בע"ה

כ"ה אייר ע"ו – כפ"ח

"מתיר אסורים"

התוועדות שחרור מאיר-דוד-חי שי' אטינגר

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. מי-לי-לי

נגנו "צמאה לך נפשי".

לחיים לחיים, שיהיו בשורות טובות, ישועות ונחמות ונקמות.

"לבי ובשרי ירננו אל אל חי"

שלשום דברנו על הפסוק "נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות הוי' לבי ובשרי ירננו אל אל חי". אמרנו שמוסבר בחסידות שהחלק הראשון של הפסוק, "נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות הוי'" היינו עבודת צדיקים, שמגיעים עד "חצרות הוי'" אך לא לעצמות ממש, ואילו "לבי ובשרי ירננו אל אל חי" היינו עבודת בעלי תשובה שמגיעה לעצמותו יתברך ממש, "אל חי" מורה על העצם. אף על פי ש"לבי ובשרי" הם חיצוניות יחסית, אבל דווקא מי שנמצא בחיצוניות וצועק לה' ושב לה' מעומקא דלבא – גם מרנן ושר לה' – הוא מגיע עד "אל חי".

אמרנו ש"אל חי" הוא סימן לימי ספירת העמר – יש מט ימים בספירה, כמנין "אל חי". הרבה פעמים אומרים שספירת העמר היא לב-טוב, אבל אם לוקחים אחד מה-לב ומוסיפים ל-טוב הוא הופך להיות "אל חי" – מי שיש לו לב טוב יכול להתקשר ולהגיע ל"אל חי", "לבי... ירננו לאל חי" (גם ר"ת לבי-בשרי הם לב ו-לבי רומז ללבי-בשרי-ירננו). דברנו על כך שהביטוי "אל חי" מופיע ג"פ בתנ"ך (ללא אות שימושית), וכל פעם הוא בסוד "מועט מחזיק את המרובה" לפי חז"ל.

"מי יתנך כאח לי"

אפשר לכתוב "אל חי" כשתי אותיות מעל שתי אותיות – רבוע – שבעצם עושה ר"ת וס"ת, ואז ראשי התיבות הם אח וסופי התיבות הם לי. האם יש פסוק בתנ"ך עם ביטוי כזה? התחלת פרק ח' של שיר השירים, קדש קדשים, "מי יתנך כאח לי יונק שדי אמי אמצאך בחוץ [כעת מוצאים אותו בחוץ] אשקך גם לא יבוזו לי". ארבע המדרגות "אחֹתי רעיתי יונתי תמתי" מתחילות מאחותי ונגמרות בתמתי, שחז"ל דורשים "תאומתי" – גם זו אחוה, בדרגה הרבה יותר גבוהה, בדרגת "שוין בקומתן" ממש. אם האח והאחות הם תאומים, נולדו ביחד, אז גם יונקים ביחד – לא זה אחר זה אלא ממש ביחד, שלכן יש לאשה שני שדים, שכאשר יוולדו לה תאומים הם יוכלו לינוק יחד. רמוז בשיר השירים, שהשדים הם שני תאומים.

אם כן, כמו שספירת העמר היא כדי להגיע ל"לבי ובשרי ירננו אל אל חי", ה"אל חי" ימים של הספירה, הם גם כדי שנגיע למצב של "אח לי" – "מי יתנך כאח לי", "אח לי". אצל בני ישראל אמרנו ש"מועט מחזיק את המרובה" בגימטריא אהבת ישראל. אהבה אמתית היא שכולנו לא סתם אחים אלא תאומים. הפעם הראשונה שכתוב "אל חי" בתנ"ך היא "בזאת תדעון כי אל חי בקרבכם", שיהושע אמר לבני ישראל "גֹשו הנה" וכולם הצטמצמו – כמו השכינה שמצטמצמת, צמצום לשון ריכוז – בין שני בדי הארון, שגם הם דימוי של שדים בחז"ל. זה הסימן המובהק ש"אל חי בקרבכם", שהעצמות ממש, נושא הפכים, הוא נמצא בקרבכם.

קשר "מי יתנך כאח לי" ל"וארשתיך לי"

אם עושים את כל הגימטריא של הפסוק בשיר השירים – הפסוק הראשון של פרק ח, ההתחלה של הסיום – "מי יתנך כאח לי יונק שדי אמי אמצאך בחוץ [מוצאים דווקא בחוץ, וכתוב בחז"ל שרומז לבעלי תשובה, שאת העצמות מוצאים בחוץ, לכן כשכל אחד מאתנו חושב מה עושים בחיים, השליחות צריכה להיות דווקא בחוץ, שם מוצאים את האח הזה] אשקך גם לא יבוזו לי" – יוצא 1954, פעמיים 977, מספר ראשוני, ששוה "וארשתיך לי". זהו הביטוי בו פתחנו שחוזר בפסוק אחד פעמיים ואחר כך פעם שלישית בפסוק הבא בסיום הפטרת פרשת במדבר, המאמר שהיו אומרים הרביים כאשר פרשת במדבר חלה בערב שבועות – "וארשתיך לי לעולם וארשתיך לי בצדק ובמשפט בחסד וברחמים. וארשתיך לי באמונה וידעת את הוי'" – יש כאן שלש דרגות של אירוסין וגם הנישואין, "וידעת את הוי'", "והאדם ידע" ממש.

בשיעור לא התבוננו בשבע האותיות המרכיבות את המלה "וארשתיך" – מלה מיוחדת, שמופיעה רק כאן בתנ"ך. היות שכל פעם הולך יחד עם "לי", וחז"ל מדייקים ש"לי" הוא העיקר, כמו שחתן חייב לומר "הרי את מקודשת לי", ו"כל מקום שנאמר 'לי' אינו זז לעולם", ה"לי" עושה קשר בין החתן והכלה לעולם, בעולם הזה ובעלום הבא. כל פעם כתוב "וארשתיך לי" והפעם הראשונה כתוב "לעולם", להדגיש שה"לי" הוא לעולם. שוב, הפסוק "מי יתנך כאח לי יונק שדי אמי אמצאך בחוץ אשקך גם לא יבוזו לי" שוה פעמיים "וארשתיך לי". יש הרבה רמזים בזה, ובע"ה נגיע אליהם, אבל זה רק היה לעשות קשר בין שני הפסוקים.

יש בפסוק מה-אדם אותיות, משולש ט. נצייר כך את הפסוק:

מ

י  י

ת  נ  ך

כ  א  ח  ל

י  י  ו  נ  ק

ש  ד  י  א  מ  י

א  מ  צ  א  ך  ב  ח

ו  ץ  א  ש  ק  ך  ג  ם

ל  א  י  ב  ו  ז  ו  ל  י

נתבונן ונגלה חלוקה מובהקת של פעמיים 977 ("וארשתיך לי"): השורות 1 3 6 9 = 977 וכן שאר השורות = 977! הפנות – מ ל י = לי לי, וממילא השאר = ב פעמים "וארשתיך"!

"מי... לי... לי" בלידת יצחק

יש עוד תופעה מאד מענינת בפסוק הזה של "מי יתנך כאח לי יונק שדי אמי אמצאך בחוץ אשקך גם לא יבוזו לי" – מתחיל ב"מי", נגמר ב"לי", ובסיום החלק הראשון של הפסוק יש עוד "לי" (מ ו-ל גם מתחלפות). המבנה הוא מי-לי-לי. יש עוד פסוק כזה בתנ"ך? ["אם אין אני לי מי לי"?] זה בחז"ל, מאמרו של הלל הזקן בפרק א של פרקי אבות, "אם אין אני לי מי לי" – שם הסדר הוא לי-מי-לי ("אם אין אני..." רומז ל"שדי אמי"). זה ודאי קשור, כנראה שהלל לקח זאת מכאן.

מי-לי-לי ר"ת מלל. חז"ל דורשים שזה רומז למאה שנים של אברהם אבינו בשעת לידת יצחק, ושם גם המקור בתורה לתופעה של מי לי לי (בסדר למפרע, חותם המתהפך) – "צחֹק עשה לי אלהים כל השמע יצחק לי. ותאמר מי מלל לאברהם היניקה בנים שרה כי ילדתי בן לזקניו" (והנה, פלא: "מי מלל לאברהם היניקה בנים שרה כי ילדתי בן לזקניו" = "מי יתנך כאח לי יונק שדי אמי אמצאך בחוץ אשקך גם לא יבוזו לי"!). משהו יפהפה.

רמזי "מי מלל לאברהם היניקה בנים שרה"

"צחק עשה לי" שוה תריג: מכח הצמצום – "[צחק עשה לי] אלהים" – האתהפכא, שיהודי עושה משהו טוב ומגלה אלקות במקום הצמצום, בשביל הצחוק של גילוי האלקות במקום החשך, שזו בחינת יצחק, ה' ברא את העולם. לגלות אור בתוך הכלא, בתוך מדת הדין, שהיא שם אלקים – כמו שהפחד הופך להיות צחוק, "פחד יצחק", כשאלקים הופך להיות אור זה כל מטרת תריג מצוות התורה. ידוע שהמספר תריג, "צחק עשה לי", שוה גם אורות – כל המצוות הן אורות, תריג מצוות. קודם כתוב "צחק עשה לי אלהים כל השמע יצחק לי" ואז "ותאמר מי מלל". היא אמרה קודם לי-לי ואחר כך מי (בסוד חותם המתהפך כנ"ל), אבל ב"מלל" היא כבר מקדימה את ה-מי לפני לי-לי.

מלל היינו הגיל של אברהם, מאה, ה-ק של יצחק. כל אות ב-יצחק דורשים – י נסיונות של אברהם, צ שנות שרה, ח ימי מילה של יצחק, ק שנות אברהם. כשהופכים את יצחק לקץ-חי – כך כתוב בזהר (קץ חי, כמו "אל חי") – ה-ק בראש. ה-קץ הוא הזיווג, ק של אברהם ו-ץ של שרה. ה-חי הוא מילת יצחק ע"י אברהם ל-ח ימים והשלמת י נסיונות של אברהם (כאשר יצחק כבר בן 37 שנים ואברהם בן 137, עוד 37 שנים אחרי "מלל" עד שהוא השלים את ה-י של יצחק, עשרת הנסיונות שלו). אם כן, באמת הסדר הוא לפי סדר אותיות קץ-חי – מאה שנים של אברהם ותשעים של שרה, ואז נולד יצחק, נימול לשמונה ימים, ואז הגיע ה-י של ה-חי, שלמות עשרת הנסיונות אברהם אבינו, בנסיון העשירי שנקרא על שם יצחק, "עקדת יצחק", "אני והנער נלכה עד כה", שלמדנו לפני שבוע שחז"ל דורשים על ה"כה" של יצחק (השייכות של יצחק לברכת כהנים – "כה תברכו"), עקדת יצחק.

"היניקה" רומז ל-180 שנים של יצחק, היונק הראשון מאם יהודיה, "יונק שדי אמי". אין עוד "היניקה" בתנ"ך. "היניקה" במספר קדמי = 930, יהלום ל = "כל הנשמה תהלל יה" = תהלל תהלל – על כל נשימה ונשימה צריך להלל יה. זו התודעה שיצחק ינק משרה ומכח זה חי 180 שנה. "היניקה בנים" היינו גם כמו תאומים שיונקים משדי האם – שרה אמנו היניקה אז את כל הילדים. היא עשתה איזו הכשרה בעולם שבסוף כולם יהיו אחים, כמו שאברהם הוא "אב המון גוים". מה שאברהם עשה בבחינת מקיף שרה עשתה בבחינת פנימי.

"מי יתן לי שֹמע לי"

השאלה האם יש עוד פסוק בתנ"ך שיש בו מי-לי-לי לפי הסדר הזה. המקור הוא בלידת יצחק אבינו, "צחק עשה לי אלהים כל השמע יצחק לי... מי מלל לאברהם היניקה בנים שרה". השאלה אם יש עוד פסוק של מי לי לי. אכן יש עוד פסוק אחד בכל התנ"ך, שהוא גם יותר מתומצת. ב"מי יתנך כאח לי וגו'" יפה שמתחיל ב"מי" ונגמר ב"לי". הפסוק השני הוא רק חלק אחד של פסוק, התחלת הפסוק, חמש מלים בלבד. את הפסוק הזה רוצים לדרוש כי מאיר צריך עכשיו לעשות חשבון נפש מה עושים הלאה, איזו תועלת אמור להביא לעם ישראל בע"ה יתברך – כמובן, צריכה להיות עבודת צות, כולנו ביחד.

הפסוק הזה הוא מאד טוב, פסוק באיוב. איוב סבל והוא מתווכח עם שלשת הרעים שלו, הוא לא נכנע להם, לא מתקפל, הוא בשלו עד הסוף, כמה שהוא סובל, שהוא צודק – והקב"ה יצדיק אותו. ממש לקראת סוף דבריו, לפני שמופיע אליהוא בן ברכאל – בגימטריא משיח, כך שאפשר לומר שהדבור האחרון של איוב הוא איזו אתעדל"ת כדי להמשיך את גילוי משיח, את דברי אליהוא בן ברכאל – הוא אומר "מי יתן לי שֹמע לי". המבנה כאן מאד ברור, מי-לי-לי.

"וספר כתב איש ריבי" – החיוב בספר המתנגד

הפסוק ממשיך "הן תוי שדי יענני וספר כתב איש ריבי". ב"תוי" יש שני פירושים: רש"י ועוד מפרשים שהוא לשון כתב, גופן. הוא מתחנן ומתפלל לה' – יש כנגדו כתב אישום, והוא מתפלל שש-די יכתוב לו את כתב ההגנה, "הן תוי שדי יענני". לעומת זה, "וספר כתב איש ריבי" – יש את המקטרג, את הפרקליטות, וגם הם כותבים ספר. לפי רש"י זה טוב, הוא רוצה זאת – רוצה שיהיה ספר כנגד ספר. יש פה שני ספרים, הספר שש-די – השם העיקרי של הקב"ה בספר איוב (הריכוז הגדול בתנ"ך), שלשה דברים נקנים ביסורים כך שאיוב הוא סגולה לתורה, לא"י ולעולם הבא, דברנו הרבה על סגולות שם זה – כותב, "הן תוי שדי יענני", כלומר יעמוד לזכותי, וגם ניחא לי ש"ספר כתב איש ריבי". שיהיו ספרים, שיראו ויוכלו לברר בין ספר ההגנה שלי לבין הספר הנגדי של איש ריבי.

יש שמפרשים אחרת, לפי תרגום יונתן (וגם המצודות ואבן עזרא) אומרים ש"תוי" חסר א, כמו 'תאוי', כמו 'תאותי', לא לשון תוים. היום תוים הם תוי נגינה – אפשר לדרוש "הן תוי שדי יענני" שה' שר את השיר שלי. משה רבינו יודע לנגן בכל מיני ניגון, וגם איוב מבקש כך מהקב"ה – ההגנה הכי טובה היא השיר, צריך לכתוב את התוים והקב"ה יודע לקרוא תוים, שיקרא ישר מהתוים את השיר שלי וככה יענני. "וספר כתב איש ריבי" – מישהו כותב כנגדי ספר. שוב, זה רש"י, אבל יש מי שאומר ש"תוי" אינו רושם אלא 'תאותי', שמה שאני מתאוה ה' יענה ויאשר. בסוף זה דומה, אבל לא מלשון תו אלא מלשון תאוה. אבל לגבי הסוף מפרשים גם פירוש הפוך – יש מי שמסביר ש"איש ריבי" היינו מי שרב למעני. יש מישהו, חבר או לא חבר, סתם איזה עיתונאי שפתאום נדלק ולקח את הצד שלי, והרי אני לא עיתונאי אבל הוא כן, ואם הוא מחליט שהוא הולך לריב בשבילי, וזה יכול לפעול הרבה.

בהשגחה פרטית לפני לא הרבה זמן, שבוע-שבועיים, אמרנו שהספר הכי מענין הוא שיש צד נגד. אם כותבים רק שבחים על מישהו, מה זה שוה? זה משעמם לגמרי. צריך להיות עימות, צריך להיות pro ו-con. אם יש רק בעד ואין נגד – זה לא שוה הרבה. דברנו על זה גם בסעודת משיח, צריך בעד וגם נגד. לכן הפירוש של רש"י לדעתי הוא יותר טוב. איוב מבקש שמישהו יכתוב נגדי. נראה איך שאתה כותב נגדי, וכמובן אני מבקש שה' יכתוב בעדי, ואז נשוה את שני הספרים יחד. אז, קודם כל, זה יהיה מענין מאד. לא יודע מה מאיר חושב עכשיו, אבל למי שיש כשרון בכתיבה הפסוק הזה חשוב מאד.

רמזי "מי יתן לי שמע לי" – "האלף לך שלמה"

שוב, איך הגענו לפסוק הזה? בגלל המבנה המיוחד של מי-לי-לי. מתחיל "מי יתן לי שֹמע לי". כמה שוה הביטוי? אמרנו שמי-לי-לי ר"ת מלל, 100 שנים של אברהם אבינו, "מי מלל ['מי מלל' היינו שלם וחצי – נ-ק של 'היניקה'] לאברהם", 10 ברבוע. יש בביטוי 2-3-2-3-2 אותיות, סימטרי – 12 אותיות – והביטוי שוה בדיוק 1000.

מי זוכר איפה בשיעור הגענו ל-1000 בקשר ל"לי"? מרש"י בתחלת התוכחה של בחקתי, בפסוק הראשון של התוכחה "ואם לא תשמעו לי", שאומר "אין 'לי' אלא זה המכיר את רבונו ומתכוין למרוד בו". ה"לי" הטוב הוא "כל מקום שנאמר 'לי' אינו זז לעולם, לא בעולם הזה ולא בעולם הבא" וה"לי" הרע הוא "אין 'לי' אלא וכו'". הוא מביא שתי דוגמאות – "גבר ציד לפני הוי'" ו"רעים וחטאים להוי' מאד" – שראינו ששתיהן יחד שוות בדיוק 1000. אמרנו ש-1000 הוא כה פעמים לי, וכן ש-לי ברבוע פרטי (ל ברבוע, 900, ועוד י ברבוע, 100) עולה 1000. זו ממש גימטריא מופלאה, ש-לי עצמו הוא 1000. כאן הביטוי "מי יתן לי שמע לי" עולה בדיוק 1000. יש פה ר"ת מלל, 100, עשירית של 1000 – 10 ברבוע ו-10 בחזקת 3.

יש עוד משהו שהוא 1000 שלא הזכרנו: נחזור לתהלים פד, "נכספה וגם כלתה נפשי... לבי ובשרי..." – יש שם נפשי, הפנימיות, עבודת הצדיקים, ולבי ובשרי, החיצוניות, עבודת בעלי התשובה, שדווקא הם מגיעים "אל אל חי", לעצמות. נפשי לבי ובשרי עולה גם בדיוק 1000. אם כבר, המספר 1000 – מכיון שאלף הוא 10 בחזקת 3, והמרכיבים הראשוניים של 10 הם 2 ו-5 – הוא 8 (2 בחזקת 3) כפול 125 (5 בחזקת 3). אם מחשבים את כל הפסוק חוץ מ"נפשי... לבי ובשרי" רואים שהוא גם כפולה של 125, 5 בחזקת 3 – 15 פעמים 125. כלומר, כל הפסוק שוה חיה – ח-יה – פעמים 5 בחזקת 3, 125. מה זה בקבלה? 125 הוא מספר נשי, שם של כמה נשים – גם צלה, גם נעה – אבל המקור הוא חוה. איך חוה, האשה הראשונה, שוה 125? ברבוע פרטי – ח ברבוע, ו ברבוע, ה ברבוע. כמו שאמרנו ש-לי ברבוע פרטי עולה 1000, חוה ברבוע פרטי עולה 125, 5 בחזקת 3. כלומר, ח פעמים חוה עולה כבר 1000. כל הפסוק "נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות הוי' לבי ובשרי ירננו אל אל חי" עולה חוה ברבוע פרטי (125) פעמים חיה (23) – חיה הוא התיקון של חוה כנודע, איך שהיתה נקראת לולי החטא (בסוד "ויהי האדם לנפש חיה"). חיה פעמים חוה ברבוע פרטי, בחלוקה של חיה ל-ח ו-יה.

רמזי הפסוק – יעקב חי, דוד חי וחנוך

רוצים להגיע קודם כל לרמז שקשור לבעל השמחה שלנו היום, אז נמשיך לעשות את הגימטריא: "מי יתן לי שמע לי" שוה בדיוק 1000. כעת נמשיך לחשב את כל הפסוק – "מי יתן לי שמע לי הן תוי שדי יענני וספר כתב איש ריבי". כל הפסוק יחד שוה 3276. המספר הזה הוא כפולה גם של 13 וגם של 7 וגם של 2 – יעקב – והוא שוה יעקב חי, יעקב פעמים חי. "יעקב אבינו לא מת", יעקב חי לעולם, "מה זרעו בחיים אף הוא בחיים". כמה מלים יש בפסוק? 13, אז ממוצע כל מלה (לא חייב להיות, אבל יש, ותיכף נראה שיש גם ממוצע לכל אות) הוא 14 פעמים חי, דוד חי, "דוד מלך ישראל חי וקים". אלה שני השמות האחרונים של בעל השמחה שלנו, מאיר-דוד-חי. אז בפסוק הזה יש רמז מיוחד בשבילו, שהממוצע של כל מלה בפסוק הוא דוד פעמים חי, "דוד מלך ישראל חי וקים".

נספור את האותיות – יש בפסוק בדיוק 39 אותיות, היחס בין המלים לאותיות כאן הוא 1:3, יחס נדיר ביותר, כי היחס הרגיל הוא 1:4. כל הפסוק מורכב ממלים קצרות יחסית. המספר הגדול של הפסוק מתחלק גם ב-3, כי חי מתחלק ב-3, אז יש גם ערך ממוצע שלם לכל אות – נדיר שיש ממוצע לכל אות וגם לכל מלה. הערך הממוצע הוא 84, עוד מישהו חשוב בתנ"ך – חנוך.

יש כמה חנוכים בתנ"ך, מי הראשון? הבן של קין. העיר, הציווליזציה, מתחילה מחנוך – העיר שקין בנה לבנו (בן לשון בנין). זה החינוך הממלכתי, החנוך הזה. התרבות של בנית עיר וקריאתה על שם חנוך היא חינוך. החנוך הראשון הוא דור השלישי לאדם הראשון, כמו אנוש. בשושלת של הקדושה זה אנוש ובשושלת של קין זה חנוך (והם משלימים זה לזה – חנוך אנוש = אמת, אהיה ברבוע, "אהיה אשר אהיה"). מה קרה בדור של אנוש, בדור השלישי? "אז הוחל לקרוא בשם הוי'" – לקרוא את שמות העצבים בשמו של הקב"ה, אז התחילה ע"ז, כמו שהרמב"ם מתאר בפרקים הראשונים של הלכות ע"ז (יצאנו ידי חובת לימוד עבודה זרה...). כנגדו, בדור של אנוש, יש את חנוך, עם הציווליזציה, עם התרבות הכללית שלו, החינוך שלו. אחר כך בא חנוך שהוא הרבי של משה רבינו, דור השביעי, עליו דורשים חז"ל "כל השביעין חביבין" – הוא השביעי לאדם הראשון כמו שמשה רבינו הוא השביעי לאברהם אבינו, כמו שיום השבת הוא השביעי ליום ראשון, "יום אחד" של מעשה בראשית (אדם הראשון הוא אחד וכן "אחד היה אברהם"). איזה עוד חנוך יש? הנכד הראשון של יעקב אבינו, חנוך בן ראובן. בני בנים הם סימן של חיים, "מה זרעו בחיים אף הוא בחיים".

ב. "יודע הוי' ימי תמימים" – תאריכים חשובים

השלמה בברית נצח-בנימין שי' לברית הנכד הראשון

אם כבר, נספר משהו אישי. הבן הבכור של מאיר ומוריה שיחיו, באיזה יום הוא נולד? י"ח אדר. אנחנו עכשיו רוצים לומר שהקב"ה מאד בענינים (on the ball), הכל מכוון מאד-מאד. יום ההולדת של נצח בנימין שי', ח"י אדר, והברית שלו ביום השמיני, כ"ה באדר. בברית שלו לא נתנו לאבא לצאת מבית הסהר. בדיוק עשרים שנה לפני כן נולד לנו הנכד הראשון שלנו, באותו יום ממש, ח"י באדר, ולברית לא נתנו לי לצאת. עצרו אותי בי"ט אדר – כי ח"י היה שבת, אחרת מן הסתם היו עוצרים אותי באותו יום... לברית, שהיתה שבת הבאה, כ"ה אדר, לא נתנו לי לצאת. היתה המון השתדלות, אבל זה לא עזר. עשינו התוועדות מאד יפה בכלא, כמה חבר'ה רציניים ביותר, שכבר בעולם האמת... בכל אופן, לצאת לא נתנו לי.

איך ה' גלגל את זה? סימן שיש קרבת משפחה. בדיוק עשרים שנה – סימן – אחר כך נולד נצח בנימין. הברית היתה בכ"ה ואז זכיתי בהשגחה, ה' סבב את זה, שזכיתי להיות סנדק וגם לברך במקום האבא "להכניסו בבריתו של אברהם אבינו", לעשות את השליחות של האבא. זו ודאי השלמה מאד רצינית ופנימית.

'רגל בפנים רגל בחוץ' – ריקוד ביום כיפל-חרס

מה היה אתמול, כד באייר (נצח שביסוד, עוד רמז לברית-יסוד של נצח בנימין שי')? חבל שאין פה אחד העדים שהיה מספר טוב – יום כיפל-חרס. היום שמאיר יצא מבית הסהר, גם בהשגחה פרטית, 27 שנים ליום כיפל-חרס, לפני שמאיר נולד. זה שאנחנו יושבים כאן, כולנו יחד, כל הפנים המאירות – הרבה בזכות יום כיפל-חרס, אתמול לפני 27 שנה בדיוק. באותו יום של כיפל-חרס – צריך להחליט מתי קו התפר בין הבנים לנכדים; דוד-אור, תשב כאן – מאיר-דוד-חי יוצא ודוד-אור קבל פסק דין שהוא נכנס, סימן שצריך לשמור על איזון.

הבעש"ט לימד אותנו את סוד המחול, "אז תשמח בתולה במחול", שהוא רגל בפנים ורגל בחוץ. הבנים ובני הבנים הם הרגלים, "ברא כרעא דאבוה" – לפעמים הרגלים הם הנכדים, על "ומביא גואל לבני בניהם למען שמו באהבה" האריז"ל אומר לכוון נה"י, שהם בני-בנים, אבל סתם נצח והוד הם "ברא [וברתא] כרעא דאבוה", הבן. כל ישראל ערבים זה בזה, ובמיוחד חברים ממש. מה שעושים הוא ריקוד, למדים לרקוד – רגל בפנים ורגל בחוץ, זה סוד המחול. כלומר, יש בן – רגל היא בן או נכד – בפנים ויש בן בחוץ, צריך אחד בפנים ואחד בחוץ. אם יודעים שככה זה עובד זה יוצא ריקוד, ריקוד של משיח. [אם הייתי יודע הייתי נשאר...] לכן התחלנו עם הפסוק "אמצאך בחוץ". כמובן, הבנים האלה, מאיר דוד ודוד אור, זה גארנישט, עיקר הנסיון ועיקר הזכות הוא הנשים הצעירות, בזכות נשים צדקניות תבוא הגאולה. הפסוק הוא "אז תשמח בתולה במחול" – הנשים מכוונות את הריקוד. בכל אופן, צריך להיות רגל בפנים ורגל בחוץ. כמה שוה 'רגל בפנים רגל בחוץ'? 754, כפולת שם הוי' ב"ה, כט פעמים הוי', יג פעמים חן. חן במ"ק שוה 13, כמו מדות הרחמים וכו'. כלומר, המספר הזה הוא חן-חן, הכי חן שיכול להיות הוא כשיש כזה מצב של ריקוד קדוש של רגל בפנים רגל בחוץ.

הריקוד הזה שייך לנצח שביסוד, אתמול קרה האיזון, והיום הזה לפני 27 שנים הוא יום כיפל-חרס. שוב, כדאי שמישהו יספר את הסיפור המלא למי שלא מכיר, הכי טוב אם היה אחד המשתתפים בסיפור. אם כבר, איך שה' מסדר את הימים – כולנו תלמידים של תומכי תמימים, וכתוב "יודע הוי' ימי תמימים", הוא יודע ומכוון את הימים של התמימים – כבר הזכרנו את תאריכי יום ההולדת ויום הברית של נצח בנימין שי' ואת התאריך של נצח שביסוד נזכיר עוד תאריך, ח' ניסן, היום שיצאתי. המעצר התחיל בי"ט אדר והשחרור היה בח' ניסן. יושב כאן עזי, השווער שלו אז אמר שהרביים חגגו את יום השחרור, אבל כדאי שאני אחגוג כל שנה את יום המעצר, ויש דברים בגו. גזר הדין של דוד-אור היה אתמול, אז החל אתמול, אבל ירד עד עולם העשיה בי"ג סיון, מקוים שעוד לפני כן יבוא משיח והכל יתבטל (וכולנו נגיע לבטול במציאות).

לשמור על ערנות כדי לומר שירה

חזקיהו המלך לא נעשה משיח כי לא אמר שירה, אז סימן שצריך לומר הרבה שירה – כל אלה שנעצרים ויוצאים ואומרים שירה, ככה יבוא משיח. לכן המעצר – שהוא בעצמו חלק מהריקוד – הוא הזדמנות, כשיוצאים צריך לשיר לה' ואז בא משיח. למה חזקיהו לא אמר שירה? מי שישן כל הלילה אין לו כח בבקר לומר שירה – הוא עדיין ישן.

למה על הים אמרו שירה? כי הלכו, היתה להם פעילות גופנית. מי שכבר מתייאש, הולך לישון, שה' כבר יטפל בזה – ה' באמת טיפל, אבל הוא עדיין ישן. סימן שלא צריך לישון בכלא. [בים כתוב "ואתם תחרשון".] הם רצו לפעול וה' אמר שלא יפעלו, אבל למעשה הם הלכו בתוך הים ביבשה, לא הלכו לישון (בתיקון ליל שבועות אנו עושים תיקון למה שישנו אז...). חזקיהו הלך לישון אז הוא נשאר ישן. הכי חשוב להשאר ערני, בכל מצב להיות ערני. ברגע שהולכים לישון זהו בטחון סביל, והוד הוא בסכנה של "הודי נהפך עלי למשחית" – יותר מדי לישון הופך להיות משחית. לכן חשוב מאד להשאר בערנות מלאה.

ח' ניסן – עשרת הרוגי מלכות

אם אמרנו על ח"י אדר ועל כ"ד אייר, נאמר גם משהו לגבי ח' ניסן. אני רוצה לומר את זה, כי איני זוכר אם פעם דברנו על זה. הסיפור היה שנתיים לפני השואה, ברוסיה הקומוניסטית, וקוראים לזה בחב"ד עשרה הרוגי מלכות. כמו שהיו עשרה הרוגי מלכות של כללות עם ישראל – האריז"ל אומר שבזכותם אנחנו חיים עד עצם היום הזה – ככה בשנת תרצ"ח באור לב' אדר נאסרו מהחסידים הכי גדולים בחב"ד, שהנהיגו את כל הפעילות של הרבי ברוסיה במסירות נפש. הרבי הריי"צ כבר יצא מרוסיה והשאיר את החסידים הגדולים, שהנהיגו את כל פעילות חב"ד ובכלל את כל הפעילות של החזקת היהדות.

ביניהם, אולי הכי מפורסם, ר' חוניע מרוזוב, ה' יקום דמו, שהיה המזכיר האישי של הרבי הרש"ב ושל הרבי הריי"צ (הרבי הרש"ב אמר שלא מצא "פנימי" כמוהו והרבי הריי"ץ שבח אותו שהוא יותר 'עובד' ממנו, שיש לו אהבה ויראה). השם המלא שלו היה אלחנן-דב מרוזוב. הרבי הקודם, הרבי הריי"צ, כנה אותו 'האד"ם', אדם ר"ת אלחנן-דוב-מורוזוב. עוד לפני שהוא היה רבי, בזמן אביו הרבי רש"ב, הם למדו חברותא. ידוע שהרבי הריי"צ כתב יומן, כתב כל מיני דברים אישיים, ומצאו פתק שהוא כתב ברוך ה', משבח ומודה לקב"ה, שהוא זכה שהאד"ם הסכים ללמוד איתו חברותא (באמת זה היה מרצון הרבי הרש"ב). הוא בין העשרה שנרצחו אז.

יש עוד מישהו – יש כאן בכפר את גברת שרה רסקין שתהיה בריאה, שאבא שלה, הרב יצחק רסקין הי"ד, גם היה אחד מהם. איך אני יודע את הסיפור? כי ביום שיצאתי היא היתה מאד בהתרגשות, שזה היום שאביה (שנאסר יחד עם כולם בתחלת אדר) נרצח שם בשנת תרצ"ח (בדיוק חן שנים – ר"ת ח ניסן, כמו שדרשנו אז – לפני השחרור שלנו בשנת תשנ"ו). כמה שנים אחרי השחרור שלנו היה עוד רושם הכי לא טוב מהסיפור המקורי באותו יום – הרצח של שלמה נתיב הי"ד, שבזה ה' יאמר לצרותינו די. כל הדבר הזה היה לומר שהקב"ה מקשר בין תאריכים. זה לא סתם, תאריכים זה משהו גדול מאד. לחיים לחיים. שוב, זה סימן טוב, שאדם מבין שהקב"ה מנהיג את הדברים וכל מה שקורה הוא מה', "מה' מצעדי גבר כוננו ודרכו יחפץ" – ה' הוא טוב וכל מה שקורה הוא לטובה. שיבוא מלך המשיח נברך על הכל הטוב והמטיב ויקוים "אודך ה' כי אנפת בי וגו'". לחיים לחיים.

נגנו ניגון בית הסהר.

לרקוד בחד-גדיא

יש כאן מאיר-דוד ודוד-אור – כנראה יש פה איזה אור ישר ואור חוזר, מתקשר אחד לשני. איפה נמצא בדוד אור גם חי? מאיר-דוד זכה גם לשם חי, כמו שרמזנו קודם. כדי שגם לך יהיה חי – צריך להתחבר, לדעת שאתם זוג. יש ניב חשוב באנגלית it takes two to tangle. בשביל שזירה קוואנטית צריך שנים. ברגע שמחברים מאיר דוד עם דוד אור מקבלים 486, כפולה של חי, 27 פעמים חי. אם מוסיפים גם חי, למאיר דוד קוראים גם חי, יהיה יחי פעמים חי. אבל זה דווקא כשתרקדו ביחד, רגל בפנים רגל בחוץ, שתתמסרו שניכם כאחד לשליחות.

נוהגים משום מה לכנות את בית הסהר בשם חד-גדיא. צריך עיון מה מקור המנהג הזה, אבל מנהג ישראל תורה הוא שהכלא נקרא חד-גדיא. לכן, מי שנכנס לכלא, וגם מי שיוצא מהכלא, במיוחד בתקופה בין פסח לעצרת – כשאנחנו עדיין בעיצומו של לימוד ההגדה של פסח, מגיעים לקראת סוף ההגדה, "הכל הולך אחר החיתום", חד גדיא – ראוי שידע לשיר חד-גדיא, וגם אנחנו, גם מי שיוצא מהכלא שידע לשיר. גם צריך לפרש את חד גדיא בשביל אלה שרגילים בעניני בית הסהר, רגל בפנים ורגל בחוץ.

קודם כל, כמה שוה חד גדיא? ל. אבל בפיוט אומרים פעמיים, "חד גדיא חד גדיא [דזבין אבא בתרי זוזי]" – ל מול ל, סוד הלב היהודי. מי שנכנס ויוצא מחד-גדיא, רגל בפנים ורגל בחוץ, מתעצם עם הרצוא ושוב, הדופק של הלב היהודי, ל מול ל, "מגדל הפורח באויר". אומרים "חד גדיא" אחרי "אחד מי יודע". "אחד הוא אלהינו שבשמים ובארץ" ו"שני לוחות הברית", וככה חד-גדיא מתחיל ב"חד גדיא" – כנסת ישראל, שמלומדת בלהיות בכלא. להיות יהודי ולהיות עצור זה הולך ביחד. והוא "דזבין אבא בתרי זוזי" – מה הפירוש? שאבא קנה בשני לוחות הברית. לא יודע אם כתבנו זאת בהגדה, אבל לכן "חד גדיא" הוא המשך של "אחד מי יודע". אנחנו עושים חטיבה אחת את ה' ("את ה' האמרת היום"), שאומרים "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד", וה' עושה אותנו חטיבה אחת ("מי כעמך כישראל גוי אחד בארץ"), זה "חד גדיא". הכפל, "חד גדיא חד גדיא" הוא כבר כדי לחבר אתת האחד לשנים, שני לוחות הברית, שיתגלה איך ש"אורייתא וקוב"ה כולא חד".

על "אחד מי יודע" יש לנו את הניגון המיוחד של קרלין, מה שאנחנו אוהבים לשיר, אבל על חד-גדיא אנחנו שרים בבית רק שיר עממי שכולם שרים. יש וודאי עוד כל מיני שירים שמכירים. כשחשבתי על זה הבקר, חשבתי שאם היה ישוב הדעת היינו עושים ניגון חדש לחד-גדיא, אבל עוד לא אסתייע. זה נקרא העורכים לגדיא שלחן... עושים התוועדות חד-גדיא. [פעם ראשונה שהרבי הריי"צ היה בחד-גדיא הוא מצא שם חד-גדיא, עגל...] הרבי הריי"צ היה שבע פעמים בחד-גדיא. ר"ת של חד-גדיא הם חג, צריך לחגוג. חג הוא גם לשון ריקוד, סימן שכאשר אדם נמצא בחד-גדיא זה חג אחד ארוך, ומה עושים? רוקדים. יש באמת סיפור של חסידים, בני ר"פ מקוריץ, המדפיסים מסלאוויטא, שדאגו שיהיה אסור להם על פי הלכה ללמוד ולהתפלל. מה עשו? רקדו ושרו. סימן שהחד-גדיא זו הזדמנות לרקוד. שוב, רוקדים בפנים, רגל בפנים, אחר כך בחוץ, "אמצאך בחוץ". לחיים לחיים לחד גדיא. באמת כל המוטיב של הפיוט מתאים לכלא. מה הוא אומר? שאחד אוכל את השני, אחד מרביץ לשני, עד שבסוף בא הקב"ה ועושה סדר. זה מסר טוב.

נגנו שאמיל.

התקשרות על ידי תורה ומסירות נפש על מבצעים

אם כבר הזכרנו את האד"ם, ר' חוניע מרוזוב הי"ד, נזכיר ווארט בשמו. הוא מסר את הנפש שלו ממש, כמו היתר, על השליחות של הרבי (שליחות גם שוה בגימטריא רגל בפנים רגל בחוץ, כך אצל שליח אמיתי, שליח שפועל במס"נ) – שליחות של החזקת היהדות ברוסיה. כך מספר ר' שלום פלדמן ע"ה: "ר' מענדל שי' סיפר – כשהייתי צעיר הייתי בהתלבטות, מצד אחד התמימים אמרו על אבא (ר' חוניע) שהוא אינו מקושר (ואני, בחור צעיר, מה שהבחורים המבוגרים אומרים – הרי זו האמת...) אולם מצד שני, אישיותו של אבא שבתה את לבי, ובפרט בזמן ההתועדות, כשאבא היה מתוועד – הייתי מוקסם ממנו, נמשכתי אליו כמו למגנט. עד שפעם אחת, בזמן ההתועדות, כשטענו כלפיו שהוא אינו מקושר, אמר: וואס ווילן זיי פון מיר? איך האב זיך גענומען צו זיין חסידות און עס גייט ביי מיר נישט... או אז הבנתי, אמר ר' מענדל מרוזוב, שההתקשרות של אבא קשורה בהתמסרות ללימוד החסידות כו', דבר שלא שמעתי מכל הצעירים ה'מקושרים'".

רואים כאן שהתקשרות פנימית היא על ידי התורה, והיא על דרך "נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות הוי'", אך גם בלי זה יכולה להיות מסירות נפש ממש עבור האהוב, "לבי ובשרי ירננו אל אל חי". לעניננו, דבר חשוב מאד, יש כאלה שיש להם חוש בשיעורים – אוהבים לבוא לשיעורים וללמוד אותם אחר כך – אבל יש כאלה שאין להם חוש בשיעורים, לא כל כך מדבר אליהם, אין להם ענין להגיע. אפשר לחשוב שאין להם סיכוי להיות מקושרים, אבל דווקא אותם חבר'ה יכולים להגיע למסירות נפש בפועל ממש עבור אותו אחד, עבור אותו רב, במעשים בשטח שמחזקים את הענינים – עושים את המבצעים של שמירת הדת, כלומר שמירת האמת, כמו שהרמב"ם מכנה את התורה דת אמת.

זה מה שהתכוונתי שנלמד מהסיפור של ר' חוניע מרוזוב. זה גם קשור לדבר שדברתי אתמול עם מאיר, שצריך לתת את הדעת מה לתת לחבר'ה הטובים לעשות, ויש ביניהם גם הרבה חבר'ה שלא מענין אותם כל כך שיעורים – מענין אותם מעשים. צריך לחשוב איך לנווט ואיך לעשות את המבצעים הרצויים – כמו שהרבי הדגיש תמיד ש"המעשה הוא העיקר" – ואלו בעלי המסירות-נפש, "לבי ובשרי ירננו אל אל חי".

ג. המלחמה על השם הטוב

השלמת רמזי מי-לי-לי

נשלים כמה רמזים, לאלה שמקושרים לרמזים, לא סתם לתורה – זה מן הקצה אל הקצה... אמרנו שיש שני פסוקים של מי-לי-לי – "מי יתנך כאח לי יונק שדי אמי אמצאך בחוץ אשקך גם לא יבוזו לי" ו"מי יתן לי שמע לי הן תוי שדי יענני וספר כתב איש ריבי". אמרנו שמי-לי-לי ר"ת מלל, 100, אבל "מי יתן לי שמע לי" עולה 1000. איך 1000 רמוז במי-לי-לי? בצורה פשוטה ביותר – מ פעמים י עולה 400, ל פעמים י עולה 300 ו-ל פעמים י שוב 300 – כך מי-לי-לי עולה 1000, מכפילים את ה-100 (מ ל ל) ב-י. למה אנחנו אוהבים את המספר 1000, "האלף לך שלמה"? כי עולה ישראל בעל שם טוב, תלמיד ותיק, מחלוקת שמאי הלל (ר"ת משה) – מחלוקת לשם שמים שסופה להתקיים היא דבר טוב. כמו שאמרנו, איוב דווקא רוצה שיכתבו ספר נגדי, אבל גם שיכתבו ספר בעדי, ואז נראה מי צודק באמת.

נעשה עוד תרגיל של מי-לי-לי: קודם עשינו רבוע פרטי, שכל לי עלה 1000. כמה עולה מי בצורה הזו? 1700 (מ ברבוע ועוד י ברבוע). אז בחשבון הזה מי-לי-לי עולה 3700, י"פ פרץ, י"פ שע נהורין. נעשה הכאה פרטית של שלש המלים – מ פעמים ל פעמים ל (36000), י פעמים י פעמים י (1000) – יחד עולה 37000. קודם היו 37 מאות, בדיוק פי עשר, מאה פעמים פרץ-שע. פרץ הוא שם של מלך המשיח, שע נהורין מאירים מאור פני מלך חיים, מכתר עליון, שהוא סוד מאה. אלו כמה רמזים של מי-לי-לי.

חבור כתר מלכות לכתר שם טוב

נחזור לביטוי "וארשתיך לי", שכתוב שלש פעמים: אמרנו שכל הפסוק "מי יתנך כאח לי יונק שדי אמי אמצאך בחוץ אשקך גם לא יבוזו לי"" עולה ב"פ "וארשתיך לי" (ושהוא החשבון של "מי מלל לאברהם היניקה בנים שרה כי ילדתי בן לזקניו"). "וארשתיך לי" שוה כתר שם טוב[ב].

לזה התכוונו בשיעור שלשום כשדברנו על מאמר רבי שמעון בפרקי אבות, "שלשה כתרים הם, כתר תורה כתר כהונה וכתר מלכות וכתר שם טוב עולה על גביהם". הבאנו את הפירוש של הרבי מקאמארנא, שכתר מלכות הוא גלגלתא דאריך והוא סמוך מלמטה לכתר שם טוב שהוא רדל"א, אמונה פשוטה, "וארשתיך לי באמונה", ומשיח הוא כאשר המלכות תתעלה ותתחבר עם השם טוב.

רק הווארט הזה הוא ווארט מאד חשוב לנו, שאנחנו מדברים ושואפים למלכות – לתיקון המלכות – שמשיח הוא כאשר כתר מלכות וכתר שם טוב מתחברים (מלכות ועוד שם טוב עולה "והאמת והשלום אהבו" = 853, משיח, 358, בהיפוך ספרות). סימן שעד היום, אפילו במלכות בית דוד, זה לא היה מחובר לגמרי לכתר שם טוב (כך עולה מסיפורי דוד המלך בתנ"ך, שלא זכה אצל כולם לכתר שם טוב...). זה החידוש של משיח, שהוא קיסר שלם ודוד המלך רק פלג-קיסר יחסית אליו.

ספקות רדל"א: איך זוכים לשם טוב?

שוב, זה ווארט מאד חשוב. לכן, מה שמנסים הצד האחר לעשות – ולכאורה קצת מצליחים, עד שהקב"ה בעצמו יבוא וישחט בעצמו את מלאך המות בחד-גדיא – להכפיש את אנשי המלכות, שלא יהיה להם שם טוב, את כל מי שיושב כאן. כי מלכות המשיח היא מלכות שיש לה שם טוב, פשוטו כמשמעו, שרוח הבריות נוחה הימנו שאז רוח המקום נוחה הימנו. כמו שלמד הבעל שם טוב – שלכן נקרא בעל שם טוב – תמצית הלימוד שלו שאם רוח הבריות נוחה ממך רוח המקום נוחה ממך. לכן הקליפה יודעת טוב מאד שעיקר המלחמה כאן היא על השם הטוב, הכתר שעולה על גביהם, רדל"א.

היות שברדל"א יש חמשה ספקות סימן שבאמת מאד קשה להכריע ולדעת – לא ידע ולא אתידע – איך זוכים, מה הכיוון לזכות לכתר שם טוב באמת. לא בחנופה ולא בשום שקר ח"ו, רק אמת לאמתו, אבל שם טוב, שיהיה "רוח הבריות נוחה הימנו". יש בדבר הזה חמשה ספקות כבדים וקשים. זה מה שמאיר ודוד-אור וכולנו פה צריכים לפתור, צריכים לתת את הדעת על הדבר הזה. רוצים מלכות, אבל המלכות חייבת ללכת יחד עם השם הטוב, "וארשתיך לי" שוה "כתר שם טוב".

חותם המתהפך של שלשת הכתרים בתוך הכתר

הכי מופלא ברמז הזה, שאותו מספר – כתר שם טוב, "וארשתיך לי", חג שבועות, "לי" שאינו זז לעולם – שוה כל כחות הכתר. אצלנו יש בכתר שלשה כחות, אמונה-תענוג-רצון. עד כה כוונו רק לאמונה פשוטה, אבל כתר שם טוב שוה אמונה-תענוג-רצון. איך זה מסתדר? לכאורה צריך להיות כנגד שלשה כתרים, ג' רישין, כתרי כהונה-תורה-מלכות, והנה רק כש"ט עולה כולם יחד. אפשר לומר שאדרבא, היא הנותנת, היות שכש"ט עולה על גביהם כולל את כולם, אבל צריך להתבונן בזה עוד יותר לעומק.

התחלנו להסביר שלשום בשיעור שכאשר אנחנו אומרים אמונה-תענוג-רצון זה לפי המונחים של עמק המלך, ש-ג הרישין בכתר הם רדל"א, רישא דאין ורישא דאריך. "אריך" הוא רצון, "אין" הוא תענוג ו"לא ידע" הוא אמונה. זה המקור והשרש של כל הלימוד שלנו בפנימיות. מכוון לגמרי – "לא ידע" היינו אמונה. כתוב שהתענוג של הקליפה הוא יש, שאדם מתענג לא בקדושה הוא מתנפח, מתמלא ישות, אבל התענוג של הקדושה הוא ההתאיינות – אין תענוג כמו להתאיין, פשוט להעלם. יש לזה גם רמז מובהק. כמה שוה תענוג במספר סידורי? 61, שהוא אין במספר הרגיל. התענוג של הקדושה הוא להיות אין. "אם אין אני לי מי לי" – צריך להעשות מהאני אין, זה התענוג של הקדושה. אריך הוא לשון מלכות, שהיא באמת הגלגלתא – כאן החפיפה – רישא דאריך. בתוך הגלגלתא יש מו"ס ואוירא.

כלומר, בדרך שלנו, שיש אמונה-תענוג-רצון, זה לא שלשה כתרים כמו שהוא מסביר – גלגלתא-אוירא-מוחא. גלגלתא אצלנו היא התחתון. אצלנו העליון הוא כתר כהונה דווקא, זה האמונה – הכהן שמשרת א-ל עליון הוא המאמין (על אברהם אבינו, היהודי הראשון, נאמר "אתה כהן לעולם", והוא "ראש כל המאמינים" – "והאמן בהוי' ויחשבה לו צדקה"). מכיון שאנחנו "ממלכת כהנים" כולנו מאמינים בני מאמינים. התורה היא התענוג שלנו, "כי הם חיינו ואורך ימינו", וכפי שדברנו לפני שבוע-שבועיים – "לולי תורתך שעשעי אז אבדתי בעניי"[ג]. הרצון הוא כתר מלכות, כי כל המצוות הן מצוות המלך – מה שהוא רוצה. האמונה היא כתר כהונה. למה כתר שם טוב שוה שלשתם יחד? קודם כל כמו שאמרנו, מפני שהוא כולל את כולם.

לא רק שזה לא סותר את דברי הרבי מקאמארנא אלא אפילו משלים – אצלו הסדר הוא תורה-כהונה-מלכות ממטה למעלה, שזה חידוש, נגד הסברא הפשוטה. על פי פשט, כתר תורה הוא הגדול בין הכתרים, וזה שהוא שם אותו למטה זה חידוש. אבל דווקא היסוד שלו, ששלמות של משיח היא חבור של גלגלתא עם רדל"א – הוא לא מחלק בין רישא דאין לרדל"א, אין לו חילוק זה בכלל – מתלבש ממש טוב על הגימטריא הזו, שכתר שם טוב האמתי הוא גם הרצון, הגלגלתא, כתר מלכות אצלו, וגם מה שאצלו כש"ט נטו, כל מה שלמעלה ממנה. רק שאנחנו אומרים שכחותם המתהפך, מה שלמעלה מכתר מלכות הוא שוב כתר תורה וכתר כהונה (לא לפי הסדר במשנה אלא לפי הסדר הרמוז בשיר השירים "ראשו כתם פז" – כתם ר"ת כהונה תורה מלכות). הכל נכלל בתוך כתר שם טוב.

לזכות לשם טוב באמת

למעשה, זה הווארט שאמרנו קודם – שצריך מלכות עם שם טוב. צריך לחשוב, להתבונן ולדעת שהמלחמה כאן היא מלחמה על השם הטוב. לכן אנחנו צריכים כל הזמן לזכור שאנחנו הדור העשירי ל"רוח אפינו משיח הוי'", מורנו הבעל שם טוב. כנראה שכל הענין שלו להביא משיח הוא שם-טוב (כאשר הפשט של שם טוב חדור בסוד ש"שם טוב" היינו השם הקדוש העולה בגימטריא טוב, שם אהוה ב"ה ר"ת "את השמים ואת הארץ", העבודה של חיבור ויחוד השמים והארץ, הנשמה והגוף, בבחינת "אין וועלט אויס וועלט" כנודע), שיהיה לנו שם טוב. שיהיה שם טוב למאיר, לדוד אור, וגם למי שיושב ביניהם ולכל מי שיושב כאן סביב השלחן – שנזכה לשם טוב, ועמו "וארשתיך לי לעולם וארשתיך לי בצדק ובמשפט ובחסד וברחמים. וארשתיך לי באמונה וידעת את הוי'". כמובן, כמו שאמרנו, הקונץ צריך להיות שם טוב אמתי, בלי שום כחל ושרק, משהו אמתי לגמרי. יוסי, יבואו הרבה תלמידים לישיבה אם יהיה לה שם טוב...

נגנו ניע זשורצי.

תהליך העליה לכתר שם טוב – התנגדות, איון, שם טוב

לבעל שם טוב היה שם טוב באותו דור? הוא היה איש אמת. הוא מאד רצה שם טוב, לשם שמים באמת, לשם ביאת משיח צדקנו בחסד וברחמים, לא סתם קוראים לו בעל שם טוב – הוא ודאי הסכים ושאף לזה. מצד אחד זה השם שלו, שזה העצם שלו, מצד שני לא פשוט שהתממש אצלו ככה במציאות אצל כל עמך ישראל (כמו שלדוד המלך היו הרבה מתנגדים כנ"ל). מה עשו כעבור כמה דורות, כמו גרץ ועוד היסטוריונים? הוא כבר היה יותר עם שם טוב, אז החליטו שהוא לא היה ולא נברא, שאגדה היה (כמו שבאמת יש דעה לגבי איוב...). עוד מעט מאיר לא... רישא דאין. זה הולך בשלבים – קודם מתנגדים לך, אחר כך כשזה לא הולך, כשאתה יותר מדי נחמד, מחליטים שאתה פשוט לא קיים במציאות, שזה רק אגדה. אבל בסוף, בדור העשירי, כבר יהיה קיסר שלם, לא פלג קיסר. לחיים לחיים.

נאמר את זה לפי ה-ג רישין: כשחולקים עליך אתה עדיין ברישא דאריך, ברצון. על מה חולקים? על המלכות שלך – מרגישים בך איזה "אנא אמלוך", אתה רוצה להשתלט על המדינה? בעלי תשובה ישתלטו על המדינה? כאסח. ראש בראש. המקור של כאסח הוא ברישא דאריך. אחר כך עולים לרישא דאין – כמו "ויעתק משם" אצל יצחק אבינו, "ויקרא שמה רחובות". זה רישא דאין, אתה כבר לא קיים – "הן עם לבדד ישכן ובגוים לא יתחשב". אחר כך צריך לחזור בדור העשירי, להגיע לרדל"א, שלמעלה מזה. לפי הקאמארנא גם זה נקרא רישא דאין, עיקר רישא דאין לפי שיטתו, שאין לו את עמק המלך (הממד העמוק ביותר של המלכות, אמונה פשוטה, ששם חביון עז העצמות).

סימן לנשמות ד-בן – עירוב המושגים שפלות ובטול

היה משהו שאמרנו בקיצור בשיעור, ונסביר טפה יותר באריכות, שהוא חשוב מאד כשלומדים חסידות כללית – אותו ועוד כמה צדיקים הכי גדולים. אמרנו שהוא קורא לרישא דאין בטול במציאות וזה רדל"א אצלו. הוא מתאר זאת שאחד הוא גארנישט כמו נמלה, כמו זבוב, חבר של כולם. הדבר הזה, שצריך להרגיש חבר עם כל הנבראים הנמוכים ביותר, ואדרבא שהם עושים את רצון ה' יותר ממני, כתוב בצוואת ריב"ש. אמרנו בשיעור שאלה שני דברים הכי טובים, אבל בחב"ד ודאי אינם אותו דבר – זה שפלות וזה בטול, זה משה וזה דוד. מי מערב אותם יחד? זה אופייני לכל מלה שהוא כותב – הוא כתב מליוני מילים – הערבוב בין בטול ושפלות הכי מאפיין את הרבי מקאמארנא. כמובן, הוא לא חושב שזה ערבוב – הוא חושב שזה אותו דבר. איך אומרים את זה? שוב, אצלו זה בולט מאד, ואצל שאר הצדיקים הגדולים קיימת אותה נקודה אבל בצורה יותר עדינה.

יש שיחה מפורסמת שאנחנו אוהבים לחזור מהרבי הרש"ב, שהצדיקים – גדולי תלמידי הבעש"ט חוץ מאדמו"רי חב"ד לדורותיהם – הם נשמות גדולות מאד של ב"ן ואילו השושלת של רבותינו נשיאינו, הבעש"ט והמגיד ואדה"ז עד הדור שלנו, הם נשמות דמ"ה. הנקודה הזו היא בדיוק המבחן. מי שברור אצלו שבטול במציאות – עצם בחינת "ונחנו מה" של משה רבינו, המקור של נשמה דמ"ה – הוא פשוט שלא מרגיש עצמו כלל הוא נשמה דמ"ה. הוא לא מרגיש עצמו כנמלה, אלא לא מרגיש עצמו בכלל. מי שברור אצלו כך גם לא ידבר על עצמו. הדבר הכי פשוט הוא שבחב"ד הרביים בקושי מדברים על עצמם. קצת חידוש שלרבי הקודם יש כתבים אישיים, שמספר חויות על עצמו. אצל נשמה דב"ן הבטול חייב להיות עם איזו הרגשה שאני כמו נמלה ובעצם הרבה יותר גרוע מנמלה (שתמיד עושה רצון השי"ת), כי זו המהות של שם ב"ן. גם הבטול במציאות חייב להתלבש באיזה לבוש של שפלות, להתבטא בביטוי של שפלות, שיש עדיין איזה 'אני' אבל הוא כעפרא דארעא, כמו נמלה. לזה אני קורא בטול במציאות. שוב, זה המבחן העיקרי בין נשמה דמ"ה לנשמה דב"ן. כאן רואים, שהצדיקים הכי גדולים יכולים בהחלט להיות נשמות דב"ן.

נשמות ד-בן – תחושת נרדפות

[אצל הקאמארנער יש הרבה סיפורים על עצמו.] הוא גם מרגיש את עצמו נרדף – גם זה סימן. זה גם שייך לנו – מאיר, אתה מרגיש את עצמך נרדף? אם כן, "האלהים יבקש את נרדף", אבל חב"דניק לא מרגיש עצמו נרדף – הוא לא כלום (כשהוא הולך ברחוב העיר לנינגרד והבולשים עוקבים אחריו, הוא פשוט "בטול מהלך"). מי שהוא שם ב"ן, כמו הרבי מקאמארנא, ירגיש עצמו כל הזמן נרדף. מי שחב"דניק באמת לא ירגיש עצמו נרדף – זה ההבדל בין שם ב"ן לשם מ"ה. [גם החסידים הם נשמות דמ"ה?] אם הם דבוקים ברבי כן (רק ככה הם נעשים בבחינת "בטול מהלך"). כתוב שכל אחד נמשך לשרש שלו – החסיד האמתי של חב"ד גם צריך להיות בבחינה כזו.

אם כבר הזכרנו שמות של צדיקים – הרבי מקאמרנא היה צדיק גדול. מי חלק עליו בין הצדיקים? הדברי חיים מצאנז. יחסית גם רבי נחמן הוא ככה, הוא נשמה גדולה-גדולה – 'אני דבר הכי נפלא שהיה, ולא יהיה כמוני' – נשמה דב"ן. לכן גם אצלו בדיוק אותו דבר, כשהוא מדבר על בטול זה תמיד ביחס עם איזה 'אני' שהוא כמו נמלה או עפר ואפר, הכל בסגנון שלו. אין לו בטול נטו, שאתה פשוט לא כאן – כמו שאמרנו קודם, שאתה לא נרדף. הוא ודאי מדבר על "מה" ("מה חמית מה פשפשת" – על צדיק הדור להחדיר תודעה זו ב"דרי מעלה" כדי לבטל את ישותם מכל וכל, אבל זה עדיין בטול היש השייך לשם ב"ן, ש"מה חמית מה פשפשת" היינו מה אתה חמית ומה אתה פשפשת, אתה עדיין נמצא כאן בהחלט, ודוק), אבל תמיד יש אצלו איזה 'אני', בתוך ההרגשה הכי גבוהה.

אני דווקא אומר את הצדיקים שאנחנו הכי אוהבים – אנחנו הרי אוהבים צדיקים. ככה אפילו באיז'ביצא. דווקא אלה שהיה נדמה להם שעיקר החסידות עוברת דרכם – שהם עיקר המשך הבעל שם טוב – רבי נחמן (עיקר הבעש"ט), הרבי מקאמרנא (עיקר המפרש של דברי הבעש"ט והאריז"ל), איז'ביצא (עיקר החסידות עוברת דרכנו, כמו שכתוב בהקדמת הבית יעקב). יש בהם דברים מאד חשובים בעבודה, אבל תמיד אפשר להרגיש את השרש דב"ן לעומת השרש דמ"ה. זה היה להמשיך את מה שהזכרנו בקיצור בשיעור. שאלת קודם מי נמשך לזה – רואים שמי שנמשך לאחד הדברים האלה כי לא יכול להשתחרר מלהרגיש את עצמו, חייב להיות שם.

הישיבה (והשחרור מהכלא) – שייכות לעולם העשיה

נאמר עוד הקדמה חשובה: דווקא מי שנכנס לכלא ומי שיוצא מהכלא – צריך לשאול מה יותר טוב... ודאי שאחד משלים את השני – נמצא במקום של עולם העשיה. איך יודעים את זה? שלש פעמים ביום מתפללים תפלת שמו"ע ואומרים "סומך נופלים ורופא חולים ומתיר אסורים". המסיבה הזו היא "מתיר אסורים". עוד לפני שאומרים "מתיר אסורים" אומרים "סומך נופלים ורופא חולים". מה זה, איך כתוב בסידור? "סומך נופלים" בעולם הבריאה, "רופא חולים בעולם היצירה" ו"מתיר אסורים" בעולם העשיה.

אפשר ללמוד מכאן שאלה שזוכים להיות אסורים, ובסוף מברכים "מתיר אסורים", הם נשמות דעשיה – אנשים ששייכים למעשה. לכן באמת כשלימדו עלי זכות – מי שלמד עלי זכות, שחלקו ברוך – כתבו לרשויות שהוא לא שייך למעשה בכלל, לא אומר שום דבר למעשה, הוא עולם האצילות, מופשט לגמרי, טעיתם בכתובת. מי שאוסרים אותו הוא אדם שעושה משהו, כי הוא שייך לעולם העשיה, אסורים ומתיר אסורים. אבל הקב"ה רוצה דירה בתחתונים, רוצה דווקא את עולם העשיה. מה כתוב על עולם העשיה? "אף עשיתיו". "כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו", שם אפשר להיות נופל וצריך שה' יסמוך אותי, "יצרתיו", אפשר להיות חולה ביצירה, גם בגוף וגם בנפש, בעיקר בנפש, שה' ירפא אותי ואותם, אבל להיות אסיר, אסור, שייך כבר לעולם העשיה, "אף עשיתיו", ש"'אף' הפסיק הענין", דרגה אחרת לגמרי, לשון אף וחמה.

משה רבינו אומר "יגרתי מפני האף והחמה". משה רבינו כבר ראה את הדור האחרון. משה הוא נשמה דאצילות, ולא סתם אלא אצילות דאצילות. ממה הוא מפחד? "מפני האף והחמה", משני דברים. "אף" זה מעצרים מנהליים. [הוא מפחד שיעצרו אותו על שהרג את המצרי.] זה רודף אותו כל החיים – אמרנו שלא מרגיש עצמו נרדף, ובכל זאת... הוא מפחד מהעתיד, רואה את החבר'ה ורואה שיש מעצרים מנהליים, שקשור למאיר, ויש גם שכותבים לך כתב אישום ממש ויש גזר דין, זה "חמה". "אף" זה שסתם כועסים עליך ועוצרים אותך ללא סבה מוצדקת (אולי רק על מנת להפחיד אחרים) – יש להם את הג'וקים בראש שלהם – סתם מעצר מנהלי, אין כלום ואף על פי כן. יש "חמה", שכבר מוציאים איזה כתב אישום או משהו ואז יש גזר דין נגדך. הכל בעולם העשיה. האנשים האלה, מי שזכה – גם אני בכלל, שזכיתי להיות קצת במעצר, אמרו שגם אתה שייך לעשיה, אולי יצא ממך משהו למעשה, הלואי. לחיים לחיים.

רמזי "וארשתיך"

נסיים עם המלה "וארשתיך", בלי ה"לי" – נתבונן בשבע האותיות האלה. אמרנו ש"וארשתיך לי" זה 977, ובלי ה"לי" זה 937 – מספר מגן דוד ה-13 (כאשר 13 הוא עצמו מספר מגן דוד ה-2, אחרי 1, הנקודה הגולמית הכוללת את כל הצורות כאחד). כמו ש-ישראל הוא מספר מגן דוד, ואחריו מספר מגן דוד הבא הוא אסתר. הפלא הוא שדווקא שאול הוא מספר מגן דוד (שאול דוד משלימים להוי' במשולש). אחרי שאול – זכות, ישראל (מספר מגן דוד העשירי, "העשירי יהיה קדש להוי'"), אסתר, 793 (שארית החדש, סוד העבור), 937. זה לגבי הסגולה החשבונית של המספר הזה.

כעת נראה משהו מאד יפה במבנה של שבע האותיות. הווארט כאן הוא שאירוסין, "וארשתיך לי לעולם וגו' וידעת את הוי'" הכל אהבה בין חתן וכלה, אבל נראה שיש משהו ב"וארשתיך" שיש בו התכללות של אהבה ויראה יחד. זה מסר מאד חשוב כדי לקבל את התורה. צריך להיות "נעשה ונשמע" לפני מתן תורה, ואחד הפירושים ש"נעשה" הוא "ראשית העבודה ועיקרה ושרשה", קבלת התורה מתוך יראה, קבלת עול מלכות שמים, ו"נשמע" היינו קליטה פנימית שמולידה אהבה בנפש. אחד מפירושי היחס בין "נעשה ונשמע" הוא יראה ואהבה (בסוד "שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני"). כך אנחנו מתארסים, כך ה' בוחר בנו ומארס אותנו.

האות האמצעית ב"וארשתיך" היא ש, 300 (משולש כד). בקצוות יש וך – שם הוי'. בקבלה מחברים בין כו ל-ש, ש-ש הוא שם הוי' באתב"ש – מצפ"ץ. כאן ה-ש באמצע ושם הוי' בקצוות, וכ. בין האמצע לקצוות יש אותיות יראת, ששוה תורה. יראת – "אשה יראת הוי' היא תתהלל" – ר"ת "אחתי רעיתי יונתי תמתי". אם כן, יש כאן "יראת הוי'" – אהבה פעמים ז ברבוע – ובתוכה ש.

חוץ מזה שה-ש בתוך "יראת הוי'" הוא הוי' באתב"ש, מה עוד שוה 300? "רוח אלהים [מרחפת על פני המים]", רוחו של מלך המשיח. יש דבר שעוד יותר קשור ל"יראת הוי'" ששוה 300 – בטוי שהזכרנו קודם, ותמיד אוהבים להזכיר – "פחד יצחק". לפי הפירוש שלנו, ש"צחק עשה לי אלהים כל השמע יצחק לי" – פחד שהופך להיות צחוק אחד גדול. "פחד יצחק" ודאי טוב שמתלבש בתוך "יראת הוי'", כי "פחד יצחק" הוא האובייקט – ה' ממנו יראים – בתוך חוית היראה, "יראת הוי'".

ש היא גם אות האש (בספר יצירה), שייכת ליצחק. זה עושה את המלה הכי יפה, "וארשתיך", האהבה והרצון להתחבר בין החתן והכלה – הכל בנוי על "יראת הוי'", "אשה יראת הוי' היא תתהלל", עם ה-ש שבין היתר הוא "פחד יצחק" באמצע. דברנו על התכללות, נמנע הנמנעות, מה ש"אין כיוצא בו" לגבי הקב"ה, וגם מה ש"קוממיות" היינו מאה אמה, לפי הפירוש המקורי של הרבי שיותר ממאתים אמה – כל המדות יחד ממש, החל מאהבה ויראה.

שאיפת כתר שם טוב ועשיית מתנגדים

לחיים לחיים, שנזכה לקבלת התורה בשמחה ובפנימיות, שנזכה לאירוסין ונישואין עם הקב"ה, וכל המשחקים האלה, כל החד-גדיא, שהכל יהפוך להיות שחוק ושעשוע, ושגם הנשים תרגשנה ככה. כמו שאמרנו, שאצל הגברים פשיטא שזה צחוק אחד גדול, אבל שגם הנשים תהיינה יחד בהרגשה זו. לחיים לחיים. צחוק לקראת 'בעלי תשובה ישתלטו על המדינה' עם כתר שם טוב. כמה שוה כתר מלכות ועוד כתר שם טוב? בעיקר צריכים לחבר את שניהם – זה למדנו מהרבי מקאמרנא, עיקר המגמה והמשימה של משיח. יחד שוה 2093, כפל של שלשה מספרים בסדרה אחת – 7, 13, 23, מי שמכיר את הסדרה אולי הכי חשובה בקבלה (5, 7, 13, 23, 37, 55, 77...). 7 כפול 13 כפול 23 זה החבור של כתר מלכות וכתר שם טוב. לחיים לחיים.

אמרנו שמן הסתם הבעל שם טוב רצה שיהיה לו שם טוב – חצי הלך לו וחצי לא הלך לו. מה לגבי רבי נחמן, הוא רצה שיהיה לו שם טוב? כל אחד צריך לרצות שיהיה לו שם טוב. הוא פרש את הפסוק שלנו "וספר כתב איש ריבי" לפי רש"י, שרוצה שיהיה ספר נגדי. הוא גם אומר שמה שיתברר שכאשר יצאו שני הספרים יחד, הספר של "הן תוי שדי יענני" וגם הספר של "וספר כתב איש ריבי", בסוף יתברר שמי שכתב נגדי בכלל לא התכוון אלי – הוא התכוון למישהו אחר, שאותו אחד שהוא מתנגד לו גם אני מתנגד לו. בכל אופן, הוא דואג שהוא יהיה. כאשר שאלו את רבי נחמן למה הוא עושה לעצמו מתנגדים – מי שאל? גדולי תלמידיו, רבי נתן ורבי נפתלי. הוא אמר – שתוק, כך עלה במחשבה לפני. אין לזה תשובה, זה בא מחמשת הספקות של רדל"א. רואים שיש צדיקים כאלה שניחא להם שיהיו להם מתנגדים.

מצד אחד, כל צדיק יודע שצריך כתר שם טוב. מי שקרא את הנבואה של רבי נחמן לגבי משיח – קראתם את זה? יש כמה דברים מופלאים ביותר בכתב הזה. אחד הדברים הכי מופלאים שהוא לא מזכיר מלה וחצי מלה שיש בית מקדש, וכמעט אין שם יהודים – זה כמו סיפורי מעשיות, שהם סיפורי עם. אבל העיקר הוא שמשיח הוא כזה טיפוס מופלא שמשפיע על כל המלכים – כמו הסיפורים של שלמה מולכו וחבריו. אחד שיכנס לותיקן וכיו"ב ופתאום כולם ישתחוו לו מרוב חכמתו והדרו, הוא גם ילד פלא – יותר צעיר ממאיר ומדוד אור, הם כבר עברו את הגיל לפי רבי נחמן... – וכך הוא יכבוש את כל העולם. זה שם טוב לגמרי. אבל הוא בעצמו, שוב, דאג לעשות לעצמו מתנגדים. הוא ידע וכנראה שהיה ניחא לו, כפירוש רש"י ל"וספר כתב איש ריבי" – שדווקא יהיה. מה עם צדיקים אחרים? בחב"ד גם כן אמרו את האמת. לומר שאני רוצה שם טוב נשמע כבר עם ישות, כבר נשמע נשמה דב"ן – גם שם טוב וגם שם רע, כל המושג שם הוא ב"ן, לא מ"ה. יש הרבה מה להתבונן איך מחברים את כתר מלכות עם כתר שם טוב. בכל אופן, זה דבר נכון ומוכח במציאות, שהצד האחר דואג להכפיש לך את ה"שם טוב", הוא כנראה מרגיש שזה דבר חשוב מאד כדי לבטל את ההשפעה שלך, להפיל אותה.

השם הטוב של יוסף הצדיק

זה גם קשור למה שדברנו על יוסף – נאמר עוד ווארט שקשור לספירת העמר. בנצח שביסוד אמרנו שזה מה שיוסף אומר לפרעה – תדע לך שאתה זקוק לי. כמובן התכוונתי שגם אנחנו צריכים להגיע למצב כזה, שנוכל להגיע לממסד הקיים – אתה שומע, מאיר? – ובפשטות להוכיח שבלעדי אתה תפול. השאלה אם רוצים שהוא יפול... זו השאלה הראשונה.

הסברנו שזה נצח שביסוד, שיוסף בא לממסד ואומר שיהיה פה רעב, ואם לא תעשה מה שאני אומר כל מצרים הולכת להתמוטט. ככה הוא גם מצא חן וגם היה לו שם טוב מאד, יוסף הצדיק. בסוף הוא עשה לא הכי בשכל, כמו כולם – הוא עשה כמה שטויות בדרך (מה שמל את כל המצרים וכו').

יום ה-לי בספירה

היום בספירת העומר הוא יום ה-לי, יום הארבעים – "היום ארבעים יום שהם חמשה שבועות וחמשה ימים לעמר", וארבעים הוא לי, אז כל מה שדברנו על "לי" שייך להיום. גם בקבלת האריז"ל זהו יום מאד חשוב – יש ארבעים יום ועוד י ימים, כמו מי. בכתבי האריז"ל, כמו שיש כוונה של מט ימים, הפשט של שבעה שבועות, יש גם כוונה של חמשים – חמשים שערי בינה. ימי ספירת העמר הם לא חסד שבחסד עד מלכות שבמלכות, שבע כפול שבע, אלא חמש פעמים עשר.

מה הם חמש פעמים עשר? גם לזה יש שני פירושים. או שכל עשרה ימים בספירת העמר הם מדה אחת, מחסד עד הוד – כל הספירה היא מכתר שבחסד עד מלכות שבחסד, מכתר שבגבורה עד מלכות שבגבורה וכו' עד שחג השבועות הוא מלכות שבהוד. זו כוונה אחת. אבל יש משהו עוד יותר כללי, שחמשים יום הם חמשה פרצופים – אריך, אבא, אמא, ז"א, נוקבא. כלומר, עשרה ימים ראשונים הם י"ס דאריך, עוד עשרה ימים י"ס דאבא, עוד עשרה ימים י"ס דאמא, ועוד עשרה ימים י"ס דז"א – שנגמר היום, מלכות דז"א, עטרת היסוד – ובסוף י"ס דנוקבא. זו כוונה אחרת, חשובה מאד.

לפי הכוונה הרגילה ערב שבועות הוא מלכות שבמלכות ולפי כוונה זו החג עצמו הוא מלכות שבמלכות. לפי מה שהסברנו בשיעור מלכות שבמלכות אמורה לתקן גם את מי שנפל לעמקי הקליפות, כופר בעיקר שבכופר בעיקר. השאלה מתי מתקנים אותו, בערב שבועות או בשבועות עצמו. בכל אופן, הדבר הזה שהיום הוא יום הארבעים חשוב מאד – כל הכוונות באריז"ל משתנות מהיום והלאה, תסתכלו בסידור של האר"י.

הוד שביסוד – התודעות יוסף לאחיו

אבל מה זה לגבי יוסף, איזה סיפור של יוסף הוא ההוד שביסוד? לכאורה הסיפור הכי פשוט שהוא מתוודע לאחיו, אומר "אני יוסף, העוד אבי חי". קודם הוא הסתיר את עצמו, גם זו היתה יזמה. מה הוא עשה קודם? הוא גם יזם תעלול שלם כדי לתקן את האחים שלו, אבל הוא הסתיר את הזיהוי של עצמו. הוא הסתיר את עצמו תוך כדי נצח שביסוד, וכעת הוא בא להודות – להתוודות, להתוודע זה כמו להתוודות – שפתאום מגלה מי הוא. רציתי לברך את כל מי שנכנס ויוצא מבית סהר שבסוף יצא – על יוסף נאמר "מבית הסורים יצא למלוך" – "אני יוסף, העוד אבי חי?". צריך בסוף להודות מי אתה, ולמי אתה קשור, עם אבא שלך – אתה באמת קשור לאבא שלך. "אני יוסף, העוד אבי חי" – אז כולם נבהלים מהזיהוי. את זה אפשר לקשר להיום, הוד שביסוד, יום הארבעים של הספירה. זה המשך של אתמול. לחיים לחיים.

"הן יקטלני לו איחל"

איזה מלה אפשר לעשות מאותיות "אל חי" חוץ מ"אח לי" (שתי מלים)? [חיאל בית האלי.] נכון, זה שם. מה הוא עשה? בנה את יריחו. זה לא היה פשוט, במסירות נפש. הוא היה נער הגבעות למופת. מלה, פועל, לא שם של מישהו – "איחל". יש חמש פעמים איחל בתנ"ך. מי זוכר פסוק אחד? "הן יקטלני לו איחל". גם פסוק מאיוב, שחשבתי שגם הוא מאד מתאים. יש שם כתיב וקרי, והוא השאלה אם איוב היה בסדר, היה מאמין, או שלא. הכתיב ב-א, לא בסדר, והקרי ב-ו, בסדר. קודם כל אני מאחל – קודם לך, שאתה נכנס, וגם לך, שאתה יוצא, וכעת נכנס למשהו חדש – שתמיד יהיה "לו איחל", "אל חי", ואפילו "הן יקטלני".

אנחנו יודעים מה הפשט של "הן יקטלני", אבל מה עוד יכול להיות? כשגוי אומר לך בשבת "קטול או אקטול" – קצור את התבואה או שאהרוג אותך. מה צריך לעשות? [הבא להרגך...] זה שבת, גם בשבת? כן, "הבא להרגך" נוהג גם בשבת. למה זה לא כתוב בגמרא? זה פשט. הגמרא זה משהו גלותי? גוי בא ואומר לך – או שתקצור בשבת או שאהרוג אותך. צריך לקצור או לההרג? הגמרא אומרת שתלוי בכוונה שלו. מביאים זאת לגבי דעת רבא, שכאשר להנאת עצמו הוא מתכוון לא צריך לההרג – זו דוגמה להנאת עצמו שמותרת. אם הוא אומר להנאת עצמו אז "יעבור ואל יהרג" – ליקטול ולא ליקטיל. אבל אם הוא אומר שתקצור ותזרוק לנהר, לא להנאת עצמו, אז "יהרג ואל יעבור". זו באמת קושיא. [בשביל להספיק להרוג אותו מוקדם בבקר, "השכם להרגו", בצהרים, אחרי שהוא בא, כבר אי אפשר...]

בכל אופן, יוצא ש"הן יקטלני" זה עוד פירוש – שיקצור אותי. אתה שומע, יוסי, ראש ישיבת עוד יוסף חי? לקצור היינו שעושים חיפוש בישיבה. זה פירוש של "הן יקטלני" – נכנסים לישיבה ורוצים לקצור כמה תלמידים כאן, גם כתוב את מי רוצים לקצור (השאלה אם רוצים לזרוק אותם לנהר או לאכול אותם). זה "הן יקטלני" ואז "לו איחל" – מי שמיחל לה' גם כשבאים לקצור אותו זוכה לגילוי של "אל חי". "לבי ובשרי ירננו אל אל חי" – זה גם ניגון חשוב לבית סהר וגם בשביל חג שבועות. תקחו אותו מהקלטת. לחיים לחיים.

לחזור בלימוד הדקדוק משרש קטל לשרש פעל

כעת נבין משהו חשוב מאד לגבי חנוך בן קין. כל משרד החינוך הוא חנוך בן קין, העיר והתרבות. כשלומדים לשון הקדש – יסוד כל הלימודים בבית ספר – פעם היו לומדים את כל השרשים על משקל השרש פעל. דברנו על זה כמה וכמה פעמים. היום לומדים הכל על שרש קטל. מי שלומד את דקדוק לשון הקדש לפי לשון הקדש הוא חנוך בן ירד, אבל לחנוך בין קין הכי מתאים ללמוד משרש קטל – אבא שלו קין, שקטל את אח שלו, ואבא שלו גם בונה לו עיר, יש לו הרבה הכרת טובה אליו. לכן הוא מייסד במשרד החינוך שלו את כל דקדוק לשון הקדש על שרש קטל. זה ממש רמז מובהק.

אם כן, דבר ראשון בתיקון משרד החינוך שלנו זה לחזור לשרש פעל – שיהיה פ הפועל, ע הפועל ו-ל הפועל, שיהיה פה ועין ולימוד. שכל הדברים האלה, גם הפה שלנו וגם העין שלנו וגם הלמד שלנו – הכל יפעל במציאות, בתיקון המציאות. שיהיה לך פ הפועל ו-ע הפועל ו-ל הפועל, וגם לך שיהיה פ הפועל ו-ע הפועל ו-ל הפועל – הפועל הוא העיקר. "אנן פועלי יממא אנן", התפקיד שלנו הוא לפעול יום, לפעול אור ויום. בית הסהר הוא "במחשכים הושבני", חושך, ושם צריך להאיר אור – לכן קוראים לך דוד-אור ולך קוראים מאיר-דוד, צריך להאיר את האור של דוד מלכא משיחא בתוך החשך.

יסוד שביסוד

כל זה הכנה ליסוד שביסוד. אם כבר אמרנו שתאריכים זה מאד חשוב, מה היה באותה שנה – לפני 27 שנים – ביסוד שביסוד? למה אחר כך זה נעשה חג אצלנו בשכם? דרך אגב, פעם היה יסוד שביסוד? היום זה פשיטא, אבל זו המצאה שלנו שעושים מזה משהו גדול וחשוב, היום של יוסף הצדיק, חוץ מזה שהיארצייט של רבי אייזיק מהומיל, הרמח"ל, רבינו סעדיה גאון, הרבי מזוויהל.

איך זה התחיל? רק שנדע היסטוריה. באותה שנה, לפני 27 שנים, שבנצח שביסוד היה יום כיפ­ל-חרס, מה קרה יומיים אחרי זה? אז היה הדיון בבית המשפט ואז היה "בין דם לדם" – הכל התחיל להתגלגל אז. [מאז השם טוב התחיל...]. אם כן, יסוד שביסוד זה "בין דם לדם" (בגימטריא 180 שנים של יצחק אבינו, "היניקה בנים שרה", "דם נעכר ונעשה חלב". כעבור כמה פסוקים שרה כבר אומרת לאברהם "גרש האמה הזאת ואת בנה כי לא יירש בן האמה הזאת עם בני עם יצחק", בחינת "גרש לץ ויצא מדון וגו'" – אין צחוק של ליצנות וצחוק של קדושה יכולים לשכון זה לצד זה), זה ראש השנה למשהו...