בע"ה

ו' תמוז ע"ו – כפ"ח

שיעור שבועי פרשת בלק

העליה מיעקב לישראל

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. נבואת בלעם העצמית – סוד המלכות

לחיים לחיים. כל מי שיש לו את המשקה הזה – הוא להצלחה רבה ומופלגה של אלכסנדר-אהרן בן לאה.

מבנה ברכות-נבואות בלעם – סוד המרכבה

השבוע פרשת בלק. שלש פעמים בלעם מברך את העם – ה' הפך את הקללה לברכה "כי אהבך הוי' אלהיך". אחר כך, בסוף, הוא אומר נבואה לאחרית הימים – "לכה איעצך אשר יעשה העם הזה לעמך באחרית הימים". זו נבואה על דעת עצמו.

המבנה של שלש הברכות והנבואה הוא מבנה של י-ה-ו-ה. שלש הברכות הן כנגד י-ה-ו, ובהקבלה לסוד המרכבה הן כנגד האבות, אברהם יצחק ויעקב (שעל כן גם המלאך עמד קודם בשלשה מקומות, כנגד שלשת האבות – "סימני אבות הראהו"). הברכות הראשונות הן הברכות של אברהם אבינו (עמוד האהבה – "כי אהבך הוי' אלהיך"), עליו נאמר "והיה ברכה" ("הברכות מסורות לך"). כל האבות, אברהם יצחק ויעקב, הם ברוכים, מכח אברהם, אך בפרט הברכות השניות הן כנגד יצחק (ולכן גם מצינו בהן שבלק 'עושה צחוק' מבלעם) והברכות השלישיות כנגד יעקב. אבל בסוף, הנבואה שבלעם אומר על דעת עצמו, היא בחינת מלכות – הרגל הרביעית. זו הבחירה שלו[ב], המלכות שלו (מלכות-המלכה לשון עצה – "לכה איעצך וגו'" – היינו המוחין חו"ב דמלכות הנבנים מנו"ה דז"א, סוד "לכה"), והיא כנגד דוד מלכא משיחא – דוד המלך ומלך המשיח – ואכן תוכן הנבואה מכוונת לדוד ומשיח.

נקודת בלעם – המלכות

בלעם פותח את נבואתו "אראנו ולא עתה אשורנו ולא קרוב דרך כוכב מיעקב וקם שבט מישראל ומחץ פאתי מואב וקרקר כל בני שת". לפי הרמב"ם ביטוי אחד הולך על דוד המלך וביטוי שני על מלך המשיח (שהם פלג קיסר וקיסר), אך לפי רוב המפרשים הכל הולך על מלך המשיח, הכל נבואה לאחרית הימים ממש. סימן שהנקודה העצמית ביותר של בלעם הרשע, הלעו"ז של משה רבינו – "'לא קם נביא עוד בישראל כמשה' אבל באומות העולם קם, ומנו? בלעם" – היא המלכות.

יש לו כח לברך ולקלל. עיקר הכח שלו הוא לקלל (על מנת לבטל ולעקור את המלכות שהוא מקלל. הרי בלעם הוא בלא עם, ו"אין מלך בלא עם", וד"ל). הוא לא מפורסם בעולם כאיש מברך אלא מפורסם כאיש מקלל (כאשר כל ייחודו הוא שיודע את הרגע שבו הקב"ה כועס, הרגע של "אל זֹעם בכל יום"[ג]). גם זו בחינת מלכות – להעניש. בכח המלך יש להעניש, להחיות ולהמית, ועיקר הפחד מהמלך הוא מכחו להעניש. פרשת ראה מתחילה "ראה אנכי נתן לפניכם היום ברכה וקללה" – שבע מלים כנגד שבע המדות, כאשר ה"ברכה" היא כנגד היסוד ו"וקללה" כנגד המלכות, המדה השביעית[ד].

בלק ובלעם

בלעם כאן הוא לא מלך – הוא רק מצטרף למלך. המלך כאן הוא בלק בן צפור מלך מואב. בלק היה קוסם גדול מאד, יותר מבלעם, אבל עיקר כחו בעובדא – במעשה. באמת הכח של המלך הוא "אמר מלכא עקר טורא" – שהדבור שלו פועל במעשה. אבל כתוב[ה] שהכח של בלק הוא במעשה והכח של בלעם הוא בפה, מלכות דלעו"ז. אם כן, בלק ובלעם הם צמד-חמד של הלעומת-זה.

כתוב בזהר שאם נשים את המלה בלעם למעלה מבלק ונתבונן בשתי האותיות האחרונות של כל שם נקבל את המלה עמלק – יש כאן גם את עמלק. ואכן, אחרי שהוא מנבא על מלך המשיח, האומה הראשונה שהוא מנבא עליה בהמשך היא "ראשית גוים עמלק ואחריתו עדי אבד". מה האותיות שלפני עמלק בבלעם-בלק? בבל. גם קליפה – קליפת בבל. ביחד, בלעם בלק הם בבל ועמלק.

"מתוך שלא לשמה בא לשמה" – הלימוד מבלק

מלך המשיח יוצא מבלק. בלק הוא אבי עגלון ולפי חז"ל עגלון הוא אבי רות המואביה, ממנה יוצא מלך המשיח. איך בלק זוכה ברות המואביה, הפרידה הטובה שיוצאת מקליפת מואב? בזכות ארבעים ושנים קרבנות שהוא הקריב, עם כוונה מעורבת – כמו שמסבירים בעלי התוספות[ו] – שהיתה לו גם כוונה טובה לה', לעורר רחמים, הוא לא הקריב לע"ז אלא לה', יש בכך העלאת מ"נ, אך הוא רצה להמשיך קללה על עם ישראל.

בזכות שהקריב את מב הקרבנות שלו הוא זכה שתצא ממנו רות המואביה, ומכאן חז"ל לומדים – מאמר של רב בגמרא ("אמר רב יהודה אמר רב") – את הכלל הגדול בתורה "לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצוות ואפילו שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה". כלומר, מייחסים לבלק עבודת ה' שלא לשמה. על כך אומרים התוספות שאם הוא מאה אחוז "שלא לשמה" לא בא לידי "לשמה", סימן שכאן הוא לא מאה אחוז "שלא לשמה", יש בו גם משהו בסדר, עד כדי כך שלומדים ממנו את הכלל הגדול "לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצוות ואפילו שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה".

שכר המצוה בצאצאים

לשון חז"ל היא "בשכר [הוא קבל את השכר שלו] שהקריב ארבעים ושנים קרבנות זכה ויצאה ממנו רות". כמו שנאמר לאברהם אבינו "שכרך הרבה מאד", ואומר האריז"ל שהשכר של אברהם אבינו הוא משה רבינו שיצא ממנו, כרמוז בר"ת. "על פי שנים עדים יקום דבר" ששכר הוא מי שיוצא ממך, הצאצא שלך.

אפשר לפרש לפי זה את מאמר רז"ל "שכר מצוה מצוה" – שכר המצוה שהיא מולידה עוד מצוה (המשך של "מצוה גוררת מצוה", יש לגרור מהחוץ ויש להוליד מבפנים, ודוק). על פי זה אפשר להבין את המצוה הראשונה בתורה, "פרו ורבו", להוליד תולדות – זו מצוה שהיא עצמה אומרת שאחד מוליד הרבה, זו מהות ענין המצות כולן. לפי זה אפשר גם לחבר לפירוש אדה"ז בתניא ש"שכר מצוה" הוא ה"מצוה" עצמה – השכר עצמו הוא גילוי כח האין סוף שיש במצוה להוליד הלאה (היינו שכר אין סופי בכל מצוה).

גם לבלק יש שכר – רות, וגם לאברהם אבינו יש שכר – משה (אברהם-משה בלק-רות = 1331, 11 בחזקת 3, משיח במספר קדמי). סימן שיש איזו השוואה בין משה רבינו, שכר אברהם אבינו, לרות המואביה, שכר בלק בן צפור. המלה שכר שוה י פעמים בן – עשרה בנים, מנין של בנים, כ פעמים הוי'. הרבי אמר שכל אחד צריך לפחות מנין בבית – שיהיו לך עשרה בנים. זה שכר טוב, קיום מצות "פרו ורבו" בהידור.

ב. מדרגות יעקב וישראל

ביאורי החסידות ל"דרך כוכב מיעקב וקם שבט מישראל וגו"

מה שאנחנו רוצים הערב הוא להתבונן בפסוק הזה: "דרך כוכב מיעקב וקם שבט מישראל ומחץ פאתי מואב וקרקר כל בני שת". יש עוד שני פסוקים שהם המשך, עוד לפני שהוא פונה לאומות אחרות, בהם הוא מתייחס למלך המשיח: "והיה אדום ירשה והיה ירשה שעיר אֹיביו וישראל עֹשה חיל. וירד מיעקב והאביד שריד מעיר". עד כאן שלשה פסוקים של משיח, ואחר כך יש עוד פסוקים של נבואות לשאר האומות.

יש מאמר אחד של הרבי ד"ה "דרך כוכב מיעקב"[ז], ומענין שעיקר המאמר הוא פשוט להביא – לצטט – בשם הצמח צדק שמצטט את הרב המגיד בספרו אור תורה. בדיוק אותה תורה כתובה גם בספר המקביל, מגיד דבריו ליעקב, על אותו פסוק. הוא מביא גם מהקדושת לוי את הפירוש שלו על הפסוק – מאד דומה, כאילו בהשראת תורת הרב המגיד רבו. את שני הפירושים האלה מביא הצ"צ והרבי מביא בשמו. יוצא שגם בחסידות חב"ד שתי התורות האלה[ח] הן העיקר – עיקר הפירוש החסידי על נבואת בלעם לגבי מלך המשיח.

"דרך כוכב מיעקב" – הצלחה בגילוי המזל

נתחיל מתורת המגיד: "דרך כוכב מיעקב" – כוכב פירושו מזל[ט] (במספר סדורי, "דרך כוכב מיעקב" = 125 = כוכב מזל במספר הכרחי). ראשית הופעת מלך המשיח היא ה"מזל גובר" שלו. כמו שביום הולדת המזל גובר, לידת משיח נקראת לידה – "בני אתה, אני היום ילדתיך". כך גם לגבי המשיח הכללי וגם לגבי המשיח הפרטי שיש בכל אחד ואחד, כמו שכתוב בספר מאור עינים לרבי נחום מטשרנוביל בשם הבעש"ט – מובא תמיד בחסידות בשמו – שבכל אחד מאתנו יש ניצוץ משיח. כאשר יהיו (בסוד שכר מצוה כנ"ל) עשרה בנים כאלה, עשרה יהודים שמתגלה בהם "בני אתה אני היום ילדתיך" (עשרה בנים כאלה נקראים "כנישתא חדא") יבוא המשיח הכללי.

בר מזלא נקרא "איש מצליח", שנאמר ביוסף – כנראה ש"מזל גובר" זו בחינה של משיח בן יוסף ("מזל גובר" = רפח, סוד רפח ניצוצין המתבררים על ידי הצדיק יסוד עולם כנודע, בחינת משיח בן יוסף). התחלת נבואת בלעם היא "דרך כוכב מיעקב" והסיום של הפסוק השני הוא "וישראל עשה חיל". תרגום אונקלוס מתרגם שישראל מצליח בנכסים שלו, בעסקים שלו ("וישראל יצלח בנכסין". אך ראה תרגום ירושלמי שמתרגם אחרת: "וישראל יתגברון בחיל תקיף").

יש כאן איזו סגירת מעגל – "דרך כוכב מיעקב... וישראל עֹשה חיל". יש בזה גם גימטריא – כוכב שוה חיל (בהכאת אותיות, כוכב = 4800 וחיל = 2400, יחס של "שלם וחצי". ביחד הם עולים 7200, הרבוע הכפול של 60). הנבואה מתחילה "דרך כוכב מיעקב" ויחידת שני הפסוקים האלה נגמרת במלה "חיל" (והנה, ב"דרך כוכב מיעקב וקם שבט מישראל ומחץ פאתי מואב וקרקר כל בני שת" יש כוכב-חיל אותיות – אף ש"כוכב" הוא המדרגה הראשונה כאן – מדרגת יעקב, "דך כוכב מיעקב", כפי שיתבאר – בפנימיות הוא כולל את כל המדרגות שבהמשך). אם כן, הסימן הראשון של ביאת משיח הוא באמת ש'זה הולך' (עניני גאולה מתחילים לזוז לתפוס תאוצה) – "דרך", נמשך, "כוכב מיעקב".

אחר כך כתוב "וקם שבט מישראל". שבט הוא מושל, מלך. סימן שקודם צריכים "וירם קרן לעמו" – צריכים הרמת קרן ישראל, "דרך כוכב מיעקב", מה שגם בא לידי ביטוי במי שעתיד להיות ה"קם שבט", המשיח. אבל אחר כך "וקם שבט מישראל" בפועל.

הדגשת בלעם (מתוך נקודת המלכות) את מדרגות יעקב וישראל

נשים לב שקודם כתוב השם יעקב ואחר כך השם ישראל – זו תופעה החוזרת כמה פעמים בפרשת בלק, ההשוואה והשויון בין שני השמות המובהקים של עם ישראל, יעקב וישראל. זו תהיה מהנקודות העיקריות שלנו הערב, להסביר מי הוא יעקב ומי הוא ישראל. מי שיש לו חוש שחייבים להתייחס לכל יהודי כבעל שני קומות, שני שמות עצמיים, יעקב וישראל, ו"לא סגי הא בלא הא" זה ראש של בלעם, ראש של מלכות (ושל מי שרוצה לבטל מלכות). לראש של מלכות מאד חשוב שיש בעם ישראל שני שמות, שני סוגים, שתי דרגות.

יש כאן בכל הנבואות שש פעמים התייחסות כפולה – שקודם מדברים על יעקב ואחר כך מצרפים את ישראל. שש פעמים, ששה פסוקים ידועים. קודם כל, הפסוק הראשון הוא שבלעם אומר מעצמו לשם מה בלק הביא אותו "לכה ארה לי יעקב ולכה זעמה ישראל". זו ההתחלה – זו עדיין לא ברכה, אלא שהוא אומר מה השליחות שלי. בלעם כאן הוא שליח, ואפשר ללמוד ממנו את ענין השליחות – שליח של בלק. מה אומר המשלח שאני צריך לעשות כאן? "לכה ארה לי [לבלק] יעקב ולכה זעמה ישראל".

אחר כך יש בברכות הראשונות פעם אחת – "מי מנה עפר יעקב ומספר את רבע ישראל". אחר כך, בברכות השניות, יש פעמיים – "לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל" ו"כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל". בברכות השלישיות יש את הפסוק בו מתחילים את התפלה כל בקר – ולפי המסורה הוא צריך להיות בשורה העליונה של העמוד בכתיבת ס"ת – "מה טֹבו אהליך יעקב משכנתיך ישראל". זו הפעם החמישית. הפעם האחרונה, הששית, היא הפסוק שלנו, פתיחת נבואת בלעם (כל שש הפעמים הן בפיו של בלעם) – "דרך כוכב מיעקב וקם שבט מישראל".

יעקב וישראל – בינוני וצדיק

הזכרנו כעת את כל שש הפעמים שבלעם משוה בין יעקב וישראל. יש הרבה פירושים פשוטים בעבודה להסביר את ההבדל בין יעקב לישראל. במקום אחד מובא שיעקב הוא עבודת הבינוני של תניא – "הלואי בינוני" – ואילו ישראל הוא עבודת הצדיק.

ההקדמה לשער היחוד והאמונה בתניא היא מאמר בשם "חנוך קטן", בו מסביר אדה"ז את הפסוק "כי שבע יפול צדיק וקם". הוא אומר שהצדיק נופל רק ליסוד החינוך שלו, "חנֹך לנער על פי דרכו גם כי יזקין [ויהיה צדיק] לא יסור ממנו" כי לפעמים הוא זקוק לחזור לראשית חנוכו, לדרגת הבינוני. לכן אף על פי שה' אומר לו "לא יקרא שמך עוד יעקב" אלא ישראל, למעשה רואים שהוא נקרא שוב יעקב – הצדיק, ישראל, עשוי ליפול, אבל "הלואי בינוני".

תמיד כשאומרים "הלואי בינוני" מתכוונים מלמטה למעלה, למי שאינו בגדר בינוני אלא רשע – רשע וטוב לו, אבל רשע – "הלואי בינוני", שבכל רגע יכול לעשות מעצמו בינוני. כך אנחנו מפרשים. גם לבינוני עצמו אומרים "הלואי בינוני", שישמור את עצמו שלא יפול לרגע מדרגת בינוני. אבל הצדיק מפרש "הלואי בינוני" – הלואי שכאשר אפול אפול לדרגת בינוני ולא יותר מזה. "שבע יפול צדיק וקם". זו הקדמת שער היחוד והאמונה. שוב, הצדיק הוא ישראל וה"הלואי בינוני" – בשני הכיוונים (וגם באמצע, בהיותו בינוני כנ"ל) – הוא יעקב.

יעקב וישראל – הארת הנשמה בגוף ומקיפי הנשמה

איך עוד מפרשים את ההבדל בין ישראל ליעקב? אומרים שיעקב הוא י-עקב, הארת הנשמה המתלבשת בגוף. מסבירים שזה סוד הנר"נ, ה-צ של הצלם, בלי המקיפים, ה-לם של הצלם, ואילו ישראל הוא לי-ראש, גילוי מקיפי הצלם, שרש הנשמה.

כנראה שהא בהא תליא, ששני הפירושים משלימים אחד את השני. מיהו הצדיק בתניא? מי שבער את הרע שבקרבו, הרע בלב, "ולבי חלל בקרבי", אין לו יותר רע בלב. הבינוני אינו ככה – יש לו את כל הרע בלב, כשעת תולדתו ואפילו יותר, כי הרע הולך ומתגבר במשך החיים שלו (כמבואר בתניא), רק שהוא שולט במאה אחוז על המחשבה-דבור-ומעשה שלו. מכאן אפשר ללמוד מה הכח לבער – "ובערת הרע מקרבך" – של הצדיק? רק על ידי גילויי המקיפים של הנפש. רק מכח שרש הנשמה ניתן לבער את הרע הפנימי מהלב, להפוך את המים המרים למתוקים.

בינוני וצדיק – מלחמה (אתכפיא) ושלום (אתהפכא) – קטנות מוחין וגדלות מוחין

צדיק הוא מי שמקיים בעצמו "אתהפכא חשוכא לנהורא וטעמין מרירו למיתקא". עבודת האתהפכא. הבינוני הוא עבודת האתכפיא. כתוב בתניא "ועשה לי מטעמים כאשר אהבתי" – יש שני סוגי מטעמים לקב"ה. יצחק אבינו רומז כאן לקב"ה, ויש לו שני סוגי מטעמים, המעדן של הצדיק שהופך את הרע והמעדן של הבינוני שנלחם, שכל הזמן הוא נמצא בתוך מלחמה, בתוך הקרב (המלחמה שבקרבו). מיהו בינוני? מצב נפשי של מלחמה, שאדם לוחם. מיהו צדיק? מצב נפשי של מנוחה, אין יותר מלחמה, הוא כבר נצח את המלחמה.

לפי זה אפילו היחס בין מלכי ישראל – שני המלכים הראשונים של מלכות בית דוד, איש מלחמה ואיש שלום – הוא גם יחסית היחס בין עבודת הבינוני לעבודת הצדיק (ומה שאמר דוד המלך על עצמו "ולבי חלל בקרבי" היינו דרגה עליונה של בינוני, צדיק שבבינוני, והיינו מה ש"חלל" הוא חציו קמץ וחציו פתח, פעל ולא תאר). רק שאותו צדיק, שלמה המלך, גם נפל את שבע הפעמים, ו"הלואי בינוני" – הלואי שנפל רק לדרגת בינוני. יתכן שנפל יותר מזה, כמו שכתוב "נשיו הטו את לבבו".

כל מדרגה היא גם מוחין, לכן כתוב שיחסית יעקב הוא קטנות מוחין ואילו ישראל הוא גדלות מוחין. גם, לפי זה, מי שיש לו גדלות מוחין – יש לו גילוי של המקיפים, שרש הנשמה שלו, שבכחו הוא מבער את הרע מקרבו לגמרי. אבל מי שיש לו קטנות מוחין, יש לו רק גילוי של הנר"נ, האור הפנימי של הנשמה, שאין בו כח להפוך את המדות הרעות של הנפש הבהמית. בסך הכל הוא יכול להשתלט רק על המחדו"מ שלו – "הלואי בינוני" מלמטה למעלה.

ג. המלוכה והממשלה

בינוני וצדיק – מושל ומלך

יש עוד משהו מאד חשוב לעניננו להבדיל בין יעקב לישראל, אם נלך במהלך הזה (של אתכפיא ואתהפכא) של בינוני וצדיק: יש מולך ויש מושל. גם מאד נוגע לנו היום – מה אנחנו רוצים, ממשלה על פי תורה או מלוכה על פי תורה? אנחנו ודאי רוצים וחותרים שהחברה פה בארץ ובעולם תעבור תהליך שהיא תהיה על פי תורה, אבל אפשר לשאוף לממשלת תורה ואפשר לשאוף למלכות תורה, ממלכה של תורה. הן בהחלט לא אותו הדבר – רחוק מאד אחד מהשני. על מלכות כתוב "ומלכותו ברצון קבלו עליהם", שהעם רוצה לכתחילה במלך – זו מלכות. אבל כשהעם לא בדיוק רוצה, ולכן צריך למשול בכח, זו ממשלה ולא מלכות. האופי הוא לגמרי אחרת, ממש משהו הפוך, בין מלכות לממשלה.

איך זה קשור לבינוני ולצדיק? הוא-הוא החילוק: הצדיק הוא מלוכה, כרמוז בכך שהאות צ היא מלך בגימטריא. אבל הבינוני הוא ממשלה – הבינוני נמצא במצב של מלחמה בין הטוב והרע, הם מתעמתים, ובמקרה הטוב הוא מושל על היצר ולא נותן לו להשתלט עליו בשום דבר, לא במחשבה, לא בדבור ולא במעשה, בשום תופעה חיצונית של הנפש. אבל הוא לא מתפטר מהיצר – כל הזמן במלחמה איתו. אם כן, במקרה הטוב הוא מושל.

יעוד "ועמך כֻלם צדיקים"

ממשלה היא לא התכלית. אנחנו מקוים שיבוא בקרוב יום שיתקיים בגלוי הפסוק "ועמך כֻלם צדיקים" שאז "לעולם יירשו ארץ" – ירושת הארץ תהיה לעולם, באופן נצחי (גאולה שאין אחריה – שלא יכול להיות אחריה – גלות). בשביל זה צריך להיות צדיק – לא יעזור, לא סתם שאחד יהיה צדיק אלא שכולם יהיו צדיקים. זו ההבטחה של התורה, שיתקיים "בעתה אחישנה" – "זכו ['אשה מזרעת תחלה'] 'אחישנה'" ו"לא זכו 'בעתה' ['איש מזריע תחלה', ובאתערותא דלעילא אתערותא דלתתא, ובכל מקרה 'איש ואיש יולד בה']", אבל זה יהיה, יבוא היום של "ועמך כֻלם צדיקים".

אפשר לחשוב שאין ענין כלל להשאר בדרגת בינוני, מושל, אלא לשאוף רק למלוכה – "ומלכותו ברצון קבלו עליהם". אך "ראה זה פלא", עדיין השם יעקב חי וקים – "יעקב לא מת", "תתן אמת ליעקב", אמת ליעקב אותיות "יעקב לא מת". לא צריך לומר שישראל לא מת – פשיטא, צבור לא מת. כמו שנסביר, יעקב הוא פרט וישראל הוא כלל. יעקב לא מת היינו שגם הפרט לא מת – זו האמת שלו. מה זאת אומרת שיעקב לא מת? שגם כאשר יבוא מלך המשיח וגם כאשר יתקיים "ועמך כלם צדיקים", כולם יהיו ישראל, עדיין "יעקב לא מת", עדיין יהיה יעקב.

שיא שירת הים – "הוי' ימלֹך לעֹלם ועד" (ותוספת פסוקי המלוכה)

כתוב "כי להוי' המלוכה ומושל בגוים". זו כבר ההתחלה של תורת הקדושת לוי. הוא אומר שבעולם הזה "כי להוי' המלוכה" על ישראל, אבל "ומושל – בגוים", הוא מושל על הגוים.

מה אומרים כל בקר אחרי שירת הים? בסוף שירת הים, אחרי הפסוק "הוי' ימלֹך לעֹלם ועד", אומרים שלשה פסוקים. קודם אומרים "כי להוי' המלוכה ומושל בגוים", פסוק מסוף פרק כב בתהלים. אחר כך אומרים פסוק שהוא גם סוף – סוף עובדיה הנביא – "ועלו מושִעים בהר ציון לשפֹט את הר עשו והיתה להוי' המלוכה" (יש פעמיים בתנ"ך "להוי' המלוכה", בשני פסוקים אלו. ב"פ "להוי' המלוכה" = חי ברבוע. ממוצע כל תבה = ט ברבוע = אנכי, גילוי "אנכי מי שאנכי" של מתן תורה שתכליתה היא "והיה הוי' למלך על כל הארץ וגו'"). אחר כך מסיימים עם פסוק שלישי, שהוא לא הסוף ממש אבל קרוב לסוף, של נבואת זכריה הנביא – "והיה הוי' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה הוי' אחד ושמו אחד".

למה אומרים לפי הסדר הזה ומה המשמעות? זו כוונה מאד חשובה, שראוי לחשוב כל בקר כשאומרים את הפסוקים האלה, תוספת לשירת הים, תוספת ל"הוי' ימלך לעלם ועד". ידוע ש"הוי' ימלך לעלם ועד" שוה שלום, שוה לנצח נצחים. שם הוי' בפסוק "הוי' ימלך לעלם ועד", מבין 1820 פעמים הוי' שיש בתורה, הוא שם הוי' מספר משיח – גם רמז מאד חשוב שראוי לחשוב עליו (כל הפסוק שוה משיח חי). אחרי שאומרים זאת – השיא של שירת הים (הקדמה לגילוי ה"אנכי מי שאנכי" של מתן תורה), כאשר אמירת שירה היא גם התנאי לביאת משיח, כידוע שחזקיהו המלך לא זכה להיות משיח כי לא אמר שירה על הנס, צריך לומר שירה על הנס ואז אתה הופך להיות מלך המשיח – מוסיפים את שלשת הפסוקים הללו לפי הסדר הזה.

שלשת פסוקי המלוכה – העליה מממשלה למלכות על העולם כולו

מסביר בעל קדושת לוי – ומאד מענין שיש עוד ספרים שמסבירים על דרך זה – שהפסוק הראשון מסביר את המצב בעולם הזה. בו יחסית היחס בין ישראל לבין להבדיל אומות העולם הוא בין מלוכה לממשלה. הגם שקודם אמרנו שזה היחס בין ישראל ליעקב בתוך עם ישראל, אבל אותו יחס ממש – כידוע שהכל לפי ערכין – הוא היחס בעולם הזה בין ישראל לאומות העולם. אנחנו מכירים בה' ורוצים במלכותו בכללות – "ומלכותו ברצון קבלו עליהם" – ולכן דווקא עלינו מתקיים היום "כי להוי' המלוכה". "ומושל בגוים" – הגוים בעולם שלנו לא מכירים בקב"ה כמלך, לא מכירים בו בכלל, ולכן הוא מנהיג את אומות העולם רק מכח שבט המושל – "ומושל בגוים". זה המצב היום.

אבל למה אנחנו מקוים? מה יהיה בעתיד, כשיבוא מלך המשיח? "ועלו מושעים בהר ציון לשפט את הר עשו" – גם לשפוט במובן של להוציא את הפסולת, אבל גם לקרב ולהעלות את חלקי הבר המעורבים בפסולת – ואז כתוב "והיתה להוי' המלוכה" על כולם (בעוה"ז "כי להוי' המלוכה", בימות המשיח "והיתה להוי' המלוכה", הויה שלמה ונצחית. ב הלשונות = 780, המשולש של "הוי' אחד" שעולה "יהיה [פעמים] הוי' אחד ושמו אחד"!), אין יותר ממשלה. אחרי שעושים את המשפט עם עשו גם מי שנשאר מעשו, מכל אומות העולם, כבר מכיר במלכות ה' ומקבל עול מלכות שמים מרצון. מה הכוונה שהוא מקבל ברצון? מקבל ברצון מתוך הכרה – קודם הוא לא הכיר. כלומר, כל המשפט "ועלו מושעים בהר ציון לשפט את הר עשו" הוא להגיע, להמשיך לגוים הכרה באלקות, עד כדי כך שהם עצמם ירצו לקבל עול מלכות שמים מרצון ובשמחה, עד כדי שיתקיים "כי אז אהפך אל עמים שפה ברורה לקרוא כלם בשם הוי' לעבדו שכם אחד". שוב, אין יותר מושל, אלא "והיתה להוי' המלוכה" על כולם.

אז מסיימים שיתקיים הפסוק השלישי כפשוטו, "והיה הוי' למלך על כל הארץ [אין יותר מושל, רק מלך] ביום ההוא יהיה הוי' אחד ושמו אחד" – מה שמביא רש"י על "שמע ישראל וגו'". בעולם הזה "הוי' אלהינו", אבל עם ביאת משיח יתקיים היעוד "הוי' אחד" על כולם, "ביום ההוא יהיה הוי' אחד ושמו אחד".

אם כן, זו התבוננות מאד יסודית, שמתחילים "כי להוי' המלוכה ומושל בגוים", ואחר כך ממשיכים הלאה השלבים שיתקיימו בעתיד בימות המשיח. אם כן, לעתיד לבוא אין מושל, אך אם כך צריך גם שבעם ישראל לא יהיה יותר יעקב, לא יהיה בינוני. אם אין בינוני – גם אין מטעמים. עד כה היו שני מטעמים, שכל אחד הגביר – יצחק הוא גבורה, התגברות השמחה והתענוג – את הענג של השני. איך אפשר להסתדר בלי המעדן של הבינוני? אמרנו שיש כמה ספרים קדושים שמפרשים את "כי להוי' המלוכה ומושל בגוים" ואחר כך "ועלו מושעים... והיתה להוי' המלוכה" על דרך הקדושת לוי. אם תסתכלו בפירוש הגר"א על משלי, פרק כז פסוק כז[י], תראו גם פירוש מופלא שהייתי יכול לחשוב שהוא העתיק מהקדושת לוי או הפוך.

יריעות שלמה: מעלת המלוכה על ישראל גם לעתיד לבוא (עלית העולמות)

יש עוד פירוש מאד טוב – פירושים ממש יפהפיים – ביאור שנקרא "יריעות שלמה" של רבי שלמה קלוגר על התפלות. הוא מודפס בסידור בית יעקב של ר"י עמדין. יש לציין שכל פירוש שלו הוא ממש פנינה – יריעות שלמה. גם הוא מפרש ממש על אותו דרך. אם רוצים להסתכל שם צריך לראות בביאור יריעות שלמה על תפלת ר"ה בשחרית – "ויאמר כל אשר נשמה באפו הוי' אלהי ישראל מלך ומלכותו בכל משלה"[יא].

הוא שואל, אחרי שכולם יכירו בקוב"ה – "וידע כל יצור וכו'", שעל כך מתפללים "מלוך על כל העולם כולו בכבודך", שכולם יכירו וידעו ויבחינו – איך נבחין בין ישראל לאומות העולם? אם ה' ימלוך על כולם, כולם ידעו אותו וכולם יבינו אותו, איך נבחין? מזכיר קצת את סיום הרמב"ם למשנה תורה, היד החזקה, שיתקיים "כי מלאה הארץ דעה את הוי' כמים לים מכסים" ועסק כל העולם כולו יהיה רק בידיעת האלקות. בכל אופן, הרמב"ם מוסיף איזה חצי משפט לתרץ את קושית היריעות שלמה, ישראל יהיו החכמים הכי גדולים. כל אחד יבין את האלקות לפי דרגתו, אבל ישראל יהיו החכמים הכי גדולים – עדיין תהיה הבחנה, הגם שכולם יכירו.

רבי שלמה קלוגר מביא כמה פסוקים ש"כל אשר נשמה באפו" הולך דווקא על יהודים. הגוי הוא בחינת "רוח כל חי" אבל היהודי הוא בחינת נשמה. אחרי שכולם יבינו וכולם יקבלו את ה' והוא ימלוך על כולם – מלוכה, לא ממשלה – בסוף "כל אשר נשמה באפו", נשמות ישראל, יאמרו "הוי' אלהי ישראל מלך ומלכותו בכל משלה". מה פתאום "משלה"? איך נשאר "משלה"? הרי אמרנו קודם "מלוך על כל העולם כולו בכבודך", רק מלוכה, אין יותר "משלה". גם, הכל לפי ערכין. הוא אומר שעדיין – גם כשכולם יקבלו את ה' כמלך ברצון, אז לכאורה יש רק מלוכה ואין ממשלה – בתוך המלוכה הזו יש יחס בין מלוכה לממשלה. עדיין תהיה ממשלה על הגוים, שיקבלו את המלכות.

זה מתאים מאד לווארט שכתוב ברמ"ח אותיות שלעתיד לבוא – הציור איך שצייר את ימות משיח – הוא עלית העולמות, שכל אחד מתעלה לדרגה שמעליו. מה כתוב שם? כשיבוא מלך המשיח הגוים יהפכו להיות מתנגדים, המתנגדים יהפכו להיות חסידים, החסידים יהפכו להיות רבי, והרבי... גם כאן, זה יחסית – יש יעקב ויש ישראל. כלומר, גם אחרי שכולם יכירו בה' וכולם יהיו כמו יהודים, עדיין יהיה "ומלכותו בכל משלה" – עדיין ישאר ההבדל בין ישראל לאומות העולם. כאילו יש שוב סגירת מעגל, שחוזרים ל"כי להוי' המלוכה ומושל בגוים". זה טוב, זה מטעמים. שוב, שואלים למה ה' ברא את הגוים – בסוף התכלית של הגוים, של מי שישאר, אפילו מי שיתגייר ונאחז במלכות, שביחס לתפארת הוא כמו יעקב וישראל, הוא משלים את "ועשה לי מטעמים כאשר אהבתי". למי יצחק אמר זאת? לעשו. בעולם הזה לא התקיים, אבל בעולם הבא יתקיים – הוא יקבל ממנו מטעמים. גם עשו יהיה בהתכללות, הבינוני שבצדיק, וישראל יהיה הצדיק שבצדיק. אז מי שיכלול את שתי המדרגות הוא דווקא עשו, כי הוא הבינוני שבצדיק – יש לו גם בחינה של בינוני, יעקב, וגם בחינה של צדיק, ישראל. אצלו (אצל עשו = "הוי' ימלך לעלם ועד") יתקיים מטעמים לשון רבים. כל זה היה להסביר את המהלך של שלשת הפסוקים שאומרים בסיום שירת הים.

ד. שש השוואות יעקב-ישראל כנגד ו קצוות

היינו באמצע להסביר איך להתבונן בשש הפעמים שכתוב היחס בין יעקב לישראל בפרשתנו. אם יש שש פעמים רצוי שנכוון כנגד ו"ק:

גבורה: "לכה ארה לי יעקב ולכה זעמה ישראל"

מתחיל "לכה ארה לי יעקב ולכה זעמה ישראל", שהוא ודאי הגבורה – בלק אומר לי, אני השליח שלו, לקלל את ישראל, "לכה ארה לי יעקב ולכה זעמה ישראל". מה ההבדל בין "ארה לי יעקב" (בפסוק הבא הוא מחליף בין "ארה לי יעקב", הלשון שאמר לו בלק – "ועתה לכה נא ארה לי את העם הזה כי עצום הוא ממני"[יב] – ל"מה אקב לא קבה אל") לבין "זעמה ישראל"? נסביר בהמשך.

יסוד: "מי מנה עפר יעקב ומספר את רבע ישראל"

אחר כך "מי מנה עפר יעקב ומספר את רבע ישראל" שייך לספירת היסוד, כי מתייחס לזיווג ("רבע"), לטפה שממנה יוולד הצדיק. ברור שיעקב-ישראל כאן הם כנגד ספירת היסוד.

נצח: "לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל"

בכל ברכה יש פעם אחת לפחות יעקב-ישראל, אבל בברכה השניה, שכנגד יצחק אבינו, יש פעמיים, "כפלים לתושיה", יעקב-ישראל – כנראה שהם זוג כנגד הספירות. בו"ק יש מקום עיקרי שהוא זוג – נצח והוד. מהו הנצח? לפי הסדר. הראשון הוא "לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל" – גם צריך להסביר בהמשך את ההבדל בין און לעמל, אבל מה שה' לא רואה את החטאים שלנו הוא על דרך "נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם" (ו"ישראל עף על פי שחטא ישראל הוא", "[ל]נצח ישראל").

הוד: "כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל"

אבל מה שכתוב בהמשך, "כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל" הוא כנגד ספירת ההוד, עליו נאמר "הודי נהפך עלי למשחית" – כאשר כן נכשלים ר"ל בנחש וקסם, ולא סומכים על נבואת הנביאים (שמקומם בנצח והוד) אלא הולכים במקום לנביא אל המכשף, המנחש והקוסם, הופכים את ההוד למשחית. הוד הוא גם על פי פשט הודיה שיש רק מקור אחד מאין מקבלים נבואה – מה' דרך עבדיו הנביאים, שלהם ה' "גלה את סודו", ולא דרך נחש וקסם ח"ו. ברור שהנחש והקסם[יג] הם כנגד ספירת ההוד.

תפארת: "מה טבו אהליך יעקב משכנתיך ישראל"

אח"כ כתוב "מה טבו אהליך יעקב משכנתיך ישראל" – "כתפארת אדם לשבת בית", זה "עטרת תפארת", לכן זה גם בראש העמוד. גם על פי פשט זה פסוק של תפארת, בלעם ראה את היפי של עם ישראל, איך הוא שוכן לשבטיו (ועד שעלה בלבו, במדת התפארת שבו, לברכם).

מעבר בלעם מכפיה לרצון

כאן מתחיל להיות מעבר – עד כאן ה' היה צריך ממש למשול בו בכך שהפך את הקללה לברכה "כי אהבך הוי' אלהיך", אבל כאן "עלה בלבו שלא יקללם" (פירש"י על "[וישא בלעם את עיניו וירא את ישראל שכן לשבטיו, 'תפארת ישראל'] ותהי עליו רוח אלהים". יש לומר שהיא אותה "רוח אלהים" שמרחפת על פני המים מאז בריאת העולם, שמרחפת על פני הברכה המשולה למים, ה"רוח אלהים" שמקדימה את האמירה הברוכה של "יהי אור" במקום "ארה לי"). כאשר הוא ראה את "תפארת ישראל", "מה טבו אהליך יעקב משכנתיך ישראל", בא לו לברך.

מכאן כבר מתחיל מעבר לעיקר מה שבא לו[יד] – הנבואה בסוף, אחרי שבלק אומר לו "ברח לך אל מקומך". "ברח לך אל מקומך" היינו למקיפים שלך, לשרש הנשמה שלך, והשרש שלו אומר לו – תנבא על מלכות, על משיח, זה השרש שלך. לכן הוא מיד מתחיל לנבא על מלך המשיח.

חסד: "דרך כוכב מיעקב וקם שבט מישראל"

אם כן, הביטוי "מה טבו אהליך יעקב משכנתיך ישראל" מכוון כנגד ספירת התפארת כאן. עד כאן יש לנו גבורה, יסוד, נצח והוד, תפארת – נשאר לנו רק אחד, ספירת החסד, שנשאר למלך המשיח: "דרך כוכב מיעקב וקם שבט מישראל", הפסוק שלנו. מה הקשר? לכאורה זהו פסוק המכוון לספירת המלכות, אבל אם רוצים להקביל לו"ק הוא החסד שמאיר ומשפיע במלכות, בחינת "חסדי דוד הנאמנים".

החסד – יעד המלכות

מה הקשר בין כוכב לחסד? מיהו הכוכב הראשון? מי נמשל לכוכב לפני המשיח? אמרנו שכוכב הוא מזל. איש מצליח הוא אמנם יוסף, אבל מי הכוכב הראשון שזרח? "מי העיר ממזרח" זה אברהם אבינו. מה ה' אמר לאברהם אבינו? "הבט נא השמימה וספֹר הכוכבים אם תוכל לספֹר אֹתם ויאמר לו כה יהיה זרעך" – כל יהודי הוא כוכב בהיותו בן של אברהם אבינו, "והאמִן בהוי' ויחשבה לו צדקה", מי שעושה צדקה הוא כוכב כמו אברהם אבינו ("ומצדיקי הרבים ככוכבים"). ה"דרך כוכב" הראשון הוא אברהם אבינו[טו], חסד. כל אומות העולם הכתירו אותו אחרי מלחמת המלכים בעמק המלך – זה הקשר בין חסד למלך[טז].

שרשו של המלך דקדושה במדות הלב הוא חסד. מה שמניע את המלך של הקדושה למלוך על עם הוא חסד, הרצון להיטיב. נבין את הווארט שראשית בנין המלכות הוא גבורות, ויחסית גבורות הן ממשלה. יש משהו בתחלת המלכות שצריך להיות עם ממשלה, אבל היעד, התכלית של המלכות, ה"סוף מעשה במחשבה תחלה" של המלכות, הוא חסד, לממש את "חסדי דוד הנאמנים".

תכלית המלכות – אתהפכא גמורה במקדש

תחלת המלכות היא עדיין בבחינת בינוני, כמו שאמרנו קודם על היחס בין דוד לשלמה – יחסית מתחיל מעבודת הבינוני, ממשלה בכח, אבל התכלית היא להגיע לחסד. החסד כבר מתייחס לדוד, לאו דווקא לשלמה – "חסדי דוד הנאמנים". גם אצלו, בהתחלת דרכו הוא עדיין במלחמות, גם מלחמות פנימיות בתוך העם שלו, עם ישראל. הרי לדוד המלך היו מלחמות כבדות עד שהגיע עד הלום, להיות מלך – מלחמות עם שאול, בעל כרחו אך כך ה' עשה. אחר כך הוא מלך שבע שנים בחברון. היו לו מלחמות פנימיות עד שהוא זכה להיות מלך על כל עם ישראל – הכל בהמון אתכפיא (כפי שלימדה אותו אביגיל, "איהי בהוד [אתכפיא]"). אפילו הצדיק שכתוב בתניא שעושה אתהפכא, על דוד המלך לא כתוב אתהפכא ממש אלא שהוא צדיק בבחינת "לבי חלל בקרבי", "שהרגו בתענית" בלשון חז"ל. כמו שדייקנו והסברנו הרבה פעמים, דרגת הצדיק של דוד היא רק שהוא הורג את היצר הרע, אבל לא כתוב שהוא הופך את היצר הרע לטוב, את המים המרים למתוקים.

הצדיק שאנחנו שואפים אליו הוא מי שהופך את הרע שלו לטוב. כשהוא הופך אותו לטוב הוא יכול גם לבנות את בית המקדש, שהענין שלו הוא "אתהפכא חשוכא לנהורא" ולכן "ונהרו אליו כל העמים" ויעד המקדש הוא "כי ביתי בית תפלה יקרא לכל העמים", אתהפכא גמורה, עבודת ה' שכם אחד בבית המקדש. בית המקדש אינו עבור יהודים בלבד, אלא "בית תפלה לכל העמים" – "ביתי [הבית שלי] בית תפלה לכל העמים", אחרת זה לא "ביתי" (מקום דירתי בתחתונים, שלשם כך נברא העולם). כנראה שבית המקדש הראשון ובית המקדש השני לא היו מספיק בבחינה הזו של "ביתי בית תפלה יקרא לכל העמים" ולכן נחרבו – לא השלימו את היעד האמתי של בית המקדש. לכן הרוגאטשובר אומר שלא התקיימה מצות "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" בשניהם, לא היה מספיק "כי ביתי בית תפלה יקרא לכל העמים". לכן דוד המלך לא זכה לבנות את המקדש, הגם שהכין את החומרים ומסר על כך את הנפש עד שהמקדש נקרא על שמו – "ראה ביתך דוד".

סיכום

אם כן, לקחנו את שש הפעמים שיש את ההשוואה בין יעקב לישראל – תמיד קודם יעקב ואחר כך ישראל[יז], מלמטה למעלה, קודם הבינוני ואחר כך הצדיק – והקבלנו לו"ק:

ה. העליה מממשלה למלכות

"המלך תמלֹך עלינו אם משול תמשֹל בנו"

מלך המשיח מתחיל כמושל ועובר למלך. הראשון שרואים אצלו מעבר זה הוא יוסף הצדיק, השרש של משיח בן יוסף. החלום הראשון של יוסף הצדיק מתחיל מאתכפיא ומגיע לאתהפכא. מה החלום הראשון של יוסף הצדיק? "והנה אנחנו מאלמים אלֻמים בתוך השדה והנה קמה אלמתי וגם נצבה והנה תסֻבינה אלמתיכם ותשתחוין לאלמתי". ראוי לשים לב שיש חמש אלומות בפסוק – "מאלמים אלמים... אלמתי... אלמתיכם... לאלמתי".

רבי יעקב אבוחצירא בספרו מחשוף הלבן מסביר ש"מאלמים אלמים" היינו 'ממלאים מילואים', כל אחד בודק מה יוצא ממילוי השם שלו. כשיוסף מתבונן באותיות המילוי של שמו הוא רואה שהן עולות "אני הוי'" (יוד ויו סמך פא – אותיות המילוי של יו = הוי', אותיות המילוי של סף = אני), מכך הוא הבין שהוא ראוי למלוך על אחיו – "המלך תמלך עלינו אם משל תמשל בנו", כפי שהם אמרו ובאמת היתה כזו כוונה בפנימיות.

מממשלה למלכות – עלית משיח בן יוסף

סוף החלום הוא תיאור ההשתחויה – "תסֻבינה... ותשתחוין". זו קבלת המלכות ברצון – הסימן לכך הוא שהעם בא ומשתחוה למלך מרצונו, מתבטל למלך. לקבל מלכות ברצון היינו להתבטל. כתוב בספרים שבהתבטלות זו יש הרגשת תענוג פנימי ועצמי. זה ווארט מאד חשוב בחסידות. הפשיטות, פישוט ידים ורגלים של השתחויה, היא מתוך הרגשה של תענוג עצמי פשוט מקבלת המלכות. כמו שהרבי תמיד מדגיש שיסוד היהדות הוא קבלת עול מלכות שמים, אבל בבחינת אשר – מתוך אושר אין סופי. התענוג הפשוט והנצחי של קבלת המלכות הוא להשתחוות בפישוט ידים ורגלים.

בסוף "ותסֻבינה" – "והנה תסֻבינה אלמתיכם ותשתחוין לאלומתי" היינו קבלת המלכות ברצון, אבל בתחלה כתוב "והנה קמה אלמתי וגם נצבה", כשאני קם להיות מלך עליכם, זה עדיין בחינת מושל. כשאחד קם מתוך העם ומכריז שאני כאן המלך – זה מושל. אבל אחר כך, כאשר "תסבינה אלמתיכם ותשתחוין לאלמתי" זו כבר מלוכה.

איך זה בחלום השני? שם הוא רואה רק שהשמש והירח ואחד עשר הכוכבים משתחוים לו – הכל מלוכה, אין את המרכיב שאני קם. זו נקודה מאד חשובה שרואים כאן ביחס בין החלום הראשון לחלום השני. החלום הראשון הוא מממשלה למלוכה והחלום השני כולו מלוכה. זו התכלית.

אם כן, קודם צריך להיות בחינה של ממשלה – ממשלה היא דינים, ראשית בנין המלכות מהגבורה, מהדינים – ואחר כך, מיד, הם מתמתקים ונעשים ערבים לחיך, מטעמים. זה שייך ליוסף. בתוך המשיח אנחנו מסבירים כפשט, גם ברמב"ם וגם בכלל, שיש משיח אחד אבל קודם הוא בבחינת משיח בן יוסף ואחר כך בבחינת משיח בן דוד. שוב, הבחינה של משיח בן יוסף מתחילה מ"והנה קמה אלמתי וגם נצבה" אבל מגיעה מהר ל"והנה תסבינה אלמתיכם [מרצונכם] ותשתחוין לאלמתי".

"שבט מלכותך"

עוד משהו חשוב לשים לב: המלה שבט – עד כאן אמרנו ששבט הוא ממשלה, על פי לשון הפסוק "שבט מושלים". שבט הוא מקל, דימוי למשהו שרודים בו את העם. אבל האם תמיד שבט הוא ממשלה? אולי יש שבט שהוא גם מלוכה? אכן, בתהלים מה מצאנו פסוק מאד יסודי – "כסאך אלהים עולם ועד שבט מישֹר שבט מלכותך".

הפסוק הזה מתחיל מהמלה "כסאך" – "כסאך אלהים עולם ועד, שבט מישר שבט מלכותך". "שבט מלכותך" הוא ודאי התכלית – לא סתם מלכות אלא "מלכותך", המלכות העצמית שלך שאין שום ספירה למעלה ממנה, בעצמות ממש, כמבואר בחסידות. "שבט מלכותך" הוא "שבט מישֹר" קודם כל, לשון מישרים, צדק ויושר וחסד.

ממה הפסוק מתחיל? מ"כסאך" ששוה 101. לעניננו, שיש שתי בחינות – ממשלה ומלוכה – כסאך שוה מלוכה, 101. כלומר, כסא הוא למלך – למושל אין כסא (הוא רק קם ונצב על העם כנ"ל). כסא הוא סמל למלך שיושב ושופט את העם שלו, ואם זה בקדושה הוא שופט במישרים, בשבט מישור, הוא עושה טוב – "חסדי דוד הנאמנים". גם אלקים, שהוא משפט – "אלהים נצב בעדת אל" – הוא הפיכת הדין לרחמים, "כסאך אלהים עולם ועד". "עולם ועד" הוא ודאי רחמים – לוקח את המשפט, את ה"אלהים", ועושה ממנו רחמים, על דרך "עלה אלהים בתרועה הוי' בקול שופר" (עומד מכסא דין ויושב על כסא רחמים).

שוב, הפסוק אומר "כסאך אלהים עולם ועד, שבט מישר, שבט מלכותך" (מבנה של חש מל-מל) – יש פה שני שבטים. כמה שוה "מלכותך"? 516. אמרנו ש-מלוכה היא 101. המלה השניה שהולכת עם מלוכה הוא ממשלה, ששוה 415. יחד מלוכה-ממשלה עולה מלכותך. במלכות העצמית שלך, מלכות שאין למעלה ממנה, יש גם מלוכה וגם ממשלה יחד – נשיאת הפכים. מתחיל מ"כסאך", בגימטריא מלוכה, אבל כתוב "כסאך אלהים". ב"מלכותך" יש שש אותיות – ממוצע כל אות הוא אלהים, ו פעמים אלהים היינו אלהים פנים ואחור. התחיל עם "כסאך אלהים" אבל התכלית היא "שבט מלכותך"[יח] ושם יש נשיאת הפכים. מה שאמרנו שלעתיד לבוא עדיין ישארו שני המטעמים כאחד – גם ישראל, ודאי יהיה, וגם יעקב ישאר.

ו. אור תורה: "אין מזל לישראל" וסוד "טעם רביעי"

יעקב וישראל – תיקון הפרט ודאגה לכלל – "מתוך שלא לשמה בא לשמה"

תכלית השיעור – שלפניה צריך להמשיך את פירוש המגיד וגם את פירוש הקדושת לוי – היא עוד מבט על יעקב וישראל, על היחס ביניהם. היחס ביניהם הוא שיעקב הוא עבודת הפרט, או שהוא מוחין של פרט, ואילו ישראל הוא מוחין של כלל, עבודת הכלל. להיות ישראל זה להיות איש כללי, שמזדהה עם הכלל, שמוסר את הנפש על הכלל, שרק חושב על הכלל, לא חושב על עצמו, גם לא על תיקון עצמו.

ביעקב יש גם כמה וכמה דרגות. הדרגה הכי גבוהה, שקשורה למאמר חז"ל "לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצוות ואפילו שלא לשמה", היא שהוא עושה "אליבא דנפשיה" – לומד תורה ומקיים מצוות כדי לתקן את עצמו, משהו טוב. כל הזמן הוא עושה תיקונים. אדמו"ר הזקן אומר שזו העבודה שלא לשמה – המדרגה הכי גבוהה של עבודה שלא לשמה, יעקב בדרגה הכי גבוהה, שעדיין חושב על הפרט, חושב על תיקון עצמו. זה מה שאמרנו קודם שנקרא קטנות מוחין.

ישראל הוא אחד שכבר יצא מעצמו, שרק חושב על הכלל, רק חושב על משיח לכלל עם ישראל, לכללות האנושות. אחרי זה – ולא נעשה כרגע, רק כשנמשיך – צריך לחזור לכל ששת הפסוקים ולראות איך משמע בהם כך. בעצם כל אחד מהפסוקים האלה אומר "לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצוות ואפילו שלא לשמה", בבחינת יעקב, "שמתוך שלא לשמה" בבחינת יעקב "יבוא לשמה", בחינת ישראל, יצא מהפרט שלו ויגיע לכלל ישראל – תכלית הגאולה ומשיח.

"הכל תלוי במזל" ו"אין מזל לישראל"

מה אומר הלאה הרב המגיד? אחרי שהוא אומר שכוכב הוא מזל הוא אומר שלגבי מזל מצאנו שני מאמרים סותרים בחז"ל. מאמר אחד אומר "אין מזל לישראל"[יט], שאין לנו מזל, אנחנו למעלה מכל מזל. מה הכוונה? שיהודי לא צריך לחשוב על מזלות, מזלות לא קובעים ולא משפיעים על החיים שלו. היות שכוכב הוא מזל, גם לא צריך לחשוב על כוכבים. ה' אמר לאברהם אבינו כן לחשוב כוכבים – "ספור", חשוֹב, תעשה חשבון של "הכוכבים, אם תוכל לספֹר אֹתם... כה יהיה זרעך". אבל "אין מזל" פירושו 'אין כוכבים' – עובד כוכבים הוא ממש גוי, עכו"ם.

אכן יש מאמר שאומר "אין מזל לישראל" – לא צריך לחשוב לא מזלות ולא כוכבים. אבל יש מאמר שני, "הכל תלוי במזל אפילו ספר תורה שבהיכל"[כ] – לפיו יש מזל, ולא רק שיש מזל אלא שהוא קובע לגבי הדברים הכי מקודשים, ספר תורה שבהיכל. ממש מן הקצה אל הקצה, סותר.

מה התירוץ? בעצם הווארט בשם הבעש"ט. בתורה הזו הוא לא כותב בפירוש, אבל זה מובן מאליו. הוא אומר שיש מזל, אבל המזל הוא האין האלקי. הוא לא כותב שזה מה שהבעש"ט אמר, אך כולם ודאי יודעים, אל תקרי "אֵין מזל לישראל" אלא "אַיִן מזל לישראל". בכלל, חשוב לדעת בפשט, שמאמר הבעש"ט בא לתרץ את סתירת שני מאמרי חז"ל אלה – "אין מזל לישראל" ו"הכל תלוי במזל". הוא אומר שאותו אין הוא חכמה עילאה, עליה נאמר "החכמה מאין תמצא". גם חכמה עילאה וגם חכמה סתימאה – חכמה שבכתר – כמו שנסביר.

ה-י שב-י – "רביעי" בטעמי המקרא

ממשיך הה"מ ואומר שהאין הזה הוא סוד האות י, אבל לא ה-י בתור אות דווקא אלא ה-י בתור טעם מטעמי המקרא. ידוע שמשיח בא לדרוש את טעמי המקרא. יש בתורה ארבע מדרגות – טנת"א. ה-י של הטנת"א – שכנגד י-ה-ו-ה – הוא הטעמים. לפעמים מבואר שהחכמה של טנת"א היא החכמה שבכתר, חכמה סתימאה (כח המשכיל). על הטעמים נאמר "טעמו וראו כי טוב הוי'" – הראיה היא החוש של חדש תמוז (והטעם היינו פנימיות הראיה, הארה מחכמה סתימאה, בחינת "טעם כמוס לרצון", מכח הגבורה דעתיק המלובש בחכמה סתימאה דאריך). איזה מן הטעמים מצויר כ-י, כנקודה?

אצל בעלי המסורה יש שיטה שיש יב טעמים מפסיקים, או יג טעמים, ואם כוללים גם את המשרתים יש לב טעמים. כך מביא הראב"ד בביאורו על ספר יצירה, שאלה הם לב נתיבות חכמה – זהו מקור ל-לב טעמים. יש את המפסיקים-המלכים, יב או יג, לפי שתי השיטות, בן אשר ובן נפתלי. גם מענין – מי עסק בטעמים לפני משיח? בן אשר ובן נפתלי, שני השבטים האחרונים, כנגד שבט ואדר. שבט הוא חוש הטעם, התענוג, אושר, ונפתלי הוא עוד יותר – שחוק, פורים. שני מקורות הטעמים, בחינת משיח ממש, הם אשר ונפתלי (אפשר לומר כנגד משיח בן יוסף ומשיח בן דוד)[כא]. יש קצת מחלוקות ביניהם – "אלו ואלו". שוב, מלכים יש יב או יג – פשוט ש-יג הוא הכולל של יב, כמו בחדשים ובמדות הרחמים. אבל יחד עם כל המשרתים יש לב. לפני כל חומש, ברוב החומשים, מודפסים כל הטעמים. כשלומדים טעמים עם ילדים בחדר לומדים לפי איך שכתוב בתחלת החומש. כולם יחד יש לב, שהם-הם לב נתיבות פליאות חכמה.

כל הטעמים הם כנגד ה-י שבשם, אבל יש טעם אחד מביניהם שהוא עיקר ה-י – החכמה של כל הטעמים. שוב, י היא נקודה, בחינת אין – י היא סימן של אין. הכי טוב שאפשר לעשות בגשמיות הוא לעשות נקודה. לאין האמתי אין ממדים בכלל, הוא אפס ממדים, אבל הכי קרוב, הסימן, הוא י. ה-י של הטעמים, החכמה של הטעמים, הוא טעם רביעי – נקודת י למעלה מהתבה.

"ומספר את רבע ישראל" – הארת ישראל את כל האותיות על ידי טעם "רביעי"

שוב, כעת אנחנו מדברים על המזל של ישראל, שהוא ה"דרך כוכב מיעקב". הוא אומר שהכוכב הוא המזל שלנו, והוא ה-י, והוא החכמה, והוא הטעמים בכלל, אבל בפרט המזל-הכוכב הזה הוא טעם רביעי. מאיפה הוא לומד זאת? מפרשת השבוע, מהברכה השניה – הפעם הראשונה שנזכר בברכות יעקב-ישראל – "מי מנה עפר יעקב ומספר את רֹבע ישראל". "[ומספר] את" הוא כל האותיות, מ-א עד ת, ומי "מספר" אותם? מי מאיר אותם (מלשון "ספיר גזרתם")? "רבע ישראל", טעם רביעי.

"ומספר את רבע – ישראל": מי מספר-מאיר-מזהיר את אותיות התורה, יש טנת"א ואת כל האותיות וכו' מאיר טעם רביעי, ה"רֹבע [ישראל]". מכח מי? על ידי מי? על ידי "ישראל" קדושים. ישראל קשורים למזל, שהוא שרש הנשמה – כמו שאמרנו קודם, על הצדיק שהוא קשור לשרש הנשמה – שהוא "רבע ישראל".

"רבע ישראל" מוסבר בכל מקום כמדרגה הרביעית מלמטה – ה-י של שם הוי', הרביעית מלמטה בארבע מדרגות י-ה-ו-ה. כשמגיעים לרביעי ממשיכים מלמעלה למטה בארבע דרגות, בנעימה הקדושה של טעם הרביעי. אם אנחנו יכולים לסמוך על המסורת שלנו, כמה טונים אומרים כשיורדים ברביעי? ארבעה. אפשר יותר, אבל המבנה הפשוט הוא ארבעה. צריך כמובן לחקור את המקור, אבל ככה יוצא לנו בהשגחה. שוב, הרב המגיד כותב שהטעם הזה, רביעי, הוא המזל של ישראל.

יש לזה רמז נאה: על תבת "מיעקב" – "דרך כוכב מיעקב" – יש טעם רביעי. על "דרך כוכב" יש קדמא ואזלא[כב], ממש מתאים לתנועת "דרך כוכב", אך עצם ענין הכוכב, המזל של ישראל, סוד "אין מזל לישראל" כנ"ל, מתגלה (תכף) על תבת "מיעקב". וכן על פי הפשט, הכוכב יוצא מיעקב, משרש נשמת יעקב, כמו שנשמת יעקב מושרשת בעצם האין האלוקי[כג].

ה"רביעי" הראשון בתורה – "והארץ [היתה תהו ובהו]"

ידוע שכל תופעה שרוצים לעמוד על מקורה ושרשה צריך לחפש בפעם הראשונה בתורה. אחרי שעושה כזה ענין גדול מטעם רביעי, המזל שלנו, ה"אין מזל לישראל", ראוי לחפש איפה מופיע טעם רביעי הראשון בתורה – משיח בא לדרוש טעמי תורה.

"רביעי" מופיע פעם ראשונה על "והארץ" – המלה הראשונה של הפסוק השני בתורה. לא צריך ללכת רחוק. בפסוק הראשון אין רביעי, הוא מורכב מהטעמים הכי פשוטים, אבל הטעם המיוחד הראשון שמופיע בתורה הוא טעם רביעי על תבת "והארץ". מה זה בא ללמד? שדווקא שם המקור והשרש של המזל שלנו, של ה"אין מזל לישראל", על "והארץ היתה תהו ובהו". כמה שוה טעם רביעי? תהו. כנראה שזה המזל שלנו... "והארץ היתה תהו", זה המזל של היהודים.

לעורר מעלפונה את "ארעא אתבטלת"

מה ההבדל בין "הארץ" בפסוק הראשון ל"והארץ" בפסוק השני? יש כאן סמיכות מאד מענינת, שיש שתי ארצות רצופות – "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ. והארץ" – עם ו החיבור ביניהן, הארץ והארץ[כד]. מה זה "הארץ. והארץ"? לפי הרמב"ן ולפי הקבלה אפשר לפסק קצת אחרת, גם ענין של טעמי המקרא – כלומר לשחק עם הטעמים – ונשים את המפסיק הכי גדול, סוף פסוק, אחרי "והארץ": "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ והארץ", ואז במלה האחרונה יש את טעם הרביעי, המזל של עם ישראל.

מי שאל את השאלה הזו (ההבדל בין "הארץ" ל"והארץ")? בחלק הכי עמוק של ספר הזהר הקדוש, בספרא דצניעותא, הוא שואל מה זה "הארץ והארץ"? יוצא שם ש"הארץ" הראשון היא המלכות דז"א אבל "והארץ" השניה היא המלכות האמתית. כמו שדברנו על רות, כמו שהאריז"ל כותב במקום אחד על ההבדל בין רות לבת שבע, ועוד הרבה דוגמאות. מה זה בא לתרץ? במקום אחד כתוב שכל ז המלכים מתו, כולל המלך השביעי, בעל חנן בן עכבור שהוא המלכות. רק הדר, המלך השמיני, לא מת בתורה. יש לו אשה, "ושם אשתו מהיטבאל". זה עיקר הדרוש של ספרא דצניעותא. אבל יש מקום אחר שכתוב ש"ארעא אתבטלת", שה"עולימתא שפירתא", הבת היפהפיה, לא מתה אלא רק התעלפה וצריך רק לעורר אותה מהעלפון.

איך מעוררים אותה? לפי הבעש"ט לוחשים באזנה את שמה האמתי, ישראל, ואז היא קמה לתחיה – לא מהמתים אלא מהחיים, היא היתה רק מעולפת. הבעש"ט אמר שהוא בא לעולם כשעם ישראל היה במצב של עלפון, והוא עצמו הלחש לעורר את העם מהעלפון. לפי זה, הבעש"ט אומר שהוא בא לעולם במצב של "והארץ היתה תהו ובהו". שוב, לפי הספד"צ "הארץ" הוא השביעי שמת, שצריך לתקנו, אבל "והארץ" – המלה השמינית, הפסוק הבא – היא המלכות האמתית, שלא מתה אלא רק התעלפה, "אתבטלת". שוב, צריך לבוא ישראל בעש"ט ולהחיות אותה, להקים אותה מהעלפון, לומר לה "קום בתולת ישראל [היא נקראת על שמו]". הוא אמר ש'מיין ענין', הענין שלי, הוא פרישקייט, טריות. העם במצב של התייבשות וצריך לעשות את העם טרי, להכניס רוח של טריות בתוך העם, בתוך "והארץ".

יש גם רמזים מופלאים. כל זה הוא לומר שהמזל שלנו הוא הבעל שם טוב עצמו, ה"רביעי" כאן – הוא זה שאומר "אַין מזל לישראל". הוא נמצא על "ארעא אתבטלת", הטעם שעל עם ישראל שכעת במצב של עלפון. המזל שלנו הוא שיש לנו ישראל בעל שם טוב. אתה קשור לישראל בעל שם טוב – יש לך הרבה מזל, זה המזל של עם ישראל, ה"אין מזל לישראל". הוא הלחש בתוך האזנים שלך, מי אתה ומה אתה – אתה ישראל, אתה יהודי.

רמזי "בראשית... והארץ"

שוב, יש בהוספת "והארץ" לפסוק הראשון רמזים מופלאים ביותר:

ידוע שכל הפסוק הראשון, "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ", שוה 2701, משולש 73, חכמה, כתרגום ירושלמי ל"בראשית", "בחוכמא". סכום כל המספרים מ-1 עד חכמה הם הפסוק הראשון. כשאני מוסיף את המלה השמינית, "והארץ" – שגם רומזת למלך השמיני, הדר, שעל פי פשט הוא מלך אדום, ודאי תהו, אבל הוא שרש התיקון כי יש לו מזל, המזל שלו הוא האשה שלו, מהיטבאל, יחוד מה ו-בן – המספר הוא 3003, שגם הוא משולש. העלינו את שרש המשולש בארבע, ב"רביעי" – קודם היה משולש 73 וכשהוספנו את המלה "והארץ" (302) שהיא שוה 74, 75, 76, 77. ממילא העלינו את המשולש ממשולש חכמה למשולש מזל – רמז על פי פשט, הגענו לשלמות המזל.

כמה אותיות יש עד כאן? בפסוק הראשון 28 – הגימטריא, 2701, לא מתחלק ב-28, אין ערך ממוצע שלם לכל אות בפסוק הראשון – אבל יחד עם "והארץ" יש 33 אותיות, גל (עיני) אותיות. כעת יש ממוצע שלם לכל אות – 3003 עולה 33 פעמים 91, המספר הכי חשוב בקבלה. הערך הממוצע של כל אות הוא 91 – עיקר יחודא עילאה ויחודא תתאה של שילוב הוי' וא-דני בשני הכיוונים, אמן, אכי"ר שנזכה לגילוי המזל, הרביעי, על המלה "והארץ". "והארץ היתה תהו", טעם רביעי בגימטריא תהו.

ה"רביעי" האחרון בתורה – "והמופתים"

ראינו, אם כן, שהרביעי הראשון בתורה הוא על "והארץ" ושב"דרך כוכב מיעקב" הרביעי הוא על "מיעקב". מתבקש להשלים את ההתבוננות שלנו בחיפוש אחר הרביעי האחרון בתורה, "הכל הולך אחר החיתום", וכך נשלים את הראש-תוך-סוף של סוד טעם הרביעי בתורה, המזל לישראל:

בפסוק האחרון של התורה אין רביעי, אבל בפסוק שלפניו יש רביעי, על תבת "והמופתים". המופתים שעשה משה "בארץ מצרים לפרעה ולכל עבדיו ולכל ארצו" הם מכח ה"אין מזל לישראל", השרש של משה רבינו ב"אין" האלוקי, סוד אמרו "ואם אין מחני וגו'", הביטול המוחלט של משה רבינו לה' ולישראל (ישראל ואורייתא וקודשא בריך הוא כולא חד). "והארץ" "מיעקב" "והמופתים" = 1111 (11 פעמים 101, "מאין [יבוא עזרי]").

עד כאן היה להסביר מה שהוא אומר, שהמזל שלנו הוא טעם רביעי, ועליו כתוב "ומספר את רבע ישראל". כמה שוה "רבע ישראל"? הפסוק השלישי של התורה כולו – "ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור". כלומר, רק הטעם על "והארץ היתה תהו" כבר רומז לתיקון שיבוא, "ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור". על מי זה נאמר? חז"ל דורשים זאת על הכוכב, על אברהם אבינו ש"התחיל להאיר", כפי שלומדים מהפסוק "מי העיר ממזרח", כוכב השחר. עד כאן דבר אחד.

ז. יעקב-ישורון-ישראל

קוצא-גזעא-שבילא הכלולים בישראל

"ומספר את רבע ישראל" – ה"רֹבע" מאיר ומספר ("מספר") את כל אותיות האלף-בית ("את"), על ידי ומכח "ישראל". כך מסביר הרב המגיד. מה פירוש ישראל? הוא אומר שישראל כולל בעצם שלש מדרגות. כאן כאשר כתוב ישראל, אף על פי שבא בהשוואה ליעקב, זו עוד מדרגה. עד כה דברנו על שתי מדרגות – יעקב וישראל – אך היות שהן רחוקות זו מזו, בינוני וצדיק, צריך להיות ממוצע ביניהם. הממוצע הוא סוד ישורון – גם כלל גדול של הרב המגיד. שם ישראל, חוץ מזה שהוא פרט מתוך השלשה, גם כולל את כל השלשה. כשאני אומר סתם ישראל אני כולל גם ישראל, גם ישורון וגם יעקב – הכל יחד. כלומר, שתי המדרגות הנמוכות נכללות בדרגה העליונה.

מה הרמז, הסימן, של שלש המדרגות האלה? שלשת הקוצין של האות י – הכל המזל, הכל קשור לכוכב-למזל שלנו. הגם שכתוב על המזל יעקב, "דרך כוכב מיעקב", אבל קשור ל"ומספר את רבע ישראל" שכולל את כולם, גם את יעקב. אמרנו שהמזל הוא ה-י של שם הוי', ובתוך ה-י יש שלש נקודות.

רק בתוך ה-י – הקוץ העליון, הגוף שבאמצע והקוץ התחתון, קוצא-גזעא-שבילא בלשון הזהר – הם ישראל-ישורון-יעקב. הקוץ של ה-י – גם לשון יהודי, יוד – הוא ישראל, לי-ראש, מצביע למעלה. הגזע – אצל חסידים אומרים גז'ע, משיח יוצא מגזע ישי – הוא ישורון. השביל – הקוץ התחתון, שמתחבר עם ה עילאה, בסוד "[הכל תלוי במזל אפילו] ספר תורה שבהיכל [ההיכל הוא אמא, הבינה]" – הוא יעקב, י-עקב, כי הוא העקב של ה-י. אומר המגיד שכל העולמות כלולים רק בתוך ה-י, בתוך ישראל הגדול – ישראל שכולל גם יעקב, גם ישורון וגם ישראל.

יעקב-ישורון-ישראל – תהליך של עיבור-יניקה-מוחין

עד כאן אמרנו שיעקב הוא הבינוני וישראל הצדיק. כעת, כשיש לנו שלשה שמות, צריך לעדכן זאת. מה העדכון? אמרנו שהדרגות האלה, בלשון הקבלה וחסידות חב"ד, הן כולן דרגות של מוחין. מי שחושב על עצמו הוא מוחין דקטנות, מי שחושב על הכלל הוא מוחין דגדלות. אבל במוחין יש כלל גדול בקבלה שיש שלש מדרגות – מוחין דנה"י, מוטבע; מוחין דחג"ת, מורגש; ומוחין בעצם, מושכל.

איך עוד אומרים את שלש המדרגות האלה? מוחין דעיבור, מוחין דיניקה ומוחין דגדלות. ראשי התיבות בכל כתבי האריז"ל הם עי"מ – עיבור, יניקה, מוחין (סתם מוחין הם גדלות). לפי זה הכל נכלל ב-י, אבל היות שה-י הזו כוללת את כל העולמות היא בעצם כוללת את כל שלש דרגות המוחין.

מה מרויחים מהביטוי עיבור-יניקה-מוחין? שהפך להיות תהליך, לא משהו קבוע – תהליך של התבגרות. כל אחד מתחיל כעובר, אחר כך הוא נולד ונעשה יונק, וכשהוא נעשה מבוגר ממש הוא נעשה גדול, בעל מוחין. זה תהליך אצל כל אחד, לכן זה מהדברים הכי יסודיים בכתבי האריז"ל שכמעט לא נמצאים ברמ"ק – שיש פרצופים והם מתבגרים, כל אחד עובר את שלשת השלבים של עיבור-יניקה-מוחין, צריך לדעת באיזה מצב אתה נמצא.

עיבור-יניקה-מוחין – רשע-בינוני-צדיק

איך נתרגם זאת לעבודת ה', שכל עבודת ה' היא רמות של מוחין? איך מתחיל ספר התניא? מכך שיש בעצם ישראל שלש מדרגות, שקוראים להן צבור – צדיק, בינוני ורשע. הצבור של עם ישראל כולל שלשה, וחייב לכלול שלשה – אם הוא יוציא את ה-ר הוא יהפוך להיות צב, וצב לא הולך מהר בכלל. אנחנו רוצים "משיח נאו", והצב לא ישיג משיח נאו – רק אם הוא יצרף לעצמו את הרשעים, את ה-ר, יש סיכוי שהוא יוכל לרוץ, שיהיה צבר עם הרבה כח לרוץ ולהתקדם מהר.

לפי זה, המצב של עיבור, שעוד לא נולדת, הוא רשע. מה הכוונה רשע? יש רשע וטוב לו, רשע שהוא בעצמו "הלואי בינוני" – יש לו מספיק דעת לאחל לעצמו "הלואי בינוני", אך בינתים הוא לא שם. כל יהודי שעוד לא נולד הוא הרשע של חז"ל. רע להיות רשע? לא, זה פשוט מאד קטנוני, קטנות מוחין בתכלית. מי שכבר נולד והוא יונק – יניקה, לומד תורה בגרסה, יניקה היא גרסה וסברא הוא גדלות, חשוב לגרוס הרבה משניות, הרבה ספרים קדושים, הרבה צדיקים – הוא הבינוני. מי שיש לו כבר כח לסבור סברות, להשפיע, הוא בחינת צדיק.

צדיק ורשע – חכם וטפש?!

לכאורה מה שאמרנו כרגע סותר מה שכתוב בעמוד הראשון של ספר התניא, שם כתוב ש"צדיק ורשע לא קאמר" אבל חכם וטפש כן קאמר. כעת עשינו מצדיק-בינוני-רשע דרגות של מוחין. כמו שאני אומר שמי שלגמרי טפש הוא רשע, מי שיצא מכלל טפש גמור הוא בינוני ומי שמאד חכם הוא צדיק. [כמו ספר משלי.] לכאורה זה ספר משלי, אבל האם תואם את ספרי המוסר והחסידות? לכאורה לא, בגלל מאמר איוב שאומרים על הטפה אם יוולד חכם או טפש – זה לא בבחירה שלך, שייך לידיעה של ה' – אבל בבחירה שלך אם תהיה צדיק או רשע.

כעת אמרנו לא ככה, אמרנו שצדיק ורשע הם בעצם חכם וטפש. איפה כתוב בחסידות כזה דבר? קודם כתוב בשם הבעש"ט שיש שלש מצוות הכי כלליות בתורה שלא כתובות בתורה, והראשונה ביניהן היא להיות קלוג, להיות חכם, ולא להיות טפש. כלומר, העבירה הראשונה של החסידות היא להיות טפש. אם אדם עובר על עבירה זו, עבירה גוררת עבירה, הוא יכשל בכל העבירות של התורה – באמת יהיה רשע.

יש אחד שמתייאש. מה אמר עליו רבי נחמן? שלהתייאש זו הטפשות הכי גדולה, חוסר שכל. מי שהוא בעל מוחין דגדלות אף פעם לא יתייאש. אם כן, מה האיסור הראשון גם אצלו? לא להיות טפש, כי אם אתה טפש אתה מתייאש – גם מעצמך – ואז תשקע בכל מרעין בישין ותהפוך להיות רשע. אז עשינו כעת חבור בין ידיעה לבחירה – סולם הערכים של חכם-טפש שייך לכאורה לידיעה וסולם רשע-צדיק לבחירה. אבל אמרנו שהם מתחברים – הרשע הוא טפש והצדיק הוא החכם הכי גדול.

איך הגענו לזה? מעיבור-יניקה-מוחין שהם יעקב-ישורון-ישראל. קודם יעקב היה הבינוני, שהוא גם הצדיק ששואף בנפילה לא ליפול יותר נמוך מבינוני. כעת העלינו את ישראל ושמנו באמצע את ישורון. אבל יש לישורון תפקיד מאד חשוב – הוא המזל שקובע את הספר תורה שבהיכל, את השבילא.

ח. השאיפה המשיחית – להשפיע בלי חשש

עולם הבא – השפעה בלי חשש שבירה

כעת צריך לקחת זאת עוד שלב, שהוא כבר העיקר והוא יסביר לנו את סוד הפרט והכלל: הוא אומר שבעולם הזה יש אורות וכלים, והכלים לא יכולים להכיל את עצמת האור כי רב הוא, לכן האור צריך להצטמצם, וכשהאור בא לתוך הכלי הוא צריך לבוא בזהירות רבה, מה שנקרא "מטי ולא מטי", מרחף, "כנשר יעיר קנו על גוזליו ירחף". אחרת הוא שובר את הקן, הורג את האפרוחים ח"ו, מועך אותם. קריטי שהאור יקח בחשבון את המוגבלות של הכלי ויצמצם את עצמו בהתאם. זה הכלל הגדול בעולם הזה.

מהו עולם הבא? מהו משיח? מה אנחנו מקוים ושואפים? שיבוא יום, במהרה, שהכלים יהיו כל כך גדולים ורחבים – מה שנקרא זכוך הכלי, זכוך גם לשון זכות, שאנחנו, הכלים, נזכה להזדכך עד כדי כך שהאור לא צריך לפחד, כמו הורה או מורה שפוחד לא לפגוע בילד-בתלמיד. זה כלל גדול בחינוך, שהורה יוכל להתייחס עם כל האהבה, בלי שום חשש שמא בריבוי השפע שלו הוא ישבור את הכלי – שיוכל לתת את עצמו בכיף לגמרי, בלי לחשוב פעמיים, כי הכלי כבר גדול, כבר זך, מזוכך, מתוקן.

סוד האות י – הריחוף כדי לא לשבור

הוא אומר שההתחשבות היא סוד הקוץ התחתון של ה-י, יעקב – התחשבות המשפיע במקבל, שלא ישבור אותו. כלומר, שהוא ישפיע רק מינון מצומצם של אור, וגם את המינון המצומצם הוא צריך להשפיע בדרך "מטי ולא מטי", של "כנשר יעיר קנו על גוזליו ירחף". למה? הפסוק עצמו אומר, כי בינתים המקבלים הם גוזלים – "על גוזליו ירחף" – הם קטנים או שהם אפרוחים. אפרוחים הם עוברים וגוזלים הם כבר בינונים, אבל הם לא גדולים. אם הילדים הם כבר לא ביצים ולא אפרוחים לא צריך לרחף, לא צריך "מטי ולא מטי". "מטי ולא מטי" הוא שער גדול בעץ חיים. אנחנו רוצים להגיע לעידן שלא צריך את זה יותר, "ועמך כלם צדיקים" – לא צריך לרחף.

היום יש אנשים מרחפים. חושבים שמי שמרחף הוא סתם, לא במציאות, אבל הצדיק גם מרחף – הוא חייב לרחף. גם ווארט מאד חשוב, לימוד זכות על הצדיק המרחף – הוא מרחף כי "על גוזליו ירחף", יש קטנים והוא יכול לשבור אותם, והוא מרחף ובכך נותן זמן שהגוזלים יגדלו, ואז הוא כבר יכול להפסיק לרחף. צריך לרחף, להסתלק לשרש, כדי לתת למינון הקטן להתקבל.

השרש הוא הקוץ העליון, ישראל. באמצע יש ישורון, לשון שורה, המשכה. בעולם הזה הקוץ העליון, ישראל, הוא בהסתלקות, וישורון, האמצע, הגזע של ה-י, הוא בהמשכה – אבל רק המשכה בכח – ועצם ההמשכה בפועל, עם כל הצמצום שלו, הוא יעקב, י-עקב, שהוא המינון הקטן, כמו הנר"נ לעומת חיה-יחידה, שנמשך להתקבל בתוך המקבל על מנת שלא ישבר, שיוכל לקבל אותו. אבל אנחנו מצפים למצב שאפשר לקבל ישירות מישראל, גם בהמשכה – זה סוד ה"רביעי", טעם רביעי. כמו שאמרנו, גם במנגינה שלו הוא יורד, הוא נקודה למעלה אבל יורד.

"ומחץ פאתי מואב" – בטול הצורך להשפיע בהדרגה

הוא מוסיף בהמשך: אחר כך כתוב "ומחץ פאתי מואב" – "פאתי" לשון פאה, ממוצע בין שערות הראש לשערות הזקן. פאה היא מעין ממוצע, וממוצע היינו השפעה בהדרגה – כך לשונו, שסוד הפאה הוא להשפיע בהדרגה. וזה "מואב", מאב, מאור אבא. יעקב הוא י-עקב, הסוף של מואב, שמהאב משפיע – שוב, במינון קטן. אבל מה מיישם משיח? "דרך כוכב מיעקב", ה"רביעי", "ומחץ פאתי מואב" – הוא יבטל ויבקע את הצורך להשפיע בהדרגה.

זו עוד מלה חשובה שהוא משתמש – הדרגה. היום בחינוך צריך הכל בהדרגה, מלה שמשתמשים בה כל הזמן – גם מינון נכון, וגם בהדרגה. הוא אומר שכל ההדרגה, כל החישוב הזה, עתיד להתבטל על ידי מלך המשיח יבוא ויגאלנו תיכף ומיד ממש – "ומחץ פאתי מואב", שימחץ-יבטל-יבקע את ההדרגה, שכל האור יוכל להופיע בבת אחת.

השפעה ללא חשש – מעבר מ"בעלי" ל"אישי"

זה גם המשל של ההבדל בין נישואין בעולם הזה, היחס בין איש ואשה, לנישואין של משיח – יחס בין איש לבעל, "תקראי אישי ולא תקראי לי עוד בעלי". בעולם הזה לא שוין בקומתן, ולכן חתן הוא לשון "חות דרגה ונסיב איתתא" – הוא צריך להוריד את עצמו, את הקומה שלו. אין בזה אהבה שלמה, כי המשפיע שצריך להתחשב במקבל הוא בפחד. חבל, להתחתן מתוך פחד זה לא תכל'ס.

כשהכל יהיה אהבה שלמה אין פחד, לא צריך לפחד. אדרבא – גם אנחנו אומרים שיתכן שהאשה כבר "אשת חיל עטרת בעלה", יותר מבעלה, אבל לפחות "שוין בקומתן". אז הכל רק אהבה ולא צריך להתחשב בכלום. כך הירח טענה בתחלת הבריאה – בהסכמה, הבינה שבעולם הזה היא חייבת למעט עצמה – אבל לעתיד לבוא "והיה אור הלבנה כאור החמה... שבעתים כאור שבעת הימים". "אור שבעת הימים" ר"ת אשה – הוא מעמד האשה. "שבעתים" היינו שבע כפול שבע כפול שבע, בגימטריא גשם – מעלת הגשמיות על הרוחניות לעתיד לבוא, כשהעולם יזדכך, כשהאדם יזדכך בגוף. אלה לימודים מאד גדולים של "ומחץ פאתי מואב".

ט. "וקרקר כל בני שת" – פירושי קדושת לוי

לקרר את כל האנושות

אחר כך כתוב "וקרקר כל בני שת". המגיד לא מסביר את "וקרקר את כל בני שת". אין לנו כעת זמן לעבור על כל הפסוק עם הקדושת לוי, שכל אחד יסתכל בפנים[כה], אך היות שאין ביאור במגיד למלים האחרונות נביא רק את ביאורן מהקדושת לוי.

הוא אומר ש"וקרקר" לשון קר – פעמיים קר. יש חם ויש קר, ומשיח הוא קירור עמוק. כנראה שהוא יכול במקרר שלו להגיע לאפס המוחלט, ואולי אפילו לעבור את האפס המוחלט, כמו שדברנו לא מזמן. הוא פשוט יקפיא את כל האנושות, "וקרקר כל בני שת". מה הכוונה? הוא אומר שני מהלכים קשורים, שניהם לשון קר:

פירוש ראשון: להיות קר לחיצוניות (וחם לפנימיות)

הדבר הראשון ש"שת" היינו המדות – ש-ת, 400-300, 4-3, חג"ת-נהי"ם, מדות הלב. יחסית למוחין כל המדות – כל שבעים האומות העולם כלולים במדות, כמו שבעת העממין, "הכנעני והחתי וגו'" – הן חיצוניות. שת בעברית הוא לשון חשוף וגלוי – חיצוני. כלפי החיצוניות המשיח עצמו יהיה קר. כלומר, בעבודת ה' זה יהודי שקר בתכלית הקרירות לחיצוניות. זה הפירוש הראשון שלו.

כל דבר פנימי, יש תופעה פנימית – אם אני רואה בך משהו פנימי, מסתכל ביהודי ורואה בו את הניצוץ, שיהודי עושה מצוה מתוך יראת שמים, אהבת ה' או אהבת ישראל; העולם הזה הוא עלמא דשקרא, חיצוני לגמרי, אבל אם אני מבחין במשהו פנימי בעולם הזה – אני מתמלא התלהבות, מתחמם. בשקר יש ש, אות אמת, אבל עיקר השקר הוא אותיות קר – כלפי השקר אני קר, אָן-התפעלות לגמרי.

כשקוראים את זה קצת משמע שעל הצדיק שהוא מדבר עליו לא רואים בחיצוניות שום התפעלות, והנה הוא בעצמו היה ההיפך הגמור מזה – היה מלא התפעלות, עד שצדיקים אחרים כמו הרבי ר' ברוך לכאורה לא היתה ניחא דעתם מרוב ההתפעלות וההתלהבות שלו בחיצוניות. אלא מה, ההסבר כמו שאמרנו קודם – תסתכלו איך כתוב שם – שכלפי חיצוניות הוא לגמרי קר, אבל כלפי פנימיות, כשהוא מתפלל לה' או שהוא רואה איזה יהודי שמעשן בשבת והוא שואל אם יודע ששבת ואסור לעשן, והוא עונה שאני יודע ואף על פי כן, והוא יוצא מהכלים שזה יהודי אמתי שלא משקר. הוא רואה את האמת הפנימית באותו יהודי שמחלל שבת בפרהסיא להכעיס. כלומר, מאיזו נקודה פנימית, מה שלא יהיה, הוא בשיא ההתפעלות – חם. אבל כלפי מה שבאמת חיצוני הוא קר בתכלית. זה הפירוש הראשון שלו.

פירוש שני: העלאת המדות למוחין

הפירוש השני שלו ש"שת" היינו המדות, אבל קרקר, פעמיים קר, היינו המוחין. הוא מביא מספרי חקירה, וכך כתוב גם בתניא, שהמוחין הם מיסוד המים – עצם המים הוא קר והלב הוא חם, מיסוד האש. מאד מענין גם כאן איך מחברים את הפירוש שלו עם ההתנהגות שלו. הוא אומר שהצדיק, המשיח, מעלה את כל השת, ההתלהבות, המדות שלו, למוחין, "וקרקר כל בני שת". מעלה ומכליל את המדות שלו בקרקר, במוחין שלו, חכמה ובינה – שני מוחין שכל אחד מהם קר. ממש פירוש חב"די לגמרי, שהופך למאה אחוז חב"דניק, שכל המדות נכללות במוחין – זו ביאת משיח. זה הפירוש השני שלו.

הסוד של "וקרקר" קשור גם למה שלומדים השנה במאמר "באתי לגני" של הרבי הקודם, שהרבי מפרש כל שנה פרק – הפרק של השנה הוא על "קר אותיות דאתחיזאו על סטרא בישא" עם כל הפירושים שהסברנו[כו]. ממש מצטרף לסוד של הקר, איך שהוא מסביר את הביטוי הסופי של הפסוק – "וקרקר כל בני שת".

קודם צריך להיות "ומחץ פאתי מואב" ואז "וקרקר כל בני שת". מה הסוף? נחזור לכך שהציור הסופי של הכל הוא שההבדל בין יעקב לישראל הוא ההבדל בין הפרט לכלל – יעקב הוא יהודי פרטי וישראל הוא יהודי כללי.

התחשבות בקטנות (ולימוד זכות על פגיעה מתוך גדלות)

נחבר זאת לפירוש המגיד: המגיד אומר שיעקב הוא אחד שצריך להתחשב בזולת. כל הזמן יש לו את הפחד של המורה וההורה שלא ישברו את הילד עם רוב שפע. כך גם אצל כל אחד – זה שאני צריך לדבר איתך מתוך התחשבות, שלא אפגע בך. זה גם נושא גדול שאנחנו לומדים בתורת הנפש, היסוד של עידון המדות – כל הזמן לחשוב, מתוך אהבה (אבל אהבה המהולה בפחד), לא לפגוע. אני אוהב, אבל זה פחד מתוך אהבה – כל הזמן להתחשב בזולת, שחלילה לא אפגע בזולת. מי שחייב לעבוד כך, חייב את הקטנות – אנחנו עושים מהקטנות מחויב המציאות. בלי יעקב, הקטנות, הוא עלול לשבור כלים או לפגוע.

מוצאים גם אצל גדולי ישראל, גם בגמרא, שפגעו במישהו, ואז היו צריכים לעשות תשובה גדולה. צריך בכל אופן ללמד זכות על רבי אלעזר שפגע באותו איש מכוער. איך אפשר ללמד זכות? המצב העתידי הוא מצב שלא צריך לפחד מלפגוע, אבל זה לא הנוהל של העולם הזה. בעולם הזה כל הזמן צריך לפחד מלא לפגוע. איפה הפחד הראשון לא לפגוע? בבית, בין האיש והאשה. עוד פעם, לכאורה זה היפך האהבה הפשוטה, שלא צריך להתחשב, לא צריך לפחד מהזולת. לעתיד לבוא "שוין בקומתן", אין פחד, אבל עכשיו יש פחד.

אותו חכם, שכאילו נפל, בעצם נפל לעולם הבא. הוא היה באיזה עולם, לכן כתוב שזחה עליו דעתו ("והיתה דעתה גסה עליו מפני שלמד תורה הרבה") – זחה עליו דעתו של חכם גדול היינו שהוא נמצא בעולם הבא, שאין שם פחד לפגוע באנשים. למה? כי הם לא אנשים, לא זולת, כולנו אחד, אני אתה ואתה אני. אם אני אומר שאיזה יוצר יצר אותך כזה מכוער אני בעצם מדבר לעצמי גם כן, כולנו מקשה אחת. זה לימוד זכות. בכל אופן, בעולם הזה זו עבירה, כי באמת פגע בו קשה.

לעבור למצב של כלל – "אורות דתהו בכלים דתיקון"

שוב, יש את יעקב, שהוא הפרט, עם המוגבלות של הפרט וההתחשבות בפרט, ויש את ישראל – ישראל האמתי לא מתחשב באף אחד. אם זה ישראל אמתי, טוב, הוא לא מתחשב כי הוא כלל ישראל – כולנו אחד. לא פשוט להגיע לדרגה הזו של ישראל האמתי. שמו של מורנו הבעל שם טוב היה ישראל, כי כל ענינו הוא העיסוק בכלל – לכן הצוואה שהוא קבל מאביו היתה לא לפחד משום דבר אלא רק מה' – בכחו להביא את העם למצב של אורות דתהו בכלים דתיקון, בלי שום פחד.

מה זה אומר? שוב, ככה יצא לנו מהמגיד. איך? הוא אמר שיעקב, הקוץ התחתון, הוא הצורך לצמצם את השפע. אבל ישראל, הקוץ העליון, הוא מה שיתגלה לעתיד לבוא, גם סוד טעם "רביעי" על "והארץ" (ועל "מיעקב" ועל "והמופתים") – לכן זה תהו, שלא צריך לצמצם את השפע. למה לא צריך לצמצם את השפע? כעת יש מצב שאפשר להכניס את האורות המרובים דתהו בכלים, כי הם מסוגלים לקבל.

יש רבנים גדולים שגם מדברים על הכלל – יש משהו שכאשר מדברים על הכלל מדברים על עולם התהו. לכן אותם רבנים שמדברים על הכלל גם מזהים נשמות דתהו ומאד אוהבים אותן. הייתי חושב שכלל הוא תכלית התיקון. יש כאן דבר והיפוכו לגמרי. הכלל האמתי הוא כלים דתיקון, אבל האורות הם דתהו. זו הנוסחא המשיחית, שנוכל להמשיך אורות דתהו – להשפיע בלי להתחשב, בחינת ישראל – כי אני מחובר, בא מהמקום של הכלל, שכולנו אחד. אבל כדי שהכלי יוכל לקבל זאת הוא צריך להיות באותו מצב, "שוין בקומתן", הוא גם צריך להיות ישראלים שכל אחד הוא כלל. אם הוא כלל – הוא לא נפגע. זה הסימן – אם אתה נעלב, אם מישהו יכול לפגוע בך, אתה לא ישראל. במקרה הטוב אתה יעקב. יעקב יכול להפגע, אבל ישראל לא נפגע, והוא גם לא צריך להתחשב מלמעלה – גם המשפיע הוא ישראל וגם יעקב הוא ישראל.

י. ביאורי ששת פסוקי יעקב-ישראל

אחרי ההקדמה הזו, היסוד והתכלית של כל מה שרצינו לדבר הערב, אם נחזור לאותם ששת הפסוקים נוכל להבין יותר טוב כל אחד מהם:

"לכה ארה לי יעקב ולכה זעמה ישראל": הכלל יכול לעמוד בזעם

מתחיל "לכה ארה לי יעקב ולכה זעמה ישראל". לפי ההסבר שלנו ה"זעמה" הולך על הכלל וה"ארה" לשון ארור הולך על הפרט. מי יכול להסביר לי? התכל'ס שלנו היא להסביר שיעקב הוא הפרט וישראל הכלל, וככה צריכים לפרש את כל הפסוקים. "ארה" לשון ארור ו"זעמה" לשון זעם.

קודם כל נשאל, ה' זועם על הפרט? כתוב "ואל זֹעם בכל יום". על מה הוא זועם? כתוב בגמרא שהוא זועם על הכלל, לא על הפרט – לא זועמים על הפרט. בארור כתוב "ארור האיש" – כל פעם "האיש" הוא הפרט. איש יכול לעשות משהו שמגיעה לו קללה בלשון ארור, אבל זעם הוא על הכלל, וזה גם ממתיק את הזעם. אם חלילה ה' היה זועם על הפרט הוא היה משמיד אותו לגמרי, אבל כשהוא זועם על הכלל הוא יכול לסבול זאת – כבר מתחיל להתמתק.

"מי מנה עפר יעקב ומספר את רבע ישראל": שפלות הפרט וגבהות הכלל

הלאה: "מי מנה עפר יעקב ומספר את רבע ישראל". מה ההבדל בעבודה בין הפרט והכלל? אחד ההבדלים העיקריים שעבודת הפרט היא עבודת השפלות, "ואנכי עפר ואפר", ואילו עבודת הכלל, עבודת המלך – שדברנו קודם על מלוכה וממשלה – היא "ויגבה לבו בדרכי הוי'", בקדושה, גאות יחידה, גילוי היחידה שבנפש. זה "ומספר את רבע ישראל" – צריך לספור אותו, ספירה היא חשיבות, דבר שבא במספר הוא דבר חשוב בחז"ל.

יש ווארט שרצינו לומר בספירת העמר ונשלים עכשו – ספירת העמר בכל השנה כולה. איך מקיימים את מצות ספירת העמר? שסופרים את העמר. עמר הוא היצר הרע, הנפש הבהמית, השעורים – אתה סופר אותו או לא? ספירת העמר היא שסופרים את העמר, משהו חשוב מאד היצר הרע, מגיעה לו הרבה התייחסות חיובית, טיפול ואפילו הערכה שיש לו כוחות יותר ממני, "ורב תבואות בכח שור". וממילא צריך להיות העבודה של "עזֹב תעזֹב עמו", לא לשבור אותו אלא לשקם אותו, כפי שלימד אותנו מורנו הבעל שם טוב. זה לקיים את מצות ספירת העמר כל השנה.

בכל אופן, "ומספר את רבע ישראל" לשון חשיבות, זה שייך לכלל. לכן הוא גם בחינת תהו – "ויגבה לבו בדרכי הוי'" היינו תהו. "והייתי שפל בעיני" זה תיקון, עבודת הפרט.

"לא הביט און בעיקב ולא ראה עמל בישראל": און הפרט ועמל הכלל

הלאה: "לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל". און היינו מחשבת און של הפרט, "יעזב רשע דרכו ואיש און מחשבותיו" – און הוא גופא מחשבת הישות של הפרט. מהו עמל? אם הממשלה כאן עושה חוק לא על פי תורה, נוהל לא על פי תורה שמחייב את כל הצבור, זה עמל – עמל הוא משהו רע שהצבור חולל. און הוא החטא של הפרט ועמל – עולם בהיפוך אותיות, 'עולם' הוא הכלל – הוא של הכלל. איש אחד לא עושה עמל, הרבה אנשים יחד עושים עמל, כשמחוללים יחד איזו מזימה רעה לעם ישראל. ככה נפרש.

"לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל": נחוש הפרט וקסם הכלל

אחר כך כתוב "כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל". נחש הוא "איש אשר כמוני" – גם הולך עם המלה איש. הפרט מנחש. מהו קסם לעומת זה? כמו היום, קסם הוא כריזמה. המלך, מי שרוצה להנהיג את העם, צריך קסם. מי היה בעל הקסם כאן? בלק המלך. הנחש היה בלעם, ככה כתוב בספרים. שוב, הנחש הולך עם יעקב, עם הפרט, והקסם הולך עם ישראל, הכלל.

"אהליך יעקב משכנתיך ישראל" – אהל הפרט ומשכן ה' בכלל

אחר כך הכי ברור, "מה טֹבו אהליך יעקב משכנתיך ישראל". מה ההבדל בין אהל למשכן? אהל הוא האהל הפרטי של כל אחד ואחד, "אהליך", לכל אחד יש את האהל שלו. המשכן כבר רומז למשכן של עם ישראל כולו – "ונתתי משכני בתוככם", על שם השכינה ששורה בתוך הכלל, "בתוכם". "בתוכם" כולל כל אחד ואחד, אבל הפשט הוא בתוכם כולם. כאן הכי ברור היחס בין פרט לכלל, בין אהל למשכן.

"דרך כוכב מיעקב וקם שבט מישראל" – מזל הכלל ומלכות הפרט

גם הפסוק האחרון, שלנו, "דרך כוכב מיעקב וקם שבט מישראל", הוא ברור. "דרך כוכב מיעקב" הוא מזל פרטי. שוב, איך המגיד מסביר? ש"דרך כוכב מיעקב" הוא הקוץ התחתון של ה-י, השביל, שצריך לסלק את השרש ולהתחשב במקבל. אבל "וקם שבט מישראל" – "שבט מלכותך" שכולל שניהם יחד, גם יהודים וגוים יחד – הוא השבט של הכלל. גם ממשלה היא כלל וגם מלכות היא כלל – השבט הוא כלל.

"נעוץ סופן בתחלתן ותחלתן בסופן" – "אראנו... אשורנו"

בתחלת הנבואה האחרונה של בלעם, לפני "דרך כוכב מיעקב וקם שבט מישראל", כתוב "אראנו ולא עתה אשורנו ולא קרוב". והנה, הצמד "אראנו... אשורנו" מופיע גם בתחלת הברכות הראשונות – "כי מראש צורים אראנו ומגבעות אשורנו". כפי שכותב רש"י, "מראש צורים אראנו" רומז לזכות אבות ו"מגבעות אשורנו" לזכות האמהות.

לכן, מתבקש להסביר כי "דרך כוכב מיעקב" (ה"אראנו ולא עתה") הוא בזכות "מראש צורים אראנו", זכות אבות, ואילו "וקם שבט מישראל" (ה"אשורנו ולא קרוב") הוא בזכות "ומגבעות אשורנו", זכות האמהות – תודעת הפרט הצרה באה בזכות האבות-הצורים, ואילו תודעת הכלל (המניעה את הנשמות הכלליות של נוער הגבעות...) באה בזכות האמהות-הגבעות (התרגום ל"אשורנו" הוא "סכיתה" – רומז לשרה אמנו, שנקראה יסכה על שם שהיא "סוכה ברוח הקדש", וכן רומז "אשורנו" ל"ישורון" – הממוצע המחבר את ישראל ליעקב).

סיום

אם כן, אנחנו רוצים להגיע למצב שלא צריכים להתחשב מתוך שהכלים כבר מוכנים לקבל את הריבוי, את רוב ברכה, הריבוי הגדול של השפע. וממילא כל האנשים, המורים והרבנים המרחפים, כבר יוכלו להפסיק לרחף – לרחף רק על "גוזליו ירחף" – ולהשפיע בשפע בלי שום פחד משום דבר, וממילא תתקיים הנוסחא של הרבי שמשיח הוא "אורות דתהו בכלים דתיקון", שבעצם זהו תיקון כזה שלו בעצמו אני קורא תהו, כי הוא לא מושג לי.

צריך לראות את הקדושת לוי – איש כלל הוא למעלה מהשגה, מוחין דגדלות ממש, לא מושג, גם בחינת תהו כזו. הכלים כל כך גדול – המקבל, האשה – שאי אפשר להשיג אותו. אז יש מצב שהאורות דתהו, בלי סוף, בלי גבול, יתחברו ויזדווגו עם הכלים דתיקון, הכל בסוד "ושם אשתו מהיטבאל", יחוד מה ו-בן, ובא לציון גואל. לחיים לחיים.

יא. נספח: אור תורה וקדושת לוי

אור תורה ד"ה "דרך כוכב מיעקב"

דרך כוכב מיעקב וגו'. איתא אין מזל לישראל, ואיתא הכל תלוי במזל אפילו ספר תורה שבהיכל. אך הענין הוא, כי בוודאי כי מדריגת אי"ן, שהיא חכמה, היא מזל לישראל. והוא מלשון יז"ל, והוא טעמים שהם כתרי אתוון, והוא יו"ד. וכשהיא על אתוון נקרא רביע"י בטעמים, וזהו ומספר את רובע ישראל. ומספ"ר הוא לשון ספי"ר. א"ת, הוא האותיות מא' עד ת'. וזהו ומספר את רובע ישראל, ומספ"ר א"ת, שהוא אותיות, ומי הוא המספרם ומאירם, רובע, שהוא טעם רביעי. והכל נעשה ע"י ישראל שהם הבריח התיכון המבריח מן הקצה אל הקצה, שהוא מקוצו של יו"ד העליון עד קוצו התחתון, שביו"ד מרומז כל העולמות כנודע. (עוד שמעתי שהנקודה הנזכר היא הממוצע בין כל הדברים, בטעמים היא רביע"י, ובנקודות גם כן על אתוון היא חול"ם, והיא מדריגת ישראל גם כן, והוי"ה נקודה חול"ם, ובאתוון עצמן היא יו"ד, וכשהוא בין אתוון היא מלאפו"ם, ותחת אתוון היא חיר"ק) וכשהיא נקודה בהיכליה הוא מלאפו"ם, דהיינו יו"ד בתוך וא"ו והבן.

וזהו דרך כוכב מיעקב, כוכ"ב לשון מזל. פירוש כשהוא דורך למשוך, הכל הוא מיעקב, פי' מחמת ישראל ובשבילם. וזה שזכר יעקב ולא ישראל, הוא בשביל שיש ביו"ד ג' קוצין שהם ראש תוך סוף. העליון נקרא ישראל, ל"י רא"ש, האמצעי נקרא ישורו"ן, לשון שורה שהוא לשון המשכה, והתחתון נקרא יעק"ב, עק"ב י'. והנה כל דבר שנמשך צריך להיות בסוד מטי ולא מטי. שאם היה מטי, לא היה יכול המקבל לקבל, לכן צריך להיות לא מטי, [בסוד] כנשר החופף וכו' נוגע ואינו נוגע, וצריך להיות הסתלקות במדריגה עליונה, [ולהמשיך] רק מעט מזעיר כפי כח המקבל. על כן כאן אצל דרך, שהוא לשון המשכה, זכר מיעק"ב לשון עק"ב, רק כפי כח המקבלים והבן. (וגם) [וקם] שבט, הוא לשון מושל, הוא הצדיק מושל ביראת אלהים, זה [גם כן] יהיה מישראל, פי' מחמתם כנזכר.

קדושת לוי ד"ה "דרך כוכב מיעקב"

דרך כוכב מיעקב וקם שבט מישראל ומחץ פאתי מואב וקרקר כל בני שת. יבואר על פי מאמר הכתוב כי לה' המלוכה ומושל בגוים ועלו מושיעים בהר ציון גו' והיתה לה' המלוכה (עובדיה א,כא) הכלל, החילוק בין מלוכה לממשלה, כי מלוכה, הוא מרצון הממליכין. וממשלה, הוא בחזקת המושל על העם. והכלל הוא, ישראל הם ממליכים עליהם מרצון את השם יתברך אבל על האומות עתה בגלות השם יתברך מושל עליהם בחזקה להפיר עצתם כו'. אבל לעתיד לבוא אז כל האומות ימליכו עליהם את השם יתברך ברוך הוא כפירוש רש"י על פסוק (דברים ו,ד) שמע ישראל כו' ה' אחד עיין שם. וזהו כי לה' המלוכה, על ישראל. ומושל בגוים, על הגוים. ועלו מושיעים בהר ציון כו' והיתה לה' המלוכה על כולם כנ"ל. והנה השם יתברך לית מחשבה תפיסה ביה כנודע. ואנו ישראל שאומרים ברוך אתה ה', הוא מחמת שהאותיות הם מאירים לישראל להשיג מה שאי אפשר להשיג, מה שאין המחשבה תופס האותיות הקדושים הם המאירים לישראל ובזה הבחינה נשלם בחינות המלכות ה' על ישראל. ונמצא ישראל עושים עם הכ"ב אותיות כביכול כרצונם לחסד לרחמים לחיים. וכן לכל הטובות על ישראל באותיות חסד הם עושים חסד, דהיינו שהם עושים רשימה בהבורא כביכול להביא חסד על ישראל וכן באותיות רחמים להשפיע רחמים על ישראל ונמצא ישראל כביכול עושים רשימה עם הכ"ב אותיות בהבורא בורך הוא להשפיע עליהם כרצונם והשם הוא כ"ו והאותיות הם כ"ב. וזהו דרך כוכ"ב, כ"ו כ"ב, לעשות הרשימה עם כ"ב אותיות בהשם שהוא כ"ו ובזה נשלם מלכות ה' על ישראל. וזהו וקם שבט מישראל, שבט הוא מלוכה הוא מישראל. ומחץ פאתי מואב, פאתי הוא הצמצום והצמצום מורה על דין. ומחץ פאתי מואב, הוא הקדוש ברוך הוא שהוא אב לישראל ועיין במדרש רות. וקרקר כל בני שת. הכלל, לעבדות הבורא צריך האדם להתלהב אבל לדבר גשמי אסור להתלהב והכלל עבדות ה' הוא בהסתר, כי הקדושה הוא בהסתר כידוע אבל החיצונית הוא בגלוי. וזהו וקרקר, לשון קר. שת, הוא לשון התגלות להחיצונית שהוא גלוי צריך האדם להיות קר שלא יהיה לו חס ושלום התלהבות:

או יבואר, ומחץ פאתי מואב. והוא קרוב לפירוש ראשון. כי ידוע מה שכתב האריז"ל שהשם יתברך אין סוף ושיהיו ישראל יכולים לקבל ממנו אהבתו מצמצם עצמו כדי שיהיו ישראל יכולים לקבל בהירתו וכל שישראל יותר גבוהים יותר יכולים לקבל בהירות הבורא יתברך והצמצום הוא יותר קטן שאין צריך צמצום כל כך וצמצום הוא גבול שעד כאן יבוא כדי שיוכלו לקבל בהירות השם יתברך ולא יצטרך לצמצם. וזהו ומחץ פאתי מואב, שלעתיד ימחצו הגבולים שהוא הצמצום מואב הוא הקדוש ברוך הוא אב לכל ישראל שהיה צריך לצמצם עתה לא יצטרך לצמצם כיון שיהיו יכולין לקבל בהירתו. וקרקר כל בני שת, דהנה עולם הזה הוא מגולה ועולם הבא הוא מכוסה וכשישראל זוכין מגביהים עולם הזה גם כן למעלה על ידי עבודתם ומגביהים למעלה לעולם המחשבה שנקרא בכתבי האריז"ל מוחין עלאין. וידוע בכתבי חכמי הרופאים דטבע המוח הוא קר. וזהו וקרקר כל בני שת, פירוש כל בני התולדות של דברים מגולים, דהיינו עולם הזה זהו שת דבר מגולה כפירוש רש"י בדברי הימים (דהי"א יט,ד) ויכרות מדויהם עד שתותיהם, דשת לשון מגולה עיין שם. יהיה קרקר, לשון קר שהוא המוח שהוא בטבע קר כנ"ל. ופירושו שיזכו ישראל למעלה כדי שיגביהו כל הדברים האלה שבעולם הזה למוחין עלאין על ידי שיעשו כל מעשיהם גם בעולם הזה לשמו של הקדוש ברוך הוא. ומשום הכי כתיב וקרקר שני פעמים קר קר, כמו שכתב האריז"ל ששני מוחין הם חכמה ובינה: