בע"ה

אור לט"ז אייר ע"ו – כפ"ח

שיעור שבועי פרשת בחקתי

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. נצח שבהוד

נגנו "לכתחילה אריבער".

יום ה-לב – תיקון ה"נהגו כבוד זה בזה"

ספרנו עכשיו את יום ה-לב של העומר. כל ימי ספירת העמר הם לב-טוב ימים – את ה-לב ספרנו, וב"אנא בכח" כוונו את המלה "טובך", אם כן כבר יש לנו "לב טוב" (טוב ה' – "טובך" – מתגלה בלב שלנו), מה שכולל את כל ימי הספירה. הכוונה של הספירה היא כנגד תיקון הלב. נוהגים מנהגי אבלות בספירת העמר כי מתו כד אלף תלמידי רבי עקיבא בפרק אחד, בין פסח לעצרת, וכתוב שפסקו מלמות בל"ג בעומר, לכן עושים יום טוב.

אם כן, סוף הגזירה כנגד תלמידי ר"ע על כך שלא נהגו כבוד זה בזה היתה היום, יום ה-לב של הספירה. והנה, כבוד שוה לב – היום שהגיע לשיא של "לא נהגו כבוד זה בזה" הוא היום, וממילא התיקון של היום הוא לנהוג כבוד זה בזה. הרבי מסביר שבעצם מה שלא נהגו כבוד זה בזה היה מתוך התקשרות – היו כל כך קשורים לרבי שלהם, רבי עקיבא, עד שחרה להם עד עומק הנפש שמישהו יפרש אותו לא נכון, כל אחד לפי דעתו הוא. יש כאן הרבה תלמידים, כל אחד מפרש את דברי הרבי כפי שכלו ודרכו בעבודת ה', כפי שרש נשמתו. אם לאחד יש את הפירוש האישי שלו, שהוא מאה אחוז בטוח שזהו הפירוש האמתי בדברי רבו, ומישהו אחר אומר אחרת, אז אף שבעצם הוא אוהב אותו – ההתקשרות שלו לרבי גוברת על האהבה הטבעית בין התלמידים, והוא לא מוכן לסבול בשום פנים ואופן שיש כאן תלמיד אחר שמפרש את הרבי שלי לא נכון. ככה הרבי מסביר את הענין של "לא נהגו כבוד זה בזה".

אם כן, התיקון של היום הוא התיקון שאף על פי כן, עם כל ההתקשרות וכל האהבה שלי לרבי שלי, צריך להיות גם מקום בנפש לסבול שמישהו אחר – איזה תלמיד אחר – יפרש לפי דרכו הוא, עם כל הרצינות ונקודת האמת שלו, אחרת ממני. אם עושים את התיקון הזה ביום ה-כבוד, יום ה-לב, של הספירה – מגיעים ל-לג בעומר, לאש קדש של רשב"י, סוד היחידה שבנפש רבי עקיבא רבו כנודע (ביחס ליחידה שבנפש כולם שוים לטובה). אז מתקיימים באמת דברי רבי עקיבא, שיש מי שאומר שהוא אמר אותם לאחר תום הגזרה, "'ואהבת לרעך כמוך' זה כלל גדול בתורה". אם כן, הסדר הוא קודם לתקן את הענין של "נהגו כבוד זה בזה".

יש גם רמז יפה בגימטריא, שהמלה נהגו שוה כבוד-כבוד, כלומר, "נהגו כבוד" הם "שלם וחצי". זה עצמו רומז – כמו הרמז של מחצית השקל והרמז של "שתי חצוצרת כסף" – שכל אחד ואחד צריך לדעת שהוא רק חצי. כל אחד יודע שיש שלם, ולהגיע לשלם – לשלמות ההתקשרות שלי לרבי – אפשר דווקא אם אני מצרף חצי שני, עוד אחד שגם קשור לרבי אך מפרש אותו קצת אחרת ממני. עד כאן הווארט של "נהגו כבוד", התיקון של "לא נהגו כבוד זה בזה"[ב].

נצח שבהוד – "במקום שאין אנשים השתדל להיות איש"

נתבונן בספירה שבאים לתקן היום: נצח שבהוד. מחר, ל"ג בעומר, הוא כבר הוד שבהוד – עצמות מדת ההוד, התמימות בנפש, אהרן הכהן שבאהרן הכהן. היום נצח שבהוד, משה רבינו שבאהרן הכהן. צריך להתבונן בזה לפי המהלך שהתחלנו לפני שבוע-שבועיים, שלכל אחד משבעת הרועים יש שבע מדות, וצריך לחפש את המדה המיוחדת של היום אצלו. היום הוא נצח של אהרן, ולפי דרכנו צריך לחפש בטחון פעיל – מדת משה רבינו, כפי שהתחלנו להסביר לפני שבוע – בתוך התמימות של אהרן, וגם לקשר זאת עם מאמרי חז"ל.

מי שהולך תמים לא מתיימר לשום משרה מיוחדת, הוא לא משתוקק להיות גדול – הוא רוצה להיות יהודי טוב, יהודי פשוט שעובד את ה' בפשיטות, כמו שה' ברא את האדם ישר. הוא רוצה ללכת ישר, בתמימות, עם הקב"ה, "אשרי תמימי דרך". הוא לא מחפש "גדולות ונפלאות ממני". אבל מה אם יש מקום שהוא מרגיש שהוא "מקום שאין אנשים", שכתוב בפרקי אבות "במקום שאין אנשים השתדל להיות איש"? כאילו נגד הטבע שלך, שאתה בחור צנוע, לא מתיימר לשום דבר, ופתאום אתה מרגיש את המציאות, את המצב סביב, ואין אף אחד שמרים את הכפפה – ממילא על זה חל אותו מאמר חז"ל ש"במקום שאין אנשים השתדל להיות איש".

גם משה רבינו מתחיל ככה – טוען "שלח נא ביד תשלח". הקב"ה צריך להתווכח איתו שבעה ימים ושבעה לילות עד שבסוף בעל כרחו ממש הוא כופה אותו לקבל את השליחות באתכפיא. משה רבינו טען לקב"ה שלא נכון שזה "מקום שאין אנשים" – יש פה אנשים, יש את אהרן, אחי הגדול, שהוא כבר נביא במצרים (היינו שיש לו את ההתכללות של משה – כל הנביאים בנצח, בחינת משה – שבאהרן), הוא יכול להרים את הכפפה (מצד הנצח שבהוד שבו), אז למה אתה מטיל עלי? אם כן, גם משה רבינו מתחיל בהוד (היינו הוד שבנצח, יום ההוי' של ספירת העומר). לפני קבלת שליחותו הוא תם, "ויעקב איש תם" (בחינת "משה מלגו יעקב מלבר"). כל יהודי, גם מנהיג ישראל, צריך להתחיל בתמימות – שהוא לא מחפש את המשרה בכלל. היינו סוד "הלך בתם [הוד] ילך בטח [נצח]" כנודע. או שהקב"ה בכבודו ובעצמו מכריח אותך, כפי שהיה עם משה רבינו, או שאתה מתבונן בעצמך – "בינה עד הוד אתפשטת" – ואתה מרגיש שצריך לעשות פה משהו ואין פה מי לעשות זאת, "במקום שאין אנשים", וממילא צריך לקחת יזמה, "השתדל להיות איש". הדבר הזה הוא נצח שבהוד – התובנה הזאת של "במקום שאין אנשים השתדל להיות איש". זה התיקון של היום, יום ה-לב של העומר.

נפילת אהרן כשמוטלת עליו ההנהגה – "נורא עלילה על בני אדם"

אצל אהרן המקום הבולט ביותר שהוא – גם כן, לא מבחירתו – היה צריך לאמץ מדה זו הוא כאשר משה רבינו עולה למרום לקבל את לוחות הברית, אחרי מעמד הר סיני. אז הוא השאיר את ההנהגה בידי אהרן וחור – מי שיש לו דברים שיגש לאהרן וחור. משה רבינו אומר – אני פה האחראי, אבל אני עכשיו הולך ל'דאטשע', עושה חופשה ארבעים יום, אז אי אפשר להפקיר את הצאן בלי רועה. לכן, אומר משה, אני מטיל עליך, אהרן, את האחריות.

זה לא התפקיד של אהרן, והוא גם לא יודע איך עושים זאת. הראיה שהוא באמת לא יודע איך עושים את זה היא התוצאה, "העגל אשר עשה אהרן" – התורה מייחסת את עגל הזהב, חטא העגל, לאהרן. גם התוצאה היותר מאוחרת, שמתו שני בניו, וב"ביום פקדי ופקדתי" לגבי כלל ישראל – יש רושם שניכר ונשאר עד עצם היום הזה.

לפעמים אחד הוא הוד, הוא תם, תמים, ופתאום הוא מקבל אחריות – או כי הוא מתבונן "במקום שאין אנשים השתדל להיות איש", או שהקב"ה מטיל עליו אחריות, או שמשה רבינו כאן אומר לו שאין מישהו אחר ואתה חייב להיות במקומי בתקופה הזו – וזה מסוכן, לא פשוט. דווקא בנצח שבהוד, שפתאום ההוד – בטחון סביל – צריך לאמץ ולהכליל בעצמו ממד של בטחון פעיל, שלא בטבעו ואינו רגיל לו, הוא עלול ליפול. אם הנצח שבהוד הוא יום שהאדם עלול דווקא לחטוא מתוך שהוא רוצה לקיים את הדבר הכי טוב של "במקום שאין אנשים השתדל להיות איש", אז אפשר גם לומר על היום הזה שהוא היום בספירה של "נורא עלילה על בני אדם". הרי כל החטאים, ובמיוחד חטאים של צדיקים תמימים, ה' עושה אותם. יש חשבונות של הקב"ה שכך עלה במחשבה לפניו ואין לך רשות להרהר.

נצח שבהוד – השתדלות פעילה תוך כדי בטחון סביל

מה זה בטחון סביל? שאדם מקיים את ההוראה של הרביים "טראכט גוט וועט זיין גוט" – חשוב טוב יהיה טוב. לא צריך לעשות כלום, רק לחשוב טוב, לבטוח חזק מאד שודאי יהיה טוב, בטוב הנראה והנגלה כמו שאתה רוצה. הדוגמה הקיצונית של ההנהגה הזו היא חזקיהו מלך יהודה, שאין מה לעשות נגד סנחריב, אז מה הוא עושה? הולך לישון, שהקב"ה כבר יטפל בנושא. כך היה, ובזכות זה קרה נס גדול מאד מן השמים, שאם היה אומר עליו שירה הוא היה הופך להיות משיח – משיח בן יוסף, כמו שהאריז"ל אומר.

מה זה בטחון פעיל שבתוך בטחון סביל? בטחון סביל הוא שאני בוטח במאה אחוז בה'. בטחון פעיל שבבטחון סביל הוא כמו ההוראה של הרבי, שאף על פי שצריך לבטוח מאה אחוז בקב"ה בכל אופן תלך לרופא – "ורפא ירפא", תקיים את הנצח, את מה שמשה רבינו כותב בתורה, תעשה השתדלות. היו צדיקים שהלכו לרופא, קנו את התרופות וזרקו אותן לפח, ואמרו ש'יצאתי ידי חובה'. ככלל, זו לא ההנהגה של הרבי.

שוב, רוצים להבין מה זה בטחון פעיל שבבטחון סביל – דבר והיפוכו – נצח שבהוד. יש משהו אחר לעשות – אני בוטח במאה אחוז בקב"ה שהכל יהיה בסדר בטוב הנראה והנגלה, אבל אני נוסע לרשב"י להתפלל אצל הצדיק, עושה משהו. מחר הוד שבהוד, היום של רשב"י, לא צריך לנסוע לשום מקום – אפשר ללכת לישון. אבל ביום ה-לב, נצח שבהוד, אני מודה ובטוח במאה אחוז ובכל אופן נוסעים לרשב"י. הכי כיף תוך כדי הריקודים שם ללכת לישון, בתוך הריקוד, להגיע למצב כזה שאתה 'אויס', אקסטזה של ביטול במציאות ממש, איבוד כל כוחות הנפש הגלויים כמו בעת שינה. כל זה נועד לתת איזה געשמאק, איזה חוש, מה אמור להיות נצח שבהוד (ואחר כך הוד שבהוד).

סכנת העליה לגדולה

נצח שבהוד הוא לקום, אף על פי שאתה תמים ואתה יודע שאני לא ראוי לכך, ולקיים "השתדל להיות איש". הדבר הזה, להיות ראוי ולקבל את התפקיד (ההולם אותך) ממש בכפיה, נאמר דווקא על אהרן – "למה אתה בוש לכך נבחרת", כפירוש רבי אלימלך המפורסם. למה אתה מתבייש, בגלל חטא העגל (שגם היה נצח שבהוד, נצח הוא הנהגת העדה ואהרן לא מוכשר לזה), ודווקא מכיון שאתה בוש – "לכך נבחרת".

מה עושים כשחוטאים? יש מצוה בתורה, לעשות תשובה – גם בחינה של "בינה עד הוד אתפשטת", ובהוד המצוה היא להתוודות, מצות הוידוי. יש כמה וכמה פירושים למשמעות ספירת ההוד, ואחד מהם הוא וידוי. דווקא בפרשתנו, פרשת בחקתי, כתוב "והתודו את עונם". אחר כך, בפרשת נשא, עוד שבועיים, כתוב שוב "והתודו את חטאתם". פעמיים בתורה כתוב "והתודו", אצלנו "את עונם" ושם "את חטאתם". מהפסוק בפרשת נשא הרמב"ם לומד את המצוה של וידוי, שהיא בעצם המצוה של תשובה. כל המצוות הן מצוות מעשיות, והביטוי המעשי של תשובה הוא וידוי. יש אריכות עצומה בדבר הזה בדעת הרמב"ם, לגבי היחס בין מצות התשובה שבלב לוידוי שבפה. בחסידות מוסבר שהוידוי שבפה הורג את הקליפה החיצונית, את המלאך הרע שנברא על ידי החטא, וההתקרבות והתשובה אל ה' היא התשובה שבלב.

בכל אופן, היות שנצח שבהוד הוא יום של חטא, יום של "נורא עלילה על בני אדם" – כתוב שמי שעולה לגדולה מוחלין לו את כל עונותיו. מי שעולה לגדולה הוא בסכנה גדולה, אז כדאי שניתן לו את כל ההכשרה הכי טובה, כדי שכולי האי ואולי הוא יצליח במשימה שלו, ולכן נותנים לו להתחיל דף חדש. שוב, העליה שלו לגדולה היא מאד מסוכנת. רואים זאת שוב ושוב ושוב, פעם אחר פעם, כאן אצלנו בארץ שלנו, שדווקא אנשים שעולים לגדולה נופלים.

שוב, היום של כל הסיפור הזה הוא היום – הסיום, השיא, של מיתת תלמידי רבי עקיבא. כל הנפילות של מנהיג הן כי אם הוא לא נקי, הוא לא מאה אחוז מתוקן, הוא הולך – בגסות או בדקות – על "אנא אמלוך", ואז הוא נופל ונשבר. יש רק אחד שאצלו זה בסדר, שה"אנא אמלוך" של הקב"ה – מלכות דא"ס שלפני הצמצום – מדבר מתוך גרונו, "שכינה מדברת מתוך גרונו של משה", ואז לא מזיק ואדרבא מצליח. אחרת זה שרש הגורם בנזיקין של המנהיגות.

סיכום עניני נצח שבהוד

אם כן, אמרנו כמה דברים: אמרנו שנצח שבהוד הוא תוך כדי בטחון סביל, בכל אופן לעשות איזו מצוה, תפלה, לימוד תורה – לזכות... אני מאמין מאה אחוז שיהיה בסדר, אבל לזכות אותו אחד אני עושה משהו טוב. זה ודאי נקי, דבר נקי שאפשר לעשות. יש אחד שלא עושה כלום. כתוב בחסידות שיש אחד שלא מתפלל ולא לומד לזכות ולא עושה מצוה לזכות – פשוט לא עושה כלום. זה הוד שבהוד, כמו חזקיהו שהולך לישון.

יש ביום הזה את ה"השתדל להיות איש" עם כל הדברים השונים – כל האופנים מי מעלה אותך לתפקיד, ה' או  משה או שאתה עצמך מתבונן שצריך.

יש אחרי החטא, מתוך תודעה של "נורא עלילה על בני אדם", לקיים את מצות הוידוי – גם זו איזו יזמה. הרי אצל אהרן יש גם בחינה של לא להתוודות, "וידֹם אהרן", שום תגובה – על זה הוא מקבל שכר. "וידֹם אהרן" זה הוד שבהוד, מחר. אבל אם אהרן מבין שאני פה עשיתי טעות, חטא הכי גדול, "העגל אשר עשה אהרן", על זה הוא מתודה (היום, נצח שבהוד). ביום הקדוש, "אחת בשנה", אהרן כהן גדול מתודה שוב ושוב (העבודה הקשורה לשרש נשמתו, הוד), וכך הוא ממשיך כפרה ושפע רב לעם ישראל.

איך זה התחיל? מכך שהוא מכריז חג – "חג להוי' מחר". בלימוד שלנו במסכת ע"ז הסברנו שכל עבודה זרה מתחילה מחגים חדשים. לכן הרמב"ם מקפיד על דת חדשה, שדת חדשה היא לעשות חג[ג]. מי הראשון שכתוב בתורה שהכריז על חג חדש? "חג להוי' מחר", זה אהרן, זה נצח שבהוד של אהרן. מה יצא מהחג הזה? איד, "לפני אידיהן". מה זה איד? שבר, "כי קרוב יום אידם", שהעם נשבר והלוחות נשברו – הכל מהחג שחדש אהרן, נצח שבהוד.

אך התיקון הוא מיניה וביה – דווקא ביום ה-לב של הספירה (היום) ראוי להכריז "חג להוי' מחר" – מחר ל"ג בעומר, חג (חדש של) מתן תורה של פנימיות התורה (הממד הפנימי של התורה שבכחו דווקא לתקן מהיסוד את חטא העגל, חטא הגעל, העלג, הלעג שנתגלע במקום התושיה של מתן תורה – "בכל תושיה יתגלע". ראה להלן בענין השרשים גאל וגעל), "חג" שכולו "להוי'" (שבו מתגלה "סוד הוי' ליראיו"). גילוי פנימיות התורה הוא סוד ה"מחר" – "[היום לעשותם ו]מחר לקבל שכרם ['שכר מצוה מצוה', גילוי הסוד, האור האלקי הפנימי הטמון בכל מצוה]". ידוע ש-לג בעומר = 351, שם הוי' ב"ה במשולש, וכאשר מצרפים לזה "חג להוי' מחר" (שעולה העֹמר, ה פעמים סג שהם ז פעמים מה כנודע בכוונות) מקבלים 666, 36 במשולש (עלית שרש המשולש ב-י, מ-26 ל-36, סוד צורת ה'חן' של שם הוי' – י-ה-ו-ה-י), מספר סגולי ביותר לבטל קליפת עבודה זרה כנודע. "חג להוי' מחר" ר"ת = ג פעמים הוי' וס"ת = ח פעמים הוי', היינו ממש "חג להוי'"[ד] (האמ"ת = חגיגה)!

עד כאן יש לנו קצת חומר למחשבה על נצח שבהוד, עד מחר בערב שכבר יהיה ל"ג בעומר – "חג להוי' מחר".

מ-לב ל-גל – "אין מוסרין רזי תורה אלא למי שלבו דואג בקרבו"

לחיים לחיים. כתוב בחסידות ש"אין כלי שלם כלב נשבר". מה שניסינו לשדר בשיחה הקודמת שבעצם הכלי השלם של ספירת העמר הוא היום האחרון של מיתת תלמידי רבי עקיבא, וכל מה שדברנו הוא כדי שביום ה-לב של הספירה נגיע ללב נשבר. הלב הנשבר הופך להיות הכלי השלם בו מתגלה האור של ל"ג בעומר – "גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך", תורת רשב"י, "תורה חדשה מאתי תצא". מתן תורה של פנימיות התורה, זה הביטוי לגבי ל"ג בעומר. כדי לקבל את האור הזה צריך לב נשבר, יום ה-לב של הספירה, כמו שכתוב – בפירוש – "אין מוסרין רזי תורה אלא למי שלבו דואג בקרבו", שקודם יש לב נשבר (כלי) ואחר כך מגלין רזי תורה (אור), ה-לב של הספירה וה-לג-גל של הספירה.

ב. "ונתתי משכני בתוככם" – המשכן שבפנימיות המקדש

להפוך למהלכים

לפי זה נעבור לפרשת השבוע, "אם בחקתי תלכו" – "אם" לשון תחנונים, הקב"ה מתחנן שנלך, בבחינת "מהלכים בין העומדים", "האי עלמא דאזלינן מיניה", שכל העולם נברא כדי שנהפוך להיות מהלכים באין ערוך, בבחינת "בכל מאדך". מי שמהלך נקרא "עושין רצונו של מקום", "בכל מאדך", ומי שעומד נקרא "אין עושין רצונו של מקום", הפרשיה השניה של קריאת שמע. מי שמקיים את כל התורה והמצוות צריך להיות בהילוך והתקדמות עד שהמדרגה הקודמת לחטא תחשב – צריך "והתודו את חטאתם" ולדלג למעמד אחר, כמו בעל תשובה שנמצא במעמד חדש ואחר לגמרי. זה נקרא "עושין רצונו של מקום". זה "אם בחקתי תלכו וגו' ונתתי גשמיכם בעתם".

"ונתתי גשמיכם... ונתתי שלום... ונתתי משכני"

ידוע שיש שלש פעמים "ונתתי" בהבטחה כנגד קיום הבקשה-התחנונים של ה' "אם בחקתי תלכו", "שתהיו עמלים בתורה". ה"ונתתי" הראשון הוא "ונתתי גשמיכם". הבעל שם טוב הוא שפירש כי "גשמיכם" הוא גשמיות בכלל, כל מה שקשור לגשמיות. כל היעודים שבתורה, החל מפרשת בחקתי, הכל מתחיל ומיוסד על גשמיות – "ונתתי גשמיכם בעתם".

אחר כך, מהבסיס של הגשמיות עולים עוד מדרגה, "ונתתי שלום בארץ... וחרב לא תעבֹר בארצכם", "אפילו חרב של שלום". על כך מסר את נפשו יאשיהו המלך – שהיה בחינת משיח, "רוח אפינו משיח הוי'" – וגם מת עי"ז בעון הדור. הוא היה צדיק תמים, אבל מת בעוון הדור. מכאן לומד הרבי[ה] שהיעודים האלה שייכים גם לעולם הזה, בהנהגה העכשוית של העולם, שצריך לשאוף לקיום היעוד – לא רק לעתיד לבוא, אלא גם היום אפשר לשאוף ל"ונתתי גשמיכם בעתם" ול"ונתתי שלום בארץ... וחרב לא תעבֹר בארצכם". הסימן שיאשיהו הבין שזה אקטואלי, שצריך ללכת על זה במס"נ.

מה שאין כן ה"ונתתי" השלישי הוא לכולי עלמא לעתיד לבוא, משיח ממש – "ונתתי משכני בתוככם ולא תגעל נפשי אתכם. והתהלכתי בתוככם והייתי לכם לאלהים ואתם תהיו לי לעם. אני הוי' אלהיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים מהיֹת להם עבדים ואשבֹר מֹטֹת עלכם ואולך אתכם קוממיות". עד המלה "קוממיות", כמו שנסביר. עיקר היעוד של המשיח – שגם מתחיל מגשמיות ומבוסס עליה – הוא "ונתתי משכני בתוככם".

"משכן איקרי מקדש" (במשכן ובבית ראשון ושני) ו"מקדש איקרי משכן" (בבית שלישי)

חז"ל אומרים ש"משכני" הוא בית המקדש השלישי, שדווקא לא נקרא 'מקדשי' אלא "משכני". מכאן לומדים חז"ל ש"מקדש איקרי משכן". מהפסוק בריש פרשת תרומה, "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", בו מדובר על המשכן, לומדים את ההיפך – "משכן איקרי מקדש". שוב, מהפסוק בפרשת בחקתי, "ונתתי משכני בתוככם", לומדים שמקדש – בית המקדש השלישי – נקרא משכן.

סימן שהמשכן – עוד לפני בית המקדש הראשון – אף על פי שהוא משכן הוא נקרא מקדש. כלומר, התכונה הגלויה העיקרית של המשכן ושל בית ראשון ובית שני היא מקדש, אבל במקדש השלישי העיקר הוא המשכן דווקא – איזה "נעוץ סופן בתחלתן". מה שעיקר בבית המקדש שאנו מתחננים – כמו שהקב"ה מתחנן "אם בחקתי תלכו", אנחנו מתחננים לה' שבמהרה יבנה המקדש – נקרא משכן, העיקר אצלנו המשכן.

מקדש ומשכן – קרבנות והשראת שכינה

מה ההבדל בין מקדש למשכן? משכן הוא על שם השראת השכינה, על שם סוף הפסוק בתחלת תרומה – "ושכנתי בתוכם". משכן זה המשכת השכינה מלמעלה. "ועשו לי מקדש" היינו עבודת האדם, אתערותא דלתתא, כפירוש רש"י "ועשו לשמי בית קדושה" (כמו "ויקחו לי תרומה", "'לי' לשמי"). מקדש הוא בעיקר על שם הקדשים שקרבים בבית המקדש – הקדשים הם הקרבנות. ממילא הכינוי מקדש קשור במיוחד למזבח החיצון, בו מקריבים את הקדשים. ואילו המשכן – "מקדש איקרי משכן", "ונתתי משכני בתוככם" – הוא בעיקר על שם קדש הקדשים (שגם נקרא קדש, ולא סתם קדש אלא קדש הקדשים – קדש לשון נבדל, קדש הקדשים היינו נבדל מלהיות נבדל ע"ד מינוס מינוס שבהגיון פשוט הוא פלוס אך בהגיון קוונטי הוא לאו דווקא פלוס אלא משהוא אחר לגמרי... דהיינו משכן), הארון והכרובים שאינם מן המדה, שיש שם גילוי נמנע הנמנעות ממש, יחוד הבלי-גבול והגבול ממש, שם יש השראת השכינה בישראל.

תרגום יונתן מתרגם את "ונתתי משכני בתוככם" על השראת השכינה בישראל ("ואתן שכינת יקרי ביניכון") – בכלל לא על בית המקדש. חז"ל וכך אונקלוס ורש"י מסבירים שהכוונה לבית המקדש, אבל תרגום יונתן לא מתייחס לבית בכלל – מתרגם על השראת השכינה בכל עם ישראל. זה על דרך המדרש שמובא בראשית חכמה ובשל"ה על "ושכנתי בתוכם", "'בתוכו' לא נאמר אלא 'בתוכם', בתוך הלב של כל אחד ואחד מישראל". כלומר, המשכן הוא השכינה בלב כל ישראל – תכלית ענינו של בית המקדש (שהעולם הזה יהיה דירה לו יתברך בתחתונים כאשר השכינה שורה בגלוי בלב כאו"א מישראל).

ידועה המחלוקת בין הרמב"ם והרמב"ן מה העיקר במקדש – השראת השכינה בקדש הקדשים (רמב"ן) או הקרבת הקרבנות בחצר (רמב"ם). יש לומר שמהפסוק הזה יש לנו רמז מאד מובהק שהמקדש העתיד, "ונתתי משכני בתוככם", הוא בעיקר כדעת הרמב"ן. כמו שאנחנו פוסקים בקבלה וחסידות כדעת הרמב"ן בענין תחיה"מ ועוה"ב, שיהיו נשמות בגופים, גם בענין הזה – עיקר התפקיד של בית המקדש. אפשר לומר שעד כה, בשני בתי המקדש שנחרבו בעוונותינו, העיקר היה "משכן איקרי מקדש" – הקרבנות. אבל בבית המקדש השלישי העיקר הוא ה"מקדש איקרי משכן", "ונתתי משכני בתוככם", השראת השכינה בישראל. ידוע שהביטוי השראת השכינה בישראל שוה בדיוק "גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך", הגילוי של ל"ג בעומר, של רשב"י, של "תורה חדשה מאתי תצא".

געילת הקרבנות (מקדש) ללא פנימיות (משכן)

איך אפשר להביא יותר אסמכתא למה שאמרנו כרגע? בהמשך, אחרי הברכות – "אם בחקתי תלכו... ונתתי... ונתתי... ונתתי...", שלשה דברים טובים – באות הקללות, ההיפך. בתוך הקללות כתוב "והשמותי את מקדשיכם ולא אריח בריח ניחֹחכם". שם הוא משתמש במלה מקדש ואומר שלא יריח בריח הקרבנות, כמו שהנביאים במשך כל דורות הנבואה בעם ישראל הוכיחו את העם על עבודת הקרבנות בחיצוניות – שהיא עצמה סבת חורבן הבית, שה' לא צריך זאת, "הנה שמֹע מזבח טוב". כל הנביאים 'ירדו' על פולחן הקרבנות ללא עבודת ה' הפנימית, ללא התכל'ס. התכל'ס היא בעצם העבודה של ספירת העומר, תיקון המדות.

מה הפסוק של חדש אייר? "בזאת יתהלל המתהלל השכל וידֹע אותי". במה? "כי אני הוי' עֹשה חסד משפט וצדקה בארץ, כי באלה חפצתי נאֻם הוי'" – לא קרבנות. מצד אחד אנחנו מחכים וגם מתפללים "ושם נעשה לפניך את קרבנות חובותינו כמצות רצונך", בהקרבת הקרבנות כדבעי – הכל תוך כדי ש"מקדש איקרי משכן", שהעיקר הוא המשכן, והמשכן הוא בזכות הלב שלנו, החל מהלב נשבר על זה שמקריבים קרבנות, עושים כל מיני פולחן דתי, ללא תכלית הכוונה שהקב"ה רוצה מאתנו, להיטיב את דרכנו. זה אמור להיות התפקיד של המלך, הצדיק האמתי. זו עוד סבה, ואולי הסבה הכי חשובה, שצריך להקדים מלך למקדש. התפקיד של המלך הוא שנהיה טובים – "היטיבה הוי' לטובים ולישרים בלבותם".

אם אנחנו לא טובים בעצם, עם לב טוב (תכלית התיקון של מט ימי ספירת העומר), אז כל דבר וכל פולחן לא רק שלא שוה כלום אלא מגעיל את הקב"ה. איך יודעים את זה? זה המשך הפסוק – "ונתתי משכני בתוככם ולא תגעל נפשי אתכם". מה זה "ולא תגעל נפשי אתכם"? רש"י כותב שגועל, דבר שאי אפשר לסבול, מקיאים אותו, פולטים אותו. זה "תגעל נפשי" – פליטה מתוך גועל. יש כאן עליה בקדש, "ונתתי גשמיכם", "ונתתי שלום", "ונתתי משכני" – עד כאן הכל דברים טובים – ופתאום בתוך זה בא הביטוי הקשה והמגעיל ביותר, "ולא תגעל נפשי אתכם". מה עושה כאן הביטוי הזה, דווקא בשיא של הברכה?! ההמשך עוד יותר טוב – "והתהלכתי בתוככם וגו'", הכל הכי טוב – ופתאום יש שם "ולא תגעל נפשי אתכם".

זה עוד יותר מתחדד בכך שזו הפעם הראשונה בתורה שמופיע שרש געל. כמה געל יש בתורה? בדיוק חמש פעמים געל – כולן בפרשת בחקתי. הופעה אחת בשיא הברכות, כשלילה – "ולא תגעל נפשי אתכם" – ואחר כך בקללות יש ארבע פעמים גועל נפש ממש. בכל התורה כולה אין יותר את שרש געל.

ג. הופעות שרשי געל ו-גאל

כפל המשמעות בשרש גאל

מה זה געל? גל עם עין באמצע – יש איזה לעומת זה של "גל עיני" בשרש הזה. ידוע הכלל הגדול אצלנו, שזו אחת הדוגמאות היפהפיות שלו, שפנימיות כל ע היא א. מה קורה אם מחליפים את ה-ע של געל – שמופיע רק בפרשת בחקתי – ב-א? מקבלים גאל, גואל ישראל.

כל מי שמסתכל במדקדקים בשרש גאל יראה משהו מפליא ביותר, שמסבירים שזהו אחד השרשים בלשון הקדש שיש בו דבר והפוכו – או לשון גאולה או גם לשון גועל נפש, גואל עם א, "וכל מלבושי אגאלתי". זה מופיע כמה פעמים – לא בתורה אלא בנ"ך – והוא לשון לכלוך וטינוף. "וכל מלבושי אגאלתי" פירוש טינפתי. יש לנו מאמר על כל המשמעויות של שער גל, ובתוך אותו שרש – גאל – יש דבר והיפוכו. יש בו גאולה אמתית ושלמה על ידי משיח צדקנו תיכף ומיד ממש, וכנגדה יש לכלוך וטינוף.

הטינוף של גאל בתנ"ך הוא במיוחד טינוף של דם. דם הוא המשקה של ההוד, אבל כתוב "ויז נצחם על בגדי וכל מלבושי אגאלתי" – הדם בפסוק הזה נקרא "נצחם". ה"אגאלתי" הזה רומז לנצח שבהוד. מכך שזהו דבר והיפוכו לומדים חז"ל את המשמעות של גאולה – גאל במובן החיובי, "והוצאתי... והצלתי... וגאלתי... ולקחתי", הכל נקרא לשונות של גאולה. אם גאל השלילי הוא לכלוך וטינוף אז גאל החיובי הוא לשון נקיון – נקיות מביאה לידי טהרה וכו', במאמר המפורסם של רבי פינחס בן יאיר.

ריכוז גאל בפרשיות בהר-בחקתי – נקיות הגאולה

איפה כתוב הכי הרבה גאל בתורה? דווקא בפרשיות האלה. בפרשת בהר יש יט גאולות. בפרשת בחקתי עד סוף הקללות אין לשון גאל (ב-א) אלא רק געל (ב-ע), אבל אחר כך סוף פרשת בחקתי הוא כולו גאולות – יש שם יב גאולות. כלומר, פרשת בחקתי היא ה געל ועוד יב גאל.

זה לא בכדי – רואים שהתורה כאן מקפידה, משהו מאד מכוון בתורה. כתוב "והייתם נקיים מהוי' ומישראל". מכאן אפשר ללמוד שכדי לזכות לגאולה האמתית והשלמה על ידי משיח צדקנו תיכף ומיד ממש, פירוש שרש גאל לפי המדקדקים – שלומדים מהשלילה את הפירוש החיובי – הוא נקיות. אם ה' גואל אותנו הוא מנקה אותנו, רוחץ את הצואה שלנו, רוחץ את הלכלוך שלנו. כשיהודי גואל את ממכר אחיו מה הפירוש? מפרשים שהוא מנקה אותו מהחובות שלו. מי שהוא בעל חוב הוא מלוכלך, ולגאול מחובות – לצאת מחובות – זה להתנקות. ככה מסבירים פשט.

גם שעבוד – מי שמשועבד הוא מלוכלך, ולגאל זה להתנקות. זה מאד מתאים לפי הקבלה, כי גאולה היא אור אמא ואמא היא נקיות וטהרה – מה ש"נקיות מביאה לידי טהרה" – ועל זה נאמר שאור אמא יונק ממזל "ונקה", המזל האחרון מ-יג מדות הרחמים, שמכוון ב-יג לשונות אור כנגד לשון טהר. שרש טהר הוא "ונקה" וממנו יונק אור אמא, ושם סוד הגאולה בקבלה. "והוצאתי" ה תתאה, "והצלתי" ו, "וגאלתי" ה עילאה, אמא, ו"ולקחתי" כבר מתן תורה, י, "אורייתא מחכמה נפקת".

יחס גאל-געל

אם כן, יש שרש גאל ב-א עם שני פירושים. יש כאן השתלשלות מלמעלה למטה. הכי גבוה – גאל מלשון גאולה אמתית ושלמה. אבל את הגאולה הזו יש מי שתופס ומנסה להביא אותה בלי נקיות פנימית-נפשית, בלי "והייתם נקיים מהוי' ומישראל", אי אפשר להביא ככה גאולה ואדרבא, זה מתדרדר ומגיע ל"אגאלתי", ללכלוך. אבל אם זה עוד יותר מתדרדר זה מגיע כבר ל-געל, כבר פליטה שאי אפשר לסבול בכלל, אי אפשר לקבל בשום פנים ואופן אלא רק לפלוט זאת.

כמה שוים שני השרשים גאל-געל יחד? הכל רמוז בפסוק "גל עיני ואביטה נפלאות" – יש גל-עין, "גל עיני", ויש גל-אלף, "נפלאות" הן אלף-פלא. הכל שייך לקשר של געל ו-גאל. אפשר לומר שהקשר הזה הוא עיקר הסוד של פרשת בחקתי. ביחד הם עולים 137, מספר סגולי מאד, היסוד של כל המדע היום, בקבלה הוא אופן. זהו מספר ראשוני, שבסדרת הראשוניים הוא המספר ה-34, ה-גאל. עד 137 יש גאל מספרים ראשוניים ויש געל מספרים מורכבים. זו החלוקה המתמטית המובהקת של 137 – 34 ו-103. מכאן אפשר ללמוד שהגאולה תבוא מהמספרים הראשוניים, אבל מתברר שגם בהם יש מובן של טינוף ולכלוך.

עד כאן הדרוש של "ולא תגעל נפשי אתכם". איך הגענו לזה? שהקרבנות עצמם יכולים לגרום לגועל. אבל אם הדגש הוא "ונתתי משכני בתוככם" אז "ולא תגעל נפשי אתכם" – שבשיא הטוב נכנסת בתורה פעם ראשונה מלה כזו קשה. אחר כך הכל הכי טוב.

לחיים, נעשה עוד הפסקה קצרה.

גאל הופעות גאל עוד סוף ויקרא

לפני פרשת בהר יש רק שלש פעמים השרש גאל בתורה. הראשון, "הכל הולך אחר הפתיחה", הוא "המלאך הגֹאל אֹתי מכל רע יברך את הנערים". זו הגאולה הראשונה. אחר כך יש עוד פעמיים השרש גאל, עד שמגיעים לפרשת בהר, ופתאום יש 'פיצוץ' בשרש גאל. אחרי ג הופעות של גאל עד כה יש פתאום 19 גאל ואחר כך עוד 12 גאל. אם כן, עד סוף תורת כהנים – הרי שבת זו, פרשת בחקתי היא פרשת "חזק", חותמים ומסיימים את חומש ויקרא, תורת כהנים – יש בתורה גאל פעמים גאל. לא סתם גאל, אלא בחלוקה של ג ואז אל – ג גאולות עד פרשת בהר, ולא עד בכלל, ואחר כך בפרשות בהר-בחקתי (שמחוברות ברוב השנים) אל פעמים גאל. רמז מאד יפה ומובהק.

רמזי גל בפרשת בחקתי

אמרנו שהמכנה המשותף, גם של גאל וגם של געל – העירו שיש גם הגעלת כלים למעליותא, שמגעילים ומוציאים את הטינופת מהכלי על ידי הגעלה – הוא גל. פרשת בחקתי היא פרשת ה-גל בתורה. גם גאל וגם געל יוצאים מגל – "גל עיני ואביטה [= גל] נפלאות מתורתך", "אאלפך חכמה", "אאלפך בינה". פרשת בחקתי היא הפרשה ה-33 בתורה, כמו שמחר בע"ה נספור "היום שלשה ושלשים יום", גל, "שלשה ושלשים", ג-ל.

אין פרשה שהמיקום שלה מתחלת התורה כל כך מודגש ברמזים כמו בפרשת בחקתי, ממש נפלא ביותר:

"אם בחקתי" שוה גל במשולש.

בפסוק הראשון בלבד, "אם בחקתי תלכו ואת מצותי תשמרו ועשיתם אֹתם" יש גל אותיות.

בשלשת הפסוקים הראשונים, "אם בחקתי..." "ונתתי גשמיכם..." ועוד פסוק, עד סוף ה"ונתתי" הראשון – יש גל מילים.

אחר כך יש עוד שלשה פסוקים (מתוך חמשה) תחת הכותרת "ונתתי שלום בארץ" – שלשה פסוקים שעסוקים במלחמה ונתינת האויב לפנינו שנופלים לפנינו לפי חרב, "וישבתם לבטח" – שגם בהם יש בדיוק גל מילים.

אחר כך יש עוד שני פסוקים עם נושא אחר, של שובע, גם תחת "ונתתי שלום" – כמו שהרמב"ם אומר, שכאשר יבוא מלך המשיח יהיה שובע בלי די, "מעדנים מצוים כעפר" – "והפריתי אתכם והרביתי אתכם וגו'", שיש בהם טוב מלים (חצי גאל, הנקודה האמצעית של גל; במעשה בראשית ה"טוב" הראשון – "וירא אלהים את האור כי טוב" – היא המלה ה-גל מתחלת התורה).

אחר כך, מה שהוא בעיקר הנושא שלנו הערב, שלשת הפסוקים האחרונים של הברכות. סה"כ בברכות יש יא פסוקים – שליש של גל, המספר הראשוני שהוא הבסיס של גל – שמתחלקים 3-5-3. 3 פסוקי "ונתתי גשמיכם", 5 פסוקי "ונתתי שלום" (שמתחלקים 2-3) ו-3 פסוקים "ונתתי משכני". בתוך שלשת הפסוקים האחרונים יש שוב בדיוק גל מילים – פלא.

יש שלש פעמים יחידה של שלש פסוקים שכוללת גל מילים. יש עוד שני פסוקים שבהם טוב מלים, הנקודה האמצעית של גל. כלומר, סה"כ מ"אם" עד "קוממיות" יש גל-גל-גל-יז – 116, חן-חן, מילים[ו].

עוד פלא, מה עם הקללות? כשמסתכלים בקללות, אחרי יא פסוקי הברכות, ממש מתפלאים – יש בדיוק גל פסוקים בתוכחה. לפי החלוקה של הפרקים זה עד סוף הפרק. בברכות יש יא פסוקים ואחר כך בקללות בדיוק גל פסוקים (יחס של א:ג, יחס של אצילות לבי"ע וכו').

מה לגבי ההמשך? אמרנו שכל לשונות גאל הם בהמשך דווקא. כל ההמשך, להוציא הפסוק המסיים, החותם את כל חומש ויקרא, "תורת כהנים", "אלה המצות אשר צוה הוי' את משה אל בני ישראל בהר סיני" – חוץ מהפסוק הזה יש שוב גל פסוקים. הפסוק החותם משלים ל-גאל פסוקים. זו חלוקה מופלאה, מתחלת הפרשה עד הסוף – הכל אומר גל.

כמה פעמים גל אמרנו? שוב, העיקר אצלנו שזו הפרשה שקוראים בשבוע של לג בעומר, מתן תורה של פנימיות התורה, של "גל עיני". יש פה ריבוי מופלג של רמזי גל.

הופעות שרש גאל בתורה

כמה פסוקים יש בכל הפרשה? אמרנו – יא, גל, גל, א – 78, ג"פ הוי' (סוד לחם – בברכות נאמר "ואכלתם לחמכם לשבע" ובקללות נאמר "בשברי לכם מטה לחם ואפו עשר נשים לחמכם בתנור אחד והשיבו לחמכם במשקל וגו'", שוב יחס של א:ג בין לחם ברכה ללחם קללה), כמו בברכת כהנים, השם של יב אותיות, שהוא המשולש של יב. בפרשת בחקתי יש עח פסוקים. כמה יש בפרשת בהר? יותר קטן מבחינת מספר הפסוקים – מספר שהרבי מאד אהב, אל הוי', נאו. בשתי הפרשיות יחד, בהן עיקר הריכוז של גאל בתורה, יש 135 פסוקים (עב-סג וכן מה-מה-מה כידוע בסוד מצה. עח פסוקי בחקתי היינו גל פסוקי תוכחה ועוד מה פסוקים).

אם כבר, איפה עוד מקום ריכוז של שרש גאל בכל התנ"ך?

קודם כל, לא אמרנו כמה "גאל" יש בכל התורה – בחומש במדבר-דברים יש עוד יא פעמים גאל, אם סופרים גם שם של אדם – יגאל בן יוסף. נשמע משהו טוב מאד, יגאל זה גאולה ויוסף הוא משיח בן יוסף. הוא גם נשיא של אחד השבטים. איזה שבט? הייתי חושב שאם הוא יגאל בן יוסף צריך להיות קשור ליוסף, לאפרים או למנשה, אבל הוא משבט אחר. מכאן רואים את ההתכללות בעם ישראל, שכולם אוהבים לתת שמות כמו יוסף, לא צריך להיות משבט יוסף. הוא משבט יששכר דווקא, השבט של החדש הזה, חדש אייר. הוא בין המרגלים – "למטה יששכר יגאל בן יוסף". שמא גרים, אם יש לך כזה שם, לכאורה יש לך המון סיעתא דשמיא – וזה לא עזר לו כלום. הוא נכנס לנצח שבהוד והוא נפל בגדול, יחד עם שאר עשרת המרגלים. גם גאולה (יגאל) שנפלה וגם משיח בן יוסף שנפל.

דברנו לאחרונה על משיח בן יוסף שנופל, שרואים אותו היום. אותו משיח בן יוסף שנופל הוא גם אומר שהוא אתחלתא דגאולה – ממש יגאל. יש לו במחנה גם תלמידי חכמים, יששכר, "ומבני יששכר יודעי בינה לעתים". גם יששכר, גם יגאל, גם יוסף – הכל נופל בחטא המרגלים, שקשור לשלמות ארץ ישראל. זה רק היה לומר שאם לא סופרים את יגאל יש יגאל גאולות בתורה (הגאולה החותמת את פרשת בחקתי היא גם "[לא – לא גאולות של בהר-בחקתי] יגאל"), אבל אם כן סופרים אותו יש כבר גאולה (מה הנ"ל) הופעות שרש גאל בתורה. יש 45 בתורה, שמתוכם א-ל – הרוב הגדול – בפרשות בהר-בחקתי. זה גם נתון מאד יפה, שבכל התורה כולה, עם יגאל (בן יוסף, תוספת גאולה אחת), יש גאולה גאולות.

ריכוז שרש גאל במגלת רות

אמרנו שיש עוד מקום בתנ"ך שיש בו ריכוז גדול של השרש גאל. זה קשור לתקופה שלנו, וכבר צריך להתכונן, במיוחד ב'חדר'. איזה ספר בתנ"ך לומדים לקראת חג שבועות? מגלת רות, המגלה הכי קטנה, הספר הכי קטן בתנ"ך – "מאן דאיהו זעיר איהו רב", יש שם פה פסוקים סה"כ. בתוך ה-פה פסוקים יש כג פעמים השרש גאל. מגלת רות מלאה גאולה. את זה צריך ללמוד עם הילדים, לספור את הגאולות, כמה גאולות יש דווקא במגלת רות עד לסיום "וישי הוליד את דוד", "דא מלכא משיחא", שיביא את הגאולה האמתית והשלמה.

מה היחס בין 23 הגאולות של מגלת רות לעומת 45 הגאולות שבכל התורה כולה? 23 זו הנקודה האמצעית של 45. הרי 45 הוא אדם והנקודה האמצעית של אדם היא חיה. הנקודה האמצעית של כל הגאולות של התורה היא מספר הגאולות שמופיע במגלת רות. כמה הם ביחד? כבר חיים. מה הממוצע ביניהם? גאל, השרש גאל. שוב, זה רמז יפהפה, פלאי פלאים, לגבי כל הגאולות. כמובן שבשאר ספרי התנ"ך יש עוד גאולות, אבל כאן דברנו על המקומות העיקריים, המרוכזים ביותר.

ד. שלשה שלבים של משיח ודאי

"ונתתי משכני בתוככם" – בית המקדש השלישי

אחרי כל רמזי גאל, נתבונן בשלשת הפסוקים האחרונים של הברכות – עיקר הנושא שלנו הערב. פסוקי "ונתתי משכני [מכאן שמקדש איקרי משכן] בתוככם ולא תגעל נפשי אתכם. והתהלכתי בתוככם והייתי לכם לאלהים ואתם תהיו לי לעם. אני הוי' אלהיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים מהיֹת להם עבדים ואשבֹר מֹטֹת עֻלכם ואולך אתכם קוממיות".

כל שלשת הפסוקים מדברים בענין המקדש? על פי פשט לא. חז"ל מפרשים שזה לא אותו ענין, וגם רש"י, וגם יש שיחה של הרבי. על פי פשט "והתהלכתי בתוככם" כבר לא הולך על המקדש אלא משהו אחר. הפסוק הראשון, "ונתתי משכני בתוככם ולא תגעל נפשי אתכם" – לא תגעל נפשי מקרבנות בחיצוניות, שהיא חנופה, חנופה של יהודים חרדים כלפי שמיא, כאילו-חרדים. כשהעיקר יהיה "משכני", השראת השכינה בישראל, אז "ולא תגעל נפשי אתכם". זה היעוד של בנין בית המקדש – המקדש הנצחי.

היעוד השני – "והתהלכתי בתוככם"

אחר כך על "והתהלכתי בתוככם" כותב רש"י – על פי התורת כהנים – שזה משהו אחר: "אטייל עמכם בגן עדן". הקב"ה אומר שהוא עתיד לטייל אתנו בגן עדן. כמובן שאנחנו רוצים להבין מה זה גם בעולם הזה. אמנם בימות המשיח, אבל בימות המשיח "עולם כמנהגו נוהג" על פי הרמב"ם, וצריך להיות בחינה זו אחרי בנין בית המקדש. מה שיוצא קודם כל הוא ש"והתהלכתי בתוככם" הוא עוד מצב, עליה בקדש, אחרי (ובעקבות, בסבת) "משכני בתוככם".

שוב, רש"י אומר "אטייל עמכם בגן עדן כאחד מכם". משהו פלאי – ה' מטייל אתנו "כאחד מכם". אני, הקב"ה, עצמות אין סוף, הוא "אחד מכם, ולא תזדעזעו ממני. יכול לא תיראו ממני? תלמוד לומר 'והייתי לכם לאלהים'". התוכן הוא מחז"ל אבל בסגנון של רש"י, כדרכו בכ"מ הוא משנה את הסגנון. שוב, "אטייל עמכם בגן עדן כאחד מכם ולא תזדעזעו ממני. יכול לא תיראו ממני? תלמוד לומר 'והייתי לכם לאלהים'" וההמשך "ואתם תהיו לי לעם" (היינו "אין מלך בלא עם", גם בגן עדן לע"ל).

"והתהלכתי" - הליכה ברו"ש והליכה בטבעיות

בחסידות כתוב ש"והתהלכתי" כולל שתי הליכות, כמו "אתהלך לפני הוי' בארצות החיים" – "רצוא ושוב", אור ישר ואור חוזר, המשכה והעלאה, עבודת צדיקים ועבודת בעלי תשובה, מה שהנפש האלקית באה לתקן את הנפש הבהמית ומה שהנפש הבהמית היא "אחריך נרוצה" מצד עצמה. זה גם ההבדל בין חדש ניסן לחדש אייר כידוע בחסידות. חדש אייר הוא "אחריך נרוצה", שיש גם כח ותוקף בנפש הבהמית – "ורב תבואות בכח שור", המזל של חדש אייר – יותר מהנפש האלקית, כאשר היא מתחילה לרוץ.

מצד שני כתוב עוד פירוש – חוץ מזה ש"והתהלכתי" כולל שתי תנועות של הליכה – "והתהלכתי" משמע גם בטבעיות, כמו בטיול. זה הלשון שמובא תמיד בחסידות, כמו שרש"י כותב "אטייל עמכם בגן עדן כאחד מכם". מה זה "כאחד מכם"? יש ביטוי, שמובא בחסידות, 'בלי צרמנויה'.

יש משל אצל אדמו"ר האמצעי, שיש מלך שמגיע עם הכתר ובגדי המלך, והעם נבהל מההופעה המלכותית של המלך ו"אין פוצה פה" – העם לא מסוגל לתקשר עם המלך בצורה הזו. יש שהמלך רוצה דווקא שהעם יתקרב אליו. המלך, הקב"ה, עצמות אין סוף, רוצה להתחבר אתנו ממש – כמו שהיום יש ביטוי 'בגובה העינים'. כשה' רוצה להיות אתנו בגובה עינים מה הוא עושה? מוריד את הכתר, פושט את בגדי המלכות, ומתלבש כאחד העם. יודעים שזה המלך – זה נקרא שלא תזדעזעו ממני ואף על פי כן תיראו ממני – אבל כשהוא בא בלי כתר ובלי בגדי מלכות אין קירוב יותר מזה. זה משל של אדמו"ר האמצעי. על זה כתוב "והתהלכתי בתוככם", כאחד מכם.

הרבי מסביר במאמרים ששם יש גילוי עצמות יותר מאשר כשהמלך מופיע עם הכתר שלו. עוד פעם, יש מלך עם כתר על הראש – משהו איום ונורא, הכי מרשים שיכול להיות – אבל זה לא העצמות של ה'. עצמות ה' היא ה' בלי כתר, כשהוא מטייל אתנו בטבעיות. את כל זה לומדים מהמלה "והתהלכתי", טבעי[ז].

קרבה עם רגישות

שוב, יש שני לימודים שלומדים מ"והתלהכתי" – לימוד אחד, שיש בהליכה זו שני כיוונים, בבחינת "רצוא ושוב". לימוד שני, שהליכה זו היא לגמרי בטבעיות, "כאחד מכם", המלך מתהלך בתוכנו בלי כתר ובגדי מלכות, בלי פאר והדר חיצוני. יש מאמר אחד שהרבי משתמש בביטוי באידיש בענין זה: חג שבועות הוא מתן תורה הכללי, שאז התבטלה הגזרה שעליונים לא ירדו למטה ותחתונים לא יעלו למעלה. צריך לומר שבל"ג בעומר יש עוד יותר את בטול הגזרה, בפנימיות, כי זה מתן תורה של פנימיות התורה. הרבי אומר שירידת העליונים למטה היינו שהם מתערבים עם המטה, 'מישן זיך' עם התחתונים. ה' יכול לרדת למטה עם הכתר, אבל יורד בלי הכתר כדי שיוכל 'להתערב' בלמטה – ממש להתערב, להיות חבר של כולם. זה אמיתת ענין בטול הגזרה. אם המלך יורד למטה עם הכתר על הראש זה לא בדיוק בטול הגזרה – עדיין העליון כל כך עליון שנופל אימתה ופחד על התחתונים, כולם מתבטלים ונעשים משותקים. ה' לא רוצה שנהיה משותקים. מי שמזדעזע מיד בורח ומתחבא, וה' לא רוצה שנברח ונתחבא ממנו – הוא רוצה שנהיה יחד, חברים. רק מה? שתיראו ממני, "והייתי לכם לאלהים".

אנחנו מסבירים שהמלה יראה בפנימיות היא רגישות. גם חברים, אפילו אוהבים, אפילו בני זוג – מה פירוש שבן זוג ירא מהשני? יראה היא רגישות, להיות מאד רגיש לרצון הזולת כדי למלא אותו מתוך אהבה. זה נקרא "לא תזדעזעו ממני", שאף אחד לא יברח ממני מרוב פחד, שאהיה "כאחד מכם", ובכל אופן תיראו ממני – זו הרגישות לרצון ה', הקפידא הפנימית מתוך בטול וקבלת עול שאני עושה מה שה' רוצה ממני. זה "והייתי לכם לאלהים ואתם תהיו לי לעם" – העם מציית למלך שלו. אמנם זה מלך בלי כתר, הירידה של המלך ממש, ואף על פי כן עדיין הוא אלקים ואנחנו עם (וכמו שאומרים ביום כפור "כי אנו עמך ואתה אלהינו". בהמשך אומרים "אנו עמך ואתה מלכנו", משמע שאלו שתי בחינות שונות, וד"ל). זו נקראת יראה. כידוע שיראה ביסוד היא יראת חטא – הפחד לנתק את חבלי עבותות האהבה על ידי חסרון ברגישות לאהוב. ככה רש"י מסביר את הפסוק השני, שבהחלט אינו מדבר בנושא של הפסוק הראשון, "ונתתי משכני בתוככם".

שלשת יעודי "ונתתי" – קיום שלש מצוות הצבור – מחזקת משיח למשיח ודאי

אם זה מצב של אחרי בנין בית המקדש – שהוא עצמו הדבר השלישי כאן. הדבר השני הוא "ונתתי שלום בארץ", נצחון מוחלט בכל מלחמות ישראל, שבדרך ממילא מביא לשובע. הדבר הראשון הוא "ונתתי גשמיכם בעתם", תיקון הממד הגשמי, תיקון המדינה (הכולל את הכלכלה ושאר עניני הפנים) אפשר לקרוא לזה.

יש לנו מאמר, כנראה שמופיע בכמה מקומות, שסדר שלשת ה"ונתתי" כאן הוא על סדר שלש מצוות הצבור. בשעת כניסתן של עם ישראל לארץ ישראל נצטוו למנות להם מלך – שקודם דואג להם בגשמיות. אחר כך מלחמות – "ונתתי שלום בארץ וחרב לא תעבר בארצכם וגו'". ובסוף בנין בית המקדש – "ונתתי משכני בתוככם".

בתוך הפעולות של המשיח, כתוב בסוף הרמב"ם שדבר ראשון המשיח מתקן את עם ישראל – מחזיר את העם בתשובה, "יכוף". אחר כך הוא לוחם מלחמות ה' ומנצח ואחר כך הוא בונה את המקדש. כשהוא בונה את המקדש הוא הופך להיות משיח ודאי לפי הרמב"ם. משיח ודאי הוא "ונתתי משכני בתוככם ולא תגעל נפשי אתכם".

"והתהלכתי בתוככם" – קיבוץ גלויות

אם כעת יש עוד מדרגה, "והתהלכתי בתוככם" – המלה הילוך חוזרת שלש פעמים בברכות, מתחילה ב"אם בחקתי תלכו", "שתהיו עמלים בתורה", ואז "והתהלכתי בתוככם" ו"ואולך אתכם קוממיות"[ח]. רואים שתכלית ההליכה בהתחלת הפרשה היא ה"והתהלכתי" של ה', ועוד יותר ה"ואולך אתכם קוממיות", הסיום ממש של הברכות. שוב, אם הענינים הולכים כאן לפי סדר המצוות וסדר התיקונים שמלך המשיח עושה לפי הרמב"ם, מתבקש שה"והתהלכתי בתוככם" הוא השלב הרביעי – קיבוץ גלויות, קיבוץ כל עם ישראל מארבע קצוות תבל. זה כבר נעשה כבדרך ממילא – הוא כבר משיח ודאי, לא צריך להוכיח את עצמו יותר, וכעת קורים שני דברים כמעט בדרך ממילא. מצד החיה שלו יש קיבוץ גלויות ומצד היחידה שלו – התגלות ה' שבו – יש "כי אז אהפך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם הוי' לעבדו שכם אחד". לכאורה מתבקש לומר ששני הפסוקים אחרי "ונתתי משכני בתוככם" הם שני השלבים שבאים כמעט בדרך ממילא אחרי בנין המקדש.

קודם באה ההבטחה שאטייל עמכם כאחד מכם. זה קיבוץ גלויות – שכל היהודים נמצאים בעם ישראל, אחרי שיש בית המקדש. אז ה' מתהלך בתוככם, אז ארץ ישראל באמת נעשית גן עדן עלי ארץ, ואני הקב"ה מטייל בתוככם. זה ציור פנימי מה זה קיבוץ גלויות, ולמה קיבוץ גלויות הוא דווקא אחרי בנין בית המקדש – הציור הוא "והתהלכתי בתוככם", שיכול לקרות דווקא אחרי קיבוץ גלויות, "מקבץ נדחי עמו ישראל". ה' מטייל כאחד מכם, בלי זעזוע שלנו, אך עם יראת ה'. זה מסתדר מאד יפה, ממש 'בול', אבל אחר כך עוד יותר חידוש – קצת יותר קשה להבין.

"ואולך אתכם" – "כי אז אהפוך אל עמים"

מה זה "אני הוי' אלהיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים להיות לכם עבדים ואשבר [שבירה חיובית, קודם דברנו על לב נשבר] מטת עלכם [לשבור כל עול מלכות, עול דרך ארץ, ולהשאר רק עם עול אחד, עול מלכות שמים. מתי שוברים את המוטות? כתוב "מֹטֹת" – מתי הזמן לשבור את זה? ב-מט ימי ספירת העמר. זמן של תיקון הלב וזמן של שבירת המוטות, ה-מט של הספירה, ימי המטמונים, מט-מונים, וכמו שיש מטמונים יש מֹטֹת שצריך לשבור דווקא בתקופה הזה, לשבור כל שעבוד. זה המשך יציאת מצרים. אז מגיעים ממש לשיא:] ואולך אתכם קוממיות"?

לפי דרכנו זה אמור להיות מקביל ל"אז אהפך אל עמים שפה ברורה וגו'", יותר מקיבוץ גלויות, מה שמצד היחידה של משיח – ה' ממש בתוך המשיח, כמו שאפשר לדייק כשקוראים את לשון הרמב"ם הלא-מצונזר. ברמב"ם המצונזר משמע שהמשיח עושה זאת, וברמב"ם הלא-מצונזר, כשהוא מאריך, כתוב שה' עושה זאת. באמת "אלו ואלו", "כי אז אהפך אל עמים שפה ברורה לקרא כלם בשם הוי'". איך זה מתקשר ל"אני הוי' אלהיכם... ואולך אתכם קוממיות", כאשר הכל מדובר על עם ישראל, לא על עמי הארצות. אפשר לדרוש לפי דברי הרמב"ם, שהיות שהמעדנים מצויים כעפר וכו' כל עסק העולם – גם האינם-יהודים – יהיה לדעת את ה', ואף על פי כן כותב הרמב"ם שהיהודים יהיו החכמים ביותר, הם יובילו, במעלה מיוחדת. מצד אחד "כי אז אהפך אל עמים שפה ברורה [לשון הקדש, על פי פשט] לקרא כלם בשם הוי' [ב'ביתי בית תפלה יקרא לכל העמים'] לעבדו שכם אחד". אך על פי כן, ודווקא בגלל כן, כדי להגיע למצב הזה, הכי נעלה, צריך "ואולך אתכם קוממיות" – שאנחנו נוביל את המהלך העולמי, מה שכולם ידעו את ה'.

שוב, ככה צריך להתבונן טוב, ש"ואולך אתכם קוממיות" זה אנחנו, הקוממיות שלנו, אבל תוך כדי זה, מכח זה ובזכות זה, כל העמים יבואו לעבוד את ה' שכם אחד. צריך גם לתת רמז: מהו הביטוי "שכם אחד", התכלית כאן? שעד השכם כולנו שוים. אבל למעלה מהשכם, הראש, "ואולך אתכם קוממיות" – יש עוד קומה, קומה מיוחדת של עם ישראל, הראש של שיעור הקומה של כל עמי הארצות. כמו שיש בתוך עם ישראל ראש בני ישראל, רבי, כך עם ישראל ביחס לכל האומות.

ה. קומות הקוממיות

רמזי השמות הקדושים ב"קוממיות"

נסיים בהתבוננות במלה "קוממיות": יש במלה הזו שבע אותיות. בכל הפסוקים האלה, האחרונים, יש מלים ארוכות דווקא – "והתהלכתי" אפילו יותר ארוכה מ"קוממיות". בדרך כלל מלה ממוצעת בתורה היא בת ארבע אותיות, וכאן הרוב יותר. הממוצע של כל אות ב-קוממיות הוא אלהים, "אני אמרתי אלהים אתם". הקוממיות היא קיום הרצון המקורי של הקב"ה בבריאת האדם, להיות אלהים. זה רמוז במובהק במלה קוממיות, ששוה ז"פ אלהים – ממוצע כל אות.

נעשה מספר קטן – שהוא בשביל אנשים קטנים, נערים, "חנוך לנער" – בו קוממיות יוצא בדיוק 26, שם הוי' (קוממ = יה, יות = וה). המספר הקטן הוא שם הוי' והמספר הגדול הוא ז"פ אלהים. מה הממוצע ביניהם? ש-די, השם הקדוש של הקב"ה המשמש ממוצע בין שם הוי' לשם אלהים. יש לממוצע מעלה – תמיד לממוצע המחבר יש שרש יותר גבוה משני הדברים שהוא מחבר.

בסוף נעילה אומרים ז"פ "הוי' הוא האלהים" – "הוי' אחד", הוא אותו הוי', אבל שם אלקים צריך לחזור ז"פ כי לשם אלקים, לשון רבים, יש שבעה גוונים. שוב, זה אותו הוי', אבל "הוא האלהים" ז"פ. ["אחד למעלה ושבע למטה".] כן, כמו ביום כיפור. שוב, המלה "קוממיות" היא שם הוי' אחד מול שבעה שמות אלהים, והממוצע הוא שם ש-די (הכנף הוא רפח, בירור רפח נצו"ק, תכלית עבודתנו בעוה"ז) – משהו יפהפה.

ארבע דעות בקומת "קוממיות"

אחרון חביב: יש מחלוקת בחז"ל, שבגמרא יש רק שתי דעות, אבל יש מדרש אחד שבו ארבע דעות. נאמר בקיצור. בחז"ל זו מחלוקת בין רבי מאיר לרבי יהודה. רבי מאיר אומר ש"קוממיות" היינו מאתים אמה, שתי קומות של אדם הראשון, ורבי יהודה אומר מאה אמה, רק קומה אחת של אדם הראשון (כגובה היכל וכתליו, שיקוף של "ונתתי משכני בתוככם"). בתורת כהנים במקום רבי מאיר כתוב רבי שמעון, שהוא אומר שמאתים אמה, שתי קומות של אדם הראשון.

שוב, רבי יהודה אומר ש"קוממיות" היינו מאה אמה, רק קומה אחת של אדם הראשון. הדעה של מאתים אמה – שלכאורה יותר ממאה, כמו בגשמיות, שמאתים יותר ממאה – היא או של רבי מאיר או של רבי שמעון. למתי שייך בלוח השנה? לשבוע של הוד, שמתחיל מההילולא רבא של רבי מאיר בעל הנס ומגיע להילולא רבא של רבי שמעון בל"ג בעומר. הם החיה-יחידה של רבי עקיבא, שיש לו חמשה תלמידים כנגד נרנח"י (ממטה למעלה) – רבי יוסי כנגד הנפש, רבי יהודה כנגד הרוח, רבי נחמיה (או לדעה אחרת רבי אלעזר בן שמוע) כנגד הנשמה, רבי מאיר כנגד החיה ורשב"י כנגד היחידה. השבוע של ההוד מתחיל מרבי מאיר ומסתיים עם רבי שמעון, והנה יש מאמר חז"ל שבמקום אחד כתוב שרבי מאיר אמר ובמקום אחר שרבי שמעון אמר, כי מי שאמר הוא הח"י של רבי עקיבא, שני תלמידיו. רבי יהודה, שהוא הז"א של רבי עקיבא, הרוח שלו, אומר מאה אמה, קומה אחת של אדם הראשון.

אבל יש עוד מדרש – לא הגמרא או תו"כ – ששם יש ארבע דעות. רבי יהודה אומר מאה אמה, רבי שמעון (כמו בתו"כ) אומר מאתים אמה, ר' אלעזר בן רבי שמעון ("יפה כח הבן מכח האב") אומר שלש מאות אמה (בעצם מחבר את שתי הדעות הקודמות) ורבי אבהו (הוא כבר אמורא, עד כאן היו תנאים, אך גם הוא רבי כי הוא בארץ ישראל) מדלג ולא אומר 400 אמה (כמו שהיינו יכולים לצפות) אלא 900 אמה. שוב, במדרש יש ארבע דעות – 100, 200, 300 ו-900.

נחבר את כל הדעות יחד, ואחר כך נאמר איך מוסבר בחסידות. בחסידות מוסבר רק כמו הגמרא/הספרא – מאה ומאתים אמה, בלי הדעות של שלש מאות ותשע מאות. הכל יחד עולה 1500 אמה. מה זה 1500 לגבי שם הוי'? קוממיות במספר קטן הוא שם הוי', אבל הוי' בהכאת אותיות – י פעמים ה פעמים ו פעמים ה – שוה 1500, זה רמז שכתוב. אז סה"כ הדעות כאן יחד הוא שם הוי' גדול, הוי' בהכאת אותיות.

"קוממיות" של בעל תשובה (אדה"ר אחרי החטא) – בלי-גבול בגבול

הדעה האחרונה היא של רבי אבהו. במה מפורסם רבי אבהו? למה אנחנו מאד אוהבים אותו (אבהו אותיות אהוב)? שהוא אומר שבעלי תשובה הם יותר מצדיקים גמורים – חולק על רבי יוחנן, וכדעתו פוסק הרמב"ם. זה כבר נותן רמז שכל המהלך כאן, מאה-מאתים-שלש מאות-תשע מאות אמה קשור לעבודת התשובה.

שואלים – מתי לאדם הראשון היו מאה אמה? הייתי מצפה שהתכלית של משיח היא יותר מאדם הראשון לפני החטא. אדם הראשון לפני החטא היה מסוף העולם עד סוף העולם – יש לזה גם מדה, אבל זה יחסית בלי גבול – ומתי הוא נעשה מאה אמה? דווקא כשהוא חטא. החטא שלו הוא היום, נצח שבהוד, ואז "ותשת עלי כפכה" – ה' שם עליו את כפו ומעט אותו למאה אמה (בגימטריא כף). אז מה בכלל כל הגדולה? מה ההבטחה הזו? בפרט לפי רבי יהודה שהוא רק מאה אמה, אבל גם אם הוא מאתים אמה – הייתי רוצה שיהיה כמו לפני החטא, אין סוף יותר ממאתים או שלש מאות או תשע מאות אמה?! אלא מה? החידוש כאן בסוף הוא של רבי אבהו, שאומר ש"במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד שם" ו"משיח אתא לאתבא צדיקיא בתיובתא", לכן צריך לומר שיש איזו מעלה בחזרה להיות כמו אדה"ר לאחרי החטא יותר מכפי שהוא לפני החטא. לפני החטא הוא צדיק גמור ואחר כך הוא בעל תשובה.

איך אומרים זאת בלשון החסידות? דווקא כאשר יש לו מדה – כל השיעורים כאן הם מדידות. בעל תשובה אף פעם לא יחזור להיות כמו צדיק גמור – שישכח מזה, אין סיכוי לבעל תשובה להיות כמו צדיק מבטן. שיתייאש, שער היאוש (בספר מבחר הפנינים), הדבר הראשון. הוא סך הכל ישאר 100-900 אמה במקרה הטוב, אבל אין שום סיכוי להיות כמו שהוא היה לפני החטא.

מה זה משיח? דווקא במצב המוגבל – שהוא מכיר בעצמו שהוא מוגבל – יכול להיות ההתגלות של "בלי גבול בגבול", של רוכב ובלתי רוכב כאחד. שם עצמות ה' יכולה להתחבר איתו – כמו במדרגה השניה, של מטייל בגן עדן כאחד מכם – דווקא כשהוא נשאר מוגבל, במאה אמה שלו, יכול להיות החיבור של עצמות אין סוף, יותר מאחד שהוא מסוף העולם עד סוף העולם. זה ההבדל בחסידות בין חסיד לרבי – שהחסיד הוא בלי גבול והרבי הוא בלי גבול בגבול. לפי המהלך שלנו, החסיד צריך לחטוא ולעשות תשובה ואז יתכן שיהיה רבי – שיהיה מוגבל, אבל בכח התשובה עילאה שלו, התשובה האמתית, הוא יזכה להתלבשות העצמות בו, הבלתי-רוכב יתחבר עם הרוכב, הבלי-גבול עם הגבול.

אור ישר ואור חוזר

בקיצור, יש על פסוקי "והתהלכתי" ו"ואולך אתכם קוממיות" הרבה מאמרי חסידות – בדרך כלל הד"ה הוא "והתהלכתי" ומביאים ומסבירים את שני הפסוקים עד "ואולך אתכם קוממיות". מביאים את המחלוקת – את שתי הדעות שבגמרא – ומסבירים כמו שהסברנו קודם. אומרים ש"והתהלכתי" היינו שתי תנועות יחד. בעולם הזה אין חיבור – או שאתה צדיק, אור ישר, עובד מלמעלה למטה, המשכה, או שאתה בעל תשובה, אור חוזר, מלמטה למעלה. יש הרבה פירושים – תורה ותפלה, תורה ומצוות – אבל בעולם הזה אלה שני שרשי נשמה, כמו שבכלל בקבלה יש שרש הבל ושרש קין. מי שהוא משרש הבל לא שייך לקין ומי שהוא משרש קין לא שייך להבל, ויש גם עימותים ביניהם.

עיקר החידוש של ימות המשיח – שהוא גם עיקר התיקון של ימי הספירה, תיקון תלמידי ר"ע שלא נהגו כבוד זה בזה – הוא שתהיה פעם ראשונה בהיסטוריה התכללות אמתית בין שתי התנועות בעבודה, שבזכות זה נמשיך את ה"והתהלכתי" של הקב"ה. גם אצלנו צריך להיות אור ישר ואור חוזר. גם אצל ה' יש אור ישר ואור חוזר. מה זה אור ישר אצל ה' אני מבין, אבל מה זה אור חוזר? כשיש גילוי עיקר שכינה (דהיינו עצמות, כך מבואר בדא"ח) למטה, כל העולמות מקבלים את האור העצמי של ה' מלמטה. זה אור חוזר אצל ה', על דרך מה שלעתיד לבוא הנשמה תיזון מהגוף. יש מה שה' מגלה תורה, אור ישר של ה', ויש מה שעצמות ה' מתגלה דווקא בעולם הזה התחתון ומכאן עולה למעלה. אצל האדם כללות העבודה היא מלמטה למעלה, אך כשאדם לומד תורה הוא ממשיך את האור והגילוי של מתן תורה למטה. לכל אחד יש את שתי הבחינות של אור ישר ואור חוזר.

חידוש הרבי: החבור השלם ב"מאה אמה"

עיקר הווארט ברוב המאמרים הוא על המאתים אמה, דעת רבי מאיר, שלאותו אדם יש שתי קומות – קומה שלמה, עשר ספירות (עשר כפול עשר, מאה אמה), של עבודה מלמעלה למטה, ועשר ספירות של עבודה מלמטה למעלה. ה"והתהלכתי" מתקיים בסוף בתוך הקוממיות של האדם. לפי רבי יהודה נראה שיהיה לאדם רק קומה אחת. כך ברוב המאמרים, אבל הרבי אוהב לחדש. איפה הוא אוהב לחדש? בשיחות. כלל גדול שצריך לדעת, במאמרים הרבי מאד נאמן למאמרים המקוריים של החסידות, וכשרוצה לחדש לא יאמר במאמר אלא יקדיש שיחה. כאן זו דוגמה יפהפיה לתופעה זו.

הוא אומר[ט] שמאתים אמה הוא מי שיש לו שתי קומות, עובד את ה' בשני הענינים, אבל עדיין מתחלק אצלו בזמנים – כעת עובד את ה' כבעל תשובה אמתי לכל דבר ואתמול או מחר עובד את ה' כצדיק גמור. כך אצל אותו אחד עם שתי קומות. אבל הרבי רוצה להעלות את דעת רבי יהודה יותר גבוה מדעת רבי מאיר (או רבי שמעון)[י], ומסביר שמאה אמה הכוונה שבתוך מאה אמה – התכללות אחת של עשר פעמים עשר – יש לו את שתי הבחינות, את כל ה"והתהלכתי". מה זאת אומרת? שממש בעת ובעונה אחת, בעבודה אחת, באיזו מצוה אחת שהוא עושה הוא מאה אחוז בעל תשובה וגם מאה אחוז צדיק, באותו דבר ממש. אז אין לו מאתים אמה, אלא מאה אמה למעליותא.

זה הווארט, שבתפיסה פשוטה מאד מתאים שדווקא הרבי יאמר זאת ודווקא בשיחה. אחרי שהוא אמר את השיחה הזו, במאמרים הבאים הוא לפעמים רומז לכך בחצי מלה, שיש כזה פירוש, שיש מעלה בדעת רבי יהודה. זה עיקר החידוש, התכלית של כל הפירושים האלה. התכלית היא שיהיה משהו בפועל, ומה שהוא רוצה בפועל ממשיח – שנוכל לעבוד את השי"ת בפועל בשתי תנועות הפכיות בעת ובעונה אחת.

הוא אומר שיש דוגמה לזה גם בעולם הזה, שמצאנו בחז"ל שרק בעבודת ה' אפשר להיות בקו של אהבה וקו של יראה ביחד. ככה אי אפשר גם לאהוב וגם לפחד, אבל אצל הקב"ה אפשר גם לאהוב וגם לפחד – הוא אומר שזו דוגמה פרטית, וכך הוא בכל עשרת הכחות של הנפש, שכל פרט במאה האמה של האדם כלול ממש יחד בשני הכיוונים, "והתהלכתי", אור ישר ואור חוזר, צדיק ובעל תשובה. עד כאן הנקודה העיקרית, וככה נביא את המשיח, ככה נתקן את הלב נשבר שיכיל את הרזין דאורייתא. לחיים לחיים, שיהיה לב נשבר שמח ול"ג בעומר שמח.

מקורות הדרשות בפסוק

נסיים עם עוד רמז מאד יפה: במלה קוממיות יש שתי ממין. יש פירושים שאת הדעה של רבי מאיר – גם מתחיל ב-מ – הוא לומד משתי הממין של קוממיות. יש פירוש אחר שהוא לומד זאת מה-ו של קוממיות, כמו קוממיוֹת, שתי קומות. יש פירוש שלישי, שמובא בבעל הטורים, שהרי "קוממיות" מתחיל ב-ק, לשון קומה – ה-ק כבר רומזת שיש 100 אמה, אבל יש תופעה מיוחדת במסורה שעל ה-ק הזו יש שני תגים. שני התגים על ה-ק רומזים ל-ק ועוד ק, כבר מאתים אמה. כמה תגים צריכים להיות על ה-ק לפי הכללים? באותיות בד"ק חי"ה תג אחד, שעטנ"ז ג"ץ שלשה תגים ומלאכ"ת סופ"ר בלי תג. כאן יוצא מהכלל, יש שני תגים על ה-ק לפי המסורה, וזה רמז לדעת רבי מאיר. ה-ק רומז לרבי יהודה, שדורש רק את האות – ק, מאה אמה – אבל רבי מאיר דורש את התגין על ה-ק, שמכפילים אותה, קומה ועוד קומה. זה דבר מאד יפה.

כלומר, רבי מאיר לומד מאתים אמה או מתגי ה-ק, או מכפל ה-מ או מה-ו השניה של "קוממיות", ו הריבוי. האותיות האלה יחד, קממו, עושות את המלה מקום, "הוא מקומו של עולם". את הלימוד של שתי קומות לומדים מאותיות מקום. שאר האותיות הן וית – לב (היום יום ה-לב לעומר) פעמים אחד, "כאיש אחד בלב אחד". נמצא שקוממיות עולה לב פעמים אחד (פעמיים יצחק) ועוד מקום, "הוא מקומו של עולם". מקום במילוי עולה משיח וכל המלה קוממיות במילוי שוה שעשועים, מה שדברנו לפני שבוע. "ואולך אתכם קוממיות" – קוממיות במילוי עולה שעשועים, שעשועי המלך בעצמותו, תיקון המלכות של ספירת העומר. אם מכפילים את ה-ק קוממיות (שבע אותיות) עולה כבר שבת, שבת קדש [פעמיים לג בעומר.] יש כאן הרבה רמזים.

איך רבי אלעזר מגיע לשלש מאות? הוא דורש קוממיות – קום, קומה אחת, מיות כמו מאות. קומה אחת של מאה פלוס עוד מאות, עוד מאתים, סה"כ 300. מה הוא רוצה לומר לפי ההסבר של הרבי? שיש אדם שלפעמים הוא מדרגה של מאה אמה, רבי יהודה, ולפעמים הוא במדרגה של רבי מאיר, מאתים. לפי החידוש של הרבי, שהאמה יותר ממאתים, לפעמים הוא כל כך עצמי שהאור הישר והאור החוזר שלו הם אחד ממש, ולפעמים האור הישר והאור החוזר שלו הם שני דברים. אותו טיפוס הוא שלש מאות אמה.

איך רבי אבהו קופץ לתשע מאות אמה? הוא כבר אמורא. כולם תנאים, הולכים לפי הסדר, 1-2-3, ופתאום בא אמורא וקופץ ל-9. מה קרה? הוא לוקח את הדעה של שלש ועושה איתו התכללות, כמו בספירת העמר – שכל אחד מהשלש כלול משלש, זה כבר תשע. ככה צריך להסביר את התהליך כאן.

סוד יג ממין שבאויר קדמון

בכל אופן, נקח את הפסוק הזה לפי הווארט שרבי מאיר דורש את הממין, שתי הממין של קוממיות. כל מ היא מאה אמה. כמה מ יש בפסוק הזה בכלל? "אני הוי' אלהיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים מהיֹת להם עבדים ואשבֹר מֹטֹת עֻלכם ואולך אתכם קוממיות". כשקוראים מרגישים שיש בו הרבה מ, ומי שספר טוב ספר 13 ממין בפסוק. איזה אות באלף-בית היא מ? האות ה-13. כמה שוה בגימטריא יג ממין – "בחקתי", שם הפרשה!

לפני שבוע סיימנו עם הקדמה מתוך הספר עמק המלך, שער שעשועי המלך בעצמותו, איפה מופיעים אצלו יג ממין? אחד השערים הראשונים שלו הוא שער אויר קדמון, תסתכלו שם, ושם כל הענין הוא שבאויר הקדמון – לפני הצמצום הראשון של עץ חיים, אחרי קיפול עולם המלבוש נשאר אויר קדמון בו מתרחש הצמצום הראשון של עץ חיים, ועוד לפני כן – יש יג ממין. היות ש-מ היא האות ה-יג, יג הממין הן שרש יג מדות הרחמים של ה'. רמז לדבר בתורה – "לית מילתא דלא רמיזא באורייתא" – בפסוק הזה, "אני הוי' אלהיכם... ואולך אתכם קוממיות", שיש בו יג ממין[יא].

לחזק את הרמז: ה-מ הראשונה היא האות ה-יג בפסוק ("אני הוי' אלהיכם"). כבר רמז מובהק שהפסוק אומר לי שיהיו פה בפסוק, תמשיך לספור, בדיוק יג ממין. נלך ל-מ השניה, "על פי שנים עדים יקום דבר", עדות מובהקת – "אני הוי' אלהיכם אשר הוצאתי אתכם" – ספרנו עוד 13 ל-מ השניה. הפלא ופלא, ה-מ השניה היא האות ה-26, הוי' אחד ב"ה. אפשר לספור הלאה, אבל זה כבר מספיק – "על פי שני עדים יקום דבר", רמז מובהק מיניה וביה שיש יג ממין בפסוק, שהן-הן יג הממין שבאויר קדמון, שרש יג מדות הרחמים של הקב"ה, שהגילוי הסופי שלהן הוא בתוך המלה "קוממיות", שתי ממין צמודות. יש עוד מלה בפסוק (ובפסוקים הקודמים) עם שתי ממין ("מצרים"), אבל מ אחרי מ יש רק כאן, במלה קוממיות. זה הסיום, וב-יג מדות הרחמים הן כנגד "וחטאה ונקה", "אשר נשבעת לאבותינו מימי קדם" במידות של מיכה. אלה שתי הממין של קוממיות, ומשם רבי מאיר לומד את המאתים אמה, שבגילוי כולל אור ישר ואור חוזר. לחיים לחיים, שה' יוליך אותנו קוממיות.