בע"ה

מוצאי א' אייר ע"ו – טבריה

הילולת רמ"מ מויטבסק

בר מצוה לזבול-יצחק שי' יעקבי

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. תפלה על השכינה – הרגשת החסר במציאות

היום הילולת הויטבסקר, זכותו יגן עלינו ועל כל ישראל. כבר ספרנו את ספירת העמר של תפארת שבתפארת, יום הולדת של הרבי מהר"ש. כל שנה אנחנו פותחים בניגון השתפכות הנפש של בעל ההילולא של היום ואחר כך עם ה"לכתחילה אריבער" של הרבי מהר"ש. [נגנו את שני הניגונים]

"להזהיר גדולים על הקטנים" (והקשר בין י"ז בעומר לל"ג בעומר)

לחיים לחיים. אנחנו בפרשת "אמר אל הכהנים וגו'". היות שיש ענין לחיות עם הזמן – כפתגם אדמו"ר הזקן, התלמיד-חבר של בעל ההילולא – נפתח עם תורה של בעל ההילולא בספרו "פרי הארץ" על פרשת אמור. הוא מפרש את הפסוק הראשון, "אמר אל הכהנים בני אהרן ואמרת אליהם לנפש לא יטמא בעמיו". הוא מביא את מאמר חז"ל "כשהוא בתוך עמיו".

יש עוד מאמר חז"ל שהוא מביא על הפסוק, שדורשים מלשון אמירה הכפולה בפסוק ("אמר... ואמרת") – "להזהיר גדולים על הקטנים", הכהנים הגדולים מצווים להזהיר את הכהנים הקטנים. עם ישראל כולו הוא "ממלכת כהנים וגוי קדוש" – כל יהודי הוא כהן, בניו של אברהם אבינו עליו נאמר "אתה כהן לעולם". צריך להזהיר – לשון אור, לשון זהר, זהר הרקיע, "והמשכילים יזהירו כזהר הרקיע".

ידוע שהיום הזה, תפארת שבתפארת, הוא היום המקביל בספירת העמר להוד שבהוד, ההילולא של רשב"י – היום המיוחד של הספירה, עליו נאמר "והמשכילים יזהירו כזהר הרקיע", ספר הזהר שלו, "זיהרא דאמא עילאה" שאתפשטת עד הוד, עד הוד שבהוד. הוד שבהוד הוא האור המקיף של תפארת שבתפארת, כמו שכתוב בכוונות האריז"ל. לכל יום יש אור מקיף ואור פנימי. הכוונה שלנו, חסד שבחסד וכו', היא האור הפנימי. האור המקיף, מהסוף להתחלה, הוא בעצם אור חוזר. היום האור הפנימי הוא תפארת שבתפארת והמקיף הוד שבהוד. בל"ג בעומר הפוך – הפנימי הוא הוד שבהוד והמקיף תפארת שבתפארת. בכל אופן, שני הימים האלה הם 'זיווג מן השמים', תפארת שבתפארת והוד שבהוד. בהמשך בע"ה גם נסביר מהי התפארת שבתפארת.

גדלות – "אין מחסור ליראיו"; קטנות – הרגשת החוסר במציאות

שוב, אנחנו פותחים עם התורה בספר "פרי הארץ" לרמ"מ ויטבסקער, בעל ההילולא, "אמר... ואמרת", להזהיר גדולים על הקטנים. מי הם גדולים ומי הם קטנים? גדולים הם בעלי גדלות מוחין וקטנים בעלי קטנות מוחין – לאו דווקא מי שגדול או קטן בשנים, אלא יכול להיות כל אחד.

הווארט שהוא מסביר בהמשך המאמר הוא שהגדולים, בעלי גדלות מוחין, הם מי שאצלם "אין מחסור ליראיו" – אין חוסר, לא חסר לו כלום. מי שבגדלות הוא שלם, תמים. "צרכי עמך ישראל מרובין ודעתם קצרה" – כאשר הדעת קצרה יש הרבה צרכים, הרבה חוסר. מי שבקטנות – סימן הקטנות הוא הרגשה של חוסר, שחסר משהו בחיים, שחסר משהו לעם ישראל.

לא שהרגשת החוסר היא משהו שקרי – היא משהו אמתי, "שכינתא בגלותא", השכינה בגלות. זה עיקר הווארט שהוא מסביר במאמר הזה, ששכינה בתחתונים היינו הרגשת החוסר במציאות, ולכן זהו מצב של קטנות. כאן התורה נותנת כח לגדולים – יש תמיד גדולים בעם ישראל, ש"אין מחסור ליראיו" – והם יכולים להזהיר, כלומר להאיר את אור הגדלות שלהם, על הקטנים, על אלה שנמצאים במצב של חוסר, המרגישים שחסר להם משהו. זה עיקר הווארט, וצריך להעמיק בו.

סוד הצמצום – מציאות החוסר – ומצות תפלה

מהו סוד הצמצום לפי בעל ההילולא? סוד הצמצום, בו ה' ברא את העולם, הוא לשים את השכינה בתחתונים – להגלות את השכינה עד כדי כך ש"שכינתא שכיבת עד עפרא" וצריך "לאקמא שכינתא מעפרא". כלומר, המציאות של החוסר היא סוד הצמצום.

בצמצום תלוי סוד התפלה. אם לא הייתי מרגיש שום חוסר לא היה צורך ולא היה מקום להתפלל. ידועה המחלוקת האם מצות התפלה היא מדאורייתא או מדרבנן. המחלוקת סובבת סביב הדבר הזה:

אם ה' מצפה מכל אחד מאתנו להיות בגדלות, ומי שנמצא בגדלות מוחין אין לו הרגשת חוסר ואז אין מקום ואין צורך להתפלל לקב"ה, אז מתאים לפסוק כדעה שהתפלה היא דרבנן – מדרבנן יש ודאי שכינתא בגלותא, הרגשת חוסר, סוד הצמצום.

אבל יש מי שאומר – כך הרמב"ם פוסק – שהתפלה היא דאורייתא. כלומר, הצמצום – מציאות החוסר – הוא חלק מהתורה שבכתב. כלומר, גם הצדיק הגדול ש"אין מחסור ליראיו" צריך להיות רגיש לחוסר. איך הוא יכול להיות רגיש לחוסר אם אין לו חוסר? הגדולים רגישים לקטנים. הגדולים בכל דור ודור צריכים לדעת שהאחריות על הקטנים היא עליהם, להזהיר על הקטנים – להאיר לקטנים. היות שהקטן הוא מי שמרגיש את החוסר והצמצום במציאות, אז על הגדולים להזהיר, גם להרגיש את החוסר. לכן, לפי הדעה הזאת, תפלה מדאורייתא.

תפלה על חוסר אישי מטמאת

כשאדם מתפלל, רבי מענדל, בעל ההילולא, מדגיש מאד שכל חוסר שאני מרגיש אסור לי לייחס רק לעצמי – לגשמיות, לחומריות שלי – שה' ממלא לי את החוסר, שימלא לי את הפרנסה או חוסר אחר. אם אני מתפלל לה' שימלא רק את החוסר שלי זו בעצם התאוה שלי. אם אדם מתפלל על התאוה שלו, על החוסר האישי שלו, בניתוק מכך שהחוסר שלו בעצם רק מצביע על החוסר של השכינה ומשקף אותו, יש בכך הרבה חסרון אמתי.

זה חסרון עד כדי כך שהוא אומר שאדם שוקע בטומאה. מהי נפש? הוא מסביר שנפש היינו נפש דוד, ונפש דוד היא תפלה. נפש היא דווקא תפלה, ומה כתוב? "אמר אל הכהנים בני אהרן ואמרת אליהם לנפש לא יטמא בעמיו" – כשאדם מתפלל עליו להזהר שלא יטמא, "לנפש לא יטמא". "הדם הוא הנפש", "לא תאכלו על הדם", שמתפללים על הדם. אם האדם מתפלל רק על הדם שלו ולא על הדם של השכינה – כמו שכתוב בספר התניא, שהשכינה עצמה מכונה דם שזורם בתוך העורקים של כנסת ישראל – הוא נעשה טמא, "טמא טמא יקרא". ככה הוא כותב – אם הוא מתפלל "בעמיו", רק עליו עצמו, על האברים שלו, שה' יתקן וימלא את האברים שלו, הוא נטמא. על זה כתוב "לנפש לא יטמא בעמיו", שצריך להתפלל על החוסר של השכינה, ולא על החוסר האישי-הפרטי שלו.

תפלה אישית מתוך התקשרות לכלל ושפלות

על הנושא הזה דברנו הרבה פעמים. האם זו דעה מוסכמת על כל החסידות, עבודת כל אדם – עבודת הבינוני של התניא – שתפלה ממש אישית, כשחסר לו משהו והוא מתפלל על עצמו, היא ממש "טמא טמא יקרא"? יש הרבה גדולים שאומרים אחרת. במיוחד בברסלב – מהי התבודדות כל יום? להתפלל ממש על מה שחסר לך, כל דבר ודבר. על זה היו הרבה שיעורים, איך לחבר בין העבודה הפשוטה של יהודי פשוט, שבפשטות פונה לה' – יש רק כתובת אחת כאשר חסר משהו בחיים, הוא פונה לקב"ה בפשטות, מתפלל על מה שחסר לו – עם אחד מיסודי היסודות של תורת הבעש"ט והמגיד.

מה הענין של רמ"מ מויטבסק? זו חסידות ארץ ישראל בטהרתה. הרגישות לכלל היא רגישות גבוהה ביותר, ובאמת הוא רגיש לכלל. הוא כותב גם בתורה הזו וגם בעוד מקומות בספרו פרי הארץ שמי שחושב על עצמו, על הפרט, הוא טמא ממש – רק לחשוב על הכלל, על השכינה, על כנסת ישראל. כמו שנסביר, עיקר הדרך לצאת מהפלונטר הזה – של מה התפלה הפשוטה של היהודי הפשוט – צריך להיות קשור למה שהוא כותב בהמשך, שלהתפלל על עצמי בנפרד מהכלל זו בעצם מחשבה אפיקורסית.

חז"ל בעצמם אומרים שבאכילה לפני שאדם מתפלל יש משום גאוה – "ואֹתי השלכת אחרי גוך", הוא מתפלל על הגאוה שלו, על הגוף שלו. ידוע שרבי מענדל הוא "השפל באמת" – יש לומר שברגע שלאדם יש שפלות וענוה כדבעי אוטומטית הפרט הופך להיות כלל, אין יותר פרט נפרד מהכלל. הוא מבין – וכך הוא כותב – שאם משהו חסר צריך להתפלל עליו. השאלה היא רק מתוך איזו מודעות מתפללים. צריכה להיות מודעות שהבעיה שלי היא בעיה של הכלל, וה' נתן לי רמז מה הוא רוצה שאני אתפלל – ה' נתן לי בעיה שהיא רמז מה לחפש ולמצוא בתוך הכלל. מתי זה הולך כמעט אוטומטית? אם האדם נמצא בשפלות. אם אתה בשפלות אין בעיה בין שיטת ברסלב לבין בעל פרי הארץ. ככה באמת יוצא מסוף התורה הזו גופא, של פרשת אמור, שהעיקר תלוי בענוה.

"על זאת יתפלל כל חסיד" – בנין פרצוף רחל (וחמש עליות המשיח)

הא מביא את הפסוק "על זאת יתפלל כל חסיד אליך לעת מצוא". מה הפסוק הזה אומר לנו? שצריך להתפלל "על זאת". מי היא "זאת"? השכינה הקדושה. מי שהוא חסיד – אנחנו רוצים להיות חסידים – לא מתפלל על עצמו בלבד אלא מתפלל "על זאת", "על זאת יתפלל כל חסיד".

נעשה גימטריא ראשונה. הוא לא עושה גימטריאות בספר שלו, אך במחילה נעשה כמה גימטריאות. הגימטריא הראשונה היא על הפסוק הזה, "על זאת יתפלל כל חסיד" – חשבון חמש המלים האלה (עד כאן הוא מביא את הפסוק) שוה 1190, ואם נחלק ל-5 נראה שממוצע כל מלה הוא רחל. כשעם ישראל חוזר לעם ישראל –  הענין של רבי מענדל ויטבסקער, לחזור במסירות נפש לארץ ישראל – הוא בונה את פרצוף רחל. הצדיק שלנו היום הוא מי שמוסר את נפשו על הכלל והמקום של הכלל הוא ארץ ישראל, כי רק בה יש צבור. הוא הראשון שחזר עם צבור רציני לארץ. מה קורה כשיש צבור בארץ? בונים את פרצוף רחל. בחוץ לארץ יש את פרצוף לאה. זה רמז מאד מכוון, ש"על זאת יתפלל כל חסיד" שוה רחל-רחל-רחל-רחל-רחל.

אותו מספר גופא, 1190, שוה פסוק – אולי הפסוק הכי חשוב – על מלך המשיח, שאנחנו מצפים לבואו בכל יום ובכל רגע תמיד. כתוב "הנה ישכיל עבדי ירום ונשא וגבה מאד" – יש חמש עליות של המשיח. "ישכיל" היינו הנפש שלו, "ירום" הרוח שלו, "ונשא" הנשמה שלו, "וגבה" החיה שלו ו"מאד" היחידה שלו. הוא עצמו היחידה הכללית של עם ישראל, אבל יש נרנח"י בתוך הנשמה שלו, והפסוק הזה מבטא את כל העליות של מלך המשיח, כל מה שהוא עתיד לעשות, עד שיקוים "כי אז אהפֹך אל עמים שפה ברורה לקרֹא כֻלם בשם הוי' לעבדו שכם אחד", מכח היחידה של משיח. הפסוק הזה שוה בדיוק "על זאת יתפלל כל חסיד". אם כן, "על זאת יתפלל כל חסיד" היינו התפלה שנזכה למלך המשיח עם קיום כל המדרגות שלו, דבר שבעצמו תלוי בבנין פרצוף רחל.

יש כאן חמשה פרצופים של רחל עצמה, יש לה נרנח"י. מלך המשיח הוא הבונה את חמשת הפרצופים של רחל מתוך התפלה שלו. נעשה היום חיבורים בין בעל ההילולא, לחב"ד, לרבי נחמן, לכל הצדיקים. אצל רבי נחמן בלקוטי מוהר"ן הוא מסביר שכלי הזין של מלך המשיח הוא כח התפלה – נסביר יותר מהו כח התפלה – והוא מתפלל "על זאת". "על זאת יתפלל כל חסיד" – מי חסיד יותר ממלך המשיח? התפלה שלו היא "על זאת", על בנין פרצוף רחל, "לאקמא שכינתא מעפרא". הוא מתפלל למילוי החוסר – ה' ברא חוסר בעולם, שכינה בתחתונים.

"שכינה בתחתונים צורך גבוה"

הוא מביא מאמר מספר הפרדס, שלא מובא בחב"ד – הוא גם רמוז ברמב"ן על התורה – "שכינה בתחתונים צורך גבוה". אנחנו מכירים "נתאוה הקב"ה להיות לו יתברך דירה בתחתונים". כאן הביטוי הוא "שכינה בתחתונים צורך גבוה" – כך הוא מצטט. מה פירוש? הוא הדבר שהסברנו על מה שה' ברא את העולם בצמצום – שהוא הוריד את השכינה למטה, מציאות החוסר במציאות. מה פירוש "צורך גבוה"? שהמצב של "שכינה בתחתונים" מחייב אותנו להתפלל לה'. "תפלה לעני", התפלה הכי חביבה על הקב"ה, "כי יעטֹף ולפני הוי' ישפֹך שיחו".

קודם אמרנו, הוא כותב, שהתפלה היא בחינת נפש – "לנפש לא יטמא בעמיו", נפש דוד. הוא מביא את הפסוק "ואשפֹך את נפשי", ממנו בא הביטוי השתפכות הנפש. כל אחד מאתנו צריך להשלים את כל הנרנח"י שלו – הנפש שלי, הרוח שלי, הנשמה-חיה-יחידה שלי. הסדר מתחיל מלמטה למעלה, כמו שכתוב בזהר שקודם על האדם לתקן את הנפש שלו, והנפש שלו היא "נפש דוד" – הנפש של כל אחד מאתנו היא עבודת התפלה שלנו, להתפלל על עצם מציאות החוסר, שהוא השכינה בתחתונים, עם זה ה' ברא את העולם.

בכך שה' שם בתחלת הבריאה את השכינה בתחתונים – בריאת החוסר, סוד הצמצום – הוא עשה שעל ידי התפלה, על ידי העבודה של "בכל דרכיך דעהו" כפי שנסביר בהמשך, אנחנו מעלים את השכינה, אנחנו מגלים את השכינה בתוך המציאות. ככה היא נסתרת ונעלמת בתוך המציאות, כל הביטוי שלה הוא רק חוסר – חוסר במציאות, אפס – ואנחנו מתפללים וככה מגלים את סוד הצמצום.

מהו סוד הצמצום? כמו שהבעש"ט אומר, שהצמצום לא כפשוטו. כלומר, גם החוסר אינו אפס, לא חסר, לא חלל ריקן – החוסר בעצמו הוא השכינתא בגלותא. ברגע שמתפללים עם הכוונה הנכונה – ונסביר יותר מהי הכוונה גם של התורה וגם של המצוות – זהו "צורך גבוה", מעלים את השכינה לשרש הרצון העליון (זה הביטוי שלו) ומשם ממשיכים שפע לכל העולמות, כמו שאנו אומרים אחרי ספירת העמר "ועל ידי זה יושפע שפע רב לכל העולמות". כדי להמשיך שפע רב לתוך העולמות צריך שהשכינה בתחתונים תהיה צורך גבוה על ידי עבודת התפלה וגם על ידי קיום המצוות לשמה.

ב. נר"נ של קיום מצוות לשמה

מאמר בן עזאי

נעבור עכשיו להסביר מהו אצלו קיום מצוות לשמה, מה נקרא לשמה. צריך לעשות מצוות לשמה, במיוחד כאן בארץ ישראל – ללמוד תורה לשמה, לקיים מצוות לשמה. הוא מביא משנה בפרקי אבות, משנה של בן עזאי. פרק ד' במסכת אבות מתחיל עם בן זומא, "איזהו חכם?... איזהו גבור?... איזהו עשיר?... איזהו מכובד?...", ומיד אחר כך המשנה הבאה היא של בן עזאי, החבר שלו.

השם הפרטי של שניהם הוא שמעון. הפרק מתחיל בן זומא וממשיך בן עזאי. מה ההבדל ביניהם לפי האריז"ל? בן זומא הוא מוחין דאמא, הוא "הציץ ונפגע" בארבעה שנכנסו לפרדס, ובן עזאי הוא מוחין דאבא, "הציץ ומת", "יקר בעיני הוי' המותה לחסידיו".

אותו בן עזאי שהוא עז, "החכמה תעז לחכם", אומר "הוי רץ למצוה קלה [יש גורסים כחמורה, אבל אדה"ז לא] ובורח מן העברה שמצוה גוררת מצוה ועברה גוררת עברה ששכר מצוה מצוה ושכר עברה עברה". זה המאמר הראשון של בן עזאי.

"מצוה קלה" – מצוה לשמה

אומר רבי מענדלע, בעל ההילולא, פירוש חסידי מובהק. יש כאלה שמפרשים שאם אתה תרוץ אחרי מצוה קלה, היות ש"מצוה גוררת מצוה" תזכה גם לקיים מצוות חמורות. לפי הפירוש הזה מצוה קלה היא בעצם מצוה קטנה, מצוה פשוטה, אבל כדי לזכות לקיים מצוות גדולות וחמורות תרוץ אחרי הקלות – היות שיש טבע של "מצוה גוררת מצוה" תזכה גם לחמורות. הרבה מהפשטנים מסבירים ככה את המשנה.

אבל הוא מסביר משהו הפוך לגמרי: אסור שתהיה מצוה חמורה – אין כזה דבר. אם יש מצוות חמורות סימן שאתה עושה מצוות שלא לשמה רח"ל. צריך שכל המצוות תהיינה מצוות קלות. מה הכוונה? שאין שום כובד בקיום המצוה, כי אתה מקיים את המצוה לשמה, ומי שמקיים את המצוה לשמה הוא בבחינת אין – אין לו אגו, אין לו יש, זה רק לשם ה' יתברך – וממילא כל המצוות קלות, בדרך הטבע, בלי שום עיכוב וחיכוך בקיום המצוות.

אם יש לאדם ישות כל מה שהוא עושה בחיים קורה עם חיכוך עצמי, הוא עצמו שם רגל לעצמו – הישות מפריע לזרימה הפשוטה, החפשית והקלה, הממילאית, שצריכה להיות בקיום המצוות. הדבר קשור גם למה שאנחנו מכנים מודעות טבעית בקיום המצוות. הוא אומר "הוי רץ למצוה קלה" – רוץ לקיים את כל המצוות בקלות, שכל המצוות תהיינה קלות לגמרי, בלי שום כובד. מתי יכול להיות שכל המצוות קלות? רק אם אתה מקיים כל מצוה לשמה. הקלות היא הסימן המובהק של מצוה לשמה.

נשמת המצוה: "שאמר ונעשה רצונו"

מהי מצוה לשמה? הוא מסביר שלשה דברים, שבעצם הם כנגד נשמה-רוח-נפש. קודם כשדברנו על נפש אמרנו שהיא עבודת התפלה. כעת נראה עוד גוון, מהי נפש בקיום המצוות, שכל מצוה שאתה עושה תהיה מצוה קלה.

הוא מתחיל מלמעלה, ואומר שהדבר הראשון הוא נשמת המצוה – הכוונה "שאמר ונעשה רצונו". הקב"ה רוצה, יש ביטוי בגמרא "רחמנא אמר" – ה' אמר, ואמירה היא רצון לפי פשט, "לך אמר לבי", אמירה היא רעותא דלבא וגם לה' יש רעותא דלבא, הוא רוצה שנעשה את המצוות שלו וככה נתחבר אליו, מצוה לשון צוותא. הוא אוהב אותנו מאד, כאהבת איש לאשתו, ורוצה שיהיו צוות ודיבוק והולדה מאתנו, ולכן הוא אמר – ר"ת אור-מים-רקיע, המשכת הזרע – שנעשה את רצונו. זה הרצון האמתי שלו, שברא את העולם בשביל ישראל, "'בראשית', בשביל ישראל שנקראו 'ראשית', 'קדש ישראל להוי' ראשית תבואתֹה'". הוא רוצה שנקיים את המצוות למטה, במקום החוסר, שכינתא בגלותא.

"יתפרדו כל פועלי און" במצוה לשמה

מי שרק חושב על זה בקיום מצוה עושה דבר גדול מאד – "יתפרדו כל פועלי און". יש כל מיני דברים שמונעים מאתנו גם את שלמות קיום המצוות וגם דברים נוספים, כל מה שצריך, כל התקוה, כל הציפיות, אפשר לומר גם התכניות שלנו לתקן את המלכות כאן בארץ ישראל, לעשות תיקון – יש מניעות ועיכובים, עוד יום ועוד יום, וכמה שצועקים 'עד מתי?!' בכוונה זה לא עוזר. שום דבר לא עוזר. אומר בעל ההילולא שהעובדה שכל שמה אנחנו עושים לא הולך היא כי לא עושים מצוות לשם שמים. אם הייתי עושה מצוה לשם שמים כדבעי אז מיד "יתפרדו כל פועלי און".

יש סיפור מפורסם של מורנו הבעש"ט[ב] שכאשר היה ילד קטן היה מסתובב ביערות, הגיע למקום מסוכן ושם פגש את החיצונים – את מלך החיצונים בכבודו ובעצמו – והוא איים עליו שהוא יבלע אותו. אז הוא נתן צעקה "יתפרדו כל פועלי און" וכל המציאות של החיצונים התבטלה. מיסודי היסודות של החסידות הוא איך פועלים "יתפרדו כל פועלי און", שכל הקליפות מונעות מאתנו לקיים את הרצון האמתי של הקב"ה בבריאת העולם, דירה בתחתונים. הוא אומר שהקליפות מתבטלות באופן ממילא כאשר עושים מצוה לשמה.

שוב, מהי מצוה לשמה? הוא קם בבקר וצריך להתעטף בטלית, להניח תפלין, האם אני באמת חושב שהאין סוף שלמעלה מכל העולמות, למעלה מעולם העשיה והיצירה והבריאה והאצילות ועולמות הא"ס שלמעלה מהאצילות – לפני הצמצום הראשון, בלשון הקבלה – שעצמותו יתברך רוצה שכעת אתעטף בטלית ואניח תפלין וברגע שאני עושה זאת ה' אמר ונעשה רצונו. אם רק הייתי מכוון את הדבר הזה באמת לאמתו, שה' אמר ונעשה רצונו, באותו רגע "יתפרדו כל פועלי און" – לא עומדים מול כוונה כזו של יהודי, שמקיים מצוה בתמימות. זו הכוונה של המצוה, הנשמה של היהודי שעושה מצוה.

רוח המצוה: שמחה של מצוה

מה הרוח? הרוח של המצוה היא שמחה של מצוה. הרוח קיימת דווקא בארץ ישראל – החסידים בחו"ל התקדשו בקדושת ארץ ישראל[ג]. מה היא קדושת ארץ ישראל? שמחה של מצוה. בחו"ל אין שמחה של מצוה. שמחה של מצוה היא כבר שמחה שלי. "שאמר ונעשה רצונו" זה משהו מאד למעלה, בטול האני לגמרי, רק "רחמנא אמר". "שמחה של מצוה" היא כבר בלב שלי, "נתתה שמחה בלבי".

"רוח האדם העולה היא למעלה" – הוא אומר שמי שיש לו שמחה של מצוה עולה את כל העולמות עד הרצון העליון. הוא נמצא למטה, בעולם הזה התחתון, מקום החוסר, שכינתא בגלותא, ויש מעליו את עולם העשיה הרוחני ומעליו את עולם היצירה ומעליו עולם הבריאה, עולם אצילות ועולמות האין סוף. איך הוא עולה? איך הוא נעשה קל? צריך "מצוה קלה", ואיך המצוות נעשות קלות? הכל תלוי במדת השמחה בקיום המצוות. הוא אומר בפירוש שהמדה הכי גדולה היא שמחה. צריך לקיים מצוות בדחילו ורחימו, אהבה ויראה, תרין גדפין שבלעדיהם המצוה לא פרחא לעילא – העוף לא יכול לעוף (העוף הוא עולם היצירה, הרוח) בלי אהבה ויראה, הוא לא עולה למעלה. אף על פי שצריך אהבה ויראה, תרין גדפין, מה שעולה למעלה יותר מאהבה ויראה הוא השמחה.

השמחה מעלה לא רק את המצוות אלא אותך – זה הביטוי שלו – אתה עולה את כל העולמות עד שאתה מגיע לרצון העליון ממש, לפני הצמצום, בלשון חסידות חב"ד לא רק ב"קדמון" ולא רק ב"אחד" אלא הרצון הנעלם שבבחינת "יחיד". איך מגיעים לשם? איך עולים לשם? על ידי שמחה של מצוה. אז, כשאתה מגיע לשם, אתה ממשיך שפע רב לכל העולמות – זו המגמה.

"מצוה גוררת" – המצוה עושה מסלה בלב

איך הוא מפרש את המשך המשנה, בו כתוב "מצוה גוררת מצוה"? הוא מביא גמרא ממסכת שבת, על אדם שגורר את המטה והכסא והספסל ועל ידי הגרירה הוא עושה חריץ באדמה. כך הוא מפרש שגם "מצוה גוררת" היא מצוה שעושה חריץ. מה פירוש? "אשרי אדם עוז לו בך מסילות בלבבם" – צריך לעשות מסילה בתוך הלב, צריך לעשות חריץ בתוך הלב.

הוא מסביר שאם אתה עושה חריץ קורים שני דברים. הדבר הראשון: דרך החריץ שעשית בלב השפע יורד מלמעלה למטה ואתה עולה מלמטה למעלה, בסוד "דרך מצותיך ארוץ". כמו שיש מאמר חז"ל "הוי רץ למצוה קלה", ככה הפסוק אומר "דרך מצותיך ארוץ" – כשאדם עושה מצוה לשמה הוא עושה דרך, שהדרך היא בעצם החריץ, המסלול, המסילות שהוא עושה בלב שלו. במסילה הוא עולה למעלה עד הרצון העליון, ודרך השביל-המסילה שהוא עושה השפע יורד מהר-מהר, "עד מהרה ירוץ דברו" מלמעלה למטה. הכל תלוי בשמחה של מצוה.

אם כן, יש את כוונת המצוה – נשמת המצוה לשמה. אנחנו מסבירים לפי בעל פרי הארץ, בעל ההילולא של היום, מהי מצוה לשמה – יש בזה נשמה-רוח-נפש. הנשמה היא הכוונה שה' אמר ונעשה רצונו. כוונה זו חוזרת לבריאת העולם "בראשית", "בשביל ישראל שנקראו ראשית", שאני ברגע הזה מקבל עלי עול מלכות שמים ועול מצוות – לשם כך ה' ברא את העולם. כמו שאמרנו, יש ב"אמרתי ונעשה רצוני" ביטול גמור. אבל יש משהו אצלי בלב, שהלב פועם לאו דווקא בדחילו ורחימו בלבד אלא בשמחה של מצוה. איך אני יודע ששמחה של מצוה קשורה לארץ ישראל? כתוב "תחת אשר לא עבדת את הוי' אלהיך בשמחה ובטוב לבב מרב כל. ועבדת את אֹיביך" – העבודה של ארץ ישראל היא שמחה. אם אין שמחה וטוב לבב אז "ועבדת את אֹיביך" בחו"ל, בגלות, בשעבוד מלכויות.

שוב, הרוח שעולה היא למעלה היא השמחה של מצוה. היא עושה את המצוה קלה, ומצוה כזו גם גוררת – מהי "מצוה גוררת מצוה"? כשאתה עושה מצוה אתה גורר אותה, עושה באמצעותה חריץ בלב, ודרך החריץ "עד מהרה ירוץ דברו", אתה עולה והשפע יורד עליך ועל כל כלל ישראל.

"בורח מן העברה" בדרך ממילא

אם אתה עושה חריץ קורה גם דבר נוסף: מתקיים בך "והוי... בורח מן העברה" בדרך ממילא. עוד ווארט מאד חשוב שהוא אומר, שמאפיין מאד את כל שיטת החסידות, שמה שכתוב "הוי רץ למצוה קלה ובורח מן העברה" – לא צריך לשים שום מחשבה בכלל על "בורח מן העברה", ה"בורח מן העברה" צריך לקרות לגמרי בדרך ממילא.

אם אתה בחריץ הנכון, בגרר הנכון – "וישב יצחק בגרר", "גור בארץ" – אם אתה ב"מצוה גוררת מצוה" נכון אתה לא צריך לחשוב בכלל על העברה, ה"בורח מן העברה" קורה בדרך ממילא לגמרי. עד כדי כך שהוא כותב שה"בורח מן העברה" הוא בשני כיוונים – לא רק שאתה בורח ממנה, כי אין לך שום קשר אליה, אלא גם כשהעברה רואה אותך היא בורחת ממך. על כך שהעברה בורחת ממך נאמר "יתפרדו כל פועלי און".

נפש המצוה: ענוה "לשם שמים"

מהי הנפש של המצוה? הנפש של המצוה היא מה שאמרנו קודם, קשור לתפלה, אבל בהקשר למצוה היינו "בכל דרכיך דעהו" – לעשות מצוה לשם שמים. מה פירוש "לשם שמים"? הביטוי "לשם שמים" הוא יחוד – ליחד את ה"שם", המלכות, ה תתאה של שם הוי', ל"שמים", המדות, ו שבשם.

הוא כותב פירוש מאד חזק, אפשר לומר מדהים, על כך שהלכה כבית הלל אף על פי ש"אלו ואלו דברי אלהים חיים" ואף על פי שבית שמאי "חריפי טפי", יותר חריפים וחכמים מבית הלל, ורק היות שבית הלל "ענוים טפי" והלל הזקן הוא ענוותן מכל אדם – לכן, בזכות הענוה, הלכה כמותם. מה ההסבר? איך הוא מסביר זאת? קודם הוא אומר לגבי שבת: כל דבר יפה ששמאי הזקן היה מוצא הוא היה שומר לכבוד שבת, ואם היה מוצא משהו יותר יפה היה אוכל את הראשון ומייחד את השני לשבת קודש. אבל על הלל כתוב ש"מדה אחרת היתה בו, שכל מעשיו לשם שמים" – זה לשון חז"ל. הוא שואל שאלת תם – מה, אפשר לומר ח"ו ששמאי לא היו כל מעשיו לשם שמים, כך שהוא אומר שאצל הלל יש מדה אחרת שכל מעשיו לשם שמים?!

הוא מסביר – וזו הנפש של קיום המצוה – כי הלל, בהיותו ענו טפי, יורד בענוה לתוך המציאות. הוא גדול שרגיש ומזדהה גם עם הקטנים, "להזהיר גדולים על הקטנים", בזכות הענוה שלו הוא מזדהה עם החוסר של המציאות, כמו "השפל באמת", ולכן הוא יכול להבין את מדת לילה, כפי שנסביר, ולהכליל אותה עם מדת יום. זה "בכל דרכיך דעהו" – לחבר ה תתאה ל-ו, דע ה-ו. למי שחריף יותר, חכם גדול, כמו שמאי הזקן, אין כח לרדת לתוך החוסר של המציאות, לתוך החשך והצמצום הגדולים מדי עבורו. הוא לא גדול כזה שמסוגל להזהיר את הקטנים, "אמר... ואמרת". הדבר בא לידי גם ביטוי בהתייחסות שלו לגרים – הוא דוחה את הגר שבא להתגייר באמת הבנין שלו. לא ככה בית הלל, כמו שאמרו הגרים שבזכותו נכנסו תחת כנפי השכינה, כי הוא יורד למקום שלהם, מזדהה אתם. מי שיכול להזדהות עם הקטן, עם החסר, ולהרים ולחבר אותו עם השלם – כל מעשיו לשם שמים. באמת זו מדה מיוחדת של הלל, שכל מעשיו לשם שמים, והיא בגלל הענוה שלו.

אם כן, מה הנפש של קיום מצוה לשמה? שאתה מקיים את המצוה תוך כדי הענוה של הלל, ואתה יורד לשם, למלכות, לתחתון, ל"שכינה בתחתונים צורך גבוה" בלשון הפרדס שהוא מצטט, ושם אתה מייחד את השם עם השמים. שמים הם ז"א ושם הוא מלכות. זה תיקון הנפש במצוה לשמה.

חבור מדת יום ומדת לילה – קריאת שמע

אמרנו שיש מדת לילה ומדת יום, וצריך לחבר מדת לילה ומדת יום – החשך, הסיהרא שלית לה מגרמא כלום, והיום ש"ויקרא אלהים לאור יום" ו"אין מחסור ליראיו". באור "אין מחסור ליראיו" ובלילה יש חוסר, וצריך לחבר את מדת לילה למדת יום. מתי עושים זאת? בקריאת שמע שחרית וערבית.

הוא מביא את הפסוק שהכהן אומר לפני המלחמה – "שמע ישראל אתם קרבים היום למלחמה על אֹיביכם". הוא מצטט את הפסוק ואומר "שמע ישראל אתם קרבים היום", עד כאן. איך חז"ל מפרשים? שאם אין לכם זכות אלא רק שאתם קוראים קריאת שמע שחרית וערבית היא מספיקה להציל אתכם מיד אויביכם. הוא מסביר ש"אתם קרבים היום" – ב"שמע ישראל" מתקיים "אתם קרבים", מקרבים, "היום", מקרבים ומיחדים את מדת לילה במדת יום, חבור שנקרא "לשם שמים".

דווקא כשאדם יורד למציאות, להלחם עם האויב, הוא צריך לקרוא קריאת שמע – לייחד מדת לילה במדת יום – ואז "יתפרדו כל פועלי און", אף אחד לא יכול לעמוד בפניו. גלית הפלשתי הרשע חרף מערכות אלהי ישראל כדי לבטל מעם ישראל ק"ש שחרית וערבית, כי מכח ק"ש "אתם קרבים היום" ואז "למלחמה על אֹיביכם" – אתם למעלה מאויביכם, כמו שכתוב בחסידות על "כי תצא למלחמה על אֹיביך ונתנו הוי' אלהיך בידך".

ענוה-שמחה-רצון – תיקון שבט יששכר (חדש אייר)

אם כן, עשינו כעת את עיקרי הנקודות בתורה של "אמר אל הכהנים" מבעל ההילולא. היו שם שני כללים גדולים. כלל אחד, שיש נשמה-רוח-נפש בקיום מצוות לשמה. עוד דבר, קשור עם הרוח – בחינת שמחה. תיקון הנפש הוא על ידי ענוה ותיקון הרוח על ידי שמחה. כתוב שענוה-שמחה משלימים זה את זה בגימטריא שלהם – הם עולים יחד 22 ברבוע. שמחה היא תיקון הרוח וענוה תיקון הנפש. מהי הנשמה? הנשמה היא ההתקשרות עם בטול לרצון ה', התחושה של הרצון העליון שישנו בכל מצוה ומצוה של התורה.

אם כן, נעשה כזו גימטריא: יש רצון ושמחה וענוה. עד כאן שלשה כללים שיוצאים מהתורה שלו, כנגד נר"נ – רצון, שמחה, ענוה. אמרנו שרק שמחה-ענוה שוות 22 ברבוע, 484, וכשמוסיפים רצון (שמו יתברך, 346) מקבלים 830 – אומרים זאת רק בגלל מה שיוצא – הגימטריא של השבט של החדש הזה, חדש אייר. לפי האריז"ל לכל חדש יש שבט, והסדר הוא כפי סדר הדגלים במדבר, קרבנות הנשיאים שאומרים בניסן. השני הוא יששכר שנתן את העצה לנשיאים. הוא הת"ח, ה"יודעי בינה לעתים לדעת מה יעשה ישראל", והוא שוה רצון-שמחה-ענוה. זה תיקון מיוחד של החדש הזה, חדש אייר, ששייך לשבט יששכר – במיוחד לתלמידי ישיבה כאן, שכל תלמיד ישיבה צריך להיות כמו יששכר, "יששכר חמור גרם". רק שקודם אמרנו שעבור מי שעושה מצוות לשמה אין קל מזה, בזכות השמחה של מצוה שלו.

עד כאן הפרק הראשון, הנקודות העיקריות מתוך המאמר "אמר אל הכהנים", "להזהיר גדולים על הקטנים", "ואמרת אליהם לנפש לא יטמא בעמיו", שהתפלה תהיה טהורה, תפלה על הכלל, למילוי החוסר של השכינה. לחיים לחיים.

ג. "בעלֹץ צדיקים... יחֻפש אדם" – החופש של המצוות

"לנפש לא יטמא בעמיו" – טהרת האברים על ידי מצוות

יש עוד פסוק שהוא מביא בתורה שהזכרנו – "נר הוי' נשמת אדם חופש כל חדרי בטן". הוא אומר שיש נר מצוה ויש נר נשמה. "לנפש לא יטמא בעמיו" – אם האדם רק שקוע באברים של הגוף שלו אז הוא נטמא לתפלה שלו, הוא מתפלל לה', התפלה היא "נפש", והוא נטמא, כי הוא מתפלל רק על האיברים שלו, על החסרון שלו, "טמא טמא יקרא". מה זה "טמא טמא"? טמטום המח וטמטום הלב. אדם מתפלל לה' ובמקום שהתפלה תזכך ותטהר אותו היא מטמטמת לו את המח ומטמטמת לו את הלב, כי הוא מתפלל רק על הצרכים, התאוות והחסרונות של עצמו.

אמרנו שהוא לא עושה גימטריאות, אבל אנחנו כן אוהבים לעשות קצת, לתבל. כמה שוה "טמא טמא"? בתניא זה "גוואלד גוואלד". צריך להנצל מ"טמא טמא יקרא" – טמא-טמא עולה 100 ועם ה-יקרא שוה תהו, ג"פ 137 (ממוצע). זה מה שקורה לאדם שמתפלל רק על עצמו, לא כולל את עצמו בכלל, לא רגיש לחסרון ה"שכינתא בגלותא", וכמו שאמרנו – בעצם אין לו ענוה, הוא מתפלל מתוך גאוה.

הוא כותב שאת האברים מטהרים – וכשאדם מטהר את האברים ממילא התפלה שלו טהורה, תפלה שהיא כלי זין של מלך המשיח – על ידי מצוות. את כל התורה הוא מקשר למצוות. מצוה היא לשון צוותא, חבור עם הקב"ה, כמו שמכוונים לפני כל מצוה "לשם יחוד קוב"ה ושכינתיה בשם כל ישראל" – זו הצוותא של המצוה. אבל יש עוד צוותא של המצוה, משהו מאד פשוט שהוא אומר. יש לנפש רמח איברים רוחניים ו-שסה גידים רוחניים כמו לגוף. הוא אומר שהמצוה מחברת בין האבר הרוחני של הנשמה לאבר הגשמי של הגוף. יש רמח פיקודין וכל מצוה מחברת לאבר בגוף. למשל, אם אתה נותן צדקה ביד אתה מחבר את היד של הנרנ"ח – תלוי איך אתה מקיים, עם הנפש, עם הרוח, עם הנשמה, עם החיה – לאבר של הגוף. ברגע שהאבר של הגוף מחובר לאבר של הנשמה אז בו עצמו "יתפרדו כל פועלי און" וכל העברות בורחות ממך. ברגע שהאבר של הנשמה מחובר לאבר של הגוף, אז כל הקליפות שהיו מחוברות לאותו אבר מתפרדות ובורחות.

הוא אומר שהאברים של הנשמה הם "נר הוי' נשמת אדם חֹפש כל חדרי בטן". הוא נותן פירוש, ווארט חסידי מובהק, ומפרש "חֹפשׂ" מלשון חופשׁ – ברגע שמאיר אצלך הנר של הנשמה, שבכח ה"נר מצוה" מתחבר הנר של הנשמה לאברי הגוף, אז "חֹפשׁ", אתה נעשה חופשי. חופשי ממה? מיצר הרע, ממלאך המות, מכל הקליפות – כי כל הקליפות בורחות ממך. זה אחד הווארטים פה.

תפארת שבתפארת – "בעלֹץ צדיקים רבה תפארת"

אחר כך בחצי משפט הוא אומר "כמו שכתוב [עוד פסוק] 'יחֻפש אדם'". מה הפסוק? שאדם חופש – שהוא נעשה חופשי, לפי הפירוש שלו. הוא לא מביא את כל הפסוק, אבל היות שיש פה פסוק מאד יפה גם נסביר אותו כדרכנו. היום תפארת שבתפארת, ויש פעם אחת בתנ"ך פסוק שאפשר לומר שהוא ביטוי מובהק של תפארת שבתפארת – "בעלֹץ צדיקים רבה תפארת ובקום רשעים יחֻפש אדם". כאשר עם ישראל זוכה ל"בעלֹץ צדיקים" אז "רבה תפארת", תפארת שבתפארת, אם כן, זהו היום הכי טוב להתבונן בפסוק זה. אבל בשביל שיהיה "רבה תפארת", תפארת שבתפארת, צריך "בעלֹץ צדיקים". מה הניגוד? "ובקום רשעים יחֻפש אדם".

פירושי "יחֻפש אדם"

מה פירוש? מהחלק השני אפשר להבין את הניגוד. "ובקום רשעים", אם הרשעים שולטים במדינה, אז מי שהוא עדיין בבחינת אדם – "אתם קרויים אדם" – קודם כל מחפשים אותו, השב"כ מחפש אותו. זה פירוש אחד – פירוש שכתוב. הפירושים שנאמר כתובים, לא המצאנו אותם. הווארט שלו שיש כאן חופשׁ, אבל קודם נאמר את הפשט. המפרשים אומרים שאם יש "אדם" במדינה של הרשעים – מחפשים אותו.

יש פירוש נוסף, שהיות שהפרט נגרר אחרי הכלל, אם יש מדינה שכולם רשעים – חושבים בדפוסי חשיבה לא על פי תורה – זה גורר את כל הצבור, כמעט כולם ככה, וצריך באמת לקחת נר לחפש אם נשאר איזה אדם שלא שטוף מח מהממסד של ה"קום רשעים". זה פירוש שני שכתוב – "ובקום רשעים" צריך לחפש אם נשאר מישהו "אדם".

מה הפירוש השלישי, של המלבי"ם? ש"יחֻפש" הוא כמו יתחפש – זה כבר נותן לך עצה. אם אתה נשאר אדם בקום רשעים ומחפשים אותך, מה צריך לעשות? להתחפש. יש פה שלשה פירושים על פי פשט ל"יחֻפש אדם" ש"בקום רשעים".

לתפוס את השלטון בשמחה

מכאן נבין מה פירוש "רבה תפארת" – לכתחילה אריבער, עכשיו, שיתקיים "רבה תפארת" "בעלֹץ צדיקים". "בעלֹץ צדיקים" זה ההיפך מ"קום רשעים" – שהצדיקים תופסים את השלטון, את ההנהגה. מה אפשר ללמוד? שאם הרשעים תופסים את ההנהגה הם סתם קמים, אבל אם הצדיקים תופסים את ההנהגה מה הסימן? הפסוק לא אומר 'ובקום צדיקים', הם לא קמים עליך. מה הפועל של הצדיקים כשתופסים את השלטון? מכאן גם אפשר ללמוד איך צריכים לתפוס – "ובעלֹץ צדיקים", הם לא סתם בשמחה אלא בעליצות, צריך לרקוד ברחוב. ככה תופסים את ההנהגה, וכאשר "בעלֹץ צדיקים" – שתופסים את ההנהגה עם עליצות – אז "רבה תפארת", יש תפארת שבתפארת, לכתחילה אריבער.

ההיפך מזה הוא "בקום רשעים יחֻפש אדם". רק שהוא אומר ש"יחֻפש אדם" מלשון חופשׁ – מה הפירוש שלו? שמי שהוא "אדם" חפשי בכל מקרה. כמו שהרבי הרש"ב אמר שאתם הגוים שולטים על הגוף שלנו, אבל הנשמה שלנו לא הלכה בגלות – אמר זאת בהתרגשות עד שהתעלף. "מפני חטאינו גלינו בארצנו", רק הגוף, אבל הנשמה – בחינת אדם של היהודי – תמיד חפשית. איך הוא חפשי? על ידי שיש לו מצוות שמחברות את האברים הרוחניים לאברים הגשמיים. זה "להזהיר גדולים על הקטנים" – אפילו בקטנות שלו הוא מוזהר, הוא מואר, על ידי הגדולים. זו היתה תוספת פסוק חשוב בקשר למה שהוא מביא. שנזכה ל"בעלֹץ".

עליצות הנפש בארבע בבות

מי זוכר באיזה ניגון מגיעים לעליצות הנפש? בארבע בבות, בבבא הרביעית, עולם האצילות, מגיעים לעליצות הנפש. ודאי עכשיו, גם תפארת שבתפארת, אנחנו יכולים לשיר את ארבע בבות – אנחנו חפשיים ויכולים לשיר את ארבע בבות גם עכשיו – וכשנגיע לעליצות הנפש נכוון "ובעלֹץ צדיקים רבה תפארת". זו אסמכתא שכל פעם שיש תפארת שבתפארת צריך להגיע לעליצות הנפש.

נשיר קודם את ניגון ההכנה. [דווקא "בקום רשעים" מגיעים לחופש או אפילו אז?] הסימן הוא שאפילו אז אתה בחופש. כמו שדברנו לפני כמה שבועות[ד] על "הרע כסא לטוב" – לא רואים את הטוב בלי הרקע של הרע כסא לטוב. [אז רק מי שישב במעצר מקבל אישור שהוא אדם?] כן. על מי שמסתובב בחוץ כתוב "לא תהו בראה – לשבת יצרה".

נגנו ניגון הכנה, ארבע בבות ו"ניע זשורצי כלאפצי"

לחיים לחיים. השירה של חנה – שקוראים בפסח, בעשר שירות – מתחילה "עלץ [לבי]". הסיום הוא "וירם קרן משיחו", אבל כדי להגיע למשיח צריך להתחיל מ"עלץ". אמרנו שמה שמרים הוא השמחה של מצוה – הוא מתחילה בשמחה הכי גדולה, "עלץ לבי בהוי'". רק אחר כך "רמה קרני" – "'קרני' ולא פכי" – ובסוף "יתן עז למלכו וירם קרן משיחו". נשמע קצת חוזר להתחלה – "עז למלכו" נשמע קצת כמו "עלץ" ובסוף "וירם קרן משיחו". גם פה, איך תופסים הצדיקים את ההנהגה? עם עליצות הנפש, השיא של ניגון ארבע בבות.

תיקון חוה

מה זה עלץ? אותיות צלע, "ויבן את הצלע", חוה במשולש. הכל הוא תיקון חוה, כידוע שהחסידות באה לתקן את חוה. כתוב שלפני החסידות היה תיקון אדם, וכל תנועת החסידות – מהבעש"ט עד ביאת משיח – היא תיקון חוה. אחר כך המשיח בא לתקן את הנחש, שחוזר להיות שמש גדול לאדם. אבל התיקון של כל הדורות, עד המשיח ועד בכלל, הוא תיקון חוה – על ידי עלץ, תיקון הצלע. "בעלֹץ צדיקים רבה תפארת".

הרחבת חריצי הלב – "ולבי ראה הרבה חכמה"

עוד משפט שמה: הפסוק אומר "דרך מצותיך ארוץ כי תרחיב לבי". הוא לא כותב בפירוש, אבל רומז לכך ש"תרחיב לבי" קשור לפירוש שלו ל"מצוה גוררת מצוה". מצוה עושה חריץ – אומרים היום שאדם נכנס לתלם, המצוה עושה חריץ, "מסִלות בלבבם", שאדם במודעות טבעית הולך בדרך התורה והמצוות וכל העבירות בורחות מאליהן. לפי זה אפשר להסביר את סוף הפסוק (שהוא מביא, רק לא מסביר בפירוש), "כי תרחיב לבי" – שעל ידי "דרך מצותיך ארוץ", "הוי רץ למצוה קלה", דווקא מצוה קלה, בלי כובד של 'אִיך', של אני, אז ממילא "כי תרחיב לבי", אתה מרחיב את המסלה, את ה"מסלות בלבבם". "אשרי אדם עוז לו בך" – אדם שיש לו עוז בך ה' (עוז מלא, שיש רק פעמיים בתנ"ך), "מסִלות בלבבם" – פועל "תרחיב לבי", עושה חריץ רחב בתוך הלב שלי.

בדרך כלל היום, גם במדע, מסבירים על המח – ככל שאדם חורש מחשבות, מתפעל את המח שלו, ככה הוא עושה חריצים בתוך המוח. כל החכמה נמצאת בעצם בתוך החריצים שבמח. כאן יש חידוש, שלא רק במח יש חריצים אלא גם בלב. אפשר לקשר זאת לפסוק "ולבי ראה הרבה חכמה" – החריץ בלב מכניס את ה"חכמה מוחא" לתוך הלב. גם זו בחינה של "להזהיר גדולים על הקטנים" – הרגשת החוסר היא בלב, שמה "מצוה גוררת מצוה", חייבים לעשות חריץ.

"כל מצותיך אמונה" – אמונה "שאמר ונעשה רצונו יתברך"

הדבר הראשון שהוא כותב, שהוא בעצם הכי נוגע – שצריך לעשות מצוה מתוך תודעה וכוונה מלאה "שאמר ונעשה רצונו". בכך מעלים את הכוונה מעל כל העולמות, לפני הצמצום, עד הרצון הנעלם שבבחינת יחיד – שמה ה' רוצה שאניח תפלין. הוא אומר שאם אני ככה יכול לכוון בפשטות, אז "יתפרדו כל פועלי און", אז באה הגאולה בחסד וברחמים.

יש עוד פסוק שהוא מביא, שהכוונה הזו היא בעצם אמונה, כמו שכתוב "כל מצותיך אמונה". אמונה היא רדל"א. היכולת להניח תפלין מתוך הכוונה הפשוטה הזו, שעכשיו הנחת התפלין שלי – נתינת הצדקה שלי, שאני סתם עוזר לחבר – היא קיום הכוונה של ה', "שאמר ונעשה רצונו יתברך", אין לך אמונה פשוטה יותר ממנה. מה ש"כל מצותיך אמונה" ומה ש"דרך מצותיך ארוץ כי תרחיב לבי" הא בהא תליא.

ד. השבוע של יעקב אבינו

נעבור לעוד נושא, נסיים עם המשמעות של תפארת שבתפארת. בעל ההילולא הוא גבורה שבתפארת. על הציון כתוב שהוא נפטר בבדר"ח אייר – בדר"ח הוא אייר בעצם א' אייר, גבורה שבתפארת.

שבעה שבועות – שבע מדות בשבעת הרועים

דברנו שיש כוונה פשוטה, שוה לכל נפש, בענין ספירת העמר כנגד שבעת רועי ישראל. כל שבוע הוא אחד כנגד הרועים – כל השבוע הראשון בסימן אברהם אבינו, השבוע השני בסימן יצחק אבינו, השבוע השלישי, עכשיו, השבוע של התפארת, כולו בסימן יעקב אבינו, תפארת ישראל, ואחר כך נצח הוא משה והוד הוא אהרן, יסוד הוא יוסף ומלכות היא דוד מלכא משיחא, דוד מלך ישראל חי וקים.

כלומר, המלכות שבמלכות היא דוד שבדוד. היום הראשון הוא אברהם שבאברהם. אבל ההסבר, מה ששוה לכל נפש וראוי מאד שכל אחד ינסה לכוון אותו, שלכל אחד משבעת הרועים יש את כל שבע המדות לפי הפשט. אף על פי שכתוב "חסד לאברהם" זה לא אומר שאין לו יראה. אדרבא, בעקדה כתוב "כי ירא אלהים אתה". יש לו רחמים – "ליעקב אשר פדה את אברהם". יש לו נצח במלחמת המלכים, יש לו יסוד "וכרות עמו הברית", יש לו את המלכות שלו והשפלות שלו, "ואנכי עפר ואפר". אני בן של אברהם אבינו, יש לי את הכל – צריך להשתקף אצלי. כשמשתקפת אצלי אהבת אברהם היא מתקנת את החסד שבחסד, יראת אברהם את הגבורה שבחסד וכו'. השבוע השני הוא יצחק, וכעת נדבר על השבוע השלישי – השבוע של יעקב.

חסד שבתפארת – אהבת יעקב

היום הראשון של ר"ח אייר הוא חסד שבתפארת, חמשה עשר לעמר, הוא מה שיעקב אוהב. יש הרבה אהבה אצל יעקב אבינו. שלש פעמים כתוב שהוא אהב את רחל, פעמיים כתוב שהוא אהב את יוסף ופעם אחת כתוב על בנימין "כי אביו אהבו" – יש הרבה אהבה אצל יעקב. מי שמנסה לחוות את האהבה של יעקב אבינו זהו החסד שבתפארת.

גבורה שבתפארת – יחוד יראה-נורא

מה לגבי היראה? שני הימים שרצינו להדגיש הם הגבורה של התפארת והתפארת שבתפארת, ההילולא של בעל פרי הארץ זי"ע ויום ההולדת של הרבי המהר"ש, שני ימים סמוכים, "סמוכים לעד לעולם". כמו שיש הרבה אהבה אצל יעקב יש גם הרבה יראה, הרבה פסוקים שקשורים ליראה של יעקב.

הכי חשוב ביניהם הוא ממש צפור הנפש של בעל ההילולא, בעל פרי הארץ. אחרי החלום שלו, בתחלת פרשת ויצא, הקב"ה מדבר איתו ואומר לו "ופרצת". אז, כשיעקב מתעורר, הוא אומר "מה נורא המקום הזה אין כי אם זה בית אלהים וזה שער השמים". מהפסוק "ויירא ויאמר מה נורא המקום הזה" יוצא היסוד – שאצלנו הוא העקרון השני של כל תורת הבעש"ט, אחרי הכנעה-הבדלה-המתקה – של יחוד יראה-נורא.

היראה מפני השכינה שנמצאת במקום היא בדיוק היסוד שאמרנו עכשיו – שסוד הצמצום הוא השכינה בתחתונים. התחלת ההרגשה של שכינה בתחתונים, שהוא עצם החוסר של המציאות – השכינה בתחתונים. על זה צריך להתפלל, "על זאת יתפלל כל חסיד". זו יראה. "אכן יש הוי' במקום הזה ואנכי לא ידעתי". מה זה "נורא"? שעל ידי היראה הזו גופא השכינה מתגלה, יוצאת משביה, ועולה להתייחד עם שרש הרצון העליון. בלשון חסידות חב"ד – יש גילוי העצמות. משכינתא בגלותא יש פתאום גילוי העצמות. זה יחוד – יחוד של גברא וחפצא. ההרגשה שלי, הגברא, היא היראה, והגילוי של עצם החפצא הוא הנורא. זו נקודה חשובה ביותר בתורת הבעש"ט. אם יש יום אחד בשנה שהוא היום של היחוד הזה הוא גבורה שבתפארת – היום שהיה היום, בדר"ח אייר, א' אייר, יחוד יראה-נורא.

יש עוד כמה וכמה פעמים שיעקב ירא. הוא ירא שלבן לא יגזול ממנו את הילדים שלו, את הנשים שלו. הוא ירא מעשו. יש הרבה פעמים בתנ"ך שכתוב "אל תירא עבדי יעקב", ארבע פעמים ועוד פעם אחת "אל תירא תולעת יעקב", סימן שהוא מפחד. אדה"ז כותב בלקו"ת שיהודים אומרים במוצ"ש "אל תירא עבדי יעקב" כי נכנסים לעבודת הבירורים, למקום הקליפות, ויש פחד. זו כל העבודה של יעקב, התפארת, הרחמים. אבל שוב, פסגת היראה של יעקב היא "ויירא ויאמר מה נורא המקום הזה".

תפארת שבתפארת – "אל שדי יתן לכם רחמים"

מה לגבי תפארת שבתפארת (היום המקביל להוד שבהוד, ל"ג בעומר)? יש רמז מפורסם. תפארת היא מדת הרחמים, ויש רחמים פעם אחת בדברי יעקב אבינו: "אל שדי יתן לכם רחמים", כששלח את הבנים לרדת אל יוסף ושולח אתם מזמרת הארץ. הוא אומר-מתפלל – גם בחינת תפלה, בפנימיות בקשת רחמים היא תפלה, רחמי – "אל שדי [מי שאמר לעולמו די יאמר לצרותי די] יתן לכם רחמים לפני האיש". מה הר"ת? זה ווארט שכתוב בלקוטי מוהר"ן – "אל שדי יתן לכם רחמים" ר"ת ישראל. הפסוק הזה מבטא את עצמותו של יעקב אבינו שהוא ישראל.

בכלל, הדבר הראשון שחושבים על תפארת שבתפארת, יעקב שביעקב, נקודת העצם של יעקב, שהוא מקבל את השם ישראל. יש משהו ביום הזה, "לכתחילה אריבער", שכל יהודי-יעקב מקבל את השם ישראל. כתוב בלקו"ת שיעקב הוא עבודת הבינונים וישראל הוא דרגת הצדיק – "ועמך כלם צדיקים". כדי לתפוס את ההנהגה כאן צריך להיות בבחינת צדיקים, להיות בבחינת ישראל.

זה ווארט חזק מאד של הרבי המהר"ש – הסבא רבא אמר שיש עבודת הבינונים, וגם אבא שלי אמר שאם אי אפשר לעבור מלמטה צריך לעבור מלמעלה (הוא אומר "דער וועלט זאגט", העולם אומר, אבל מה שהעולם אומר בעצם כתוב במאמר של אבא שלו) "אבער איך זאג לכתחילה אריבער", לכתחילה בחינה של עבודת הצדיקים, האדם החפשי, ה"יחֻפש אדם", שספק אם הוא מתחפש. לא צריך להתחפש – חפשי לגמרי, "בעלֹץ צדיקים רבה תפארת". זו בכלל בחינה של "תפארת שבתפארת", עצם קבלת השם ישראל. ישראל, 541, הוא הנקודה האמצעית של תפארת. קבלת השם ישראל הוא הוא ענין "לכתחילה אריבער", דווקא להיות ישראל ולא להיות יעקב, י-עקב, "על כן קרא שמו יעקב ויעקבני זה פעמים". ישראל אותיות לי ראש, ריש גלי, "ובני ישראל יוצאים ביד רמה", "בריש גלי". זה ישראל וזה תפארת שבתפארת.

נצח שבתפארת – יזמת יעקב וההתנצחות עם לבן

נאמר בקיצור מה הם הימים הבאים – נצח-הוד-יסוד-מלכות שבתפארת. מחר הוא נצח:

אחד מפירושי נצח הוא בטחון, לקיחת יזמה. גם החכמה בקו ימין יורדת עד הנצח. אחד הסיפורים העיקריים שרואים בהם שיעקב לוקח יזמה הוא סיפור המקלות עם צאן לבן. הוא עושה תרגיל מתוחכם ביותר. כנראה שהיה מאד בקי במה שהיום קוראים חכמת הגנטיקה – זה אף אחד לא יכול לעשות חוץ מיעקב אבינו, שעשה זאת בעזרת מלאכים, כמו שאדה"ז אמר שיש כל מיני חכמות, שיחת האילנות וכו'. הוא אמר שהכל חכמה, אבל צריך כתוספת אליה רוח הקדש. גם היום החכמות, גנטיקה או פיזיקה או מה שלא יהיה – כדי שבאמת יעבוד, בקדושה, צריך גם את החכמה וגם רוח הקדש. זה היה ליעקב אבינו, ובא לידי ביטוי בסיפור המופלא של המקלות, שהוא זכה בצאן לבן. זו דוגמה מצוינת לנצח, איך לנצח. גם כל הויכוח שלו איתו בסוף, כשהוא בורח, הוא התנצחות. אין כמעט סיפור שבדיבור מתנצחים אחד עם השני, צדיק עם רשע, כמו התנצחות לבן עם יעקב.

יש עוד משהו בנצח של יעקב אבינו. כתוב ש"יעקב לא מת" – נצח הוא חיים נצחיים. "מה זרעו בחיים" – מי זה זרעו? "ברא כרעא דאבוה", מדת הנצח בקבלה – "אף הוא בחיים". ביום המחרת, מחר בלילה, כשנספור את הנצח שבתפארת יש לכוון – זו לא רק עובדה אלא גם חויה – ש"יעקב אבינו לא מת", "מה זרעו בחיים אף הוא בחיים", החיים הנצחיים שלו. זו גם החכמה שלו, איך לנצח את לבן בתחבולה. בסוף גם צריך להתנצח איתו ממש, להתווכח – עם לבן יש פולמוס שלם, נראה מי ינצח.

הוד שבתפארת – תמימות והכנעת יעקב מול עשו

מה התמימות של יעקב? פשוט – "ויעקב איש תם ישב אהלים". רש"י מסביר שתם הוא שאינו יודע לרמות. הוא תמים לגמרי, זה ההוד שבתפארת. בעוד יומיים יש לנו לכוון את הפסוק הכי מפורש – "ויעקב איש תם". בנצח הוא מתנצח עם מישהו. אחרי שהוא מתנצח עם לבן, מה היה אחר כך? בהשוואה למי כתוב "ויעקב איש תם"? בהשואה לאחיו עשו, "ויהי עשו איש ידע ציד איש שדה ויעקב איש תם ישב אהלים".

רואים בהמשך, עם לבן הארמי "אחיו אני ברמאות", אבל בפרשת וישלח, כשהוא חוזר לארץ ושולח מלאכים לעשו – איך הוא מתנהג איתו? הוא מתנצח איתו? עם לבן הוא התנצח, מדת הנצח שלו, אבל באיזו מדה הוא מתייחס לעשו אחיו הגדול? רק בכניעה, שיש דורשים ויש דורשים. הוא מוכן שאם יתקיף אותו הוא ילחם, אבל לא הגיע לידי כך. ההתנהגות שלו לידי עשו היתה כמו בהתחלה – שעשו הוא איש ציד ויעקב הוא איש תם. עיקר התמימות שלו הוא ביחס לעשו, וכך בא לידי ביטוי בסוף – אחרי הסיפור עם לבן, הנצח שבתפארת, יש הוד שבתפארת, שהתחיל מהילדות שלו, מבר המצוה שלו (אז זה כתוב).

יסוד שבתפארת – "תֹלדות יעקב יוסף"

כשמגיעים ליסוד, מהו היסוד של יעקב? יסוד הוא ה"פרו ורבו" שלו. קודם כל, רק על יעקב כתוב "פרה ורבה", כמו אדם הראשון ונח. יש עוד משהו היום, תפארת שבתפארת, שכתוב וגם מובא בתניא – "שופריה דיעקב מעין שופריה דאדם הראשון", היפי שלו, התפארת שלו. מה שיעקב יפה כמו אדם הראשון שייך להיום. יסוד שבתפארת הוא השרש של יוסף שבתוך יעקב. על זה כתוב "אלה תֹלדות יעקב יוסף" – שכל התולדות של יעקב נעשו באמצעות נשמת יוסף, עוד לפני שיוסף נולד. כלומר, השרש של יוסף נמצא ביעקב ומתוכו הוא מוליד את כל התולדות שלו.

מה זה? היסוד שלו. גם על זה כתוב פסוק מפורש, כמו שהיה לנו בהוד שבתפארת – "ויעקב איש תם" – כך יש גם ביסוד, "תתן אמת ליעקב". אמת היא הזרעא חייא וקיימא, היסוד של התפארת, היוסף שביעקב. היוסף שביעקב הוא התולדות, "אלה תולדות יעקב יוסף", שאת כל הילדים שלו הוא הוליד דרך שרש נשמת יוסף הצדיק.

מלכות שבתפארת – תפלת יעקב

מה בסוף המלכות של יעקב? הרבה פעמים המלכות היא תפלה. כעת דברנו על תפלה. "לשם שמים" – השם הוא המלכות, התפלה. כתוב "הקֹל קול יעקב" – הראשון חסר כתיב, קֹל שעולה מלמטה למעלה, קול תפלה. הקול השני, "קול" מלא, הוא קול תורה. ה"קול תורה" של יעקב הוא התפארת שלו, אבל ה"קול תפלה" של יעקב הוא המלכות שלו.

נחזור ליצחק. מה המלכות שלו? המלכות של כל אחת מהנשמות הכלליות, הרועים של עם ישראל, היא התפלה שלו (אחד הפירושים) – איך אותו אחד מתפלל, להזדהות עם התפלה שלו. ליצחק יש ענין מיוחד עם תפלה. הוא ואשתו רבקה הם עמוד התפלה. יצחק-רבקה שוה תפלה. כתוב "ויעתר יצחק להוי' לנכח אשתו" – הוא עומד בזוית אחת ומתפלל והיא עומדת בזוית כנגדו ומתפללת, מתפללים יחד. יש עוד דוגמאות כאלה אצל תנאים ואמוראים, שהאיש והאשה מתפללים יחד. לפעמים ה' עונה בעיקר בזכות האיש ולפעמים בזכות האשה. התפלה היא מלכות והתפלה עם האשה היא עוד יותר מלכות, היא המלכות. אם נענה בזכותך – זה הזכר שבמלכות. אם בזכות אשתך – זה המלכות שבמלכות, הכל במלכות שלך. "ויעתר יצחק" זו המלכות שבגבורה. איפה אברהם אבינו התפלל, שגם זו בחינה של מלכות שבחסד? הוא התפלל שה' ירפא את אבימלך, ואז "כל המתפלל על חברו הוא נענה תחלה", לומדים זאת מאברהם אבינו, ו"והוי' פקד את שרה כאשר אמר", מה שקוראים ביום הראשון של ראש השנה.

איפה משה רבינו התפלל (מלכות שבנצח)? "ויחל משה" – עשה את עצמו חולה וחולין, בחינת מלכות. שוב, המלכות של כל אחד מהם – לפי אחד הפירושים – היא התפלה שלו. גם אותו "אל שדי יתן לכם רחמים" הוא גם התגלות והשפעה של רחמים שהוא נותן לבנים, להביא את כח הרחמים ליוסף שימצא חן בעיניו, וגם מתפלל תוך כדי כך. כלומר, בקול של יעקב יש כל הזמן "הקל קול יעקב" – בכל מה שהוא אומר יש בזה גם קול של תפלה, הוא אומר וגם מתפלל, הקול הראשון. יש בזה מלכות ותפארת.

מדת הרחמים של רועי הצאן

עד כאן בקיצור השבוע של יעקב, עם הדגש על היום הזה – תפארת שבתפארת, רחמים שברחמים, מדת הרחמים שלו שהוא מרחם על בית ישראל, על הצאצאים שלו. עוד דבר: כל מי שהיה רועה צאן – זה הרחמים שלו. כל האבות היו רועי צאן, אבל מי רועי הצאן העיקריים בשבעת הרועים? יעקב, משה ודוד. איפה שמים את הדבר הזה שהם רועי צאן? בתפארת. עיקר תכונת רועה צאן הוא הרחמים, שמרחם על הצאן שלו. במיוחד כתוב על משה רבינו ודוד המלך, שבזכות רחמיהם על הצאן שלהם ה' בחר בהם להיות רועי ומנהיגי עם ישראל – "כי מרחמם ינהגם". מי שמרחם ראוי להיות מנהיג. אם כן, המבחן של המלכות הוא התפארת. זה יחוד תפארת ומלכות – בוחנים את הרחמים שלך, ואם אתה מרחם אתה ראוי להיות מלך. בקבלה זה יחוד תפארת ומלכות. גם יעקב הוא רועה צאן. לחיים לחיים.

נגנו "צמאה לך נפשי".

זבול-יצחק – גבורה שבתפארת

יש לנו פה בר מצוה, אז נאמר משהו לכבודו – זבול יצחק. יש שבעה רקיעים כנגד הספירות. הרקיע שכנגד התפארת נקרא זבול. שם נמצאת התפארת של עם ישראל – בית המקדש. כתוב שבית המקדש בשמים נמצא ברקיע זבול. יצחק זה גבורה. אם כן, הצירוף של זבול-יצחק הוא בדיוק גבורה שבתפארת – יום ההולדת. יום ההולדת הוא יום ההילולא רבא של הויטבסקער, בעל פרי הארץ – יש קשר, אותו מזל של בעל פרי הארץ. שבע"ה תהיה בקי בספר פרי הארץ. להיות בקי בו זה לא רק לקרוא את המלים.

הספר הזה, יותר מכל ספר אחר בחסידות, אם לא מרגישים את הנשמה שלו זה פספוס גמור. כולו פנימיות, כולו עבודת ה' פנימית שלבא לפומא לא גליא כמעט מה יש שם. הראיה שאם יש מישהו שמפרש את זה היום, כל הפשט נכון, אבל את כל הנשמה צריך לחפש, את הפנימיות, כל ההרגש הפנימי האמתי. לכן הברכה שכל מי שילמד את הספר הזה, פרי הארץ, יזכה לחוש משהו – "אפס קצהו תראה וכלו לא תראה" – מנשמת בעל ההילולא. הרי הוא לא כתב את הספר, לכן אומרים שאי אפשר לדייק בו – הוא מאד מדויק, אבל כמה שהוא חזק "אפס קצהו תראה וכולו לא תראה".

אז זבול יצחק זה תפארת וגבורה שבתפארת. אמרנו שהיחוד העיקרי בעבודת הבעש"ט, יחוד יראה נורא, הוא גבורה שבתפארת. אם כבר אמרנו את הבעל שם טוב, רבי מענדל, בעל ההילולא, זכה להיות אצלו פעמיים. בפעם השניה לפני שהוא נפרד הבעש"ט קרא לו ואמר לו שיש לו לספר לו סיפור – ואז הוא סיפר לו סיפור שכלל את כל החיים שלו, כל מה שעתיד לקרות אתו, עד המאה ועשרים שלו ועד בכלל, וכנראה גם הגלגולים הבאים שלו והגלגולים הקודמים שלו. אדה"ז העיד עליו שכאשר יהודי נכנס אליו הוא ראה את כל גלגוליו הקודמים, ומה שהוא בהוה, ומה שיהיה איתו עד ביאת ינון. זה גופא מה שהבעש"ט גילה לו לגבי עצמו. מי שקשור אליו צריך לקרוא הרבה סיפורי צדיקים – סיפורי בעל שם טוב וגם סיפורים עליו – ולזכור את אותו סיפור שיש בו את כל החיים שלך. לחיים לחיים. בעל התולדות היה נוכח, הוא שמע, ולפני שרבי מענדל ויטבסקער עלה לארץ הוא הלך להפרד ממנו והוא הזכיר לו – אתה זוכר שהבעש"ט ספר לך סיפור? אז הוא סיפר לך שאתה עתיד להיות כאן אצלי לפני שאתה נוסע לארץ ישראל, פרט קטן בתוך הסיפור.

[מה עם המלכות של בעל ההילולא?] זה השפל באמת. הוא היה לגמרי מלכותי. זה גם יחוד תפארת ומלכות. הוא היה מפואר ביותר, עם בגדי פאר, והוא היה בתכלית השפלות בפנים. יש על זה גם משלים. הוא היה חותם "השפל באמת". [בבית שלו יש ממש מקום שפל.] השפל באמת. השאלה מה היה שם למטה. אותו כינו שהוא מלך ישראל – ר"פ מקוריץ כנה אותו מלך ישראל.

ה. נספח: פרי הארץ לפרשת אמר

אמור אל הכהנים וגו' ואמרת אלהם לנפש לא יטמא בעמיו וגו'. פירש רש"י ז"ל כשהוא בעמיו וגו'. הנה הוא על דרך ארז"ל באבות (ד, ב) הוי רץ למצוה קלה כבחמורה שמצוה גוררת מצוה, והוא על דרך הפסוק (תהילים קיט, לב) דרך מצותיך ארוץ כי תרחיב לבי. והענין כשהאדם עושה מצוה לשם שמים שהיא לשמה שהוא מפני שאמר ונעשה רצונו, מעורר כל העולמות מן השפלים התחתונים המורכבים שבעשיה וכל עשיה יצירה בריאה אצילות ועולמות אין מספר עד הרצון העליון שעלה ברצונו הפשוט לברוא העולמות בשביל ישראל שנקראו ראשית שיקבלו התורה ועול מלכותו (עיין ב"ר א, ה), והוא השתלשלות העולמות הנ"ל עד שהגיע למצות מעשיות. והנה בעשותו אחת מכל מצות ה' בכל כוחו ומדותיו עד ההתעוררות השמחה של המצוה מעורר כל העולמות בשמחתו ומוסיף כח בפמליא של מעלה כביכול ועליות כל העולמות אל הרצון העליון והוא עצמו בתוכם, ומשם מחזיר ומוריד שפע מעולם אל עולם עד השפלים התחתונים, וזהו (ברכות לא ע"א) אין עומדין להתפלל וכו' אלא מתוך שמחה של מצוה שבכל מדות האדם הוותר עליון מכל הוא השמחה, ואם היא של מצוה היא היחוד העליון מכל, והתפלה ידוע שנקראת נפש דוד שהיא השכינה (עיין זח"א רו ע"א), לכן מוזכר לשון תפלה בנפש כמו (שמו"א א, טו) ואשפוך את נפשי וגו' כמבואר:

והנה ידוע מאמרם ז"ל (עיין ראשית חכמה ש"ב פ"ד) שכינה בתחתונים צורך גבוה פי' כידוע היות מלכותו בכל משלה אפילו בחיצוניות העולמות, לכן אם אדם מבקש או מתפלל על איזה דבר שחסר ממנו לא תהיה כוונתו אלא על חסרון שבשכינה שאינו מן הראוי וכי כלום חסר מבית המלך, ותפלה כזאת היא מצוה ועל זאת יתפלל כל חסיד, משא"כ אם כוונתו להשיג תאוותו וחסרונו שאינו עולה למעלה כלל אבל תרד מטה מטה שהיא הקליפות ח"ו וטמא טמא יקרא:

כללא דמלתא כשאדם עושה מצוה אחת ומקדש עצמו למטה לשמה, מעורר כל העולמות עד למעלה ומקדשין אותו מלמעלה דרך השתלשלות כל העולמות אשר העיר בשמחתו והורדת השפע עד עצמו. וזהו דרך מצותיך ארוץ, באותו הדרך של השמחה ושל המצוה אשר עשה כבר מן הנתיב נעשה דרך כבושה לרוץ כי אין שם שום מעכב ומונע, כי בעשותו לשמה שאמר ונעשה רצונו שהוא הרצון ושם יתפרדו כל פועלי און (ע"פ תהלים צב, יא) שהם הקליפות כי אין שם שום אחיזת החיצונים ח"ו וכהמס דונג מפני אש יאבדו רשעים מפני אלהים (שם סח, ג). וזהו הוי רץ למצוה קלה ופירוש קלה שהיא לשמה שאמר ונעשה רצונו שהוא רוחני בלי שום כוונת ארצית ומחשבת חוץ שהוא כבד דטבע הארצי שהוא חומרי ועפרי מפני שמצוה גוררת מצוה, וידוע מלשון גורר אדם מטה כסא (ושלחן) וספסל וכו' (שבת כב ע"א) שעושה חריץ בגרירה, והוא שמצוה אחת עושה חריץ לחברתה וא"כ בוודאי תהיה בורח מן העברה כי שם יתפרדו כל פועלי און וכהמס דונג מפני אש, וכמו כן להיפך כאדם הבורח מן הלהב הגדול כן יברח מן העברה עצמה שלא יוכל להתקרב ממש כמו כבשן של הבערה ויצא מפני החריץ של מצוה שחרוץ בלבו ורוח נכון חדש בקרבי כנ"ל:

וזהו לנפש לא יטמא בעמיו, פירוש לנפש שהיא תפלה כנ"ל לא יטמא פי' שלא יהיה מחשבתו על גשם החסרון וקראו טמא כנ"ל, וזהו בעמיו ופרש"י ז"ל כשהוא בתוך עמיו פירוש בכל אבריו ומדותיו הגשמים כמאמר (קהלת ט, יד) עיר קטנה שהיא האברים והב"ן. וזהו (משלי כ, כז) נר ה' נשמת אדם חופש כל חדרי בטן, כידוע שכל נפש רוח נשמה חיה יש להם בחינת רמ"ח אברים ושס"ה גידים המלובשים תוך אברי האדם ובכל מצוה שמלביש לאיזה אבר משם יתפרדו הקליפות, וזהו נר ה' כי נר מצוה שהוא אור אש נשמת אדם חופש פירוש על דרך הפסוק (שם כח, יב) יחופש אדם שהוא ביטול הקליפות. וכן ענין סמיכות גאולה לתפלה היא עלית השכינה כידוע (עיין זח"ב ר ע"א), ולכן הסומך גאולה לתפלה מובטח לו שהוא בן עוה"ב מפני ביטול הקליפות והבן:

וזהו שנאמר (דברים כ, ג) במשוח מלחמה שמתחיל שמע ישראל אתם קרבים היום ואמרז"ל (סוטה מב ע"א) למה פתח בשמע ישראל לומר להם אפילו אין להם אלא קיום ק"ש שחרית וערבית ראוים הם שיפלו אויביהם לפניהם, והענין הוא כידוע (עיין זח"ג קעז ע"ב) ליחד מדת יום בלילה ולילה ביום וביחוד זה מתבערים הקליפות ומי יעמוד לפניהם מאז בוודאי מוכרחים אויביהם ליפול תחתיהם. וזה היתה כוונת גלית הפלישתי שהיה יוצא שחרית וערבית לבטל אותם מקריאת שמע כמו שדרשו רז"ל (סוטה מב ע"א):

וזהו אמור ואמרת להזהיר הגדולים על הקטנים, ופי' להזהיר מלשון (דניאל יב, ג) זוהר הרקיע שהוא להאיר ופי' גדולים הוא הגדלות שהם המוחין ופי' קטנים הוא הקטנות שהיא שכינה בתחתונים ע"ד (תהלים קג, יט) ומלכותו בכל משלה, כלומר להאיר הגדולות על הקטנות מן הרצון העליון עד אלה המצות אשר יעשה אותם האדם בעולם העשיה וחי בהם והב"ן:

[וזהו ד)איתא בגמרא (ביצה טז ע"א) שמאי כל ימיו היה אוכל לכבוד שבת מצא בהמה נאה אמר זו לכבוד שבת מצא אחרת נאה הימנה וכו' אבל הלל הזקן מדה אחרת היתה לו שכל מעשיו לשם שמים. והוא תמוה וכי שמאי מעשיו שלא לשם שמים חלילה, וביאור הענין מהיות ידוע שתלמידי שמאי היו חריפי טפי (יבמות יד ע"א) ואפילו הכי נקבעה הלכה כהלל שהיה ענוותן (ערובין יג ע"א), וידוע כי השמים מדה אחת ושם נקראת מדה אחרת תחתונה (עי' תיקו"ז ת' מ"ט) והוא היחוד האמיתי ליחד שם לשמים שהוא ו"ה, והנה שמאי לגובה ערכו היותו חריף טפי לא היה יכול ליחד מדה התחתונה לאשר עליה משא"כ הלל שהיה ענוותן וכל מעשיו ליחד מדת לילה ביום שהיא שם לשמים וזהו לשם שמים והב"ן: