-גדודים של מלאכים, וכתוב "היש מספר לגדודיו" ובמקום אחד בדניאל כתוב "אלף אלפים ישמשוניה וריבוא רבבן קמיה יקומון". אז מה תאמר? יש אלף אלפים וריבי רבבות או אין מספר? מתרצים – והוא מביא בתניא – שבכל גדוד יש מספר מוגבל, אבל יש אין סוף גדודים. הרבי כותב בהערה על ההערה שבכל עולם מוגבל לא יתכן אין סוף, אבל יש אין סוף עולמות. כאן יש קושיא עצומה – אם אומרים שה' הוא נמנע הנמנעות מה הבעיה? רוכב ובלתי רוכב כאחד. בכל אופן הרבי פה מתעקש למצוא איזה הסבר. הוא אומר שכנראה בתוך הבריאה יש אין סוף עולמות ממש, כל עולם הוא גדוד – יש אין סוף גדודים, אין סוף עולמות, אך בתוך כל עולם יש מספר מוגבל של חלקיקים, ועדיין הכל בתוך היקום שלנו. זה לא בדיוק עוזר. בסוף צריך לומר באמונה פשוטה, שה' הוא באמת מיוחד – שיכול להיות אין סוף, בלי גבול, בתוך גבול. זו התכונה של רבי אמתי, שיש בלי גבול בתוך גבול – המספר הזה, הסוד של "מבעד לצמתך", הסוד של עתיק יומין.

ביטוי אמונות האבות – צדקה-יראה-יושר

הפסוק של אברהם אבינו, "והאמן בהוי' ויחשבה לו צדקה" – זו אמונה שמתבטאת בצדקה. האמונה של יצחק מתבטאת ביראה. האמונה של יעקב מתבטאת ביושר, "דרך ישרה... תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם". אברהם הוא הראשון שמאמין, והביטוי הוא צדקה – או צדקה של אברהם או של הקב"ה, אבל זו אמונה שמשתקפת בצדקה, בחסד, הוא איש החסד. יצחק הוא "פחד יצחק" – זו אמונה שמשתקפת ביראה, הוא ירא ה' שמאמין. יש אמונה שמשתקפת ביושר, ביושר לבב – זו אמונת ה"מיוחד" של יעקב אבינו, נשיאת ההפכים של יעקב אבינו.

מה המיוחד של יעקב אבינו? אברהם מתעסק עם כל העולם ("ויטע אשל בבאר שבע ויקרא שם בשם הוי' אל עולם"). יצחק גם פעל על כל העולם, מתוך החדר. אבל הראשון שהתעסק עם המשפחה המוגבלת שלו – להחדיר אין סוף בתוך משפחה אחת, ביהודים – זה יעקב אבינו. זה רוכב ובלתי רוכב כאחד, עם הבדלה ועם יחודיות – מיוחד זה יחודיות. זו האמונה של יעקב אבינו.

משה ואהרן – תוספת שתי בחינות בטחון על אמונות האבות

יש הרבה מה להאריך ולהעמיק בזה, אבל כל אב מוסיף ממד של אמונה ואנחנו מאמינים בני מאמינים. השאלה היא מה בעצם מוסיף משה רבינו – "ויאמינו בהוי' ובמשה עבדו" – ומה מוסיפים אהרן, יוסף ודוד. נאמר את הווארט שלנו, שאמרנו שיש כוונה חדשה של ספירת העמר.

דבר פשוט אצלנו שנצח והוד הם כבר לא רק אמונה, אלא שהאמונה מתחזקת מאד והופכת להיות בטחון מוחשי. לבטחון יש שתי צורות – פעיל וסביל, זכרי ונקבי, "איהו בנצח" ו"איהי בהוד". אחרי שלש אמונות – לפי המאמר של הרבי, האמונה של אברהם אבינו, החסד, היא שלילת עבודה זרה, שה' לא עזב את הארץ, ה' פה (הרי כבר בהיותו צעיר חוקר את האלקות ה' הציץ עליו ואמר לו "אני בעל הבירה"), כי בריאת העולם אינה על דרך סדר ההשתלשלות מעילה לעלול אלא בריאה יש מאין ואפס המוחלט, וה', בורא כל, פה (בכל רגע הוא בורא אתג הכל מחדש) ומשגיח על כל פרט ופרט, "אחד היה אברהם"; איסור שיתוף, בכל הגוונים, הוא יצחק; ה"מיוחד", שיכול להיות אין סוף בתוך סוף, בלי גבול בתוך גבול, זה יעקב אבינו, זה רבי, כתוב שהנשיא שבדור הוא "ניצוצו של יעקב אבינו" – יש משה ואהרן, נצח והוד, שתי בחינות של בטחון. כמו שאמרנו בפירוש, הבטחון הפעיל הוא משה רבינו והבטחון הסביל הוא אהרן, שבוטח והולך תמים.

בטחון – העצמת האמונה

אם יש לנו אמונה-אמונה-אמונה-בטחון-בטחון ואנחנו רוצים להשלים זאת, צריך להוסיף – לפי הראש הזה – מהם יסוד ומלכות. אם נצליח להוסיף את המלים הנכונות, את המושגים הנכונים מהם יסוד ומלכות, לא רק שנרויח כוונה שלמה של ספירת העמר אלא נרויח הרבה דברים יפים. במיוחד רוצים להבין איך פועלים היום את "כה אמר הוי' אלהי ישראל" בתיקון אמתי, תיקון משיחי – יהיה לנו כבר מה לומר לצבור שתמה עלינו מה אתם רוצים מהמושג מלכות ישראל. מה אתם מחפשים מלכות? חסרה לכם מלכות?! עכשיו, כשנגיע כאן לתכלית הדברים, תהיה לנו איזו אמירה חדשה לומר בנושא הזה.

מה קורה בין אמונה לבטחון? אמרנו שיש שלש רמות של אמונה כנגד האבות ואחר כך משה ואהרן, האחים – אחוונא הם בדי הערבה, נצח והוד – הם שתי בחינות בטחון. מה היחס בין אמונה ובטחון? בטחון לוקח את האמונה – שיחסית היא עדיין בגדר אין – ועושה ממנה יש, "לכל החיים יש בטחון". מעצים את האמונה, שעכשיו מתבטאת בכך שאני יכול ליזום דברים נועזים, כמו שאמרנו, וגם האמונה הסבילה של "חשוב טוב יהיה טוב" – לא רק אמונה שכל מה שה' עושה הוא לטובה, אלא בטחון שה' יעשה מה שטוב לי ובעיני, כמו שאני רוצה ("טוב הנראה והנגלה"). זו העצמת האמונה – גם בבטחון הפעיל וגם בבטחון הסביל. מה יכול להיות הלאה?

יוסף (יסוד) – דבקות

קודם יש לי אמונה – שלשה דורות היהודי לומד מה זה להאמין, שלש רמות אמונה. אחר כך באים משה ואהרן ונותנים תורה, מלמדים איך להגיע מאמונה לבטחון – נצח והוד ששרשם בפנימיות הכתר (היינו בחכמה ובינה דרדל"א, כאשר האמונה שרשה בכתר דרדל"א). מה יכול להיות יותר מזה ביסוד ומה יכול להיות יותר מזה במלכות? זו כעת ההתבוננות – אני מנסה לשחזר מה חשבתי... יש לי קודם אמונה של אברהם, חסד. אחר כך אמונה של יצחק ואמונה של יעקב. זה המאמר כאן. אחר כך בטחון של משה רבינו ובטחון של אהרן כהן גדול, ואז צריך להיות משהו של יסוד.

יכולתי לומר שגם יוסף הוא בטחון. כתוב שיוסף היה צריך לבטוח יותר מהאבות. יש מאמרים שלמים בחסידות שהבטחון הכי חזק הוא יוסף, אבל אנחנו מחלקים בין שני סוגי בטחון וממקמים אותם בנצח והוד דווקא. צריך איזה תהליך של יוסף שהוא יותר בטחון מבטחון, בטחון של יסוד. יסוד הוא לתקוע יתד במציאות, יתד במקום נאמן – זו ספירת היסוד, התקשרות. את המלה אמרנו קודם, לכן הזכרנו קודם – אמרנו שיסוד הוא "דבקות במטרה" (היחס בין "דבקות", 2⁹, ל"במטרה", 2⁸, הוא סוד "שלם וחצי", ודוק). מה פירוש "וטח את הבית"? איך מסבירים בחסידות את לשון בטחון? כתוב שבטחון הוא דבקות – "וטח את הבית", בטח הוא בית-טח, דבקות.

איפה יש דבקות? "ודבק באשתו והיו לבשר אחד". יש יהודי שמאמין בה' (בשלש בחינות האמונה), יש יהודי שבוטח בה' (בשתי הבחינות של בטחון) ויש יהודי שדבוק בה'. דבקות היא המלה המתבקשת כהמשך התהליך מאמונה לבטחון ועוד יותר מסתם בטחון – דבקות בה', דבקות בעם ישראל, דבקות במשיח, דבקות במטרה, "עשו כל אשר ביכלתכם להביא משיח בפועל ממש". זו דבקות במטרה, יוסף.

מבנה ההתבוננות – כוונת ארבעת המינים

כעת אחרון חביב. זה היה עדיין יחסית קל, להגיע מבטחון לדבקות יחסית קל מהשאלה מה היא מלכות. קודם כל, רק שנבין את המבנה כאן. המבנה כאן הוא כמו סוד כוונת הלולב בסוכות, שיש שלשה הדסים ושני בדי ערבה ולולב אחד ואתרוג אחד. שלשת ההדסים הם האבות, שני בדי הערבה הם משה ואהרן, הלולב הוא יוסף והאתרוג הוא דוד, המלכות.

כתוב בפירוש ששלשת ההדסים הם אמונה, "והוא עומד בין ההדסים" – יהודים שיש להם אמונה ונכונות למסור את הנפש בשביל האמונה שלהם. שני בדי הערבה הם משה ואהרן, "שבת אחים גם יחד", שתי בחינות הבטחון. הלולב – שדווקא עליו מברכים, רואים אותו הכי גבוה, סוד נטילת לולב (ונטילת ידים, סוד הטל שדברנו בפסח) – הוא הדבקות. מה הכי דביק בפירות הארץ? הדבש, התמרים. הדבקות היא בחינת התמרים של הלולב. אם רוצים דבקות – סתם תמרים הם מלכות, אבל הדביקות שלהם היא "אומר לדבק טוב", תיקון הברית – צריך לאכול תמרים.

אחרי כל זה, מהו האתרוג? המלכות של כל שבוע. הו"ק הם אמונה-בטחון-דבקות, ואני יכול טוב להבין את התהליך. אבל התכלית היא שאני רוצה וצריך את האתרוג – את כל הששה אני מחזיק ביד ימין ואת האתרוג ביד שמאל, וצריך לחבר אותם יחד.

דוד (מלכות-תכלית) – שעשועים

מה מתבקש אחרי דבקות? מהי התכלית? המושג תכלית שייך למלכות, כך כתוב. יש ליהודי אמונה, בטחון, דבקות בה', דבקות בעם ישראל, דבקות להביא את המשיח – כל הדבקות במטרה – אבל מה התכלית? מהי מלכות? מלכות היא משטר? כפיה דתית? זה לא זה – זה לא שייך לסדר שלנו. מה יכול להיות אחרי דבקות? בשביל זה צריך לפתוח את השער הראשון בספר עמק המלך, שרק הוא דן לפני הצמצום. מה הביטוי הראשון, החשוב ביותר, של כל ספרי הקבלה והחסידות? שעשועי המלך בעצמותו. לקח לי כמה זמן עד שנפל לי האסימון...

מלכות נקראת "לשם שמים". "לשם שמים" זה כמו שלומדים תורה לשמה. מי שיסתכל וילמד טוב את ההקדמה לדרך חיים עם הביאור של רבי הלל, בסוף הוא יראה שם בטוב טעם ודעת שעל פי פשט "לשם שמים" היינו על מנת לעשות – אני לומד כדי לקיים, לשמור לעשות ולקיים כל מה שה' אומר לי בתורה. אם ח"ו אחד לומד תורה לא כדי לקיים זה לא לשמה בכלל. אבל זה רק על פי נגלה. הפירוש הפנימי לפי החסידות של "תורה לשמה" הוא לשם שעשועים עצמיים.

התורה אומרת על עצמה "ואהיה שעשעים יום יום". מי למד תורה לשמה? דוד המלך – המלך – שאמר "לולי תורתך שעשועי אז אבדתי בעניי". זה גם החזיק אותו וזו התורה שלו. כמו שהוא "נעים זמרות ישראל", התורה שלו היא שעשועים עצמיים, וזה מחיה אותו, מחזיק אותו בחיים (הרי מצד עצמו הוא בר נפלא, אין לו חיים). בארבעת המינים האתרוג הוא הסמל של השעשועים – משתשעשים באתרוג (אם התמרים הם דבקות, רבת אתרוגים היא שעשועים...). "כל עץ נחמד למראה" ת"א "כל אילן דמרגג למחזי" – השרש של המלה אתרוג הוא לשון חמדה ושעשוע.

למה אנו רוצים שתהיה פה מלכות בארץ ישראל? עוד פעם, לא בשביל להשתלט על אף אחד, למרבית הפלא... בשבילי, ואני מקוה בשביל כולנו, התכלית של המלכות היא שעשועים עצמיים של ה', גילוי של שעשועים עצמיים (כאשר העולם הזה דווקא, התחתון שאין תחתון למטה ממנו, נעשה דירה לו יתברך, דירה לעצמותו ממש) – "והיה הוי' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה הוי' אחד ושמו אחד".

מדבקות לשעשועים

השעשועים העצמיים באים אחרי הדבקות. כתוב בחסידות שקודם יש התקשרות – כשעדיין יש שני דברים שמתקשרים – ואחר כך יש דבקות. גם התקשרות היא מושג של יסוד, כמובן, כמו התקשרות לרבי. יותר מזה – דבקות, כששני הדברים מתחילים להיות אחד, כמו שכתוב "ודבק באשתו והיו לבשר אחד". אבל כאשר כבר שכחנו לגמרי ש'פעם היינו שנים' – דבקות היא ששני דברים צריכים להדבק, "ודבק באשתו והיו לבשר אחד", "האומר לדבק טוב", דבק הוא תכונה של מים (אוסמוזה בלועזית), כח הדבק שיש במים הוא התפשטות המים מחסד עד יסוד – אבל עדיין אני זוכר ש'פעם היינו שנים'.

אבל שעשועים עצמיים זו חויה של עצמות, אחד יחיד ומיוחד לגמרי. לכן עיקר תכלית השיעור הערב היה שהמטרה האמתית, התכלית, התורה לשמה האמתית שאנחנו רוצים ללמוד וללמד, היא להגיע לשעשועים עצמיים. לפי כוונה זו, היום האחרון של הספירה יהיה שעשועים שבשעשועים, יום ה-מט. היום הזה הוא בטחון פעיל שבבטחון פעיל. ככה לגבי כל הספירות.

אם כן, זה היה מה שרצינו להגיע – מה"הרגו איש את אחיו", שעדיין באמצע, אבל מה שצריך להגיע אליו זה שעשועי המלך בעצמותו.

רמז הכוונה

ככלל, את הגימטריאות עושים רק בסוף... אם עושים אמונה-אמונה-אמונה-בטחון-בטחון-דבקות-שעשועים (עיקר החידוש הוא שמלכות היא שעשועים) הכל יחד עולה 1764, מב ברבוע, מב מסעות של ספירת העמר ברבוע, ד"פ אמת. חוץ מזה, למרבית הפלא, היתה לנו עוד כוונה של ספירת העמר שעולה בדיוק אותו מספר – חסיד ירא ישר נאמן תמים צדיק ענו, שבעת שמות הצדיקים בתנ"ך, שגם הם כנגד שבע הספירות מחסד עד מלכות. זו גימטריא מופלאה. לכן אמרנו שהאמונה של אברהם היא של צדקה, של חסיד; אמונת יצחק היא של ירא; אמונת יעקב היא אמונה של ישר. שוב, חסיד-ירא-ישר-נאמן-תמים-צדיק-ענו שוה אמונה-אמונה-אמונה-בטחון-בטחון-דבקות-שעשועים,  והמספר הוא מושלם ביותר, מב ברבוע. עד כאן, לחיים לחיים. [יתכן שיש דרך יותר קלה ללכת על שעשועים חוץ ממלכות?] לחיים לחיים. העיקר שהבנת את הנקודה.

מבחן שלילת השיתוף (ביחס לפרנסה) – הן ולאו שוין אצלו

נשלים דבר אחד לפני שנשלים את הריקוד. אמרנו שבמאמר יש ווארט פשוט להסביר את שלילת השיתוף. אם אני חושב שלפרנסה שלי יש סבה חוץ מהקב"ה, גורם הפרנסה, זה נקרא ע"ז. אבל אם אני לא מאמין שהפרנסה באה מהדבר הזה – הפרנסה באה מה' – אבל אני נותן איזו שהיא חשיבות גם לסבה, ואני לא אומר שהסבה הזו היא לא כלום, גארנישט, זה נקרא שיתוף. זו הדוגמה שהרבי מביא – דוגמה מאד יפה וחשובה. לומר שאין בסבה כלום זו שלילת השיתוף. לומר שהסבה היא ודאי לא העיקר – ה' עשה את זה – זו שלילת עבודה זרה אבל עדיין יש בזה איזה שיתוף.

מה ההבדל בנפש בין אדם שיכול לשלול את הסבה בתור הגורם העיקרי, שבכך הוא שולל ע"ז, או אחד שהסבה היא אצלו לא כלום, שזו שלילת השיתוף? הרבי אומר שההבדל יהיה אם הן ולאו שוים אצלו בשויון אמתי. אם זה מצליח לו – מה טוב, ואם לא מצליח לו – בדיוק אותו דבר, מה טוב. יש אצל הרבי לפעמים – כמו שספרנו הרבה פעמים – שהמושג "הן ולאו שוים אצלו" לא טוב, אבל יש בגשמיות שצריך להיות "הן ולאו שוין אצלו". אני משקיע בעסק, עובד קשה מאד, ובכל זאת סופו של יום שוה אצלי אם העסק מצליח או לא – גם כשמצליח זה רק מה', איני משתף כלום עם הקב"ה (בעיקר איני משתף את ההשתדלות שלי כנ"ל), וזה מתבטא בתחושה שלי כשלא מצליח. אם אני מקבל בשויון נפש גמור כשלא מצליח, סימן שגם כשמצליח איני עובר על איסור שיתוף. אם אין אצלי הן ולאו שוין אצלו, אף שאני אומר שהכל מה' ובאמת לא מחשיב את הדבר כמקור הפרנסה, זו אמנם שלילת עבודה זרה אבל שיתוף יש כאן. זה ווארט יפה וחשוב בפני עצמו.

לראות את ה' בסבות

"לא יהיה לך אלהים אחרים על פני" שוה בדיוק "והאמן בהוי' ויחשבה לו צדקה", אמונה שהיא שלילת ע"ז של אברהם אבינו, "אחד היה אברהם". וגם שוה – אמרנו אבל לא הסברנו – הביטוי "מבעד לצמתך", לגלות את פנימיות הצמצום, שאצל צדיק זה נקרא "עיניך יונים מבעד לצמתך", לראות איך הבלי גבול שורה בתוך הגבול, "אין כיוצא בו". אבל אצל בעל תשובה זה הרבה יותר מזה. כתוב "כפלח הרמון רקתך מבעד לצמתך", אפילו ריקנין שבך מלאים מצוות כרמון. כתוב שלש פעמים "מבעד לצמתך" בשה"ש – פעם אחת "עיניך יונים מבעד לצמתך", זו עבודת הצדיקים, ופעמיים "כפלח הרמון רקתך מבעד לצמתך", עבודת בעלי תשובה, מי שהיה ריק אבל אפילו ריקנים שבך מלאים מצוות כרמון. ההבדל האם אתה מרגיש שבתוך הגבול שורה בלי גבול או שאתה מרגיש שהצמצום עצמו מאיר, כלומר שה"מבעד לצמתך" הוא שהגבול הוא עצמו בלי גבול, ולא רק שיש בו בלי גבול. גם על הדבר הראשון הרבי אומר ש"לית כל מוחא סביל דא", וכ"ש הדבר השני. "מבעד לצמתך" שוה עתיק יומין – עתיק שוה "לצמתך", י פעמים חן, ויומין שוה "מבעד", ב פעמים חן. זה היה הרמז שאמרנו, אבל לא הדגשנו.

עד כאן קצת השלמות, וכעת אפשר להמשיך לרקוד – שלא נעבוד עבודה זרה, לא נחשוב ששום דבר בעולם הוא מקור הברכה אלא רק ה', שזה ממשיך את הסובב כל עלמין. עיקר גילוי הממלא, השכר על שלילת ע"ז, הוא בגן עדן – אחרי מאה ועשרים. למה? כי שם אין גופים, והממלא הוא אור שמתחשב בכלי, ואין הגוף הגשמי סובל אותו. הכלי, הגוף, לא מסוגל לקבל את אוא"ס הממכ"ע – לכן צריך להתפשט ממנו. אבל הסובב הוא למעלה מזה, לא מתחשב בכלים, ולכן הוא מתגלה הכי נמוך – בגוף הגשמי ממש. לכן עולם הבא הוא נשמות בגופים. זה דבר חשוב שהוא מסביר באריכות. כדי להגיע לגילוי הזה, שלילת השיתוף, צריך שהדבר הוא לא כלום – הסבה היא לא כלום. אלה שתי בחינות לגבי איך להחשיב את הסבה.

מה עם ר' אשר, שסבות הן משהו מאד חשוב? הרבי כותב במאמר שאחד שחושב שהפרנסה באה לי מהסבה זו עבודה זרה. זה שיש איזה משהו, איזה ערך כל שהוא בסבה זה שיתוף. אז מה פירוש "אין כיוצא בו"? מה זה ר' אשר שאומר שסבה היא דבר חשוב, צריך כל הזמן 'לחיות עם סבות'? זה כנראה מיוחד. מה זה מיוחד? שהסבה היא ה' בכבודו ובעצמו, שהגבול הוא-הוא הבלי-גבול, "כפלח הרמון רקתך מבעד לצמתך". עד כאן טפת השלמה.