בע"ה

אור ל-כ' תמוז ע"ו – רמת אביב

שלשה פינחס משרש שלשת האבות

סעודת הודיה של מר עֹפר פינחס טל שי'

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. רמזי פינחס

נסי פינחס – "באור פני מלך חיים"

לחיים לחיים. הרבה ברכה והצלחה. ספרו לי שלעֹפר יש עוד שם – פינחס. היות שבחו"ל פרשת השבוע היא פרשת פינחס – ויש מצוה "לחיות עם הזמן", כך אמר אדמו"ר הזקן – ובארץ אנו יוצאים מפרשת פינחס, בתוך שלשת הימים אחרי השבת שמתברכים ממנה באופן מיוחד, נדבר על השם פינחס, השם השני של עֹפר. קודם כל, לפי מה ששמעתי עכשיו שהיו הרבה נסים – "נס להתנוסס", להתרומם, בכל נס ה' מגלה את הרוממות שלו, מעל הטבע, וגם רוצה שאנחנו נתרומם מעל הטבע בכל העסקים שלנו – בתוך השם פינחס יש אותיות נס (ולפי חז"ל, ה-פ של פינחס רומזת לפלא), הוא חלק מהשם השני שלך. חוץ מאותיות נס, יש בשם פינחס אותיות פח, ואם כותבים עם י – כמו שכתוב בתורה – יש גם אות י.

האריז"ל אומר שהאותיות הראשונות של פינחס – פינ – הן לשון "באור פני מלך חיים", פסוק במשלי. הוא אומר שפינחס היינו פני וה-חס שלו בגימטריא חיים – "באור פני מלך חיים". זה ווארט מאד חשוב מהאר"י הקדוש. הוא מוסיף לזה ש"פני" היינו משיח בן יוסף ו"חיים" משיח בן דוד – יש בפינחס את שני המשיחים. המשיח הראשון, שעושה משפטים וזוכה בהם באופן נסי, והמשיח השני, שכבר מביא שלום לכל העולם – שניהם בתוך פינחס, "באור פני מלך חיים". בין ה"פני" ל"חיים" יש את המלה "מלך", שרומזת ל"ויהי בישרון מלך", משה רבינו – יש פה גם משה רבינו בין משיח בן יוסף (פני) ומשיח בן דוד (חיים). על משיח בן דוד כתוב "חיים שאל ממך נתתה לו אורך ימים עולם ועד". מי שמחבר את שני המשיחים לדמות אחת (פינחס) הוא "מלך", משה רבינו. כל זה מהאריז"ל.

נס פנים-חדשות

יש עוד רמז, אם נוציא מפינחס את האותיות נס. בכלל, חז"ל מקשרים את פינחס עם נסים, במעשה שהוא עשה היו הרבה מאד נסים, בגמרא כתוב שקרו לו ששה נסים ובמדרש כתוב שה' עשה לו יב (פעמיים שש) נסים בשעת מעשה – הוא ממש מלומד בנסים, והנס נמצא בתוך השם שלו. מה הר"ת פח? בתורה כתוב עם י, אבל היום בדרך כלל כותבים בלי ה-י. השם פנחס, בלי י, מופיע פעם אחת בספר תניא קדישא – לא פנחס שבימי משה רבינו אלא רבי פנחס בן יאיר, שתיכף נאמר למה הוא מביא אותו באגרת הקדש בתניא. כתוב ש-פח הוא ר"ת פנים – כמו שהאריז"ל אומר על פני – חדשות, "פנים חדשות באו לכאן".

כשיש ערעור – כמו ששמענו את הסיפורים בקיצור – ואז זוכים, אזי כל המותג צריך לקבל "פנים חדשות", מציאות חדשה, שלא בערך למה שהיה קודם. כלומר, יש בתוך פינחס נס ולפי הנס ולאחר הנס צריכות להתקבל כאן "פנים חדשות" – "פנים חדשות באו לכאן", מציאות חדשה. יש דין של חתן וכלה, שכדי לברך כל יום "שבע ברכות" – אחרי היום הראשון – צריכים שיבוא מישהו חדש, "פנים חדשות"[ב]. אבל הפשט של "פנים חדשות באו לכאן" הוא שאחרי קלקול שהיה ועושים תיקון – בלשון הקבלה, התיקון לאחר התהו – התיקון הוא "פנים חדשות באו לכאן", מציאות חדשה. כל המשפט והערעור הם כדי לשדרג את החברה מעלה-מעלה, וכמה שהשם נשאר – על זה היה המשפט – המהות והאיכות של המותג צריכות להיות בבחינת "פנים חדשות". זה רמוז בפנחס, נס ו-פנים חדשות.

ב. חזרות פינחס (כ'מספר שנים' באנשי משה) בימי התנאים ובראשית החסידות

הקשר של רפב"י לרשב"י

אמרנו שחוץ מהפינחס של התורה, בימי משה רבינו – שגם האריך ימים, וחז"ל אומרים שלא פחות ולא יותר "פינחס זה אליהו", הוא מבשר הגאולה, ויש גם דעה בחז"ל (שנביא) שהוא עצמו משיח – יש גם בחז"ל תנא גדול שנקרא פינחס, רבי פינחס בן יאיר.

פינחס הראשון קשור למשה רבינו, והוא אפילו היה מועמד להיות המנהיג אחרי משה רבינו, רק שבסופו של דבר זכה בכך יהושע בן נון, בפרשת פינחס עצמה. הפרשה נקראת על שמו של פינחס ומתחילה בסיפור שבחו, אבל בהמשך ה' אומר למשה רבינו שימנה את יהושע בן נון להיות המנהיג של עם ישראל אחריו – "נוצר תאנה יאכל פריה", היות שבמשך חיי משה הוא לא מש מתוך האהל. אבל גם פינחס היה מועמד להיות המנהיג, והמנהיגות שלו תבוא לידי ביטוי לעתיד לבוא דווקא, בימי המשיח, ש"פינחס זה אליהו".

כיוצא בכך, פינחס בן יאיר של חז"ל גם קשור למי שלפי הקבלה הוא הגלגול העיקרי של משה רבינו – רבי שמעון בר יוחאי. כתוב באר"י שרשב"י הוא הגלגול העיקרי של משה רבינו. מה הקשר ביניהם? שני דברים שנשמעים סותרים. במקום אחד כתוב שרבי פינחס בן יאיר הוא החתן של רשב"י – כך משמע בגמרא – אבל בזהר הקדוש כתוב כמה וכמה פעמים בפשטות שהוא החותן, השווער, של רשב"י. יש לו קשר משפחתי קרוב ביותר – או שהוא השווער או שהוא האיידים באידיש, או החותן או החתן. יש הרבה פירושים איך מסתדרים עם הסתירה-לכאורה הזו. יש מי שאומר שמה שכתוב בגמרא שהוא החתן זו פשוט טעות סופר. יש מי שאומר שאם קוראים בצורה אחרת (בפיסוק אחר) אפשר לפרש שם שהחתן הוא רשב"י, לא רבי פינחס בן יאיר.

שינוי יחסי רפב"י-רשב"י מלפני צער המערה לאחריו

אמרנו שפעם אחת כתוב בספר התניא השם פנחס (חוץ מאשר הציטוטים מתוך ספר הזהר פרשת פינחס), באגרת הקדש. הוא מביא את הסיפור שאחרי המערה – בזכות צער המערה של רשב"י – הוא פגש את רבי פנחס בן יאיר (בלי לכתוב אם הוא חתנו או חותנו) ועל כל קושיא של רפב"י היה מתרץ רשב"י כד תירוצים. רבי פנחס בן יאיר יצא מן ההכלים, כי לפני המערה היה בדיוק הפוך.

אם כן, לפני המערה רפב"י היה גדול מרשב"י בפלפול הלכה, אבל בזכות צער המערה – בזכות הנס, לשון נסיון, שאדם עובר נסיון הוא מזדכך, מקבל דעת חזקה ("כי מנסה הוי' אלהיכם אתכם לדעת") ומתרומם בזכות הנס – הוא נעשה גדול מרפב"י. בזכות צער המערה הוא זכה לדעת וזיכוך מוחין שאפילו רפב"י מתפעל ממנו והוא אומר שאם לא ראיתני בכך לא הייתי מאמין. אפשר לומר בלשון צחות, בלשון מליצה, שלפני המערה הוא חותנו, אבל אחר כך הוא מחשיב עצמו כחתנו – זו מליצה לקיים את שתי הגרסאות הסותרות.

רבי פינחס מקוריץ (תלמיד הבעש"ט) ורבי פינחס בעל ההפלאה (תלמיד המגיד)

גם בימינו, בתקופה האחרונה מאז זריחת אור החסידות בעולם – שמחולל החסידות הוא רבי ישראל בעל שם טוב – היה לו תלמיד מאד גדול שגם היה מספר שנים לרשת את הנהגת החסידות אחריו שנקרא פינחס, רבי פינחס מקוריץ.

בדור שאחריו, אצל המגיד – הממשיך, ממלא המקום של הבעש"ט – גם היה בנגלה מספר שנים שקראו לו פינחס, רבי פינחס בעל ההפלאה. המגיד שלח אותו להיות רב בפרנקפורט, שם הוא מלך – היה ראש ישיבה ורב העיר, משהו מאד גדול. הספרים שלו בנגלה נחשבים בישיבות לאחד מהשיאים, מהנסים, של הספרים. כל הספרים נקראים בשם הפלאה, לכן הוא נקרא בעל ההפלאה – למה? הוא עצמו כותב בהקדמה שהפלאה ר"ת הקטן פינחס הלוי איש הורוויץ.

בכל אופן, רואים שיש פה פינחס של משה רבינו – שלא זכה להיות המנהיג אחרי משה, אבל היה משהו גדול מאד, אפשר לומר שהיה מספר שנים בין התלמידים. יש גם את פינחס של רשב"י – שהוא גם משה רבינו – שקודם היה גדול ממנו ואחר כך נעשה קטן ממנו בנגלה. אחר כך יש את שני הפינחסים של החסידות – רבי פינחס מקוריץ תלמיד הבעש"ט ורבי פינחס בעל ההפלאה תלמיד המגיד.

למי רבי פינחס בעל ההפלאה הוא מספר שנים? לאדמו"ר הזקן. יש סיפור מפורסם שהמגיד הטיל על אדמו"ר הזקן לכתוב את השו"ע. היה שם בשעת מעשה רבי פינחס בעל ההפלאה – אחיו הוא הרבי ר' שמעלקא מניקלשבורג, את שניהם המגיד שלח לגרמניה – הוא היה הרבה יותר מבוגר, בכ-15 שנה, אדה"ז היה צעיר התלמידים. כתוב שרבי פינחס הקפיד בלבו, היתה לו טינה למה המגיד נותן לו לכתוב את השו"ע ולא לי, עד שהוא ראה את ההלכות הראשונות שאדה"ז חבר – הלכות ציצית – וכשהוא התבונן בהן נחה דעתו, הוא הבין למה בקש המגיד ממנו דווקא. אם כן, ממלא המקום של המגיד הוא אדמו"ר הזקן, אבל בנגלה עכ"פ פשיטא שמספר שנים שלו הוא רבי פינחס בעל ההפלאה. לא רק זה, ידוע שאצל אדמו"רי חב"ד היה מחזור שלמדו כל שנה פירוש נוסף על רש"י – שנה אחת רש"י עם האבן עזרא, שנה שניה רש"י עם הרמב"ן, שנה שלישית רש"י עם האוה"ח הק' (שהיארצייט שלו היה שבוע שעבר) ושנה רביעית למדו עם הספר פנים יפות, פירושו של רבי פינחס בעל ההפלאה על התורה. קודם דברנו על פנים חדשות, והפירוש שלו על התורה הוא פנים יפות (פ"פ רמז לעיר ממלכתו – פרנקפורט נהוג לקצר כפ"פ).

פינחס בן אלעזר – גלגול יצחק; רבי פינחס בן יאיר – גלגול אברהם

נסתכל עוד פעם, נפתח את כתבי האריז"ל ונראה משהו מאד מענין: כתוב שפינחס הראשון הוא גלגול של יצחק אבינו. פינחס שעשה את המעשה בזמרי וכזבי ובכך זכה ל"הנני נֹתן לו את בריתי שלום. והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהנת עולם תחת אשר קנא לאלהיו ויכפר על בני ישראל" הוא גלגול של יצחק, והרמז ש-פינחס בגימטריא יצחק. יצחק הוא מדת הגבורה, אז מתאים שהוא מתלבש, מתגלגל ממש, בפינחס ונותן לו את הכח לעשות את המעשה שלו, שתוך כדי המעשה נעשו לו יב נסים, למעלה מדרך הטבע לגמרי.

אבל, ראה זה פלא, מה לגבי פינחס השני, חותנו/חתנו של רשב"י (יש מי שאומר שהיו שנים שונים, חותן וחתן, אבל האחרונים דחו את האפשרות הזו)? האריז"ל אומר שהוא גלגול של אברהם אבינו – אברהם הוא חסד ויצחק הוא גבורה. יתכן שמי שהוא פינחס הוא גלגול של שניהם, אלו ואלו, חסד וגבורה יחד – פינחס (רח) ועוד חסד גבורה (רפח) עולה מלכות, תכלית ענינו של פינחס הוא לתקן את המלכות (כאשר "פינחס הוא אליהו" יבשר את הגאולה).

מסקנת ברייתת רפב"י – "חסידות גדולה מכולן"

איך האריז"ל קובע שפינחס בן יאיר הוא גלגול של אברהם אבינו? אברהם אבינו הוא מדת החסד. המאמר הכי מפורסם של רפב"י – מובא כמה פעמים בש"ס, אבל העיקר בסוף מסכת סוטה, המסכת שנוהגים ללמוד במשך ימי ספירת העמר כי יש בה מט דפים כנגד מט ימי הספירה, אבל בסופה, אחרי שנגמר, פעם יחידה בכל הש"ס שאחרי סיום המסכת מובאת עוד ברייתא, עוד מאמר, שי"ל שהוא מאמר של חג שבועות, "תספרו חמשים יום", היום החמשים של הספירה – "רבי פינחס בן יאיר אומר: זהירות מביאה לידי זריזות, וזריזות מביאה לידי נקיות, ונקיות מביאה לידי טהרה, וטהרה מביאה לידי פרישות, ופרישות מביאה לידי קדושה, וקדושה מביאה לידי ענוה, וענוה מביאה לידי יראת חטא, ויראת חטא מביאה לידי חסידות, וחסידות מביאה לידי רוח הקדש, ורוח הקדש מביאה לידי תחית המתים, ותחית המתים באה על ידי אליהו הנביא זכור לטוב במהרה בימינו יבוא ויגאלנו כן יהי רצון אמן". כך כתוב, עד "אמן".

המאמר הזה מצוטט כמה פעמים בש"ס, כל פעם בשינויים – בסדר ואפילו במלים – אבל בחסידות הסדר שאמרנו כעת הוא הסדר הכי מוסמך, המאמר כפי שכתוב בסוף מסכת סוטה. קודם כל רואים כאן "פינחס זה אליהו" – מאמר של פינחס, שמתחיל בו, ונגמר באליהו הנביא זכור לטוב (רבי פינחס בן יאיר ועוד אליהו הנביא עולה "ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור", בחינת יאיר, אביו של רבי פינחס. הרוס"ת עולה יהי ברבוע). כתוב בסוף "יבוא ויגאלנו" וקודם כתוב שתחית המתים על ידו. לא כתוב 'יבוא ויבשר לנו בשורות טובות של ביאת משיח' אלא "יבוא ויגאלנו". מה משמע? שהוא משיח בעצמו. לא שהוא רק מבשר את הגאולה. זה מה שהאריז"ל אומר שבפינחס יש את השרש של משיח עצמו (של שני המשיחים – משיח בן יוסף ומשיח בן דוד – גם יחד). לפני שהוא מגיע לרוח הקדש ותחית המתים, מה המדה הכי גדולה אצלו ממדות הלב שצריך לתקן? חסידות. בכך הוא חולק על רבי יהושע בן לוי, שאצלו "ענוה גדולה מכולם" (רבי יהושע בן לוי לומד ש"ענוה גדולה מכולם" מהפסוק "רוח א-דני הוי' עלי יען משח הוי' אתי לבשר ענוים"). בתוך המאמר של רבי פינחס בן יאיר יש גם ענוה, אבל היא לא הכי גדולה – אחרי ענוה יש יראת חטא ואחרי יראת חטא יש חסידות. רבי פינחס בן יאיר סובר ש"חסידות גדולה מכולם" (ולומד זאת מהפסוק "אז דברת בחזון לחסידיך"). זו מחלוקת מה יותר גדול, חסידות או ענוה. ריב"ל אומר שענוה יותר גדולה מכולם, אבל רבי פינחס אומר שחסידות גדולה מכולם. מכאן האריז"ל מבין שהוא גלגול של אברהם אבינו. מי יאמר שחסידות היא העיקר, להיות חסיד? אברהם אבינו, "חסד לאברהם". מכאן מובן שאותו רפב"י הוא לא יצחק אבינו אלא אברהם אבינו.

חמורו של רפב"י – גלגול ישמעאל עם ניצוץ עשו

עוד יותר, ממשיך האריז"ל ואומר – מה לגבי החמור שלו? יש לו חמור מיוחד במינו, ששומר מצוות – מקפיד על מצוות יותר מאתנו, יכול להרעיב עצמו שלשה ימים ולא לאכול משהו לא מעושר, ממש מסירות נפש, הוא הולך למות ולא יאכל משהו לא מעושר. מי זה החמור הזה? האריז"ל מגלה לנו שחמורו של רפב"י הוא ישמעאל בן אברהם. הבן של אברהם אבינו שבקש עליו "לו ישמעאל יחיה לפניך". אברהם חוזר כרפב"י וישמעאל חוזר כחמור שלו.

רק מה? במקום אחר האריז"ל מוסיף שיש בחמור הזה עוד ניצוץ, גם של עשו. החלק הרע של עשו, שיש בו עדיין משהו שניתן לתקן, גם נמצא בתוך החמור הזה. הוא מקשר זאת לפינחס הראשון. הפינחס הראשון הוא יצחק. מי זה זמרי, שפינחס היה צריך להרוג אותו? כתוב שזמרי היה עשו. למה יצחק צריך להרוג את הבן שלו? עוד פעם, פינחס הראשון הוא יצחק וזמרי הוא עשו בן יצחק. האריז"ל אומר שהיות שבגלגול הראשון יצחק אהב את עשו מאד, "כי ציד בפיו", ולא הוכיח אותו – אפשר לקבל רושם ש"לית דין ולית דיין" רחמנא ליצלן. כאילו שמיצחק אבינו – קדוש מרחם – אפשר לקבל רושם מוטעה שאין דין ואין דיין, שהעולם הזה הוא הפקר, שגם עשו הוא בסדר, לא עושים שום בקורת ושום דין עם עשו. כדי לתקן את הרושם הזה מהגלגול הראשון, מה שמשמע מההתייחסות שלו לבנו עשו, הוא צריך לחזור ולהרוג אותו, לעשות בו דין, מה שמגיע לו. בכל אופן, נשאר משהו שעדיין אפשר וצריך להעלות מתוך עשו, אחרי זמרי, והוא התגלגל בתוך החמור של פינחס השני – רואים שיש קשר ביניהם. בכל אופן, בגדול, בכללות, הראשון שייך ליצחק והשני שייך לאברהם שסובר ש"חסידות גדולה מכולם".

הפינחסים של החסידות – ממדת יעקב אבינו

מה לגבי רבי פינחס מקוריץ? הוא גם היה מועמד להיות הממשיך של הבעש"ט. מה מדתו? כולם אמורים לדעת. הוא עבד עשרים ואחת שנה על מדה אחת – מדת האמת[ג]. הוא היה איש האמת מבין תלמידי הבעש"ט. אם הוא איש האמת, לאיזה אב הוא שייך? כתוב "תתן אמת ליעקב" – זה פשוט. גם פינחס שבא אחריו, בעל ההפלאה, הוא אמת של תורה. הפינחסים של החסידות הם כבר בקו האמצעי, שייכים ליעקב אבינו, מדת האמת, התורה (אפשר לומר שר"פ מקוריץ הוא השליש העליון של התפארת, "עץ החיים", ור"פ בעל ההפלאה הוא שני השלישים התחתונים, "עץ הדעת טוב ורע", פלפול הלכה, כמו שכתוב בתניא).

כמה שרבי פינחס בן יאיר בחז"ל הוא תנא חשוב, אבל כמעט אין שום מאמר שלו בנגלה – בכלל אין כמעט מאמרים שלו, חוץ מהמאמר הכי מפורסם הזה, שיש ספרים שלמים שמבוססים רק על הסבר מאמר זה של "זהירות מביאה לידי זריזות" עד רוח הקדש ותחית המתים על ידי אליהו הנביא במהרה בימינו יבוא ויגאלנו (הספר המפורסם ביותר המבוסס כולו על הברייתא הזו הוא מסילת ישרים, כמובן).

שלשת הקוים ב"איש פלא"

אם כן, ראינו כאן שפינחס הראשון הוא יצחק, השני הוא אברהם והשלישי – של החסידות – הוא כבר יעקב, כבר אמת. יש את כל שלשת הקוים, ימין ושמאל ואמצע, בתוך השם הפלאי הזה.

כתוב בחז"ל שמי שרואה פינחס בחלום "פלא נעשה לו". אומרים שפינחס הוא פלא. אחר כך אומרים שמי שרואה פיל בחלום "פלאות נעשו לו" והרואה פילים "פלאי פלאות נעשים לו". יש שיחה של הרבי[ד] שהוא מחדש שהפלא של פינחס הוא יותר מהפלאות של הפילים – כל המהות שלו היא פלא, הוא איש פלא בעצם, לא כמות של פלאות אלא מהות של פלא. עוד משהו מיוחד בפינחס, שהוא פלא (כרמוז באות הראשונה של שמו, פינחס, שלאחריה באות שתי אותיות נס כנ"ל).

רמזי שלשת ה'משה' – משה רבינו, רשב"י והבעש"ט

נסיים בעוד רמז: אמרנו שיש את הפינחס של משה, את הפינחס של רשב"י (או החותן או החתן, כמו שאמרנו), והפינחס של ישראל, של רבי ישראל בעש"ט, של החסידות. מה ר"ת משה-שמעון-ישראל? ר"ת משי. משי שוה עֹפר (כותבים בלי ו, כמובן), וכן אשתו של עפר – קרן תחי' – עולה אותו מספר. קודם כל צריך הרבה משי בבית – כנראה יש גם משי מרוקאי משובח. בכל אופן, ידוע שחסידים הולכים בשבת – כתוב באריז"ל, וגם הרבי היה מקפיד – עם בגד משי, סירטוק. משי הוא לכבוד שבת, ובכלל משי הוא סימן טוב – ר"ת משה-שמעון-ישראל (משה רבינו, רבי שמעון בר יוחאי, רבי ישראל בעל שם טוב, עיקרי ה"אתפשטותא דמשה" שבדורות עולם. משה שמעון ישראל עולה 1352, הרבוע הכפול של שם הוי' ב"ה, סוד "הוי' הוי' אל רחום וחנון וגו'"), ולכל אחד מהם יש פינחס, הפינחס של משה, הפינחס של שמעון והפינחס של ישראל (משה שמעון ישראל ועוד פינחס פינחס פינחס עולה עבד פעמים הוי', הכל כלול ב"משה עבד הוי'").

הפינחס של כל אחד לא היה הממלא מקום אלא המועמד מספר שנים – גם אצל רשב"י, הממלא מקום הוא רבי אלעזר בנו. יש כמה וכמה סיפורים בזהר שרבי אלעזר היה מבקר את סבא שלו – לפי דעת הזהר פשוט שרבי פינחס בן יאיר הוא אבא של אמא שלו. בכל אופן, יש את רבי פינחס בן יאיר וגם את רבי פינחס מקוריץ, שענינו הוא אור האמת. יש ספר שלו, מדרש פינחס, שמאד כדאי לקרוא – דברים מאד חזקים ויפים. אבל אמרנו שכאשר יבוא מלך המשיח פינחס כבר יתפוס מקום ראשון, ככה יוצא מכתבי האריז"ל. בעולם הזה הוא מספר שנים, אבל לעתיד לבוא הוא כבר מספר ראשון. גם מספר שנים הוא טוב מאד, אצל משה רבינו ואצל רבי שמעון ואצל רבי ישראל, אבל התכלית היא "יבוא ויגאלנו", "פינחס הוא אליהו", לחיים לחיים.

ג. ברייתת רבי פינחס בן יאיר

סדר העליה בברייתא – מלמטה למעלה

כל המדות שאמרנו – אין כאן המקום להאריך (וכבר היו על כך שיעורים) – הן פרצוף מלמטה למעלה. זהירות היא מלכות, זריזות יסוד, נקיות הוד, טהרה נצח, פרישות תפארת, קדושה גבורה, ענוה כאן היא חסד, אבל יראת חטא היא עטרא דגבורות שבדעת וחסידות היא עטרא דחסדים שבדעת, רוח הקדש היא פנימיות אמא פנימיות עתיק ותחית המתים היא פנימיות אבא פנימיות עתיק, וזה על ידי אליהו הנביא זכור לטוב שבכתר.

בכל זאת, נאמר ווארט אחד על כל מדה:

מלכות: זהירות ("הוו זהירין ברשות")

הענין דורש דרוש שלום וגדול, אבל הכל מתחיל מזהירות (וראה עוד בפרק הבא על מדת הזהירות). בעניני מלכות – גם משפטים הם מלכות – צריך זהירות. חז"ל אומרים במסכת אבות "הוו זהירין ברשות" – רשות היא מלכות. אבל זהירות היא גם להיות זהיר, להאיר אור, "אבוך במאי הוי זהיר טפי", "והמשכילים יזהירו כזהר הרקיע" – שגם תהיה זהיר וגם תזהיר אור. לחיים לחיים.

יסוד: זריזות (ריצת היסוד להשפיע למלכות – סוד "זריזות במתינות")

זריזות ביסוד – די פשוט, עליו כתוב "מגדל עז שם הוי' בו ירוץ צדיק ונשגב", היסוד הוא זריז להתייחד, להזדווג, עם המלכות. אחד הפירושים לפתגם הבעש"ט "זריזות במתינות" הוא שגם בזיווג יש זריזות במתינות (ידוע אצלנו שזריזות ומתינות הוא היחס בין פינחס ליהושע. נשים לב שגם הבר פלוגתא של רבי פינחס בן יאיר לגבי איזו מדה הגדולה מכולן שמו יהושע. נמצא שחסידות קשורה לזריזות ואילו ענוה קשורה למתינות, ופשוט).

אנחנו בדרך כלל אומרים שהמתינות לא אמורה לפגוע בזריזות אלא רק ליישב אותה, שלא תהיה פזיזות, שלא תהיה אימופלסיבית (כמו שאצלנו תמיד פגם היסוד הוא אימפולסיביות, "פחז כמים אל תותר"), והמתינות היא רק ליישב, ואם הזריזות בכלים אולי היא אפילו יותר מהירה. הדוגמה לכך תמיד היא הרבי, שהיות שהוא מאד מיושב ומתון הוא סופר-מהיר. פעם שאלו את הרבי איך הוא אומר תהלים כל כך מהר, והוא אמר שפשוט הוא מבין מה שהוא אומר. זה קצה אחד של זריזות במתינות – כאשר זה נוגע לי בעצמי (בלי שיתוף פעולה עם הזולת).

אבל יש קצה שני, שאם הזריזות במתינות נוגעת ליחוד שלי עם מישהו אחר – אני באמת צריך להתחשב בקצב של הזולת, כמו בזיווג, ואז אני צריך להאט את הקצב שלי ולהתאים את הקצב שלי לקצב של המקבל. אלו שתי פנים שנשמעות הפוכות אחת מהשניה – האם המתינות מממעטת את הזריזות או אפילו יכולה להגביר אותה. אם הזריזות היא היסוד לגבי המלכות – היסוד צריך להתחשב במלכות. כמה שרוצים "משיח נאו", השאלה איך המציאות מקבלת זאת. לפעמים אצלנו זריזות ומתינות הם נצח והוד, כאשר השרש שלהן הוא חכמה ובינה. כאן "זהירות מביאה לידי זריזות" היינו מלכות לגבי יסוד, והזריזות היא כלפי המלכות.

הכלל אצלנו שה"חש" למשהו – הריצה חיש מהר למשהו – הוא כי יש לך חוש אליו, שאתה אוהב אותו מאד, מזדהה איתו מאד. מתוך רוב הזדהות ואהבה לכנסת ישראל הצדיק הוא "בו ירוץ צדיק", ואף על פי כן הוא צריך "מטי ולא מטי". הסברנו בשיעור של פרשת בלק[ה] שלעתיד לבוא יכול להיות משפיע שלא צריך לחשוש לשבור את המקבל. זה היה שיעור חשוב, שנוגע גם לזריזות במתינות – ליחס של יסוד ומלכות. לגבי הזיווג, אצלנו הפסוק העיקרי הוא "מי השלֹח ההלכים לאט" – שם כתוב "לאט", לא כתוב מהר. אצל רות כתוב "ותבוא בלט", לא שהיא באה לאט, יתכן שבאה מאד מהר, אלא שבאה בחשאי (תרגום "בלט" – "ברז", כל רז הוא זריז). כהנים עובדים בחשאי וברעותא דלבא והחשאי שלהם הוא חיש מהר.

הוד: נקיות ("והייתם נקיים מהוי' ומישראל")

נקיות שייכת לפרשת שבוע, לכן מאד מתאים ללמוד מאמר זה של פינחס (בן יאיר) בפרשת מטות. בפרשת מטות הפסוק הוא "והייתם נקיים מהוי' ומישראל" – בני גד ובני ראובן וחצי שבט המנשה. דווקא מי שחלוץ, שייך לשם צבאות, צריך נקיות. לפעמים שמים נקיות בגבורה, בפרצוף הדעת, שיש בו "נקיי הדעת [שבירושלים – שלימות היראה]" בגבורה, אבל כאן הוא בהוד.

אחד מפירושי הוד הוא התחשבות, צריך לצאת ידי חובה – לא להראות לא נכון. רק שבספר מי השילוח הוא אומר שאם אתה לא יכול לקיים את שניהם העיקר הוא להיות נקי מה', אבל לכתחילה ודאי צריך את שניהם, "והייתם נקיים מה' ומישראל". מתוך זריזות, ובפרט זריזות במתינות, באים לידי נקיות – "והייתם נקיים". היות שנקיות היא ענף של בינה, שם יש טהרה עילאה – "עד הוד אתפשטת" ו"איהי בהוד", ותיקון "ונקה" שמאיר בבינה נמשך עד הוד, די ברור שנקיות שייכת להוד.

נצח: טהרה (בטחון ונצחון מטהרים)

לפי הגרסה שלנו "נקיות מביאה לידי טהרה", וכאן עיקר החידוש – שטהרה כאן בנצח. יש טהרה בבינה, אבל "כי בו ישמח לבנו [שמחה-בינה] כי בשם קדשו בטחנו [בטחון-נצח]". לפעמים נצחון מטהר את השטח, כמו שעמון ומואב טהרו בסיחון. העיקר שטהרה בנצח היא בטחון בטהרתו, שלא לומר "כחי ועצם ידי" – שיהיה טהור שרק "הוא הנתן לך כח לעשות חיל" (היינו 'טהרת הנשק' האמיתית).

תפארת: פרישות (לפרוש מהישות)

פרישות היינו לפרוש מלהיות שקוע בגשמיות, ביש, תיקון של "עץ הדעת טוב ורע" – ספירת התפארת, שהשליש העליון שלה הוא עץ החיים אבל שני השלישים התחתונים הם עץ הדעת טוב ורע. פשט פרישות הוא מתאוות העולם הזה, אבל לפי חסידות העיקר לפרוש מהישות – פרישות נוטריקון פרישה מהישות – תיקון מדת ההתפארות בתפארת (וכן שרש פר – בו מתחילה המלה פרישות – הוא השער של שרש פאר, שרש התפארת).

גבורה: קדושה (נבדלות)

קדושה בגבורה, די ברור, כמו יצחק שקדוש מרחם, נבדל. חז"ל דורשים ש-קדש הוא לשון יקד-אש – יסוד האש שייך לספירת הגבורה. וכן, כל סדר קדשים עוסק בעבודת הקרבנות (העולים לאשים, יסוד האש הנ"ל) – עמוד העבודה השייך לספירת הגבורה.

חסד: ענוה (השפעה מתוך שפלות – מדת אברהם)

ענוה כאן היא בחסד כי היא מדת אברהם, "ואנכי עפר ואפר", להשפיע מתוך שפלות. כמו הסוגיא המפורסמת בחסידות, שיש השפעה מתוך רוממות, השפעה של מלך, והשפעה מתוך שפלות, השפעה של אברהם אבינו, הרגשה שכל מה שיש לי הוא פקדון ששייך לזולת, לא שייך לי. היות שרבי פינחס כאן הוא גלגול של אברהם אבינו הענוה שלו היא בחסד והחסידות שלו בשרש החסד, עטרא דחסדים שבדעת. חז"ל מחברים את מדות הענוה והחסידות בביטוי "הי חסיד הי עניו" (בגימטריא אברהם, היינו שהחסיד-העניו הוא מתלמידיו של אברהם אבינו).

עטרא דגבורות שבדעת: יראת חטא (יראה מנפרדות)

יראת חטא היא שרש הגבורה בדעת. מהי גבורה שבדעת? שאתה מרגיש שעל ידי החטא אתה נעשה נפרד מאלקות ויהודי לא רוצה ולא יכול להיות נפרד מאלקות ולכן הוא ירא חטא – יראה מתוך דעת.

עטרא דחסדים שבדעת: חסידות (חסד עם בטול)

חסידות היא עטרא דחסדים – חסיד הוא חסד עם י, עם בטול, ו"חסידות גדולה מכולם".

בינה: רוח הקדש

על רוח הקדש כתוב "אכן רוח היא באנוש ונשמת שדי תבינם" – מפורש ששייך לבינה, לנשמה. אמרנו שבעצם זו פנימיות אמא פנימיות עתיק.

חכמה: תחית המתים

תחית המתים היינו "ימותו ולא בחכמה", "החכמה תחיה" – טל תחיה שהוא טל תורה (שם המשפחה של עֹפר פינחס), הכל פנימיות אבא.

אליהו הנביא: כתר

הכל בא על ידי "פינחס זה אליהו", שהסברנו בשיעור הקודם[ו] שהוא כתר.

סיכום

נסכם את פרצוף הברייתא:

ד. פרצוף הזהירות בפרקי אבות

יסוד הכל – זהירות ("זהיר טפי")

נעשה את הגימטריא של השם: עפר פינחס טל – בגימטריא 597, עולה שלש פעמים (ממוצע כל שם) צדקה. ה"זהיר טפי" שלו עולה צדקה, והוא באמת מקיים זאת – יעזרהו השי"ת שיוכל לקיים זאת ביתר שאת.

ה"זהיר טפי" הוא התחלת המאמר של רבי פינחס בן יאיר – זהירות. יש גרסאות שמתחילות מתורה – "תורה מביאה לידי זהירות", אבל בגרסה שלנו לא כך, ויש גם גירסאות שמתחילות ישר מזריזות. יש שמחליפות את הסדר בין פרישות לבין טהרה.

ה"זהיר טפי" של דורנו – תיקון המלכות

יש תופעה יפה שרק בפרקי אבות יש ז"פ זהירות, "כל השביעין חביבין". בפרק א' פעמיים, בפרק ב' ארבע פעמים ובפרק ד' פעם אחת. אמרנו שעיקר הזהירות הוא ברשות – "הוו זהירין ברשות", הזהירות השניה בפרק ב, "שאין מקרבין לו לאדם אלא לצורך עצמן, נראים כאוהבים בשעת הנאתן ואין עומדין לו לאדם בשעת דחקו". מכל זהירות – בפשט, ממשהו שיש בו סכנה – מגיעים ל"והמשכילים יזהירו כזהר הרקיע". מי שהמצוה שלו להתעסק עם המלכות, עניני תיקון המדינה, צריך זהירות ומתוך כך גופא יגיע לזהירות הכי גדולה של "המשכילים יזהירו".

הכי פשט הוא לומר ש"אבוך במאי הוי זהיר טפי" בענין הזהירות של רפב"י – המדה הראשונה, המלכות. בזמן הנעם אלימלך הוא אמר שה"זהיר טפי" של הדור הוא מצות ציצית, גם מצוה של קבלת עול מלכות שמים. יתכן שבדור שלנו, במיוחד כאן בארץ, ה"זהיר טפי" הוא ה"הוו זהירין ברשות". לכן צריך הרבה להשכיל בדברים האלה.

שבע זהירויות בפרקי אבות – ז"ת דנוקבא

נעשה משבע הזהירות בפרקי אבות פרצוף של ז"ת דנוקבא – זהירות בכלל היא מלכות והן הז"ת של המלכות:

מלכות שבמלכות: "הוו זהירין ברשות"

"הוו זהירין ברשות" נשים במלכות שבמלכות – פשט.

נו"ה שבמלכות: "הוי זהיר בדבריך" ו"חכמים הזהרו בדבריכם"

בפרק א' יש שניים – "שמעון בן שטח אומר הוי מרבה לחקור את העדים והוי זהיר בדבריך שמא מתוכם ילמדו לשקר". בדור הבא אבטליון אומר "חכמים הזהרו בדבריכם שמא תחובו חובת גלות וכו'". שניהם זהירות בדברים – "הוי זהיר בדבריך" ו"חכמים הזהרו בדבריכם". הם גם זוג כי הם שני דורות סמוכים. השני, "שמא תחובו חובת גלות ותגלו למקום המים הרעים וכו'", פשוט שכנגד ההוד, בחינת "הודי נהפך עלי למשחית" ("וישתו התלמידים הבאים אחריכם וימותו ונמצא שם שמים מתחלל") – כל גלות בהוד, הגלות היא כנגד האלף של ההוד, כמבואר בזהר. שמעון בן שטח הוא טיפוס מובהק של נצח – בתור דיין, הנצח שלו הוא להוציא את המשפט לאור. נצח הוא עד-עד בגימטריא – "הוי מרבה לחקור את העדים". ברור ששני אלה הם נצח והוד של המלכות.

תפארת ויסוד שבמלכות: "הוי זהיר בתלמוד" ו"הוי זהיר במצוה קלה כבחמורה"

פרק ב' מתחיל ממאמר של רבי, "איזוהי דרך ישרה..." ובהמשך דבריו "והוי זהיר במצוה קלה כבחמורה שאין אתה יודע מתן שכרן של מצוות". גם לו יש בן זוג בפרק ד', רבי יהודה שאומר "הוי זהיר בתלמוד ששגגת תלמוד עולה זדון". יש להיות זהיר בתלמוד, בתורה, ויש להיות זהיר במצוות. תורה היא תפארת, רק ש"שגגת תלמוד עולה זדון" הכוונה לפסק לא נכון – זו תפארת של מלכות, תלמוד של "מאן מלכי רבנן" שצריכים להזהר בפסיקה.

לגבי המצוה כתוב "הוי זהיר במצוה קלה כבחמורה" – לא לשקול מצוות כי "אין אתה יודע מתן שכרן של מצוות". זה מתאים לספירת היסוד. בכלל, שכר וענש שייך ליסוד – שאדם לא יודע לשקול מתן שכרן של מצוות קשור דווקא לצדיק ורשע. אין בזה שיקול הדעת – יש קשר בין דעת ליסוד, רק שכאן אתה לא יכול לשקול, לכן "הוי זהיר במצוה קלה כבחמורה". זה בעצם אומר להחשיב את המצוה הקלה כאילו שהיא חמורה, מדת הצדיק. אז הזוג הזה בתפארת ויסוד של המלכות.

גבורה שבמלכות: "הוי זהיר בגחלתן"

בפרק ב' כתוב "הוי זהיר בגחלתן שלא תכוה" – זו האש של תלמידי חכמים, שהיא מסוכנת – מתאים למדת הגבורה, יסוד האש. צריך להזהר מהקפידא של ת"ח – גם היא מדה של מלכות.

חסד שבמלכות: "הוי זהיר בקריאת שמע ובתפלה"

אחרון, בפרק ב' כתוב "הוי זהיר בקריאת שמע" והגרסה שלנו "בקריאת שמע ובתפלה". הסיום הוא שתהיה תפלתך תחנונים לפני המקום, לבקש חסד חנם. ראוי לשים זאת בחסד, כי המכנה המשותף של שניהם – קריאת שמע ותפלה – הוא "לית פולחנא כפולחנא דרחימותא". סתם קריאת שמע היא מלכות – "קבלת עול מלכות שמים" (ר"ת שמע) – אבל התכלית היא "ואהבת וגו'". גם תכלית התפלה – כמה שצ"ל "כעבדא קמיה מריה" – היא "לית פולחנא [עבודת התפלה] כפולחנא דרחימותא". ה"זהיר" בקריאת שמע ותפלה – "והמשכילים יזהירו כזהר הרקיע" – היינו שתביא אותך לאהבה. לכן התכלית היא בקשת מתנת חנם, וכמים הפנים לפנים – אהבתי לה' מעוררת אהבתו אלי ואהבתו אלי מעוררת אהבתי אליו ("כמים הפנים לפנים וגו'").

סיכום

זה דרוש בפני עצמו, לגבי שבעת ה"זהיר" בפרקי אבות. ולסיכום:

זהירות הנשים "ו"לשון של זהורית"

בלשון משנה עיקר הזהירות נמצא בפרקי אבות, אבל יש עוד כמה משניות. אולי הכי בולטת "על שלשה דברים נשים מתות בשעת לידתן על שאינן זהירות בנדה ובחלה ובהדלקת הנר" – רואים שהעיקר של הזהירות היא לנשים, בחינת מלכות. זהירות לשון זהיר טפי, לשון "והמשכילים יזהירו" כנ"ל. דווקא האשה, עיקר מה שהיא זוהרת, הוא במצוות שלה. גם סגולה ללידה קלה.

חוץ מלשון זהירות, אם טפה משנים את האותיות, לאותן אותיות יש צירוף אחר – זהורית. מופיע חמש פעמים במשנה "לשון של זהורית" על שעיר המשתלח. דווקא כשיש כפרת עוונות, כמו שאדם נוקף את אצבעו אומרים 'כפרה' – אחד שלא עברו עליו יסורים שלשים יום נאמר עליו כך וכך – כל דבר שמכפר על האדם הוא לשון זהורית מאירה, סגולה. כמו שהסגולה של רשב"י היתה שישב במערה.

הביטוי הוא לשון של זהורית – סימן שקשור לשמירת הלשון, קדושת הלשון, "נצור לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה סור מרע ועשה טוב בקש שלום ורדפהו". לפי הביטוי אפשר ללמוד, אפילו בדרוש הכי פשוט, שזהירות צריכה להיות קודם כל בלשון. אחד ממאמרי רפב"י הוא שכל אחד יכול להגיע לרוח הקדש ולחולל נסים כמותו אם הוא אף פעם לא יפגע בשום יהודי בלשון שלו. זו "לשון של זהורית". כשהוא נוקף את האצבע לפעמים, וכיו"ב, זו סגולה.